|
בפני: |
כבוד המשנה לנשיאה א' ריבלין |
|
|
כבוד השופט א' רובינשטיין |
|
|
כבוד השופט ס' ג'ובראן |
|
המערערת: |
עדה רוזנשטראוך |
|
|
נ ג ד |
|
המשיבה: המתיצב: |
קרן הגמלאות של חברי אגד בע"מ היועץ המשפטי לממשלה |
|
ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בתיק ה"פ 357/06 שניתן ביום 6.7.06 על-ידי סגן הנשיא י' זפט |
|
תאריך הישיבה: |
(19.7.07) |
|
בשם המערערת: |
עו"ד רועי פוליאק |
|
בשם המשיבה: בשם היועץ המשפטי לממשלה: |
עו"ד אלה שפירא, עו"ד מיכל בן ארי-שטיין עו"ד קובי אמסלם |
רקע
א. (1) ערעור על פסק דינו של בית המשפט
המחוזי בתל אביב (סגן הנשיא זפט) בה"פ
357/06 מיום 6.7.06, בו נקבע כי על פי הוראות התקנון האחיד לקרנות הפנסיה
התקף כיום, אין המערערת זכאית לקצבת זקנה מקרן הפנסיה לגימלאות של חבר אגד, בעקבות
פטירתו של בעלה-בנפרד.
(2) המערערת, בת
86, היא אלמנתו של גמלאי קואופרטיב "אגד", אשר נפטר ביום 26.2.05 (להלן המנוח). המערערת והמנוח נישאו בשנת 1946,
וחיו יחדיו כארבעים שנה. ב-1977, כתשע שנים בטרם הפסקת חייהם המשותפים, פרש המנוח
לגימלאות. ב-1986 נפרדו השניים, וחיו בנפרד עד יום מותו של המנוח ב-2005. בני הזוג
מעולם לא התגרשו, אך קיימו ביניהם הליכי בוררות לצורך חלוקת הרכוש, והליך משפטי
בעקבותיהם, כפי שיפורט להלן.
(3) בפסק הבוררות נקבע כי "על מר רוזנשטראוך להבטיח
לאשתו עדה את כל זכויותיה כאשת חבר "אגד" על כל ההטבות המובטחות לאשת
חבר. כמו"כ על מר רוזנשטראוך לספק לאשתו את כרטיס הנסיעה החופשי בקווי אגד
ולחדשו וכן לספק כל טובת הנאה המוקנית
ע"י אגד לאשת חבר. הוא הדין להבטחת זכויות הפנסיה שלה, אם חלילה ילך פנחס
לבית עולמו". להליכים נוספים בעקבות זאת נידרש להלן, ונזכיר כאן רק כי המחויבות
לזכויות הפנסיה (בין השאר) אושרה בפסק דין של בית המשפט המחוזי, וראו סעיף
י"א(3) להלן.
ב. (1) סעיף 42(א) לתקנון המשיבה, כנוסחו עד
1.10.03, זיכה אלמנה שנישאה לחבר לפחות 10 שנים לפני שהתחיל לקבל גמלת זקנה, בקצבה
חודשית של 60% מהקצבה שהיה מקבל אילו נשאר בחיים. התקנון קבע כי אלמנה הזכאית
לפנסית שאירי פנסיונר היא "מי שהייתה אשתו החוקית של החבר בשעת מותו".
ואולם, נוכח הקשיים החמורים בקרנות הפנסיה הותיקות, ובהן זו של אגד, והיחלצות הממשלה
לעזרתן, הוסף ביום 1.8.03 פרק 15 לחוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (ביטוח),
התשמ"א-1981, שעניינו תכנית הבראה לקרנות הפנסיה הותיקות, הגרעוניות. בין
היתר נקבע, כי המפקח על הביטוח יערוך תקנון אחיד לכל הקרנות הגרעוניות, ותקנון זה
יחליף את תקנות הקרנות – כפי שאכן אירע.
(2) בהוראות התקנון האחיד שונתה בהמשך הגדרת המונח אלמנת
פנסיונר, ונקבע כי היא "בת זוגו של פנסיונר ביום בו נפטר ובלבד שנתקיימו
בה אחד משני אלה:
"הייתה לבת זוגו של הפנסיונר לפני חודש
הזכאות הראשון לקצבת זקנה, וגרה עמו במשך לפחות שנה אחת רצופה עד היום בו נפטר;
היתה לבת זוגו של הפנסיונר לאחר חודש הזכאות הראשון לקצבת זקנה וגרה עמו במשך לפחות שנתיים
רצופות עד ליום בו נפטר, ובלבד שביום בו
נפטר הגיעה בת הזוג לגיל קצבת זקנה.
לעניין תקופת המגורים תובא בחשבון גם תקופה שבשלה
חויב הפנסיונר בתשלום מזונותיה של בת הזוג
לפי פסק הדין של ערכאה שיפוטית מוסמכת."
עינינו הרואות, כי השינוי הוציא מכלל
הזכאות מי שלא גרה עם הפנסיונר בתקופת האכשרה, כמו המערערת דנא, אך הוסף הסייג
שבסיפה, אליו נידרש. התקנון האחיד נכנס לתוקפו באוקטובר 2003.
(3) לאחר שנפטר המנוח לבית עולמו ביקשה המערערת לקבל מן
המשיבה את קצבת השארים של המנוח, כמי שהיתה נשואה לו בעת מותו; ואין חולק כי לפי
נוסחו הישן של התקנון היתה זכאית לה.
פסק דינו של בית המשפט המחוזי
ג. בית המשפט קמא קבע, כי המועד הקובע
לעניין הזכאות לקצבת שאירים הוא מועד פטירת המנוח, ולא יום פרישתו לגימלאות, שכן
ביום פטירתו התגבשה הזכות לפנסיה. הוסף, כי קביעות פסק הבוררות באשר לזכויותיה של
המערערת לפנסיה אינן בגדר חיוב במזונות, כדרישת הסיפה לסעיף החדש, ומקורן בראיית זכויות הפנסיה כחלק מהרכוש שנצבר בתקופת
הנישואין. צוין, כי ככל שיש ממש בטענות המערערת כנגד שינוי הגדרת הזכאות לקצבת
אלמנת פנסיונר, הדרך להשיג על כך היא על ידי תקיפת התקנון האחיד בהליך נגד המפקח
על הביטוח. בית המשפט ציין כי אף לגופם של דברים לא מצא עילה לפסול את ההוראה
הרלבנטית בתקנון; כי שינוי הגדרת המונח "אלמנת פנסיונר" נעשה בסמכות,
ומשיקולים ענייניים; וכי הוראות התקנון האחיד נועדו לפתור את תופעת הגירעון בקופות
הפנסיה, דבר אשר חייב הטלת פיקוח על הוצאותיהן, וצמצום הזכאות לקצבה באופן שיהלום
את יכולתן.
