בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק

בג"ץ 7542/05

בפני:	כבוד השופט א' גרוניס
	כבוד השופטת ע' ארבל
	כבוד השופט א' רובינשטיין

העותרים:	1. מר גל פורטמן
	2. גב' אורלי רדיאנו

נ ג ד

המשיבים:	1. מר מאיר שטרית, שר התחבורה
	2. מר שמואל הולנדר, נציב שירות המדינה
	3. מר מני מזוז, היועץ המשפטי לממשלה
	4. מר ערן שנדר, פרקליט המדינה
	5. מנהל אגף הרישוי, יהושע שדה

עתירה למתן צו על תנאי

תאריך הישיבה:

ג' בחשון תשס"ז

(25.10.06)

בשם העותרים:	עו"ד ע' שוחט, עו"ד א' לוקר
בשם המשיבים 4-1:	עו"ד א' דגן
בשם המשיב 5:	עו"ד ר' אלון, עו"ד ש' צאייג

פסק-דין

השופטת ע' ארבל:

בפנינו עתירה לבטל את ההחלטה להאריך את כהונתו של המשיב 5, מר יהושע שדה (להלן: שדה), על פי חוזה אישי לתקופה קצובה, כמנהל אגף הרישוי במשרד התחבורה לכל תקופה נוספת. השאלה העומדת להכרעתנו היא האם על רקע מעשיו של שדה וההליכים שהתנהלו בבית הדין למשמעת, שיקול דעתו של מנכ"ל משרד התחבורה להאריך את חוזהו של שדה הינו כדין.

רקע עובדתי

1. שדה מונה בשנת 2001 לתפקיד מנהל אגף הרישוי במשרד התחבורה. העסקתו הוסדרה באמצעות חוזה אישי לתקופה בת ארבע שנים. בשלהי חודש דצמבר 2003 הונפקה לשדה תעודת בוחן נהיגה, וזאת למרות שלא עבר לצורך כך הכשרה מתאימה בהתאם לנהלי משרד התחבורה. בעקבות פרסומים בעיתונות, נפתחה בחודש פברואר 2004 חקירה משמעתית בעניין זה אשר במסגרתה נחקר שדה באזהרה בנציבות שירות המדינה. במסגרת חקירה זו נחקר שדה גם בעניין היתרים - היתר להוראת נהיגה והיתר לניהול בית ספר לנהיגה – שניתנו על ידו למר צבי יוזנט (להלן: יוזנט), שהיה הממונה עליו במשרד התחבורה, ערב פרישתו של יוזנט מהשירות בחודש דצמבר 2003. יוער, כי לנוכח עדותו של שדה כי היתרים אלו ניתנו ליוזנט בטעות, הוחלט לבטל היתרים אלו. לאחר סיום החקירה הוגשה כנגד שדה תובענה לבית הדין המשמעתי של שירות המדינה בגין ביצוע עבירות של פגיעה במשמעת, אי קיום המוטל עליו והתנהגות שאינה הולמת עובד מדינה, הן בנוגע לקבלת תעודת הבוחן, והן בנוגע למתן ההיתרים ליוזנט. כחודש לאחר הגשת התובענה, ובטרם החלו הדיונים בתיק, נשלח מטעם משרד התחבורה מכתב לנציבות שירות המדינה בעניין הארכת תוקף חוזה העסקתו של שדה, אשר סיומו חל ביום 30.4.05, לארבע שנים נוספות. למכתב צורף גיליון הערכת עובד בו הוערך תפקודו של שדה ברמה הגבוהה ביותר כמעט בכל המדדים. לנוכח התובענה התלויה ועומדת כנגד שדה, אישר המשנה לנציב שירות המדינה להאריך את החוזה לשנה אחת בלבד, עד ליום 30.4.06.

2. ביום 23.6.05 הודיעו הצדדים לתובענה לבית הדין למשמעת כי הגיעו להסדר טיעון, לפיו יורשע שדה בעבירות של פגיעה במשמעת בשירות המדינה, אי קיום המוטל עליו כעובד מדינה, והתנהגות שאינה הולמת את תפקידו, ויוטלו עליו אמצעי משמעת מוסכמים של נזיפה חמורה, הפקעת משכורת קובעת והורדה בדרגת שכר אחת למשך שישה חודשים. לאחר ששמע בית הדין את הטיעונים לעונש החליט, בדעת רוב, לכבד את הסדר הטיעון כלשונו. דעת המיעוט סברה כי יש להטיל על שדה, בנוסף לעונשים שהטילה דעת הרוב, גם העברה מהתפקיד למשך שנה. להשלמת התמונה יצוין, כי ביום 17.8.05 הוחלט לבטל את הסמכתו של שדה לבוחן נהיגה.

העתירה

3. העותרים מציגים עצמם כאזרחים אשר נפגעו בתאונת דרכים וסבורים כי התנהלותם של המשיבים בפרשה נשוא העתירה משליכה על המאבק בתאונות הדרכים ועל המסלול הפגום והבלתי תקין, לטענתם, של הכשרת נהגים. העתירה המקורית הוגשה ביום 8.8.05 והתייחסה הן לשדה והן ליוזנט. בדיון שהתקיים בפני בית משפט זה ביום 10.11.05, הוסכם בין הצדדים, לאור המלצת בית המשפט, כי יתקיים בהקדם האפשרי דיון באשר להארכת התעסוקה של שדה מעבר ליום 1.4.06, וכן תיבדק בפרקליטות המדינה השאלה האם יש מקום לנקוט בהליכים כנגד יוזנט. לאחר קבלת החלטות בעניינים אלו, כך נקבע, יחליטו העותרים האם לעמוד על עתירתם.

4. באשר ליוזנט, התקיימה התייעצות בפרקליטות המדינה, שבסופה החליט פרקליט המדינה, כי על אף שהיה ניתן בזמנו לקבל החלטה על הגשת תובענה משמעתית נגד יוזנט, הרי שאין מקום לעשות זאת בחלוף הזמן ולאור נסיבות העניין. יצוין כי העתירה המתוקנת אינה עוסקת ביוזנט, אלא בשדה בלבד, ולפיכך החלטה זו לא תיבחן במסגרת עתירה זו. באשר לשדה, התקיימה ביום 2.1.06 ישיבה בראשות מנכ"ל משרד התחבורה (להלן גם: המנכ"ל), ובהשתתפות סמנכ"ל בכיר למנהל ולמשאבי אנוש, היועצת המשפטית של משרד התחבורה וכן סמנכ"ל בכיר (תנועה), הממונה הישיר על שדה. בסיומה של הישיבה החליט מנכ"ל משרד התחבורה על הארכת כהונתו של שדה לתקופה של שנתיים, החל מחודש אפריל 2006. במכתב שנשלח לבא-כוח העותרים מפרקליטות המדינה צוין כי ההחלטה התקבלה לאחר בחינת מכלול נסיבות העניין ואיזון בין השיקולים השונים. השיקולים שצוינו היו, מן הצד האחד- שירותו של שדה בשירות הציבורי לאורך תקופה ארוכה, בה לא נפל כל דופי בתפקודו; תרומתו לקידום אגף הרישוי, חריצותו ומסירותו ויחסי האנוש התקינים עם הכפופים לו והממונים לו. צוין כי שדה נענש במסגרת ההליך המשמעתי, וכי נסיבות העבירות בהן הורשע מלמדות על התנהגות נקודתית שניתן להגדירה כפזיזה או רשלנית, אך לא כשחיתות אישית. הנהלת המשרד אף ראתה חשיבות בהשתתפותו של שדה בהשלמת הליכי השינוי העוברים על משרד התחבורה, בהם היה מעורב שדה. מנגד נשקלה חומרת העבירה בה הורשע.

5. לאור החלטה זו, הגישו העותרים עתירה מתוקנת, בה ביקשו, כאמור, לבטל את ההחלטה להאריך את כהונתו של שדה כמנהל אגף הרישוי. עם הגשת העתירה, ניתן על ידי בית משפט זה צו ארעי שלא לחתום על חוזה הארכת העסקתו של שדה בטרם הדיון בעתירה. ביום 6.3.06, לאחר שנערך דיון בפני בית משפט זה, הוחלט על הוצאת צו על תנאי כאמור בעתירה המתוקנת. ביום 25.10.06 נערך דיון בעניין הפיכתו של הצו על תנאי שהוצא לצו מוחלט.

טענות הצדדים

6. העותרים סבורים כי המעשים בהם הורשע שדה הינם חלק מפרשה רחבה יותר של שחיתות במשרד התחבורה והענקת רישיונות והיתרים לבכירים באגף הרישוי מבלי שאלו עברו את ההכשרה הנדרשת לכך. לטעמם, התנהלות זו מביאה, בין היתר, להעדר הכשרה נאותה של הנהגים בכבישים, לסיכון חיי אדם ולתאונות דרכים.

העותרים מציינים כי ההיתר שניתן על ידי שדה ליוזנט ניתן באותו יום בו הונפקה תעודת הבוחן על ידי יוזנט עבור שדה. לגרסתם, הרקע לכך היה פרישתו של יוזנט מהשירות הציבורי, ומתן ההיתר ותעודת הבוחן היוו "מתנות פרידה" משדה ליוזנט ובחזרה. כן לטענתם, עשה שדה שימוש בתעודת הבוחן שהונפקה לו, כפי שנקבע בפסק הדין של בית הדין המשמעתי, ואפילו, לטענתם, עוד לפני שהונפקה לו. שדה וחבריו הכינו, לטענת העותרים, סיפור כיסוי לפרשה והכינו פרוטוקול דיון לפיו ביקש שדה להיות מעורב יותר בעבודתם המעשית של בוחני הנהיגה ולהצטרף אליהם במהלך המבחנים, ולפיכך הוא זקוק להנפקת תעודת בוחן עבורו. העותרים מציינים כי בדיון שנערך לכאורה נכחו חמישה משתתפים, מתוכם שלושה כפופים לשדה ושדה עצמו. מאשר התעודה וכותב הפרוטוקול אף הוא כפוף לשדה. כמו כן הם מעלים תמיהה מדוע לצורך השתתפות כצופה מהצד במבחן נהיגה מעשי היה על שדה להיות מצויד בתעודת בוחן נהיגה.

לטענת העותרים, אין מדובר במעידה חד פעמית, שכן שדה הורשע בשני מקרים, של קבלת תעודת בוחן, ושל מתן היתרים ליוזנט, וכן בשימוש בתעודת הבוחן שהונפקה לו. כמו כן, לטענתם, לאחר המעשה הטעה שדה גורמים שונים בהסבירו שמדובר בנוהג מקובל במשרד התחבורה, בעוד שמתגובת המשיבים 1-4 עולה ששדה הינו הבכיר היחידי שקיבל תעודת בוחן נהיגה מבלי שהוכשר לכך. עוד טוענים הם, כי הסדר הטיעון שנערך עם שדה בבית הדין המשמעתי הינו מקל, ואף בית הדין התלבט האם לאמצו. מינהל תקין, כך לטעמם, אינו מאפשר גילוי ויתור וסלחנות כלפי תופעות פסולות בשל העדפת צרכי המשרד. העותרים מציינים כי נמתחה ביקורת קשה בוועדה לענייני ביקורת המדינה של הכנסת על הארכת חוזה ההעסקה של שדה.

העותרים סבורים כי ההחלטה לפיה ימשיך שדה בתפקידו לאחר שנכשל במעשים בלתי ראויים, תוך ניצול מעמדו ותפקידו הבכיר כמנהל אגף הרישוי, חורגת ממתחם הסבירות, ולכן דינה להתבטל. לשיטתם, אין להחיל את מבחני הסבירות הנוהגים באשר להפסקת עבודתו של אדם, אלא את המבחנים הנוהגים באשר לבחינת המשך העסקתו לאחר שפקע החוזה עימו. את סבירות ההחלטה יש לבחון, לטענתם, על רקע הפיכת השחיתות לנורמה, ועל רקע המחיר היקר אותו גובות תאונות הדרכים.

7. המשיבים 1-4 (להלן: המשיבים) טוענים כי הרשעתו של שדה בהליך משמעתי נשקלה על ידי מנכ"ל משרד התחבורה עובר למתן החלטתו בעניין, ובמקביל נשקלו שיקולים נוספים הנוגעים לתפקודו של שדה ולצרכי המשרד. באיזון בין כל השיקולים הרלוונטיים, החלטתו של המנכ"ל להאריך את העסקתו של שדה בשנתיים נוספות הינה, לטעמם, החלטה עניינית אשר אינה חורגת ממתחם הסבירות, ואין עילה לבית משפט זה להתערב בה. המשיבים מטעימים כי לרשות המנהלית חופש בחירה לנקוט בכל אחת מהאפשרויות הנופלות למתחם הסבירות, כל עוד ההחלטה נתקבלה בסמכות, משיקולים ענייניים ועל פי כללי המשפט המנהלי. לדעתם מקבלת הלכה זו משנה תוקף כאשר מדובר בעניינים הנוגעים להתאמה של עובדים לתפקידיהם בשירות המדינה.

