בית הדין הארצי לעבודה

עע 001017/04

המערער	אהוד ענבר
	-
המשיב	אפרים בן מנשה
בפני: השופט עמירם רבינוביץ, השופט יגאל פליטמן, השופטת נילי ארד נציג עובדים, מר יצחק הרפז נציג מעבידים, מר דורון טמיר

המערער טען בעצמו

בשם המשיב: עו"ד יונתן כהן

פסק דין

השופט יגאל פליטמן

1. לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בירושלים (עב 1539/00; השופטת דיתה פרוז'ינין ונציגי הציבור מר צור ומר שיפמן) בו התקבלה טענת המשיב להרמת מסך ההתאגדות של החברה בה הוא הועסק, והמערער כאורגן בחברה, חויב אישית לשלם לו סך של 162,000 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.6.99 ועד ליום התשלום המלא בפועל.

2. להלן עובדות המקרה כפי שקבען בית הדין האזורי בפסק דינו:

"א. התובע עבד כחשב כמויות בחברת "ענת הנדסה בע"מ" מיום 1.7.91 ועד לשנת 1994.

ב. ביום 30.6.91 נחתם בן התובע לבין החברה הנ"ל חוזה עבודה (ת/1).

ג. הנתבע 2 היה בעל מניות ומנהל בחברה הנ"ל, וחתם על חוזה העבודה עם התובע. במסגרת העסקתו כאמור, קיבל התובע הנחיות והוראות מהנתבע 2 (להלן – הנתבע, מוסכמה 3, דיון מוקדם מיום 24.7.01).

ד. לקראת סוף שנת 1994 הופסקה פעילותה של חברת "ענת הנדסה בע"מ" (עדות הנתבע ע' 24 ש' 8-9). במועד זה עברו התובע, הנתבע ועובד נוסף לעבוד אצל הנתבעת 1 (עדות התובע בעמ' 7 ש' 16-12).

ה. לתובע לא שולמו פיצויי פיטורים (ע' 24 ש' 16-20).

ו. בתלושי השכר של התובע, שהונפקו על ידי הנתבעת, צויין כי תחילת העבודה הינה בחודש 1/95.

ז. לתובע לא שולם שכר עבודה עבור השנתיים אחרונות לעבודתו – מחודש 5/97 ועד 5/99.

ח. ביום 14.5.99 הודע לתובע על הפסקת עבודתו אצל הנתבעת, כך נכתב בהודעה הנ"ל (נספח ד' לכתב התביעה):

"הנדון: הפסקת עבודתך

הנני להודיעך כי עקב צמצומים בעבודה, עבודתך תופסק החל בתאריך 15.5.99.

יתרת המשכורת המגיעה לך (מחודש 5/97) פיצויי פיטורין עפ"י חוק, יתרות חופשה והבראה וכן פיצויי הצמדה ישולמו לך לא יאוחר מ-4/7/99.

(על פי חישוב שערכנו הסכום יגיע לכ-162,000 ש"ח).

אנו מודים לך על עבודתך המקצועית והמועילה לחברה ומאחלים לך הצלחה בהמשך.

רצ"ב מכתב המלצה

בכבוד רב

ענת יעוץ והנדסה (1994) בע"מ"

הנתבע הוא זה שחתום על ההודעה הנ"ל.

3. העובדות בגינן הגיע בית הדין האזורי למסקנתו, כי יש להרים את מסך ההתאגדות ולהטיל חבות אישית על המערער לשלם למשיב שכר עבודה לתקופה מחודש 5/97 ועד לחודש 5/99, פיצויי פיטורים, דמי הבראה ופדיון חופשה, הינן:

א. חתימת המשיב על טופס 106 (ת/11) ועל חלק מתלושי השכר (ת/7 – ת/9). הודעת הפיטורים ת/13, אישור שלא שולם המגיע על פי הודעת הפיטורים (ת/14) ומכתב ההמלצה.

ב. החתימה על טופס 106 והוצאת תלוש השכר נעשתה חרף ידיעת המערער כי השכר לא שולם. בכך הוצג על ידו מצג שווא.

ג. חתימת המערער מתנוססת על המסמכים שאוזכרו, חרף דבריו, כי הוא שימש רק מנהל מקצועי בחברה.

