השופטת מ' נאור:

 

1.        באיזו ערכאה משפטית – בית משפט אזרחי, בית הדין האזורי לעבודה, או שניהם במפוצל – תידון תובענה הכוללת עילות נגד מי שהיו דירקטורים ועובדים כאחת? זו השאלה המתעוררת בערעור זה. בית המשפט המחוזי העביר, לבקשת המשיבים, את התביעה כולה לבית הדין האזורי לעבודה; שני הצדדים למחלוקת סבורים (כטענה ראשית) כי אין מקום לפיצול התביעה בין הערכאות השונות, אלא שהמערערות טוענות כי יש לבררה בבית המשפט המחוזי, ואילו המשיבים טוענים כי יש לבררה בבית הדין האזורי לעבודה. מסקנתי שלי היא, שאין מנוס מפיצול ההתדיינות בין בית המשפט המחוזי ובית הדין האזורי לעבודה. הדבר נובע מכך שלמשיבים שני "כובעים": כובע של דירקטורים במערערת מס' 1 וכובע של עובדים בה. לגבי תביעתה של המערערת מס' 2, דעתי היא כי יש לבררה, במלואה, בבית המשפט המחוזי.

 

העובדות וההליך בבית המשפט קמא

 

2.        תמצית העובדות, על פי הנטען בכתב התביעה המתוקן נשוא הליך זה, הינה כדלקמן: המערערת מס' 2 (להלן – חברת האם), העוסקת, בין היתר, בפיתוח תוכנה והמשיבים, מתכנתים במקצועם, חברו יחד בשנת 1995 כדי להקים את המערערת מס' 1 (להלן - חברת הבת). המניות בחברת הבת חולקו בין הצדדים כך, שחברת האם היתה בעלת השליטה בה. המשיבים כיהנו כדירקטורים בחברת הבת. בנוסף להיוּת המשיבים בעלי מניות ודירקטורים, הם התחייבו, בהסכם הייסוד של חברת הבת, לעבוד בה ולחתום על חוזי עבודה מפורטים. על אף שלא נחתמו חוזי עבודה בפועל, הסכם הייסוד קבע כי תנאי העבודה יהיו כמפורט בחוזה העבודה הסטנדרטי הנוהג בחברת האם, והצדדים קיימו חוזי עבודה כאמור, על דרך ההתנהגות, למשך 4 שנים.

 

3.        בין הצדדים נתגלע סכסוך, וחברת הבת וחברת האם הגישו יחד תביעה נגד המשיבים (ואף נגד אחרות, שנמחקו כנתבעות בכתב התביעה המתוקן) בבית המשפט המחוזי בתל אביב – יפו. בכתב התביעה המתוקן, נטען כי המשיבים פתחו ב"שביתה איטלקית" בחברת הבת; מנעו במכוון גיוס כוח אדם לחברת הבת; נמנעו במכוון מלטפל בדרישות של לקוחות קיימים, תוך העמדת חברת הבת בסכנה של הפרת חוזים עם צדדים שלישיים; מנעו במכוון כניסה של חברת הבת לשווקים חדשים וטרפדו מגעים עם מפיצים. כן נטען, כי בעת שהיו עובדים ודירקטורים בחברת הבת, נסעו המשיבים לחו"ל עם המחשבים הנישאים של חברת הבת, שם נפגשו עם נציגים של חברה אחרת ותכננו פיתוח משותף של תוכנה שתתחרה עם התוכנה של חברת הבת. נטען, כי לאחר שהמשיבים סיימו את עבודתם ואת כהונתם כדירקטורים, הם פיתחו תוכנה הדומה "להפליא" לתוכנה של חברת הבת והעתידה להתחרות עמה. הסעדים שהתבקשו בתביעה הם: צווי מניעה, המורים למשיבים למסור את העתקי התוכנה המתחרה, להימנע מהמשך הפיתוח והשיווק של התוכנה המתחרה ושל תוכנות מהסוג השייך לחברת הבת ולהימנע ממגע עם לקוחות ולקוחות לשעבר של חברת הבת; פיצויים והוראה על מתן חשבונות.

 

4.        ביום 17.9.2000 הגישו המשיבים בקשה למחוק את התביעה על הסף בשל חוסר סמכות עניינית ו/או להעביר את הדיון בתביעה לבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב-יפו. בבקשה נטען, בין היתר, כי הסמכות הייחודית לדון בתביעה מוקנית לבית הדין האזורי לעבודה, כמצוות סעיף 24 לחוק בית הדין לעבודה, תשכ"ט – 1969, על פיו יש לרכז "כל מה שכרוך במערכת היחסים בין עובד למעביד" בבית הדין האזורי לעבודה וכמצוות סעיף 22 לחוק עוולות מסחריות, התשנ"ט – 1999; זאת, לרבות זכויות הנובעות מחוזה עבודה לאחר סיום יחסי העבודה. המשיבים טענו בבקשתם, לחלופין, כי יש לפצל את הדיון, כך שכל ערכאה תידון באותם עניינים אשר בסמכותה.

 

           בתגובה לבקשה, טענו חברת הבת וחברת האם, בין היתר, כי יחסי העבודה שבפרשה אינצידנטליים ליחסים בין חברת האם והמשיבים כשותפים להקמת חברת הבת ולכהונת המשיבים כדירקטורים בחברת הבת. נטען כי רוב עילות התביעה אינן מתבססות על יחסי עובד-מעביד, אלא על חובות הנאמנות, הסודיות ותום הלב החלות על המשיבים כדירקטורים - בנוסף ובנפרד מחובות שבחוזי העבודה – בהן אין בית הדין האזורי לעבודה מוסמך לדון. נטען עוד, כי עילת הרשלנות הנטענת בתביעה מוּצאת מסמכות בית הדין האזורי לעבודה בסעיף 24 לחוק בית הדין לעבודה. כן נטען, כי אין מקום למחוק או להעביר את תביעת חברת האם, כי יחסיה עם המשיבים היו של שותפים להקמת חברת הבת ולא יחסי עובד-מעביד. ואחרון: נטען כי אין לפצל את התביעה, אלא לקיים את הדיון בה בשלמותו בבית המשפט המחוזי; זאת, כדי למנוע כפל הליכים ואף הכרעות סותרות.

 

           בתגובתם לתגובה מיום 1.11.2000, טענו המשיבים (שהיו, כזכור, מבקשי המחיקה ו/או ההעברה) כי העילות בתביעה שאינן עילות ביחסי עבודה אינן עילות של ממש, או למצער הינן טפלות לעילות שביחסי עבודה. כן טענו המשיבים, כי בית הדין האזורי לעבודה מוסמך לדון לא רק בזכויות הקבועות בחוזה העבודה, אלא אף בעילות הקשורות בעקיפין לחוזה העבודה ובכלל זאת העילות הקניניות, הנזיקיות ואלו שבעשיית עושר ולא במשפט, הקשורות ליחסי עובד-מעביד.

 

5.        כתב התביעה המתוקן הוגש לאחר הגשת כתבי בי הדין בבקשה למחיקה, אך לפני הדיון בה. בכתב התביעה המקורי, נתבעו, בנוסף למשיבים, שתי נתבעות נוספות; אך נתבעות אלה הושמטו מכתב התביעה המתוקן. הנתבעות הנוספות היו החברות איתן פיתחו המשיבים, על פי הנטען, את התוכנה המתחרה. בין חברות אלה לבין חברת האם וחברת הבת התנהלו הליכים באנגליה. הליכים אלה הסתיימו בפשרה. בעת מתן ההחלטה בבקשה למחיקה נשוא ערעור זה – שהיא המועד הרלוונטי - כתב התביעה שעמד בפני בית המשפט היה כתב התביעה המתוקן.

 

6.        כב' הרשם השופט עדי אזר ז"ל החליט להעביר את התביעה כולה לבית הדין האזורי לעבודה. וכך קבע:

 

"בפני בקשה להעברת המשפט לבית הדין הנכבד לעבודה. הטענה היא כי מדובר בתביעה שעילתה קשורה לחוזה עבודה, אשר הסמכות לדון בה נתונה לבית דין לעבודה לפי סעיף 24(1)(א) [כך] הקובע 'בתובענה שעילתה במשא ומתן לקראת כריתתו של חוזה, ליצירת יחסי עובד ומעביד, בתובענה שעילתה בחוזה כאמור לפני שנוצרו יחסי עובד ומעביד או לאחר שנסתיימו יחסים כאמור . . .' כידוע תיקון זה לחוק בית הדין לעבודה, תשכ"ט – 1969, נועד להעביר תביעות בין מעביד לשעבר נגד עובד לשעבר, לבית הדין לעבודה. תביעות אלה נידונו במשך שנים בבתי המשפט האזרחיים הרגילים, אולם המחוקק היה בדיעה כי מטבע הענין מדובר בתביעה הכרוכה ביחסי עבודה. בבקשה זו, מדגיש ב"כ התובעים כי בחר להגיש את התביעה לבית המשפט המחוזי בתל-אביב, היות שלדעתו מוקד התביעה אינו ביחסי עבודה, למרות שהנתבעים היו גם עובדים. לפי גישתו היות שמדובר בנתבעים שהיו בין מייסדי החברה, והמחלוקת היא מחלוקת בין שותפים בחברה שהביאה לעזיבתם של הנתבעים את החברה, תוך ביצוע לפי הטענה של עוולות שונות, מן הראוי שבימ"ש זה יעסוק בתביעה זו שעיקרה עוולות של גזל סוד מסחרי והפרת זכויות יוצרים. לפיכך, לנתבעים כובעים שונים, ולטענת ב"כ התובעת, הכוונה בתיקון לחוק בית הדין לעבודה היתה לעסוק רק בעובדים שזה כל מעמדם ולא בעובדים שהם גם דירקטורים לשעבר, שותפים לשעבר, או בעלי ענין אחרים. השקפה זו, לא מצאה ביטוי בחוק שאינו מבחין בין עובדים שהם גם שותפים לשעבר, או עובדים בעלי מעמד זה בלבד. בנוסף, חוק העוולות המסחריות, תשנ"ט – 1999, [כך] מסמיך במפורש את בית הדין במפורש לעסוק בעוולה החדשה שנחקקה בחוק זה, של גזל סוד מסחרי. אשר להפרת זכויות יוצרים, בימ"ש זה מפי כב' השופט זפט, הביע את דעתו בבש"א ת"א 53093/99 ארתור מארי נ' רונן חייט [(לא פורסם)] כי גם תביעה מתאימה הכוללת עילה של הפרת זכויות יוצרים, הפרת סימני שירות, עשיית עושר ולא במשפט, שהן עילות מסחריות מקובלות, ניתן להעביר לבית הדין לעבודה. צודק עו"ד לוטי בדבריו כי באותו מקרה אומנם לא דובר בעובדים שהם גם שותפים לשעבר, אולם תוספת זו אינה מצדיקה השארת המשפט בבית משפט זה. עיקר הדברים נעוץ בכך שמדובר במחלוקת אופיינית של עובדים בחברה לשעבר המתחרים בה כיום מבחוץ. תחרות זו, של מי שהיו עובדים וקיבלו שכר מהחברה, במסגרת פעולות אשר התובעים רואים כהפרת זכויות קנין רוחני, או זכויות קרובות לכך, היא תחרות שצריכה להתברר בבית הדין לעבודה, על פי סמכותו הנ"ל. לא התעלמתי מכך שבסעיף 24(1) [כך], לחוק הנ"ל, נקבע כי בית הדין לעבודה לא יעסוק בתביעות נזיקין אך סעיף 1(א) [כך] של אותו סעיף 24, הוא דין מיוחד הגובר על ההוראה הכללית הנ"ל, ולפי ההוראה המיוחדת והחדשה יותר שנקבעה שם, דין תביעה זו להיות מועברת לבית הדין לעבודה. . . ."