המשיבים מבהירים כי לגישתם אין חלות לסעיף 68 לחוק שירות המדינה (משמעת), תשכ"ג-1963 (להלן: חוק המשמעת), שכן הסעיף עוסק בפיטורים של עובד מדינה, בעוד שבמקרה דנן מדובר על אי הארכת חוזה העסקה. במקרה האחרון מסכימים המשיבים כי אין מניעה שינתן משקל לקיומן של ראיות מנהליות לכך שעובד ביצע עבירה משמעתית או פלילית. המשיבים מדגישים כי העסקת עובד בתפקיד בכיר ספציפי בשירות המדינה במתכונת של הסכם עבודה אישי, מביאה למתן שכר גבוה יותר לעובד, בהשוואה לעובד קבוע בשירות המדינה, אך "המחיר" לצידם של יתרונות אלה הינו העדר ביטחון תעסוקתי לאותו עובד, כך שהעסקתו מותנית בצרכי המעביד ובהתאמתו של העובד לתפקידו.

8. שדה טוען בתגובתו לעתירה כי דינה להידחות על הסף בשל חוסר תום לב והעדר ניקיון כפיים. לטענתו, בא-כוחם של העותרים מייצג אדם אחר בשם יצחקי, אשר לו סכסוך עם שותפו לשעבר בבעלות בבית ספר לנהיגה. במסגרת הסכסוך העלה יצחקי, באמצעות בא-כוחו, טענות כנגד שדה ויוזנט בדבר קנוניה עם שותפו לשעבר. לטענת שדה, זהו הרקע להגשת עתירה זו במסווה של עותרים נפגעי תאונות דרכים, וכי בהליכים שונים הנוגעים לעתירה זו הציג בא-כוח העותרים את עצמו כמייצג של העותרים ושל יצחקי, אך שמו של יצחקי הושמט בהגשת העתירה. אי גילוי עובדות אלו בעתירה מצדיק, לטענת שדה, את דחיית העתירה על הסף.

באשר להרשעתו בדין המשמעתי טוען שדה כי נציבות שירות המדינה הגיעה למסקנה לאחר חקירתו כי מעשיו נבעו מרשלנות בלבד ולא מתוך שחיתות, ולפיכך כך טענה הנציבות בדיון הטיעונים לאמצעי המשמעת שיוטלו עליו. כך גם פסק בית הדין למשמעת בהכרעת דינו. לטענת שדה, הפכו פסק דין זה וממצאיו לחלוטים, ולפיכך אין לקבל את טענות העותרים אשר תוקפים במישרין את הסדר הטיעון שנערך ואת פסק הדין המשמעתי, ואין לקבל את העתירה המבוססת על טענות הנוגדות את ממצאי פסק הדין ואינן מגובות בראיות. כן דוחה שדה את טענות העותרים בדבר הטעייתו לכאורה את הנציבות, טענות שלא הוכחו ויתרה מכך, אף נסתרות על ידי העובדות והמסמכים.

לטענת שדה, קבלת העתירה משמעה העמדתו בפני "סיכון כפול" והטלת אמצעי משמעת נוסף על אלו שהטיל עליו בית הדין המשמעתי, וזאת בניגוד לסעיף 62 לחוק המשמעת. עוד הוא טוען כי חל על העניין סעיף 68 לחוק המשמעת האוסר פיטוריו של עובד מדינה בשל עבירת משמעת, אלא על-פי פסק דין של בית הדין למשמעת. שדה סבור כי בנסיבות מקרה זה שקול ביטולה של הארכת חוזה העסקתו לפיטוריו, שכן ההחלטה על הארכת החוזה התקבלה כבר, ולפיכך ביטולה משמעותו פיטוריו. כמו כן הוא סבור שבהתאם לפסיקה, ומאחר שהוא מכהן בתפקידו קרוב ל-5 שנים, יש לראותו כעובד קבוע. השוואה זו, מדגיש שדה, נערכה בתחומים נוספים. לבסוף טוען הוא כי מאחר שמנכ"ל משרד התחבורה סבר שמכל הבחינות הוא מתאים וראוי להמשיך בכהונתו, הפסקת כהונתו תיעשה רק בשל העבירה המשמעתית, ובכך יש משום עקיפה בלתי ראויה של המנגנון המשמעתי.

שדה טוען כי אין עילה להתערב בהחלטה להאריך את העסקתו. שדה סבור כי מנכ"ל משרד התחבורה איזן בין כל השיקולים הרלוונטיים והתחשב, בין היתר, בהערכות המצוינות שניתנו על עבודתו. שדה טוען כי הפנים את הלקחים המתחייבים ממעידתו, ולפיכך אין חשש כי ימעד שנית, ומדגיש את התערבותו המצומצמת של בית המשפט בהחלטותיהם של הרשויות.

דיון

דחיה על הסף

9. כאמור, טוען שדה כי דינה של העתירה להידחות על הסף בהיותה נגועה בחוסר ניקיון כפיים, שכן העותרים לא גילו את המניעים האמיתיים העומדים מאחורי הגשת העתירה, הקשורים לסכסוך אישי בינו לבין לקוח אחר של בא-כוח העותרים. טענה זו דינה להידחות. שדה מעלה טענות בעלמא מבלי להפנות לראיות כלשהן, וגם לא כלפי העותרים עצמם, אלא מקשרות את בא-כוחם של העותרים עם אדם שלו סכסוך עם אדם אחר, סכסוך שבמסגרתו היו מעורבים גם שדה ויוזנט. קשר זה נשמע על פניו עקיף ומכל מקום אינו מבוסס. ההלכה הפסוקה הכירה בזכות הגישה לערכאות כזכות יסוד גם אם אינה כתובה עלי חוק יסוד, ובית המשפט אמור להגן עליה (השופט זמיר בע"א 3833/93 לוין נ' לוין, פ"ד מח(2) 862, 874 (1994)). עיקרון זה מקורו בתפיסה כי על הרשות השופטת להכריע בסכסוך בין פרטים ובין הפרט לרשות השלטונית. שערי בית המשפט לא ינעלו בפני מי שמבקש סעד מרשות שיפוטית אלא מטעמים כבדי משקל (ע"א 733/95 ארפל אלומיניום בע"מ נ' קליל תעשיות בע"מ, פ"ד נא(3) 577, 590-591 (1997); רע"א 8292/00 יוספי נ' לוינסון, תק-על 2001(1) 1120; רע"א 7608/99 לוקי ביצוע פרוייקטים (בנייה) 1989 בע"מ נ' מצפה כנרת 1995 בע"מ, פ"ד נו(5) 165 (2002)). מנגד, חזר והורה בית משפט זה כי כל הפונה לבית המשפט חייב לגלות ולא להסתיר מאומה מכל העובדות החשובות לגבי השאלה הנדונה (ראו בג"ץ 42/50 י.לוין נ' שר התחבורה, פ"ד ד(1) 197 (1950). מי שמסתיר עובדה מהותית מבית המשפט עלול לאבד מניה וביה את הסיכוי שבית המשפט ידון בעתירתו (בג"ץ 761/79 טרוסקין נ' וינברג, פ"ד לד(2) 461 (1979)). במקרה דנן לא שוכנעתי כי העותרים לקו בהסתרת עבדות מהותיות לעתירה מפני בית משפט זה, ולפיכך אין מקום לדחות עתירה זו על הסף.

מעבר לכך אעיר, כי אף אם היו טענותיו של שדה בדבר המניע להגשת העתירה נכונות, איני בטוחה כי היה בכך כדי להצדיק את דחיית העתירה על הסף ללא בחינה מעמיקה יותר של הדברים. פעמים רבות נחשפות שחיתויות ומקרים של מנהל בלתי תקין באמצעות יריבים פוליטיים או אישיים, ואין במניע כשלעצמו כדי לשלול בירורו של עניין זה לגופו. אני סבורה כי יש לשקול ולבחון את משמעות המניע להגשת העתירה בכל מקרה ומקרה בהתאם לנסיבותיו (ראו פסקה 11 לפסק דיני בעע"ם 3911/05 חוה נ' מועצה מקומית אזור (לא פורסם, 23.10.06)).

אשר על כן, הטענות בדבר דחיית העתירה על הסף נדחות.

המסגרת הנורמטיבית

10. מהלך דיוננו יהיה כדלהלן: ראשית מצריכה העתירה בחינה האם חלות הוראות סעיפים 62 ו-68 לחוק המשמעת על ענייננו, והאם יש בסעיפים אלו בכדי להביא לדחיית העתירה. אם התשובה לכך תהיה שלילית אבקש לבדוק את עמידתה של החלטת המנכ"ל בכללי המשפט הציבורי, ובייחוד יש לבחון את סבירות ההחלטה על בסיס אמות המידה שהותוו על ידי בית משפט זה לביקורת שיפוטית על החלטות כגון אלה.

מעמדו של שדה

11. בטרם נפנה לדיון בסעיפיו של חוק המשמעת נבהיר תחילה את מעמדו של שדה בשירות המדינה. שדה מועסק כעובד המדינה במתכונת של העסקה בחוזה אישי, המכונה גם "הסכם בכירים", לתקופה קצובה, וזאת בהתאם לסעיף 40 לחוק שירות המדינה (מינויים), תשי"ט-1959, הקובע:

שום דבר האמור בחוק זה אינו בא למנוע את הממשלה לעשות חוזה מיוחד עם אדם שיועסק בשירות המדינה במקרים ולפי תנאים שייקבעו בתקנות על פי המלצת ועדת השירות ובהתייעצות עם ועדת העבודה של הכנסת; בעשיית חוזה מיוחד כאמור תיוצג הממשלה על ידי נציב השירות; הוראות חוק זה לא יחולו על אדם המועסק לפי חוזה מיוחד אלא במידה שנקבע כך בחוזה.

החוזה המיוחד במסגרתו מועסק שדה הינו בהתאם לתקנה 1(3) לתקנות שירות המדינה (מינויים) (חוזה מיוחד), התש"ך-1960, אשר מאפשרת העסקת עובד מדינה בחוזה מיוחד כאשר "נציב השירות קבע לגביו כי עבודתו חיונית למדינה וכי אין אפשרות מעשית להעסיקו במסגרת תנאי העבודה או השכר המקובלים בשירות המדינה". הפסיקה ראתה בהעסקת עובד בחוזה מיוחד יתרונות לצד חסרונות. עובד כזה זכאי בדרך כלל לשכר גבוה יותר ולתנאים טובים מאלו הנוהגים בשירות המדינה. עם זאת, המחיר הנלווה לכך הוא נגיסה בביטחון התעסוקתי של העובד והקטנה מסוימת של ההגנה מפני פיטורים. בעוד שעובד שירות המדינה מקבל כתב מינוי המעניק לו קביעות בעבודתו, הרי שהמועסק בחוזה אישי עובר למעמד בו אין קביעות שכזו (ראו עב' (ירושלים) 1639/03 מזרחי נ' נציבות שירות המדינה, תק-עב 2006(2) 7154 וההפניות שם (להלן: עניין מזרחי)). העסקה במסגרת חוזה אישי הינה לתקופה קצובה, בדרך כלל בת 4 שנים, אשר לאחריה, מורה התקשי"ר, מוסמך מנכ"ל המשרד הרלוונטי להאריך את החוזה לתקופה קצובה נוספת, וזאת בכפוף לאישורה של נציבות שירות המדינה.

סעיפים 62 ו-68 לחוק המשמעת

12. אין חולק כי חוק המשמעת חל על ענייננו ועל שדה כעובד מדינה, וכי תחולתו אינה מוגבלת דווקא לעובד במינוי קבוע. שדה סבור כי דין העתירה להידחות מכוחם של סעיפים 62 ו-68 לחוק המשמעת. למען הנוחות אביא הסעיפים כלשונם.

אפתח בסעיף 68 לחוק המשמעת הקובע לאמור:

68. אין פיטורים על עבירה אלא על פי פסק דין

עובד המדינה לא יפוטר בגלל עבירת משמעת אלא על פי פסק דין של בית הדין; הוראה זו לא תחול על פיטורים בתקופת הנסיון הנהוגה לגבי המשרה הנדונה ולא על פיטורים מחמת הרשעה בעבירה שיש עמה קלון, ופיטורים בשתי נסיבות אלה לא ייראו כאמצעי משמעת לענין סעיף 62.