ד. חובת תום הלב מחייבת את המעסיק להתאים את העסקת העובדים ליכולת הכלכלית של החברה. בהעדר תאימות כזאת, יש להטיל אחריות אישית על מי שמעסיק את העובדים בפועל למרות המצב הכלכלי, הקשה של החברה. במילים אחרות, אין מקום להמשך העסקת עובד כאשר המעסיק יודע שלא יוכל לשלם שכרו עקב מצבה הכלכלי של החברה.

מחומר הראיות עולה, כי המערער המשיך להעסיק את המשיב במשך תקופה של שנתיים, אף כי ידע שאין ביכולתה של החברה לשלם שכרו ובכך פעל בחוסר תום לב, תוך שהוא מסתתר מאחורי מסך ההתאגדות כדי להתחמק מתוצאות מעשיו. נסיבות אלה מצדיקות הרמת מסך ההתאגדות וחיובו האישי.

ה. טענת המערער, כי תחילה רבינוביץ ולאחר מכן בן שחר שטיינבויים היו המנהלים בחברה וקיבלו את כל ההחלטות הנוגעות לפעילותה ולהעסקת המשיב - לא נתמכה בעדותם, משהם לא זומנו כלל על ידו, כעדים מטעמו ללא כל הסבר.

ו. המערער נטל סיכון בלתי סביר, כאשר העסיק את המשיב במשך תקופה ארוכה, על סמך אמונתו בהבטחתו לתשלום שכרו.

ז. בהיות המערער אחד מ"יחידי האורגן" של החברה ומוסמך לפעול בשמה, יש לקבוע, על פי סעיף 54 לחוק החברות, התשנ"ט - 1999 (להלן - חוק החברות) המשקף את המצב המשפטי ששרר גם עובר לכניסת החוק לתוקף, כי הוא חב אישית את הסכום המגיע למשיב.

4. על מנת לבחון האם הונחה בפני בית הדין תשתית מתאימה להצדקת הרמת מסך, נבחן בקצרה את ההלכה בסוגייה זו:

א. עיקרון אישיותה המשפטית הנפרדת של החברה, הינו מאבני היסוד בדיני

החברות, וכבר נפסק כי "הכלל הוא כי חברה היא תאגיד, הנפרד מבעלי מניותיו, מנהליו ועובדיו, לכל דבר ועניין. לא ייתכנו חיי מסחר ומשק תקינים מבלי שיוקפד על הפרדה בין התאגיד לבין בעליו ומנהליו" (דב"ע נג/205-3 מחמוד וגיה - גלידות הבירה ואח' פד"ע כז 345).

"ואולם, פרגוד ההתאגדות עלול לשמש גם מקום מחבוא לפעילות פחות חיובית, לעקיפת הדין, להונאת נושים, ולהקצאה מעוותת של מקורות. במקרים אלה מן הראוי 'להרים את מסך ההתאגדות', ולהתבונן בישויות הפועלות מעבר לו, תוך התעלמות מן האישיות הנפרדת של התאגיד" (פרופ' א' פרוקצ'יה, דיני חברות חדשים בישראל, המכון למחקרי חקיקה ולמשפט השוואתי ע"ש סאקר, תשמ"ט - 1989, עמ' 46). הנה כי כן, בצד עקרון "האישיות המשפטית הנפרדת" התפתחה דוקטרינת הרמת המסך על מנת למנוע שימוש לרעה במסך ההתאגדות.

