בשם המבקשת:                   עו"ד מאיר הלר

בשם המשיבה:                    עו"ד אייל דורון

 

 

1.        לפני בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט ר' סוקול), מיום 15.12.04, לפיה נדחתה בקשת המבקשת – החברה הלאומית לאספקת פחם בע"מ (להלן – "חברת הפחם") - לסלק על הסף את התביעה שהגישה המשיבה – "צים" חברת השיט הישראלית בע"מ (להלן – "צים") - כנגד חברת הפחם, לתשלום סך של 7,940,614, על יסוד עילת הפסק, לפי סעיף 39 לחוק הבוררות, תשכ"ח-1968 (להלן – "החוק"). כמו כן נדחתה בקשתה של חברת הפחם לעכב את ההליכים לפי סעיף 5 לחוק.  

 

2.        ביום 2.9.80 נערך ונחתם הסכם בין צים לבין חברת החשמל לישראל בע"מ (להלן – "ההסכם"), לפיו החכירה צים לחברת החשמל לישראל בע"מ את האנייה "חדרה" למשך 20 שנה. מאוחר יותר הוקמה חברת הפחם שבאה בנעליה של חברת החשמל.

 

           במסגרת תחזוקה שוטפת של האונייה, נדרש לבצע באנייה מבדוק מידי תקופה. מדובר במבדוק המתבצע כאשר האנייה מוצאת מהמים לעבודות יבשתיות. האנייה  נדרשה למבדוק מידי שלוש שנים. לפי ההסכם, כך נטען, נקבע תשלום דמי חכירה יומי. בחישוב דמי החכירה נכללו גם ההוצאות עבור עלויות ביצוע המבדוקים.

 

           בין בעלי הדין התגלעו מחלוקות לגבי מילוי הוראות ההסכם, ובין היתר, בנוגע להוצאות המבדוק, כחלק משינוי דמי החכירה עם חלוף השנים. מחלוקות אלו הועברו להכרעת שלושה בוררים.

 

3.        ביום 13.1.92 במהלך דיוני הבוררות, נתנו הבוררים את החלטתם בעניין הוצאות המבדוק  על יסוד הסכמת הצדדים. זוהי לשון ההחלטה:

 

"הצדדים הסכימו ביניהם כי:

 

1. הוצאות המבדוק כלולות בבסיס החוזה... בתשלומים בתקופת החוזה הראשונה.

 

2. כלל ההתחשבנות יקבע כי יתקבל רק פיצוי ותשלום פעם אחת עבור הוצאות המבדוק.

 

3. תשלומי המבדוק יהיו פרושים, מעבר לשנת הבדק עצמה. פה נחלקו הצדדים, כאשר ב"כ חברת הפחם טען כי הפרישה צריכה להיות ממועד ביצוע הבדק ואילך, ואילו ב"כ חברת צים טען כי על הפרישה להתבצע למפרע.

 

הבוררים החליטו כדלקמן:

 

1) הוצאות המבדוק של 1984 ושל 1987 שולמו ע"י חברת הפחם במלואן, בתקופת החשבון הראשונה. לפיכך לא יכללו הוצאות אלה בחישוב ממוצע הוצאות התחזוקה.

 

2) בהוצאות המבדוק תחויב חברת הפחם למפרע, כדלקמן:

 

א) בשלוש השנים המסתיימות בשנת 1990, בה בוצע הבדק התקופתי השלישי, תחויב חברת הפחם מידי שנה, בשליש מההוצאות בפועל של מבדוק 1990.

 

ב) בשנים 1991 עד 1993 תחויב חברת הפחם בשליש ההוצאה, כל שנה, לפי ההוצאה למבדוק בשנת 1990.

 

ג) הוצאות המבדוק לא יכללו בהוצאות התחזוקה לצורך חישוב האסקלציה, והן יתווספו אליהן ברמה של שליש ההוצאה כאמור לעיל.

 

ד) בכל תקופה בעתיד תחויב חברת הפחם לפי ההוצאות על 'מבדוק אחרון ידוע'.

 

ה) לאחר ביצוע ההוצאה בפועל למבדוק בכל תקופה, יערך חישוב בהפרש בין ההוצאה לפועל שהוציאה חברת 'צים' לגבי המבדוק, ולבין אומדן ההוצאה כפי שחויבה בו חברת הפחם באותה שנה בשנים שקדמו לה.