טוען שדה כי לעניין סעיף 68 לחוק המשמעת דינה של אי הארכת חוזה כדינם של פיטורין, ולפיכך אין בסמכותו של המנכ"ל שלא להאריך את חוזהו רק בשל עבירת המשמעת בה הורשע. לעומתו טוענים יתר המשיבים כי לעניין סעיף 68 יש להבחין בין אי הארכת חוזה לבין פיטורים, כך שהסעיף לא יחול על המקרה הראשון. אני סבורה כי הצדק הוא עם המשיבים.

13. מטרתו של סעיף 68 לחוק המשמעת הינה שלא ינקטו אמצעי משמעת כה חמורים כפיטורין ללא הליך בבית הדין למשמעת (עש"ם 4411/99 מדינת ישראל נ' אלקלעי, פ"ד נג(5) 302, 309 (1999) (להלן: עניין אלקלעי)). עם זאת, קובע הסעיף שני חריגים מפורשים לתחולתו: חריג אחד עניינו בפיטורים מחמת הרשעה בעבירה שיש עמה קלון. במקרה מעין זה יכולה להתגבש מסקנה ברורה בדבר הצורך לפטר את העובד מתפקידו, ולפיכך אין הכרח להעמידו לדין משמעתי לשם פיטוריו (עניין אלקלעי, בעמ' 309), וכן מכיוון שבמקרה כזה התקיים הליך משפטי במסגרת ההליך הפלילי. החריג השני חל במקרה של עובד המצוי בתקופת ניסיון. תקופה זו מעצם טיבה וטבעה נועדה לבחון את התאמתו של העובד לשירות המדינה בכלל ולמשרה הספציפית בפרט, ולפיכך אם עולה חשש מבוסס לעבירת משמעת שעבר העובד בתקופה זו, אך הגיוני הוא כי תהיה לרשות הסמכות לפטרו מאחר שלא עמד בניסיון. מובן כי פיטורים אלו כפופים למגבלות הכלליות החלות על פיטוריו של כל עובד, מכוח החוק או מכוח הסכם קיבוצי או אישי (ראו בג"ץ 6299/93 ממן נ' בית הדין הארצי לעבודה, תק-על 94(1) 1655 (להלן: עניין ממן)).

14. בענייננו, כאמור, מדובר בעובד מדינה שאינו עובד קבוע, ואשר מועסק בחוזה אישי. כאמור, העסקה בחוזה אישי בהשוואה לעובד קבוע בשירות המדינה, מעניקה יתרונות בדמות הטבות שכר ותנאים עבור העובד, ומאידך חסרונה הוא הפחתה בביטחון התעסוקתי של העובד. נפסק כי עובד שאינו קבוע ניתן לפטרו מטעמי משמעת ללא העמדתו לדין וללא פסק דין, וכי סעיף 68 לחוק המשמעת לא יחול על עובד כזה (עניין ממן). עוד יוער כי בעניין אחר הושארה השאלה האם ניתן לפטר עובד מדינה לאחר שהורשע בדין משמעתי, אך בית הדין לא מצא להורות על פיטוריו, בצריך עיון (בג"ץ 6209/01 בר-לב נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נו(3) 625, 633-634 (2002)). המסקנה היא כי אין המקרה דנן חוסה תחת סעיף 68 לחוק המשמעת, למצער ככל האמור בהארכת חוזה התעסוקה של שדה לאחר סיומו.

אף הגיונם של דברים מחייב מסקנה זו. חוזה הבכירים נועד, בין היתר, למקרים בהם נתקל שירות המדינה בגיוס עובדים בכירים טובים לתפקידים חיוניים, אשר השכר המשולם עבורם במגזר הפרטי גבוה מזה הניתן ככלל בשירות המדינה (ראו עניין מזרחי). על מנת לעודד עובדים אלו לעבור לשירות המדינה או להישאר בו, ניתנים להם חוזים מיוחדים המעניקים תנאים עדיפים על פני התנאים הרגילים בשירות המדינה. העובדים המועסקים בהתאם לחוזים אלו אינם עובדים קבועים, והחוזה שלהם מוגבל לתקופה מסוימת, אשר לאחריה מחליט מנכ"ל המשרד הרלוונטי, בכפוף לאישור נציבות שירות המדינה, אם להאריך את החוזה לתקופה נוספת. נראה כי הגבלת החוזה המיוחד לתקופה מסוימת אשר לאחריה נדרש אישור להארכת החוזה נועדה, בדומה לתקופת הניסיון, להעריך את עבודתו של המועסק תחת חוזה זה, את התאמתו והצלחתו בתפקיד ובשירות המדינה, וזאת בהתחשב בשכר הגבוה המשולם לעובד זה. למעשה, על העובד להצדיק את העסקתו בחוזה מיוחד כל תקופה מסוימת. לפיכך, בסיומה של תקופה, יש לבחון את כל השיקולים הרלוונטיים להמשך העסקתו של אותו עובד, כולל היבטים משמעתיים, תפקודיים, צרכי התפקיד וכדומה. החלטה שלא להאריך את חוזה התעסוקה המיוחד, אף אם הסיבה המרכזית או היחידה להחלטה זו הינה עבירת משמעת שביצע העובד, אינה בגדר אמצעי משמעת, כי אם בגדר ההחלטה הנדרשת ממנכ"ל המשרד ומנציבות שירות המדינה בתום תקופת החוזה, כאשר הם סבורים שהעסקתו של אותו עובד בשירות המדינה תחת חוזה מיוחד אינה מצדיקה את עצמה ואת המחיר הגבוה אותו משלם שירות המדינה עבור אותו עובד. לפיכך, אין לראות מראש בהחלטה זו מקבילה לפיטורים כמשמעותם בסעיף 68 לחוק המשמעת, וכל מקרה יבחן לפי נסיבותיו.

15. למעשה, האמור לעיל יש בו מתן תשובה גם באשר לטענותיו של שדה הנוגעות לסעיף 62 לחוק המשמעת. סעיף זה קובע:

62. אין מענישים פעמיים על אותה עבירה

לא ינקטו נגד עובד המדינה אמצעי משמעת על עבירת משמעת אחת יותר מפעם אחת, אלא בנסיבות האמורות בסעיפים 27 או 28. ולא ינקטו הליכים משמעתיים נגד עובד בשל עבירת משמעת שממנה זוכה בהליך לפי חוק זה.

מאחר שכאמור, אין בהחלטה שלא להאריך חוזה מיוחד משום אמצעי משמעת, כי אם החלטה מנהלית אשר על שירות המדינה לקבל לאחר תום תקופת החוזה, אין לומר שסעיף 62 חל על ענייננו אף הוא.

המסגרת הנורמטיבית

16. נקודת המוצא לבחינת תפקודו והחלטותיו של עובד ציבור היא עיקרון הנאמנות הקובע כי "כל תופשי סמכויות מטעם המדינה מחזיקים בסמכויות שהוענקו להם בנאמנות לטובת הכלל" (בג"ץ 1993/03 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' ראש הממשלה, פ"ד נז(6) 817, 897 (2003)), וכי עובד הציבור משמש כנאמן הציבור. "עובדי הציבור, משלהם אין להם ולא כלום. כל שיש להם, למען הציבור יש להם" (בג"ץ 7074/93 סויסא נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מח(2) 748, 774 (1994) (להלן: עניין סויסא)). כל פעולה והחלטה שהרשות הציבורית עושה חייבת להיעשות מתוך התחשבות בנאמנות כלפי הציבור. לשם הגשמת נאמנות זו חלים על עובד הציבור כללים ודינים שונים באשר לאופן הפעלת שיקול דעתו. כללים אלו נועדו להבטיח הפעלה ראויה של הסמכות השלטונית וכן להבטיח את אמון הציבור בהפעלת הסמכות השלטונית (עניין סויסא, בעמ' 774).

מחובת הנאמנות של הרשות הציבורית נגזרות חובות ספציפיות רבות ומגוונות. כך, על עובד הציבור, בטרם קבלת החלטה כלשהי, לשקול את כל השיקולים הרלוונטיים, לא לשקול שיקולים זרים, ולהפעיל את שיקול דעתו בהגינות, ביושר, בסבירות וללא הפליה (ראו למשל בג"ץ 6163/92 אייזנברג נ' שר הבינוי והשיכון, פ"ד מז(2) 229, 257 (1993) (להלן: עניין אייזנברג)). נגזרת חשובה נוספת מהצורך להבטיח הפעלה ראויה של הסמכות השלטונית ואת אמון הציבור בהפעלתה הראויה, הינה בחירתם ומינויים של עובדי ציבור ראויים למשרותיהם. "חיוני הוא כי יבחרו עובדים המתאימים לביצוע המשימה הציבורית, בעלי יושר אישי אשר יפעלו באווירה בריאה, ובתחושה של אחריות לטוהר השירות" (עניין סויסא, בעמ' 775). במקביל עומדת גם החובה להפסיק את כהונתם של עובדי הציבור אשר פגעו באמון הציבור ברשויות השלטון. "ביסוד השירות הציבורי עומד האדם. עמידה על מינויו של האיש המתאים, והעברתו מתפקידו של האיש הלא מתאים, הם תנאי בסיסי לקיומו של שירות ציבורי הנהנה מאמון הציבור" (עניין סויסא, בעמ' 775-776).

בענייננו הטענה היחידה נגד החלטת מנכ"ל משרד התחבורה הינה שמדובר בהחלטה בלתי סבירה, ולפיכך נתמקד בעניין זה.

סבירות החלטת המנכ"ל

17. חוקיותו של מעשה מנהלי תיבחן, בין היתר, בהתאם לאמות המידה האובייקטיביות של הסבירות המנהלית. כידוע, אין החלטה סבירה אחת, כי אם מתחם של אפשרויות סבירות אשר הרשות יכולה לבחור בכל אחת מהן בהתאם לשיקול דעתה. בית המשפט לא יחליף את שיקול דעתו בשיקול דעתה של הרשות, אך אם בחרה הרשות באפשרות המצויה מחוץ למתחם הסבירות, הרי שעל בית המשפט לפסול החלטה זו כנגועה באי חוקיות. גבולותיו של מתחם הסבירות והתערבותו של בית המשפט בהחלטות הרשויות נגזרים מפרמטרים שונים הכוללים, בין היתר, את זהות הגוף הנתון לביקורת ואת טיבה ומהותה של הסמכות שהופעלה. כך למשל, יבחנו מעמדה של הרשות המחליטה, לשונו ותכליתו של החוק המסמיך, טיבו של העניין המוסדר על ידי הסמכות, מהם השיקולים העומדים בבסיס הסמכות- ממצאים עובדתיים, שיקולי מדיניות או מבחנים מקצועיים, וכדומה (ראו בג"ץ 1993/03 הנ"ל, בעמ' 836-837, 840-842; בג"ץ 2533/97 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' ממשלת ישראל, פ"ד נא(3) 46, 57 (1997)). כך למשל, באשר לזהות הגוף המבוקר, נפסק כי ינהג בית המשפט בריסון ובזהירות כשהוא בא לבחון את החלטותיה של הכנסת או של הממשלה במובנה המצומצם (ראו בג"ץ 1993/03 הנ"ל, בעמ' 836, 840). כמו כן, באשר לטיב ההחלטה המבוקרת, נפסק כי חזקת החוקיות חלה ביתר שאת ככל שמדובר בחקיקת משנה, וכי כאשר מדובר בשאלות עקרוניות של מדיניות, יפעיל בית המשפט ביקורת שיפוטית זהירה (בג"ץ 1993/03 הנ"ל, בעמ' 841, 842).