טענות המערערת
ד. (1) לטענת המערערת התגבשו זכויותיה לקצבת
הפנסיה במועד פרישת המנוח לפנסיה, ולא במועד פטירתו. הוסף, כי השינוי בהגדרת המונח
"אלמנת פנסיונר" מהוה תנאי מקפח בחוזה אחיד, הוא עומד בניגוד לתקנת
הציבור ולאינטרס ההסתמכות, ומהוה פגיעה בעלת תוקף רטרואקטיבי בזכות מוקנית. יתרה
מכך, נטען כי המשיבה מנועה מהתכחשות לזכות המערערת לקבלת פנסיית שארים, בין היתר
נוכח מצגיהם ההדדיים של הצדדים, והימנעותה של המשיבה מהעמדת המערערת על הכוונה
לביצוע השינוי, תוך פגיעה בזכויותיה וציפיותיה. עוד נאמר, כי בהיותו של תיקון
תקנון אקט מעין-חקיקתי, עליו להיעשות בתום לב, תוך התחשבות מיוחדת באינטרס ההסתמכות ובציפיות העמיתים.
(2) הוסף, כי פסק הבוררות הטיל על המנוח חובות של תמיכה
בפרנסת המערערת, כך שקבלת פנסיית שארים מהמשיבה מהווה חלק מחובות אלה. בהמשך לכך
נטען כי בהתחשב בתכלית הסוציאלית של
הקצבה, בתקופת הנישואין הארוכה, בהסתמכות בני הזוג ובתמיכה של המנוח במערערת, ניתן
לקבוע כי היא עונה על הגדרת "אלמנת
פנסיונר". כנטען, זכויות הפנסיה
שנצברו במהלכה של תקופת חיים משותפים הן נכס משותף לבני הזוג, וראוי היה
להתמקד ביחס אליהן בחיי השיתוף לאורך כל תקופת החברות ב"אגד" שהצמיחה את
הזכות הפנסיונית במלואה, בפרט כאשר פטירת המנוח אירעה לאחר פרישתו לפנסיה. הוסף כי
"קבוצת האלמנות" עמה נמנית המערערת מצטמצמת למי שטוענות לזכויות מכח
תקנון אגד, מאחר שבקרנות הפנסיה ההסתדרותיות ממילא לא חל שינוי בהגדרת
"אלמנה", ומעשית מ
(3) במישור הסמכות נטען, כי ראוי להבחין בין סמכויות
התביעה לעניין "סוג המוצר הפנסיוני",
באופן שכל התביעות שעניינן זכויות
עמית בקרן פנסיה יידונו בבתי הדין לעבודה,
שעה שתביעות שעניינן זכויות במוצרים
פנסיוניים אחרים, שאינם פועלים על בסיס הערכים
של הדדיות שויונית, יידונו במערכת בתי המשפט הכלליים.
טענות המשיבה
ה. (1) לטענת המשיבה אין בידי המערערת פסק
דין של ערכאה מוסמכת המחייב את המנוח בתשלום מזונותיה, שכן פסק הבוררות קבע באופן
מפורש כי אינו דן במזונות, ובעדותה של המערערת בפני בית המשפט שאישר את פסק
הבוררות מסרה, כי ויתרה על זכותה למזונות; גם בית הדין הרבני לא דן במזונותיה. עוד
נטען, כי המערערת לא הציגה ראיות שהמנוח תמך בה בשנות חייו האחרונות, וראה עצמו
כמי שמחויב במזונותיה. הוסף, כי לא נמצאה כל הנחה מיטיבה שמכוחה ניתן לקבוע כי
המערערת חיה עם המנוח בשנת חייו האחרונה, ואילו הצמצום בהגדרת המונח אלמנת פנסיונר
נועד לכך שכספי הקרנות והמדינה ישמשו רק לתשלום קצבאות לאלמנות שיש יסוד להניח, כי
תלויות הן בפרנסתן בבן זוגן.
(2) לבסוף נטען, כי הזכות לקצבה מתגבשת ביום פטירת החבר.
הזכות להוריש קצבת שארים היא של החבר, ובדומה לכל זכות אחרת נקבעת היא בתקנון
הקרן. המערערת לא יכלה להסתמך על כך שתקנון הקרן לא ישונה אף ללא הוראות החוק
ויבטל את זכותה לקצבת אלמנה.
(3) במישור הסמכות נטען, כי העברת הקרנות לניהול מיוחד,
קביעת התקנון האחיד והחלתו עליהן הן פעולה
מובהקת של רשות שלטונית, ועל כן תקיפת הוראותיו מסורה לסמכותו הייחודית של בג"צ.
עמדת היועץ המשפטי לממשלה
ו. (1) בהחלטה מיום 19.7.07 נתבקשה עמדת
היועץ המשפטי לממשלה. בעמדתו פורש היועץ המשפטי את הרקע להחלפת תקנוני קרנות הפנסיה
בתקנון האחיד, שעיקרו הסדר ההבראה לקרנות הפנסיה הוותיקות; טוען הוא לעליונות
הוראותיו של התקנון האחיד על פני הוראות שנקבעו בהסכם אחר. כנטען, הוראת התקנון
האחיד סבירה היא, ומבוססת על הוראות שנהגו במרבית התקנונים של קרנות הפנסיה עובר
להחלת התקנון האחיד עליהן. בבסיס הדברים עומדת הגישה, כי מחויבותה של קרן הפנסיה
לתשלום פנסיית שארים יסודה בהיותו של בן הזוג הנותר בקשר זוגי מהותי עם המנוח עובר
לפטירתו: לא קשר של נוחות מגורים או חלוקת נטלים בלבד, ולא קשר שנועד לצרכי קבלת כספים מקרן הפנסיה, אלא כזה
הכולל קשר של מגורים משותפים.
(2) נטען כי בנידון דידן העובדה שהמערערת והמנוח לא
התגרשו כדת וכדין אינה מלמדת כי חיו כבני זוג כנדרש על פי התקנון האחיד, דהיינו
התגוררו יחד וניהלו משק בית משותף. דרישה זו של התקנון סבירה וראויה היא - כך נאמר
- בהתחשב בהיותן של הקרנות הותיקות גרעוניות.
(3) זאת ועוד, נטען כי ככל שבפי המערערת טענות בדבר צבירת
הזכויות במהלך הנישואין, עליהן להתברר בין בני הזוג - ואם למערערת טענות לפיהן היה
על המנוח לחלוק עמה את קצבת זקנתו מהקרן, מקומן בבירור משפטי כלפי עזבונו של
המנוח, ואין תפקידה של הקרן לשמש חליף של העיזבון. בהקשר זה נטען, כי מקום שאין
מתקיימים תנאים מוקדמים לתשלום קצבת שארים, לא יועילו קביעות בני הזוג כי לאחר
פטירתו של אחד מהם תעבור קצבת השארים לידי
האחר.
(4) לבסוף נטען, כי לנתונים דמוגרפיים מסוימים, כגון
תוחלת חיים ושיעור המתגרשים באוכלוסיה, משקל רב בקביעת גודל ההתחייבויות של קרן
הפנסיה. הטיה של אחד מהנתונים תביא לטעות בחישוביה של קרן הפנסיה בדבר יכולותיה
לעמוד בהתחייבויותיה, ולפגיעה בזכויותיהם של יתר העמיתים.