 

הערעור

 

7.        בערעורן, חוזרות חברת הבת וחברת האם על עיקר טענותיהן בפני בית המשפט קמא, כמפורט לעיל. בנוסף טוענות הן, כי טעה בית המשפט קמא עת שפירש את הסמכות של בית הדין האזורי לעבודה באופן רחב, בניגוד להלכה, הקובעת פרשנות מצומצמת. עוד נטען, כי כאשר מדובר ב"מקרי גבול", הסמכות לבית המשפט המחוזי ולא לבית הדין האזורי לעבודה וכי רק כאשר כל עילת התביעה הינה, באופן חד משמעי, ביחסי עבודה, מוסמך בית הדין האזורי לדון בתביעה.  כן נטען בערעור, כי בית המשפט קמא טעה עת שפירש את סעיף 24(א)(1) ו- (א)(1א) לחוק בית הדין לעבודה באופן המסמיך את בית הדין האזורי לעבודה לדון בעוולת הרשלנות. נטען, כי כאשר לתובע הן עילה חוזית, לגביה מוסמך בית הדין האזורי לעבודה והן עילה נזיקית, לגביה מוסמך בית המשפט, הוא רשאי לבחור את העילה (או העילות) שברצונו לתבוע. מוסיפות וטוענות חברת הבת וחברת האם, כי פסק דין ארתור מארי שנזכר בהחלטה אינו רלוונטי: עניינו של פסק הדין האמור בעילות לבר חוזיות הנובעות מיחסי עבודה, ואילו בענייננו מדובר בעילות שנבעו מיחסים אחרים – יחסים בין שותפים ויחסים בין דירקטורים לבין חברה. בערעור, חברת הבת וחברת האם מפרטות מספר טענות שהועלו בדיון בפני בית המשפט קמא: נטען, כי יש לראות אף את המעשים שביצעו המשיבים במסגרת עבודתם (כגון "שביתה איטלקית") כמעשים במסגרת יחסי השותפות, כי המניע לפעולות היה רצון המשיבים להגדיל את חלקם ברווחים כשותפים. כן טוענות הן, בהמשך לטענה בפני בית המשפט קמא לגבי עניינים "אינצידנטליים" ולגבי "עיקר וטפל", כי היה על בית המשפט המחוזי לדחות את הבקשה, לדון בתביעה ולהכריע בענייני העבודה מכוח סמכות נגררת לפי סעיף 76 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד – 1984. נטען בענין זה, לראשונה בערעור, כי המשיבים מודים כי עיקר היחסים ביניהם הינו יחסי שותפות: צוין כי המשיבים הגישו תובענה משלהם בבית המשפט המחוזי נגד חברת הבת וחברת האם, ואילו תביעה נוספת שהגישו המשיבים – בבית הדין האזורי לעבודה – הוגשה נגד חברת הבת (המעבידה) בלבד. בערעור, לעומת מה שנטען בבית המשפט קמא – טוענות חברת הבת וחברת האם, לחילופין, כי יש לפצל את הדיון בתביעה.

 

8.        בסיכומיהם, טוענים המשיבים כי קביעת בית המשפט קמא, לפיה עיקר התביעה הוא יחסי עובד-מעביד, היא ממצא עובדתי, ועל כן בית המשפט לערעור לא ייטה להתערב בה. לגופו של ענין, אף המשיבים חוזרים על עיקר טענותיהם בבית המשפט קמא. בנוסף, בתגובה לטענה לפיה חברת האם לא היתה מעבידתם של המשיבים, טוענים האחרונים כי הקובע לענין סמכות בית הדין האזורי לפי סעיף 24(א)(1א) הוא העילה ולא הצדדים. ממילא – כך טענתם – הנזק שנטען הוא נזק לחברת הבת – המעבידה – ולא לחברת האם. בתגובה לטענה בענין הודאתם שעיקר התביעה ביחסים של שותפים ו/או דירקטורים, טוענים המשיבים כי ניתן ללמוד, מטענת קיזוז של חברת הבת בתביעת המשיבים בבית הדין לעבודה, כי חברת הבת מודה שעיקר התביעה הוא יחסי עובד מעביד; ממילא, טוענים המשיבים, ההליך שהוגש על ידם בבית המשפט המחוזי היה תביעה נגזרת בשם חברת הבת, שאין בה כדי לבסס כל הודאה בענין העובדות בבסיס התביעה נשוא הערעור שבפנינו. כפי שטענו בפני בית המשפט קמא, טוענים המשיבים, לחלופין, כי יש לפצל את הדיון בתביעה.

 

9.        בסיכומי התשובה של חברת האם וחברת הבת, נטען כי קביעת ערכאה דיונית בשאלה מהו העיקר בתביעה היא קביעה משפטית, מהסוג שבו נוהג בית משפט לערעורים להתערב. כן טוענות הן, כי אין שחר לטענה שהנזק הנטען אינו רלוונטי לחברת האם, שהינה בעלת גרעין השליטה בחברת הבת.

 

10.      כאמור, מסקנתי היא כפי טענתם החלופית של שני הצדדים בערעור: שאין מנוס מפיצול ההתדיינות בין שתי הערכאות.

 

המסגרת הנורמטיבית

 

עקרונות מנחים בחלוקת הסמכויות בין בתי המשפט האזרחיים לבין בית הדין האזורי לעבודה

 

11.      על-פי סעיף 40 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד – 1984, הסמכות בענינים אזרחיים מוקנית, ככלל, לבתי המשפט האזרחיים; הענקת סמכות ייחודית לדון בענין פלוני לבית דין אחר, שוללת את סמכותו של בית המשפט המחוזי לדון באותו ענין, ועל כן חייבת להיעשות באופן מפורש (ע"א 250/83 עומרי ואח' נ' זועבי ואח', פ"ד לט (2) 113, 127):

 

"הכלל הגדול הוא כי לבתי המשפט הרגילים של המדינה מוקנית הסמכות לדון בנושאים המהותיים כחלוקתם על-פי הקווים הכלליים שהותוו בחוק בתי המשפט, תשי"ז – 1957 (כיום בחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984), שקיבלו עתה גם מעמד חוקתי עקיף על-פי חוק - יסוד: השפיטה. משמע, מי שמבקש לשלול סמכותו של בית המשפט הרגיל, צריך להישען על הוראה מפורשת, כי הכלל המנחה הוא, שאין שוללים סמכותו של בית המשפט הרגיל בעניינים שהם בתחומו לפי חוק בתי המשפט [נוסח משולב], אלא אם כן נאמר הדבר מפורשות. הכלל האמור אינו נושא בתוכו אך ורק סימן הכר של עיקרון פרשני. הוא, מעבר לכך, ביטוי מובהק לשלטון החוק, אשר אחד מביטוייו בכך שאין שוללים סמכותו של בית-משפט כללי ורגיל (השווה A. V. C. Dicey, Introduction to the Study of the Law of the Constitution (10^th ed., by E. C. S. Wade, 1959) 193), ומה גם בית-משפט בעל סמכות שיפוט שיוריות כבית המשפט המחוזי, אלא על-פי דברו המפורש של המחוקק . . ."