18. סבירות היא מושג נורמטיבי. משמעותה- איתור השיקולים הרלבנטיים ואיזון ביניהם על פי משקלם (בג"ץ 935/89 גנור נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מד(2) 485, 513 (1990)). סבירותה של החלטה תיקבע, בין היתר, תוך בחינת השאלה האם נתנה הרשות הציבורית משקל ראוי לכל אחד מהשיקולים הרלוונטיים השונים (ראו בג"ץ 341/81 מושב בית עובד נ' המפקח על התעבורה, פ"ד לו(3) 349, 354 (1982); עניין אייזנברג, בעמ' 272-273; בג"ץ 3094/93 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' ממשלת ישראל, פ"ד מז(5) 404, 420-421 (1993); בג"ץ 4267/93 אמיתי – אזרחים למען מינהל תקין וטוהר המידות נ' ראש ממשלת ישראל, פ"ד מז(5) 441, 464-465 (1993) (להלן: פרשת פנחסי); בע"מ 5082/05 היועץ המשפטי לממשלה נ' פלוני, תק-על 2005(4) 387). עמד על כך הנשיא ברק:

"...על הרשות השלטונית לאזן בין השיקולים הנוגדים. איזון זה חייב להיעשות בסבירות, ואסור לו שיהא בלתי סביר באופן קיצוני או בעליל. אכן, עקרון יסוד של המשפט המינהלי הוא זה המחייב רשות שלטונית לפעול בסבירות (ראה בג"צ 389/80 דפי זהב בע"מ נ' רשות השידור ואח', בעמ' 445). משמעותה של הסבירות הינה, כי על הרשות השלטונית לאזן בין השיקולים השונים בהתאם למשקלם הראוי של אלה. "איזון הוא סביר, אם הרשות המוסמכת נותנת את המשקל הראוי, כלומר, המשקל המתבקש על-פי פירושה של הנורמה החקיקתית אותה מבצעת הרשות המינהלית, לאינטרסים השונים הבאים בחשבון" (בג"צ 389/80 הנ"ל, בעמ' 445). "סבירות משמעותה שקילת כל השיקולים הרלוואנטיים, ומתן משקל ראוי לשיקולים אלה" (בג"צ 935/89, 940, 943 גנור ואח' נ' היועץ המשפטי לממשלה ואח', בעמ' 513). אכן, סבירות אינה מושג פיסי או מטאפיסי. סבירות היא מושג נורמאטיבי. סבירות היא תהליך הערכתי. היא איננה תהליך תיאורי. היא אינה מושג הנתחם רק על-ידי היגיון דדוקטיבי. היא אינה אך ורק ראציונאלית. סבירות משמעותה איתור השיקולים הרלוואנטיים ואיזון ביניהם על-פי משקלם (ראה: בג"צ 156/75 דקה ואח' נ' שר התחבורה, בעמ' 105; בג"צ 127/80 אודם נ' ראש עיריית תל אביב יפו ואח', בעמ' 121)" (עניין אייזנברג, בעמ' 262-263).

19. כיצד יקבע משקלו של כל אחד מהשיקולים בעת עריכת האיזון ביניהם? משקל זה יקבע על-פי "החשיבות החברתית היחסית אשר החברה הישראלית מעניקה לערכים, לעקרונות ולאינטרסים המגבשים את השיקולים השונים" (עניין אייזנברג, בעמ' 263). דהיינו, מלאכת השקילה והאיזון הינה מלאכה נורמטיבית המתחשבת בנורמות ובערכים של החברה הישראלית, כאשר בית המשפט הוא זה אשר יעריך את החשיבות היחסית של כל עיקרון במערך השיקולים הכולל. על כך המשיך ואמר הנשיא ברק:

"בקביעתה של "החשיבות החברתית היחסית" מהווה בית המשפט "פרשן נאמן להשקפות המקובלות על הציבור הנאור, שבתוכו הוא יושב" (השופט לנדוי בע"א 461/62 צים חברת השיט הישראלית בע"מ נ' מזיאר, בעמ' 1335). אלה הן ההשקפות המעוגנות בערכי יסוד ובתפישות יסוד, ולא ברוחות שעה חולפות. הן משקפות את "התודעה החברתית של העם שבתוכו יושבים השופטים" (מ' לנדוי, "הלכה ושיקול דעת בעשיית משפט" משפטים א (תשכ"ח-כ"ט) 292, 306). הן ביטוי ל"מערכת החיים הלאומיים" (השופט אגרנט בבג"צ 73/53, 87 חברת "קול העם" בע"מ ואח' נ' שר הפנים, בעמ' 884). הן משקפות את "חזון העם ואת ה'אני מאמין' שלו..." (הנשיא זמורה בבג"צ 10/48 זיו נ' הממונה בפועל על האזור העירוני ת"א ואח', בעמ' 89). אין הן פרי הסובייקטיביות השיפוטית. במתן משקל לשיקולים השונים השופט שואף, כמיטב יכולתו, לאובייקטיביות שיפוטית. לא את ערכיו הסובייקטיביים ולא את שיקוליו האישיים הוא משקף. השופט משקף "את ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית" (סעיף 1 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו). בהקשר זה הוא יתחשב במשקל שניתן לשיקולים השונים במצבים דומים, שכן מקרים דומים מצדיקים פתרון דומה. כן יתחשב בהסדרים חקיקתיים ושיפוטיים, שמהם ניתן ללמוד על המשקל הראוי שיש ליתן לשיקולים השונים בעניין שלפניו" (עניין אייזנברג, בעמ' 264).

ביקורת שיפוטית על מינויים

20. מובן הוא כי גם החלטה למנות אדם לתפקיד בשירות הציבורי נתונה לביקורת שיפוטית.

"תנאי חשוב להבטחת הפעלה ראויה של הסמכות השלטונית ואמון הציבור בהפעלתה הראויה של הסמכות השלטונית, הוא בבחירתם של עובדי ציבור ראויים למשרותיהם. חיוני הוא כי ייבחרו עובדים המתאימים לביצוע המשימה הציבורית, בעלי יושר אישי, אשר יפעלו באווירה בריאה ובתחושה של אחריות לטוהר השירות. אכן, שירות מדינה במדינה דמוקרטית מבוסס על קבלת עול עבודת הצוות, ומתוך "הרמוניה ולשם האדרת השירות והפעלתו היעילה והמתמדת" (השופט ח' כהן בעש"מ 1/76 כהן נ' נציבות שירות המדינה, בעמ' 503). על רקע זה התפתחו דיני הכשירות השונים, הבאים להבטיח כי רק מועמדים ראויים ימונו למשרות שלטוניות. מכאן גם הדינים השונים בדבר שיקול הדעת במינויים של עובדים ראויים - שלא נקבעו דיני כשירות מיוחדים לגביהם - לשירות הציבור" (עניין סויסא, בעמ' 775).

אחד השיקולים המרכזיים בהחלטות מעין אלו שבענייננו הוא אמון הציבור בטוהר השירות הציבורי. על חשיבותו של שיקול זה נכתב כבר רבות בפרשיות שונות שעלו בפני בית משפט זה, ואביא מקצת הדברים כלשונם:

" אמון הציבור ברשויות השלטון הוא מנכסיה החשובים של הרשות השלטונית, ושל המדינה.

כאשר הציבור מאבד את אמונו ברשויות השלטון, הוא מאבד את אמונו באמנה החברתית המשמשת בסיס לחיים משותפים. יש ליתן משקל נכבד לשיקולים הבאים לקיים, לשמר ולפתח את תחושת הציבור, כי משרתיו אינם אדוניו וכי הם עושים את מלאכתם למען הציבור, מתוך יושר וניקיון כפיים. אכן, טוהר השירות והשורות עומד בבסיס השירות הציבורי ובבסיס המבנה החברתי שלנו. עמדתי על כך בפרשה אחת, בצייני:

"... בחברה דמוקרטית נאורה חייב איש ציבור, הנבחר על-ידי העם והזקוק לאמון העם, לקיים רמה מוסרית נאותה בהתנהגותו - בין הפרטית ובין הציבורית - על מנת שיוכל להמשיך ולכהן במשרתו" (בג"צ 251/88 עודה נ' ראש המועצה המקומית ג'לג'וליה, בעמ' 839)" (הנשיא ברק, עניין אייזנברג, בעמ' 265).

ובלשונו הציורית של המשנה לנשיא מ' חשין:

"בהעלות אירוע מסוים לפני בית-המשפט, ובהתעורר חשש כבד, חשש רציני, כי בשל מעשה או מחדל מסוימים יאבד אמון העם במנהיגיו או ייפגע אנושות, לא יותַר בית-המשפט לשבת באפס מעשה ולטעון ידינו לא שפכו את הדם הזה, ועינינו לא ראו. במובן מסוים יש בהתערבותו של בית-המשפט באירועים מעין-אלה התערבות שבהגנה עצמית. הגנה עצמית על מערכת הממשל, בכללה, ובה הרשות השופטת אף-היא. כי מה ישיב בית-המשפט משייטען נגדו כי בעיניו ראה עיוות ולא עשה דבר?" (בג"ץ 1993/03 הנ"ל, בעמ' 902-903).

21. כנגזר מכך נפסק, כי עברו הפלילי של המועמד הינו שיקול בעל חשיבות עת נבחנת אפשרות מינויו של אותו מועמד לתפקיד ציבורי. עם זאת, נקבע כי התערבותו של בית משפט זה בהחלטה למנות אדם לתפקיד ציבורי, או שלא להעביר אדם מתפקידו, אינה מוגבלת למקרים בהם הורשע אותו אדם, או למקרים בהם הוגש כנגדו כתב אישום, או אף למקרים בהם מתנהלת כנגד אותו אדם חקירה משטרתית. עוד נפסק כי יתכן מקרה בו המינוי יפסל בשל התנהגותו החמורה במידה קיצונית של המועמד, אף אם אין התנהגות זו מגיעה לכדי עבירה פלילית (ראו בג"ץ 2533/97 הנ"ל, בעמ' 63-64; בג"ץ 1993/03 הנ"ל, בעמ' 848, 870). ניתן לסכם כי-

"אין לקבוע מסמרות ביחס לנסיבות של העברה מכהונה: מחד גיסא, אין לומר כי עצם הגשתו של כתב אישום פוסלת מכהונה, ומאידך גיסא, אין לקבוע כי היעדר כתב אישום לעולם יכשיר כהונה. פסילה מכהונה תלויה במכלול של שיקולים ונסיבות, ובין היתר, ייבחנו סוג התפקיד המיועד, ההתנהגות המיוחסת לנושא התפקיד, עוצמת הפסול שבהתנהגות זו, וכמובן עוצמת הראיות המקימות את הפסול ועוד" (בג"ץ 1993/03 הנ"ל, בעמ' 939).

בבג"ץ 1993/03 הנ"ל הובעה עמדה, לפיה במקרים בהם החליטו רשויות האכיפה שלא להגיש כתב אישום כנגד מועמד לתפקיד שר או סגן שר בשל היעדר סיכוי סביר להרשעה, ידרשו נסיבות קיצוניות ויוצאות דופן על מנת להטיל חובה על ראש הממשלה להימנע ממינויו של אותו מועמד, או להעבירו מכהונתו (כב' השופט ריבלין, בעמ' 851). כנגד עמדה זו ניצבה באותו פסק-דין עמדה חולקת, לפיה גם במקרה בו הוחלט שלא להגיש כתב אישום, או אף הוחלט לסגור את תיק המשטרה, מחויב בית המשפט לבחון את הטעמים שעמדו בבסיס החלטה זו, ואין בכך משום הכרעה לזכותו של המועמד לצורך בחינת סבירותה של ההחלטה למנותו (המשנה לנשיא מ' חשין, בעמ' 905-906).

22. לצד השיקולים בדבר עברו הפלילי של אדם או התנהגותו החמורה ישנם שיקולים נוספים שעל הרשות הממנה לבחון בטרם היא מחליטה על מינויו של אדם או על הפסקת כהונתו. בעניין אייזנברג סיכם הנשיא ברק את מכלול השיקולים שעל הרשות לבחון בטרם החלטה על מינוי למשרה ציבורית:

"47. עברו הפלילי של מועמד למשרה ציבורית חייב להלקח בחשבון שיקוליה של הרשות הממנה. משקלו של שיקול זה משתנה על-פי השפעתו על הטעמים העומדים ביסוד ההתחשבות בו. לא הרי מי שעבר עבירה בילדותו כהרי מי שעבר עבירה לאחר שבגר; לא הרי מי שעבר עבירה אחת כהרי מי שעבר עבירות הרבה; לא הרי מי שעבר עבירה קלה כהרי מי שעבר עבירה חמורה; לא הרי מי שעבר עבירה בנסיבות מקילות כמי שעבר אותה עבירה עצמה בנסיבות מחמירות; לא הרי מי שעבר עבירה והביע חרטה עליה כהרי מי שעבר עבירה ולא הביע כל חרטה עליה; לא הרי מי שעבר עבירה "טכנית" כהרי מי שעבר עבירה שיש עמה קלון; לא הרי מי שעבר עבירה לפני שנים הרבה כהרי מי שעבר עבירה אך לאחרונה; לא הרי מי שעבר עבירה כדי לקדם את ענייניו שלו כהרי מי שעבר עבירה תוך שירות המדינה.

48. זאת ועוד: סוג המשרה, אותה אמור עובד הציבור למלא משפיע על משקלו של העבר הפלילי באיושה. לא הרי משרה זוטרה כהרי משרה בכירה; לא הרי משרה שאין עמה מפגש עם הציבור כהרי משרה שיש עמה מפגש עם הציבור; לא הרי משרה שאין עמה שליטה, פיקוח הכוונה והדרכה של אחרים, כהרי משרה שיש עמה פיקוד על אחרים ואחריות על המשמעת. לא הרי מי שמשרתו להיות מובל כהרי מי שמשרתו להיות מוביל; לא הרי משרה שבעצם מהותה אין בה דרישות אתיות מיוחדות מבעל המשרה ומזולתו, כהרי משרה שכל כולה היא הטפה לרמה אתית גבוהה.