(5) במישור הסמכות נטען, כי מבלי להכריע בשאלה מהו מעמדו הנורמטיבי של התקנון,
מוסכם כי ניתן להעמיד הוראה מהוראותיו
לביקורת שיפוטית של הערכאה המוסמכת במסגרת תקיפה עקיפה. הערכאה המוסמכת בהקשר זה
היא בית המשפט המחוזי או בית הדין לעבודה. הוצע אף כי ייקבע, שבסמכותו של בית הדין
לעבודה לברר תובענות בין חברי קרן אגד
לבין הקרן, ככל יתר עמיתי קרנות הפנסיה וקופות הגמל לסוגיהן.
תגובת המערערת
ז. המערערת הגיבה, בין השאר, כי אינה חולקת
על סמכות התקנתו של התקנון האחיד, אלא על אופן יישום הסמכות בכל הנוגע להגדרת
"אלמנה"; לשיטתה לא היה מקום להחיל את ההגדרה החדשה על מי שנמנה עם
קבוצת אלמנות כמערערת, קרי, מי שהיתה נשואה לחבר אגד בשעה שפרש בטרם התקנת התקנון
האחיד, והיתה זכאית לפנסיית שארים בעת פטירת בעלה לפי ההגדרה בתקנון.
ההליך הספציפי נותר בבית משפט זה
ח. נציין כי בהחלטה מיום 19.7.07 אמרנו, כי
"שקלנו גם את הטענה כי ככל שהמדובר בתקיפה נורמטיבית מקומה הטבעי הוא בהליך
בג"צ. ואולם, הן כיון שהנושא הדומיננטי בתיק הוא זכותה הפנסיונית הספציפית של
המערערת, והן בשל גילה המתקדם – בת שמונים ושש עד מאה ועשרים – לא ראינו
להפריד". נוכח החלטה זו אדון בסמכות בסופו של פסק הדין.
דיון והכרעה
פתח דבר
ט. (1) עלי להודות כי למקרא התיק חשתי תחושה של אי צדק אם לא יתקבל
הערעור. לא שמטיל אני חלילה ספק ברצונו של בית המשפט קמא לעשות צדק, וגם הוא הביע
צערו על המצב אליו נקלעה המערערת, אך סבורני כי אין להלום תוצאה משפטית שתשלול
ממנה את הקצבה. אכן, הטרידה אותי השאלה היכן יושם קו הפדות במקרים נוספים, אך
משוכנע אני כי מי שחיתה עם בעלה ארבעים
שנה והיתה שותפה לו עד שנים רבות לאחר
פרישתו לקצבה, אך נפרדו לעת קשישות, שלילת זכאותה לקצבה מכל וכל אינה יכולה להיות
צודקת, לא כלפיה ולא במבט חברתי רחב יותר של זכויות, והמדובר בעניין מהותי ובסיסי.
על כן, ומן הטעמים המשפטיים שיפורטו, יש לדעתי לקבל את הערעור. אזכיר כי בית הדין
הארצי לעבודה כבר ציין, כי בשעה שמדובר בנסיבות סוציאליות מובהקות – יפעל ספק
לטובת האדם בו מדובר (ע"ע 183/99 אהרון נ' הממונה על תשלום הגימלאות, פד"ע
ל"ז 346, 407 (2002)). בענייננו סבורני כי אין מתעורר לאמיתו של דבר ספק.
(2)
אכן, לטעמי, המקרה הספציפי דנא הוא מקרה מובהק שבו יש מקום ליתן מענה
לזכאות למערערת. יתכן מאוד כי בלא משים ובלא כוונת מכוון, אירע שהמערערת
"נפלה בין הכיסאות". סבורני כי לא יתכן, בגדרי מדינה הגונה, ממשלה
המחויבת לאזרחיה, ומערכת משפט המשתדלת לעשות צדק, כי מי שחיתה עם בעלה כל אותן
שנים שבהן צבר את זכויותיו לפנסיה, ואף בשנים שבהן כבר נהנה ממנה, ומשנפרדו לעת
קשישות לא התגרשו, כיוון שהמערערת לא רצתה לאבד את זכותה לקצבה (כפי שיפורט להלן),
תאבד את זכויותיה על-ידי צעד חד צדדי של מערכת הממשל. זאת גם אם צעד זה היה ללא
ספק, ומבקש אני להטעים זאת, חלק ממהלך אשר
כשלעצמו הציל גימלאים אין ספור מחרפת התמוטטות קרנות הגמל.
(3)
ואמנם הדעת נותנת כי מתקיני התקנון האחיד, עם כל כוונתם הטובה, לא כיסו במלאכתם את
כל "מקרי הקצה". המקרה דנן מתייחד גם בכך שבמהות גובשו זכויות המערערת
לאמיתן עוד משכבר הימים, עם פרישת המנוח ב-1977, ולכל המאוחר לאחר פרידתם וההסדרים
המשפטיים ביניהם, גם אם הזכאות הפורמלית באה עם מות המנוח. האם כדין היה שלא לתיתה
ולממשה? כדברי הנשיא ברק בבג"צ 5060/96 קהלני נ' ראש הממשלה, פ"ד
נד(3) 270, 281 (2000) (להלן – עניין קהלני) שבשינויים המחויבים ניתן להביט על ענייננו במשקפיהם: "ההיתר
הניתן לרשות מינהלית לשנות מעת לעת את המדיניות, לרבות מדיניות בדבר הטבות
כלכליות, מוגבל בדרך כלל לשינוי הצופה פני עתיד. גם אם שינוי המדיניות כשלעצמו
נעשה במסגרת הסמכות, על יסוד שיקולים ענייניים בלבד ובאופן סביר, עדיין החלת
השינוי למפרע על מי שכלכל את צעדיו לאור המדיניות הישנה נתפסת כבלתי צודקת וכבלתי
סבירה, ולעתים ולפעמים אף כנטולת סמכות".
(4) נוסיף, כי כלפי האדם הקשיש פשיטא
שקיימת חובה מיוחדת של החברה, בגלל חולשתו הטבועה ("והדרת פני זקן" – ויקרא י"ט,
ל"ב; "ואל תבוז כי זקנה אמך" – משלי כ"ג, כ"ב).