 

           בית הדין האזורי לעבודה הוקם בחוק בית הדין לעבודה, תשכ"ט – 1969, וסמכויות שיפוט ייחודיות הוענקו לו בחוק זה ובחוקים אחרים, באופן מפורש (סעיף 24 לחוק בית הדין לעבודה; סעיף 22י לחוק ההתגוננות האזרחית, תשי"א – 1951; סעיף 22 לחוק עוולות מסחריות, התשנ"ט – 1999). התכלית בבסיס הענקת סמכות ייחודית כאמור לבית הדין האזורי לעבודה היא ריכוז כל עניני העבודה בטריבונל הבקיא והמצוי בתחום זה (בג"צ 221/69 פלוני נ' שר הבטחון ואח', פ"ד כד (1) 365, 369; ע"א 4272/91 ברבי נ' ברבי, פ"ד מח (4) 689, 701; ראו גם ש' לוין תורת הפרוצדורה האזרחית – מבוא ועקרונות יסוד (תשנ"ט) 77-78).  הסמכות הייחודית המפורשת אשר הוענקה לבית הדין האזורי לעבודה אכן גרעה לא רק מהסמכות השיורית של בית המשפט המחוזי על-פי סעיף 40 לחוק בתי המשפט (בג"צ 6163/92, 6177 אייזנברג ואח' נ' שר הבינוי והשיכון ואח', פ"ד מז (2) 229, 238), אלא גרעה מסמכות בתי המשפט האזרחיים ככלל (ע"א 6636/01 ארגמן טורס בע"מ ואח' נ' הוברמן (טרם פורסם), פסקה 10; בג"צ 3134/93 י.א.ד. אלקטרוניקה בע"מ נ' שרת העבודה והרווחה ואח', פ"ד מח (1) 296, 300). ההוראות שהסמיכו את בית הדין האזורי לעבודה בסמכות ייחודית הן "חוק מיוחד" ו"חוק מאוחר" הגובר על סמכותו ה"כללית" של בית משפט השלום לפי סעיף 28 לחוק בתי המשפט, תשי"ז – 1957, המופיע כיום בסעיף 51(א) לנוסח המשולב (ראו, לענין תיקון משנת תשל"ב לסעיף 129 לפקודת בתי הסהר [נוסח חדש], התשל"ב - 1971 המאוחר לסעיף 76 לחוק בתי המשפט [נוסח חדש], התשמ"ד – 1984 שחוקק בחוק בתי המשפט, תשי"ז – 1957: בג"צ 1214/97 חלמיש נ' בית-הדין הארצי לעבודה ואח', פ"ד נג (2) 647, 670). בשולי הדברים נעיר, כי הסמכות הייחודית של בית הדין האזורי לעבודה לפי סעיף 24(א)(1א) לחוק בית הדין לעבודה לא גרעה מסמכותו של בית המשפט הגבוה לצדק (ראו: אייזנברג, בע' 238-240; לענין הממשק בין בית הדין האזורי לעבודה לבין בית המשפט לענינים מינהליים ראו בר"מ 657/03 עיריית רהט ואח' נ' אלפראונה ואח', פ"ד נז (3) 26).

 

12.      סמכותו הייחודית של בית הדין האזורי לעבודה בענינים מסוימים מחד וסמכותם הכללית והשיורית של בתי המשפט האזרחים - המעוגנת בעקרון שלטון החוק - מאידך, מגבשות איזון כדלקמן: ענינים שבסמכות הייחודית של בית הדין האזורי לעבודה יידונו אך ורק בבית הדין לעבודה, אך לא יידונו בבית הדין לעבודה אלא עניינים אלה. זהו המפתח לחלוקת הסמכויות בין בתי המשפט האזרחיים לבין בית הדין האזורי לעבודה.

 

"הסמכויות הכלליות הייחודיות של בית-דין אזורי לעבודה בעניינים אזרחיים נקבעו ופורטו בסעיף 24(א) לחוק. מסגרת הסמכויות הכלליות הורחבה במשך השנים, ונספו עליהן אף סמכויות ספציפיות בחוקים שונים. מטרת ומדיניות המחוקק היו, והינם [כך], לרכז בידי בית הדין לעבודה באופן ייחודי, בין השאר, את הסמכויות הנוגעות ליחסי העבודה האינדיבידואליים והקיבוציים וכן את נושאי הביטחון הסוציאלי במובנו הרחב של המונח. ריכוז הסמכויות כאמור פירושו הפקעת סמכויות אלה ממערכת בתי המשפט האזרחיים. בשים לב לכך, קו הפרשנות של בית הדין לעבודה בפסקי-דין רבים היה מאז ומתמיד כי יש לפרש את מסגרת הסמכות שלו באופן דווקני . . . ."

 

           (דב"ע נג/3-254 הוצאת ספרים יבנה בע"מ נ' דוידזון ואח', פד"ע כד 425, 433; ראו גם מ' גולדברג דיני עבודה (אוקטובר 2003, כרך 2) 20).

 

"בתי הדין לעבודה, סמכותם מוגדרת ועל כן גם מוגבלת. מאחר וסמכותו של בית הדין לעבודה סייגים לה ובתחום המסויג סמכותו ייחודית, יש לפרש את סעיפי החוק הקובעים את סמכותו העניינית פירוש דווקאני כי על ידי הענקת סמכותו לבית הדין לעבודה מוצא הרי ענין מסמכות בתי המשפט האחרים."

 

           (דב"ע ל/3-8 ליבוביץ נ' עיזבון המנוחה פולק, פד"ע א 119, 131; ראו גם ע"ע 294/99 לוי נ' התאגדות לחינוך גופני הפועל 1991 אשדוד (לא פורסם), ע' 3-4; השוו עב"ל 214/96 פשס נ' המוסד לביטוח לאומי (לא פורסם)).

 

           ברי, כי פרשנות דווקנית של סמכויות בית הדין האזורי לעבודה אין משמעה צמצום עד כדי סיכול התכלית של ריכוז עניני עבודה בבית הדין לעבודה. הוראת סמכות בחקיקה, כמו כל הוראת חקיקה, יש לפרש על-פי תכליתה. אמרנו, כי תכלית ההוראות המסמיכות את בית הדין האזורי לעבודה היא ריכוז עניני עבודה בטריבונל מתמחה; אולם, בעצם, בבסיס הוראות אלה מונחות שתי תכליות – ריכוז ענייני עבודה ועקרון שלטון החוק, כפי שהוא משתקף בחלוקת סמכויות בין ערכאות – גם יחד. מכאן, שבית הדין לעבודה לא "יתחמק ממתן פירוש לדברים, שאכן ניתנים לפירוש לכאן ולכאן, על מנת למצות את מלוא סמכויותיו"; אך זאת, במסגרת ההקשר של העקרון הכללי, שהוא – פירוש דווקני המתחייב משלטון החוק (ליבוביץ, שם; דב"ע לא/3-8 עירית באר-שבע נ' בן-עמי (לא פורסם) מפסקה 2 לפסק הדין).

 

סמכותו הייחודית של בית הדין האזורי לעבודה

 

13.      ככלל, הסמכות העניינית של בתי משפט נקבעת על-פי הסעד הנתבע ולא על-פי עילת התביעה. כך, לדוגמה, לבית משפט השלום סמכות לדון בתביעה בגין הפרת חוזה שהסעד המבוקש בה הוא הצהרה על זכויות שימוש במקרקעין, ואילו לבית המשפט המחוזי סמכות לדון באותה עילה אם הסעד הנתבע הוא הצהרה על זכות הבעלות במקרקעין. לבית המשפט המחוזי סמכות לדון בתביעה בְעילה של הפרת חוזה שהסעד הנתבע בה הוא סך כספי העולה על הסכום המפורט בסעיף 51(א)(2) לחוק בתי המשפט; אותה תביעה בדיוק תהיה בסמכותו של בית משפט השלום אם התובע הגביל את הסעד הנתבע לסכום נמוך יותר.

 

14.       שונה המצב בענין הסמכויות האזרחיות של בית הדין האזורי לעבודה. סמכותו מוקנית, בנושאים שונים, על-פי מבחנים משתנים. נפרט את הוראות החוק תוך הגדשת המבחן.  סמכותו של בית הדין האזורי לעבודה אינה נקנית על-פי הסעד, אלא, בחלק מהעניינים, על-פי עילת התביעה ובחלק מהעניינים, על-פי עילת התביעה וזהות הצדדים כאחת.

 

           סעיף 24 לחוק בית הדין לעבודה קובע:

 

 

           סעיף 22 לחוק עוולות מסחריות, תשנ"ט – 1999, שפרק ב' שבו עוסק ב"גזל סוד מסחרי", קובע:

 

 

           כך, לפי סעיף 24(א)(1) לחוק בית הדין לעבודה, מוסמך בית הדין האזורי לדון בתביעה בין עובד למעביד - אך לא בכל תביעה ביניהם, אלא רק תביעה שעילתה ביחסי עובד מעביד ושעילתה אינה בפקודת הנזיקין (ראו גולדברג בע' 23; דב"ע נא/3-166 שמעונוב נ' מהנטן רשת מסעדות בע"מ, פד"ע כג 488); סעיף 24(א)(1ב) לחוק בכל זאת מסמיך את בית הדין בענין תובענה שעילתה במספר סעיפים של פקודת הנזיקין, ובלבד שמדובר בעילה שבקשר לסכסוך עבודה (לעתים, מן הסתם, צד שלישי, שאינו העובד או המעביד, יהיה צד לתביעה בגין גרם הפרת חוזה – ראה גולדברג, בע' 31; דב"ע נא/3-156 סימס נ' יוחננוף, פד"ע כד 199; הוצאת ספרים יבנה בע"מ). סעיף 24(א)(1ג) לחוק מוסיף ומסמיך את בית הדין האזורי לעבודה לדון בתובענות בין עובד למעביד בקשר לסכסוך עבודה, שעילתה בסעיפים 16 או 17 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969. לפי סעיף 24(א)(1א) לחוק בית הדין לעבודה, נקנית הסמכות בענין תובענה שעילתה במשא ומתן לכריתת חוזה ליצירת יחסי עבודה, בחוזה כאמור לפני קיום היחסים או אחרי סיומם וכן בקבלה או אי קבלה לעבודה (ראו גולדברג, בע' 28; הוצאת ספרים יבנה בע"מ).  לפי סעיף 22 לחוק עוולות מסחריות, קמה לבית הדין האזורי לעבודה סמכות לדון בתביעה בין צדדים מסוימים שעילתה בגזל סוד מסחרי כמפורט בסעיף האמור. בסעיפים אלו נקבע במפורש, כי הקובע לענין הסמכות אינו הסעד, אלא העילה (ולעתים גם זהות הצדדים). אף מסעיפים 24(א)(2) – (4) לחוק בית הדין לעבודה, בהם לא מופיעה המילה "עילה", עולה ממילא שיסוד הסמכות אינו הסעד אלא קשר מסוים ליחסי עבודה.