49. לבסוף, חיוניותו של המועמד למשרה ציבורית למלא אותה משרה צריך גם הוא להלקח בחשבון. לא הרי מועמד שרבים כמותו כהרי מועמד יחיד סגולה, שרק הוא עשוי בנסיבות מסויימות וחריגות למלא את המשרה. כמו-כן יש להתחשב בשאלה אם קיים מצב אמיתי של חרום המחייב גיוס כל הכוחות לרבות אלה בעלי עבר פלילי או שמא עניין לנו בפעילות הרגילה של המינהל הציבורי, אשר צריך לשאוב את מעייניו מעובדים יישרי דרך" (עניין אייזנברג, בעמ' 261-262).

על האיזון בין השיקולים הנוגדים להיעשות בסבירות בהתאם למשקלם הראוי של השיקולים העומדים על הפרק. כאשר נותנת הרשות הציבורית משקל בלתי ראוי לשיקול כלשהו, לא ניתן לומר כי החלטתה סבירה היא (עניין אייזנברג, בעמ' 262-263).

23. לצורך קבלת ההחלטה המנהלית לעניין המינוי או הפסקת הכהונה, די בראיות מנהליות משכנעות. ראיות אלה יכולות לבסס "עבר פלילי" של מועמד לצורך ההליך המנהלי. מדובר בראיות אשר כל אדם סביר היה רואה בהן ערך הוכחתי וסומך עליהן במידה כזו או אחרת, אך אינן בהכרח ראיות קבילות לצורך משפט פלילי או אזרחי. דהיינו, המבחן לקבלתה של ראיה מנהלית הינו מבחן של סבירות. מידה זו של סבירות אף מחייבת כי ככל שההחלטה המנהלית מורכבת יותר או פגיעתה קשה יותר, יש להתבסס על משקל נתונים כבד יותר בקבלתה (ראו בג"ץ 1993/03 הנ"ל, בעמ' 909, 911-912 וההפניות שם; בג"ץ 987/94 יורונט קווי זהב (1992) בע"מ נ' שרת התקשורת, פ"ד מח(5) 412, 424-426 (1994) (להלן: עניין יורונט); בג"ץ 654/81 אלקרט נ' שר הפנים והמשטרה, פ"ד לו(2) 611, 618 (1982); לעמדת המשפט העברי ראו אביעד הכהן "הדחת איש ציבור מכהונתו בשל התנהגות שאינה הולמת", התפרסם באתר האינטרנט: http://www.daat.ac.il/mishpat-ivri/skirot/126-2.htm). לעניין זה אמר הנשיא ברק בפרשת פנחסי (בעמ' 468):

"עניין לנו בפעולה שלטונית של הפסקת כהונה. לשם ביסוסה של פעולה זו אין צורך בהרשעה פלילית. חזקת החפות - העומדת לכל נאשם - אינה מונעת הפסקת כהונתו של נושא משרה שלטונית, ובלבד שבפני הרשות השלטונית המחליטה מצויה ראיה, אשר בשים לב לנסיבותיה היא כזו "אשר כל אדם סביר היה רואה אותה כבעלת ערך הוכחתי והיה סומך עליה" (הנשיא אגרנט בבג"צ 442/71 לנסקי נ. שר הפנים, פ"ד כו(2) 337, 357)".

24. המסקנה העולה מן הדברים היא כי הגם שבית משפט זה אינו מתערב במינויו של מועמד למשרה ציבורית כאשר עולה שהתנהגותו של אותו מועמד אינה אתית, וכי המשפט אינו אוכף נורמות התנהגות אתיות, הרי שכאשר מדובר בהתנהגות אשר מצויה הן בתחום האתי והן בתחום המשפטי, ומאופיינת בחוסר סבירות קיצוני, אז תהא זו מחובתו של בית המשפט שלא לעמוד מן הצד, אלא לשקול את השיקולים הרלבנטיים, לאזן ביניהם, ובמקרה מתאים אף להתערב במינויו של אדם אשר חטא בהתנהגות כזו ולומר כי מינוי זה נוגד את הדין (על משפט ואתיקה ראו בג"ץ 1993/03 הנ"ל, בעמ' 916; בג"ץ 2533/97 הנ"ל, בעמ' 61-64; יצחק זמיר "אתיקה בפוליטיקה" משפטים י"ז 250 (1987) (להלן: זמיר)). זהו תפקידו של בית המשפט וזהו תפקידו של השופט – לבחון את ההחלטה שהובאה לביקורתו באמות מידה של חוק ומשפט. אמר על כך הנשיא ברק:

"אכן, "זה תפקידנו וזו חובתנו כשופטים" (שם). אנו אחת מזרועות השלטון, ותפקידנו שלנו הוא לפקח על כך, כי הזרועות האחרות תפעלנה במסגרת הדין כדי להבטיח את שלטון החוק בשלטון. זרועות השלטון רמות הן, אך החוק רם מכולנו. לא נמלא את תפקידנו השיפוטי, אם לא נעביר, במסגרת עתירות שהוגשו כדין, תחת שבט ביקורתנו את פעולותיהן של הרשויות האחרות, כפי שנתגלו בעתירות שלפנינו" (בג"ץ 428/86 ברזילי נ' ממשלת ישראל, פ"ד מ(3) 505, 585-586 (1986) (להלן: עניין ברזילי)).

ובפרשת פנחסי ציין:

"בהכרעתנו השיפוטית, אנו פועלים על פי אמות מידה חוקתיות. אנו נותנים ביטוי לחוק ולמשפט. אנו פועלים על פי תפישות היסוד הערכיות של משטרנו החוקתי. אנו משקפים את ה"אני מאמין" של חיינו הממלכתיים. לא הלכי רוח חולפים מכוונים את גישתנו, אלא תפישות יסוד ממלכתיות של קיומנו כמדינה נאורה, שבה השלטון מתבסס על אמון הציבור, ועל יושרם של משרתי הציבור" (פרשת פנחסי, בעמ' 475).

מן הכלל אל הפרט

25. ראשית, יודגש שוב כי בענייננו אין מדובר בהפסקת כהונתו של אדם או בפיטוריו ממשרה ציבורית. מדובר בהחלטה המתקבלת באשר לכל עובד אשר מועסק בחוזה אישי הקצוב לתקופה מסוימת. בסוף אותה תקופה על הממונה לבחון בהתאם לכל השיקולים העומדים על הפרק את התאמתו של אותו עובד להמשיך במילוי תפקידו בתנאים מועדפים של מועסק בחוזה אישי בשירות הציבורי. אני סבורה כי השיקולים לעניין זה שונים הם מהשיקולים העומדים בבסיס פיטוריו של אדם או הפסקת כהונתו, ואינם מעוררים באופן משמעותי את הקשיים וההתלבטויות באשר להחלת חזקת החפות במסגרת המשפט המנהלי, שהיא סוגיה נכבדת שאין כאן המקום להידרש אליה (ראו על כך את מאמרו של חיים ה' כהן "כשרותם של משרתי ציבור" משפט וממשל ב 265, 280-284 (תשנ"ד) (להלן: חיים כהן)), ומנגד ראו את מאמרה של רינת קיטאי "פגיעה במשרתו של אדם בשירות הציבורי בשל חשד לביצועה של עבירה פלילית" עלי משפט ב 107 (תשס"ב)).

26. כעולה ממכתבה של פרקליטות המדינה מיום 24.1.06 לבא-כוחם של העותרים, נשקלו על ידי מנכ"ל משרד התחבורה כל השיקולים הנוגעים לעניין. באופן כללי נשקלו הרשעתו של שדה בעבירות המשמעת אל מול טיב ואיכות שירותו של שדה וצרכי המשרד. באשר להרשעתו המשמעתית של שדה נאמר כי על אף שהרשעה זו מעיבה על הישגיו בתפקידו, יש לראותה במכלול העניין כמעידה יוצאת דופן וחריגה, אשר שדה נתן עליה את הדין במסגרת ההליכים המשמעתיים. כמו כן צוין כי בחינת נסיבות העבירה מלמדת כי מדובר בהתנהגות נקודתית פזיזה או רשלנית אך אין מדובר בשחיתות אישית. מנגד, צוינה תקופת שירותו הארוכה של שדה בשירות הציבורי, תקופה במהלכה לא נפל כל דופי בתפקודו; תרומתו של שדה לקידום אגף הרישוי, חריצותו, מסירותו ויכולותיו לנהל אגף גדול ועתיר עובדים בתקופה של קיצוץ משאבים, תוך שמירה על יחסי אנוש תקינים עם הממונים עליו והכפופים לו; חיוניותו של שדה לתהליכי השינוי וההתייעלות שעובר משרד התחבורה ובכלל זה אגף הרישוי, אשר שדה נטל חלק נכבד בהוצאתם לפועל, ואשר המשרד רואה חשיבות רבה בהמשך השתתפותו של שדה בהליכים אלו עד להשלמתם.

27. מדברים אלו עולה כי מנכ"ל משרד התחבורה שקל את השיקולים הרלוונטיים לעניין ולא שקל כל שיקול זר. עם זאת, יאמר כבר עתה, אני סבורה כי המנכ"ל לא בחן את התשתית העובדתית המלאה הנוגעת לשיקול של חומרת העבירות המשמעתיות, וכן לא נתן את המשקל הראוי לכל אחד מהשיקולים שעמדו בפניו באופן המשליך על החלטתו. עמדתי היא כי החלטתו של המנכ"ל הינה בלתי סבירה באופן קיצוני המצדיק את התערבותו של בית משפט זה ואת פסילת ההחלטה. להלן אסביר ואפרט את הנימוקים שהובילוני למסקנה זו.

העבירות המשמעתיות וחומרתן

28. בשל חשיבות הדברים, אביא כלשונם את שני האישומים בהם הודה והורשע שדה, כפי שצוטטו בהכרעת הדין של בית הדין למשמעת:

"אישום ראשון: בכך שבמהלך חודש אוקטובר 2003 ועד דצמבר 2003 על פי עצתו וסיועו של אחר, זכה הנאשם לקבל תעודת בוחן נהיגה, לנוכח רצונו לפקח על בוחני הנהיגה, בלא שעמד בתנאי ההכשרה הנדרשים, לצרכיה של אותה הסמכה, ולאחר הסמכתו כאמור בראשית חודש ינואר 2004, הנאשם ערך באופן עצמאי וללא פיקוח שני מבחני נהיגה ומבחן שליטה, והכל תוך כדי ניצול מעמדו כמנהל האגף.

אישום שני: בכך שנעתר ביום 28.12.03 במהלכו של מפגש בו נטלו חלק גם אחרים לבקשתו של סמנכ"ל תנועה מר יוזנט שלו היה כפוף, לקבל היתר לניהול מקצועי של בתי ספר לנהיגה, היתר שהוענק לממונה גם על פי המלצתם של אחרים, ואשר פרש לאחר קבלתו תוך זמן משירות המדינה, הגם שלא עמד בדרישות הקבועות לקבלת ההיתר, או בתנאי הפטור, על פי המפורש בתקנות 247 ועד 251(ב) לתקנות התעבורה, התשמ"א-1961 (הטעות במקור-ע.א.), ובנוסף צורף לאותו היתר גם היתר להוראת נהיגה. במעשיו אלה פעל הנאשם במטרה לקדם עניין אישי של מי שהיה ממונה ישיר באותה העת".

בחקירתו על ידי נציבות שירות המדינה טען שדה כי נסיבותיו של האישום הראשון היו על רקע רצונו להעשיר את הידע שלו בתחום בחינות הנהיגה, מאחר והוא מקיים במסגרת תפקידו בירורים בנושאים מקצועיים הקשורים לבחינות אלו, ועל מנת שיהיו בידיו כלים טובים יותר לקבלת החלטות בתחום. לטענתו, כשהעלה את רצונו זה במהלך אחד הדיונים שהתקיים אצל יוזנט, אמר לו מנהל מחוז הרישוי דאז באזור באר שבע והנגב, מר דוד אלוש (להלן: אלוש), כי על מנת להצטרף כנוכח במבחני נהיגה, עליו לקבל תעודת בוחן בשל הצורך הביטוחי בכך, וכי הוא מוכן להעביר לשדה השתלמות בנושא בחינות נהיגה. שדה מציין כי הצעתו של אלוש התקבלה על ידי יוזנט ויתר הנוכחים, וכי אלוש אכן העביר לו השתלמות באחת מנסיעותיהם המשותפות.

