בית הדין הארצי לעבודה

עע 000402/07

 

 

בשא 000377/08

 

 

 

המערערות והמשיבות בערעור שכנגד

1. ניצנים – חברה לאבטחה וניהול פרוייקטים בע"מ

2. איתורית חברה לכוח אדם בע"מ

 

 

המשיבים והמערערים בערעור שכנגד

1. יאיר חודאדי

2. איגור טרופימצוק

 

בפני:  הנשיא סטיב אדלר, השופטת נילי ארד, השופטת רונית רוזנפלד

           נציג עובדים מר שלום חבשוש,  נציג מעבידים מר זאב אבלס

 

בשם ניצנים ואיתורית - עו"ד כרמית אהרון – אמונה ועו"ד דני אליגון

בשם יאיר חודאדי ואיגור טרופימצוק -  עו"ד רחל אידלביץ' ועו"ד ערן גולן

 

פסק דין

השופטת רונית רוזנפלד

 

1.         המערערות, שתיהן חברות שעיסוקן במתן שירותי שמירה וכוח אדם (להלן - החברות), העסיקו את המשיבים (להלן גם - העובדים) כשומרים - סיירים באבטחת "קניון הנגב" שבעיר באר שבע. בבית הדין האזורי בבאר שבע התבררו תביעותיהם של העובדים כנגד החברות, לקבלת זכויות סוציאליות שונות שנמנעו מהם לפי טענתם (השופטת יעל אנגלברג-שוהם; עב 1256/05). בית הדין האזורי קיבל את מרבית טענותיהם של העובדים, וקבע כי זכאים הם לתשלומים בגין גמול עבודה בשעות נוספות, גמול מנוחה שבועית, פיצויי הלנת שכר, פדיון דמי הבראה, פדיון חופשה, פיצוי בגין אי הפרשות למבטחים ופיצויי פיטורים למשיב 2.

            בית הדין דחה את תביעת העובדים לפיצוי עונשי ולפיצוי בגין נזק לא ממוני ועוגמת נפש. בית הדין חייב את החברות בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בשיעור של 20,000 ש"ח בצירוף מע"מ כחוק.

            החברות הגישו ערעורן כנגד חיובן על פי פסק הדין לתשלום גמול עבודה בשעות נוספות וגמול בגין העסקה בשעות מנוחה, כמו גם כנגד חיובן בפיצוי הלנת שכר. כמו כן מערערות החברות על שיעור ההוצאות הגבוה לדעתן שבו חויבו.

            העובדים הגישו ערעור שכנגד, בו הם טוענים כנגד הדרך בה חישב בית הדין את מספר השעות הנוספות בהן עבדו, וגובה הגמול שנפסק להם. כמו כן טוענים העובדים כנגד דחיית תביעתם לפיצוי עונשי ולפיצוי בגין עוגמת נפש, וכנגד דחיית תביעתו של המשיב 2 לפיצוי הלנת פיצויי פיטורים.

 

2.         עיקרי העובדות הרלבנטיות כפי שעולה מפסק דינו של בית הדין האזורי ומכלל החומר שבתיק הם כמפורט להלן:

            העובדים עבדו אצל החברות כשומרים סיירים, השתכרו שכר שעתי, ושובצו לעבודה במשמרות שאינן קבועות. המשיב 1 (להלן- יאיר) עבד ברציפות מיום 1.1.01 ועד ליום 26.8.05 (כשבעה חודשים לאחר הגשת התביעה); המשיב 2 (להלן- איגור) עבד אצל המערערת 1 בשתי תקופות. התקופה הראשונה- מיום 27.8.01 ועד לחודש מאי 2002, והתקופה השנייה - מיום 1.12.02 ועד ליום 31.8.04.

            על הצדדים חלות הוראות צו ההרחבה בענף השמירה (להלן - צו ההרחבה). החברות עובדות בשיתוף פעולה ביניהן והוסכם על ידן, כי לצורך התביעה דנן ניתן להתייחס אליהן כנתבעות ביחד ו/או לחוד.

           

פסק הדין של בית הדין האזורי

 

התביעה לגמול עבודה בשעות נוספות

3.         בבואו לפסוק בתביעות העובדים לגמול עבודה בשעות נוספות, נזקק בית הדין ראשונה לשאלה בדבר מספר השעות בהן עבדו העובדים. את קביעתו בדבר מספר שעות העבודה שעבדו מדי חודש בחודשו, ביסס בית הדין על מספר השעות כפי שצוין בתלושי השכר. בית הדין הגיע למסקנה, כי יאיר עבד מעט שעות נוספות, בעוד שאיגור הרבה לעבוד שעות נוספות. בית הדין ציין, כי מן העדויות ששמע עלה, כי החברות ניהלו מעקב אחר שעות העבודה והן אף נרשמו על ידי מוקדנים באופן שוטף. בהתייחסו לכך שהחברות נמנעו מלהגיש את טופסי המעקב, קבע בית הדין כי "בנסיבות אלה, בהן ניהלו הנתבעות מעקב אחר שעות העבודה והן נרשמו על ידי מוקדנית, הרי אי הצגת השעות המדויקות בהן עבד התובע 2, כאשר קיימות ראיות המצביעות על משמרות בנות 10, 11 ו-12 שעות, פועלת כנגדן".

            בית הדין האזורי קבע, כי מתלושי השכר של יאיר ואיגור עולה כי הם עבדו בהיקף משרה העולה על 186 שעות המהווה מסגרת משרה מלאה, וכי הם זכאים לגמול בגין מספר השעות העולה על 186 שעות לכל חודש.

 

4.         בהסתמכו על העדויות ששמע קבע בית הדין, כי לא הוכח שהעובדים קיבלו הפסקה רצופה של חצי שעה לפחות ביום, ואף הוכח לפניו שהעובדים נדרשו להישאר במקום עבודתם ולהיות זמינים לקריאה בעת הצורך, מבלי שהותר להם לצאת מתחום הקניון במהלך ההפסקה. משכך, דחה בית הדין את טענת החברות לפיה יש לקזז משעות העבודה הנוספות את שעות ההפסקה של העובדים.

 

התביעה לגמול עבודה בימי המנוחה השבועית

5.         בקשר לתביעת העובדים לגמול עבודה במנוחה שבועית קבע בית הדין האזורי, כי ככל שלא קדמה לעבודת העובדים במוצאי שבת מנוחה בת 36 שעות, כי אז תחשב עבודתם כעבודה במנוחה שבועית, שבגינה הם זכאים לגמול עבודה במנוחה שבועית. בית הדין דחה לעניין זה את טענת החברות לפיה עבודה במוצאי שבת אינה בגדר עבודה ב"מנוחה שבועית" בהיותה חורגת מתחומו של יום השבת, שהוא יום המנוחה השבועי.

            בהתייחס לתביעתו של יאיר לגמול עבודה במנוחה שבועית, נסמך בית הדין האזורי על תוכניות עבודה שבועיות שצירף יאיר לכתב התביעה, מהן למד כי ברוב השבועות עבד יאיר משמרת של מוצאי שבת כמו גם ביום השישי שלפניו, באופן שלא התקיימה הפסקה של 36 שעות בין המשמרות. בית הדין קיבל את גרסת יאיר באשר למתכונת עבודה במנוחה שבועית, בהעדר כל ראיה לסתור מטעם החברות, ופסק כי בגין שעות אלה זכאי יאיר לגמול הקבוע בחוק.

            בית הדין קיבל גם את גרסתו של העובד איגור בדבר מתכונת עבודתו במוצאי שבת, שנתמכה במסמך תוכנית עבודה, ובטופס מעקב שעות עבודה (בנוגע לעבודה בחודש אוגוסט 2004). בהעדר כל ראיה לסתור מטעם החברות פסק בית הדין גם לעובד איגור גמול עבודה במנוחה שבועית עבור עבודה שעבד במוצאי שבתות.

 

חישוב גמול עבור שעות נוספות ועבודה בימי המנוחה

6.         לאחר שעמד על מספר שעות העבודה החודשי במנוחה השבועית, חישב בית הדין האזורי את מספר השעות בגינן זכאים יהיו התובעים לגמול עבודה בשעות נוספות, כך, שמסך כל השעות שעבד כל אחד מהם מדי חודש, הפחית 186 שעות שהן שעות משרה מלאה, וכן הופחתו שעות העבודה במנוחה השבועית. על יתרת השעות פסק בית הדין גמול בשיעור 25% שכר שעה.

 

7.         לעובד יאיר פסק בית הדין האזורי סך של 196 ש"ח בגין גמול עבודה בשעות נוספות וסך של 5,148 ש"ח בגין גמול עבודה במנוחה שבועית ( והכל לפי שכר שעה  בשיעור 19.5 ש"ח, כנטען בכתב התביעה). לעובד איגור פסק בית הדין האזורי סך של 4,255.75 ש"ח גמול עבודה בשעות נוספות, וסך של 3,219 ש"ח גמול עבודה במנוחה שבועית (והכל לפי שכר שעה בשיעור  18.5 ש"ח, כנטען בכתב התביעה).

 

פיצוי הלנה וזכויות נוספות

8.         בית הדין חייב את החברות לשלם פיצויי הלנה בגין מלוא הסכומים שחויבו לשלם לעובדים עבור גמול שעות נוספות וגמול עבודה במנוחה השבועית, וזאת לתקופה שמסמוך למועד הגשת התביעה ועד התשלום בפועל. בית הדין דחה את טענת החברות בדבר קיומם של חילוקי דעות שיש בהם ממש בדבר עצם זכאות העובדים לגמול הנתבע, ובדבר טעות כנה שטעו בקשר לתשלומים האמורים, וקבע כי אין להפחית מפיצויי ההלנה הנתבעים בגין התשלומים האמורים.

            בית הדין הוסיף עוד וקבע, כי העובדים זכאים לתשלום פדיון חופשה, פדיון דמי הבראה, ופיצוי בגין אי הפרשות למבטחים. כמו כן חייב בית הדין את החברות בתשלום פיצויי פיטורים ובתשלום דמי הודעה מוקדמת לעובד איגור. בית הדין סבור היה כי בנסיבות העניין כפי שהתבררו לפניו, אין לחייב את החברות בתשלום פיצוי הלנת פיצויי פיטורים, וקבע כי סכומים אלה ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 28.2.05 ועד התשלום בפועל.

            בית הדין האזורי דחה את תביעת העובדים ל"פיצוי עונשי בגין אי קיום חוזה ו/או פיצוי בגין עוגמת נפש", בקובעו כי אין הצדקה בנסיבות המקרה לחיוב החברות בעילות האמורות.

 

הערעורים

טענות החברות בערעור

9.         לטענת החברות, לא היה מקום לפסוק גמול עבודה במנוחה שבועית לתובעים שעבדו במוצאי שבת, באשר אין לראות עבודה של עובד יהודי במוצאי שבת כעבודה במנוחה שבועית. לטענתן, בפוסקו לעובדים גמול עבודה במנוחה שבועית התעלם בית הדין האזורי מהוראות הדין, שלפיהן המנוחה השבועית של מי שמועסק במשמרות אינה בהיקף של 36 שעות, בהיותה עומדת על 25 שעות בלבד. בית הדין התעלם בקשר לכך מהוראת סעיף 8 לחוק שעות עבודה ומנוחה התשי"א-1951 (להלן- חוק שעות עבודה ומנוחה) שלפיו רשאי שר העבודה לקבוע בתקנות הוראה בדבר שעות מנוחה שבועית שהיא שונה מהוראת החוק. כמו כן טוענות החברות, כי היה על בית הדין לבחון ביחס לכל שבת ושבת האם עבדו העובדים בימי שישי בבוקר, ובית הדין שגה בכך שהסתפק בקביעה כי הם עבדו במרבית ימי השישי.

