בית הדין הארצי לעבודה
|
עע
000404/05 |
|
|
|
|
בנימין
בנוז המערער
-
חיפה
כימיקלים בע"מ המשיבה
בפני: סגנית הנשיא אלישבע ברק אוסוסקין, השופט שמואל
צור, השופטת ורדה וירט ליבנה
נציג הציבור מר יהודה יעיש, נציג הציבור מר רפי פרבר
בשם המערער - עו"ד ורד
שדות
בשם המשיבה - עו"ד עמי
שחר
פסק – דין
השופטת
ורדה וירט ליבנה
1.
הערעור
שבפנינו נסוב על פסק דינו החלקי של בית הדין האזורי בחיפה (השופט מיכאל שפיצר,
נציגי הציבור עמוס כרמלי ודוד לוקוב; עב 1419/04), אשר דחה על הסף מחמת התיישנות
את תביעתו של המערער להפליה מחמת גיל מכוח חוק שוויון ההזדמנויות בעבודה
התשמ"ח - 1988 (להלן: "חוק שוויון הזדמנויות") ולפגיעה
בתקנת הציבור בהתאם לסעיף 30 לחוק החוזים חלק כללי, התשל"ג – 1973 (להלן:
"חוק החוזים" או "תקנת הציבור").
הערעור התברר בדרך של סיכומים
בכתב בהתאם לתקנה 103 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין) התשנ"ב-1991.
רקע
2.
המערער,
יליד 1938, הועסק על-ידי המשיבה כקצין רכב במשך 27 שנים. בתפקידו האחרון שימש
כאחראי על מחלקת הרכב וקצין בטיחות רכב.
3.
ביום
10.3.1997 נחתם הסכם קיבוצי מיוחד בין המשיבה, ההסתדרות והוועד (להלן:"ההסכם
הקיבוצי"), אשר קבע בין היתר כי 115 עובדים יסיימו עבודתם. חלקם יקבלו
פיצויים מוגדלים וחלקם יפרשו לגמלאות. המערער נמנה עם רשימת העובדים שלגביהם נקבע,
כי יפרשו לגמלאות. ההסכם הקיבוצי בסעיף 7 קבע כי עובדים אלו, והמערער בכללם,
יסיימו עבודתם בתוך 30 ימים ממועד חתימת ההסכם, היינו ביום 9.4.1997.
4.
המערער
התנגד להוצאתו לגמלאות וביקש מן המשיבה להמשיך להעסיקו. לאור בקשתו ומתוך התחשבות
בו נכרת הסכם בין המערער לבין המשיבה וסוכם כי, כאשר יסיים המערער לקבל את דמי
האבטלה, יחזור לעבוד כקבלן עצמאי בהיקף של חצי משרה עבור המשיבה.
5.
ביום
5.5.1997 חתם המערער על הסכם אשר נועד להסדיר את זכויותיו ופרש מן המפעל (להלן:
"הסכם הפרישה"); יצויין, כי הצדדים חלוקים על מועד הפרישה בפועל.
האם הוא קודם למועד החתימה על הסכם הפרישה או לאחריו. אולם, לצורך הערעור על סילוק
התביעה על הסף מוכנים הצדדים להניח, כי במועד זה סיים המערער את עבודתו בפועל.
6.
ביום
15.5.1997 נחתם בין המשיבה למערער הסכם אשר עניינו "הזמנת שירותי בטיחות
ברכב" בהיקף של 90 שעות בממוצע כל חודש למשך תקופה בת 22 חודשים מיום 1.6.97
ואילך וזאת כנגד חשבונית מס (להלן: "הסכם השירות").
7.
דא
עקא, לאחר שהמערער פרש, המשיבה בחרה שלא להפעיל את הסכם השירות. ביום 16.11.97
המערער פנה למשיבה בכתב ומחה על ביטולו של הסכם השירות. במכתבו זה תיאר את
ההשתלשלות האירועים והודיע למשיבה, כי יגיש תביעה נגדה על שאילצה אותו לפרוש ומנעה
ממנו לחזור לעבודה. המערער הוסיף, כי התביעה תוגש עם תחילת תשלום הפנסיה ישירות על
– ידי קרן הגמלאות "מבטחים", דהיינו: עת הגיעו לגיל פרישה, מחשש שהמשיבה
תגרום לעיכוב תשלום הפנסיה.
8. המערער
הגיש תביעתו ביום 14.4.04 וטען, כי פוטר עקב הפליה מחמת גיל, בניגוד לחוק שוויון הזדמנויות, וכי הסכם
הפרישה פוגע בתקנת הציבור. עוד תבע המערער פיצוי על הפרת החוזה להעסיקו במועד
מאוחר יותר.
פסק דינו של בית הדין האזורי
9. בית
הדין האזורי פסק, כי תביעת המערער, הן בעילה של הפרת חוק שוויון הזדמנויות בעבודה
והן בעילה שההסכם נוגד את תקנת הציבור, התיישנה. טעמיו של בית הדין האזורי הם, כי תביעות
אלו מקורן בהסכם קיבוצי אשר נחתם לפני פרישתו של המערער. מאחר וחלפו למעלה משבע
שנים ממועד החתימה על ההסכם הקיבוצי ומהמועד בו היה אמור המערער לפרוש על פי ההסכם
הקיבוצי, הרי שתביעתו התיישנה.
בית הדין האזורי אפשר למערער
לתבוע בגין הפרת הסכם השירות, שכן הסכם זה נחתם 10 ימים לאחר שחתם על הסכם הפרישה
וממועד זה לא חלפו שבע שנים. כמו-כן התיר בית הדין למערער לתקן את כתב התביעה.
טענות הצדדים בערעור
10. באת כוח
המערער טענה, כי בית הדין האזורי דחה את התביעה על הסף מבלי לשמוע עדויות. בנוסף,
לטענתה, המועד ממנו יש למנות את מניין הימים להתיישנות התביעה הוא המועד בו פרש
המערער בפועל, וממועד זה לא חלפו שבע שנים עד להגשת התביעה. באת כוחו הדגישה
שהמסכת העובדתית מקימה עילה לכאורה מכוח פגיעה בתקנת הציבור.
11. בא כוח
המשיבה מבקש להותיר על כנו את פסק דינו של בית הדין האזורי ומדגיש שדין הערעור
להידחות מחמת הוראת ההתיישנות הספציפית לפי סעיף 14 לחוק שוויון הזדמנויות. בנוסף,
לטענתו, לא ראוי לעקוף את הוראת ההתיישנות הספציפית בחוק שוויון הזדמנויות באמצעות
תקנת הציבור בעילה הנסמכת על חוק החוזים. לשיטתו, המועד הרלבנטי למניין תקופת ההתיישנות
הוא המועד בו נחתם ההסכם הקיבוצי בין הצדדים. לחילופין, אם יוחלט לקבל את הערעור,
ביקש בא כוח המשיבה לפצל את הדיון לצורך בירור מועד סיום העבודה לצורך הכרעה
עובדתית בשאלת ההתיישנות.
דיון והכרעה
א. רקע
- חוק שוויון הזדמנויות
12. בכתב התביעה שם המערער את
הדגש העיקרי על ביטול הסכם הפרישה מכוח תקנת הציבור. כך, למשל, בסעיף הסעדים בכתב
התביעה ביקש המערער סעד מכוח תקנת הציבור בלבד. בכתב התביעה נעזר המערער בהגדרת
הפלייה הקבועה בחוק שוויון הזדמנויות בעבודה וברוח החוק על מנת להוכיח שהוא זכאי
לסעד מכוח תקנת הציבור.
חוק
שוויון הזדמנויות נחקק על מנת להקל על עובד או עובדת אשר תובעים מחמת הפליה, על
רקע זה החוק הופך את נטלי ההוכחה ומאפשר פיצוי ללא הוכחת נזק. חידוש נוסף חשוב
בחוק הוא הגדרת "הפליה" בסעיף 2 כדלקמן:
"איסור הפליה
(א) לא יפלה מעביד בין עובדיו או בין דורשי
עבודה מחמת מינם, נטייתם המינית, מעמדם האישי, היותם הורים, גילם, גזעם,
דתם, לאומיותם, ארץ מוצאם, השקפתם מפלגתם או שירותם במילואים, קריאתם לשירות
מילואים או שירותם הצפוי בשירות מילואים כהגדרתו בחוק שירות ביטחון [נוסח משולב],
התשמ"ו-1986, לרבות מחמת תדירותו או משכו, בכל אחד מאלה:
(1) קבלה לעבודה;
(2) תנאי עבודה;
(3) קידום בעבודה ;
(4) הכשרה או השתלמות מקצועית;
(5) פיטורים או פיצויי
פיטורים.