באשר לאישום השני, טען שדה בחקירתו כי לצורך מתן ההיתרים ליוזנט הסתמך על המלצות של אנשי מקצוע אשר התבססו על המלצות ועדת יכין. ועדה זו הוקמה בשנת 1988 על ידי מנכ"ל משרד התחבורה דאז, על מנת לבחון מתן רישיון הוראה וניהול מקצועי למנהלי אגף הרישוי שפרשו מתפקידם. הוועדה המליצה להעניק תעודת בוחן לכל מי ששימש כמנהל משרד רישוי, מנהל אגף רישוי וסגניו, וזאת לצורך ביצוע תפקידיו כרשות רישוי. כמו כן הומלץ ליתן היתרים לניהול מקצועי של בית ספר לנהיגה לעובדים שכיהנו בתפקיד מנהל משרד רישוי, מנהל אגף הרישוי וסגניו ואשר פרשו מתפקידם. יוער כי המלצות ועדה זו לא אושרו ולא אומצו מעולם. שדה ציין בחקירתו כי הוא מצטער שלא בדק את הנושא באופן יסודי, אך טעותו נעשתה בתום לב.

בגזר דינו של בית הדין למשמעת, הניח בית הדין לטובתו של שדה כי הסבריו נכונים, וכי מעשיו נעשו מתוך רשלנות והעדר בדיקה נאותה של ההסדרים והנהלים הקיימים.

29. נראה כי תשתית עובדתית זו עמדה בפני המנכ"ל בבואו ליתן את החלטתו בדבר הארכת חוזה העסקתו של שדה. עם זאת, אני סבורה כי המנכ"ל לא נתן דעתו למכלול הראיות המנהליות הקיימות השופכות אור על התנהגותו של שדה בפרשיות בהן הורשע בדין המשמעתי, ואשר מטילות בספק את הסבריו של שדה למעשיו, ואת תום הלב העומד מאחורי התנהגותו. יש לזכור כי עניינו של שדה לא הגיע לכדי בירור בפני בית הדין למשמעת, וזאת בשל הסדר הטיעון שאליו הגיעה נציבות שירות המדינה עם שדה, ואשר בית הדין סבר כי יש לכבדו. כמו כן יש לציין כי התנהגותו של שדה כלל לא נבחנה על ידי גורמי האכיפה בהקשר של העמדה לדין פלילי. במצב דברים זה, אני סבורה כי היה על המנכ"ל לבחון תשתית עובדתית נוספת הקיימת בעניין זה. כידוע, החלטה מנהלית צריכה להיות מבוססת על תשתית של עובדות. על הרשות מקבלת ההחלטה לאסוף באופן סביר נתונים הנדרשים לצורך קבלת ההחלטה (ראו עניין יורונט, בעמ' 424-425). במקרה דנן, בו לא נפרשה תשתית עובדתית מלאה, מלבד הסתמכות על טענותיו של שדה בחקירתו, היה מקום לבחון את מכלול הראיות המנהליות הנוגעות לפרשיות בהן הורשע שדה בדין המשמעתי בטרם קבלת ההחלטה על המשך העסקתו בתפקיד.

30. בטרם אבחן את הראיות המנהליות בעניין זה, אומר כי אף אם אניח לטובתו של שדה כי היסוד הנפשי העומד בבסיס הרשעותיו בדין המשמעתי הינו יסוד נפשי של רשלנות (על אף שאין זה דבר מובן מאליו- ראו עש"מ 3849/03 אלבז נ' נציבות שירות המדינה, פ"ד נח(2) 880, 886 (2004)), הרי שיש לראות את התנהלותו בחומרה רבה. לחומרה זו מספר היבטים. ראשית, העובדה כי שדה לא טרח לבדוק את הנהלים הקיימים לצורך השתתפות במבחני נהיגה ולצורך מתן ההיתרים ליוזנט. שנית, ניצול מעמדו של שדה, כאשר קבלת ההיתר עבורו נעשתה על ידי מתן הוראות לכפופים לו באגף הרישוי. שלישית, חומרה יתרה נודעת לביצוע העבירות על ידי אדם במעמדו של שדה, העומד בראש הפירמידה כמנהל אגף הרישוי. ורביעית, חומרה רבה טמונה בקשר בין מעשיו של שדה לבין המסר שמועבר בהם בנוגע למלחמתו של משרד התחבורה בתאונות הדרכים.

אמון הציבור באגף הרישוי, ובמי שעומד בראש הפירמידה באגף, חשוב הוא ביותר. בלא אמון הציבור יעמדו הרשויות ככלי ריק. האמון הוא המאפשר להן למלא תפקידן (עניין ברזילי, בעמ' 622). השירות לציבור צריך להיות מבטחו של האזרח, להוסיף כבוד למדינה באמצעות רשויותיה, ולכבד ולדאוג לאזרחיה. אמון הציבור הוא תנאי לתפקודו אף של אגף הרישוי. הוא הדלק המזין את האגף והבסיס להתנהלותו. בלא "הדלק", אגף הרישוי לא יוכל למלא את תפקידו נאמנה בהענקת רישיונות לנהגים ולרכבים.

מנהל אגף הרישוי, המופקד על טהרתם ומקצועיותם של לימודי ומבחני הנהיגה, אשר מקבל ומעניק היתרים לבוחן נהיגה, מורה לנהיגה, ומנהל בית ספר לנהיגה, מבלי לבדוק את הנהלים והתנאים הנדרשים לצורך מתן היתרים אלו, תוך ניצול מעמדו, רואים אותו כמי שלמעשה מעל בתפקידו, באחריותו, באמון שניתן בו ובדוגמא האישית אותה הוא אמור ליתן לכפופים לו וליתר העובדים במשרד.

באגף כה חשוב וכה רגיש, שהפתח הקיים בו למעשי שחיתות הוא רב בשל מכלול האינטרסים המתמקדים בו, לכל פרט בחברה אינטרס עליון בתפקודו היעיל והטהור של האגף ואנשיו. יתרה מכך, כאשר החברה הישראלית מנסה בכל כוחה להילחם בתאונות הדרכים הגובות קורבנות רבים, יש להיזהר במיוחד בהסמכת אלו שבידיהם אנו מפקידים את הכשרתם והסמכתם של הנהגים. איני אומרת בכך כי ישנו קשר סיבתי בין התנהגותו של שדה לבין תאונות דרכים, אך יש בכך כדי לשדר מסר שלילי ובלתי ראוי מצד אחד מהעומדים בראש המערכת האמורה להילחם בתאונות הדרכים, המחויבת בהקפדה על מקצועיותם של העוסקים בהכשרת הדור הבא של הנהגים וברישוי כלי הרכב שבכבישים. יש להוסיף כי שדה בחן שלושה נהגים באופן עצמאי, ואף בכך יש לטעמי חומרה רבה שמנהל אגף הרישוי שאין לו את ההסמכה וההכשרה לבחון תלמידי נהיגה מבצע שלושה מבחני נהיגה מעשיים, ביודעו כי לאחר מכן הם ינהגו בכבישי הארץ מבלי שכישורי הנהיגה שלהם נבחנו באופן הולם.

על סטייה מן האתיקה הציבורית שלא למען תועלת אישית, כביכול, אלא למען טובת הציבור, בהקשר של נבחרי ציבור, אמר השופט זמיר במאמרו:

"התנהגות בלתי אתית במקרים כאלה, גם אם היא נובעת מכוונה טובה, מסוכנת משום שהיא עלולה להתדרדר בנקל לשחיתות מסוג גרוע יותר. במיוחד כך מפני שלא פעם ניתן לפקפק אם הכוונה המוצהרת היא אמנם הכוונה האמיתית. הכוונה המוצהרת להיטיב עם ציבור מסוים או עם המפלגה עשויה להתגלות, מתחת לפני השטח, ככוונה לשפר את המעמד האישי של הפוליטיקאי בקרב אותו ציבור או המפלגה. עם זאת, הציבור הרחב, שיתקומם בשצף-קצץ נגד גילויים של שחיתות אישית אצל נבחרי ציבור, עשוי להתייחס בסלחנות ואפילו בהבנה להתנהגות בלתי-אתית אם היא מתעטפת באצטלת נימוקים של טובת המדינה או עניין ציבורי, אפילו בלי לחקור ולבדוק את הכנות והאמינות של נימוקים אלה. אין צורך לומר שהתייחסות כזאת מצד הציבור מקלה מאוד על התנהגות בלתי-אתית מסוג זה ואפילו מסייעת להתפשטות נוספת של התנהגות כזאת. את המחיר ישלם כמובן, בסופו של דבר, הציבור כולו" (זמיר, בעמ' 276) (כן ראו חיים כהן, בעמ' 273).

דברים אלו מקובלים עלי במלואם ומקבלים משמעות מיוחדת במקרה דנן, בו כפי שאראה בהמשך הדברים, מתעוררים ספקות באשר למניעים האמיתיים שעמדו מאחורי התנהגותו של שדה. לפיכך, יתכן והאישומים בהם הורשע שדה כפשוטם, תוך אימוץ ההנחה הטובה ביותר עבור שדה, הם כשלעצמם מצדיקים את ביטול החלטת המנכ"ל, כשאליהם מצטרפות ראיות מנהליות נוספות המטילות ספק בהסבריו של שדה להתנהגותו.

31. לעניין האישום הראשון, הסברו של שדה לפיו רצה להצטרף למבחני נהיגה על מנת ללמוד יותר לעומק את התחום, מעלה תמיהה לאור העובדה ששדה השתמש בפועל בתעודת הבוחן שקיבל לצורך ביצוע בחינות נהיגה באופן עצמאי ללא כל פיקוח, כפי שמצוין באישום נגדו. יצוין כי בבחינות אלו מופיעה חתימתו של שדה כבוחן, והוא אף הודה בחקירתו כי הוא זה שישב במושב הקדמי של הרכב בבחינות אלו. שדה מודה בחקירתו כי ההשתלמות הקצרה שנערכה לו על ידי אלוש אינה מספיקה לצורך ביצוע מבחן נהיגה באופן עצמאי, אך הדבר לא מנע ממנו, כאמור, לבצע מבחני נהיגה. תמוה בעיני מדוע היה צריך שדה, שהיה מעוניין לכאורה רק בלימוד נושא בחינות הנהיגה לעומק לצורך פיקוח עליהן, לבצע בעצמו מבחני נהיגה, ולא הסתפק בישיבה במושב האחורי של הרכב במהלך ביצוע מבחני נהיגה. יש לציין כי שדה עצמו אמר בפני הוועדה לענייני ביקורת המדינה, שהתכנסה לדון בעניינו ביום 5.7.05, כי מטרתו לא היתה לבחון תלמידים, אלא לשבת ברכב עם הבוחן.

לעניין האישום השני, הסברו של שדה בדבר הסתמכותו על גורמים מקצועיים אשר התבססו על המלצות ועדת יכין גם הוא נשמע תמוה. המלצות אלו ניתנו בשנת 1988 ולא אושרו. קשה להאמין כי גורמים מקצועיים באגף הרישוי סברו לאורך שש השנים שעברו מאז מתן המלצות כי המלצות אלו אכן אומצו והתקבלו. כמו כן, במכתב הרשמי בו מאשר שדה ליוזנט את מתן ההיתרים, לא מוזכרות כלל המלצות ועדת יכין, כי אם מוזכרות תקנות התעבורה.

עוד אציין כי ההיתר שניתן לשדה על ידי יוזנט, וההיתרים שניתנו ליוזנט על ידי שדה, ניתנו באותו יום, 28.12.03, שהוא גם היום בו נערכו מסיבת פרידה ליוזנט באגף הרישוי. לא ניתן שלא לחשוב כי יתכן ואין המדובר באירועים המנותקים אחד מהשני, אלא בבחינת "מתנות פרידה" האחד לשני כשבידי יוזנט אמורה "המתנה" לשמש קרדום לחצוב בו לאחר פרישתו לגמלאות. אמנם אין בעובדה זו כדי לבסס כשלעצמה התנהלות בלתי ראויה, אך בהצטרפות לתשתית העובדתית הנוספת שהוזכרה לעיל יש בכדי לתת תמונה שלילית על האירועים שהובילו להרשעה המשמעתית.

האיזון בין השיקולים

32. על פי הערכות הממונים עליו, שדה הוא עובד מוערך ומוכשר אשר עשה רבות לשיפור השירותים שנותן אגף הרישוי במשרד התחבורה. כמו כן, היה שותף שדה לשורה של שינויים מבניים ותהליכי התייעלות באגף הרישוי בפרט ובמשרד התחבורה בכלל. משרד התחבורה ראה חשיבות רבה בהמשך השתתפותו של שדה בהשלמת הליכים אלו. שיקולים אלו עומדים אל מול העבירות המשמעתיות בהן הורשע שדה, אך סבורני כי אין בהם כדי להצדיק את ההחלטה להאריך את חוזה העסקתו של שדה כמנהל אגף הרישוי, וזאת מאחר שיש ליתן משקל משמעותי לאמון הציבור שעלול להיפגע בנסיבות העניין כתוצאה מהחלטה זו. עובד ציבור חייב לקיים רמה מוסרית גבוהה, הן פרטית והן ציבורית, כדי שיוכל להמשיך ולכהן במשרתו (ראו בשינויים המחייבים בג"ץ 251/88).