אין מי שאינו רוצה להגיע לזקנה, אך אין מי שאינו רוצה כי הזקנה תהיה מכובדת,
במובנו הבסיסי ביותר של חוק יסוד: כבוד האדם וחרותו, קרי, "כבודו של אדם באשר
הוא אדם" (סעיף 2). המחוקק נתן דעתו לכך הן בחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב]
התשנ"ה-1995, והן בחוק האזרחים הותיקים, התש"ן-1989, ולא בהם בלבד. אמנם
בבית משפט זה טרם הוכרעה השאלה אם קצבת זקנה באה בגדרה של זכות הקניין שבחוק יסוד:
כבוד האדם וחרותו (סעיף 3). הנשיא ברק השיב על כך בחיוב בבג"צ 5578/02 מנור נ' שר האוצר, פ"ד
נט(1) 729, 738, אך שני חבריו להרכב, השופט – כתארו אז – ריבלין והשופט גרוניס,
הותירו שאלה זו בצריך עיון (עמ' 743, 744). ואולם, איננו נדרשים כאן לנושא זה,
לענייננו. לא בכדי התגייסה המדינה – כאמור – להצלתן של קרנות הגמל, שאילו קרסו –
כפי שהתריעו אנשים בממשל (ואנכי בתוכם) עוד בשנות השמונים – היתה קטסטרופה אסונית
ניחתת על ראש קשישים רבים בישראל.
(5)
השיח הציבורי והמשפטי סב בעידננו גם על זכויות חברתיות. בספרו המהפכה החברתית במשפט העסקי (תשס"ז-2007) מציג ד"ר ע' בוקשפן את דיני העבודה
כמקרה מבחן לשאלת אחריותה החברתית של החברה העסקית (עמ' 437 ואילך). לדידי,
זכויותיהם של קשישים עומדות אף במדרגה גבוהה מזה.
(6)
עוד ייאמר, כי עסקינן – בגדרי המשפט העברי – בסוגיות שחוק ומוסר משמשים בהן יחדיו. לדידי, בחינת "ועשית
הישר והטוב" (דברים ו', י"ח), וכדברי ד"ר משה זילברג, כך דרכו של תלמוד, 99
הריהו "קטיגוריה שהוטלה חובה על ידי חכמים – לא בדרך 'תקנה' מסוימת – משום
הישר והטוב שבה"; לשיטתו "היא אינה זהה עם הדין – אלא מתעטפת בטליתו של
הדין". אומר כאן כי לדידי, ניתן לומר כי הטלית והמתעטף בה היו לאחדים. ראו גם
הרב פרופ' א' שטינברג, אנציקלופדיה
הלכתית-רפואית - הערך "זקן", כרך ב'
(תשנ"א-1991), עמ' 332. בעמ' 337 אומר המחבר, כי "לאחרונה ניכר שינוי
ערכי ומעשי ביחס החברה המודרנית לזקן"; עוד ראו שם, עמ' 354-352 על היחס
לזקן. לכך יש ליתן ביטוי מעשי ראוי.
י. (1)
לכאורה אפשר להידרש לפתרון הבעיה שהציב שינוי התקנון, בגדרי התקנון האחיד, בפני
המערערת בשתי דרכים: האחת - ביקורת התקנון האחיד, והאחרת - ראיית הזכאות לקצבה
בחינת "מזונות", קרי פרשנות תכליתית של התקנון על-ידי ראיית הקצבה בענייננו
כמזונות לפי פסק דין של ערכאה שיפוטית מוסמכת, שעליה תחול ההגדרה הנוכחית, ועמה
ראיית פסק הבוררות יחד עם פסק דינו של בית המשפט המחוזי כפסיקה כזאת; אף אחת משתי
הדרכים הללו אינה פשוטה; אך דומה שיש לקבוע, כי שתיהן מגיעות לאותה תוצאה.
(2)
נזכיר, כי על פי הוראת התקנון החדשה שצוטטה מעלה, כדי לבוא בגדר אלמנת פנסיונר על
האלמנה לחיות עם המנוח שנה או שנתיים (לפי המקרה) בטרם מותו, מה שאינו מתקיים
במערערת; אך בסיפה נאמר, ונשוב ונצטט זאת, "לענין תקופת המגורים תובא בחשבון
גם תקופה שבשלה חויב הפנסיונר בתשלום מזונותיה של בת הזוג לפי פסק דין של ערכאה
שיפוטית מוסמכת".
על מזונות ופסיקה
י"א. (1) שתי משוכות עלינו לעבור – האחת עניינה בשאלה האם במזונות
עסקינן, והאחרת עניינה בשאלה האם במהות ניתן לקבוע, שפסק הבוררות ופסק הדין של בית
המשפט המחוזי בקיבוצם יחד מהוים פסק הדין של ערכאה שיפוטית מוסמכת. ונזכור, כי
בתקנון הישן של קרן הגימלאות של חברי אגד לא היה התנאי של מגורים משותפים עובר
לפטירה, אף אם הוא מצוי, כאמור בעמדת היועץ המשפטי לממשלה, בתקנוני קרנות אחרות.
(2)
במקרה דנן, האם במהות לפנינו מזונות? נבחן את העובדות על פי החומר שבפנינו.
(3)
כאמור, סביב 1986 – כתום ארבעים שנות נישואין בקירוב – גבה הר בין המערערת
תבל"א למנוח ע"ה והם נפרדו. הסדרי הרכוש ביניהם הובאו בפני שני עורכי
דין בוררים, ובהכרעתם מיום 1.7.86 נאמר, בין החיובים המוטלים על המנוח, כי עליו
"להבטיח לאשתו עדה את כל זכויותיה כאשת חבר 'אגד' על כל ההטבות המובטחות לאשת
חבר... הוא הדין להבטחת זכויות הפנסיה שלה, אם חלילה ילך פנחס לבית עולמו"
(סעיף 8 לפסק). בסעיף 10 לפסק נאמר "לא פסקנו לאשה מזונות וכן לא דנו בכל
ענין הקשור למעמדם האישי, כיוון שאין זה בתחום סמכותנו ואף לא נתבקשנו לפסוק
בנושאים אלה". בהליך בעניין פסק הבוררות בבית משפט המחוזי בחיפה (המ'
2087/89), קיבלו הצדדים (ביום 30.11.89) את הצעת בית המשפט (השופטת – כתארה אז –
גילאור) ליתן תוקף לפסק הבוררות, ובין השאר - חרף שינוי בנושאים מסוימים -
"הבטחת זכויות הפנסיה המגיעות לה כאשתו" (סעיף ב') לפסק הדין. הדבר שב
והודגש בסעיף ג' לגבי זכאות המערערת; "הוא הדין להבטחת זכויות הפנסיה שלה, אם
חס וחלילה ילך פנחס (המנוח – א' ר') לבית עולמו" (כמתואר בסעיף 8 לפסק
הבוררות).
(4)
לימים, ב-1994, פנה המנוח לבית הדין הרבני בבקשה לגירושין, ונשאלה השאלה האם ניתן
להבטיח זכויות פנסיה בקרן הגמלאות של חברי אגד לגרושה; הקרן השיבה (מכתב חשב הקרן
מ-17.10.94) כי בהתאם לתקנות הקרן לא ניתן להבטיח זכויות כאלה. בית הדין הרבני
האזורי בחיפה החליט ביום י"ג תמוז תשנ"ה (17.7.95) לדחות את תביעת הבעל
לגירושין, בין היתר בנימוק שאם תקבל המערערת גט, ייפגעו ההטבות המוקנות לה כאשת
חבר אגד.