 

           ראינו, כי בחלק מסעיפי ההסמכה (לדוגמה, סעיפים 24(א)(1), (1ג) ו-(3) לחוק בית הדין לעבודה), אף זהות הצדדים מהווה יסוד הכרחי לקיום סמכות בית הדין האזורי לעבודה. בשולי הדברים נציין, כי לשון אחרת ל"זהות הצדדים" היא "הלגיטימציה" (ראו גולדברג, בע' 20-43; ע"א 6636/01 ארגמן טורס בע”מ ואח' נ' הוברמן (לא פורסם), פסקה 10), או "המהות":

 

"אכן, יש שסמכות בית-משפט נקבעת על-פי הסעד המבוקש. כך היא, למשל, סמכותו של בית-משפט השלום לעניינן של תביעות לתשלום כסף, וכך היא סמכותו בדבר חזקה או שימוש במקרקעין (סעיפים 51(א)(2) ו-51(א)(3) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב]). ראו, למשל: ע"א 27/77 טובי נ' רפאלי [, פ"ד לא (3) 561], ו-ע"א 510/82 חסן נ' פלדמן [, פ"ד לז (3) 1]  . . . . ואולם, לא תמיד כך הוא. הנה-כי-כן, סמכותו של בית הדין לעבודה תולה עצמה - כהוראת סעיף 24(א)(1) לחוק בית הדין לעבודה - לא בסעד אלא במהות: בקיום יחסי עובד ומעביד, ומשנתקיימו יחסי עובד ומעביד, רשאי תובע בבית-דין לעבודה לתבוע כל סעד שבית-הדין מוסמך ועשוי ליתן. סמכותו של בית-הדין לעבודה אינה דומה איפוא לסמכותו של בית-משפט השלום: סמכותו של אחרון נקבעת על-פי הסעד, סמכותו של ראשון נקבעת על-פי מהות היחסים בין התובע לנתבע. ראו עוד בג"ץ 675/84 ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל – הסתדרות הפקידים, עובדי המינהל והשירותים נ' בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב-יפו [, פ"ד לט (3) 13]."

 

(חלמיש, בע' 667; ההדגשה אינה במקור).

 

15.       כאמור, במקרים רבים סמכות בית הדין האזורי לעבודה נקבעת על-פי ה"עילה". מה פירוש "עילה"? מדובר במונח משפטי שמשמעותו משתנה בהתאם להקשר שבו הוא משמש (ראו: נ' זלצמן מעשה-בית-דין בהליך אזרחי (תשנ"א) 47; א' גורן סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה 7, תשס"ג) 82). משמעות המילה לענין סדר דין אזרחי הינה "מכלול העובדות . . . המולידות את זכות התובע לקבלת הסעד" (ראו: י' זוסמן סדרי הדין האזרחי (מהדורה 7, ש' לוין עורך, 1995) 133). "עילה ביחסי עובד מעביד" לפי סעיף 24(א)(1) לחוק בית הדין לעבודה פורשה כך, שמשמעה מכלול עובדות המולידות זכות הנובעת מן היחסים בין עובד למעביד או זכות שמקורה במשפט העבודה (ראו ארגמן טורס בע"מ, פסקה 10). יודגש, כי מדובר בזכויות (או חובות) שמקורן בדיני עבודה ויחסי עבודה ולא במקור הסכסוך (סכסוך בין עובד למעביד יכול הרי להוביל אף להקמתן של זכויות לפי דין אחר – ועל כך בהמשך הדברים). בהיבט זה דומה הדיבור "עילה" לפי סעיף 24(א)(1) לחוק לזה שבתקנות סדר הדין האזרחי, ושונה הוא מהדיבור "עילה" בהקשר של בית המשפט לענייני משפחה:

 

"הדיבור 'עילה' מעורר אצל המשפטן באופן אינטואיטיבי קשר לדיבור 'עילת התובענה' שבסדרי הדין (ראו תקנה 9(5) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד – 1984). קשר זה אינו מתבקש בהקשר שלפנינו [סמכות בית המשפט לענייני משפחה – מ"נ]. לשון החוק – על רקע תכליתו – אינה מתמקדת בעובדות המהותיות המבססות את זכותו של בן המשפחה התובע. סעיף קטן 2 להגדרת המונח 'ענייני משפחה' בסעיף 1 לחוק אינו עוסק בזכותו של התובע, אלא בסמכותו של בית- המשפט. הדיבור 'עילה' בהקשר זה משמעותו קיומו של קשר בין התובענה האזרחית לבין הסכסוך המשפחתי. תובענה אזרחית עילתה בסכסוך בתוך המשפחה אם סיבת הסכסוך או מקורו הם ביחסי המשפחה (ראה: בר"ע (ת"א) 14/96 פלונית נ' אלמונית [, פ"מ תשנ"ו (3) 173]; בר"ע (ת"א) 48/97א ציוני נ' ציוני [, פ"מ תשנ"ו (1) 297]. רק פירוש זה מגשים את התכלית המונחת ביסוד הוראת החוק"

 

           (רע"א 6558/99 חבס ואח' נ' חבס, פ"ד נד (4) 337, 343; ההדגשות הוספו).

 

           לעומת "עילה" במובן חוק בית המשפט לעניני משפחה, התשנ"ה – 1995, "עילה ביחסי עובד מעביד" לפי סעיף 24(א)(1) לחוק בית הדין לעבודה אינה ענין של מקור הסכסוך, אלא ענין של זכויות או חובות בדיני העבודה. באופן דומה, סמכותו של בית הדין האזורי לעבודה לפי סעיפים 24(א)(1ב) ו- (1ג) נקבעת, בין היתר, על-פי "עילה" שבזכויות מכח דינים מסוימים (דיני הנזיקין ודיני המקרקעין). "עילה" לפי סעיף 24(א)(1א) לחוק הינה ייצור כלאיים: הסמכות בענין משא ומתן לקראת חוזה עבודה נקנית על-פי זכויות בדינים מסוימים (דיני השלב הטרום חוזי לפי סעיף 12 לחוק החוזים, (חלק כללי) תשל"ג – 1973), לקראת כריתת חוזה עבודה; הסמכות בענין חוזה עבודה נקנית על פי זכויות בחוזה; אולם, נראה כי הסמכות בענין קבלתו או אי קבלתו של אדם לעבודה נקנית לאו דווקא על-פי זכויות אלא על-פי מקור הסכסוך בלבד, קרי – אירוע קבלה או אי קבלה לעבודה. כך עולה מדברי ההסבר להצעת חוק בית הדין לעבודה (תיקון מס' 16), התשמ"ח-1998 שבחקיקתה הוסף תת סעיף (1א) לחוק (כמספרו דהיום):

 

"(א) על פי סעיף 12(א) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג – 1973, יש לנהל משא ומתן לכריתת חוזה, לרבות חוזה עבודה, בתום לב. סעיף קטן (ב) לאותו סעיף קובע עילת תביעה מיוחדת עקב הפרת חובה זו. הואיל ותובענה בקשר להפרת החובה האמורה לגבי חוזה עבודה יכול שתוגש גם מבלי שנוצרו בסופו של דבר יחסי עובד ומעביד בין הצדדים, הרי שלפי המצב המשפטי הקיים אין לבית הדין לעבודה סמכות לדון בה, ומוצע להקנות לבית הדין סמכות שיפוט גם במקרה כזה.

 

(ב) יש שנוצרים סכסוכים בין צדדים לחוזה עבודה לפני היווצרות יחסי עובד ומעביד או אף לאחר סיומם. לדוגמה: חוזה עבודה שבו נקבעת תחילתם של יחסי עובד ומעביד בין הצדדים למועד עתידי, ונתגלע סכסוך בין הצדדים לפני אותו מועד.

 

דוגמה נוספת: סכסוך בקשר להוראות בחוזה העבודה, שתקפן לאחר סיום החוזה, כגון בנושא הגבלות על העיסוק, שמירת סודיות וכיו"ב. כמו-כן קיימים סכסוכים שמעצם טיבם הם סכסוכים בעניני עבודה, למרות שלא נוצרו יחסי עובד מעביד. הכוונה לתובענה בקשר לקבלת אדם או אי-קבלתו לעבודה. לדוגמה: סירוב לקבל אדם לעבודה המהווה אפליה האסורה לפי סעיף 42 לחוק שירות התעסוקה, התשי"ט-1959, או קבלת אדם לעבודה תוך קיום נהלים פסולים או נגועים באי-חוקיות. לגבי מקרים כגון אלה נועדה פסקה (1א) המוצעת."

 

(ה"ח תשמ"ח 285; ההדגשה אינה במקור).

 

 

16.        סיכום ביניים: לאור עקרונות הפרשנות הכלליים בענין חלוקת הסמכויות בין בית הדין האזורי לעבודה לבין בתי המשפט האזרחיים, "עילה" (קרי – עובדות המקימות זכות או חובה בדיני עבודה, בחוזה עבודה או בדין אחר, או מקור הסכסוך, הכל בהתאם לתת-הסעיף הרלוונטי) שבסמכות הייחודית של בית הדין לעבודה תתברר רק בבית הדין לעבודה; "עילה" כאמור שאינה בסמכות בית הדין לעבודה תתברר רק בבית המשפט האזרחי. בענייננו מתעוררת השאלה: מה דינו של כתב תביעה הכולל הן "עילות" שבסמכות הייחודית של בית הדין האזורי לעבודה והן "עילות" שאינן בסמכות בית הדין האזורי לעבודה?

 

           יוער, כי אין ענייננו שאלת קיום יחסי עובד מעביד, שאלה שאף היא בסמכותו הבלעדית של בית הדין האזורי לעבודה (ס' 24(א)(1) לחוק; גולדברג, בע' 25; ע"א 321/75 שרות ארצי להדברה בע"מ נ' בוחבוט, פ"ד ל (1) 381; דב"ע 9-154/98 אקסלרוד נ' שדה ואח' (לא פורסם)); מדובר בשאלה היכן – בהנחת קיום יחסי עובד-מעביד – יש לברר תביעה הכוללת הן "עילות" שבסמכות הייחודית של בית הדין האזורי לעבודה והן "עילות" שאינן בסמכותו.