ב. תורת הרמת המסך הקלאסית עסקה בהרמת מסך לשם ייחוס חובות

החברה לבעלי המניות. העילות להרמת המסך והתבניות המשפטיות בהן השתמשו בתי המשפט כדי ליחס חובות וזכויות לבעלי המניות לא היוו רשימה סדורה לאור "רצונה של המערכת השיפוטית לשמר בידיה מכניזם גמיש דיו על - מנת לאפשר לה להתעלם מן האישיות המשפטית באותם מקרים קיצוניים, שבהם נראה כי החלתו של עקרון האישיות המשפטית הנפרדת תוליך לתוצאות מוזרות ולא צודקות" (ד"ר א' חביב - סגל "מגמות חדשות בהלכות הרמת המסך", עיוני משפט י"ז (1) עמ' 201). על העילות המקובלות להרמת מסך, נימנו "ייסודה של חברה למטרות תרמית, ערבוב נכסי החברה עם הנכסים הפרטיים של בעלי המניות, מימון עצמי קטן ביותר, יחס מינוף גדול במיוחד, הברחת נכסים מן החברה אל בעלי המניות ללא תמורה ראויה, או התערבות בחיי החברה המונעת ממנה לתפקד כמוקד רווחים עצמאי" (ד"ר א' חביב -סגל, דיני חברות לאור חוק החברות החדש, הוצאת אל-טן הפקות בע"מ, כרך א', עמ' 253).

דוקטרינת הרמת המסך עוגנה בחוק החברות. כפי שצויין בפסק הדין קמא, חוק זה נכנס לתוקף לאחר סיום עבודת המערער בשנת 1999. עם זאת, בדברי ההסבר להצעת החוק לעניין הרמת מסך צויין כי "מוצע לקבוע מספר הוראות מפורשות באשר להרמת המסך אשר נדונו בפסיקה" (הצ"ח 2432 התשנ"ו, עמ' 12), ומכאן שניתן ללמוד מהוראות החוק אף על ההלכות שחלו עובר לחקיקה. עת ניכנס החוק לתוקפו היה נוסח הוראת החוק בעניין הרמת מסך כדלקמן:

"6. (א) הרמה של מסך ההתאגדות היא כל אחד מאלה:

(1) ייחוס זכויות וחובות של החברה לבעל מניה בה;

(2) ייחוס תכונות, זכויות וחובות של בעל מניה לחברה.

(ב) על אף הוראת סעיף 4, רשאי בית משפט להרים את מסך

ההתאגדות אם התקיים לכך תנאי הקבוע בחיקוק או אם בנסיבות העניין צודק ונכון לעשות כן, או אם התקיימו התנאים הקבועים בסעיף קטן (ג).

(ג) בית משפט הדן בהליך נגד חברה רשאי, במקרים חריגים

ומטעמים מיוחדים, להרים את מסך ההתאגדות בהתקיים

אחד מאלה:

(1) השימוש באישיותה המשפטית הנפרדת של החברה נועד

לסכל כוונתו של כל דין או להונות או לקפח אדם;

(2) בנסיבות העניין צודק ונכון לעשות כן, בשים לב לכך שהיה

יסוד סביר להניח כי ניהול עסקי החברה לא היה לטובת

החברה וכן היה בו משום נטילת סיכון בלתי סביר באשר

ליכולתה לפרוע את חובותיה.

(ד) הרמת מסך לשם ייחוס חובות החברה לבעל מניה בה, תיעשה

בשים לב ליכולת החברה לפרוע את חובותיה".

במאמר מוסגר יצויין, כי בחוק החברות (תיקון מס' 3), התשס"ה - 2005 (ס"ח 1989 התשס"ה, עמ' 238) (להלן - התיקון לחוק החברות) תוקן נוסחו של הסעיף, על דרך הצימצום, וזאת כיוון ש"סעיף 6 עשוי להתפרש כרחב מדי ולא בהיר ולהותיר את הקהיליה העסקית בחוסר ודאות ובסיכונים שאינם ניתנים לצפיה" (הצ"ח 3132 התשס"ב, עמ' 638).

ג. עוד יצויין כי בפסיקה נקבע שיש ליתן את הדעת למעמדו הייחודי של

העובד כנושה, עת מיישמים את הדין הכללי לעניין הרמת מסך (עע 1201/00 יהודית זילברשטיין - ערב חדש (עתונות) - אילת בע"מ ואח', לא פורסם, ניתן ביום 17.12.02).