(5)(א)
אכן, הביטוי "מזונות" משמעותו הרגילה היא דמי מחיה לבת זוג או לילדים,
הנקבעים אם מכוח הדין האישי ואם לפי סעיף 2(א) לחוק לתיקון דיני משפחה (מזונות),
תשי"ט-1959. עם זאת מושג המזונות לפי המשפט העברי "כולל לא רק מזונות
במובן הצר של המלה (אוכל) אלא גם את כל יתר צרכיה האמיתיים, כגון כסות, מדור,
ריפוי וכדומה" (ד"ר בנציון שרשבסקי, דיני משפחה מה' 4 (1993)
107-106). למשל, בין חובות האב לבתו (משנה
כתובות ד', ד') נמנים מזונות, ומסביר הפרשן הרב
י' ליפשיץ בעל תפארת ישראל (המאה הי"ט) (ציון כ"ח) "אפשר עוד דכסות ומזון
בכלל מזונות", ומפנה למשנה י"א שם, בה מדובר במזונות בנות, שעל פי פירוש
כוללים "כל צרכן" (ציון מ"ז).
על חשיבותו של חיוב המזונות ומעמדו כלפי חיוב ממוני רגיל, ראו מ'
קורינאלדי, דיני אישים, משפחה
וירושה – בין דת למדינה, מגמות חדשות (תשס"ד-2004),
190-189, והאסמכתאות דשם; ראו גם א' רוזן-צבי, דת, ליברליזם, משפחה וחברה, (א'
פורת, עורך, תשס"א-2005), 348-344. במהות משמעותם של מזונות היא איפוא דמי
מחיה, כסף למחיה. נוסיף, כי מלון גור
מגדיר מזונות, בין השאר, כ"כלכלה,
פרנסה, אכילה, נתינת אוכל", בהסתמך על המשנה הנזכרת בכתובות; מלון אבן שושן המרוכז (2004)
מביא כאחת המשמעויות של מזונות "תשלומים שאיש מחויב לשלם כחוק לאשה ולילדיה
אם נפרדו או התגרשו".
(ב) הבוררים לא פסקו למערערת
"מזונות" במשמעם המשפטי הרגיל; אך מה מהותה של פנסיה, ובודאי ככל שהשנים
חולפות והגיל מתקדם ועמו הצרכים הגוברים? האם אין משמעותה של הפנסיה אף היא מחייתו
של אדם, מזונותיו במובנם הרחב, גם אם לא נפסקו מלכתחילה "מזונות" במובן
ה"רגיל" של הליך שזה שמו?
(6)
מן המפורסמות, כי משמעותו של מונח המופיע בדבר חקיקה עשויה להשתנות מחוק לחוק:
"מושגים והוראות שבחוק יש לפרש לאור תכליתו ומטרתו של דבר החקיקה. כיוון שכך
גם קורה לא פעם שמושג זהה פירושו שונה בחוק אחד מפירושו בחוק אחר, הכול בהתאם
למתבקש מתכליתו ומהכוונה הגלומה בו" (ע"פ 224/85 בית מרקחת אלבא נ' מדינת ישראל, פ"ד
לט(4) 798, 802, (1985), מפי המשנה לנשיא בן-פורת); וכן ראו בע"מ 9607/03 פלוני נ' פלונית (לא
פורסם, ניתן ביום 29.11.06) (פסקה 14 לחוות דעת הנשיא ברק) "מבחינה משפטית
לדיבור 'בן זוג' אין מובן אחד... כמו כל דיבור שבחוק, משמעותו נקבעת על פי הקשרו". השופט (כתארו אז) זוסמן אמר
בבג"צ 56/68 שליט נ' שר הפנים, פ"ד כג(2) 477, 513, (1970) כי "דיבור שבחיקוק הוא
יצור החי בסביבתו. הוא מקבל את צביונו מהקשר הדברים"; ובמשפט העברי ראו
לפיצול משמעויות במונח – בבלי ערכין
י"ט ב'; ראו גם ע"א 10961/04 המוסד לביטוח לאומי נ' מתן גוטר (לא פורסם, ניתן ביום 4.9.06) (להלן עניין גוטר)
פסקה כ"א, והאסמכתאות דשם. עוד ראו נ"ד 4-6, ליאון נ' מבטחים, פד"ע
כ"ו 339, מפי השופט (כתארו אז) אליאסוף.
כך
גם בטקסט חוזי, וגם למלה בטקסט כזה, כמו בענייננו, תיתכן משמעות שונה בהקשרים
שונים (ראו ברק, פרשנות במשפט:
פרשנות החוזה (תשס"א-2001 בעמ' 326): "אכן,
תורת הלשון ומגבלות הלשון מלמדים אותנו כי ללשון אין תמיד ובכל הנסיבות אך מובן
אחד ויחיד"; ראו גם שם, 330-328; עוד ראו לענין פרשנות חוזה ג' שלו, דיני חוזים – החלק הכללי (תשס"ה-2005),
431-430. במקרה דנא סביר שהמלה
"מזונות" בהוראות התקנון האחיד משמעה קצבת מחיה; גם קצבת הזקנה בה מדובר
משמשת לאותה מטרה. ניתן לפרש איפוא "מזונות" במשמעות מרחיבה יותר מאשר
"מזון" גרידא.
(7)
לא היו לנו – אמנם – אינדיקציות ברורות בשאלה האם קיבלה המערערת כספי מחיה מן
המנוח במשך השנים, אולם נראה כי גם אם לא קיבלה, מה שיתכן בהחלט, אין בכך כדי
לאיין את זכותה לקצבה, שזהו ההסדר שנקבע ביניהם משנפרדו לאחר שנים רבות של היות
המנוח בגמלאות, והדעת נותנת כי מתקיני התקנון האחיד לא נתכוונו כי זה יהא פעלו.
(8)
מכל מקום, משמדבר התקנון כאמור גם על הבאתה בחשבון, לצורך הגדרתה של אלמנת
פנסיונר, של "תקופה שבשלה חויב הפנסיונר בתשלום מזונותיה של בת הזוג לפי פסק
דין של ערכאה שיפוטית מוסמכת", ומשמצאנו כי פסק הבוררות באשר לקצבה אושר בבית
המשפט המחוזי (ועל תוצאותיו גם נסמך בית הדין הרבני), יש לראות את המערערת כזכאית לקצבה מכוח האמור,
גם אם הוחרגו מפסק הבוררות מזונות במשמעות ה"רגילה". פסק הבוררות יחד עם
הכרעת בית המשפט המחוזי, הם בסופו של יום ערכאה שיפוטית מוסמכת לעניין הסעיף
בתקנון החדש.
(9)
עוד עלינו להתמודד עם השאלה מהי תקופה "שבשלה" חויב הפנסיונר במזונות על
פי הוראת התקנון האחיד. גם אם יוצאים אנו מההנחה כי ההתחייבות מעוגנת בפסק דין,
האם "שבשלה" אין פירושו כי יש רלבנטיות לשאלה אם מחויבות הקצבה היתה גם
בזמן חייו של המנוח או רק לאחר מותו; זאת שכן אם רק לאחר מותו – אולי אין מתקיים
אותו "שבשלה"? התשובה לכך היא, שאין הדיבור "שבשלה" מתפרש רק
במשמע "לגביה", אלא גם במשמע "שבגינה" - כלומר, בשל
"אותה תקופה", שהיא לענייננו תקופת החיים המשותפים אשר הם היסוד לחיוב.