עוד טוענות החברות, כי בפוסקו לעובד איגור גמול עבודה במנוחה שבועית, שגה בית הדין בהסתמכו על טופס מעקב שעות של חודש אחד בלבד, שבו ראה ראייה לכאורה להיקף המשמרות שאיגור עבד בהן בימי שישי ובמוצאי שבת. לטענתן, לא היה מקום לקביעה כזו נוכח עדותו של איגור עצמו, כי עבד 25 - 28 ימים בחודש.

לטענת החברות, לא היה מקום לפסוק לעובדים גמול שעות נוספות. העובדים לא עמדו בנטל להוכיח את שעות עבודתם, ואף לא הוכיחו מתכונת עבודה קבועה. עוד טוענות החברות, כי שגה בית הדין האזורי בקובעו כי היקף משרה מלאה של שומרים הינו 186 שעות חודשיות. לטענתן, לפי תקנות שעות עבודה בשמירה תשי"א-1951 "תחומו של שבוע עבודה הוא 67 שעות עבודה ובלבד שלא יעלה בממוצע לארבעה שבועות, על 47 שעות". לפיכך, מספר שעות עבודה לחודש עבודה לשומר הינו 211.5 שעות. כמו כן, מצו ההרחבה בענף השמירה עולה כי שבוע עבודה בענף השמירה הוא בן 48 שעות, וחודש עבודה על כן הוא בן 216 שעות.

לטענת החברות, שגה בית הדין כאשר קבע מצד אחד שהעובדים היו בהפסקות אוכל, ומאידך קבע כי אין לראות בהפסקות אלה שעות מנוחה.

עוד טוענות החברות, כי שגה בית הדין בחייבו אותן בתשלום פיצוי הלנת שכר, ובהתעלמו מטענת ההתיישנות וטענות הגנה כנות שהעלו. בנוסף, בית הדין התעלם מכך שיש לראות רק בשכר נטו שכר מולן. כמו כן מלינות החברות על סכום ההוצאות שנפסק לחובתן .

 

טענות העובדים בתגובה לערעור החברות

10.       העובדים בקשו לדחות את ערעור החברות בטענה כי בכל שבוע בו הועבדו הן

משמרת שישי בוקר והן משמרת מוצאי שבת, הם לא קיבלו מנוחה שבועית בת 36 שעות רצופות, כדרישת החוק. לטענתם, כאשר לא קדמה לעבודה במוצאי שבת מנוחה בת 36 שעות, תיחשב היא כעבודה במנוחה השבועית. לדבריהם, לאור הראיות שהציגו, ובשים לב לסירוב החברות להציג מסמכים שהיו ברשותן לעניין שעות העבודה, הם עמדו בנטל להוכיח כי עבדו במוצאי שבת שלוש פעמים בחודש.

באשר לעמדת החברות לפיה חלות בנסיבות העניין תקנות שעות מנוחה שבועית (עבודה במשמרות) (מס' 2) התשי"ב – 1952, טוענים העובדים כי טענה זו עולה לראשונה בערעור, וכי שאלת תחולתן של התקנות דורשת בירור עובדתי. בירור כזה לא התקיים בבית הדין האזורי נוכח העובדה שהטענה לא הועלתה בכתב ההגנה. 

לדברי העובדים, הם עמדו בנטל להוכיח כי עבדו שעות נוספות. כמו כן, הימנעות החברות מלהציג ראיות לעניין שעות עבודתם גרמה לעובדים "נזק ראייתי". העובדים מדגישים כי במקרה דנן לא דובר בחישוב גמול שעות נוספות על פי אומדן, שכן החישוב נעשה על בסיס מספר שעות העבודה בכל חודש, על פי הנתונים שבתלושי השכר.

לטענת העובדים, בראיות שהציגו די היה כדי להעביר את נטל ההוכחה אל החברות, אולם החברות סירבו להציג כרטיסי עובד או דוחות נוכחות של העובדים, והדבר פועל לרעתן. בנוסף, החברות הפרו את חובתן לנהל פנקס שעות עבודה, וגם בכך יש כדי להעביר את נטל הראיה לפתחן.

העובדים טוענים עוד כי שבוע העבודה בענף השמירה הוא בן 43 שעות, וחודש עבודה הוא בן 186 שעות, וכל שעה החורגת מכך היא בגדר שעה נוספת.

עוד נטען כי אין להתערב בהחלטת בית הדין לחייב את החברות בתשלום פיצויי הלנה, וזאת לאור ההפרה השיטתית של חוקי העבודה מצידן. באשר להתיישנות הזכות לפיצויי הלנה, טוענים העובדים כי ישנה לקונה בחוק לגבי אי תשלום שכר באופן שיטתי לאורך זמן, ויש להשלימה על דרך ההיקש, כך שבמקרה כזה תחול התיישנות בת שלוש שנים.

 

טענות העובדים בערעור שכנגד

11.       בית הדין שגה בחישוב מספר השעות הנוספות, עת הפחית מסך השעות שמעבר ל- 186 שעות בחודש את שעות העבודה בהן עבדו במנוחה השבועית. לטענת העובדים, פסיקת גמול עבור עבודה במנוחה שבועית, אינה סותרת את זכאותם לגמול עבור שעות נוספות בגין עבודתם בכל השעות שמעבר ל-186 שעות עבודה בחודש.

עוד טוענים העובדים, כי שגה בית הדין עת לא חייב את החברות בתשלום פיצוי הלנת פיצויי פיטורים בגין פיטוריו של איגור. לטענתם, בית הדין לא נתן משקל מספיק להתנהגות השיטתית של החברות, שביקשו למנוע רצף העסקה של עובדיהן. לטענתם, פסיקת פיצוי הלנת פיצויי פיטורים הינה הכלל, בעוד שהפחתתם היא בגדר החריג. 

עוד טוענים העובדים, כי בגין התנהלותן של החברות, הכרוכה בהעסקה פוגענית והפרה שיטתית של זכויות עובדים והתנהגות בחוסר תום לב,  היה מקום לחייבן בתשלום פיצויים עונשיים, או פיצוי מיוחד בעד נזק לא ממוני.

 

טענות החברות בתגובה לערעור שכנגד

12.       החברות סבורות כי יש למחוק מן הערעור שכנגד את הטענות בנוגע לפיצויי הלנת פיצויי פיטורים ונזק בלתי ממוני, בהעדר כל זיקה בין נושאים אלה לבין הנושאים שהועלו במסגרת הערעור מטעם החברות.

לגופו של עניין טוענות החברות כי צדק בית הדין עת נמנע מלפסוק פיצוי הלנת פיצויי פיטורים. לדבריהן, קביעה זו של בית הדין הייתה מושתת על כלל הנסיבות העובדתיות שהוצגו בפניו. ערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב בקביעות מעין אלה של בית הדין האזורי. כמו כן, צדק בית הדין עת דחה את התביעה לפסיקת פיצוי בגין עגמת נפש, הנתונה לשיקול דעתו של בית הדין, שיפסוק פיצוי כזה רק במקרים "קשים וחריגים". נסיבות המקרה אינן בגדר המקרים המצדיקים פסיקת פיצוי עונשי או פיצוי בגין עגמת נפש. לטענתן, בית הדין פסק לטובת העובדים סכומים בגין הפרת זכויותיהם השונות, לרבות פיצוי הלנת שכר, ועל כן אין מקום לפסיקת פיצוי נוסף מעבר לכך.

 

 

דיון והכרעה

                                        

עבודה במוצאי שבת- האם בגדר עבודה במנוחה השבועית

13.       על פי הוראת סעיף 7 לחוק שעות עבודה ומנוחה, המנוחה השבועית המגיעה לעובד היא בת 36 שעות, ולגבי יהודי- כוללת את יום השבת. כמו כן, על פי הוראת החוק, עובד שעבד בשעות המנוחה השבועית, זכאי לגמול בשיעור 150%.

בפסיקתו של בית דין זה נקבע, כי את המונח "שבת" יש לפרש בזיקה למורשת ישראל, כך שה"שבת", לעניין זכויות עובדים, מסתיימת עם צאת השבת, ועבודה במוצאי השבת איננה כשלעצמה עבודה בשבת [ע"פ (ארצי) 1002/02 מדינת ישראל נ' עיוב יעקוביאן, פד"ע לח, 363 (2002); רע"פ (עליון) 7264/02 עיוב יעקוביאן – מדינת ישראל (לא פורסם, 31.11.02)].

עם זאת ברור הדבר כי הרצפה של שלושים ושש שעות המנוחה השבועית כמתחייב על פי הוראת החוק "היא מעבר למתחייב מאיסור שבדת לעבוד בשבת ומעבר ליום המנוחה השבועי לנוצרים מוסלמים או דרוזים....", וזאת מן הטעם שמסגרת המנוחה השבועית "נקבעה משיקולים סוציאליים מובהקים" (דב"ע מג/3-20 יהושע מילפלדר- איגוד ערים איזור נתניה (שירותי כבאות) פד"ע יד, 197, 209, להלן פסק דין מילפלדר, וכן ראו במאמרו של יצחק אליאסוף "עבודה במנוחה שבועית", ספר גולדברג, הוצאת סדן (התשס"ב – 2001) 116, בעמ'  125).

בקשר לזכות למנוחה שבועית, ועבודה במוצאי שבת  נקבע כי:

"ייתכנו מקרים שעבודה במוצאי שבת תחשב כעבודה במנוחה השבועית, אם לא קדמה לה הפסקה רצופה של 36 שעות כדרישת סעיף 7 לחוק שעות עבודה ומנוחה. שילוב של עבודה ביום שישי אחר הצהריים ועבודה במוצאי שבת יכול, בתנאים מסוימים, להיחשב כעבודה במנוחה השבועית, אלא שעניין זה טעון - כפי שפסק בית הדין האזורי - הצגת תמונה מפורטת ומדויקת לגבי שעות העבודה בכל מועד רלבנטי."[ע"ע 1038/00 שלמה מנחם- שאול יוסף (לא פורסם, 19.12.02) ההדגשה הוספה - ר.ר].

 

הנה כי כן, אין לקבל את טענת החברות כי המנוחה השבועית לעובד היהודי מסתיימת בהכרח עם צאת השבת. אם לא קדמה לעבודה במוצאי שבת הפסקה רצופה בת שלושים ושש שעות, כי אז תחשב העבודה במוצאי שבת כעבודה במנוחה שבועית.

 

14.       לטענת החברות, בנסיבות המקרה אין העובדים זכאים למנוחה שבועית בת שלושים ושש שעות, וכפועל יוצא מכך אין הם זכאים לגמול עבודה במנוחה שבועית בקשר לעבודתם במוצאי שבת. לשיטתן, זכאים העובדים למנוחה שבועית בת 25 שעות שבועיות בלבד. זאת לדבריהן, נוכח תחולת הוראותיהן של תקנות שעות המנוחה השבועית (עבודה במשמרות) (מס' 2) תשי"ב –  1952, (להלן- תקנות עבודה במשמרות) בהן נקבע כך:

                  "1. מותר שהמנוחה השבועית לעובדים במשמרות תהיה:

(1) במפעלים בהם נעשית העבודה בשלוש משמרות – בתחום של פחות מ- 36 שעות רצופות, אך לא פחות מ- 25 שעות רצופות.

(2) במפעלים בהם נעשית העבודה בשתי משמרות – אחת לשבועיים – בתחום של פחות מ- 36 שעות רצופות, אך לא פחות מ- 25 שעות רצופות."

 

תקנות אלה הותקנו מכוח הוראת סעיף 8 לחוק שעות עבודה ומנוחה, שעל פיו "רשאי שר העבודה לקבוע בתקנות לעבודות מסוימות, מנוחה שבועית שתחומה פחות משלושים ושש שעות אך לא פחות מ-25 שעות רצופות....."