ג. אשר להרמת מסך ביחס לאורגני החברה - אורגן של החברה יכול שישא

באחריות אישית לפועלו וכן באחריות מכח הרמת מסך. וכך נקבע בע"א

148/82 שרה גליק - ויקטור ארמן ואח' (פ"ד מה (3) 401) לעיתים מוטלת אחריות אישית על אורגן, אך דבר זה מקורו במעשיו ובמחדליו של האורגן עצמו. כמו כל אדם אחר, אף אורגן של תאגיד אחראי לפעולותיו, והיותו אורגן של תאגיד אין בו כדי ליתן לו הגנה מאחריות. על כן, דירקטור המבצע פעולה משפטית כלפי צד שלישי בלי הרשאה, אחראי כלפי הצד השלישי אישית (סעיף 6(ב) לחוק השליחות, תשכ"ה - 1965), אם פעל ברשלנות, הריהו עשוי להתחייב בעוולת הרשלנות שבנזיקין, ואם פעל מתוך כוונה להונות, הריהו עשוי להתחייב בעוולת התרמית. כמו - כן עשוי הוא להתחייב בניהול משא ומתן שלא בתום לב... בצד האחריות האישית המוטלת על אורגן בגין פעולותיו הוא, עשוי הדין להטיל עליו אחריות מכח תורת הרמת המסך. על פי תורה זו, בנסיבות מסויימות, מורם מסך ההתאגדות, וחובות וזכויות של התאגיד הופכות להיות גם לחובות וזכויות של האורגן. יש והרמת המסך נקבעת על ידי המחוקק עצמו... לרוב הרמת המסך היא הלכתית, והיא נעשית לרוב כאשר נעשה שימוש לרעה - כלומר, בניגוד למטרת החקיקה הרלבנטית - באישיות המשפטית של החברה".

הרמת מסך ביחס ליחידי אורגני החברה עוגנה אף היא בחוק החברות כמצויין בפסק הדין קמא ונקבע בסעיף 54 (ב) לחוק, כי "נוסף על הוראת סעיף 6 רשאי בית משפט לייחס את זכויותיה וחובותיה של החברה ליחידים באורגנים השונים, אם התקיימו התנאים הקבועים להרמת מסך בסעיף 6(ג), בשינויים המחוייבים, או אם התקיים תנאי הקבוע בחיקוק לייחוס זכויות וחובות כאמור".

לא למותר לציין, כי בתיקון לחוק החברות בוטל סעיף 54 (ב) ובהצעת החוק צויין כי "בכך תוסדר אחריותו של נושא משרה בחברה בהתאם לחובותיו הקבועות בחוק, בפקודת החברות (לרבות סעיף 373) ובדין הכללי" (הצ"ח 3132 התשס"ב, עמ' 638).

הינה כי כן, אף לפני התיקון לחוק ניתן היה להרים את מסך ההתאגדות ולייחס אח חובות החברה לנושאי משרה מסויימים בלבד - קרי, אורגניה או יחידיהם.

5. לאור האמור, שאלת הרמת המסך צריכה להיבחן במקרה שלפנינו על פי התנהגות המערער ומעמדו בחברה מאז שנת 1997 ועד סיום עבודת המשיב בשנת 1997.

לגבי התקופה שקדמה למחצית שנת 1997 - אין מחלוקת בין הצדדים, כי רבינוביץ היה בעליה האמיתיים ומנהלה של החברה (עמ' 2 לפרוטוקול הדיון בערעור).

ב-14.11.97 הועברו מניות החברה מידי רבינוביץ לידי בן שחר שטיינבוים שנבחר למנהל החברה, וחותמת החברה בתוספת חתימתו חייבו את החברה (נ/1 ו-נ/3).

באותו מועד, 14.11.97, חתם בן שחר שטיינבוים על יפוי כח למערער לפיו הוא מייפה כוחו לפעול בשם החברה וכי חתימתו בצירוף חותמת החברה תחייב את החברה.

6. שאלת הרמת מסך ההתאגדות של החברה ביחס למערער, תלויה כאמור בשאלת מעמד המערער בחברה. באשר למעמד המערער בחברה הרי שמנהל החברה ובעליה – בן שחר שטיינבוים לא העיד. מבלי שהועד אותו עד, יש לפסוק על פי מסמכים הרלבנטיים, שהמערער לא היה בתקופה הרלבנטית בעל מניות ולא מנהל בחברה. פועלו עבורה היה אך ורק מתוקף היותו שלוחו של בעל מניותיה ומנהלה - בן שחר שטיינבוים. משכך הם הדברים לא היה מקום להשית על המערער חבות אישית בשיעור הגבוה של כרבע מליון ש"ח נכון להיום.