 

האם יש מנוס מפיצול הדיון?

 

17.        שני הצדדים בפנינו טענו, בין היתר, כי יש להימנע מפיצול הדיון באמצעות סעיף 76 לחוק בתי המשפט, התשמ"ד – 1984, הקובע:

 

 

           סעיף זה חל הן על בתי משפט אזרחיים והן, באמצעות סעיף 39 לחוק בית הדין לעבודה, על בתי הדין לעבודה. האם אפשר, לפי סעיף 76 האמור, שתביעה הכוללת הן עילות שבסמכות הייחודית של בית הדין האזורי לעבודה והן עילות שאינן בסמכותו כלל, תידון, בשלמותה, באחת משתי ערכאות אלה? תשובתי לשאלה זו היא בשלילה.

 

18.      תכלית סעיף 76 האמור, כפולה היא: מצד אחד, מניעת פיצול בלתי-ראוי של דיונים; מצד שני, שמירה על חלוקת הסמכויות בין ערכאות שונות:

 

"בית-המשפט מוסמך לדון בתביעה, אך אין הוא יכול להכריע בה אלא אם יוסיף ויכריע 'דרך אגב' בשאלה נגררת, שאלה שהיא כשלעצמה – כשאלת-מישרין - מצויה בסמכותם הייחודית של בית-משפט או של בית דין אחר. המוסמך הוא בית-משפט להכריע 'דרך אגב' בשאלה שאין הוא מוסמך להכריע בה במישרין? כך, למשל, היה בשכבר הימים, כאשר תביעות חזקה היו בסמכות בית-משפט השלום ואילו שאלות בעלות היו בסמכות ייחודית של בית-המשפט המחוזי (דין זה לא נשתנה והוא שורר אף כיום). ומה דין מקום שתובע ונתבע בבית-משפט השלום ניצו ביניהם על החזקה, אך להכרעה בשאלה זו נדרש בית-המשפט להכריע בזכות הקנין? ראו, למשל י' זוסמן סדרי הדין האזרחי [מהדורה 7, ש' לוין עורך, 1995] 60-59.

 

הוראת סעיף 76 לחוק בתי-המשפט [נוסח משולב] נועדה לפתור קושיה זו שהצגנו, ומשמיעה היא אותנו שתי אלה: אחת, בית-משפט הדן בסמכות, ותוך כדי הדיון מתעוררת בו, דרך אגב, שאלה שהכרעתה נדרשת לבירור העניין, מוסמך הוא בית-המשפט להכריע באותה שאלה אף אם הכרעת-מישרין בה נתונה לסמכותם הייחודית של בית-משפט או של בית דין אחר. שתיים, ההכרעה באותה שאלת-אגב כוחה יהא יפה רק באותם הליכים עצמם, דהיינו: ההכרעה באותה שאלה לא תהא מעשה-בית-דין. כך, למשל, נאמר בדוגמת החזקה-בעלות, כי בית-משפט השלום מוסמך להכריע – 'דרך אגב' - בשאלת הבעלות, אך הכרעה זו כוחה יהא רק לאותה התדיינות בלבד. דבר לא ימנע את התובע (או את הנתבע) מהעלות את שאלת הבעלות, כשאלת-מישרין, לפני בית-המשפט המחוזי, ובהתדיינות זו השניה הכרעתו של בית-משפט השלום לא תישא עמה עוצמה של מעשה-בית-דין. ראו עוד והשוו: ע"א 476/88 אשתר נ' נפתלי [, פ"ד מה (2) 749].

 

תכלית ההוראה גלויה על-פניה: מחד גיסא, שלא להביא לפיצול בלתי-ראוי של דיונים, ומאידך גיסא – ובשל צימצום ההכרעה בשאלת-האגב 'לצורך אותו ענין' - לשמור כראוי על חלוקת הסמכויות בין גופי השפיטה כפי שנקבעה בחוק. ראו עוד והשוו: נ' זלצמן, מעשה-בית-דין בהליך אזרחי [(תשנ"א)] 229; זוסמן בספרו הנ"ל 62-59; בג"צ 727/85 נוצר נ' בית הדין הארצי לעבודה [פ"ד מא (2) 589] מפי המישנה לנשיא בן-פורת (שם, בעמ' 598)"

 

(פרשת חלמיש, בע' 657-656).

 

           והנה – לכאורה - פתרון פשוט ואלגנטי המאפשר השגה בו זמנית של שני יעדים, שנראה היה שסותרים זה את זה: כיבוד הסמכות הייחודית של כל ערכאה ומניעת פיצול הדיון. דא עקא, שפתרון זה מיועד למצב שבו ערכאה מתבקשת לפסוק בשאלות שאינן בסמכותה שעלו דרך אגב, הכל בכדי להכריע בענין שבסמכותה; פתרון זה אינו רלוונטי למצב שבו ההכרעה בעילה נתבעת או סעד נתבע אינה בסמכותה. הכרעת ערכאה בעילה שאינה בסמכותה או בסעד שאינו בסמכותה יכולה אמנם למנוע פיצול דיון, אך פוגעת בחלוקת הסמכויות בין ערכאות. לפי סעיף 76 האמור, ערכאה בלתי מוסמכת מכריעה בשאלה שעלתה דרך אגב, כי הדבר דרוש לשם פסיקה בעילה או במתן סעד שכן בסמכותה, והדבר אינו פוגע בסמכות הייחודית של הערכאה האחרת בענין השאלה האמורה. דא עקא, העילה והסעד אינם עולים בתובענה "דרך אגב", אלא הם כל סיבת קיומה של התביעה. ". . . [סמכות] השיפוט לפסוק בתביעה גוררת אחריה את הסמכות לדון גם בענין שהכרעתו דרושה כדי שבית המשפט יעשה את מלאכתו" (זוסמן בע' 59 – ההדגשה הוספה; כן שם בע' 49). יפים לעניינינו דבריו של השופט ד' לוין, בקשר לסעדים שאינם בסמכות הערכאה היושבת בדין:

 

"לא צדק השופט המלומד בסברו, שהסעד הכספי הוא כביכול סעד נגרר, שכן סעיף 76 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], אינו דן בסעדים נגררים, אלא בשאלה, 'שהכרעתה דרושה לבירור הענין', המתעוררת דרך אגב בגדר בירורו של 'ענין' אחר, שהובא כדין לפני בית המשפט.  .  .  .

 

. . .

 

כפירתה של המשיבה בכל אחד מנדבכי העילה מעוררת שאלה, שבית המשפט אמור לדון בה, ואם היא מעוררת שאלה, שלו הוגשה בגדרו של סעד עיקרי אחר הייתה מצויה בסמכותו היחודית של בית המשפט האחר, עשוי בית המשפט לדון בה 'לצורך אותו ענין' בגדרו של סעיף 76 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב]. אכן, שאלה של 'סעדים נגררים' עשויה להתעורר בהקשר אחר, שלא בגדרו של סעיף 76 כאשר פלוני תובע מספר סעדים שהאחד מהם טפל למשנהו, כגון שתבע הכרה בבעלותו בחלקת קרקע אך גם תבע סילוק ידו של הנתבע מאותה החלקה: ע"א 146/51, 156 [פרנקל נ' נאמן ואח'; כהן מלמד נ' נאמן ואח', פ"ד ח 1447], אך לא זהו המקרה שלפנינו"

 

           (רע"א 483/88 מפעלים פטרוכימיים בע"מ נ' מ"י - אגף המכס והבלו, פ"ד מד (3) 812, 816-815).

 

           לאור האמור, הפתרון לסוגיה שבפנינו – כתב תביעה הכולל עילות שבסמכות הייחודית של בית הדין לעבודה ועילות שאינן בסמכותו - אינו בסעיף 76 לחוק בתי המשפט. אף ענין "סעדים נגררים" הנזכר לעיל אינו ישים בסוגייתנו: הלכת "סעדים נגררים", העוסקת בחלוקת סמכויות בין בתי משפט אזרחיים לבין עצמם, חלה על סעדים במקרקעין בלבד (ראו: ע"א 8130/01, 7228 מחאג'נה נ' אגבריה ואח', (טרם פורסם);  גורן, בע' 14; זלצמן, בע' 119)). נוסיף לענין זה, למען הסר ספק, כי אף כאשר בית המשפט המחוזי מעניק סעד כספי בסך נמוך מהסכום הקבוע בסעיף 51 לחוק בתי המשפט, במסגרת תביעה בה מתבקשים מספר סעדים כספיים, הוא עושה זאת כי הסמכות לסעד כספי נקבעת על-פי סך כל הסעדים הכספיים שנתבעו בכתב התביעה יחדיו (זוסמן, בע' 57), כך שמדובר לא ב"סעד נגרר" אלא בסמכות ישירה.

 

19.       אזכרנו לעיל את האינטרס הציבורי במניעת פיצול הדיון. אין להפחית בערכו של אינטרס ציבורי זה. לניהול יותר מהליך משפטי אחד בגין פרשה אחת יש מחיר: הן מחיר בזמנן השיפוטי של ערכאות משפט, ולכן בזכות הציבור לגישה לערכאות, הן בזמנם של הצדדים; בנוסף, ריבוי הליכים גובה מחיר כלכלי מהקופה הציבורית ומהצדדים; יש בו אף כדי להוביל להכרעות סותרות (ראו, בנושא אחר – מעשה בית דין - ע"א 246/66, 247 קלוז'נר ואח' נ' שמעוני, פ"ד כב (2) 561, 591-592; ע"א 303/79 אבני נ' גליקסמן ואח', פ"ד לה (1) 92, 98-97; ע"א 527/80 שטורך – רגב מפעלי בניה ופתוח בע"מ נ' מ"י, פ"ד לח (4) 51, 55 ו' - ז'; ב' רוטנברג "פיצול סעדים (תקנה 45 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד – 1984)" משפטים טז (תשמ"ו) 390, 390; זלצמן, בע' 12-14; E. Harnon “Res Judicata and Identity of Actions Law and Rationale” 1 Isr. L. Rev (1966) 539, 542-545  המצטט את Ferrer v. Arden (1599) 6 Co. Rep. 7a, 77 E.R. 263, 266; יוזכר, כי מעשה בית דין עלול לצמוח לא רק נוכח הליכים המתנהלים זה לאחר זה, אלא גם נוכח הליכים המתנהלים במקביל).

