בית הדין הארצי לעבודה

עאח000065/05

המערער	אריה אבני
	-
המשיבה	מדינת ישראל
בפני: הנשיא סטיב אדלר, השופט שמואל צור, השופטת ורדה וירט-ליבנה נציג עובדים: מר אבישי ספיר, נציג מעבידים: מר דני בר-סלע המערער טען לעצמו בשם המשיבה: עו"ד אביגיל בורוביץ

פסק דין

הנשיא סטיב אדלר -

1. האם זכאי המערער, נכה צה"ל, כי אשתו תתקבל כעובדת במקום העבודה בו עבד, וזאת מכוח הוראות חוק חיילים משוחררים (החזרה לעבודה), תשי"ט-1949 (להלן: חוק חיילים משוחררים או החוק)? זו השאלה הניצבת לפתחנו במסגרת ערעור על החלטת בית הדין האזורי בבאר שבע (סגנית השופט הראשי יהודית גלטנר-הופמן; בש"א 1319/05).

2. מחומר הראיות שנפרש בפנינו עולה, כי המערער, יליד 1948, התגייס לשירות סדיר בשנת 1966. לאחר שחרורו עבד במספר מקומות עבודה ובהם, בין היתר, רשות הנמלים. בשנת 1977 התגייס מחדש, לשירות קבע, וזאת עד לשנת 1988. לאחר שחרורו משירות הקבע הוכר המערער כנכה צה"ל בשל "פקקת ורידים" שנקבע, כי נגרמה עקב שירותו הצבאי ובתקופת השירות. ועדה רפואית קבעה למערער דרגת נכות בשיעור 30%. בהחלטת "ועדת כושר" של אגף השיקום במשרד הביטחון מיום 18.5.1998 צוין, כי המערער "אינו בר-שיקום".

2. ביום 5.12.2004 פנה המערער במכתב לשר הביטחון, בו כתב:

"שמי אריה אבני ואני נכה צה"ל, ולפי הגדרת משרד הביטחון איני בר שיכום [כך במקור]. החודש נודע לי שקיים חוק החיילים המשוחררים, ועל חובה לקבל בן-משפחה לעבודה. אני יושב בבית ומגדל 5 ילדים. אבקש משר הביטחון להסדיר על פי חוק זה מקום עבודה לאשתי"

3. פנייתו של המערער נענתה ביום 15.12.2002, במכתבה של גב' שלומית סתו, ראש תחום פניות הציבור במשרד הביטחון, ולפיו:

"עפ"י חוק חיילים משוחררים (החזרה לעבודה), תשי"ט-1949, סעיף 15 לפרק שלישי "זכות עבודה לבני משפחת חיילים נפטרים ונכי מלחמה", היה אדם בזמן הקובע עובד קבוע במפעל ומת בשירות או היה לנכה מלחמה, חייב בעל המפעל לקבל לעבודה אחד מבני משפחתו של אותו אדם, אם אותו בן משפחה מתאים לעבודה שבה עבד אותו אדם בזמן הקובע, או לעבודה אחרת הפנויה במפעל.

את הבקשה של בן המשפחה ניתן להגיש ללשכת העבודה תוך שלושה חודשים מיום שחרורו של נכה המלחמה.

לפי מיטב הבנתנו השתחררת משירותך הצבאי בשירות קבע לפני כ-10 שנים ולא "מעבודה במפעל".

לפי הבנתנו הנך מקבל פנסיה צבאית ותגמול מיוחד עקב היותך נכה צה"ל בלתי כשיר לעבודה".

4. בעקבות דברים אלה פנה המערער ללשכת שירות התעסוקה במקום מגוריו, מצפה רמון. במכתבו מיום 20.2.2005 ציין המערער כי "החודש נודע לי שקיים חוק החיילים המשוחררים (החזרה לעבודה) ועל חובה לקבל בן משפחה לעבודה... לפני גיוסי עבדתי ברשות הנמלים... אבקש מלשכת העבודה להסדיר על פי חוק זה מקום עבודה לאשתי".

5. משלא נענתה פנייתו ללשכת העבודה, הגיש המערער לבית הדין האזורי בקשה אותה הכתיר כ"בקשה לצו מניעה (תביעה) נגד שר הביטחון". בית הדין דחה את בקשתו מחוסר עילה. מכאן הערעור שלפנינו.

יצוין, כי לאחר דחיית בקשתו נשלחה למערער תשובת שירות התעסוקה לפנייתו, במסגרתה צוין כי "...נושא זה אינו בטיפול של שירות התעסוקה אלא בתחום טיפולן של ועדות התעסוקה של משרד הביטחון".

6. במסגרת הערעור שב המערער על דרישתו כי יוסדר לרעייתו מקום עבודה ברשות הנמלים, מקום בו עבד בעבר. מנגד, טענה המדינה כי הוראות חוק חיילים משוחררים לא חלות בנסיבות העניין, וכי למעלה מכך, חלף המועד בו יכול היה המערער לפנות לבעל המפעל בו עבד בבקשה לקבלת בן משפחה לעבודה.