7. נוסיף על האמור:

א. חתימתו של המערער כשלוחו של בן שחר שטיינבוים על המסמכים השונים שנמנו לעיל - אין בה כשלעצמה כדי להצדיק הרמת מסך כלפיו.

ב. הוצאת תלושי שכר וטופס 106 על ידו אין בה כשלעצמה משום הצגת מצג שווא כלפי המשיב.

ג. קביעתו העקרונית של בית הדין האזורי באשר לחובת המעסיק להתאים העסקת עובדים ליכולתה הכלכלית של החברה; ומסקנתו מתוך כך כי, משידע המערער ששכר המשיב לא ישולם ובכל זאת המשיך להעסיקו יש להרים את מסך ההתאגדות כלפיו - אינה נקייה מספקות.

ראשית - משום היותה גורפת מדי. משתמע ממנה, כי בכל מקרה בו חברה לא תוכל לשאת בתשלום שכר עובדיה עקב מצבה הכלכלי - יהא מקום להטיל חבות אישית על מנהליה ובעלי מניותיה.

שנית - היכולת הכלכלית של החברה תלויה גם בתנודות שוק ונסמכת אף על התחזית לרווח עתידי.

שלישית - בנסיבות המקרה כפי שהוכחו, לא ברור אם אכן במשך תקופת השנתיים בה לא שולם שכר המשיב, ידע המערער מראש להבדיל מבדיעבד, כי עד לסיום תקופת העסקתו לא ישולם לו שכרו, והרי אף שכר המערער עצמו לא שולם באותה תקופה.

אשר על כן המסקנה בדבר חוסר תום לבו של המערער המצדיקה הרמת מסך ההתאגדות כלפיו, אין לקבלה.

8. לאור כלל האמור לעיל, דין הערעור להתקבל. חיובו האישי של המערער לשלם למשיב כנפסק על ידי בית הדין האזורי – בטל בזאת, ללא חיוב מי מהצדדים בהוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין.

השופטת נילי ארד

1. אף לדעתי דין הערעור להתקבל. התשתית העובדתית, כפי שנקבעה בפסיקתו של בית הדין האזורי, אינה מהווה בסיס מספיק לתחולתה של דוקטרינת הרמת המסך ולתוצאה אליה הגיע בית הדין בייחוס חובות החברה למערער. עמד על כך חברי השופט פליטמן, ועל דבריו אוסיף הערות מספר.

2. דוקטרינת הרמת המסך מעוגנת בסעיף 6 לחוק החברות, תשנ"ט-1999 (להלן: חוק החברות) לפיו "בית משפט רשאי לייחס חוב של חברה לבעל מניה בה, אם מצא כי בנסיבות הענין צודק ונכון לעשות כן...".

האפשרות להרמת מסך ההתאגדות ביחס לבעלי המניות, הורחבה בהוראתו של סעיף 54(ב) לחוק החברות באופן שניתן "לייחס את זכויותיה וחובותיה של החברה ליחידים באורגנים השונים" בהתקיים התנאים הנדרשים בסעיף 6 לחוק. במאמר מוסגר יצוין, כי האפשרות להרים את מסך ההתאגדות החוצץ בין החברה ליחידי האורגנים שלה בוטלה במסגרת חוק החברות (תיקון מס' 3), תשס"ה-2005, שהתקבל בכנסת ביום 7.3.2005.

לאור הוראות החוק ועל רקע המצע העובדתי שקבע בית הדין האזורי נפנה לענייננו.

3. המשיב לא טען, וממילא לא הוכיח בבית הדין האזורי אף לא בפנינו, כי המערער היה אחד מיחידי האורגן, כמשמעותם בסעיף 46 לחוק. לא הוכח שהמערער היה חבר באסיפה הכללית של החברה או חבר הדירקטוריון שלה. לא הוכח שהמערער היה "המנהל הכללי" של החברה, או בעל מניות בחברה, בשלב כלשהו של גלגוליה.