(10)
כאמור, נתעוררה שאלה מה מועד התגבשותה של הזכאות, ולעניין זה ההלכה הבסיסית היא
(כדברי בית הדין הארצי לעבודה בדב"ע שן/3-60 ברקן נ' קרן הגימלאות המרכזית של עובדי ההסתדרות, פד"ע כ"ב 258) "... הזכות לפנסיה של עובד,
המשתכללת ומשתנה במשך תקופת עבודתו, ומתגבשת לפי המצב המשפטי ביום העילה לתשלום
הפנסיה". קצבת שארים, כך נאמר, מתגבשת עם מות המבוטח או הפנסיונר (ע"ע
540/05 שאוה נ' אוניברסיטת
תל-אביב (לא פורסם, ניתן ביום 19.1.06), המצוי
כנמסר גם בעתירה בבית משפט זה (בג"צ 2673/06 שאוה נ' בית הדין הארצי לעבודה).
(11)
לטעמי, גם בצאתנו מן ההנחה כי הזכות לקצבת שארים מתגבשת במות המבוטח –
"מתגבשת" נאמר, אך אין פירושם של דברים, כי מה שהיה זכות-בכוח חזקה
ומוצקת (וזאת לכל שיטה, דומני), מתאיין עם השינוי בתקנון. מקובל עלי כי הדין קובע
את עליונות הוראותיו כיום של התקנון האחיד (סעיף 78(ב) לחוק הפיקוח וסעיף 82(א)
לתקנון האחיד); בג"צ 6460/02 אליאב
נ' בית הדין הארצי לעבודה (לא פורסם, ניתן ביום
26.2.06) (המישנה לנשיא חשין). באותו עניין נטען מפי היועץ המשפטי לממשלה, כי אם
תתקבל טענת העותרים (והיא לא נתקבלה לבסוף) – שיש ליתן תוקף להסכם המיטיב את
תנאיהם מעבר לשאר חברי הקרן, עלולים "גלי הצונאמי האדירים... לשטוף את
המשק" (פסקה 10). ואולם, בענייננו אין מדובר בהסכם המיטיב את תנאי פלוני אל
מול הזולת, אלא הנקודה הדומיננטית בו היא מוצקותה של הזכות-בכוח, שעמדה למערערת
מזה שנים רבות בטרם השינוי בתקנון.
(12)
כללם של דברים: ניתן לראות את המערערת דנא כמי שבידה פסק מזונות; נוסיף לכך את
הסתמכותה על הקצבה, ותכנון חייה לאורך שנים על פי זה, אינטרס שבמקרה זה אינו
מתגמד, ומהוה מרכיב בהכרעה (ראו עניין קהלני הנזכר, בעמ' 281),
וכן ראו רע"א 7678/98 קצין
התגמולים נ' דוקטורי (לא פורסם, ניתן ביום 20.6.05), בדעת
הרוב. בנסיבות אלה זכאית המערערת לקצבה. אציין כי ער אני להערתו של השופט – כתארו
אז – ריבלין בבג"צ 5578/02 מנור
נ' שר האוצר הנזכר, בהקשר החוקתי, כי "איני
משוכנע כי יש מקום לראות תמיד, בהסתמכות, בהתחייבות או אפילו בזכות קניינית כפי
שהיא מוכרת במשפט הפרטי – משום קניין הראוי להגנה חוקתית"; אך בנידון דידן
אין ההכרעה המוצעת מושתתת על אדנים חוקתיים דווקא.
(13)
ואם יאמר האומר, דרך זו מפותלת היא, ו- bad cases make bad law, ומה היה אילולא
התקיים הליך הבוררות ובעקבותיו ההליך בפני בית המשפט המחוזי, האם אותה מערערת עצמה
או אחרת שכמותה לא היתה זוכה בקצבה? אף אני אשיב לו, כי דבר זה, מלבד עצם הצדק
הבסיסי שעליו דיברנו, מביאנו בהכרח להוראת התקנון האחיד החדש בה עסקינן ולשאלת
תקפותה במקרה דנא, ולכך נפנה עתה.
התקנון האחיד
י"ב. (1) באים אנו איפוא לענין התקנון האחיד וההוראה שבו, שהיא השנויה
במחלוקת. ראשית, אציין כי הזהרתי עצמי שהמדובר בנושא מערכתי, שמטבע הדברים יש לו
השלכות רוחב לגבי מקרים אחרים, אף כי אין בידינו מידע באשר להיקפן. המקרה דנא הוא
"מקרה קצה", שכן במובן המהותי לא יתכן – כאמור – חולק על כך שהמערערת
קנתה את זכאותה לקצבה בשכבר הימים. ודאי בעיני כי לגביה ולגבי שכמותה בדיוק אין הוראת
התקנון בהקשר דנא יכולה לעמוד. אך יש להיזהר מקביעה גורפת וסיווג מקרים קרובים אחרים,
שאינם מובהקים כמו המקרה דנא, ושאין לי ידיעה על מספריהם (אף כי קשה להניח שהם
גדולים מאוד), והפתרונות לעשיית צדק לגביהם מסורים בידי המומחים לדבר. לעניין
העקרוני של הסמכות נידרש, כאמור, בהמשך, אך נאמר רק, כי המדובר בתקיפה עקיפה, שאין
להימנע ממנה.
(2)
בתשס"ג חוקק פרק ז'1 לחוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (ביטוח), תשס"א
-2001, שמטרתו, כאמור בסעיף 78א', "לטפל בגירעון האקטוארי של קרנות הפנסיה
הותיקות, כדי להביאן לאיזון אקטוארי באמצעות שינויים בזכויות ובחובות של העמיתים,
ומתן סיוע ממשלתי שיאפשר להן לשלם קצבאות לעמיתיהן, והכל בהתחשב ביכולתו של משק
המדינה ותוך יצירת אחידות במערך הזכויות". סעיף 78ט הטיל על המפקח להכין
תקנון אחיד לכל הקרנות הותיקות, ובין עקרונותיו (ס"ק (ב)) נכלל הדיבור
"לא תהיה הפליה בין עמיתים בקרן". הצעת החוק (במסגרת הצעת חוק התכנית
להבראת כלכלת ישראל (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב והמדיניות הכלכלית לשנות
הכספים 2003 ו-2004), תשס"ג-2003, הצעות חוק הממשלה תשס"ג, 461
ציינה בעמ' 406, כי "התקנון האחיד ימנע הפליה בין עמיתי הקרן...". נקבע
(סעיף 78) כי התקנון האחיד יחליף את תקנות הקרנות הותיקות.