הכרעה

7. סעיף 15(א) לחוק חיילים משוחררים, שכותרתו "חובה לקבל בן משפחה לעבודה", קובע:

"היה אדם בזמן הקובע עובד קבוע במפעל ומת בשירות או היה לנכה מלחמה, חייב בעל המפעל, בהתאם להוראות פרק זה, לקבל לעבודה אחד מבני משפחתו של אותו אדם, אם אותו בן-משפחה מתאים לעבודה שבה עבד אותו אדם בזמן הקובע או לעבודה אחרת הפנויה במפעל".

ה"זמן הקובע" לצורך סעיף 15 לחוק הינו, לפי הוראת סעיף 14(ג)(1) לחוק "לגבי חייל או חייל משוחרר סמוך לפני התגייסותו". לפי סעיף 16 לחוק, על בן המשפחה התובע לעצמו את הזכות להתקבל לעבודה במפעל לפי סעיף 15 לחוק להגיש בקשה לבעל המפעל, באמצעות לשכת העבודה. על הבקשה להיות מוגשת, לפי סעיף 16(ב)(3) לחוק תוך שלושה חודשים מיום השחרור של החייל משירות. עם זאת, נקבע בסעיף 16(ג) לחוק כי "אין לפסול בקשה שהגשתה במועדה נמנעה מסיבה מספקת, ובלבד שהוגשה תוך שלושים יום לאחר שניטלה המניעה". מכוח האמור בפרק החמישי לחוק הוקמו "ועדות תעסוקה", שתפקידן לטפל בעניינם של תובעים הטוענים, כי חוק חיילים משוחררים מקנים להם זכות, וזכות זו הופרה. על החלטת ועדת התעסוקה ניתן, לפי סעיף 23 לחוק, לערער לבית הדין האזורי.

8. על רקע הוראות אלה, מתבקשת המסקנה לפיה אין חוק חיילים משוחררים חל בעניינו של המערער. כאמור, הזמן הקובע לצורך תחולת הוראת סעיף 15 לחוק, הוא מושא דיוננו, הינו סמוך לפני גיוסו של החייל. המערער התגייס לשירות החובה בשנת 1966 והשתחרר בתום שירותו. לאחר שחרורו עבד המערער במספר מקומות עבודה, בהם בין היתר ברשות הנמלים. כשמונה שנים לאחר שחרורו משירות סדיר, בחודש מאי 1977, התגייס המערער שוב, הפעם לשירות קבע. שירות זה אינו יכול להיחשב כ"שירות צבאי" לצורך חוק חיילים משוחררים. זאת, כיוון שעל פי סעיף 1 לחוק, שירות צבאי מוגדר כשירות סדיר. על פי הוראת סעיף 1(ד) לחוק, שירות בצבא הקבע ייחשב כשירות סדיר לצורך הוראות החוק אך ורק "אם הוא בא בתכוף לאחר תקופת שירות סדיר, ותקופתו, בין על פי התחייבות אחת ובין על פי מספר התחייבויות רצופות, אינה עולה על שנתיים". בנסיבות המקרה שלפנינו התגייס המערער לשירות קבע שלא "בתכוף לאחר שירות סדיר", אלא בחלוף כשמונה שנים. יתרה מכך, שירות הקבע אותו שירת נמשך אחת-עשרה שנה, ולא שנתיים לכל היותר, כדרישת החוק.

9. הנה כי כן, נכותו של המערער, שהוכרה לאחר שחרורו משירות קבע, אינה יכולה לסייע לו בתביעתו לקבלת רעייתו לעבודה במפעל בו עבד בתקופה שבין שחרורו משירות סדיר לתקופה בה התגייס לשירות קבע.

10. מעבר לכך יוער, כי אף אם ניתן היה להתייחס לשירות הקבע של המערער כ"שירות צבאי" לצורך הוראות חוק חיילים משוחררים, הרי שלצורך קבלת בן משפחה לעבודה לפי סעיף 15 לחוק היה על אותו בן משפחה, לפי הוראת סעיף 16 לחוק, לפנות למפעל תוך שלושה חודשים בבקשה להתקבל לעבודה. במקרה שלפנינו חלפו שש-עשרה שנה ממועד שחרורו של המערער משירות הקבע ועד שפנה בעניין, ואף זאת למשרד הביטחון, ולא למפעל, כנדרש על פי החוק.

11. סוף דבר: דין הערעור להידחות. אין צו להוצאות.

ניתן היום, כ' באב תשס"ה (25 באוגוסט 2005) בירושלים וישלח לצדדים.

_____________ ________________ _____________________

הנשיא סטיב אדלר השופט שמואל צור השופטת ורדה וירט-ליבנה

_____________________ _____________________

נציג עובדים, מר אבישי ספיר נציג מעבידים, מר דני בר-סלע