 

15.       אכן, כנטען על ידי העובדים, דינה של טענת החברות להידחות. כך, לא רק נוכח העלאתה לראשונה בשלב הערעור, כי אם אף לגופה. לטעמנו, וכפי שנקבע זה מכבר בפסיקתו של בית דין זה,  החברות קוראות לתוך הוראת התקנות קביעות נורמטיביות שאין בהן.  בהתייחס להוראת סעיף 8 לחוק שעות עבודה ומנוחה, שמכוחו הותקנו התקנות, ולהוראתן של התקנות, נקבע בפסק הדין בעניין מילפלדר (ראו לעיל), כי "הנורמה" כפי שנקבעה בתקנות עבודה במשמרות אינה "שלמה". לפי פסיקת בית הדין, להשלמת הנורמה שבתקנה "צריך שתבוא פעולה, כי ברור ש'מנוחה שבועית של 'פחות מ-36 שעות רצופות', 'אך לא פחות מ-25 שעות רצופות' אינה נורמה שלה התכוון המחוקק הראשי. המחוקק התכוון לרצפה יציבה שהעובד יוכל לתכנן את עיתותיו למנוחה שבועית ולא להיות תלוי ברצונו של הזולת"(פסק דין מילפלדר,  ההדגשה לא במקור, וראו גם בג"צ 239/83, יהושע מילפלדר ואח' נ. בית הדין הארצי ואח' פד"י מא(2), תשמ"ז/תשמ"ח 1987, 210 להלן- בג"צ מילפלדר). בית הדין הוסיף וקבע שם כי התקנות אינן קובעות רצפה של 25 שעות בלבד, וכי תחולתן של התקנות מחייבת ביצוע אקטיבי של פעולת השלמה, היכולה לבוא לידי ביטוי בראש ובראשונה בהסכם קיבוצי.

            בענייננו כאן אין לנו צורך להידרש למהותה של פעולת ההשלמה הנדרשת לצורך תחולתן של התקנות, באופן שמשך המנוחה השבועית יהיה קצר מ-36 שעות. על כך עמדו בית הדין הארצי ובית המשפט הגבוה לצדק בפסקי הדין שניתנו על ידם בסוגיה. שאלה זו אינה מתעוררת בנסיבות העניין כאן, ולו מן הטעם, שעל פני הדברים, אף אין טענה לחברות כי אכן בוצעה מטעמם פעולה כלשהי, הטומנת בחובה השלמה של הוראת התקנות. משכך, ממילא אין בהוראות התקנות כדי לבסס את הטענות שבערעור החברות, ולא נותר אלא לקבוע בהקשר זה, כי העובדים זכאים ל-36 שעות מנוחה שבועית, כהוראת סעיף 7 לחוק שעות עבודה ומנוחה. 

נמצא אפוא כי אם עבדו העובדים במהלך יום שישי בשבוע, בשעות כנטען על ידם, ובמוצאי שבת שלאחריו, הם זכאים לגמול עבודה במנוחה שבועית עבור שעות עבודתם שבמוצאי שבת.

 

היקף עבודתם של העובדים במנוחה השבועית

16.       הלכה פסוקה היא כי ככלל, התביעה לגמול שעות נוספות, כמו גם לגמול עבודה במנוחה השבועית, היא מתביעות הממון המוגדרות, ואין לפסוק בה לפי אומדן או לפי שכר ראוי. התובע גמול שעות נוספות או גמול עבור עבודה במנוחה השבועית חייב להוכיח לא רק שעבד שעות נוספות או במנוחה השבועית, אלא גם את מספר השעות שעבד (דב"ע לב/32-3 מרלן פרוימוביץ – ישראל בר-אדון פד"ע ד' 39; דב"ע לז/2-1 תופיק חלד מחמוד – דקל מרקט – שותפות פד"ע ח' 343; עע 300360/98 נחום צמח – ש.א.ש. קרל זינגר צפון (1986) בע"מ (לא פורסם, 30.4.2002).

            חריג לכלל האמור נקבע זה מכבר בפסיקה, ולפיו די בהוכחת מתכונת קבועה של עבודה בשעות נוספות על מנת לפסוק גמול לעובד התובע גמול עבודה בשעות נוספות. משמוכחת מתכונת עבודה קבועה, עובר הנטל אל המעביד להוכיח כי העובד נעדר מהעבודה [דב"ע לז/1-2  תופיק חלד מחמוד – דקל מרקט שותפות, פד"ע ח' 343; עע 1351/04 מראט זרצקי – שירותי אבטחה ושמירה (תשמ"ו) בע"מ (לא פורסם, 6.4.06)].

            נוכח הקושי בהוכחת מספר שעות העבודה, והפגיעה האפשרית בעובדים המתקשים בהוכחה מדויקת של מספר השעות בהן עבדו, הוגמשו בעת האחרונה הכללים כפי שנקבעו בפסיקה בדבר נטל הראיה בהוכחת מספר השעות הנוספות שבהן עבד התובע. עמד על כך בית דין זה בסקירתו המקיפה מפי השופטת גליקסמן  בפרשת ימית בציינו, בין השאר, כי:

 

"מגמת הפסיקה היא הגמשת הכללים בדבר נטל הראייה שיחול על עובד התובע גמול שעות נוספות, בנסיבות שונות: מקרים בהם שוכנע בית הדין כי העובד עבד במתכונת עבודה קבועה הכוללת עבודה בשעות נוספות; מקרים בהם קיימת תופעה של העבדה בשעות נוספות ללא תשלום גמול שעות נוספות כמתחייב מהדין; מקרים בהם הדרישה להוכחה מדויקת של שעות העבודה אינה הולמת את נסיבות יחסי העבודה." [עע 212/06, 209/06 ימית א. ביטחון(1988) בע"מ – אלי אפרים ואח' (12.11.08), להלן- פרשת ימית, וראו הפסיקה המוזכרת שם].

 

בפסיקתה בפרשת ימית עמדה השופטת גליקסמן על כך, שנוכח השינויים במגמת הפסיקה והחקיקה בעניין נטל הראייה להוכחת תביעות לשעות נוספות, יש להביא בחשבון התנהלותה של חברה שהעלימה בכוונת מכוון את רישומי שעות העבודה. היעדרם של רישומים בנסיבות שכאלה פועל לרעת החברה (ראו בפסקה 58 לפסק הדין). עוד נקבע שם, בקשר להקלה המתבקשת לעניין נטל הראייה המוטל על העובד בבקשו לממש זכויותיו מכוח חוקי המגן כי "מן הראוי לתת ביטוי מעשי לנפקות המשפטית של הפרת המעביד את חובותיו הרישומיות, דהיינו חובותיו לנהל פנקס שכר, פנקס שעות עבודה  ומנוחה, מתן אישורים לעובד וחובות אחרות החלות עליו על פי הדין". בקשר לכך קבעה כי "בהעדר רישומים בקשר לעבודתו של העובד כמתחייב מהוראות החוק יועבר נטל ההוכחה למעסיק" (שם, בפסקה 54 לפסק הדין).

הנשיא אדלר הדגיש בחוות דעתו באותה פרשה את הרחבת החריג לחובת הוכחת עבודה בשעות נוספות, בדרך של מתן אפשרות לעובד להוכיח מתכונת קבועה של שעות עבודה, ובכך להעביר את נטל ההוכחה למעסיק. הנשיא מציין בחוות דעתו כי השאלה המתעוררת במקרים אלה הינה "מה היא כמות והיקף הראיות שעל העובד להביא כדי להוכיח עבודה במתכונת קבועה". לפי גישת הנשיא על העובד לשכנע את בית הדין כי המתכונת הקבועה שהוא טוען לה נכונה ואמיתית. את הסכום לתשלום, ניתן לפי גישת הנשיא, לקבוע בדרך של אומדנה [ראו שם בפרשת ימית בפסקאות 83,84, וכן את עמדת השופטת ארד (כתוארה אז) באותה פרשה, וכן ראו ע"ע 175/03 עמישב שירותים בע"מ – חנן אלדד (30.11.04)].  

ואומנם, בפרשת ימית השתכנע בית הדין הארצי כי העובדים עבדו במתכונת קבועה. בית הדין כך השתכנע בהסתמכו על עדויות העובדים, ובהעדר ראיות מצד המעסיקה, שנמנעה מלהגיש רישומים שמחובתה לנהל על פי הוראות הדין, ואף טענה כי השמידה אותם.                                   

לא למותר הוא להזכיר את הוראות תיקון 24 לחוק הגנת השכר התשי"ח-1958 (ס"ח תשס"ח מיום 6.7.08), המתיישבות  עם מגמת פסיקתו של בית דין זה, בהגמישן באופן ניכר את נטל הראיה המוטל על עובד התובע גמול שעות נוספות ממעסיקו. על פי הוראת החוק לאחר שתוקן, אי הצגת רישומי נוכחות חרף חובה לנהל פנקס שעות עבודה, מעביר בנסיבות מסוימות את נטל ההוכחה בתביעת עובד לתשלום שכר עבודה, לרבות גמול עבודה במנוחה השבועית, לפתחו של המעסיק.

             למען הסר ספק נציין כי הוראותיו של תיקון 24 לחוק אינן חלות על נסיבות המקרה שלפנינו, באשר העובדים עבדו אצל החברות קודם לכניסתו של התיקון לחוק לתוקף.

 

מן הכלל אל הפרט-

17.       בענייננו טוענים העובדים למתכונת עבודה קבועה של עבודה במוצאי שבת וביום שישי שקדם לו, שלוש פעמים בחודש. להוכחת טענתו הגיש יאיר תוכניות עבודה שבועיות המתייחסות ל- 42 שבועות. איגור הגיש תוכניות עבודה המתייחסות לחודש אחד, וכן הגיש טופס מעקב שעות עבודה לגבי אותו החודש. 

           מעדויות עדי החברות עלה כי מדובר בתכניות עבודה שנערכו על ידי החברות ונמסרו לעובדים על ידי המוקדנית, ובהן פורטו משמרות העבודה שנדרש העובד לבצע בשבוע העתיד לבוא. עוד עלה מן העדויות, כי התכניות אינן משקפות בהכרח את שעות העבודה בפועל, שכן יתכן שנערכו שינויים במשמרות לאחר הכנת התכניות.

החברות מצידן לא הגישו דוחות נוכחות של העובדים, ולא הציגו תחשיב נגדי. זאת, למרות שמעדויותיהם של עדי החברות עלה כי הן נוהגות לערוך רישומים של שעות העבודה, וכי רישומים אלה מועברים למשרד הראשי ונשמרים שם לאורך זמן. בית הדין האזורי ציין כי בהתחשב בעובדה כי התביעה הוגשה בתוך תקופת העבודה של יאיר, וזמן לא ארוך לאחר סיום תקופת העבודה של איגור, ניתן להניח כי נשמרו אצל החברות רישומים של שעות העבודה של העובדים לפחות לגבי חלק מתקופת עבודתם.

 

18.       בנסיבות כמתואר, ובשים לב להימנעות החברות מהגשת ראיות מטעמן לעניין שעות העבודה במנוחה השבועית, קבע בית הדין האזורי כי די בראיות שהציגו העובדים על מנת להוכיח מתכונת עבודה קבועה בקשר לעבודה במנוחה שבועית. לטעמנו צדק בית הדין האזורי בקביעתו. מקובל עלינו, כי בנסיבות כמתואר, הדומות ביותר לאלה העומדות בבסיס פסיקתו של בית דין זה בפרשת ימית, אין להכביד ברמת ההוכחה הנדרשת מן התובעים המבקשים לממש זכויותיהם על פי חקיקת המגן. צדק בית הדין האזורי בהסתפקו בראיות שהביאו העובדים, ובקובעו כי די בהן כדי להעביר את נטל הראיה אל החברות, שלא הביאו כל ראיה לסתור את טענות העובדים ואת הראיות שהובאו מטעמם. כל זאת בשים לב לכך שככל הנראה היו בידי החברות רישומים אודות שעות העבודה של העובדים, ומטעמים שלא הבהירו נמנעו מהצגתם של הרישומים לבית הדין. בקשר לכך נזכיר כי "הימנעות מהבאת ראיה מצויה ורלוונטית מובילה למסקנה שאילו הובאה היא הייתה פועלת לרעתו של אותו צד שנמנע מהגשתה, ועל כן ההימנעות מחזקת את ראיות התביעה" (ע"פ 728/84 שמעון חרמון – מדינת ישראל פד"י מא(3), 617, וכן ראו ע"ע 1359/04 מיכאל לוטן- החברה מרכז רפואי הרצליה (28.11.06), ע"ע 145/07 גדיק אוגוסטין- אהרון המל (9.12.07), פרשת ימית].