 

20.      נשאלת השאלה, לאור האינטרס הציבורי האמור, אם לא מתבקשת פרשנות מרחיבה, אשר תאפשר את ריכוז הדיון בתביעה הכוללת עילות שבסמכות ערכאות שונות. אנו עדים לגישה התומכת בפרשנות רחבה מסוג זה בענין מעשה-בית-דין: לפי הגישה, המונח "עילה" מפורש בצורה רחבה לענין מעשה-בית-דין, כדי לתמרץ את התובע לרכז את כל הסעדים המבוקשים על ידו בתביעה אחת, אף שמותר לו לפצל עילות ללא רשות (שטורך – רגב מפעלי בניה ופתוח בע"מ, בע' 55; גורן, בע' 82; ראו והשוו זלצמן בע' 46-73). בארה"ב, היו שהציעו כללים שיאפשרו את ריכוז הדיון בפרשות המהוות שעטנז של סמכויות פדראליות ומדינתיות וכן שעטנז של סמכויות מדינתיות שונות (ראו, לדוגמה: T. D. Rowe, Jr. & K. D. Sibley, “Beyond Diversity: Federal Multiparty, Multiforum Jurisdiction” 135 U. Pa. L. Rev. (1986) 7); המחוקק הפדראלי בארה"ב נענה להצעות אלה, עד כה, בשני עניינים ספציפיים: תביעות בגין אסונות שבהם נהרגים 75 בני אדם לפחות (Multiparty, Multiforum Trial Jurisdiction Act of 2002, Pub. L. No. 107-273, §11020(b)(1)(A), 116 Stat. 1758 (Codified at 28 U.S.C. §1369 (2002))  ; ראו Passa v. Derderian 308 F. Supp. 2d 43, 49-51 (D.R.I. 2004)) וכן C.D. Floyd “The Limits of Minimal Diversity” 55 Hastings L.J. 613 (2004)) ותביעות בענין "באג 2000" (15 USCS § 6614 (2004); ראו גם Ortega v. Star-Kist Foods 370 F.3d 124 (2004) ).

 

           התשובה לשאלה אם יש מקום לפרשנות רחבה שתאפשר את ריכוז הדיון בתביעה הכוללת הן עילות שבסמכות ייחודית של בית הדין האזורי לעבודה והן עילות שאינן בסמכותו, היא שלילית. אין להסיק לעניין זה מהמגמה, בדיני מעשה-בית-דין, לרכז תביעות שממילא נמצאות בסמכותה של ערכאה משפטית אחת. אף אם נניח שאינטרס הציבור בריכוז תביעות גובר, לענין אחד, על זכות התובע לתבוע בנפרד עילות שבסמכות ערכאה משפטית אחד, רב המרחק עד למסקנה שהאינטרס הציבורי האמור גובר על חלוקת סמכויות שקבע המחוקק. כך, אף בדיני מעשה-בית-דין, על אף הפרשנות הרחבה המתמרצת תובע לתבוע את כל עילותיו יחד,

 

"כאשר הכלים הפרוצדוראליים אינם מאפשרים לבעל-הדין למצות את זכויותיו תחת קורת-גג אחת של התדיינות, אין לבוא אליו בטרוניה כאשר הוא חוזר אל בית-המשפט פעם נוספת, כדי להשלים את שהחסיר בהזדמנות הקודמת"

 

           (זלצמן, בע' 15; ראו גם בע' 115-124).

 

           כמו בדיני מעשה-בית-דין, אף בסדרי הדין של בתי משפט אזרחיים, ברור כי הסמכות שקבע המחוקק גוברת על צירוף עילות:

 

". . . כל אימת שהתקנות מתירות לצרף עילה לעילה, נקבע סייג לדבר: אין לצרף עילה לעילה ולתבען ביחד בכתב תביעה אחד, אלא אם היו שתי העילות נתונות לשיפוטו של אותו בית המשפט"

 

(זוסמן, בע' 184; ראו גם גורן בע' 92).

 

           כך, כאשר מוגש לערכאה שיפוטית כתב תביעה הכולל עניינים שבסמכותה לצד עניינים כאמור שאינם בסמכותה, אין מנוס (בכפוף לסעיף 76 לחוק בית המשפט, במקרה של שאלה המתעוררת דרך אגב) אלא לפצל את ההליך:

 

"פעמים נכרכים בכתב תביעה אחד שני ענינים ביחד, האחד הוא בסמכותו של בית המשפט והשני חורג מגדר סמכותו. במקרה כזה, יפצל בית המשפט את המשפט, יעביר את הענין שאינו בסמכותו לבית המשפט המוסמך וימשיך לדון בענין שבסמכותו"

 

(זוסמן, בע' 91).

 

           תובע אינו מחוייב, באופן כללי, לרכז את כל עילותיו בתביעה אחת  (זוסמן, בע' 168, 170; גורן, בע' 100). הוא אף אינו יכול לרכז בתביעתו עניינים שאינם בסמכות בית המשפט שבפניו נדונה התביעה (ראו: ע"א 1650/00 זיסר נ' משרד הבינוי והשיכון ואח' (טרם פורסם) – בקשה לדיון נוסף נדחתה – דנ"א 7139/03 זיסר נ' משרד הבינוי והשיכון  ואח' (טרם פורסם); ע"א 372/85 פרץ נ' פרץ, פ"ד מ (4) 781, 785; זוסמן, בע' 170). בית המשפט יורה, כאמור, על פיצול הדיון בתביעה הכוללת עניינים שאינם בסמכותו. דברים אלה, בענין תיחום הסמכות בין בתי משפט אזרחיים יפים – אף מקל וחומר - לבית הדין האזורי לעבודה (וראו: ע"א 25/71 פינשטיין ואח' נ' ארגון מורי בתי-הספר העל-יסודיים אגודה עתמאנית ואח', פ"ד כה (1) 129, 132, אשר ניתן טרם הוספת סעיף 24(א)(1ב) (כמספרו כיום) – ראו ס"ח תשל"ב 73; כן ראו דב"ע נב/ 3-49 רוזנבאום נ' ב.י.פ. השקעות ומזון בע"מ ואח', פד"ע כד 135, 141 ג' - ו'; עיינו גם ב-ע"ע 1359/00 כהן נ' כימיכלים לישראל בע"מ ואח' (טרם פורסם)).

 

           נוסיף, למעלה מן הצורך, כי אף דו"ח ועדה לבדיקת מבנה בתי המשפט הרגילים בישראל (תשנ"ז), אשר המליץ, בין היתר, על העברת סמכויות מבית המשפט המחוזי לבית משפט השלום באופן אשר ישים קץ לפיצולי דיון רבים בערכאה הדיונית, אף המליץ כי טענת חוסר סמכות עניינית תשמע רק אם הועלתה בהזדמנות הראשונה; אלא שבהמשך הדברים נאמר:

 

"ודוק: הצעה זו מתייחסת אך ורק לעניינים שבסמכות מערכת בתי המשפט הכלליים. אין היא מתייחסת לעניינים שבסמכותם הייחודית של ערכאה או של טריבונל מחוץ למערכת בתי המשפט, כדוגמת בית דין דתי, אשר נדונו בערכאה אזרחית. אין היא חלה גם על מצב הפוך, בו גוף מחוץ למערכת בתי המשפט הכלליים דן בעניין המסור להכרעת בית המשפט. במצבים אלה, סבורה הוועדה כי אין מקום לשנות את הדין הקיים"

 

(שם, בע' 123).

 

           בשולי הדברים נציין, כי הצעת החוק שגובשה עקב דו"ח זה, הצעת חוק בתי המשפט (תיקון מס' 28)(מבנה מערכת בתי המשפט ותיקונים שונים), התש"ס – 2000, ה"ח 663,  הכוללת שינויים מוצעים לכללי סמכות ואף שינוי מוצע לסעיף 76 לחוק בתי המשפט כך שהכרעה בסמכות גררא (למעט בענין בית דין דתי) תהווה מעשה-בית-דין (שם, בע' 672), ממילא טרם נתקבלה (ראו: רע"א 4991/03 ג'מיל נ' לוי (טרם פורסם)).

 

21.      אין מנוס, אם כן, מפיצול הדיון בתביעה הכוללת הן עילות שבסמכות הייחודית של בית הדין האזורי לעבודה והן עילות שאינן בסמכותו; אם כי ניתן, לעתים, למזער את התוצאות השליליות של הפיצול, על ידי העלאת טענת "ענין תלוי ועומד" (lis alibi pendens), לפיה יכול בית המשפט - בהתאם לכללים החלים על דוקטרינה זו - להעמיד אחד מהדיונים. יודגש, כי הלכת "ענין תלוי ועומד" חלה אף במצב – כמו זה הנדון בפנינו – שבו ערכאה אחת אינה יכולה לדון בתביעה האחרת מפאת העדר סמכות עניינית; כמו כן, הלכה זו חלה לא רק כאשר ה"עילה" (כמשמעות המילה לפי הלכה זו) של שתי תביעות זהה, אלא גם נוכח עילות שונות בתכלית כאשר משותף להן שאלה מהותית, שהכרעה בה תכריע את גורלה של העילות בשתי התביעות (ת"א (ת"א) 720/71 ויזניצר ואח' נ' מ"י ואח', פ"מ תשל"ז (1) 6, 11-12; ראו גם ע"א 9/75 אל-עוקבי נ' מינהל מקרקעי ישראל , פ"ד כט (2) 477; זלצמן, בע' 105-106).