33. שדה אינו עובד זוטר במשרד התחבורה. הוא מראשי המערכת. הוא ראש האגף האחראי על מבחני הנהיגה, אגף חשוב ביותר, אשר, בין היתר, מנפיק רישיונות לנהגים ולרכבים, אגף המחייב התנהלות קפדנית, מוסרית והוגנת. כישלונו לספק דוגמא אישית בנושא זה מצביע על חומרת העניין, ועל הפגיעה הצפויה באמון בציבור מהמשך העסקתו בתפקיד כה בכיר ורגיש. המסר שיועבר לציבור עומד בניגוד למסר האמור לצאת ממשרד התחבורה, אשר עליו להקפיד על קיום הנהלים הקשורים למורים לנהיגה ולבוחני נהגים. יש בכך פגיעה קשה באמון הציבור בטוהר השירות הציבורי בכלל ובהתנהלותם של משרד התחבורה ואגף הרישוי בפרט. ניהול אגף הרישוי הינו תפקיד רגיש, הן בשל האחריות המוטלת על אגף זה במניעת תאונות דרכים על ידי הכשרה מתאימה לנהגים, והן בשל האינטרסים המעורבים בו והפיתוי הרב שעומד בפני עובדי האגף לפעול בניגוד לסדרי מינהל תקינים. תפקיד רגיש מסוג זה, בראש פירמידה גדולה ומורכבת, מחייב שיעמוד בראשו אדם נקי מכל רבב, שלא דבק בו מתום, שניתן לסמוך על יושרו, הגינותו, על מקצועיותו ויסודיותו, ובמיוחד על שיקול דעתו, באופן מלא. על ממלא התפקיד להוביל אחריו עובדים רבים ולהוות עבורם מופת ודוגמא אישית בכל הקשור למקצועיות, לסדרי ונהלי עבודה, למשמעת קפדנית ולמינהל תקין. עליו לפקח, להכווין ולהדריך את הכפופים לו. הוא מהווה בעיני הציבור גורם המייצג את משרד התחבורה ואגף הרישוי, את דרכי התנהלותם ואופן קבלת ההחלטות על ידם. טוהר השירות וניקיון השורות, בעיקר של העומד בראש אגף הרישוי, הוא חוט השני השוזר את התפקוד בו, והקושר אליו את אמון הציבור שהוא תנאי להתנהלותו.

התנהלותו של שדה בפרשיות הנדונות פוגעת באגף הרישוי ובאמון הציבור בו, ומעלה ספק האם הוא האדם המתאים להמשיך ולמלא תפקיד זה, על אף כישוריו אשר אינם שנויים במחלוקת. המשך כהונתו בתפקיד כה בכיר וייצוגי מהווה מעין מסר כפול מצד משרד התחבורה כלפי הציבור, אשר מצד אחד מציג עצמו כנלחם בתאונות הדרכים ואמור להקפיד על נהלים וכללים קשוחים הקשורים בעניין, ומאידך ממשיך להעסיק עובד בכיר אשר נכשל בהקפדה על אלו (השוו בג"ץ 1284/99 פלונית נ' ראש המטה הכללי, פ"ד נג(2) 62, 73 (1999) (להלן: עניין פלונית)), ובהיקש מדבריה של השופטת שטרסברג-כהן בעניין פלונית:

"לא די בנזיפה ועיכוב הקידום לשנתיים כדי לבטא את מחויבות הצבא לעקרונות שהוא עצמו דוגל בהם וכדי ללמד על הפנמת ערכים, הטמעת נורמות, הפקת לקחים, עקירת התופעה והבטחת טיהור האוירה. מדיניות הצבא לפיה יש לפעול בתקיפות ולנקוט יד קשה כנגד התופעה של התנהגות בלתי הולמת של מפקדים על רקע מיני מחד גיסא, וקידומו של המשיב לדרגת אלוף, מאידך גיסא, יש בה כדי לשדר מסר כפול. מסר לפיו מלחמתו של הצבא בעבירות מפקדים על רקע מיני, נעצרת, כאשר מדובר במפקד בכיר ומוכשר. מסר המותיר פער גדול בין העקרונות בהם דוגל צה"ל לבין יישומם בשטח. מסר כזה אסור שיחלחל לשדרות הפיקוד בצבא ויטשטש את הערכים אותם שומה על צה"ל להנחיל לחייליו. מסר כזה עלול לפגוע בתדמיתו של המפקד בצה"ל, ובאמון החיילים וכלל הציבור בצבא ובמפקדיו. על הציבור המפקיד את בנותיו בידי הצבא, להאמין, כי צה"ל ומפקדיו יעשו כל שביכולתם להבטחת שלומה של החיילת ולשמירה על שלמותה הגופנית והנפשית. על החיילת לדעת שצה "ל הוא מקום בטוח לשרת בו." (שם, שם).

34. אוסיף בשולי הדברים כי פרשיה זו בעניינו של שדה אינה עומדת בפני עצמה ככל הנראה, ועולים חשדות כי מדובר בחלק מתופעה רחבת היקף של הענקת היתרים ורישיונות לבכירי משרד התחבורה ללא שעברו הכשרה מתאימה לכך (ראו דבריהם של נציג משרד מבקר המדינה ונציגת נציבות שירות המדינה בפני הוועדה לענייני ביקורת המדינה מיום 5.7.05, בעמ' 18, 32). אמנם נראה כי תופעה זו אפיינה את שנות השמונים ותחילת שנות התשעים, ויש לקוות כי נפסקה מאז, אולם תופעה זו לא נחקרה ולא נבדקה על ידי רשויות האכיפה השונות. חשדות אלו יש בהם כדי להחמיר ולהגביר את החשש מפני פגיעה באמון הציבור בהמשך העסקתו של מי שנכשל שוב בעניינים מעין אלו, וטוב יעשו הגורמים המוסמכים במשרד התחבורה אם יוודאו כי התנהלות שכזו אינה מתרחשת אמנם בין כתלי משרדם.

סוף דבר

35. בשקלול כל האמור, תוך התייחסות לטיעוני הצדדים והטענות שהועלו, המסקנה העולה מן הדברים היא כי התנהלותו של שדה, כפי שפורטה בהרחבה, נושאת עימה "משקל סגולי" מספיק כדי לפגוע באמון הציבור ובטוהר השירות הציבורי במידה המחייבת את המסקנה כי אין מנוס מביטול החלטת מנכ"ל משרד התחבורה בדבר הארכת חוזה העסקתו של שדה בתפקיד מנהל אגף הרישוי במשרד התחבורה, וכי יש להפסיק כהונתו לאלתר. יצוין כי הצלחתו וכישרונותיו של שדה רבים הם ומוכחים ואינם שנויים במחלוקת. עם זאת, משקלם של שיקולים אלו פוחת ככל שתפקידו בכיר יותר בהיררכיה של השירות הציבורי, ככל שהתנהגותו היתה חמורה יותר, וככל שהפגיעה בתדמית אגף הרישוי ובאמון הציבור בו גדולה יותר. התנהגותו של שדה חרגה מנורמות התנהגות תקינות והיא ראויה לגינוי ולביקורת. חשיבותו של שדה למשרד וחיוניותו להשלמת הפרויקטים בהם החל אף היא מובנת, ומקובל כי אלה פני הדברים. עם זאת, גם משקלו של שיקול זה פוחת לאור מעשיו ומעמדו של שדה. כמו כן, איני סבורה, ואף לא נטען כך בפנינו, כי אין לשדה כל תחליף, וכי אדם מוכשר וראוי לא יוכל להיכנס לנעליו ולהשלים את אשר החל שדה (השוו עניין פלונית, בעמ' 74). מאחר שהחלטתו של מנכ"ל משרד התחבורה חורגת לטעמי באופן קיצוני ממתחם הסבירות, אין בית משפט זה בן חורין שלא לבטל החלטה זו.

36. התוצאה היא, לו דעתי תישמע, כי הייתי עושה את הצו על-תנאי למוחלט במובן זה שלא יוארך המשך חוזה העסקתו של שדה כמנהל אגף הרישוי במשרד התחבורה והוא יחדל מלשמש בתפקיד זה. בשל הספקות הקיימים באשר למניעי העתירה, אין אנו עושים צו להוצאות.

ש ו פ ט ת

השופט א' גרוניס:

אני מסכים שבמקרה הנוכחי ראוי לקבוע כי יש לבטל את ההחלטה להאריך את כהונתו של המשיב 5 (להלן - שדה) כמנהל אגף הרישוי במשרד התחבורה. ההכרעה במקרה זה אינה פשוטה. לשדה זכויות והישגים רבים. אין חולקין על כך שהוא קידם בצורה משמעותית את אגף הרישוי במשרד התחבורה והביא לשיפור תפקודו. ראוי לזכור שמדובר באגף שאזרחים רבים נדרשים לשירותיו. חשוב להדגיש, כי נגד שדה לא הועלו טענות בדבר שחיתות אישית. אילו כך היה, נראה שלא היה עולה כלל על הדעת להאריך את כהונתו. מצד שני שדה פעל בצורה שאינה מתיישבת עם המצופה מפקיד ציבור במעמדו, בכל הנוגע לקבלת תעודת בוחן נהיגה על ידו ובעת שהעניק לממונה עליו, צבי יוזנט, עם פרישתו של זה, היתר לניהול מקצועי של בתי ספר לנהיגה. לדעתי, אילו בכך נתמצה העניין, לא היה מקום לטעמי להתערב בהחלטה המינהלית להאריך את חוזהו האישי של שדה בשל חוסר סבירות. דעתי היא שהפגם המטה את הכף לחובתו של שדה הינו בכך שפעל כבוחן במבחני נהיגה וערך באופן עצמאי שני מבחנים כאלה. לשדה לא הייתה ההכשרה הנדרשת לשמש כבוחן ואף על פי כן ערך מבחני נהיגה בשתי הזדמנויות שונות. ניתן בהחלט להבין שמנהל אגף הרישוי מעונין לדעת כיצד מתנהלים למעשה מבחני נהיגה, הנערכים על ידי בוחנים. הידע הישיר שלו עשוי להביא לשיפור התהליך. עם זאת, אין לקבל שמנהל אגף הרישוי יערוך מבחני נהיגה שעה שאין לו את ההכשרה הנדרשת. חטאו זה של שדה, שלא קיבל את המשקל הראוי בהחלטה להאריך את כהונתו, הוא שהופך את ההחלטה לבלתי סבירה.

ש ו פ ט

השופט א' רובינשטיין:

א. חוות דעתה של חברתי השופטת ארבל מקובלת עלי. מר שדה, אדם בעל זכויות בצה"ל וגם בשירותו במשרד התחבורה, משלם – וכך ראוי – מחירה של אוירה, שבה בידי פקידי רשות לעשות במקום עבודתם כבתוך שלהם מתוך חריגה מן הנורמות. מדינת ישראל איננה "מדינת עולם שלישי" ואיננה רוצה להיות כזאת. מדינות עולם שלישי מתאפיינות במינהל ציבורי שהנורמות בו ירודות, או אף אינן קיימות. האמון הציבורי שעליו מרבים לדבר כנכס עיקרי וחיוני של הרשויות, סופג מכה אחר מכה, מהן קטנות ומהן גדולות. אך גם המכות הקטנות יותר סודקות את תשתיתו, כאותן "אבנים שחקו מים" שבמקרא (איוב י"ד, י"ט). אי אפשר להתעלם מכך שרבים רבים חשים כי הממשל והשירות הציבורי אינם מה שהיו אמורים להיות. איני בטוח שבעבר היו פני הדברים טובים בהרבה, אך השקיפות התקשורתית מביאה את הנעשה יותר ויותר לאור השמש. לעתים לא נדירות פגיעתה אינה הוגנת והיא רעה, אך לעתים קרובות למדי היא מהוה גם מה שתיאר שופט בית המשפט העליון בארה"ב בשכבר הימים, לואי ברנדייס, כאור השמש המטהר. חברתי תיארה את מה שמבקשים המקורות הנורמטיביים לראות במדינת ישראל. אוסיף, כי מקורותיה הערכיים של המדינה סוכמו על-ידי דוד בן-גוריון, בין השאר כנטועים "ברמה התרבותית והמוסרית של העם הישראלי" (מדינת ישראל המחודשת, ב' 767, מתוך נאום בכנסת ב-22.11.65); ועוד הוסיף (שם, 768), כי כוחו של צה"ל ומעמדה הבינלאומי של ישראל "מותנים בין השאר בטוהר המוסרי של מוסדותינו הממלכתיים". אפשר אך לקוות כי בתפיסות אלה לא חל שינוי. בשירו "תנאי ראשון", הטור השביעי א', 215-213 (נכתב ב-1952), נדרש נתן אלתרמן לשאלות הנוגעות לשירות הציבורי. הנסיבות שם אמנם היו חמורות מאלה שבענייננו, אך השורות הבאות יפה כוחן בכל עת:

"מרובים ושונים הם צרכי הציבור,

ורבים העוסקים בהם באמונה –

אך בזמן האחרון, כך ממשיך הסיפור,

מתבלטים קצת קוים חדשים בתמונה...