על כל אלה ובבחינת למעלה מן הדרוש, נוסיף עוד ונאמר, כי מקובלת עלינו גישתו של בית דין זה כפי שהיא עולה בפרשת ימית, כי בנסיבות המתאימות יועבר נטל הראיה אל המעסיק שעה שהוא נמנע מלנהל פנקס שעות עבודה ומנוחה, כנדרש ממנו על פי הוראת סעיף 25 לחוק שעות עבודה ומנוחה (ראו שם בפסקה 54 לפסק הדין).

            הנה כי כן, אין להתערב בפסיקת בית הדין האזורי לפיה הוכחה מתכונת קבועה של עבודת העובדים במנוחה שבועית במוצאי שבת, שלוש פעמים בחודש. בנסיבות העניין, בהעדר ראיה לסתור מטעם החברות, די היה בטענות העובדים והראיות שהובאו מטעמם להוכחת מתכונת קבועה של עבודה במנוחה שבועית. משכך, דין הערעור בחלק זה שלו להידחות.

           

                                         גמול עבודה בשעות נוספות

כללי

19.       בפסק הדין שבערעור עמד בית הדין האזורי על כך שהתובעים לא ידעו לומר, ולא הוכיחו פרטנית, באילו ימים עבדו שעות נוספות. עם זאת, נסמך בית הדין האזורי על פירוט חודשי של מספר שעות עבודה שעבדו העובדים כפי שנמצא בתלושי השכר שלהם. על סמך הנתונים כפי שפורטו בתלושים, קיבל בית הדין האזורי בחלקה את תביעת העובדים לגמול שעות נוספות בעד השעות שעבדו מעבר ל-186 שעות בחודש. להלן נעמוד על הטענות שבערעור ובערעור שכנגד בקשר לפסיקת בית הדין האזורי בחלק זה שלה.

 

שעות הפסקה

20.       בסעיף 20(א) לחוק שעות עבודה ומנוחה נקבע כי "ביום עבודה של שש שעות ולמעלה תופסק העבודה למנוחה ולסעודה ל- 3/4 שעה לפחות, ובכלל זה תהיה הפסקה רצופה של חצי שעה לפחות...".   בהמשך נקבע כי:

              "(ג).  בעת ההפסקה לפי סעיף קטן (א) הנמשכת חצי שעה או יותר רשאי העובד לצאת מהמקום שבו הוא עובד, אלא אם נוכחותו במקום העבודה היא הכרח לתהליך העבודה או להפעלת הציוד והשימוש בו, והעובד נדרש על ידי מעבידו להישאר במקום העבודה, ובמקרה זה ייחשב זמן ההפסקה כחלק משעות העבודה" (ההדגשה שלי- ר.ר.).

            

בהתבססו על העדויות שנשמעו לפניו, קבע בית הדין האזורי כי לא הוכח שניתנה לעובדים הפסקה רצופה של חצי שעה לפחות; כי העובדים נדרשו להישאר במקום עבודתם בזמן ההפסקות, וכי הם נדרשו להיות זמינים לקריאה בעת הצורך, מבלי שהותר להם לצאת מתחום הקניון במהלך ההפסקה. קביעות אלה של בית הדין האזורי הן קביעות שבעובדה, בהן ערכאת הערעור לא תתערב אלא במקרים חריגים. לא מצאנו כי בנסיבות העניין קיימת הצדקה להתערבותנו בקביעות בית הדין, הנסמכות על התרשמותו מן העדויות שנפרשו לפניו. משכך, נוכח התשתית העובדתית כפי שהוצגה לפני בית הדין האזורי, ולאור הוראתו הברורה והמפורשת של  המחוקק בסעיף 20(ג) לחוק, כי בנסיבות שכאלה "ייחשב זמן ההפסקה כחלק משעות העבודה", אין לקבל את הטענות שבערעור לעניין זה, לפיהן יש לנכות את זמני ההפסקה משעות העבודה של העובדים. 

 

היקף שעות העבודה בענף השמירה

21.       בטענתן לעניין תחומו של שבוע עבודה בשמירה נסמכות החברות על הוראות תקנות עבודה בשמירה תשי"א-1951, לפיהן "תחומו של שבוע עבודה הוא שישים ושבע שעות עבודה, ובלבד שלא יעלה בממוצע לארבעה שבועות על ארבעים ושבע שעות עבודה". בהתאמה לכך נקבע באותן תקנות כי "תחומו של יום עבודה בשמירה הוא עשר שעות עבודה". בדין דחה בית הדין האזורי טענה זו של החברות. בקשר ליום עבודה בענף השמירה נקבע בשעתו בהסכם הקיבוצי של עובדי השמירה מיום 12.7.72, אשר הוראותיו הורחבו בצו הרחבה מיום 25.12.73, כי שעות נוספות בענף השמירה יהיו השעות העודפות על שמונה שעות עבודה ביום. בשים לב להוראה זו כבר נפסק כי הוראות צו ההרחבה בענף השמירה "גוברות" על הוראות תקנות שעות עבודה בשמירה, בהיותן הוראות המיטיבות עם העובד [בר"ע 390/03 חברת השמירה בע"מ – אמביה נגיסה (7.10.03); ראו לעניין זה גם ע"ע 300104/98 משאבי (ג) אביב בע"מ - זאיד אלהואשלה  (22.3.99)].

            הנה כי כן אין לקבל את טענת החברות בדבר תחומו של שבוע עבודה בענף השמירה וכפועל יוצא ממנו, תחומו של יום או חודש עבודה בענף זה.

            אך למען שלמות התמונה נציין כי תקנות שעות עבודה בשמירה בוטלו, בתוקף החל מיום 1.7.06 (ק"ת תשס"ו מס' 6475 מיום 10.4.2006).

 

22.       אלא שבכך לא מתמצה ההסדר החל בעניין שעות עבודה בענף השמירה. לפי הוראת ס' 3א(2) להסכם הקיבוצי הכללי (מסגרת) לתנאי השכר במשק הפרטי מיום 9.1.95, שהוראותיו הורחבו בצו הרחבה שתוקפו מיום 1.12.96, יעברו העובדים החל מיום 1.7.97 לשבוע עבודה בן 43 שעות, ומאותו מועד יחושב שכר השעה על בסיס של 186 שעות לחודש עבודה. ההסכם הורחב בצו הרחבה על כלל העובדים במשק, בתוקף מיום 1.7.2000 (בסייגים מסוימים כמפורט שם. ראו י"פ 4895, התש"ס, 4002).

            העובדים בענף השמירה אינם נמנים על אלו שעליהם לא יחולו הוראותיו של צו ההרחבה, וממילא אין לפנינו טענה כי הצו אינו חל עליהם. אשר על כן הנכון הוא כי חודש עבודה שלהם עומד על 186 שעות [(ראו ע"ע 459/07 דוד יפה- ארי יוסי אבטחה ושירותים בע"מ (8.12.09) להלן- עניין דוד יפה].

על היקף השעות בחודש עבודה, ניתן ללמוד אף מהוראת סעיף 1 לחוק שכר מינימום תשמ"ז – 1987,שלפיו שכר המינימום לשעה הינו "החלק ה-186 של שכר המינימום".

 

הוכחת תביעה לגמול שעות נוספות על בסיס חישוב חודשי

23.       כבר עמדנו על הכלל, לפיו על התובע גמול שעות נוספות מוטל הנטל להוכיח את העובדה שעבד בשעות נוספות, ואת מספר השעות הנוספות שעבד בפועל. מששבוע עבודה עומד על 43 שעות שבועיות, ובהתאמה לכך, חודש עבודה עומד על 186 שעות.

            צדק בית הדין האזורי בקובעו כי עבודת העובד שהיא מעבר ל-186 שעות בחודש, הינה בבחינת עבודה בשעות נוספות. הוכיח עובד כי עבד מספר שעות העולה על מספר השעות כאמור, יהיה זכאי לגמול שעות נוספות בגינן (ראו סעיפים 3,1 ו-16 לחוק שעות עבודה ומנוחה).

בכך שאין העובד מצביע על ימים ספציפיים שבהם עבד שעות נוספות אין כדי לשקול. שהרי אך ברור הדבר, כי משעבד למעלה מ- 186 שעות חודשיות כי אז ודאי עבד, באיזה מן השבועות שבאותו החודש, מספר שעות שהוא מעבר ל-43 שעות שבועיות, או מעבר למספר שעות העבודה הקבוע ליום עבודה, על פי החוק וההסכמים הרלוונטיים בעניין קיצור שעות העבודה בשבוע  (ראו שם בעניין דוד יפה].

 

מן הכלל אל הפרט

24.       העובדים תבעו גמול שעות נוספות עבור השעות שעבדו, שהן מעבר ל-186 שעות בחודש, בשיעור של 25% עבור כל שעה נוספת. אין לפנינו טענה  בדבר זכאות לגמול בשיעור 50% עבור אותן שעות. מתלושי השכר שצירפו העובדים אכן עולה כי הם עבדו בחלק מהחודשים בהיקף העולה על 186 שעות. מן התלושים גם עולה כי החברות שילמו לעיתים גמול (חלקי) בגין שעות נוספות. החברות לא הכחישו את העולה מתלושי השכר, וממילא, האמור בתלושים הוא בבחינת הודאת בעל דין מטעם המעסיקות. למותר הדבר להזכיר כי החברות, שהסתפקו בהכחשה סתמית של טענות העובדים, לא הציגו דוחות נוכחות מהם ניתן ללמוד על שעות העבודה המדויקות של העובדים; לא הציגו תחשיב מטעמן לסתור את חישובי העובדים, ואף לא טענו באיזה אופן יש לחשב את השעות הנוספות (ראו בעניין דוד יפה).

בנסיבות אלה, מקובלת עלינו קביעת בית הדין האזורי כי העובדים עמדו בנטל להוכיח את תביעתם, וכי זכאים הם לגמול שעות נספות בשיעור 25% עבור אותן שעות שעבדו, שהן מעבר ל-186 שעות בחודש, כפי שנתבע על ידם.

 

הזכאות לגמול שעות נוספות בנוסף לגמול עבודה במנוחה שבועית

25.       כאמור, בקובעו את מניין השעות הנוספות נסמך בית הדין האזורי על הנתונים שבתלושי השכר. בית הדין קבע כי זכאים העובדים לגמול שעות נוספות עבור שעות שעבדו מעבר ל-186 שעות חודשיות, בהפחתת אותו מספר שעות שבהן עבדו במוצאי שבת, בגינן פסק להם גמול עבודה במנוחה שבועית בשיעור 50% לשעת עבודה. כך יצא שבית הדין פסק לעובדים גמול שעות נוספות אך בגין מספר שעות העומד על ההפרש שבין סך השעות שמעבר ל- 186 שעות לבין מספר שעות העבודה שעבדו במוצאי שבת.  

            במסגרת הערעור שכנגד טוענים העובדים כי טעות נפלה בפסק הדין כשהפחית את שעות העבודה במוצאי שבת, מסך השעות העולות על 186 שעות עבודה חודשיות. לטענתם, משעבדו מספר שעות שהוא מעבר ל-186 שעות חודשיות זכאים הם לגמול שעות נוספות עבור כל שעה משעות העבודה העולה על 186 שעות, וזאת גם אם היא שעת עבודה בגינה הם זכאים לגמול מנוחה שבועית.