 

22.      סיכומם של דברים: יש לשאוף לריכוז הדיון, אך זאת רק עד קו תיחום הסמכויות שקבע המחוקק. רעיון זה עובר כחוט השני בדיני איחוד ופיצול בסדר דין אזרחי ובדיני מעשה-בית-דין. הדברים נכונים באותה מידה – אם לא על דרך קל וחומר – בכל הנוגע לתביעות הכוללות עילות שבסמכות הייחודית של בית הדין האזורי לעבודה – סמכות שמפורשת באופן דווקני - ועילות שאינן בסמכותו. ריכוז הדיון אינו חזות הכל. הוא תופס מקום נכבד לצד אינטרסים אחרים. לעתים המחוקק מוסיף לסמכותה של ערכאה זו או אחרת כדי לרכז את הדיון (ראו: ע"א 683/80, 684 כהן נ' קולומבוס ואח', פ"ד לז (4) 16; ראו גם חוק בתי המשפט (תיקון מס' 36), התשס"ד-2003, אשר נחקק בעקבות רע"א 7589/98 הפדרציה הישראלית לתקליטים וקלטות בע"מ נ' שורץ, פ"ד נג (1) 670). לעתים מבכר המחוקק שיקולים אחרים. זהו המקרה בענייננו (ראו והשוו: פינשטיין, בע' 132).

 

מן הכלל אל הפרט

 

23.      העקרונות עליהם עמדתי מובילים למסקנה שאין מנוס מלפצל את הדיון בתביעה נשוא הערעור, בין בית המשפט המחוזי לבין בית הדין האזורי לעבודה, בהתאם לאמור להלן. אם תישמע דעתי, נקבע כי בית המשפט המחוזי צריך היה לקבוע שחלק מהענינים יתבררו בפניו, ולא היה מקום לכן שהתביעה כולה תועבר לבית הדין האזורי לעבודה.

 

תביעת חברת האם

 

24.      בית הדין האזורי לעבודה אינו מוסמך לדון בתביעת חברת האם; דין תביעת חברת האם להתברר בבית המשפט המחוזי. אין מחלוקת בין הצדדים שמעולם לא היו יחסי עובד-מעביד בין חברת האם לבין המשיבים, ושמעולם לא ניהלו משא ומתן לקראת יחסי עובד-מעביד ביניהם. היחסים בין חברת האם לבין המשיבים הם יחסים של שותפים להקמת חברת הבת ושל בעלי מניות בה.  השאלה אם עילותיה של חברת האם נגד המשיבים הן "עיקר או טפל" או "אינצידנטליים" בתביעה אינה שאלה רלוונטית: על פי תיחום הסמכויות שקבע המחוקק, בית הדין האזורי לעבודה נעדר סמכות לדון בעילות שלהן טוענת חברת האם כלפי המשיבים (לדוגמה - הפרת החוזה לייסוד חברת הבת).

 

           יש לדחות את טענת המשיבים, לפיה בית הדין האזורי לעבודה מוסמך לדון בתביעת חברת האם כי סמכותו לפי סעיף 24(א)(1א) נקבעת לא על-פי זהות הצדדים אלא על-פי העילה בלבד. טענה זו מבוססת על הלכה לפיה, בנסיבות מסוימות, סמכות בית הדין האזורי לעבודה משתרעת על צדדים שאינם קשורים ביחסי עובד-מעביד, לא היו קשורים ביחסי-מעביד עבר ולא ניהלו מגעים לקראת יחסי עובד-מעביד. אולם, במה דברים אמורים? לעתים מצורפים צדדים שלישיים, לא רק לתביעת גרם הפרת חוזה לפי סעיף 24(א)(1ב) כאמור לעיל, אלא גם כנתבעים נוספים בתביעות בבית הדין האזורי לעבודה לפי סעיף 24(א)(1א) שעילתן בחוזה עבודה (ראו: הוצאת ספרים יבנה בע"מ).  דא עקא, שניסיון המשיבים לראות בהלכה זו, המתיישבת עם העקרונות עליהם עמדנו, פרצה כללית המאפשרת לבית הדין לעבודה לדון בעילות שאינן בסמכותו – כגון עילה בהפרת הסכם לייסוד חברה הנטענת על ידי שותפה כלפי שותפים אחרים – דינו להידחות.

 

           אין לקבל את טענת המשיבים, לפיה העובדות הנטענות בתביעה אינן מקימות לחברת האם עילה כלשהי. מדובר בטענה הרלוונטית לבקשה לסילוק על הסף מפאת העדר עילה. טענה זו לא נטענה בבקשה נשוא הערעור, ולא נדון בה. חברת האם, השותפה של המשיבים, שלא היתה מעבידתם, טוענת כי מעשי המשיבים - "שביתה איטלקית", מניעת גיוס כוח אדם, מניעת טיפול בלקוחות, מניעת כניסת חברת הבת לשווקים חדשים וטרפוד מגעים עם מפיצים, כמו גם נשיאת המחשבים של חברת הבת ופיתוח תוכנה מתחרה - מצמיחים לה עילות תביעה, כדלקמן: גזל סודות מסחריים, הפרת חובות אמון, הפרת הסכם הייסוד, הפרת זכויות יוצרים, גרם הפרת חוזה, רשלנות ועשיית עושר ולא במשפט. לא נביע כל עמדה לגבי קיום (או אי קיום) מי מהעילות להן טוענת חברת האם. נאמר רק זאת: ככל שקיימות לחברת האם, שותפתה של המשיבים, עילות בתביעה זו – הן ודאי אינן בסמכות בית הדין האזורי לעבודה. סמכות השיפוט הכללית וסמכות השיפוט לפי חוק החברות, התשנ"ט - 1999 הן לבית המשפט המחוזי, ותביעת חברת האם אינה נמנית עם הענינים שלגביהם הוסמך בית הדין האזורי לעבודה. לטעמי די בהגשת תביעה על ידי חברת האם כדי להביא למסקנה שלא היה מנוס מפיצול הדיון.

 

 

תביעת חברת הבת

 

25.      בין המשיבים לבין חברת הבת שררו, כאמור, יחסים בשני מישורים שונים: המשיבים כיהנו כדירקטורים בחברת הבת ועבדו בה כעובדים.  דין עילות חברת הבת נגד המשיבים כעובדים להתברר בבית הדין האזורי לעבודה, ודין עילותיה נגדם כדירקטורים להתברר בבית המשפט המחוזי.

 

           המשיבים הסתמכו על בש"א 15720/02 נוימן נ' וימאזור בע"מ ואח', פ"מ תשס"ב (2) 49, לענין סמכות בית הדין האזורי לעבודה לדון בעילה של חובת אמונים של נושא משרה בתאגיד. בהחלטה זו של בית המשפט המחוזי, נדונה בקשה לדחייה על הסף, מחמת חוסר סמכות עניינית, של תביעת חברה נגד אדם שהיה – על פי הנטען – הן עובד והן דירקטור. בית המשפט המחוזי קבע כי, לכאורה, הנתבע לא היה דירקטור. עוד קבע בית המשפט המחוזי, כי אף אם היה דירקטור, ניתן לקרוא את חובת האמונים של נושא משרה אל תוך חוזה העבודה – ועל כן, ניתן להביא את העילה בגין הפרת חובת אמונים בפני בית הדין לעבודה. ואולם, החלטה זו נהפכה בבית משפט זה לאחר שהוגשו הסיכומים בערעור שבפנינו (ע"א 2502/03 אריאל – וימאזור בקרת תנועה וחניה בע"מ נ' נוימן ואח' (טרם פורסם)). בפסק הדין בערעור, קבע בית משפט זה, מפי השופטים ביניש, פרוקציה וג'ובראן:

 

"הונחה . . . תשתית לכאורית מספקת לכך שהמשיב היה גם דירקטור. משבחרה המערערת לתבוע את המשיב על פי עילות תביעה הנובעות ממעמד זה, נראה כי די בתשתית שהונחה בכדי לבסס את סמכותו של בית המשפט המחוזי לדון בתובענה לגופה, יהיו סיכוייה אשר יהיו".

 

           כוחם של דברים אלה יפה לענייננו.

 

           משבחרה חברת הבת לתבוע את המשיבים כדירקטורים, על בית המשפט המחוזי לדון בתביעתה. בשאלה אם יש בעובדות הנטענות בכתב התביעה כדי להצמיח את העילות הנטענות על ידי חברת הבת נגד המשיבים כדירקטורים (לרבות השאלה אם חובת האמון מתמשכת לאחר סיום כהונת דירקטור), לא נביע כל עמדה.

 

26.      איני סבורה שהשאלה אם מדובר ב"עיקר" או "טפל" רלוונטית להכרעה בענין תביעת חברת הבת. איני סבורה שעל בית המשפט לקבוע במקום חברת הבת, שבחרה להגיש תביעתה בבית המשפט המחוזי, אם עילותיה נגד המשיבים כדירקטורים "טפלות" לעילותיה נגדם כעובדים. אותה מערכת עובדות לגבי דירקטורים שהם גם עובדים יכולה, על דרך העיקרון, להקים עילות תביעה הן במישור הדין הכללי והן במישור דיני העבודה. כפי שנראה, לא ברור, בחלק מהענינים, באיזה 'כובע' נתבעים המשיבים, וענין זה טעון הבהרה.

 

27.      עמדנו על כך, שחלק מהעילות להן טוענת חברת הבת, אינו בסמכות בית הדין האזורי לעבודה. ואולם, חלק אחר מעילותיה הנטענות אכן נמצא בסמכותו הייחודית. בכתב התביעה המתוקן נטענו עילות, של חברת הבת, שבסמכות הייחודית של בית הדין האזורי לעבודה לפי סעיפים 24(א)(1) ו- 24(א)(1א) לחוק בית הדין לעבודה. כלומר, נטענו עובדות שיש בהן, על-פי הנטען, כדי להקים לחברת הבת זכויות כלפי המשיבים – שהיו, במועדים הרלוונטיים, עובדיה ועובדיה לשעבר - לפי חוזי העבודה (שבהתנהגות) ביניהם. עילות אלה כוללות: הפרות נטענות של חוזה העבודה, לרבות באמצעות ביצוע "שביתה איטלקית", מניעת טיפול בדרישות לקוחות ונטילת מחשבים של חברת הבת ללא אישור, בנוסף להפרת חובת אי-תחרות על דרך פיתוח התוכנה המתחרה.