 

ו) הפרש זה, אם יהיה קיים, ישולם כשהוא נושא ריבית, כפי שתיפסק על ידי הבורר בהמשך הבוררות" [ההדגשות לא במקור].

 

           בפסק הבוררות שניתן על ידי הבוררים ביום 1.5.97 חזרו הבוררים על החלטתם זאת והוסיפו התייחסות גם לעניינים אחרים (להלן – "פסק הבוררות").

 

4.        לטענת צים, חברת הפחם שילמה את הוצאות המבדוק על האוניה עד שנת 2000, אולם החל משנת 2001 ואילך לא שולמו הוצאות המבדוק. לטענתה, תקופת החכירה הסתיימה בשנת 2003 והמבדוק האחרון בוצע סמוך לאחר מכן, ביום 25.6.03.

בכתב התביעה נטען כי על פי פסק הבוררות, על חב' הפחם היה לשלם את הוצאות המבדוק למפרע גם אם המבדוק בוצע בפועל לאחר תום תקופת החכירה. מאחר שעלות המבדוק עמדה על 7,622,810 ₪, תבעה צים לחייב את חב' הפחם לשלם סכום זה בצירוף ריבית.

 

5.        את תביעתה מבססת צים על יסוד עילת הפסק בהתאם לסעיף 39 לחוק. לטענתה, פסק הבוררות קבע את חובתה של חברת הפחם לשלם את דמי המבדוק. הואיל והפסק לא קבע מפורשות מהו הסכום שיש לשלמו, עתרה צים בתביעה כי בית המשפט יאכוף את פסק הבוררות באופן שיקבע את עלות המבדוק ויחייב את חב' הפחם לשלם את הוצאותיו לצים. חב' הפחם מצידה פנתה לבית המשפט בבקשה לסילוק התביעה על הסף. היא השתיתה את בקשתה על אלה: ראשית, פסק הבוררות מקים מעשה בית דין בין הצדדים. מאחר שלא נקבע בו חיוב בתשלום הוצאות מבדוק שיבוצע לאחר תום תקופת החכירה, לא ניתן להחילו על המבדוק שבגינו תובעת צים את תשלום ההוצאות. שנית, נטען כי יש למחוק את התביעה מהעדר עילה. פסק הבוררות אינו כולל חיוב בהוצאות מבדוק לאחר תום תקופת הבוררות. כן הוא קובע רק עקרונות התחשבנות ואינו כולל סעד אופרטיבי שניתן לאכיפה. לכן, על פי הטענה, לא קמה עילה לאכיפת הפסק. יתר על כן, בפני צים עמדה האפשרות לבקש את תיקון הפסק והבהרתו בהתאם למסלול המותווה לכך בחוק. משלא מיצתה מסלול זה, שוב לא עומדת לה זכות תביעה עצמאית בענין זה . לחילופין, נטען כי יש לעכב את ההליכים בתביעה על פי סעיף 5 לחוק, שכן על פי ההסכם בין הצדדים, בכל מחלוקת שתתגלע  ביניהם יש להכריע בבוררות, ולכן גם המחלוקת נשוא התביעה דינה להתברר בבוררות.

 

6.        בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה. הוא דחה את הטענה כי צים מנועה מהגשת תביעה בעילה על פי הפסק. מדובר, בעיקרו של דבר, בתביעה שעילתה אי קיום הפסק, ולכן אין בתביעה כזו משום סתירה להיות הפסק, כשהוא לעצמו, מעשה בית דין בין הצדדים. שנית, נפסק כי אין מקום בשלב זה לקבל את הטענה כי התביעה אינה מגלה עילה. השאלה העומדת לדיון הינה האם משמעות הפסק היא כי על חב' פחם לשלם גם את הוצאות המבדוק שבוצע לאחר תום תקופת החכירה, ולפרוס אותם בשנים שקדמו לתום התקופה כאמור. מששאלה זו עומדת במוקד הדין בתביעה, יש לבררה במהלך המשפט גופו, ואין לדחות את התביעה על הסף תוך קביעת מסקנה פרשנית בלא בירור וטיעון. פרשנותו והיקף תחולתו של פסק הבוררות לענין המבדוק האחרון היא הנושא הטעון בחינה, שאותה יש לקיים. כן נפסק כי אי בהירות בפסק הבוררות, היא עצמה, עשויה לשמש עילה לתובענה על פי הפסק. ולבסוף, נפסק כי אין מקום לעכב הליכים בתביעה כדי להעבירה לבוררות חדשה על פי ההסכם בין הצדדים. השאלה אם הענין שבמחלוקת מצוי בגידרו של סעיף הבוררות בהסכם מותנית ותלויה בתוצאות פסיקת בית המשפט בתביעה עצמה שהרי דינה ייחרץ על פי הקביעות שתקבענה באשר להיקף תחולתו של פסק הבוררות. אם ייקבע כי פסק הבוררות מפרש על המבדוק האחרון, ממילא הענין יוכרע בהתאם, ואם ייפסק אחרת, כי אז עשויה לעמוד להכרעה שאלת תחולת סעיף הבוררות בהסכם על הענין.