(6) הטבות ותשלומים הניתנים לעובד
בקשר לפרישה מעבודה."
המערער ביקש בכתב התביעה
שהגיש להסתמך על הגדרת הפליה מחמת גיל שבחוק שוויון הזדמנויות, על מנת להוכיח
זכותו לסעד המבוקש על ידו בעילה של ביטול הוראה בהסכם קיבוצי, הסותרת את תקנת
הציבור עקב הפליה מחמת גיל.
חוק ההתיישנות,
תשי"ח-1958 (להלן: "חוק ההתיישנות") קובע בסעיף 5, כי התקופה
שבה מתיישנת תביעה שלא הוגשה עליה תובענה בשאינו מקרקעין היא שבע שנים. לעומת זאת
בסעיף 14 לחוק שוויון הזדמנויות הוגבלה תקופת התיישנות לתביעות מכוחו לשנה אחת
בלבד מיום שנוצרה העילה, ובלשונו של המחוקק:
"לא יזדקק בית-הדין לעבודה
לתביעה אזרחית בשל הפרת הוראות חוק זה שהוגשה לאחר שחלפו שנים עשר חודשים מיום
שנוצרה העילה. ואולם לענין תביעה אזרחית בשל פגיעה כאמור בסעיף 7, תקופת ההתיישנות
תהיה שלוש שנים מיום שנוצרה העילה".
המחוקק יישב סתירה זו בספר
החוקים, בסעיף 27 לחוק ההתיישנות תחת הכותרת "דינים שמורים", שם נקבע כי
ההוראה הכללית בסעיף 5 לחוק כפופה לדינים אחרים כדלקמן:
"אין חוק זה בא לפגוע בתקופת
התיישנות הקבועה לענין פלוני בדין אחר, אלא אם נאמר כך במפורש בחוק זה; ואין חוק
זה בא לפגוע בכל סמכות, לפי כל דין, לדחות תובענה או לסרב למתן סעד מחמת שיהוי."
הוראת ההתיישנות בחוק שוויון
הזדמנויות הקובעת תקופת התיישנות ספציפית גוברת על פני ההוראה הכללית. משכך, ברי
כי לו היה המערער מבקש בתביעתו סעד בשל הפליה מחמת גיל מכוח חוק שוויון הזדמנויות,
תביעתו היתה מתיישנת והוא לא היה זכאי לסעד.
13.
הסעד המבוקש - ביטול הסכם פרישה שהוראותיו נוגדות את תקנת
הציבור ופיצוי בגין פרישתו על פי אותו סעיף הנוגד את תקנת הציבור
תקנת
הציבור מעוגנת בסעיף 30 לחוק החוזים הקובע כדלקמן:
"חוזה שכריתתו, תכנו או מטרתו הם בלתי חוקיים, בלתי
מוסריים או סותרים את תקנת הציבור- בטל".
בחוק החוזים אין הוראת
התיישנות ספציפית, לכן התביעה מכוח חוק זה מתיישנת לאחר שבע שנים. נבחן האם
התביעה על סמך פגיעה בתקנת הציבור התיישנה באמצעות שתי שאלות:
א. כאשר
עובד פורש לפנסיה - מהו המועד ממנו מתחילים למנות את תקופת התיישנות? האם המועד בו
נחתם ההסכם הקיבוצי בעניינו, או המועד בו היה אמור לפרוש על פי ההסכם הקיבוצי, או
המועד בו פרש בפועל?
ב. כאשר
מתיישנת תביעה מכוח חוק שוויון ההזדמנויות - האם ניתן לתבוע על בסיס אותן עובדות
מכוח תקנת הציבור?
המועד ממנו מונים את תקופת
ההתיישנות לעובד שפרש
14.
סעיף
6 לחוק ההתיישנות קובע כי: "תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה."
עילת התובענה היא מסכת העובדות הדרושות כדי להראות כי התובע זכאי לתרופה המבוקשת.
השאלה מתי נולדת עילת התביעה
נדונה לראשונה בע"א 109/63 שמשון בתי חרושת ארץ-ישראלים למלט פורטלנד
בע"מ משה איון פד"י י"ז 2019 השופט זוסמן המנוח הטווה קו מנחה
לבחינת המועד הקובע:
"השאלה מתי הושלמה ונולדה עילת
התביעה היא שאלה שבעובדה והדבר תלוי בנסיבות העניין. במקרה דנא, אילו בא המשיב
בתביעה אל המערערת לפני סיום כל העבודה סבורני כי המערערת יכלה להשיב לו 'המתן עד
לגמר העניין' והתביעה היתה נדחית בהיותה מוקדמת. אות הוא, כי עילת התביעה לא באה
לעולם עד שלא תמה עבודתו של המשיב ולמן אותו תאריך עד להגשת התביעה לא עברה תקופת
ההתיישנות."
15. בית הדין
הארצי לעבודה המשיך ברוח זו בע"ע 600026/97 מרק פיורסט ואח' נ' מדינת
ישראל עבודה ארצי, פ"ד לג (12) 41, ופסק שהמועד ממנו מתחילים למנות את
תקופת ההתיישנות עת עובד פורש, הוא המועד בו מסיים העובד את שירותו אצל המעסיק
(פסקה 34 לפסק-הדין). הנימוק לכך מופיע בפסקאות 36 ו- 37 לפסק הדין:
"מקובל עלי העיקרון שלעת
פרישתו של אדם לפנסיה מתגבשים נתוניו האישיים המהווים בסיס לעצם זכאותו לפנסיה
ולקביעת שיעור הפנסיה. נתונים אלה (כגון - גיל, תקופת שרות, דירוג ודרגה) נקבעים,
מעצם טיבם, בעת הפרישה. נתונים אלה מתגבשים באותו מועד והם מתיישנים בתוך תקופת
ההתיישנות הקבועה..
בענייננו, צודקת מבטחים כי עצם הזכאות
לפנסיה, שיעור הפנסיה והיקף החברות בקרן הם עניינים המתגבשים לעת פרישת החבר
לפנסיה ולגביהם מתחיל מרוץ ההתיישנות מאותו מועד. "
כך נפסק גם בע"ע 17/03 מריו
ויינגרט נ' מבטחים פסקה 14 כי:
"מירוץ ההתיישנות מתחיל עם
התגבשות הזכות, רוצה לומר, עם פרישתו של העמית בתנאים המזכים אותו לתשלום
גמלה מידי חודש בחודשו."
16.
מן
החקיקה והפסיקה עולה, כי היום בו נולדה עילת התביעה וממנו מונים את תקופת
ההתיישנות, הוא המועד בו פרש העובד בפועל. הלכה זו מאפשרת וודאות משפטית ומונעת
פגיעה בזכויות של עובדים, אשר לבקשת מעביד או בהסכמתו נמשכה העבודה לאחר מועד
הפרישה שנקבע בהסכם הקיבוצי. לכן, על מנת שתהיה ודאות ואחידות, מועד הפרישה בפועל
הוא הקובע לעניין מניין תקופת ההתיישנות.
תקופת התיישנות של תביעה
לשוויון מכוח תקנת הציבור
17. בג"ץ
6845/00 איתנה ניב ואח' נ' בית הדין הארצי לעבודה פד"ע לה 49 פסקה
54 (להלן: "הלכת ניב") לא הכריע בשאלת התיישנות העילה מכוח תקנת
הציבור כאשר מתיישנת העילה מכוח חוק שוויון הזדמנויות.
"שאלת ההתיישנות לא הוכרעה בבתי
הדין לעבודה וממילא לא נידרש אנו לה. כן לא נידרש לשאלת חלותן של הוראות חוק
ההתיישנות, תשי"ח-1958, על ענייננו, ולשאלה אם חלה ההתיישנות שבחוק שוויון
ההזדמנויות בעבודה על חוזה שתניות בו הן בטלות מעיקרן. משיחזור העניין לבית הדין
האזורי, יטענו בעלי-הדין את שיטענו, ישיבו איש לרעהו את שישיבו, ובית הדין יכריע
כאשר יכריע."