 

           לענין אי גיוס עובדים וטרפוד מגעים עם מפיצים: לא ברור, מכתב התביעה המתוקן, אם מדובר, על פי הנטען, בהפרת חובות של עובדים או חובות של דירקטורים, או שמא הטענה היא בשני המישורים. בכתב התביעה המתוקן, צוין כי המשיבים קיבלו מהדירקטוריון הנחיות לגייס עובדים. לגבי אי גיוס עובדים וטרפוד מגעים, על חברת הבת להבהיר את תביעתה. אם הכוונה היא שזו הפרה בשני המישורים, תיכלל הטענה הן בכתב התביעה בפני בית המשפט המחוזי והן בכתב התביעה בפני בית הדין האזורי לעבודה; אם לאו – בכתב התביעה המתאים. נדגיש רק זאת: בניגוד לטענות המערערות בפנינו, המניע למעשים שביצעו המשיבים כעובדים (במידה וביצעו) אינו מעלה או מוריד לענין הסמכות של בית המשפט האזרחי או של בית הדין האזורי לעבודה (ברי, כי אין רלוונטיות בענייננו ל"עילת קבלת אדם לעבודה" לפי סעיף 24(א)(1א), שעניינה מקור סכסוך); הקובע לענין הסמכות, כאמור לעיל, הוא מקור הזכות.

 

           עלינו לדון במספר עילות נוספות הנטענות בכתב התביעה המתוקן, ככל שהן נוגעות לחברת הבת: גזל סודות מסחריים, הפרת זכויות יוצרים, רשלנות ועשיית עושר ולא במשפט. חברת האם וחברת הבת לא פירטו בכתב התביעה המתוקן מי טוענת לאיזו עילה כלפי המשיבים, או מכוח אלו יחסים. לעומת עילות אחרות, לגביהן ברור מי טוענת נגד מי ובאיזה כובע (ברור, למשל, שעילת "הפרת הסכם הייסוד" היא טענה של חברת האם כלפי המשיבים כשותפים ושעילת "הפרת הסכם העבודה" היא טענה של חברת הבת כלפי המשיבים כעובדים), לא ברור לגבי עילות אלה מי טוענת או מכח איזה מישור של יחסים נטען. ספק זה הוסר בסיכומי חברת האם וחברת הבת שבפנינו, בהם מובהר כי חברת הבת

 

"תובעת את המשיבים, ששימשו כדירקטורים שלה במשך כ-4 שנים, על כך שהם הפרו את חובות האמון ותום הלב כלפיה בשל כך שהם החלו במשא ומתן עם חברה מתחרה, ואף פיתוח תוכנה מתחרה, תוך גזל זכויות היוצרים . . . הפרת סודותיה המסחריים ועשיית עושר ולא במשפט על חשבונה, בעודם משמשים כדירקטורים של החברה. בנוסף, [חברת הבת] תובעת את המשיבים על שהפרו את חובות הזהירות המוטלות עליהם מתוקף תפקידם כדירקטורים וביצעו כלפיה עוולה נזיקית של רשלנות במשך השנה האחרונה לעבודתם . . . .[חברת הבת] תובעת את המשיבים על ביצוע המעשים הנ"ל גם במסגרת היותם עובדי החברה, שהפרו את הסכם עבודתם"

 

[סעיף 22 לסיכומי המערערות].

 

 

           עולה מהמצוטט בבירור, כי טענות חברת הבת בענין גזל סוד מסחרי, הפרת זכויות יוצרים ועשיית עושר ולא במשפט, נטענות נגד המשיבים כדיקרטורים. מהסיפא למצוטט ברור, כי חברת הבת אמנם טוענת טענות נגד המשיבים בגין המעשים שבבסיס עילות אלה כעובדים, אך זאת בעילת הפרת חוזה העבודה (ראו: הוצאת ספרים יבנה בע"מ, בע' 433; רע"א 3662/92 בסון נ' טיולי תור שני בע"מ (לא פורסם)). לאור האמור, דין עילות חברת הבת בהפרת זכויות יוצרים ועשיית עושר ולא במשפט להידון בבית המשפט המחוזי, ואין לנו צורך להכריע בשאלה אם עילות אלה, כעילות עצמאיות (לעומת עילות הנובעות מחוזה עבודה) כלפי עובד או עובד לשעבר, נמצאות בסמכות בית הדין האזורי לעבודה. כמו כן, לאור האמור, דין עילת גזל הסוד המסחרי להתברר בבית המשפט המחוזי (אם כי ברור, לפי סעיף 22 לחוק עוולות מסחריות, התשנ"ט – 1999, שאילו חברת הבת היתה תובעת את המשיבים כעובדים בעילה של גזל סוד מסחרי, הסמכות הייחודית לדון בכך היתה בידי בית הדין האזורי לעבודה).

 

           מכל האמור, נותר לנו להכריע בעילת הרשלנות. כאמור, לא פורט בכתב התביעה אם חברת הבת טוענת לרשלנות נגד המשיבים כעובדים או כדירקטורים. אף הקטע המצוטט  מתוך הסיכומים אינו פוטר את השאלה: נטען, כי הרשלנות בוצעה במשך תקופת העבודה, מבלי לפרט אם מדובר ברשלנות של עובדים או של דירקטורים בתקופה זו. ועוד: מיד בהמשך הציטוט נטען כי חברת הבת תובעת את המשיבים גם במסגרת היותם עובדים. ככל שחברת הבת טוענת לרשלנות נגד המשיבים כעובדים כעילה ביחסי עבודה, לעומת כעילה לפי פקודת הנזיקין, הסמכות הייחודית היא לבית הדין לעבודה (דב"ע נא/1-3 עזר נ' אי. אר. די. בע"מ, פד"ע כג 372; דב"ע לג/3-63 רדיו אקשטיין נ' קוריאל, פד"ע ה 281; גולדברג, בע' 26); במידה ומדובר בעילת רשלנות לפי פקודת הנזיקין, הרי לאור לשונו החד משמעית של סעיף 24(א)(1) סיפא, הסמכות אינה לבית הדין האזורי לעבודה, אלא לבית המשפט המחוזי.

 

סוף דבר

 

28.      בתביעה נשוא ערעור זה, נטענות מספר יחסית מצומצם של עובדות; דא עקא, שנטענות, על בסיס עובדות אלה, עילות רבות. בכך אין כל חידוש (ראו: זוסמן, בע' 171-172). חלק מהעילות הנטענות נמצאות בסמכות הייחודית של בית הדין האזורי לעבודה; חלק אינן בסמכותו כלל, ואין מנוס מפיצול התביעה. תביעת חברת האם נגד המשיבים, כמו תביעת חברת הבת נגד המשיבים כדירקטורים, אינן בסמכות בית הדין האזורי לעבודה ותידונה בבית המשפט המחוזי, הכל כמפורט לעיל. תביעת חברת הבת נגד המשיבים כעובדים ועובדים לשעבר, הכל כמפורט לעיל, נמצאת בסמכות הייחודית של בית הדין האזורי לעבודה.

 

29.      אני סבורה שהצדדים יטיבו לעשות אם יגיעו ביניהם להסכמה דיונית, לפיה ההתדיינות בבית הדין לעבודה, שהיא, לטענת התובעות-המערערות, הענין הטפל, תוקפא, ולא תועלה בבוא היום טענת התיישנות אם יהיה עוד צורך לדיון גם בעילות שבסמכות בית הדין לעבודה. אם לא יגיעו להסכמה דיונית, ניתן יהיה, כאמור, לטעון טענת "ענין תלוי ועומד", והערכאה בפניה תועלה הטענה תישמע את טענות הצדדים ותחליט.

 

30.      המערערות יגישו איפוא לבית המשפט המחוזי כתב תביעה מתוקן בשנית, הכולל את העילות שבסמכותו, הכל כמפורט בפסק דין זה, ולבית הדין האזורי לעבודה יגישו כתב תביעה שיכלול רק את העילות שבסמכותו, והכל בהעדר הסכמה דיונית אחרת כאמור לעיל. בית המשפט ובית הדין יפקחו על תקינות כתבי הטענות בהתאם לאמור בפסק דיננו זה, וסמכותם להורות על תיקון כתבי הטענות שמורה להם.

 

31.      כל צד יישא בהוצאותיו.

 

                                                                                                ש ו פ ט ת

 

הנשיא א' ברק:

 

           אני מסכים.

 

 

                                                                                                ה נ ש י א

 

השופטת א' חיות:

                                          

           אני מסכימה לחוות-דעתה המקיפה של חברתי, וברצוני להוסיף כי מערכת יחסים כפולה בין חברות לבעלי מניות או דירקטורים, הפועלים בחברה גם כעובדים הינה חזון נפרץ במציאות הכלכלית הישראלית. סכסוכים הנובעים ממערכת יחסים כפולה כזו מולידים לעתים מזומנות עילות בתחומי משפט שונים, כפי שאירע במקרה שלפנינו. פיצול ההתדיינות בסכסוכים אלה בין בית-הדין לעבודה לבין בית-משפט השלום או בית המשפט המחוזי איננו רצוי ועל חסרונותיו עמדה חברתי בחוות-דעתה. יש לקוות כי המחוקק ייתן דעתו לסוגיה זו ויחתור לאחֵד התדיינויות אלה על כל היבטיהן תחת קורת-גג של בית-משפט מוסמך אחד. הסדר כזה ייטיב עם המתדיינים ועם מערכת בתי-המשפט מבחינת ניהולה היעיל של ההתדיינות, מבחינת החיסכון במשאבים ובעיקר מבחינת ההכרעה בסכסוך לענפיו  שתהא קוהרנטית ואחידה.

 

 

                                                                                                ש ו פ ט ת

 

           הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת מ' נאור.

 

           ניתן היום, ט"ז בכסלו תשס"ה (29.11.2004).

 

 

ה נ ש י א                                    ש ו פ ט ת                                   ש ו פ ט ת

 

 

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   03026180_C04.docעע

מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il