 

7.        מכאן בקשת רשות הערעור שלפני, בגדרה חוזרת חברת הפחם, על טענותיה כפי שהעלתה לפני בית המשפט המחוזי. טענתה העיקרית היא, כי פסק הבוררות פגום, שכן יש בו אי בהירות מהותית וכן הוא אינו כולל הוראה אופרטיבית, הקובעת חיובים כספיים, מכומתים וסופיים ולכן על פניו הוא אינו בר אכיפה, ולא ניתן לרפא את הפגם שבו בדרך של תביעה על פי עילת הפסק. בית המשפט אינו אמור להתערב בפסק הבוררות על דרך השלמתו, במסגרת הריסון המתחייב בהתערבות שיפוטית בפסקי בוררות. היא חוזרת על טענתה החלופית כי היה מקום לעכב את ההליכים, ולהעביר את נושא התביעה לבוררות בהתאם לסעיף הבוררות בהסכם בין הצדדים.

 

           מנגד, צים תומכת את יתדותיה בהחלטת בית המשפט המחוזי ומבקשת לדחות את בקשת רשות הערעור. לטענתה, ההליך של תביעה על יסוד עילת הפסק נועד דווקא לאותם מקרים בהם אכיפת פסק הבוררות כלשונו אינה אפשרית, ולצורך יישומו נדרש סיוע מבית המשפט.

 

8.        דין בקשת רשות הערעור להידחות. ואלה הטעמים:

 

           (א)    לפנינו החלטת ביניים של בית המשפט המחוזי, הדוחה בקשה למחיקת תביעה על הסף, אשר משמעותה היא כי התביעה תתברר לגופה, ולצדדים ינתן יומם להעלות את טיעוניהם. כלל הוא כי מחיקה על הסף של תביעה היא אמצעי קיצוני הננקט רק מקום שאין אפשרות, ולו קלושה, כי התובע יזכה בסעד המבוקש, ומושכלות ראשונים הם כי אין להכריע בגורל תביעה בעודה באיבה אלא אם ברור על פניו כי אין לה כל סיכוי להתקבל (ע"א 693/83 שמש נ' רשם המקרקעין, פד"י מ(2) 668, 671; ע"א 35/83 חסין נ' פלדמן, פד"י לז(4) 721; ע"א 590/74 חירם לנדאו, עבודות עפר נ' פיתוח מקורות מים, פד"י כט(2) 141; זוסמן, סדרי הדין האזרחי, מהד' 7, תשנ"ה, עמ' 387; גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, 2005, עמ' 159). כלל זה חל, מטבע הדברים, גם בבקשה לסלק על הסף תביעה המוגשת על יסוד עילת פסק בוררות, ואף ביתר שאת, מקום שהתביעה מבקשת להביא ליישומו ולביצועו של פסק בוררות, שיש בו כדי לחזק את מוסד הבוררות, ולממש הליכים שנעשו במסגרתו (השווה רע"א 443/03 מוהנא מעדי נ' אברהם פרידמן, תק'-על 2003(3) 54; ע"א 4886/00 גרוס נ' קידר, פד"י נז(5) 933).