 

26.       לאחר שעיינו בפסק הדין שבערעור ובטענות הצדדים, הגענו לכלל החלטה כי

            צודקים לעניין זה העובדים בטענתם, וכי טעות נפלה בפסק הדין שבערעור. הנחת היסוד העומדת בבסיס דיוננו בפרק זה היא כי הגמול שבו מדובר מתייחס לעבודה שהיא מעבר ל- 43 שעות שבועיות (ובהתאמה- 186 שעות חודשיות). כך, בין שהעבודה בוצעה ביום רגיל, ובין שבוצעה במוצאי שבת. בנוסחה כפי שנקבעה בפסק הדין, נשלל למעשה מן העובדים גמול עבודה בשעות נוספות, בגין חלק מן השעות שהן מעבר לשעות העבודה על פי החוק. מספר השעות שעבורן לא משולם מלוא הגמול על פי פסק הדין שבערעור, ככל שהמספר הכולל של השעות עולה על 186 שעות עבודה בחודש, הינו כמספר השעות שבהן עבדו העובדים בזמן המנוחה השבועית באותו החודש.

 

27.       ונבהיר- אין חולק כי אפשרי הדבר שעבור שעות עבודה במנוחה שבועית, יהיה עובד זכאי לגמול עבודה בשעות נוספות, וזאת בנוסף על הגמול שלו הוא זכאי בגין עבודה במנוחה שבועית. כך נקבע בקשר לעובד שעבד במנוחה השבועית מעבר לשמונה שעות עבודה, כי יהיה זכאי לגמול עבודה בשעות נוספות עבור שעות עבודתו שמעבר ל-8 שעות עבודה ביום המנוחה השבועית, כך שבסך הכל יעמוד השכר שלו הוא זכאי בגין השעתיים הנוספות הראשונות על 175%, והחל מהשעה הנוספת השלישית יעמוד על 200% [ע"ע 300175/97 דניאל כהן – עירייה נהריה פד"ע לז (2001), 49; עע 305/05 אשר מאיר – החברה להגנת הטבע (1.2.07)]

            אמנם נכון, בענייננו כאן מדובר בעובדים שעבדו במנוחה שבועית במוצאי שבת, למשך פרקי זמן שהם קצרים מ- 8 שעות. עם זאת, אין חולק כי קמה זכאות לעובד לגמול שעות נוספות בכל מקרה שבו עבד מעבר ל-43 שעות שבועיות (להלן- "עבודה נוספת"). זכאות לגמול שעות נוספות תקום לעובד בין ש"העבודה הנוספת" שמעבר ל- 43 שעות שבועיות נדרשת ממנו ביום רגיל, ובין שהיא נדרשת ביום המנוחה השבועי. מכאן, שלעניין הזכאות לגמול שעות נוספות, אין כל סיבה להפחית מן השעות שמעל 186 שעות, את שעות המנוחה השבועית שבהן עבדו העובדים באותו חודש.

 

28.       אשר על כן, אנו קובעים כי העובדים זכאים לגמול שעות נוספות עבור כלל השעות שמעבר ל-186 שעות בחודש, מבלי שיופחתו מהן שעות עבודה במנוחה השבועית.

 

29.       נוכח קביעתנו בדבר זכאות העובדים לגמול שעות נוספות בגין כלל השעות שמעבר ל- 186 שעות לפי המפורט בתלושי השכר, אנו קובעים כי העובדים זכאים לגמול שעות נוספות גם עבור שעות עבודתם במוצאי שבת (ובנוסף לגמול מנוחה שבועית שנפסק להם), לפי היקף שעות העבודה במוצאי שבת כפי שקבע בית הדין האזורי, כדלקמן:

העובד יאיר זכאי לגמול בסך של 2574 ש"ח, לפי החישוב הבא:

528 (שעות העבודה במוצאי שבת שהופחתו) * 19.5 (שכר לשעה) * 0.25 (גמול שעות נוספות).

העובד איגור זכאי לגמול בסך 1609.5 ש"ח, לפי החישוב הבא:

348 (שעות העבודה במוצאי שבת שהופחתו) * 18.5 (שכר לשעה) * 0.25 (גמול שעות נוספות).

 

30.       בקשר לסכומים אלה, אותם מחויבות החברות להוסיף ולשלם מעבר לסכום שפסק בית הדין האזורי, וככל שפיצויי הלנה בגינם לא התיישנו (ראו דברינו בהמשך בנוגע לסוגיית התיישנות פיצויי ההלנה), אנו סבורים כי מכלל הנסיבות עולה מחלוקת שיש בה ממש המצדיקה הפחתה של פיצויי ההלנה הנתבעים בקשר לסכומים אלה, לגובה של הפרשי הצמדה וריבית כחוק. בשים לב למועדים הרלוונטיים, אנו קובעים כי מלוא הסכומים הנוספים שאנו פוסקים לעובדים בגין גמול שעות נוספות, ישולמו בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.2.04 ועד ליום התשלום בפועל (ראו לעניין זה הנפסק על ידינו בהמשך).

           להלן נתייחס לטענות שבערעורים בקשר לפיצויי הלנה בגין סכומים שבית הדין פסק. 

                                                    

פיצויי הלנה

הפחתת פיצויי ההלנה

31.       החברות מבקשות התערבותנו בהחלטת בית הדין האזורי לחייבן בפיצויי הלנת שכר, על סכומים שפסק לזכות העובדים בגין גמול שעות נוספות וגמול מנוחה שבועית. לטענתן, היה מקום להפחית מפיצויי ההלנה ואף לא לחייבן כלל  בפיצויי ההלנה, נוכח המחלוקת שבה יש ממש בקשר לזכאות העובדים לגמולים שתבעו. ואומנם, בפסק דינו קבע בית הדין כי אין טעות כנה בהתנהלות החברות בקשר לאי תשלום גמול שעות נוספות וגמול מנוחה שבועית, ואף לא מצא קיומה של מחלוקת שיש בה ממש בדבר עצם החוב. לפי קביעתו של בית הדין "אין מקום להפחית את פיצויי הלנה ואלה ישולמו בשיעורם המלא מיום הגשת התביעה". אנו סבורים כי בקביעה זו של בית הדין טמונה למעשה סתירה פנימית. שמחד, בית הדין קבע כי אין להפחית מפיצויי ההלנה, ומאידך, ולאמיתו של דבר חייב את החברות בתשלום פיצויי הלנה מופחתים בפסקו פיצויי הלנה, אך מיום 28.2.05. בשים לב לכך שהתביעה הוגשה ביום 7.2.05, רשאי היה בית הדין לחייב את החברות בתשלום פיצויי הלנת שכר החל ממועד מוקדם יותר, שהוא עד שנה קודם להגשת התביעה (ובגין גמולים שהיו צריכים להשתלם החל מאותו מועד ולא שולמו). בכך נמצא בית הדין מפחית למעשה בפועל מפיצויי ההלנה, תוך שהוא קובע, כי אין  מקום להפחיתם.

 

32.       בכפוף להתיישנות הזכות לפיצויי ההלנה על חלקו הארי של הסכום שפסק בית הדין האזורי, עליה נעמוד במפורט להלן, דעתנו היא כי אין להפחית מפיצויי ההלנה שבהן חויבו החברות מעבר להפחתה שהופחתו כאמור בפועל בפסק דינו של בית הדין האזורי. לא מצאנו כי הייתה קיימת מחלוקת שבה יש ממש, המצדיקה הפחתה של פיצויי ההלנה בכל הקשור לאי תשלום מלוא המגיע לעובדים עבור גמול שעות נוספות וגמול מנוחה שבועית שפסק בית הדין האזורי. בנסיבות אלה, ובהעדר ערעור שכנגד מצד העובדים על החיוב בפיצויי הלנה אך מן המועד כפי שנקבע בפסק הדין, ממילא אין להפחית מפיצויי ההלנה הנתבעים עוד מעבר למה שהופחתו בפועל.

בקשר לקביעתנו זו נזכיר גם את דרך התנהלותן של החברות במסגרת ההליך בבית הדין האזורי שנמנעו מסיבותיהן מלהגיש לבית הדין דוחות נוכחות של העובדים. בהתנהלותן זו יש כדי להטיל צל כבד על מידת תום ליבן, בקשר למודעותן לקיומו של חוב מצידן בעניין גמול שעות נוספות וגמול מנוחה שבועית.

 

                                  התיישנות הזכות לפיצויי הלנת שכר

33.       בית הדין האזורי חייב את החברות לשלם לעובדים פיצויי הלנה על  מלוא גמול שעות נוספות וגמול שעות עבודה במנוחה שבועית שפסק להם. תקופת החיוב בפיצויי הלנה נקבעה מיום 28.2.05 ועד התשלום בפועל. סכום הגמול הנושא פיצויי הלנה הינו מלוא המגיע לעובדים על פי פסק הדין עבור תקופת העסקתם. ויוזכר- יאיר עבד מיום 1.1.01 ועד 26.8.05, ואילו איגור עבד בשתי תקופות, האחת מיום 27.8.01 ועד מאי 2002, והשנייה מיום 1.12.02 ועד 31.8.04.  תביעת העובדים הוגשה לבית הדין האזורי ביום 7.2.05.

החברות טוענות כי בית הדין התעלם מטענותיהן לעניין התיישנות, כמו גם מטענות הגנה נוספות שהעלו. אנו סבורים כי צודקות החברות בטענתן להתיישנות חלקם של פיצויי ההלנה שנפסקו. וכל זאת מן הטעמים כפי שיפורטו להלן.

                        

34.       התיישנות הזכות לפיצויי הלנת שכר מוסדרת בסעיף 17א לחוק הגנת השכר התשי"ח- 1958, שזו לשונו:

17א.    (א)      הזכות לפיצויי הלנת שכר, להבדיל משכר עבודה, תתיישן אם לא הוגשה תובענה לבית דין אזורי כמשמעותו בחוק בית הדין לעבודה  תשכ"ט-1969 (להלן – בית דין אזורי) תוך שנה מהיום שבו רואים את השכר כמולן, או תוך 60 ימים מהיום שקיבל העובד את השכר שבו קשור הפיצוי, הכל לפי המוקדם, אולם בית הדין האזורי רשאי להאריך את התקופה של 60 ימים לתקופה של 90 ימים.

(

 
            (ב)       על אף האמור בסעיף קטן (א), אם הלין המעביד את שכרו של העובד, או חלקו, שלוש פעמים בתקופה של שנים עשר חדשים רצופים שבתוך שלוש השנים הרצופות שלאחר יום תשלום השכר שבו קשור הפיצוי, תהא תקופת ההתיישנות שלוש השנים האמורות.

 

 
            (ג)       הוראות סעיף קטן (ב) לא יחולו על פיצויי הלנת שכר שחלפה לגביהם תקופת ההתיישנות של שנה האמורה בסעיף קטן (א).

 

הנה כי כן, לשונו של הסעיף מדברת בעד עצמה. הזכות לפיצויי הלנה מתיישנת תוך שנה מהיום שבו רואים את השכר כמולן. אכן בסעיף 17א(ב) נקבעת תקופת התיישנות בת שלוש שנים, אלא שהיא נמנית, על פי הוראת הסעיף,  מן היום שבו קיבל העובד את השכר שבו קשורה התביעה. למען הסר ספק באה הוראת סעיף 17א(ג) וקובעת כי הוראותיו של ס"ק (ב) בדבר התיישנות בת שלוש שנים לא תחול על פיצויי הלנת שכר שחלפה לגביהם תקופת ההתיישנות של שנה כמפורט בסעיף קטן (א). נמצא אפוא כי כאשר מדובר בתביעה לתשלום שכר שלא שולם כלל, לרבות גמול שעות נוספות, תקופת ההתיישנות של הזכות לפיצויי הלנת שכר עומדת על שנה אחת. תקופת ההתיישנות בת שלוש השנים נוגעת לזכות לפיצויי הלנה על שכר ששולם אך תשלומו היה באיחור. על ההבחנה האמורה עמד בית דין זה מפורשות עוד בפרשת  מרוביץ שם עמדה לבירור שאלת תקופת ההתיישנות של פיצויי הלנה בגין גמול שעות נוספות שהולן פעמים רבות במהלך תקופת ההעסקה, ולא שולם כלל. וכך בין השאר נקבע בפסק הדין מפי הנשיא אדלר:

"על-פי הוראות סעיף 17א(א) הנ"ל הזכות לפיצויי הלנת שכר תתיישן, במקרה בו מדובר בשכר מולן שטרם שולם, אם לא תוגש תובענה לבית-הדין האזורי תוך שנה מהיום בו רואים את השכר כמולן. אשר לשכר שהולן ושולם באיחור, תקופת התיישנות שנקבעה בחוק למקרה מן הסוג הזה היא של 60 ימים, הניתנת להארכה ל- 90 ימים. במקרה שלפנינו מדובר בסכומים שטרם שולמו ועל-כן תקופת ההתיישנות הינה שנה...