(3)
איננו יודעים מה סברו מנסחי החקיקה והתקנון האחיד באשר למקרים כגון זה של המערערת,
אך נוצר מצב שיש בו פגיעה שאינה מידתית, שבסופו של דבר משמעה גם הפליה. נראה כי
אין הגדרת אלמנה שבתקנון האחיד יכולה לחול על המערערת שזכאותה המהותית
קדמה לתקנון, ושמשמעות ההגדרה לגביה היא כי הסתמכותה על פנסיה לזקנתה יורדת
לטמיון. לענין זה יש לבחון את מידתיות הפגיעה, ובמקרה דנא העוצמה של לא כלום לעומת
הכל אינה יכולה לעמוד.
(4)
בערעור אזרחי ולא בעתירה בג"צית עסקינן, אך נוסיף שהדעת נותנת, כי מתקיני
התקנון האחיד יבדקו את הנתונים שמעבר למערערת, למציאת איזון נכון בין התוצאה
החשובה והחיונית שהשיגה פעולת הממשלה והכנסת להצלת הקרנות, ובין חשש לפגיעה שאינה
מידתית, והעלולה להיות אנושה במובן כלכלי, במערערת ובשכמותה. מאחר שעל פי האמור
מעלה הגענו לתוצאה לפיה ההוראה האמורה בתקנון אינה חלה על המערערת בשל פסק הבוררות
ופסק הדין של בית המשפט המחוזי, פעלה של הפסקה הנוכחית הוא לומר, כי אף אילולא פסק
הבוררות ופסק הדין בעניין המערערת, היתה התוצאה לגביה מושגת על-ידי הקביעה
דהאידנא, שהוראת תקנון זו אינה יכולה לעמוד כלפי המערערת, ואידך זיל גמור.
הסמכות
י"ג. (1) עלינו להידרש לשאלת הסמכות, וכאמור, הדברים לא יחולו על תיק זה
בהתאם להחלטתנו מ-19.7.07. התיק דנא נפתח כתיק אזרחי (המרצת פתיחה) בבית המשפט
המחוזי, מן הסתם מכוח ההלכה הנוהגת שלפיה אין סמכות של בתי הדין לעבודה חלה בזיקה
לקרן הגמלאות של חברת "אגד" ושכמותה, כיוון שהמדובר ב"חברים"
שאינם נחשבים "עובדים" (דיון מח/6-6 ברוכים נ' קרן הביטוח והפנסיה של פועלי הבניין, פד"ע כ' 307 (1989) (להלן עניין ברוכים); ע"א 658/86 קרן גמלאות של חברי אגד נ' חסון יעקב (לא פורסם), ניתן ביום 10.4.89 (להלן עניין קרן גמלאות של חברי אגד), שנידרש אליהם להלן). לפנינו הוגש איפוא הערעור כערעור
אזרחי.
(2)
לעניין זה מתעוררות שתי שאלות: הראשונה, האם תקיפה, ולוא חלקית, של התקנון האחיד
מקומה הוא בבג"צ – כטענת המשיבה – ולא בהליך אזרחי, ואם לא כן, סבורה המדינה,
אף כי לא הציעה זאת בתיק זה, כי הסמכות תהא בבית הדין לעבודה.
(3)
לשאלה הראשונה: התקנון האחיד בו עסקינן הוא יצור מן המשפט המינהלי, ועל כן על פני
הדברים יש טעם בטענת המשיבה, כי תקיפת הוראותיו אל מול מערכת הממשל (הממונה על שוק
ההון, הביטוח והחיסכון) צריך שתיעשה בבג"צ. בהחלטה מיום 19.7.07 אף אמרנו,
כזכור, כי שקלנו טענה בעניין זה, אך סברנו בנסיבות הספציפיות כי עלינו לדון בו
כאן.
(4)
אלא שבענייננו נגרר הנושא לתקיפה עקיפה, ויש לראותו איפוא במשקפי סעיף 76 לחוק בתי
המשפט (נוסח משולב) תשמ"ד-1984, העוסק בסמכות נגררת. אין איפוא דופי בהידרשות
לכך בהליך הנוכחי. אכן, על פי הנפסק בכגון דא ההכרעה בשאלה נגררת מתייחדת לצדדים
המתדיינים; לעניין זה ולענין תקיפה עקיפה בכלל, ראו בג"צ 1214/97 חלמיש נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד נג(2), 647, (1999) (השופט – כתארו אז – חשין). ואולם,
משניתן פסק דין בבית משפט זה ונאמרו דברים, בנושא בעל אופי ציבורי, חזקה על הנוגעים
בדבר במשרד האוצר שיתנו דעתם להשלכות מעשיות שמעבר לבעלי הדין, ככל שישנן.
(5)
עתה באשר לשאלה האם המקום היאות לדיון בתיקים כגון אלה הוא בית משפט אזרחי או בית
הדין לעבודה. אכן, המתוה שקנה לו שביתה בפסיקה מלפני כשני עשורים הוא שלבית הדין
לעבודה אין סמכות בכגון דא. נידרש בתמצית להלכה שנקבעה בעניין זה.
(6)
בפסק הדין ברוכים ובעקבותיו בפסק הדין קרן גמלאות של חברי אגד שנזכרו
מעלה, נדון המצב החוקי באשר לפורום השיפוטי בו יטופלו סכסוכים שבין "קופת
גמל" לבין מי שאינם "עובדים" כגון קבלנים וכגון חברי "אגד".
בעניין ברוכים ציין בית הדין הארצי לעבודה מפי הנשיא גולדברג, כי סעיף
24(א)(3) לחוק בית הדין לעבודה, תשכ"ט-1969 מייחד לבית הדין האזורי את הסמכות
לדון חברים (בקופות גמל) או חליפיהם נגד קופות גמל כמשמעותן בחוק הגנת השכר, תשי"ח-1958,
הכוללות גם קרנות פנסיה, אך מוגדרות בזיקה
לעובד ומעביד, על כן – כפי שציין הנשיא בית הדין הארצי "תובענות של
חברים" לפי סעיף 24(א)(3) יכולות להיות מוגשות רק כשבקופת גמל של עובדים
עסקינן, ואילו חברי "אגד" – אגודה שיתופית, אינם "עובדים"
ואין האגודה מעבידתם. ימים ספורים לאחר פסק דין זה, חזר על כך בית משפט זה בפרשת קרן הגימלאות של חברי אגד, וציין כי ההפניה לחוק הגנת השכר מייחדת את סמכות בית הדין
לעבודה "לקופת גמל שעובדים (לא חברי אגודה שיתופית) חברים בה".