18. יחד עם זאת,
במסגרת "הלכת ניב", ניתח השופט חשין את תכליתו של חוק שוויון הזדמנויות
וקבע, שהוא נועד בעיקר להצהיר על הדין הקיים, כי שוויון הוא אבי החוקים והוא המפיח
רוח חיים באותם חוקים. לכן ניתן לתבוע בגין הפליה באמצעות הוכחת פגיעה בשוויון
מכוח תקנת הציבור. ואלו הם דבריו:
"כל חוקים אלה כולם, הם ואחרים
זולתם, נועדו בעיקרם להצהיר על דין קיים. חוקים אלה לא יצרו לא את השוויון ולא את
הצורך בשוויון בין גבר לאישה; נהפוך הוא: הצורך החברתי להכיר בשוויון הוא-הוא
המזין את החוקים והוא הנופח בהם רוח חיים. עקרון השוויון היה לפני החוקים. הוא אבי
החוקים. "
כך עולה גם מדברי השופט זמיר
בבג"צ 6086 ,6051/95 רקנט ואח' נ' בית-הדין הארצי לעבודה ואח', פ"ד נא(3)
,289 ,בעמוד 368:
...איסור ההפליה מחמת מין אינו זקוק
לגושפנקה של חוק, לא חוק גיל פרישה שווה לעובדת ולעובד ולא חוק השוויון [חוק
שוויון ההזדמנויות בעבודה], אלא הוא קיים ועומד ככלל משפטי בזכות עצמו, וכוחו עמו
לבטל הוראה סותרת בהסכם קיבוצי. משמע, חוק גיל פרישה שווה לעובדת ולעובד אינו חוק
יוצר (קונסטיטוטיבי) אלא חוק מצהיר (דקלרטיבי). ונראה שכך גם, בנוגע להפליה מחמת
מין. חוק השוויון אינו יוצר את האיסור להפלות מחמת מין, שהיה קיים מכוח תקנת
הציבור אף לפני חוק זה; הוא יוצר רק במובן זה, שהוא קובע (בסעיף 15) כי הפרת
האיסור היא גם עבירה פלילית."
"אמרנו על כך בבג"ץ
רקנט,324 איסור הפליה ביחסי עבודה הינו אחד מראשי תקנת הציבור בישראל, ומי אשר
יקום נגדו אחת דינו להיבטל ולעבור מן העולם."
משמע,
הזכות לתבוע בגין פגיעה בשוויון מכוח תקנת הציבור עומדת למערער גם אם תביעתו על פי
חוק שוויון הזדמנויות התיישנה.
19. הטעם לחקיקת
חוק שוויון הזדמנויות בעבודה הוא העובדה ששוויון הוא מאבני היסוד שעליהם מושתתת
מדינת ישראל. גם מדברי ההסבר להצעת החוק איסור אפליה בעבודה, התשנ"ד – 1994
(מספר 2294, מיום י' באב התשנ"ד, בעמוד 556 לספר הצעות חוק - תשנ"ד),
עולה כי התעורר צורך בחוק ספציפי שיעניק תרופה אזרחית לאדם שהופלה בשל הקשיים
באכיפת החוקים הקיימים והיעדר מנגנוני בקרה ופיקוח. בנוסף, חוק שוויון הזדמנויות
מקל על התובעים משום שהוא מאפשר פיצוי ללא הוכחת נזק. כמו-כן החוק מקל על התובעים
באמצעות שינוי נטלי ההוכחה כפי שקבוע בסעיף 9 לחוק שוויון הזדמנויות :
"א) בתובענה של דורש עבודה או של
עובד בשל הפרת הוראות סעיף 2, תהא חובת ההוכחה על המשיבה כי פעל שלא בניגוד
להוראות סעיף 2 –
...
(2) לענין פיטורים מהעבודה - אם הוכיח העובד שלא היתה בהתנהגותו
או במעשיו סיבה לפיטוריו."
מטעמים
אלו קוצרה תקופת ההתיישנות בחוק זה לשנה.
20.
לאור
האמור לעיל, נראה כי המחוקק התכוון להרחיב את אפשרויות התביעה מכוח החוק ולא
לצמצמן. לפיכך, ניתן לתבוע ביטול הוראה בהסכם קיבוצי מכוח תקנת הציבור עד לשבע
שנים ממועד התגבשות העילה. אולם, התשתית העובדתית שעל המערער להוכיח שונה מהתשתית
העובדתית שהיה על המערער להוכיח, אילו היה תובע על פי חוק שוויון הזדמנויות. כאן
המקום לציין, כי באת כח המערער ביקשה במסגרת התגובה לבקשה לסילוק על הסף שהוגשה על
ידי המשיבה, כי יתאפשר לה לתקן את כתב התביעה מאחר וכתב התביעה אינו ברור דיו.
21. סיכומם
של דברים, אילו תישמע דעתי, יתקבל הערעור בחלקו. כך, יוחזר התיק לבית הדין האזורי
בחיפה כדי שניתן יהא לברר מבחינה עובדתית אם אכן התיישנה תביעתו של המערער מכוח
תקנת הציבור על פי חוק החוזים. מועד היווצרות העילה יהא מועד פרישתו של המערער
בפועל ולא מועד החתימה על ההסכם הקיבוצי. באת כח המערער רשאית להגיש
בקשה מפורטת לתיקון כתב התביעה ובית הדין האזורי ידון בבקשה זו. ככל שיתוקן כתב
התביעה ידון בית הדין האזורי בשאלת ההתיישנות, אם זו תועלה על ידי המשיבה.
שאלת פסיקת ההוצאות תידון
במסגרת ההליך גופו.
סגנית הנשיא אלישבע ברק-אוסוסקין
קראתי את פסק דינה של
חברתי השופטת ורדה וירט-לבנה. אני מבקשת לחלוק עליה באשר לתקופת ההתיישנות. אקדים
ואומר כי מקובלת עלי מסקנתה של השופטת ורדה וירט-לבנה באשר למועד היווצרות עילת
התביעה.
העילה בה עסקינן כפי
שהציג אותה המערער בכתב תביעתו, היא אפלייה מחמת גיל. הטענה היא כי המערער נבחר
להיכלל ברשימת המפוטרים בפיטורי צמצום בטרם הגיעו לגיל פרישה בגלל גילו. מכאן
לדעתו הוא הופלה אפלייה פסולה מטעמי גיל. זוהי עילת התביעה. אין אנו מתבקשים לדון
בעילת התביעה הנוספת שהיא הפרת הסכם. זו תידון בבית הדין האזורי.
lex specialis לעומת lex
generalis
אמון עלינו הכלל כי
חוק ספציפי, lex specialis, גובר על חוק כללי, lex generalis. עם זאת יש לבחון אם אכן, על פי תכליתו של החוק, אין לאפשר תקופת התיישנות
לפי חוק ההתיישנות, היינו לפי הדין הכללי, למרות קיומו של חוק ספציפי. האם במקרה
זה עלינו לחרוג מן הכלל ולקבוע כי ניתן לתובע לבחור בין תביעה לפי חוק המגביל את
תקופת ההתיישנות לחוק שבו תקופת ההתיישנות אינה מוגבלת מעבר לזו הקבועה בחוק
הכללי, חוק ההתיישנות. האם רשאי תובע לאמר כי הוא מוותר על הקבוע בחוק שיוויון
הזדמנויות בעבודה ותובע לפי חוק החוזים על פגיעה בתקנת הציבור. האם מדובר בויתור.
אומר מיד כי בעיני כל אפלייה פוגעת בתקנת
הציבור. כך קובע אף ברוב דעות פסק הדין בעניין רקנט (דנג"ץ 97 /4191; אפרים
רקנט ואחרים נגד בית-הדין הארצי לעבודה, אל-על נתיבי אוויר לישראל בע"מ, הסתדרות
העובדים הכללית החדשה
, נציגות העובדים המשותפת לעובדי אל-על ואחרים; דנג"ץ 97 /4773 אל-על
נתיבי אוויר לישראל בע"מ נגד בית-הדין הארצי לעבודה אפרים
רקנט ואחרים, פ"ד נח(5), 330). השופט יצחק זמיר בדעת
מיעוט באשר לפנייה לתקנת הציבור. לדעתו
תקנת הציבור, כמכשיר לביטול חוזים, אף כי אינה
סוס פרא, היא מכשיר מסוכן. בעצם, מבחינת החוזה, היא נשק קטלני. אסור שהיד תהיה קלה
על ההדק. אמנם ראוי להשתמש בה כדי לבטל חוזה במקרה שבו החוזה סותר באופן ברור ערכי
יסוד או מוסכמות חברתיות או צורך בסיסי של הציבור. במקרה כזה, אדם סביר העומד מחוץ
לחוזה היה אומר בלי להתלבט הרבה, כי חוזה כזה, אף שהוא מוסכם על הצדדים, אינו נסבל
על-ידי
הציבור. או אז החוזה סותר את תקנת הציבור. אולם, לדעתי, לא ראוי להשתמש בה כדי
לבטל חוזה שהצדדים הסכימו לו ואחרים סמכו עליו, רק משום שהוא אינו משקף גישה ראויה
בעיני אדם נאור, שלא בהכרח הוא מייצג את האדם הסביר.