 

           (ב)    לגופם של דברים:

בין הצדדים התנהלה בוררות וניתן פסק בוררות. צד אחד לבוררות סבור שענין שהוא טוען לו כלול בפסק הבוררות והוסדר על ידו. כן הוא טוען כי מאחר שהפסק קבע רק עקרונות לחישוב הוצאות המבדוק ולא קבע (ואפשר שגם לא יוכל היה לקבוע) סכומים ספציפיים שיש לשלמם, נותר מרכיב התשלום הספציפי פתוח להכרעה; לפיכך הוא טוען כי לצורך יישומו של פסק הבוררות נדרש לקבוע את הסכום הספציפי שעל הצד האחר לשלם. האם רשאי הוא להגיש תביעה על פי עילת הפסק? אם ניישם את השאלה הכללית על ענייננו, אלה הם פני הדברים: חב' צים טוענת כי פסק הבוררות חל גם על הוצאות המבדוק האחרון, אף שבוצע לאחר תום תקופת החכירה. כן היא טוענת כי הפסק קבע רק עקרונות כלליים לחישוב הוצאות המבדוק, ומבקשת כי בית המשפט יכיר בסכום הוצאות הספציפי המגיע לה, לטענתה, לענין המבדוק האחרון, שהוא נשוא המחלוקת. בתביעה זו מבקשת צים את עזרת בית המשפט ביישומו של פסק הבוררות על  ענין המבדוק האחרון. הדבר מחייב פרשנות של קביעות הפסק והיקף תחולתו, כמו גם את יישומו בדרך של הכרעה קונקרטית לגבי הסכום הספציפי העומד לזכותה של צים. ענין לנו, איפוא, בתביעה שעניינה יישומו של פסק הבוררות שניתן על דרך פרשנות הוראותיו והיקף תחולתו. יישום זה איננו אפשרי בלא תביעה משפטית עצמאית ונפרדת בעילה על פי הפסק, שכן הפסק כפי ניסוחו אינו ניתן ליישום ולביצוע כמות שהוא ברוח בקשתה של צים. 

 

           לסוג זה של עניינים נועדה התביעה על יסוד עילת הפסק. הבסיס המשפטי לתביעה כזו מעוגן בסעיף 39 לחוק הקובע:

 

"אין בהוראות חוק זה כדי למנוע הגשת תובענה לבית המשפט על פי הזכויות והחיובים שנקבעו בפסק בוררות לפי חוק זה או בהכרעה שניתנה על יסוד הסכם בעל פה".

 

           תביעה על פי הפסק דינה כדין תביעה חוזית ועילתה התחייבות הנובעת משטר הבוררות לקיים את מצוות הבורר (זוסמן, שם, עמ' 82; אוטולנגי, בוררות, דין ונוהל, תשנ"א, 420). עיקרה של תביעה על פי הפסק בכך שהחייב על פי הפסק לא קיים את אשר הוטל עליו (אוטולנגי, עמ' 422; ע"א 1084/99 נחמיה עיני נ' דוד קאסוטו, פד"י נו(3) 913). לעיתים, אי קיום הפסק נובע ממצב שבו לא ניתן לקיים את הפסק כמות שהוא, בין משום שמדובר בפסק הצהרתי שאינו קובע סעד אופרטיבי; בין מקום שמתעוררת מחלוקת לגבי משמעותו עקב אי בהירותו, או מקום שאין אפשרות לאשרו מסיבות טכניות, או כאשר לא ניתן לאשרו מאחר שהפסק ניתן על יסוד הסכם בוררות בעל-פה שאינו בגדר "הסכם בוררות" כמשמעותו בחוק הבוררות (אוטולנגי, עמ' 421). במקרים אלה, התביעה על יסוד עילת הפסק הינה הדרך היחידה להביא לביצועו של פסק הבוררות.

 