(7)
בא כוח היועץ המשפטי לממשלה הציע, כי נקבע שבסמכות בית הדין לעבודה לברר סכסוכים
שבין קרן הגמלאות של חברי "אגד" ושכמותה לחבריהן. הנמקתו היא, כי המונח
"עובד" ניתן לפירושים שונים, וכיוון שנושא הביטחון הסוציאלי מצוי בתחום
מומחיותו של בית הדין לעבודה ועל קרנות הפנסיה הותיקות חל התקנון האחיד, וחלקו
הגדול מצוי בסמכות בית הדין לעבודה (כמו ענייני מבטחים הותיקה ועוד), יש מקום כי
גם עמיתי קרן הגמלאות יבררו שם סכסוכיהם, מה גם שסמכות בית המשפט המחוזי לעניין זה
היא סמכות שיורית. בא כוח העותרת הציע להבחין בין הסמכויות השונות לעניין
"סוג המוצר הפנסיוני", כך שסכסוכים בדבר זכויות עמית בקרן פנסיה יידונו
בבתי הדין לעבודה, ואילו אלה שעניין פוליסות ביטוח מנהלים או הסדרים אחרים בעלי
זיקה פנסיונית אך שאינם פועלים על בסיס הדדיות ושויוניות כקרנות הפנסיה, ושאינן
במומחיות בית הדין לעבודה – יידונו בבתי המשפט האזרחיים.
(8)
כשלעצמי סבורני, והדברים נאמרים במבט צופה פני עתיד, כי בסופו של יום בית הדין
לעבודה הוא אכן הפורום המתאים לדיון בסכסוכים הנוגעים לזכויות חבר בקרן פנסיה
מסוגה של קרן הגמלאות של חברי "אגד". לטעמי, ניתן לעגן פירוש זה באופן התואם
גדרי פרשנות מקובלת. בדנג"צ 4601/95 סרוסי נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד
נב(4) 817 (1998) תואר בהרחבה ריבוי פניו של המושג "עובד" בחקיקה; עניין
גוטר הובא מדברי הנשיא ברק שם (עמ' 528), כי "למונחים 'עובד' ו'מעביד'
אין מובן אחד ויחיד, החל בכל חלקי משפט העבודה. מובנם של מונחים אלה משתנה עם
ההקשר החקיקתי שבו הם מופיעים". ובעניין דנא, במהות – בשכל הישר – הגם שחברי
אגד בהיותם בעלי מניה באגודה שיתופית, אינם "עובד" במשמעות המשפטית
הרווחת, בטהרתה, ואולם, מהם במהותם אם לא עובדים? (במקום אחר ציינתי שלעניות דעתי,
במהות גם שוטרים וחיילים הם עובדים, וראו בג"צ 6651/05 שפירא נ' ראש אגף כוח אדם במטה הכללי (לא
פורסם, ניתן ביום 26.1.06), ולא זה המקום להידרש לכך). על כן ניתן, לטעמי, לפרש את
הדיבור "עובד" שבהגדרת קופת גמל בחוק הגנת השכר ככולל גם חברי אגד, מה
גם שסעיף 24(א)(3) לחוק בית הדין לעבודה פותח ב"תובענות של חברים או חליפיהם –
...נגד קופות גמל כמשמעותן בחוק הגנת השכר", אמנם קופת גמל שם מדברת
ב"עובד", אך – כאמור – איני רואה סיבה שלא לראות חבר "אגד"
כעובד לצורך עניין זה. זאת, מה גם שכאמור לבית הדין לעבודה סמכות – והדבר מצוי במומחיותו
המובהקת – לעניין שאר קופות הגמל הותיקות, ולא יהא חולק, כי במהות אין הבדל של ממש
בין קרן הגמלאות של חברי "אגד" לבינן. שונים פני הדברים כשהמדובר לא
בקופת גמל שבגדרי מערכת הביטוח הסוציאלי השויוני אלא בקופה מסחרית, שם עסקינן
בפוליסת ביטוח – ומקומה להידון, כפי שפסק בית משפט זה מפי השופט (כתארו אז) ריבלין
ברע"א 5207/01 איגוד ערים לשירותי
כבאות – אילת נ' הדר חברה לביטוח בע"מ (לא
פורסם, ניתן ביום 27.5.02) – במערכת השפיטה האזרחית ה"רגילה".
(9)
אציע איפוא לחברי לקבוע כי הסמכות בסכסוכים בין קרן הגמלאות של חברי "אגד"
לחבריה תהא בעתיד בבית הדין לעבודה. אוסיף, כי פשיטא שלמען הסר כל ספק ספיקא ומטעמי סדר טוב ניתן להמליץ על תיקון חקיקתי
לענין זה, אך אין בכך הכרח.
י"ד. סוף דבר: אם תישמע דעתי, יתקבל הערעור, במובן זה שהמערערת זכאית
לקצבת זקנה (שארים) מן המשיבה. עוד אציע, כי המשיבה תשלם למערערת הוצאותיה בערעור
וכן שכר טרחת עורך דין בסך 10,000 ₪.
ש ו פ ט
השופט ס' ג'ובראן:
אני מסכים.
ש ו פ ט
המשנה לנשיאה א' ריבלין:
אני מסכים לתוצאה אליה הגיע חברי, כבוד השופט רובינשטיין, אך
רק מן הנימוק השני שמציג חברי לתוצאה זו. לדעתי, אין לראות במערערת "בת
זוג" של המנוח לפי ההגדרה שבנוסחו החדש של התקנון. לא נשתכנעתי כי פסק
הבוררות ופסק הדין בעניינה של המערערת, באשר לזכאותה העתידית לקיצבת שארים, מהווים
"תשלום מזונותיה של בת הזוג לפי פסק דין של ערכאה שיפוטית מוסמכת" כנדרש
בתקנון. עם זאת, מסכים אני כי מדובר ב"מקרה קצה" אשר מתקיימות בו נסיבות
חריגות: המנוח פרש לגמלאות בשנת 1977 – 26 שנים לפני שינוי התקנון; בני הזוג חיו
ביחד במשך תקופה של 40 שנים, ונפרדו בשנת 1986 – 17 שנים לפני שינוי התקנון; הוכחה
הסתמכות משמעותית ורבת שנים של האישה על זכויותיה כאשת חבר אגד – זכויות שעוגנו
בפסק הבוררות ובפסק הדין בעניינה שניתנו שנים טרם שינוי התקנון; המנוח הלך לעולמו
כשנתיים בלבד לאחר שינוי התקנון; כמו כן, יש ליתן משקל גם לגילה המבוגר של
המערערת, המעלה ספק אם היא היתה יכולה לצמצם את הסתמכותה על קצבה זו. נוכח נסיבות
אלה, יש לקבוע כי עוצמת הפגיעה במערערת היא קשה מאוד, ואין לשלול את זכאותה של
המערערת לקצבה אך בשל העובדה שהמנוח האריך בימים ולא הלך לעולמו כשנתיים קודם לכן.
שילוב הנסיבות החריג במקרה דנן הוא המביא לתוצאה זו. כיוון שעסקינן בתוצאה השמורה
ל"מקרה קצה" מיוחד וחריג בלבד, לא נראה כי יש ממש בחשש אותו מעלה המשיבה
להשלכות רוחב ניכרות. באשר לסמכות, מקובלת
עלי דעת חברי השופט רובינשטיין.
המשנה לנשיאה
הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' רובינשטיין.
ניתן היום, כ"א בטבת תשס"ח (30.12.07).
_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 06076540_T07.doc מפ
מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il