אליבא דשופט זמיר השיוויון עומד
בפני עצמו ואין צורך לפנות למכשיר, או כלשונו – לנשק הקטלני, של תקנת הציבור.
כאמור דעה זו היא דעת מיעוט. רוב השופטים סברו כי פגיעה בשיוויון פוגעת בתקנת
הציבור. השופט מישאל חשין בדעת הרוב בעניין איתנה ניב (בג"ץ 6845/00 איתנה ניב ונעמי אורטל נגד בית-הדין הארצי לעבודה, קופת חולים
כללית ונעמת תנועת נשים עובדות ומתנדבות,
פ"ד נו(6), 653) החזיר את עניינן של המערערות לבית הדין האזורי:
לעת הזו לא נוכל לומר אלא זאת, שכהוראת סעיף 30 לחוק
החוזים, ובהיות הסדרי הפרישה של העותרות מעבודתן בקופת חולים נגועים בהפליה הנוגדת
את תקנת הציבור, רואים אנו אותן תניות הנגועות בהפליה כתניות בטלות.
היינו, השופט חשין אף הוא סבור,
כדעת הרוב בעניין רקנט בניגוד לדעתו של השופט יצחק זמיר, כי פגיעה בשיוויון פוגעת
בתקנת הציבור. בשאלת ההתיישנות קבע השופט מישאל חשין כי צריך שזו תתברר בבית הדין
לעבודה. משזו לא נדונה קבע השופט מישאל חשין:
שאלת
ההתיישנות לא הוכרעה בבתי-הדין לעבודה, וממילא לא נידרש אנו לה. כן לא
נידרש לשאלת חלותן של הוראות חוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 על ענייננו ולשאלה אם
חלה ההתיישנות שבחוק שוויון ההזדמנויות בעבודה על חוזה שתניות בו הן בטלות מעיקרן.
משיחזור העניין לבית-הדין האזורי, יטענו בעלי-הדין את
שיטענו, ישיבו איש לרעהו את שישיבו, ובית-הדין יכריע כאשר יכריע.
נבחן האם ב-lex specialis עסקינן. חוק ההתיישנות מלמדנו (בסעיף 27 שבו) כי הוראות חוק זה לא
באות לפגוע בתקופת התיישנות הקבועה לעניין פלוני בדין אחר. מספר חוקים קובעים
הוראות התיישנות מיוחדות לאותם חוקים (ראו זלמן יהודאי "דיני התיישנות בישראל
תוך זיקה למשפט האנגלי והאמריקני", תל אביב, 1991, כרך א', עמוד 66 ואילך).
נבחן האם בכך הם יוצרים ייחוד עילה.
עתים יש בחוק הוראות מיוחדות והחוק עצמו קובע במפורש
ייחוד עילה. כך למשל חוק האחריות למוצרים פגומים, תש"ם–1980 קובע אף הוא
תקופת התיישנות קצרה בסעיף 6 לחוק:
התיישנות
תקופת
ההתיישנות של תביעה לפי חוק זה תהא שלוש שנים.
לא תוגש תובענה לפי חוק זה אלא תוך עשר שנים מתום השנה שבה יצא המוצר משליטת
היצרן.
בחוק זה נקבע במפורש ייחוד עילה לגבי כל הסדר ספציפי בחוק זה:
תחולת פקודת הנזיקין
8.
לכל עניין שאין לגביו הוראה מיוחדת בחוק זה יחולו על גרימת נזק על ידי מוצר
פגום הוראות פקודת הנזיקין [נוסח חדש], בשינויים המחוייבים.
הנה כי כן חלה פקודת הנזיקין על
חוק זה. הוצא מחלות הפקודה כל עניין שיש לגביו הוראה מיוחדת בחוק. ההוראה על קיצור
תקופת ההתיישנות היא הוראה מיוחדת.
נבחן מקרה נוסף בו בחוק נקבע במפורש ייחוד עילה. חוק
פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 קובע בסעיף 8 שבו במפורש ייחוד
עילה:
מי שתאונת דרכים מקנה לו עילת תביעה על פי חוק זה, לרבות תביעה על פי
ביטוח כאמור בסעיף 3(א)(2) ובסעיף 3(ד) לפקודת הביטוח, לא תהיה לו עילת תביעה על
פי פקודת הנזיקין בשל נזק גוף, זולת אם נפגע בתאונה שנגרמה על ידי אדם אחר במתכוון.
(תיקון
מי שאלמלא
הוראות סעיף 22(ב), היתה תאונת דרכים מקנה לו עילת תביעה כאמור בסעיף קטן (א),
דינו לענין הוראות סעיף זה, כדין מי שיש לו עילת תביעה על פי חוק זה.
אין בהוראת סעיף קטן (א) כדי לגרוע מתביעה על פי פקודת הנזיקין של מי שאין
לו עילת תביעה על פי חוק זה.
הנה כי כן יש וחוק ספציפי מציין
במפורש ייחוד עילה להוראות ספציפיות בו.
מה הדין כאשר החוק עצמו לא קובע ייחוד עילה. אין ללמוד
מכך שתמיד ניתן לפנות לסעדים לפי חוק אחר. עלינו לבחון האם מדובר בהסדר שלילי או
שיש לקרוא ייחוד עילה לתוך החוק על פי תכליתו. בענייננו עלינו לבחון את תכלית
קיצור תקופת ההתיישנות בחוק שיוויון הזדמנויות בעבודה. חוקים מספר קבעו הוראה
ספציפית לקיצור תקופת ההתיישנות. כך הראנו הוראה ספציפית בחוק האחריות למוצרים
פגומים, בו גם קיים ייחוד עילה לגבי הוראות ספציפיות בחוק. חוקים מספר קובעים
קיצור תקופת התיישנות ללא ציון מפורש של ייחוד עילה. נסקור כמה מהם. ננסה למצוא
מכנה משותף לחוקים אלה. ננסה לברר האם חלקם שוללים התיישנות לפי חוק ההתיישנות
וחלקם לא. כך קובע חוק הגנה על עובדים (חשיפת עבירות ופגיעה בטוהר המידות או
במינהל התקין), תשנ"ז- 1997 בסעיף 5:
התיישנות
התיישנות
לא יזדקק בית- הדין האזורי לעבודה לתביעה בשל הפרת
הוראות חוק זה שהוגשה לאחר שחלפו שנים עשר חודשים מיום שנוצרה עילת התביעה.
סעיף 3א הוא תיקון לחוק משנת
2002. הוא דומה להוראה בחוק שיוויון הזדמנויות בעבודה. עניינו
ב- 2002
נטל ההוכחה:
בתובענה
של עובד בשל הפרת הוראות סעיף 2, תהיה חובת ההוכחה על המעביד כי פעל שלא בניגוד
להוראות הסעיף האמור, אם טרם חלפה שנה מיום הגשת התלונה או הסיוע כאמור באותו
סעיף, ואם הוכיח העובד את כל אלה:
כי המעביד פגע בתנאי עבודתו או פיטר אותו;
כי לא היתה בהתנהגותו או במעשיו סיבה לפגוע בתנאי עבודתו או לפטרו, ולעניין
פגיעה בתנאי עבודה שלגביהם קבע המעביד תנאים או כישורים - גם כי התקיימו בו התנאים
או הכישורים האמורים.
חוק הגנה על עובדים בשעת חירום
(הוראת שעה), תשס"ג-2003 קובע:
התיישנות
התיישנות
7. לא יזדקק בית הדין לעבודה
לתובענה בשל הפרת הוראות סעיף 2, שהוגשה לאחר שחלפו שנים עשר חודשים מיום שנוצרה
העילה.
לימים, בשנת 2006 חוקק החוק ולא
הוראת שעה - חוק הגנה על עובדים בשעת חירום, ה'תשס"ו-2006, הקובע בחוק זה את
תקופת ההתיישנות הספציפית:
התיישנות
6. לא יזדקק בית
הדין לעבודה לתובענה בשל הפרת הוראות סעיף 2, שהוגשה לאחר שחלפו שנים עשר חודשים
מיום שנוצרה העילה.
חוק זה דן באיסור פיטורין אם
עובד נעדר בגין מצבי חירום שונים. בדומה לחוק שיוויון הזדמנויות בעבודה עובר נטל
ההוכחה למעביד ונקבעה תקופת התיישנות קצרה של שנים עשר חודשים.
חוק הגנת הפרטיות, תשמ"א-1981 קובע תקופת התיישנות
של שנתיים:
26. תקופת
ההתיישנות של תביעה אזרחית לפי חוק זה היא שנתיים.