כפי שהוברר מחומר הראיות, לרבות ממרשם המניות של החברה שהוגש לבית הדין האזורי, בעל המניות בחברה היה רבינוביץ ולאחריו שטיינבוים, אשר בא בנעלי קודמו. כך עולה גם מפרוטוקול ישיבת בעלי המניות של החברה מיום 14.11.1997 בו נרשמה בחירתו של שטיינבוים למנהל החברה.

בבית הדין האזורי ובערעור בפנינו אף לא הועלתה כל טענה לפיה יש לראות במערער כמי ש"פעל על פי דין או מכוח התקנון" או שמכוח פעולה שכזו רואים בפעולתו את פעולת החברה כלפי המשיב.

משנמצא שהמערער לא נמנה כלל על יחידי האורגנים של החברה, אין לחייבו בחובות החברה מכוח הדוקטרינה של הרמת מסך.

4. אף אין להקנות למערער מעמד של אורגן החברה בשל כך בלבד שפעל מכוח יפוי הכוח שנתן בידו שטיינבוים, מי שהיה בעל המניות והמנהל של החברה.

המערער שימש כ"מורשה חתימה" של החברה, כפי שאף עולה מיפוי הכוח, בו צוין כי "חתימתו של מר אהוד ענבר בצרוף חותמת החברה תחייב את החברה". בכך לבד שבמסגרת יפוי הכוח הוסמך המערער לחתום בשם החברה על טפסים שונים, אין די כדי לחייב אותו בחובות החברה. במיוחד כן, נוכח העובדה שהמערער לא היה בעל מניות בחברה ואף לא אחד מיחידי האורגנים של החברה, אלא עובד שכיר בה, בכיר ככל שיהיה.

במצב דברים זה, אין לחשוף עובד בחברה לסכנה כי ביום מן הימים יוטלו עליו באופן אישי חובות החברה, בשל כך בלבד שהוסמך על ידי הבעלים לפעול בשמו ומטעמו, או שניתנה בידו זכות החתימה על טפסים כאלה ואחרים בשם החברה.

מה גם שלא נטענה וממילא לא הוכחה "קנוניה" בין המערער - השלוח לשולחו, כגון שהמערער פעל בעצה אחת ובשיתוף פעולה מוּדָע עם השולח, כידו הארוכה של הבעלים תוך עירוב נכסי החברה בנכסיו של שטיינבוים - השולח.

באלה שונה ענייננו מזה שנדון לאחרונה בבית המשפט העליון בפרשת בן-אבו (ע"א 10582/02 ישראל בן-אבו נ' דלתות חמדיה, ניתן ביום 16.10.2005). באותה פרשה הוטלה על מנהל בחברה חבות אישית לחובות החברה. זאת, לאור המסכת העובדתית שהוכחה שם, ובבסיסה מצג שווא מתמשך של מנהל החברה במהלך התקשרות חוזית ועסקית עם התובעים, בנוגע למצבה הכלכלי של החברה. בנסיבות אלה, קבע הנשיא א' ברק, כי חובת תום הלב חלה "גם על מי שאינו אלא שלוחם של אחרים, כגון מנהל הפועל מטעם תאגיד" ומשהפר חובתו זו, קמה חבותו האישית של המנהל לחובות החברה.

כמבואר לעיל, לא אלה הם פני הדברים בענייננו.

5. ולבסוף. גם אילו נמצא המערער להיות אורגן של החברה, הרי שהתנהלותו של המערער במהלך יחסי העבודה עם המשיב היא בעלת סממנים מובהקים של פעילות מנהל שכיר בחברה, ואין בה כשלעצמה כדי להצדיק הרמת מסך כלפיו. בנדון זה שונה ענייננו מפרשת יוליוס אדיב ומפרשת זילברשטיין, בהן מדובר היה ביזם כלכלי המפעיל עסק, תוך עירוב נכסי החברה ונכסיו הפרטיים ובהפרת חובותיו כמעסיק כלפי עובדו (עע 1137/02 יוליוס אדיב – החברה לפיתוח ולמלונאות רחביה, ניתן ביום 19.1.2003; עע 1201/00 יהודית זילברשטיין – ערב חדש עתונאות, ניתן ביום 17.12.2002).