9.        שאלה חשובה היא, מה היחס המדויק בין התובענה על פי הפסק שנועדה לפרש, לתקן, או להשלים פסק בוררות כדי שניתן יהא לבצעו לבין המסלולים הסטטוטוריים השונים שמתווה חוק הבוררות שבמסגרתם ניתן לתקן, להבהיר, או למלא את החסר בפסק בוררות, בין בידי בית המשפט ובין בידי הבורר. על מסלולים אלה נמנה, בראש וראשונה, המנגנון שבסעיף 22 לחוק, המסמיך את הבורר לתקן או להשלים פסק בוררות שנתן אם היה לקוי (השוה רע"א 2237/03 שועלי, בנין והשקעות בע"מ נ' המועצה המקומית תל מונד, תק-על 2005(1) 149); ובצדו - המנגנון במסגרת סעיף 24 לחוק, המסמיך את בית המשפט בגידרה של בקשת ביטול פסק בוררות,  להשלים את פסק הבורר, לתקנו, או להחזירו לבורר כדי שישלים את מלאכתו באחת העילות המנויות באותה הוראה. הקו המבדיל בין מנגנוני התיקון הסטטוטוריים של פסק בורר במסגרת חוק הבוררות לבין התביעה על פי עילת הפסק מקום שהיא מבקשת לפרש, ולהשלים את הפסק לצורך ביצועו אינו מוגדר ואינו בהיר כל צורכו. לעיתים, נתפסה התביעה על פי הפסק כחלופה ממש לבקשה לאישור פסק בוררות על פי סעיף 23 לחוק:

 

"לדידי, כל שבא הסעיף [סעיף 39 לחוק] להשמיענו הוא, כי העמדת האפשרות לאישור הפסק אינה שוללת אפשרות תביעה בעילת הפסק, היינו כי המדובר בשתי חלופות" (דברי הנשיא מ' שמגר בע"א 427/89 מקור הנפקות וזכויות בע"מ ואח' נ' מ' מרחב ואח', פ"ד מו(4) 86, 90 (להלן – "פרשת מקור הנפקות")).

 

           עוד נאמר על כך כי:

 

"תביעה על פי עילת הפסק הינה דרך נוספת – אם כי ארוכה יותר – להגיע לכלל ביצוע הפסק, בכל מקרה בו אפשרית גם הדרך הקצרה של בקשת אישור הפסק במישרין" (אוטולנגי, בעמ' 421).

 

           גישה זו, הרואה במסלולים הסטטוטוריים שבחוק הבוררות שנועדו לאפשר ביצוע הפסק כחופפים לתביעה על פי הפסק המוגשת מחוץ לחוק הבוררות אינה נטולת קושי. הטעם לקושי נעוץ בשני אלה: ראשית, הדעת נותנת כי אם חוק הבוררות גופו יצר מסלולים סטטוטוריים מובנים שבאמצעותם ניתן לרפא פגמים בפסק בורר – בין על ידי החזרה לבורר ובין על ידי בית המשפט הדן בפסק הבורר, ראוי לילך במסלולים אלה משהם הולמים בטיבם את מנגנון הבוררות ואת תכליותיו המיוחדות – להגיע להכרעה וליישמה הלכה למעשה ביעילות, ובמהירות ככל האפשר בהליכים מקוצרים. תיקונו של פסק בורר כדי לאפשר את ביצועו במסגרת אחד המנגנונים הסטטוטוריים האמורים הוא יעיל ומהיר יותר מהגשת תובענה על פי הפסק, הנדונה על פי סדר הדין הרגיל, ונקיטה בו מקדמת את תכליות מוסד הבוררות. בצד יעילותו של המנגנון הסטטוטורי, הוא מאפשר גם את החזרת הענין לידיו של הבורר עצמו לתיקון והשלמה-דבר שיתרון רב בצידו. אולם גם מקום שהענין נותר בידי בית המשפט בהליך כזה, הוא נדון במסגרת דיונית מיוחדת, מהירה ויעילה.

 

שנית, אין לשלול על פניה את ההנחה לפיה בהותירו את התובענה על פי הפסק בעינה, ביקש מחוקק חוק הבוררות להותיר אמצעי דיוני כללי שבאמצעותו ניתן יהיה לאפשר את יישומו וביצועו של פסק הבורר, אך מקום שהמנגנונים הסטטוטוריים של תיקון והשלמת פסק הבורר על פי סעיפים 22 ו-24 לחוק אינם מתאימים להפעלה (ע"א 527/80 שטורק נ' מדינת ישראל פד"י לח(4) 51, 52; אוטולנגי, עמ' 420).