באופן דומה קובע חוק שירות
המדינה (משמעת), תשכ"ג-1963 תקופת התיישנות קצרה בסעיף 26 שבו:
לא יינקטו
אמצעי משמעת לפי חוק זה נגד עובד המדינה על עבירות משמעת שנודעו לשר, למנהל הכללי,
או לסגנו לעניני מינהל, למנהל יחידת הסמך, לנציב השירות או ליועץ המשפטי לממשלה
שנתיים או יותר לפני הגשת הקובלנה לתובע או לפני מועד הגשת תלונה לפי סעיף 22; אלא
שבחישוב תקופה זו לא יבוא במנין הזמן שבו נמשכו במשטרה או בבית המשפט חקירה או
דיון פלילי בשל אותם מעשה או מחדל. לענין סעיף זה רואים דיון כנגמר כאשר אין עוד
ערעור עליו.
מדובר כאן אמנם בהליך מעין פלילי, אך
התכלית לקיצור תקופת ההתיישנות דומה בכל החוקים. אעמוד עליה בהמשך. גם חוקים
המטילים אחריות פלילית, כגון חוק שמירת הנקיון, תשמ"ד-1984קובעים
התיישנות קצרה מזו הקבועה בחוק סדר הדין הפלילי.
כל אלה הם חוקים ספציפיים הקובעים תקופות
התיישנות קצרות. מדובר ב-lex specialis שכעיקרון גובר על הוראת
חוק כללית, lex generalis. עם זאת יש להדגיש כי חוק
הקובע תקופת התיישנות קצרה מזו שקובע חוק ההתיישנות לא יחול רטרואקטיבית. על כן
הוא לא יחול על עילות שנוצרו קודם לחוק ועל תביעות תלויות ועומדות ועל מעשים שנעשו
קודם לחוק המקצר (ראו American Jurisprudence 2d כרך 51 עמודים 481-482
הדן בחוקים של מדינות – states- של ארצות הברית המקצרים
בחקיקה של המדינה את תקופת ההתיישנות מזו שקבועה בחוק הפדרלי).
בעניין בו החוק קובע תקופת התיישנות קצרה מזו
שבחוק ההתיישנות ואין החוק קובע ייחוד עילה, עמד השופט תיאודור אור על כך שיש
לפעול על פי התקופה הספציפית שבחוק. מדובר בסעיף 31 לחוק חוזה ביטוח (ע"א
3812/91 ברבארה ג'רייס נגד "אריה" חברה
ישראלית לביטוח בע"מ; רע"א
5423/91 "מנורה" חברה לביטוח בע"מ נגד רוברט דנינו, פ"ד מח(3), 441). סעיף
31 לחוק חוזה ביטוח מגביל את תקופת הגשת התביעה לשלוש שנים. התעוררה באותו עניין
שאלה פרשנית, האם מדובר בהגשת תביעה לחברת הביטוח, כי אז תקופת ההתיישנות להגשת
תובענה לבית המשפט היא לפי הדין הכללי, או האם מדובר בהגשת תובענה לבית המשפט.
השופט אור הגיע למסקנה כי מדובר בהגשת תובענה לבית המשפט. ומשכך בחן השופט אור
תקופת ההתיישנות בחוק זה גוברת על הדין הכלל. השופט אור הגיע למסקנה כי החוק
הספציפי, lex specialis,
גובר. כמדיניות פסק השופט תיאודור אור כי אין לקבל את הגישה לפיה יש לפרש הוראות
התיישנות בצמצום, אלא יש לפרשם על פי תכליתם:
שיקולי מדיניות (שפורטו בדברי ההסבר להצעת החוק ובדברי הפרופסור ידין בחיבורו הנ"ל) מצדיקים תקופת התיישנות קצרה יחסית של תביעות נגד חברות ביטוח. במקרה כזה, כשתכלית החוק מנימוקים גלויים ומבוררים היא לקצר את תקופת ההתיישנות, מה הטעם לנסות לפרש את החוק כך שתקופת ההתיישנות תהא ארוכה ככל האפשר?
ככלל אם כן עלינו להפעיל את
תקופת ההתיישנות הקצרה על פי תכלית החוק. כאשר תכלית החוק מצביעה על ייחוד עילה יש
להפעיל את תקופת ההתיישנות הקצרה גם אם החוק עצמו לא מציין במפורש ייחוד עילה.
תקופות התיישנות קצרות, כפי שאראה, באות לאזן בין הפגיעה בתובע על ידי קיצור תקופת
ההתיישנות לפגיעה האפשרית בנתבע מעצם התביעה וקשיי ההוכחה.
נציין שמדובר בחוק מאוחר ועל כן גם מסיבה זו
הוא גובר על חוק מוקדם.
האם על פי תכליתו
של חוק שיוויון הזדמנויות בעבודה יש לקרוא לתוך החוק ייחוד עילה כאשר הדבר לא נאמר
בו במפורש
חברתי השופטת ורדה
וירט-לבנה סבורה כי שעה שהמערער לא עתר לסעד מכוח חוק שיוויון הזדמנויות בעבודה,
ה'תשמ"ח-1988 אלא טען אך לכך שפרישתו נוגדת את תקנת הציבור, הרי תקופת
ההתיישנות היא זו שחלה על חוק החוזים. ודוק. טענתו זו מבוססת אך על אפלייה מחמת גיל.
מכאן מסיקה השופטת ורדה וירט-לבנה כי, לאור הסעד שעתר לו המערער, תקופת ההתיישנות
היא זו שנקבעה בסעיף 5 לחוק ההתיישנות. השופטת וירט-לבנה סבורה אם כן שאין לקרוא
ייחוד עילה לתוך חוק שיוויון הזדמנויות בעבודה.
השאלה אם כן היא האם
קיים ייחוד עילה לגבי ההתיישנות הקבועה בחוק שיוויון הזדמנויות בעבודה למרות שזה
לא נאמר בחוק במפורש. האם רשאי תובע לבחור בין חוק שיוויון הזדמנויות בעבודה בו
קבועה תקופת התיישנות הקצרה מזו הקבועה בחוק ההתיישנות, ה'תשי"ח-1958, לבין
חוק החוזים בו חל הדין הכללי. חוק שיוויון הזדמנויות בעבודה לא קובע ייחוד עילה.
ודוק. אי ציון הסדר מסויים אינו בהכרח הסדר שלילי. יש לבחון את התכלית. טול לדוגמא
את חוק הגנה על עובדים (חשיפת עבירות ופגיעה בטוהר המידות או במינהל התקין),
תשנ"ז- 1997. חוק זה כאמור קבע תקופת התיישנות קצרה מזו שבדין הכללי. חוק זה
אף הוא העביר את נטל ההוכחה לנתבע. כמו כן החוק מאפשר פסיקת פיצויים לא ממוניים.
סעיף 4 לחוק דן בהיקף ההגנה:
הגנות ותרופות לפי חוק זה
יינתנו רק לגבי תלונה שהתקיימו בה כל אלה:
(1) התלונה הוגשה בידי
התובע בתום לב או שהתובע סייע בהגשת התלונה בתום לב;
במקרה זה מדובר בהגשת
תלונה על שחיטות, wistleblowers. האם, אלמלא היתה הוראת חוק זה היה
בית הדין דן גם בתלונות כנגד שחיטויות שהוגשו שלא בתום לב. האם לא יבחן בית הדין
ללא הוראה מפורשת האם התלונה כנגד המעסיק הוגשה על ידי התובע בתום לב אם לאו. אך
ברי כי כל התנהגות עליה סומך תובע צריך שתהא בתום לב.
הנה כי כן עלינו
ללמוד מתכלית החוק ותכלית קיצור תקופת ההתיישנות על השאלה אם יש לקרוא לחוק ייחוד
עילה אם לאו לגבי קיצור תקופת ההתיישנות. לשם כך עלינו לבחון מהי תכלית קיצור
תקופת ההתיישנות בחוק שיוויון הזדמנויות בעבודה. מהי מטרת קיצור התקופה. נבחן האם
ניתן לאמר שחוק מעניק הטבות מיוחדות אשר מי שתובע לפי חוק אחר, חוק החוזים, למעשה
מוותר על הטבות אלו.
האם חוק שיוויון
הזדמנויות בעבודה מעניק הטבות שתובע רשאי לוותר עליהן תוך שהוא בוחר להחיל עליו
חוק אחר
אומר מיד שהשיקול
לפיו חוק מסויים קובע הוראות מקלות אינו שיקול לבחירת החוק לפיו תובעים. יש לבחון
את מהות הוראות החוק ולפי תכליתן לבחון האם החוק כולל לפי תכליתו ייחוד עילה. עם
זאת אבחן האם לגופו של עניין קובע חוק שיוויון הזדמנויות בעבודה הטבות לתובע,
עליהן הוא רשאי לוותר.