6. כללם של דברים: המערער אינו בעל מניות בחברה, אף אין הוא נמנה על יחידי האורגנים של החברה, בין כשלעצמו ובין כמיופה-כוח של בעל החברה. אף לא הוכחה הפרת חובת תום הלב מצידו של המערער כלפי המשיב. ממילא אין מתקיימים התנאים המוקדמים להרמת מסך ההתאגדות כלפי המערער וחיובו בחובות החברה כלפי המשיב. מה גם שבנסיבות המקרה אף אין הצדקה להרמת מסך כלפי המערער במסגרת פעילותו בחברה וכעובד בה. במצב דברים זה, המערער אינו בעל דברו של המשיב. משכך, אין המערער חייב בחובות החברה כלפי המשיב דין ערעורו להתקבל.

השופט עמירם רבינוביץ

1. קראתי את דעתם של חבריי, השופט יגאל פליטמן והשופטת נילי ארד, ודעתי כדעתם שיש לקבל את הערעור ולדחות את התביעה כנגד המערער. אוסיף לדברים המפורטים והרחבים אמירות אחדות.

2. כפי שציינו חבריי, כל "הדרכים" מובילות למסקנה שהמערער לא היה מעבידו של המשיב. יש להדגיש, כי במקרה הנוכחי המערער לא היה בעל מניות בחברה וספק רב אם ניתן לראות בו כמי ששולט בחברה הלכה למעשה, ולעשות שימוש בדוקטרינת הרמת המסך לגביו.

לעניין זה יפים דבריה של ד"ר הדרה בר- מור בספר "פלמן- בר מור, דיני חברות בישראל - הלכה למעשה" בסעיף 5.05 כפי שהובאו בפסק הדין בעניין

דבע נג/ 205-3 וגיה מחמוד- גלידות הבירה, פד"ע כז 345, 350-349 בזו הלשון:

" 'השולט למעשה' בחברה הוא אדם אשר הדירקטורים,מסיבות שונות, פועלים לפי הוראותיו אף על פי שאינו מחזיק במישרין או בעקיפין בהון המניות בחברה. אדם כזה מוגדר גם כ'דירקטור-צללים'. מעצם ההגדרה אנו למדים, א-פריורי, כי אין מסך בין החברה לבין השולט-למעשה משום שמלכתחילה אין ל'שולט למעשה' זיקה כלשהי לחברה. לפיכך, הטלת זכויות וחובות של החברה על ה'שולט למעשה' לא תוכל להתרחש באמצעות תיאורית 'הרמת המסך', מהעדר מסך שאפשר להרימו. דיני השליחות הם הכלי המתאים ליצירת הקשר בין "השולט למעשה" לבין התוצאה המשפטית הרצויה. על דרך זו רומז בית המשפט המחוזי בענין קומפני פריזיין דה פרטיסיפסיון נ' פלאטו שרון ואח' באומרו כי כאשר מתאגדים תאגידים מעיקרא כדי לשמש מכשיר בידי מקימם אשר משדך להם בעלי מניות ודירקטורים מדומים, ומשתמש בהם למטרות פסולות, אין לנו ענין בהרמת מסך. המדובר במעשה שליחות, ועם גילויו של השולח, המושך בחוטים, יעמוד הוא כבר-חבות מכוח היותו נותן ההרשאה שהחברה ונושאי כליה הם שלוחיו".

3. במקרה הנוכחי המערער היה, לכאורה, שלוח של החברה ולא ניתן לראותו כשולח מושך בחוטים. מסקנת הדברים היא איפוא שדין הערעור להתקבל.

נציג עובדים, מר יצחק הרפז

אני מצטרף לפסק דינו של השופט פליטמן ולהערותיהם של השופטים ארד ורבינוביץ.

נציג מעבידים, מר דורון טמיר

אני מצטרף לפסק דינו של השופט פליטמן ולהערותיהם של השופטים ארד ורבינוביץ.

סוף דבר: הערעור מתקבל. אין צו להוצאות.

ניתן היום, כ"ד תשרי תשס"ו (27.10.2005) וישלח לצדדים.

השופט עמירם רבינוביץ השופט יגאל פליטמן השופטת נילי ארד

נציג עובדים, מר יצחק הרפז נציג מעבידים, מר דורון טמיר