... במאמר מוסגר יצוין, כי תקופת ההתיישנות בת שלוש השנים, הקבועה בסעיף 17(א)ב לחוק הגנת השכר, אינה חלה במקרה דנן. אמנם, גם במקרה בו עסקינן מדובר בשכר שהולן מספר רב של פעמים בכל שנה, אולם סעיף 17א(ב) נוגע אך למקרה בו שכרו של העובד שולם אך באיחור, והדבר חזר על עצמו מספר פעמים. לשון אחר, סעיף 17א(ב) מתייחס לסיפה של סעיף 17א(א), דהיינו לשכר שתקופת ההתיישנות לגביו היא בת 60 יום או 90 יום. עובדה זו עולה מפורשות אף מסעיף 17א(ג), המאיין את תחולתו של סעיף 17א(ב) לגבי שכר שטרם שולם ותקופת ההתיישנות לגביו היא שנה."

(עע 195/95 אורלי מרוביץ – עמישב שירותים בע"מ פדע לד 198, להלן: פס"ד מרוביץ, ההדגשה שלי, ר.ר.; ראו גם: עע 1089/04 סאוסן מחאמיד- מועצה מקומית בסמ"ה (27.3.06); עע 1182/02 עו"ד חיים קאזיס- תאופיק ארייט פד"ע לח, 394).

 

35.       נמצא אפוא כי לפי העולה מהוראת הסעיף, ובקשר לתביעה מושא הערעור, שהיא לתשלום שכר שלא שולם כלל לעובדים, זכותם של העובדים לפיצויי הלנה התיישנה בכל הקשור לשכר שלא שולם להם עד יום  7.2.04, שנה קודם למועד הגשת התביעה. משכך, קמה להם זכות לפיצויי הלנה בגין שכר שלו הם זכאים, ולא שולם להם במועדים שלאחר 7.2.04.

            העובדים מבקשים מאיתנו לשנות מן ההלכה הקיימת, ולהעמיד את תקופת ההתיישנות במקרה בו שכר מולן פעם אחר פעם, ולא משולם כלל, על שלוש שנים. לטענתם, אין היגיון בקביעת תקופת התיישנות בת שנה אחת כאשר שכר אינו משולם לעובד פעם אחר פעם, בעוד שהחוק קובע תקופת התיישנות בת שלוש שנים, בתביעת פיצויי הלנה על שכר ששולם באיחור פעם אחר פעם. 

על הקושי שבהוראת הסעיף, כפי שמצביעים עליו העובדים כבר עמד הנשיא אדלר בפסק הדין בעניין מרוביץ בציינו כי:

" אכן יש במצב הדברים היום משום חוסר סבירות שכן אם הוארכה תקופת ההתיישנות לגבי שכר מולן שכבר שולם, מדוע אין להאריכה לגבי שכר שטרם שולם. אי תשלום שכר מהוה פגיעה חמורה יותר בעובד מאשר תשלום שכרו באיחור, וסביר היה שגם לגבי פגיעה חמורה שכזו רשאי יהיה העובד להגיש את תביעתו לשכר מולן תוך שלוש שנים. אולם ברי כי אין באמור כדי להועיל למערערת. סעיף 17א(ג)  לחוק הגנת השכר מונע כאמור, הגשת תביעה לפיצויי הלנה יותר משנה לאחר המועד שבו היה אמור המעסיק לשלם את השכר שטרם שולם"(ראו שם בעמ' 204 לפסק הדין, וכן ראו בפסק הדין ההפניה אל דברי ההסבר להצעת החוק כפי שפורסמה בה"ח תשנ"ב מס' 2115 בעמ' 238). 

 

נוכח הוראתו הברורה והמפורשת של המחוקק, לא ניתן לפסוק על פי המוצע על ידי העובדים, ולקבוע תקופת התיישנות בת שלוש שנים. אין מדובר באפשרויות שונות של פירוש, מהן אמור בית הדין לבחור את הפירוש הנראה בעיניו ההולם ביותר. הוראת החוק ברורה ומפורשת, ועל פיה לא ניתן להגיש תביעה לפיצויי הלנה כעבור שנה מן המועד שבו היה המעסיק אמור לשלם את השכר המולן.

 

36.       אשר על כן מתקבל ערעור החברות לעניין זה. אנו קובעים כי הזכות לפיצויי הלנה התיישנה ככל שהיא מתייחסת לחיוב החברות בתשלום גמול שעות נוספות וגמול מנוחה שבועית לתקופה שלפני 7.2.04.

            משבית הדין האזורי מצא לחייב בפיצויי הלנה על מלוא הסכומים שפסק בגין גמול שעות נוספות וגמול מנוחה שבועית, נעמוד להלן על שיעור הסכומים שישאו פיצויי הלנה, ועל אלו שלא היה מקום לחייב בתשלום פיצויי הלנה בגינם, וזאת בשים לב להתיישנות הזכות לפיצויי הלנה  ככל שהיא נוגעת לתקופה שלפני 7.2.04. 

 

                התיישנות פיצויי הלנה - גמול מנוחה שבועית שנפסק ליאיר

37.       בית הדין האזורי פסק לעובד יאיר סך כולל של 5,148 ש"ח בגין גמול עבודה במנוחה שבועית, בהתייחס לתקופה שמתחילת עבודתו ביום 1.1.01 ועד לחודש אוגוסט 2004 (אף שיאיר עבד עד מועד מאוחר יותר, קבע בית הדין כי הוכח שעבד במנוחה שבועית עד לחודש אוגוסט 2004). על סכום זה הוסיף ופסק פיצויי הלנת שכר מיום 28.2.05. משהתיישנה הזכות לפיצויי הלנת שכר ככל שהיא מתייחסת לתקופה שלפני פברואר 2004, יאיר זכאי לפיצויי הלנת שכר בגין גמול מנוחה שבועית שלא שולם לו אך עבור החודשים שמפברואר 2004 ועד אוגוסט 2004. גמול מנוחה שבועית עבור החודשים הללו עומד על סך של 819 ש"ח [לפי החישוב: 19.5 (שכר לשעה) * 12 (שעות בחודש) * 7 חודשים * 50%]. לסכום זה יתווספו פיצויי הלנת שכר מיום 28.2.05, כפי שקבע בית הדין האזורי, ועד ליום התשלום בפועל.

יתרת הגמול שנפסק על ידי בית הדין האזורי בגין גמול מנוחה שבועית מתייחסת לתקופה שעד 1.2.04, והיא עומדת על 4,329 ש"ח. לסכום זה יתווספו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.2.04 ועד למועד התשלום בפועל.

 

התיישנות פיצויי הלנה -גמול מנוחה שבועית שנפסק לאיגור

38.       בית הדין האזורי פסק לעובד איגור סך כולל של 3,219 ש"ח עבור גמול עבודה במנוחה שבועית. כמו שנקבע לגבי יאיר, כך גם אצל איגור, ניתן לפסוק פיצויי הלנה עבור סכומים שאיגור זכאי להם בגין התקופה שמפברואר 2004. איגור סיים עבודתו באוגוסט 2004, והוא זכאי לגמול מנוחה שבועית בגין 7 חודשים.  הגמול שזכאי לו איגור עבור עבודה במנוחה שבועית בתקופה  זו הינו 777 ש"ח (לפי החישוב: 18.5 (שכר לשעה) * 12 (שעות בחודש) * 7 חודשים * 50%). סכום זה ישא פיצויי הלנת שכר מיום 28.2.05 ועד התשלום בפועל.

יתרת הסכום שפסק בית הדין האזורי לאיגור בגין גמול מנוחה שבועית המתייחס לתקופה שעד פברואר 2004, עומדת על סך של 2,442 ש"ח. לסכום זה יתווספו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.2.04 ועד התשלום בפועל.

 

            התיישנות פיצויי הלנה - גמול שעות נוספות שנפסק ליאיר

39.       יאיר זכאי לפי פסק דינו של בית הדין האזורי לגמול שעות נוספות בשיעור כולל של 196.75 ש"ח. מריכוז נתונים שערך יאיר לתמיכה בתביעתו לגמול שעות נוספות המתבסס על תלושי השכר שלו (נספח ו' לכתב התביעה), עולה כי בתקופה שמיום 7.2.04 ואילך, בחודשים פברואר מרץ ומאי 2004 עבד יאיר 160 שעות נוספות. מספר זה של שעות כולל שעות עבודה נוספות במנוחה שבועית, בגינן נפסק לעובד גמול בנפרד. משכך, יש להפחית את שעות העבודה במנוחה השבועית מכלל השעות הנוספות באותם החודשים. יוצא אפוא, כי עבור שעות נוספות שעבד יאיר בתקופה שלאחר 7.2.04, הוא זכאי לגמול בגין 76 שעות נוספות, בסך של 370 ש"ח (לפי החישוב: 0.25 * 19.5 * 76).  לפי הנוסחא כפי שקבע בית הדין האזורי, כמפורט בפסק הדין, יש להפחית מסכום זה, תשלום שקיבל יאיר עבור שעות נוספות במהלך אותה תקופה, והוא עומד על פי הנתונים שבתיק על סך של 309.35 ש"ח. אשר על כן ההפרש שבין הסכומים העומד על 60.65 ש"ח הוא שישא פיצויי הלנת שכר כחוק מיום 28.2.05 ועד התשלום בפועל, כפי שקבע בית הדין האזורי .

יתרת הסכום שפסק בית הדין בגין גמול שעות נוספות, בשיעור של 136.10 ש"ח תשא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.2.04  ועד התשלום בפועל.

 

 

התיישנות פיצויי הלנה- גמול שעות נוספות שנפסק לאיגור

40.       בית הדין האזורי פסק לאיגור סך כולל של 4,255.75 ש"ח בגין גמול שעות נוספות לכל תקופת עבודתו. 

מריכוז נתונים שערך איגור לתמיכה בתביעתו לגמול שעות נוספות המתבסס על תלושי השכר שלו (נספח י' לכתב התביעה) עולה כי בתקופה החל מיום 7.2.04 ועד לסיום עבודתו באוגוסט 2004 עבד 541 שעות נוספות. על מנת לקבוע את שיעור הגמול יש להפחית 84 שעות שהן שעות מנוחה שבועית בגינן נפסק לו גמול בנפרד. יוצא אפוא, כי עבור התקופה שלאחר 7.2.04, זכאי יאיר לגמול עבור 457 שעות נוספות, בסך של 2,113.62 ש"ח. סכום זה הוא שישא פיצויי הלנה מיום 28.2.05 ועד התשלום בפועל.

על יתרת הסכום בשיעור של 2,141.38 ש"ח, שהוא סכום החיוב בהתייחס לתקופה שקדמה לפברואר 2004, יתווספו הפרשי הצמדה וריבית כחוק  מיום 1.2.04 ועד התשלום בפועל.

 

פיצויי הלנה על סכום החוב ברוטו או נטו?