א. העברת נטל ההוכחה
אחת ההוראות שעשויה
להראות כהקלה על תובע הוא העברת נטל ההוכחה למעביד. האם יש בכך הקלה שהויתור עליה
מאפשר תביעה לפי חוק אחר.
סעיף 9 לחוק, שכותרתו
נטל ההוכחה, קובע:
(א) בתובענה של דורש עבודה או של עובד בשל הפרת
הוראות סעיף 2, תהא חובת ההוכחה על המעביד כי פעל שלא בניגוד להוראות סעיף 2 —
(1) לענין
קבלה לעבודה, קידום בעבודה, תנאי עבודה, שליחה להכשרה או השתלמות מקצועית, או תשלום
פיצויי פיטורים — אם קבע המעביד לגביהם תנאים או כישורים, ודורש העבודה או העובד,
לפי הענין, הוכיחו כי נתקיימו בהם התנאים או הכישורים האמורים;
(2) לענין
פיטורים מהעבודה — אם הוכיח העובד שלא היתה בהתנהגותו או במעשיו סיבה לפיטוריו.
1998
(ב) בתובענה של עובד או של דורש
עבודה בשל הפרת הוראות סעיף 7(א), תהא חובת ההוכחה על המעביד כי לא פגע כאמור
באותו סעיף, אם הוכיח העובד או דורש העבודה כי התקיים האמור בפסקה מפסקאות (1) עד
(3) שבסעיף 7(א).
סעיף קטן (ב) דן בהטרדה מינית. המחוקק דורש שהמעסיק הוא שיוכיח כי הוא לא
הפלה לרעה את העובד. הרציונל הוא שהוכחת אפלייה קשה היא למי שטוען לה. בית הדין
האירופאי הורה לכל מדינות הקהילייה לחוקק חוקים ברוח זו. בעיני אין לכך נפקות לאור
העובדה שכשמדובר באפלייה מדובר בהתנהגות אובייקטיבית. אין צורך להוכיח כוונה.
עמדתי על כך בעניין שרון פלוטקין (דב"ע נו/129-3 שרון פלוטקין ושדולת הנשים לישראל
- אחים
אייזנברג בע"מ וערעור שכנגד - טרם פורסם) תוך שהראיתי שזו הגישה בארץ ובארצות הים. די בעצם
ההתנהגות שלפי קנה מידה אובייקטיבי אינה ראוייה, כדי לפגוע בעקרון השוויון הקבוע
בחוק שיוויון הזדמנויות בעבודה, זאת גם אם יוכח שמעסיק או מעסיק פוטנציאלי לא התכוון
להפלות. דומה הדבר להתנהגות בניגוד למצופה ממי שהתרשל, היינו בשאלת חלות עוולת
הרשלנות. עמדתי על כך באותו עניין:
התנהגות לא שוויונית
די בה כדי להצביע על התנהגות לא ראויה. ראשית לכל משום שקשה מאד למתלוננת להוכיח
הפליה מסיבות מין, וכוונה וקיום התנהגות כזו כשהיא מכוונת קשה הוכחתה פי כמה. זה
מההיבט הדיוני. אך חשוב מכך, חשיבותה של ההלכה, כי אין להפלות בעבודה ובקבלה
לעבודה הוא בכך, שהתנהגות כזו תהא פסולה, תהא כוונתו של המעביד אשר תהיה. בכך
נותנת החברה ביטוי לסלידתה מיצירת סטריאוטיפים.
החברה המודרנית, החברה הדמוקרטית, שמה את יהבה על עצם ההתנהגות הפסולה. ברוח
זו פסק הנשיא מנחם גולדברג, נשיא בית-הדין הארצי לעבודה, בפסק-הדין
בעניין גסטטנר (דב"ע נא/8-3 מדינת ישראל -
חברת גסטטנר ישראל בע"מ פד"ע
כ"ד, 65):
בקביעת מבחנים
אובייקטיביים יש להימנע מסטריאוטיפים, שהרי אלה לעולם אינם אובייקטיביים, אלא
נובעים מדעות שהשתרשו בחברה, מבלי שיהיה להן בסיס עובדתי מוצהר. 'בדרך כלל מתלוות
לסטריאוטיפים דעות קדומות המתבטאות ביחס ובנטייה אוהדת או עוינת כלפי חברי
הקטגוריה שעליהם מוחל הסטריאוטיפ' (מילון פונטנה למחשבה מודרנית, עם עובד 1987).נ
ראו ברוח דומה את פסק דינה של השופטת נילי ארד פסק דינה של השופטת נילי ארד
בעע 001185/04; בר"ע 1157/04 אוניברסיטת בר אילן - ד"ר צמח קיסר; ד"ר חיים שטרן ואחרים - טרם פורסם בו היא
עומדת על כך שקנה המידה לבחינת קיומה של אפלייה הוא בחינה אובייקטיבית.
פסיקה רחבה של בית
המשפט העליון פסקה ברוח דומה. בעניין פורז עמד על כך השופט אהרן ברק (בג"ץ
953/87, 1/88 פורז נגד ראש עירית תל-אביב-יפו ואחרים;
סיעת העבודה בעירית תל-אביב-יפו ואחרים נגד מועצת
עירית תל-אביב-יפו ואחרים, פ"ד מב(2) 309, 334):
מועצת העירייה לא
ביקשה לפגוע בעקרון השוויון בהאמינה כי
עיקרון זה פסול הוא. נהפוך הוא. רבים מחברי מועצת העירייה חזרו וציינו כי, עקרון
השוויון מקובל עליהם, אך אין הם מוכנים להגשימו. בכך הם הפרו אותו. השאלה אינה רק מהו
המניע של המחליטים; השאלה היא גם מהי התוצאה של ההחלטה. החלטה היא פסולה,לא רק
כאשר המניע הוא לפגוע בשוויון, אלא גם כאשר המניע הוא אחר, אך הלכה למעשה נפגע
השוויון.
השופט גבריאל בך בעניין נבו עמד על כך כי קנה המידה הוא אובייקטיבי, ועל כן אין נפקות לכוונה, האם
להפלות כוונה אם לאו:
מוכן אני להניח כי
לא היתה בכוונת מעסיקיה של העותרת להפלות אותה ואת יתר העובדות לרעה כאשר חתמו על
חוקת העבודה, אך הכוונה של המשיבה אינה
קונקלוסיבית לעניין השאלה שעלינו להכריע בה, שכן המבחן לבדיקת קיומה או אי קיומה
של הפליה הוא אובייקטיבי ולא סובייקטיבי. המניע ליצירת שוני בין גברים לנשים אינו
המכריע בנדון. ולצורך קביעת קיומה של הפליה יש לבחון את התוצאה הסופית, כפי שהיא
מצטיירת במציאות החברתית (בג"צ 104/87 ד"ר נעמי נבו נגד בית הדין הארצי
לעבודה, הסוכנות היהודית לארץ ישראל ואחרים, פ"ד מד(4), 746, 759).
בעניין הטרדה מינית, שאף היא אפלייה, פסק השופט יצחק זמיר:
מבחן אובייקטיבי.
להטרדה מינית יש, כמובן, היבט סובייקטיבי. הוא משתנה מאדם לאדם. מעשה שנראה הטרדה
מינית לאדם אחד, לא בהכרח ייראה הטרדה מינית לאדם אחר. המטריד והמוטרד נוטים לראות
אותו מעשה בעיניים שונות. המטריד יכול להיות אדם גס רוח וקהה חושים באופן בלתי
רגיל. המוטרד יכול להיות אדם רגיש ופגיע במידה יוצאת-דופן. ברור שאי אפשר להכריע במחלוקת אם מעשה
מסוים הגיע כדי הטרדה מינית על בסיס ראייה סובייקטיבית מצד זה או מצד זה. העובדה
שהמטריד לא התכוון להטריד, שהוא סבר כי אין בהתנהגותו משום הטרדה, ואפילו שהאמין
כי התנהגותו מתקבלת בהסכמה על-ידי
הצד האחר, אין בה כדי להכריע. גם העובדה שהצד האחר ראה עצמו מוטרד, אין בה כדי
להכריע. המבחן המכריע הוא המבחן האובייקטיבי (
ערעור שירות המדינה 96 / 6713 מדינת ישראל נגד זוהר בן אשר, פ"ד נב(1), 450, 687 מול האותיות ד-ו).
בארצות הברית בעניין Griggs
(Griggs v. Duke Power Co. 401 U.S.