אין ספק שישנה גם דיבת מתנכלים

וישנה גם פסיכוזה הוללת,

אבל יש גם אמת, ובעיקר: יש אקלים

בם נחלית החברה ולמשכב נופלת,

יש אקלים המכסה בארסו הטחוב,

את קירות הבנין כלי מצור לא יכלו לו,

יש אקלים שתפקיד ייבושו הוא דחוף,

וחשוב מייבוש החולה".

אכן, בשינויים המעטים המחויבים – החולה יובשה ויש המדברים על החייאתה – דברים עתה כאז, והקוים שהמשורר ראה כחדשים מתחדשים לבקרים.

ב. כפי שציינה חברתי, בהמשך לאסמכתאות שהביאה, על הרשות לאזן בהכרעותיה, לרבות במינויים, בין שיקולים נוגדים; תפקידו של בית המשפט בכל הנוגע לממלאי תפקידים בשירות הציבורי הוא של "שומר שער"; חלק ניכר מכך כרוך במינויים פוליטיים (ראו בג"צ 154/98 הסתדרות העובדים הכללית נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(5) 111, השופטת שטרסברג-כהן), ולא בכך עסקינן בתיק דנא. ואולם, גם כשהמדובר במינויים מקצועיים, פעמים שממניהם והם עצמם נשכח מהם – לרגע או ליותר – כי משרתי הציבור הם וכי לא בשלהם הם עושים, כפי שאירע בענייננו בקשר להסמכת הבוחן למר שדה, לפעולתו כבוחן בשני מקרים ולהיתרים למר יוזנט; ואי אפשר – בתמונה כוללת – שלא לראות בכך תרומה לתחושת הירידה בערכיו של השירות הציבורי, סחף שכנגדו המאבק. המנהל הכללי של המשרד במקרה דנן לא שקל בהכרעתו את אמון הציבור ואת דימויו של המשרד – והמדובר בתפקיד הנוגע לכלל הישראלים, שכן הציבור בהמוניו נזקק לרשות הרישוי. מערכת הרישוי היתה לאורך השנים נשוא התדיינויות רבות בבתי המשפט, מטבע היותה נותנת שירות חשוב לציבור. דווקא ניסיונה זה, על אורותיו וצלליו, צריך להחדיר בה מוטיבציה להיאבק בפרצות. לכן מעידות מעין אלה חייבו תגובה מינהלית בצד ההליך המשמעתי. בהרצאה לפני כשש שנים, בפתיחת בית הספר לממשל ומדיניות באוניברסיטת תל-אביב, ציינתי כי "קשה לי – ואני אומר זאת בצער – לזכור תקופות שבהן ניכר צורך דחוף בשיפור במערכת הממשל בישראל כבתקופות הנוכחיות. אמרתי תקופות, כי הדברים אינם מכוונים, כמובן, לצד זה או אחר במערכת הפוליטית שלנו ולממשלה זו או אחרת, אלא למצב בסיסי... אכן יש מערכת שפיטה ומערכות בקרה של השירות הציבורי המתפקדות בחיי יום יום, אבל מסופקני אם יימצא במדינה כולה אדם שיאמר כי מערכת הממשל אינה זקוקה לטלטלה ולשיפור מהותיים... כעובד ציבור איני סבור שעלי להידרש באופן פרטני לאפיון השיפורים בממשל; אחת ידעתי, שהם הכרחיים" (ראו ספרי נתיבי ממשל ומשפט, בעמ' 2). הגענו לשנה השביעית מאז נכתבו הדברים, ואין עדיין בשורה. זו איפוא עמדתי מכבר, ולצערי לא ניתנה עד הנה עילה לשנותה.

ג. (1) חברתי איזכרה את רשימתו של ד"ר אביעד הכהן "הדחת איש ציבור מכהונתו בשל התנהגות שאינה הולמת" (פרשת השבוע 126 בעריכת א' הכהן ומ' ויגודה (שלח תשס"ג)). המחבר מצטט את הרמב"ם (שו"ת הרמב"ם, מהדורת בלאו, קע"ג) לעניין כהונת שוחט בקהילה: "כבר נתפרסם אצל הגוים שאנחנו לא נמנה לשוחט אלא לכשרים שבנו, ולדיינינו ולשלוחי הציבור (כלומר מינוי שוחט, או דיין, או שלוח ציבור שמור לאדם כשר בלבד – א"ר) , והם (הגוים – א"ר) מכבדים ומפארים זאת ומקנאים בנו על זה. לאיש אשר כזה (השוחט שסרח – א"ר) אסור למי שמאמין בתורת משה רבנו, וחס על כבוד קונו, להתיר לו לשחוט ברבים (הדגשה הוספה – א"ר) ולוא עשה תשובה גמורה, מפני חילול השם, ומותר לו לשחוט לכל יחיד שירצה בתוך ביתו (כלומר, נפתח לו פתח פרנסה בביתו – א"ר)".

(2) אקדיש דברים אחדים לעניין חילול השם , תפיסה הלכתית שהיא מושג הפוך ל"קידוש השם", שהיה לסמל הנשגב וההקרבה, אך מבטא גם תכונות נאצלות בחיי יום יום; ראו עליו בספר קדושת החיים וחירוף הנפש, קובץ מאמרים לזכרו של אמיר יקותיאל (י' גפני וא' רביצקי, עורכים). חילול השם משמעו "חוטא ומחטיא אחרים" (כדברי רש"י בבלי יומא פ"ו א'), והריהו מושג נורמטיבי מדורג, לפי מעלת האדם בו מדובר: התלמוד הבבלי ((יומא שם) מביא מפי האמורא החשוב רב, בן המאה השלישית – איש מרכזי ביהדות בבל של דורו – כי חילול השם לגביו הוא "כגון אנא, אי שקילנא בישרא מטבחא ולא יהיבנא דמי לאלתר" (כגון אני, אם לוקח אני בשר מן הקצב ואיני משלם מייד – א"ר), וכדברי האמורא אביי שם, והסברו של רש"י, הדברים רלבנטיים כשהנוהג הוא שאין הקצב הולך לבית הלוקח לגבות. קרי, לאדם ברמה זו כמו של מנהיג בקהילתו אף דבר מועט לכאורה כגון דא – עיכוב תשלום לחנווני – עלול להוות חילול השם, שכן אחרים לומדים הימנו. וכך פוסק הרמב"ם (הלכות יסודי התורה ה' י"א): "ויש דברים אחרים שהן בכלל חילול השם, והוא שיעשה אותם אדם גדול בתורה ומפורסם בחסידות דברים שהבריות מרננים אחריו בשבילם, ואף על פי שאינן עבירות הרי זה חילל את השם"; ובמקום אחר הוא אומר (הלכות תלמוד תורה ה' ג') "שכל מקום שיש חילול השם אין חולקין כבוד לרב"; אך מנגד אומר הרמב"ם בהמשך שם: "וכן אם דיקדק החכם על עצמו והיה דיבורו בנחת עם הבריות,... ומקבלם בסבר פנים יפות ונעלב מהם ואינו עולבם... ונושא ונותן באמונה ... ... הרי זה קידש את ה' ... (הדגשה הוספה – א"ר)". וראו גם שולחן ערוך יורה דעה רמ"ב י"א. לשימוש במונח זה בפסיקתו של בית משפט זה ראו גם ע"פ 495/69 עומר נ' מדינת ישראל, פ"ד כד(1) 408, 414 (השופט – כתארו אז – לנדוי); רע"א 3202/03 מדינת ישראל נ' חגי יוסף, פ"ד נח(3) 541, 555 (השופט טירקל); בג"צ 7710/05 בר-חן נ' שרון, פ"ד נט(2) 927, 933 (ציטוט בחוות דעתי מפי הרב ש"מ עמאר).

(3) פרופ' י' טברסקי, במאמרו "היבטים של קדושה במשנת הרמב"ם", קדושת החיים וחירוף הנפש, 167, מפנה (עמ' 175-174) לאיגרת הרמב"ם הנקראת "מאמר קידוש השם" וגם "איגרת השמד", ובה הגדרת חילול השם, התביעה העודפת מן "האדם החשוב" להתנהגות מקפידה וזאת אף במעשה המותר, לא כל שכן באסור. ופרופ' טברסקי מסכם את תורת הרמב"ם: "אדם גדול המשמש דגם לעם מצווה ועומד להיזהר זהירות יתרה בכל מעשיו ודיבוריו" (עמ' 176). כן ראו שו"ת שרידי אש לר' יחיאל יעקב ויינברג (ליטא – גרמניה – שוויץ, המאה הכ'), מהדורה בעריכת הרב ש"י וינגורט, ב' סימן ל"ה, עמ' תל"ט "שבאדם גדול יש חילול השם, היינו שגורם לרפיון הרוח של כל העם וגורם לעזיבת המצוות מצד המוני ישראל". ראו גם אנציקלופדיה תלמודית ט"ו, ש"מ, ערך "חלול השם", ובין השאר נאמר שם, כי המושג חל, בנוסף למקרי עבירה, "באדם חשוב שבני אדם למדים ממנו, שעושה מעשים שהבריות מרננים אחריו בשבילם, אף על פי שאינם עבירות". עוד ראו רון ש' קליינמן, "ניגוד עניינים של עובדי ציבור" פרשת השבוע 169 (קרח תשס"ד), המצטט מפי בעל חזון איש (ר' אברהם ישעיה קרליץ, ליטא-ישראל, המאה הכ') בספרו אמונה ובטחון (פרק ג' סעיף ל') "כי אף אם יסכים האדם על גדלות חכמתו של החכם, לא יחייב את נפשו לשמוע אליו, אחרי שימצאו לתלות את הוראתו באיזה נגיעה" (כלומר, אף חכם גדול יאבד אמון כשהחשש הוא שהכרעתו ניתנה על פי נגיעה אישית – א"ר) (צוטט גם בת"פ (י-ם) 1872/99 מדינת ישראל נ' דרעי (לא פורסם) (השופטים דותן, לחוביצקי ופרקש)).

(4) הארכתי באלה שכן יש בהם מסר אשר משמיעים המשפט העברי ותורת המוסר היהודית גם יחד, ושרשרת מקורות (שרק מקצתם הובאה) שבה אליהם מדור לדור; והרי יצר לב האדם לא נשתנה. וראש דברים, ניתן ללמוד מכל אלה הקפדה בעניין מעשיהם של מי שממלאים תפקיד ציבורי. אכן, חולשות אנוש יימצאו בכל בן אנוש, ואין הניק מהן; אך משעבר אדם את סף העבירה, ולוא גם משמעתית (ולפי המשפט העברי כאמור אף בפחות מזה), עלולות החולשות לגרור תוצאות; ראו גם עע"מ 7357/03 צומת מהנדסים נ' רשות הנמלים, פ"ד נט(2) 145, 175-173, והאסמכתאות דשם; רקובר, שלטון החוק בישראל, 91.

ד. מטעמים אלה נתבעת גישה מקפידה; יפה כוחם של דברי חכמים, שלעתים גוזרים גזרות כ"סייג לתורה", כדי שלא יבואו הבריות להקל. כדברי רש"י בבלי כתובות נ"ז א' "בדבר שהוא מחמיר כעל דבר תורה באיסור והיתר על-ידי גזירת דבריהם"; רוצה לומר, חכמים הוסיפו לדין תורה סייגות וגדרים, גזירות והרחקות, כדי למנוע פגיעה בליבת הדין; ראו אנציקלופדיה תלמודית כרך ה', תקכ"ט, ערך "גזרה". דבר זה יתכן בתחומים שונים. אף בענייננו, כדי למנוע מן השירות הציבורי להידרדר עוד, הכרחית גזרה של סייג וגדר; אין מנוס מכך במציאות הישראלית, ומכאן המסקנה שאליה הגיעה חברתי, המקובלת אף עלי.

ש ו פ ט

הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת ארבל.

ניתן היום, כ"ג בשבט תשס"ז (11.2.07).

ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 05075420_B17.doc עכ

מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il