41.       החברות טוענות בערעורן כי שגה בית הדין עת פסק פיצויי הלנה על שכר בערכי ברוטו, במקום שיתייחס לערכי נטו. בקשר לפסיקת פיצויי הלנה על סכומי ברוטו או נטו, נקבעו לאחרונה  בפסק דין עמאד, מפי השופטת וירט-ליבנה, הכללים כדלקמן:

 

מיום 2.1.1964

תיקון מס' 3

ס"ח תשכ"ד מס' 412 מיום 2.1.1964 בעמ' 35 (ה"ח 555)

הוספת סעיף 17א


מיום 1.9.1969

תיקון מס' 7

ס"ח תשכ"ט מס' 553 מיום 27.3.1969 בעמ' 77 (ה"ח 748)

17א. הזכות לפיצויי הלנת שכר, להבדיל משכר עבודה, תתיישן אם לא הוגשה תובענה לבית המשפט  או לממונה על גבייית השכר לבית דין אזורי כמשמעותו בחוק בית הדין לעבודה, תשכ"ט-1969 (להלן – בית דין אזורי) תוך שנה מהיום שבו רואים את השכר כמולן, או תוך 14 יום מהיום שקיבל העובד את השכר שבו קשור הפיצוי, הכל לפי המוקדם, אולם בית המשפט או הממונה בית הדין האזורי רשאים להאריך את התקופה של 14 יום לתקופה של 30 יום.

 

מיום 7.8.1985

תיקון מס' 16

ס"ח תשמ"ה מס' 1156 מיום 7.8.1985 בעמ' 211 (ה"ח 1734)

17א. הזכות לפיצויי הלנת שכר, להבדיל משכר עבודה, תתיישן אם לא הוגשה תובענה לבית דין אזורי כמשמעותו בחוק בית הדין לעבודה, תשכ"ט-1969 (להלן – בית דין אזורי) תוך שנה מהיום שבו רואים את השכר כמולן, או תוך 14 יום 30 ימים מהיום שקיבל העובד את השכר שבו קשור הפיצוי, הכל לפי המוקדם, אולם בית הדין האזורי רשאים להאריך את התקופה של 14 יום 30 ימים לתקופה של 30 יום 60 ימים.

 

מיום 27.1.1993

תיקון מס' 18

ס"ח תשנ"ג מס' 1410 מיום 27.1.1993 בעמ' 47 (ה"ח 2115)

17א. (א) הזכות לפיצויי הלנת שכר, להבדיל משכר עבודה, תתיישן אם לא הוגשה תובענה לבית דין אזורי כמשמעותו בחוק בית הדין לעבודה, תשכ"ט-1969 (להלן – בית דין אזורי) תוך שנה מהיום שבו רואים את השכר כמולן, או תוך 30 ימים מהיום שקיבל העובד את השכר שבו קשור הפיצוי, הכל לפי המוקדם, אולם בית הדין האזורי רשאים להאריך את התקופה של 30 ימים לתקופה של 60 ימים.

(ב) על אף האמור בסעיף קטן (א), אם הלין המעביד את שכרו של העובד, או חלקו, שלוש פעמים בתקופה של שנים עשר חדשים רצופים שבתוך שלוש השנים הרצופות שלאחר יום תשלום השכר שבו קשור הפיצוי, תהא תקופת ההתיישנות שלוש השנים האמורות.

(ג) הוראות סעיף קטן (ב) לא יחולו על פיצויי הלנת שכר שחלפה לגביהם תקופת ההתישנות של שנה האמורה בסעיף קטן (א).

 

מיום 17.11.1994

תיקון מס' 19

ס"ח תשנ"ה מס' 1487 מיום 17.11.1994 בעמ' 14 (ה"ח 2298)

"1.      העובד מגיש תביעה לפיצויי הלנת שכר לפי השכר ברוטו, ללא תשלומים נלווים והחזרי הוצאות.

2.        על המעביד להוכיח כי מתוך השכר ברוטו הוא ניכה והעביר לתעודתם את הסכומים שהוא חייב או זכאי לנכות מכוח סעיף 25 לחוק הגנת השכר וסכומים אלה ייחשבו כסכומים שכבר שולמו על חשבון השכר המולן. בית הדין יוכל לשקול בנסיבות מיוחדות הפחתת הסכומים גם אם עדיין לא הועברו בפועל לתעודתם בנסיבות שאפרט בסעיף 8 שלהלן.

3.        על הסכום שיוותר לאחר שהוכחו הניכויים המותרים יתווספו פיצויי הלנה בשיעור שנקבע בפסק הדין. "

[ע"ע 731/07 עמאד אבראהים – מועצה מקומית מע'אר (22.6.08), להלן- פס"ד עמאד]

 

42.       לפי העולה מכלל החומר שבתיק, לא שילמו החברות לעובדים מלוא גמול             שעות נוספות וגמול מנוחה שבועית להם היו העובדים זכאים. אין טענה לחברות, אף לא במסגרת הערעור כי הן ניכו בגין סכומי החוב תשלומי מיסים כחוק. משכך, אין להתערב בפסק הדין של בית הדין האזורי שחייב את החברות בתשלום פיצויי הלנה על סכומי החוב בשיעורם ברוטו.  

 

43.       סיכום חלק זה שבערעור בנוגע לפיצויי הלנת שכר :

           א.        נדחה ערעור החברות בנוגע לפסיקת פיצויי הלנה על סכומי ברוטו.

ב.         מתקבל ערעור החברות ככל שהוא מתייחס להתיישנות פיצויי הלנת שכר על תשלומים בהם הן חויבו בקשר לתקופת עבודתם של העובדים שמלפני 7.2.04.

ג.         נדחה ערעור החברות בקשר לחיובן בפיצויי הלנת שכר על סכומי חוב המתייחסים לתקופה שלאחר 7.2.04.

ד.         ולמען הסר ספק- הסכומים הנוספים שנפסקו במסגרת הערעור דנן בגין גמול שעות נוספות, ישולמו בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.2.04 ועד ליום התשלום המלא בפועל.

 

הערעור שכנגד- אי חיוב בתשלום פיצוי הלנת פיצויי פיטורים לעובד איגור

44.     החברות סבורות כי בשים לב לטענות שבערעור, אין העובדים רשאים לטעון לעניין אי פסיקת פיצויי הלנת פיצויי פיטורים במסגרת "ערעור שכנגד". ואומנם, צודקות החברות בטענתן, כי במסגרת "ערעור שכנגד" מוגבל המערער שכנגד אך ורק לאותם עניינים שנכללו במסגרת הודעת הערעור של הצד שכנגד. בעניין זה אימץ בית הדין הארצי את המבחן שנקבע בבית המשפט העליון לעניין הערעור שכנגד, לפיו "ערעור שכנגד יוגש רק בעניין שהוא נשוא הערעור העיקרי, הווה אומר שרק אותם נושאים, ואותם עניינים, אשר הוכרעו בפסק הדין של בית הדין קמא ואשר נכללו בערעור העיקרי, רשאי המשיב לערער עליהם במסגרת ערעור שכנגד" [דב"ע (ארצי) נה/3-72 בן טובים – אביק (24.8.95) ההדגשה שלי ר.ר.). בע"א 2124/00 עזבון יוסף נ' חיננזון עזבון איתמר טמיר (30.10.00,להלן - פס"ד טמיר) נקבע מבחן מרחיב לצורך פרשנות המונח "אותו עניין", כדלהלן:

 

"התיבה "אותו עניין" מתפרשת, לצורך זה, על דרך ההרחבה, ועל מנת לעמוד בדרישת המבחן המקופל בה, אין צורך שהערעור שכנגד יוגבל לנושאים המועלים בהודעת הערעור. כך, למשל, בע"א 803/89 מדינת ישראל נ' אוזן, פ"ד מה(5) 695, נפסק כי "הערעור שכנגד הוא מקבילו של הערעור שכבר הוגש, והוא יכול על כן, להיות מופנה רק נגד העילות המונחות ביסודו של הדיון במסגרת הערעור הראשי. אין פירושו של דבר, שהודעת הערעור יכולה לתקוף רק את הנושאים שהועלו בערעור העיקרי, אלא יכול שהערעור שכנגד יתייחס לכל המונח ביסודו של הערעור ושזור וקשור באותו עניין".התוצאה היא שבחינת העניין נעשית על פי מידת הזיקה שבין הערעור לבין הערעור שכנגד ... שאלת הזיקה היא שאלה של דרגה, ואינה חייבת להתבטא בחפיפה מלאה של השאלות אליהן מופנים הערעורים."

 

            בחינת הערעור שכנגד בקשר לטענות הנוגעות להימנעות בית הדין האזורי מפסיקת פיצויי הלנת פיצויי פיטורים מעלה כי לא קיימת זיקה בין העניינים שהועלו במסגרת הערעור העיקרי של החברות, לבין השאלה בדבר חיוב החברות בפיצוי הלנת פיצויי פיטורים לעובד איגור. ויובהר, החברות לא העלו בערעורן כל טענה הנוגעת לחיובן בתשלום פיצויי פיטורים לאיגור. על כן אנו קובעים כי הערעור בנושא זה אינו יכול לבוא בגדר ערעור שכנגד.

 

45.       לגופו של עניין נציין כי לא מצאנו כי יש בדרך התנהלותן של החברות במהלך תקופת ההעסקה כדי להצדיק התערבות בפסיקת בית הדין האזורי  בנסיבות המקרה, עת בחן את האירועים הרלוונטיים בעת סיום ההעסקה של איגור, והחליט שלא לחייב את החברות בנסיבות המקרה בפיצויי הלנת פיצויי פיטורים. עם זאת, בבחינת פסק הדין מתעורר קושי נוכח הימנעותו של בית הדין ממתן הבהרה על שום מה נמנע מלחייב את החברות בפיצויי הלנת פיצוי פיטורים. מכל מקום, בנסיבות המקרה, משבחרו המערערים להעלות טענותיהם בסוגיה זו על דרך של ערעור שכנגד דווקא, ולא במסגרת ערעור מטעמם, וגם בשים לב להלכה הפסוקה, לפיה כרגיל, ערכאת ערעור לא תתערב בקביעתה של הערכאה הדיונית בעניין פיצויי הלנה, הגענו לכלל מסקנה כי דינו של הערעור שכנגד בנושא זה להידחות.

 

                      הערעור שכנגד- פיצוי עונשי ופיצוי בגין נזק לא ממוני

46.       גם כאן טוענות החברות כי אין הנושא  צריך להידון על דרך ערעור שכנגד, באשר במסגרת הערעור לא הועלו נושאים  שהם "באותו עניין". אכן, ספק אם נכון היה להעלות את הטענות מושא חלק זה שבדיון, במסגרת ערעור שכנגד. עם זאת לא נצא ידי חובתנו אם לא נתייחס לגופם של דברים ולו נוכח חשיבותם המיוחדת.

בפסק דינו ציין בית הדין האזורי את התרשמותו בקשר לדרך ההעסקה הפוגענית בה הועסק יאיר עת ש"הועבר" בחודש פברואר 2003 לעבוד אצל המשיבה 2 "לשם פגיעה בזכויותיו". בית הדין אף ציין את החומרה שבה הוא רואה את התנהגות החברות כלפי איגור שנדרש על ידן להמציא פרטי אדם אחר למשך מספר חודשים לצורך המשך העסקתו וכתנאי להמשך ההעסקה, כך ששכרו ישולם וידווח על שם עובד אחר בעוד הוא ממשיך לעבוד ברצף. בית הדין ציין כי "התנהלות זו הינה חמורה ביותר, הן בהיותה עבירה על חוקי המס והעונשין, והן בהיותה פוגעת בזכויות העובד על פי חוקי המגן". על אף החומרה שבהתנהלות החברות, נמנע בית הדין האזורי מחיובן בפיצוי בגין עוגמת נפש, בשים לב לכך שבמסגרת ההליך שהתנהל בפניו לא הכחישו החברות בשום שלב את רציפות העסקתם של העובדים, ואף לא טענו כל טענה המבוססת על קטיעת הרצף או על הקטנת הוותק, שיש בה כדי לפגוע בעובדים. בנסיבות אלה כך קבע בית הדין "אף שהמעשים כשלעצמם והתנהלות הנתבעות הינם בלתי ראויים, בדיעבד, לא נגרם לתובעים כל נזק". בית הדין אף ציין כי החברות נמנעו מלשלם לעובדים את מלוא זכויותיהם הסוציאליות. עם זאת הפרה זו של חובותיהן מזכות את העובדים מכוח עילות בדיני העבודה, לרבות בפיצויי הלנת שכר. על כן לא מצא בית הדין כי זהו המקרה החריג בו ראוי לפסוק פיצוי נוסף בגין עוגמת נפש.