424 (1971) נדונה הטענה שנדרשו לתפקיד
מסויים תכונות מתאימות לאפרו-אמריקנים. בית המשפט העליון האמריקאי עמד
על כך כי יתכן שמאחורי ההפליה העקיפה כלל לא היתה מונחת כוונה של המעביד. די בעצם ציון
התכונות הנדרשות, תכונות שבמהותן הן סטריאוטיפיות, כדי להטיל אחריות על המעביד בגין הפליה, ואין
צורך להוכיח כוונה:
There is liability if any requirement or condition operates in fact to exclude a disproportionate number of women or black people, unless its use is ‘necessary’ or ‘justified’ (R. Townshend-Smith Sex Discrimination in Employment: Law, Practice and Policy (London, 1989)).
בית המשפט העליון האמריקאי עמד על כך ש-
Businesses must demonstrate that such tests are "reasonably related" to the job for which the test is required (Griggs v. Duke Power Co., 401 U.S. 424 (1971)).
בארצות-הברית
פורש Title VII של ה- Civil Right Act of 1964כלא דורש כוונה להפלות. זאת בגלל הקושי להביא
ראיות ישירות לגבי הוכחת כוונה להפלות.ב
באשר לאפלייה בקבלה
לעבודה של הודי באנגליה פסק בית הלורדים, בפרשו את ה-Sex
Discrimination Act 1975, כי אין צורך להראות מניע או
כוונה סובייקטיבית להפליה וכי השימוש בקריטריון המבוסס על מין אינו מפסיק להיות
הפליה רק משום שהנתבע התנהג בתום לב. לורד Steyn
ציין באותו עניין שאין כל חידוש בבחינה אובייקטיבית זו. כך בודקים את סבירות
ההתנהגות כשמדובר ברשלנות בנזיקין מאז ומתמיד. לורד Steyn
מסביר את הבעייה (Swiggs and Others v. Nagarajan (A.P.) .
ניתן ב- 15
ליולי, 1999):
:
The issues arising for determination by the House are as follows: (1) whether on a true construction of section 2(1) of the Act a person alleged to have been victimised must establish that in treating him less favourably than he treats or would treat another, the alleged discriminator was consciously motivated or whether it is sufficient to establish that the principal or an important cause of the less favourable treatment was the fact that the victimised person had done a protected act.
לורד שטיין מביא דוגמאות בם נפסק שהמוטיב, הכוונה, אינם רלוונטיים:
Lord Bridge of Harwich observed that "the subjective reason for the differential treatment is quite irrelevant": at p. 765. In context Lord Bridge plainly meant that the subjective reason why the council discriminated directly between men and women was immaterial as a criterion of liability. He was not saying that evidence of the alleged discriminator's state of mind is irrelevant to the critical question of causation, viz why did the complainant receive less favourable treatment? Lord Ackner stated crisply that "the council's motive for this discrimination is nothing to the point":
They do not have to consider whether a defendant was consciously motivated in his unequal treatment of an employee. That is a straightforward way of carrying out its task in a section 1(1)(a) case. Common sense suggests that the Tribunal should also perform its functions in a section 2(1) case by asking the equally straightforward question: Did the defendant treat the employee less favourably because of his knowledge of a protected act? Given that it is unnecessary in section 1(1)(a) cases to distinguish between conscious and sub-conscious motivation, there is no sensible reason for requiring it in section 2(1) cases. Moreover, the threshold requirement laid down by the Court of Appeal in respect of section 2 (1) cases would tend to complicate the task of the Tribunal. It would render the protection of the rights guaranteed by section 2 (1) less effective:
בעניין אחר עמד בית הלורדים על כך כי ניתן להטיל אחריות בהפליה ישירה גם אם
הכוונות היו טובות. היינו, לא רק שאין צורך להוכיח כוונה, היינו, שהתנהגות
אובייקטיבית מפלה די בה, אלא שגם אם הכוונה טובה מוטלת אחריות בגין אפלייה, אם
ההתנהגות מפלה. כך פסק בית הלורדים, כי בעלי בריכת שחייה, שאיפשרו לנשים להיכנס בחינם במלאת להן
שישים ולגברים – במלאת להם שישים וחמש, התנהגו התנהגות פסולה. זאת למרות כוונתם
הטובה להקל על פנסיונרים, גברים ונשים כאחד, כאשר נשים פורשות בגיל
שישים לפנסיה וגברים בגיל שישים וחמש (James v. Eastleigh B.C. 2All E.R.
[1990] 607 (H.L)). את התביעה
הגיש אדם, שהוא ואשתו, בני אותו גיל, הלכו לבריכה בהיותם בני שישים ואחת. האישה
הורשתה להיכנס לבריכה ללא תשלום שעה שעל הבעל היה לשלם דמי כניסה. במקרה אחר, בו
מועצה מקומית קבעה שפחות בנות
מבנים יתקבלו לבית ספר יסודי נפסק על-ידי
בית הלורדים, כי כדי להראות שהמועצה נהגה כלפי בנות בהפליה די להראות שהמועצה מנעה
מאותו מספר בנות להתקבל ללא בסיס סביר ואין צורך לבסס כוונה כאשר ההתנהגות מפלה
בין בנים ובנות Reg. v. Birmingham C.C. exp. Equal Opp. Com.
(H.L.) [1989] A.C. 1155..
מדינות רבות הולכות
בדרך זה בפסיקותיהן. כך פסק גם בית הדין האירופאי בלוקסנבורג באשר לפסק הדין של
בית הלורדים באנגליה בעניין מרשל ( Marshall v. Southampton
AHA (No. 2) [1993] 4 All E.R. 586.) (וראו מאמרה של ד"ר שרון
רבין-מרגליות "המקרה החמקמק של אפליה בעבודה", הפרקליט מד(ג) 1999,
529).
ההתנהגות הפסולה היא
אם כך אובייקטיבית, ואין אנו בוחנים את כוונת מבצעה, הן אם לא התכוון להפלות, הן
אם כוונתו הייתה טובה. על-כן אמירתו של מר כהנא, לפיה הוא התכוון לטובת
המערערת בכך שהציע לה לא לעבוד מחוץ למשרד בהיות עבודה זו קשה לאישה, אינה מעלה
ואינה מורידה. משכך אין ייחוד ונפקות להעברת נטל ההוכחה למעסיק. על ההתנהגות להיות
התנהגות ראוייה.
העברת נטל ההוכחה אין
בו נפקות של ממש ואין לראות בו הקלה מיוחדת על תובע. בודאי שאין רלוונטיות לשאלה
אם תובע ויתר עליה.
ב. פסיקת פיצוי לא ממוני
הוראת חוק נוספת
שעשויה להראות כהקלה מיוחדת באופן שתובע רשאי לוותר עליה היא הוראת החוק המאפשרת
לפסוק פיצוי לא ממוני. סעיף 10 דן בסמכות שיפוט ותרופות. הוא קובע כי
(א) לבית-הדין לעבודה תהא סמכות ייחודית
לדון בהליך אזרחי בשל הפרת הוראות חוק זה, והוא רשאי —
(תיקון מס'
(1) לפסוק פיצויים אף אם לא נגרם
נזק של ממון בשיעור שייראה לו בנסיבות הענין. ואולם בהליך אזרחי בשל פגיעה כאמור בסעיף
7, רשאי בית הדין לעבודה לפסוק פיצוי שלא יעלה על 50,000 ש"ח, ללא הוכחת נזק;
(2) ליתן
צו מניעה או צו עשה, אם ראה שהענקת פיצויים בלבד לא תהא צודקת; בבואו להוציא צו
כאמור יביא בית הדין בחשבון, בין היתר, את השפעת הצו על יחסי העבודה במקום העבודה
ואת האפשרות שעובד אחר ייפגע, ולגבי פיטורים הנובעים מצמצומים בעבודה גם את
הוראותיו של הסכם קיבוצי החל על הצדדים. הוראות סעיף קטן זה כוחן יפה על אף האמור
בסעיף 3(2) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א–1970.
(תיקון מס'
בהוראות אלו אין משום ייחוד. סעיף 13 ל חוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה),
תשל"א–1970 דן בפיצויים בעד נזק שאינו נזק ממון:
של ממון
13.
גרמה
הפרת החוזה נזק שאינו נזק ממון, רשאי בית המשפט לפסוק פיצויים בעד נזק זה בשיעור
שייראה לו בנסיבות הענין.
נהפוך הוא. ההוראה בחוק שיוויון הזדמנויות בעבודה מגבילה את שיקול דעת בית
הדין באשר לגובה הפיצוי לעומת ההוראה בחוק התרופות.
הנה
כי כן אין החוק מצדיק ויתור על היתרונות שהוא מקנה תמורת הזכות לתבוע לפי חוק אחר.