 

10.      הכרעה באשר ליחס המדויק בין תביעה על פי הפסק שהיא חיצונית לחוק הבוררות, לבין הליכים סטטוטוריים במסגרת חוק הבוררות אינה נחוצה בענייננו, מן הטעם שנושא התביעה במקרה זה ממילא לא היה מתאים על פי טיבו להידון במסגרת תיקון פסק בורר על פי סעיף 22 לחוק או במסגרת ביטול פסק בורר על פי סעיפים 24 ו-25 לחוק. התביעה נועדה לבחון את משמעות פסק הבורר ביחס להוצאות מבדוק שהתבצע לאחר תום תקופת החכירה. מדובר, בעיקרה, בשאלת פרשנות פסק הבוררות, והגדרת היקף תחולתו. פרשנות זו הכרחית לצורך יישומו של פסק הבורר, ובלעדיה ביצועו ברוח דרישת צים אינו אפשרי. פרשנות זו נדרשת לאור הנסיבות החדשות שנוצרו שנים לאחר מתן פסק הבוררות, ואשר לא בהכרח היו לנגד עיני הבוררים, ואפשר אף הצדדים עצמם, כאשר הפסק ניתן. במקרה זה, לא עמד לרשות צים מסלול בירור אחר של השאלות שבמחלוקת אלא דרך  התביעה על פי עילת הפסק, כדי שבית המשפט ינתח את הוראות הפסק ויכריע האם דרישת צים מצויה בגדרו אם לאו, ואם כן, יחליט כיצד יש לבצעו.

 

11.      בענייננו, עולה מכתב התביעה כי הוא מתבסס על פסק הבוררות. בכותרתה של התביעה צוין: "מהות התביעה: כספית – אכיפת פסק בוררות". עוד נטען בכתב התביעה (בסעיף 13) כי:

 

"מאחר שניתן פסק בוררות תקף ומחייב על פיו מחוייבים הצדדים לנהוג, חברת הפחם אינה יכולה לפעול בניגוד להוראותיו הברורות. על פי פסק הבוררות היה על חברת הפחם לשלם לצים בגין המבדוק האחרון מראש, דהיינו בשנים 2001, 2002, 2003, ולמרות זאת הינה מסרבת בתוקף לשלמו. על אף דרישותיה החוזרות והנשנות של צים, חברת הפחם אינה מבצעת את שהוטל עליה על פי פסק הבוררות, אלא מפרה את פסק הבוררות באופן בוטה. לפיכך פונה צים לבית המשפט הנכבד בתביעה על פי עילת הפסק, בהתאם להוראות סעיף 39 לחוק - - - על מנת להביא לקיום פסק הבוררות" [הדגשה לא במקור].

 

התביעה על פי הפסק נועדה לאפשר ביצועו של פסק בורר, ולשם כך נדרש לפרש את הוראותיו ולהבהירן, ואף לספק להן השלמה, ככל הנדרש, כדי להפוך את הפסק לאופרטיבי.

 

           מכאן, שתביעת צים עומדת בתנאי סעיף 39 לחוק. היא אינה סותרת את היותו של פסק הבורר "מעשה בית דין", אלא מבקשת להביא לפירוש הוראותיו והיקף תחולתו. היא מבוססת על עילה מוכרת - הפסק גופו, ומטרתה – ליישמו ולבצעו. היותו של הפסק בעל אופי הצהרתי, והמחלוקת הקיימת לגבי אופן ביצועו הם המכשירים את התביעה כתביעה על פי עילת הפסק (הנשיא שמגר, פרשת מקור הנפקות, שם, בעמ' 89).

 

           אין צריך לומר כי טענותיה של צים לגופן נתונות במחלוקת, והן תעמודנה להכרעת בית המשפט לכשידון בתביעה לגופה.

 

12.      אין ממש גם בטענת חב' פחם באשר לעיכוב הליכים על פי סעיף 5 לחוק. על פי עמדת התביעה, הנושא שבמחלוקת כלול בפסק הבוררות ואינו נושא חדש. עמדה זו עומדת להכרעה בתביעה גופה. כעמדת בית המשפט המחוזי, אם יימצא כי טענת צים אינה נכונה, והענין מצוי מחוץ לגדרו של פסק הבוררות, כי אז, ורק אז, עשויה לעלות השאלה האם בירור הנושא שבמחלוקת טעון בוררות חדשה, אם לאו.

 

13.      לאור האמור, דין הבקשה לרשות ערעור להידחות. המבקשת תישא בהוצאות המשיבה בסך כולל של 8,000 ₪.

 

           ניתנה היום, כ"ז באב תשס"ה (1.9.05).

                                                                                       ש ו פ ט ת

 

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   05007510_R02.doc

מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il