 

47.       אכן, כפי שעולה מפסק דינו של בית הדין האזורי, התנהלות החברות במהלך תקופת העבודה, בנוקטן שיטות שונות למניעת רצף העסקתם של העובדים, והימנעותן מלשלם לעובדים במהלך תקופת העבודה את מלוא זכויותיהם על פי חקיקת המגן, ראויה לכל גינוי וביקורת. השאלה הנשאלת היא מהו הסעד הראוי בנסיבותיו של המקרה שלפנינו. העובדים מבקשים התערבותנו בפסק דינו של בית הדין האזורי, שלמרות החומרה שמצא בהתנהלותן של החברות, נמנע מלפסוק להם פיצויים עונשיים ופיצוי בגין עוגמת נפש. ואומנם, לבית הדין לעבודה נתונה הסמכות לפסוק במקרים הנמצאים מתאימים לכך, פיצויים שיש להם מאפיינים עונשיים. עמדה על כך סגנית הנשיא ברק עוד בפרשת שרון פלוטקין בקובעה, בהתייחס לפסיקת פיצוי לפי חוק שוויון הזדמנויות בעבודה תשמ"ח - 1988, כי מטרות הפיצוי הן שתיים: "פיצוי על נזק ממשי, ופיצוי עונשי". לשיטתה, לפי המפורט בפסק הדין, בפסיקת הפיצוי יש חשיבות לגורם ההרתעה, "והדרך היא סנקציה עונשית כואבת". כמו כן נקבע שם כי "פסיקת פיצויים עונשיים נתונה לסמכותם של בתי המשפט כסמכות טבועה" (דב"ע נו/3-129, שרון פלוטקין – אחים אייזנברג בע"מ, וערעור שכנגד, פד"ע לג 481, בעמ' 500, ובעמ' 502, וכן ראו בפסק הדין של הנשיא אדלר בעניין עע 274/06 פלונית- אלמוני (לא פורסם, 26.3.08), בפסקה 14 לפסק הדין בקשר לפסיקת פיצוי לפי החוק למניעת הטרדה מינית, תשנ"ח - 1998, ובפסק הדין של השופטת ארד (כתוארה אז), עע 247/07  פלונית – סופיה קוציק (24.9.09), וההפניות שם, גם לעניין סמכות בתי המשפט הכלליים לפסוק פיצויים עונשיים).

 

48.       לאחר שעיינו בכלל החומר שבתיק ונוכח הנסיבות המיוחדות כפי שהתבררו לפני בית הדין האזורי, הגענו לכלל מסקנה כי אין להתערב בשיקול דעתו של בית הדין שנמנע בנסיבות המקרה דנן מפסיקת פיצוי נוסף לעובדים, בקשר עם התנהלות החברות, ובגין עוגמת הנפש שנגרמה להם. בית הדין עמד על כך כי מתחילתם של ההליכים המשפטיים לא התכחשו החברות לרציפות העסקתם של העובדים על ידן. לעניין זה נציין כי בדיון שהתקיים בבית הדין האזורי ביום 5.6.06 נרשם מפי ב"כ החברות כי  החברות מודות שהדרך שבה התנהלו היא בבחינת "שגיאה מוחלטת", כי הן מאשרות בפה מלא את רציפות העסקתם של העובדים, והן נושאות "באחריות מוחלטת לאורך כל התקופות". מתוך העדויות והראיות כפי שנפרשו לפני בית הדין אף לא נמצא ביטוי שיש בו ממש לנזקים בלתי ממוניים שנגרמו למי מן העובדים בהקשר זה. ויתרה מכך, בפוסקו לעובדים את מלוא הזכויות שנמנעו מהם הוסיף בית הדין וחייב את החברות בפיצויי הלנת שכר. על כל אלה נוסיף אנו ונדגיש את ההקלה המשמעותית שמצא בית הדין להקל עם העובדים בכל הקשור בנטל הראיה המוטל עליהם בהוכחת תביעותיהם. לעניין זה הביא בית הדין האזורי בחשבון, ובצדק, את דרך התנהלותן של החברות, בקובעו כי די בראיות כפי שהציגו העובדים כדי להצביע על מתכונת עבודה קבועה.

הנה כי כן, בשים לב לאמור בעניין העלאת טענות העובדים במקרה זה במסגרת ערעור שכנגד, ונוכח כלל הנסיבות כפי שפורטו, מסקנתנו הינה כי אין מקום להתערב בשיקול דעתו של בית הדין האזורי, כשנמנע בנסיבות המקרה דנן מלפסוק פיצויים עונשיים ופיצוי בגין נזק לא ממוני שנגרם לעובדים. נזכיר עוד את ההלכה הפסוקה לפיה פיצוי בגין עוגמת נפש לא יינתן כדבר שבשגרה אלא במקרים קיצוניים ויוצאי דופן בחומרתם [דב"ע נג/114-3, נג/99-3 מדינת ישראל – דוד מצגר פדע כו(1) 563; עע 360/99 אהרון כהן – מדינת ישראל פד"ע לח 1; עע 480/05 , 611/05 אלי בן עמי – פלונית (לא פורסם, 8.7.08); עע 456/06 אוניברסיטת תל אביב- רבקה אלישע (לא פורסם, 27.2.08)].

בכל אופן, ראוי יהיה בנסיבות דנן להביא בחשבון את דרך התנהלות החברות בבוא בית הדין לקבוע את שיעור ההוצאות שבו יש לחייבן.

 

49.       נציין כי לאחר הדיון שהתקיים בערעור, הגישו העובדים בקשה להוספת ראיה (בש"א 377/08), שהיא פסק דין שניתן בבית הדין האזורי בבאר שבע ביום 17.6.08, התומך לטענתם בהשתת פיצוי עונשי על החברות.

לא מצאנו שיש בראיה זו יש כדי לשנות מהחלטתנו שלא להתערב בפסיקת בית הדין האזורי. בנסיבות אלה, הבקשה להוספת ראיה נדחית.

 

50.      באשר לערעור החברות על הוצאות המשפט שהושתו עליהם - בית הדין האזורי חייב את החברות בהוצאות בשיעור 20,000 ש"ח.  אכן הסכום הינו גבוה בשים לב לשיעור ההוצאות הנפסק כרגיל בבתי הדין. גם בכך באה לידי ביטוי התייחסותו של בית הדין לקיפוח המשמעותי שקופחו העובדים בזכויותיהם. לאור כלל האמור לעיל אין כל הצדקה להתערבותנו בפסיקת בית הדין לעניין זה, מה עוד שהכלל הוא כי פסיקת הוצאות היא עניין הנתון לשיקול דעת הערכאה הדיונית, וערכאת הערעור אינה ממהרת להתערב בפסיקתה.  

 
סוף דבר

 

51.       ערעור החברות

הערעור נדחה למעט בסוגיית התיישנות פיצויי ההלנה, שבקשר אליה מתקבל   הערעור באופן חלקי כלהלן:     

א.        מבוטל חיוב החברות בפיצויי הלנת שכר ככל שהוא מתייחס לשכר שלא שולם במועדים שלפני 7.2.04. סכומי החוב המתייחסים לתקופת העבודה שמלפני 7.2.04 ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק.

ב.         נדחה ערעור החברות בקשר לחיובן בפיצויי הלנת שכר על סכומי חוב המתייחסים לתקופה שלאחר 7.2.04.

אשר על כן, התוצאה האופרטיבית בהתייחס לחיוב בפיצויי הלנת שכר בגין סכומים שפסק בית הדין האזורי היא כדלקמן-

 

העובד יאיר

סך של 5,148 ש"ח שפסק בית הדין האזורי ליאיר כגמול מנוחה שבועית ישולם כך שלחלקו של הסכום בסך של 819 ש"ח, יתווספו פיצויי הלנת שכר מיום 28.2.05 ועד ליום התשלום בפועל כפי שקבע בית הדין האזורי. ליתרת הגמול בשיעור 4,329 של ש"ח, יתווספו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.2.04 ועד למועד התשלום בפועל.

סך של 196.75 ש"ח שפסק בית הדין האזורי כגמול שעות נוספות ישולם כך שלחלקו של הסכום בסך של 60.65 ש"ח יתווספו פיצויי הלנת שכר כחוק מיום 28.2.05 ועד התשלום בפועל, כפי שקבע בית הדין האזורי. ליתרת הסכום בשיעור של 136.10 ש"ח יתווספו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.2.04 ועד התשלום בפועל.

 

 

 

העובד איגור

סך של 3,219 ש"ח שפסק בית הדין האזורי לאיגור כגמול מנוחה שבועית ישולם כך שלחלקו של הסכום בסך של 777 ש"ח יתווספו פיצויי הלנת שכר מיום 28.2.05 ועד התשלום בפועל כפי שקבע בית הדין האזורי. ליתרת הגמול בשיעור של 2,442 ש"ח, יתווספו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.2.04  ועד התשלום בפועל.

סך של 4,255 ש"ח שפסק בית הדין האזורי לאיגור כגמול שעות נוספות, ישולם כך שלחלקו של הסכום בסך של  2,113.62 ש"ח יתווספו פיצויי הלנה מיום 28.2.05 ועד התשלום בפועל כפי שקבע בית הדין האזורי. על יתרת הסכום בשיעור של 2,141.38 ש"ח יתווספו הפרשי הצמדה וריבית כחוק  מיום 1.2.04 ועד התשלום בפועל.

 

52.       הערעור שכנגד

א.        הערעור שכנגד שהגישו העובדים מתקבל באופן חלקי, לעניין הזכאות לסכומים נוספים בגין גמול שעות נוספות. בנוסף לסכומים שפסק בית הדין האזורי ישלמו החברות לעובד יאיר גמול שעות נוספות בסך של 2,574 ש"ח, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.2.04 ועד ליום התשלום המלא בפועל; לעובד איגור ישלמו סך של 1609.5 ש"ח, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.2.04 ועד ליום התשלום המלא בפועל.

ב.                 יתר הטענות בערעור שכנגד נדחות.

 

53.       באשר להוצאות משפט בערעור ובערעור שכנגד: בנסיבות העניין משהערעורים התקבלו בחלקם ונדחו בחלק אחר, ובשים לב לדרך התנהלותן של החברות בהעסקת העובדים, וקיפוחם המשמעותי במהלך תקופת עבודתם בזכויותיהם מכוח משפט העבודה המגן, אנו פוסקים לעובדים הוצאות בסך של 7,000 ש"ח לכל אחד מהם, ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 20,000 ש"ח, בצירוף מע"מ כחוק. ככל שסכומים אלה לא ישולמו בתוך 30 יום ממועד המצאת פסק הדין לחברות, ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד מתן פסק הדין ועד התשלום בפועל.

 

ניתן היום, ד' בשבט תש"ע, 19 בינואר 2010, בהיעדר הצדדים, ויישלח לצדדים בדואר.

 

______________           _______________            _________________

הנשיא סטיב אדלר               השופטת נילי ארד                 השופטת רונית רוזנפלד

 

_______________________       _____________________

נציג עובדים מר שלום חבשוש            נציג מעבידים מר זאב אבלס