התכלית
של קיצור תקופת ההתיישנות
מתכלית
קיצור תקופת ההתיישנות נלמד האם יש לקרוא לתוך הוראת ההתיישנות שבחוק שיוויון
הזדמנויות בעבודה ייחוד עילה. חוק שיוויון הזדמנויות בעבודה אוסר פגיעה בעובד בדרך מפלה. לאחר שנים קשה
למעסיק לבדוק האם התנהגותו היה לה נימוק ממשפט העבודה. טול לדוגמא פיטורי צמצום,
כמו בעניין שלפנינו. הוכחת העובדה שעובד נכלל ברשימת מפוטרים בפיטורי הבראה
מנימוקים צודקים דורשת בדיקת עצם נחיצות פיטורי הצמצום, בחינת רשימת כל המפוטרים
והשוואה אליהם, בדיקה של נחיצות פיטורים במספר שפוטרו. על מעביד להראות כי הכללת
שמו של מפוטר אינו משיקולים אמיתיים הנשקלים בפיטורי צמצום. לשם כך על מעביד לבחון
את כל המפוטרים באותה רשימת פיטורי צמצום. פיטורי צמצום, הם פיטורי הבראה, חיוניים
לעתים על מנת להבריא את העסק מהבחינה הכלכלית. רשימת המפוטרים נעשית בעצה אחת עם
ארגון העובדים. הגבלת תקופת ההתיישנות היא אם כן איזון נכון בין החובה שהחוק מטיל
שלא להפלות, גם אם הכוונה טובה, לעומת הצורך של מעסיק לנהוג בדרך מסויים לשם יעול
מפעלו.
מכאן, כאשר המחוקק
מבקש לאזן בין אחריות כבדה שהוא מטיל לתקופת התיישנות הוא מקצר את תקופת
ההתיישנות. כך למשל נהג המחוקק בחוק הגנה על עובדים בשעת חירום הנ"ל. חוק זה
אוסר פיטורין מנימוק שעובד לא בא לעבודה מגלל מצבי חירום מסויימים. גם בחוק זה,
כמו בחוק שיוויון הזדמנויות בעבודה, לא נכללת הוראה של ייחוד עילה. יש דמיון בין
שני חוקים אלו. לאחר שנים קשה מאד למעסיק להוכיח כי פיטורי עובד בגין היעדרות בשעת
חירום ולא מנימוק אחר.
חוקים
אלו המקצרים את תקופות ההתיישנות, מבקשים לאזן בין הקושי שהם מטילים על נתבע לבין
תכלית הסעד שהחוק מבקש להעניק לתובע. בדברי ההסבר לחוק האחריות למוצרים פגומים
מוסבר כי הנפגע רשאי לתבוע
בנזיקין. ברם הוא יתקל בקושי של הוכחה כי היצרן לא מילא אחר חובת הזהירות המוטלת
עליו. על כן היה סביר לקבוע אחריות מוחלטת. מאידך אחריות מוחלטת תפגע בפעילות
העסקית. על כן נבחרה דרך ביניים:
האחריות על היצרן חמורה אך לא מוחלטת.
החוק דן בנזקי גוף בלבד ולא רכוש.
גובה הפיצויים לנפגע מוגבל.
החוק לא יחול על נזקי גוף הנוצרים מתוצרת חקלאית.
זכות תביעה אך ורק לנפגעים בארץ בלבד.
תקופות ההתיישנות מיוחדות.
בכך יצר המחוקק איזון
בין הפגיעה בעסקים וביצרנים לצורך באחריות מיוחדת בגין פגיעה זו. האחריות החמורה,
ההגבלות האחרות ותקופת ההתיישנות הקצרה מהוות איזון בין האינטרסים שלא לפגוע
ביצרנים במידה שלא יוכלו לעמוד בה ומאידך להגן על נפגעים כך שלא יהא עליהם להוכיח
כוונה. קנה המידה הוא אובייקטיבי (ראו הצעות חוק, כ' בחשון תשל"ט-20 בנובמבר,
1978, חוברת 1376, עמוד 30 ואילך).
הנה כי כן תקופת
ההתיישנות הקצרה יותר בחוק שיוויון הזדמנויות בעבודה תכליתה היא לאזן בין
האינטרסים השונים - זה של התובע שלא ינהגו כלפיו בצורה מפלה, זה החברה בכללותה שלא
תהיינה בה התנהגויות שליליות הנובעות מסטיגמות, ומאידך האינטרס של הנתבע שטענת
אפלייה תטען תוך תקופה קצרה מזו הקבועה בחוק ההתיישנות מהרציונל האמור.
אשר
לדעתו של חברי השופט שמואל צור הרי אף הוא סבור, כפי שצייין, כי "אין ספק
בעיני שהוראת ההתיישנות שבחוק שוויון ההזדמנויות היא מיוחדת וגוברת על ההוראה
הכללית שבחוק ההתיישנות". משכך ומשלדעתו "התיישנות וייחוד עילה הם שני
מושגים נפרדים אין מקום לכרוך האחד עם השני". לפי גישתו זו של חברי השופט צור
תמיד ייגבר החוק המיוחד. כיצד אם כן ניתן לאמר שתובע רשאי לבחור בין עילה לפי חוק
מיוחד לזו לפי חוק כללי. הדבר לא מתיישב.
בעיני
יש לבחון האם החוק התכוון לפי תכליתו לייחוד עילה. על כל פנים, אם אין לכך חשיבות
לדעת חברי, הרי בודאי שתמיד ייגבר החוק המיוחד על הכללי. זהו עיקרון בסיסי
במשפט.
משבית הדין האזורי
פסק שחלה התיישנות על פי חוק שיוויון הזדמנויות לעבודה הרי שאם תשמע דעתי ידחה
הערעור בטענת האפלייה. אשר ליתר עילות התביעה, מלבד עילת האפלייה, ימשיך בית הדין
לדון בעניין.
מקובלת
עלי קביעתה של חברתי השופטת ורדה וירט-לבנה שההוצאות ידונו במסגרת המשך ההליך בבית
הדין האזורי.
השופט
שמואל צור
מסכים
אני לחוות דעתה של חברתי השופטת ורדה וירט-ליבנה. אין ספק בעיני שהוראת ההתיישנות
שבחוק שוויון ההזדמנויות היא מיוחדת וגוברת על ההוראה הכללית שבחוק ההתיישנות.
תוקפה של הוראת ההתיישנות המיוחדת אינו מותנה בקיומן של הוראות בחוק לעניין ייחוד
העילה. התיישנות וייחוד עילה הם שני מושגים נפרדים ואין מקום לכרוך האחד עם השני.
אכן, ככל שעילת התביעה מבוססת על חוק שוויון ההזדמנויות, כי אז התיישנה העילה לאחר
שנה ממועד היווצרה – הוא מועד פרישתו של המערער. ככל שעילת התביעה מבוססת על הפרת
תקנת הציבור, כי אז – בהעדר הוראה מיוחדת – תחול הוראת ההתיישנות מן הדין הכללי.
אני מצטרף לחוות דעתה של סגנית
הנשיא אלישבע ברק אוסוסקין.
נציג
מעבידים מר רפי פרבר
אני מסכים עם חוות דעתם של השופטת
ורדה וירט ליבנה והשופט שמואל צור.
סוף דבר – הערעור מתקבל בחלקו, כאמור בפסק
דינה של השופטת וירט ליבנה, אליה הצטרפו השופט שמואל צור ונציג הציבור מר רפי
פרבר; זאת, כנגד דעתם החולקת של סגנית הנשיא אלישבע ברק-אוסוסקין ונציג הציבור מר
יהודה יעיש.
התיק יוחזר
לבית הדין האזורי בחיפה כדי שניתן יהא לברר מבחינה עובדתית אם אכן התיישנה תביעתו
של המערער מכוח תקנת הציבור על פי חוק החוזים. מועד היווצרות העילה יהא מועד
פרישתו של המערער בפועל ולא מועד החתימה על ההסכם הקיבוצי. באת כח
המערער רשאית להגיש בקשה מפורטת לתיקון כתב התביעה ובית הדין האזורי ידון בבקשה
זו. ככל שיתוקן כתב התביעה ידון בית הדין האזורי בשאלת ההתיישנות, אם זו תועלה על
ידי המשיבה.
שאלת פסיקת
ההוצאות תידון במסגרת ההליך גופו.
ניתן היום ל' בכסלו, תשס"ז (21
בדצמבר 2006) בהעדר הצדדים.
_________________________
____________ ________________
סגנית הנשיא אלישבע ברק אוסוסקין השופט שמואל צור השופטת ורדה וירט ליבנה
_____________________
__________________
נציג
הציבור מר יהודה יעיש נציג
הציבור מר רפי פרבר