בית הדין הארצי לעבודה

בשא001270/04

בפני: הרשמת לאה גליקסמן

המבקשת	חברת השמירה בע"מ	בעניין:
	נ ג ד
המשיבה	בן שטרית לשם חופית

החלטה

1. בפני בקשה להארכת מועד להגשת בקשת ערעור על החלטתו של בית הדין האזורי לעבודה בבאר שבע (עב 1952/02; כב' השופט יוספי) מיום 23.3.2004, בה נדחתה בקשת המבקשת לבטל את פסק הדין שניתן נגדה ביום 27.1.2004, בשל העדר התייצבות.

2. העובדות הדרושות להכרעה בבקשה יפורטו להלן:

2.1. ביום 27.1.2004 ניתן כנגד המבקשת פסק דין, בשל העדר התייצבות לדיון.

2.2. נציג המבקשת, מר שלום בר, הגיש בקשה לביטול פסק הדין, בנימוק שלא היה ידוע למבקשת על מועד הדיון, וכי אין זה מן הצדק שלא תזכה ליומה בפני בית הדין מסיבה טכנית או טעות משרדית כלשהי.

2.3. בתגובת המשיבה לבקשה לביטול פסק הדין נטען כי ההזמנה לדיון נמסרה למבקשת, וכמו כן נטען כי מספר שבועות לפני מועד ההוכחות נציג המבקשת, מר שלום בר, יצר קשר עם ב"כ המשיבה, ונפגש עמו לצורך ניהול מו"מ לפשרה.

2.4. בהחלטת בית הדין קמא מיום 23.3.2004 נדחתה הבקשה לביטול פסק הדין. בהחלטה נקבע כי הבקשה מתבססת על טענה כי המבקשת לא זומנה לדיון, אולם עולה כי טענה זו משוללת יסוד, והמבקשת זומנה כדין.

2.5. על פי הרישומים במחשב בית הדין, ההחלטה נשוא הבקשה נמסרה למבקשת ביום 4.4.2004.

3. בקשה להארכת מועד הוגשה ביום 13.5.2004 (במכתב נילווה נאמר כי בקשה זו "מחליפה" בקשה שנשלחה ביום 2.5.2004 ללא בולי הכנסה, אולם הבקשה מיום 2.5.2004 אינה מצויה בתיק בית הדין). בבקשה, שהוגשה על ידי באת כוחה של המבקשת, נטען כמפורט להלן:

3.1. המבקשת מעולם לא קיבלה את ההחלטה בדבר הדיון שהיה קבוע ליום 27.1.2004, ובשל כך לא התייצבה לדיון.

3.2. ההחלטה נשוא הבקשה מיום 23.3.2004 הומצאה למבקשת בתחילת חודש אפריל 2004, ובשל העדרות ב"כ המבקשת בשל חג הפסח, הועברה לידי ב"כ המבקשת לפני ימים ספורים בלבד.

3.3. מדובר באיחור קל, כאשר פגרת הפסח נכללת במספר הימים.

3.4. למבקשת טענות הגנה טובות בפני תביעת המשיבה, והיא זכאית ליומה בפני בית הדין, וההחלטה מיום 23.3.2004 שוללת זכות מהותית זו, כאשר הסיבה למתן פסק דין כנגד המבקשת נעוצה כפי הנראה בטעות טכנית או משרדית כלשהי (ההדגשה הוספה).

3.5. בשל עומס עבודה רב שנגרם בין השאר עקב היעדרות ב"כ המבקשת בשל מחלה ובשל חופשה, מבוקשת הארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור.

4. המשיבה התנגדה לבקשה, מנימוקים אלה:

4.1. הבקשה לא נתמכה בתצהיר, ולא צורפו מסמכים.

4.2. במשרד ב"כ המבקשת עורכי דין אחרים, אשר יכלו לטפל בהגשת בקשת רשות ערעור.

4.3. הבקשה לביטול פסק הדין הוגשה על ידי המבקשת עצמה ולא על ידי באת כוחה, והיה עליה לדאוג להגשת בקשת רשות ערעור במועד.

4.4. אין מקום להיעתר לבקשה, עת התנהגות המבקשת עולה כדי התעלמות מדעת מההליך המשפטי וגילוי יחס של זלזול כלפי חובתה כבעל דין.

5. לאחר ששקלתי את טיעוני הצדדים, אני מחליטה לדחות את הבקשה, מנימוקים שיפורטו להלן.

6. כידוע, על מנת שיוארך המועד להגשת ערעור (או בקשת רשות ערעור), על המבקש הארכת מועד להצביע על "טעם מיוחד" המצדיק הארכת המועד שנקבע בחיקוק. על המקרים בהם יוכר "טעם מיוחד" אמר בית המשפט העליון:

"... בחינת המקרים השונים מלמדת כי טעם מיוחד יוכר במקרה בו סוכלה הכוונה להגיש ערעור, עקב אירועים שהנם מחוץ לשליטה הרגילה של בעל הדין (מוות, מחלה). טעם מיוחד קיים אף במקרה בו התרחש אירוע שאינו צפוי מראש, ולא ניתן להיערך אליו מראש. גם מצב דברים בו טעה בעל הדין ביחס למצב המשפטי או העובדתי, כלול בקטגוריה זו, ובלבד שהטעות אינה מובנת מאליה, טעות הניתנת לגילוי על ידי בדיקה שגרתית, שהגשת כל כתב טענות מחויבת בה".

ע"א 6842/00 משה ידידיה נ' סול קסט ואח', פ"ד נה (2) 904.

7. בחינת הנימוקים שמעלה המבקשת בבקשתה מעלה כי לא מתקיים במקרה הנדון "טעם מיוחד" להארכת המועד להגשת ערעור.

8. הנימוק הראשון שהועלה בבקשה הוא כי בשל היעדרותה של ב"כ המבקשת עקב חג הפסח, מחלה וחופשה, הועברה אליה ההחלטה לפני ימים ספורים בלבד. נימוק זה אינו מהווה "טעם מיוחד" להארכת מועד. בהתאם לפסיקה, מערכת היחסים בין המבקש לבין בא כוחו, לרבות תקלות במערכת יחסים זו, אינה מהווה "טעם מיוחד" להארכת מועד (עא"ח 3/99 פרומקין ולדימיר נ' ב.נ.ל. סחר בינלאומי ונכסים בע"מ, פד"ע לד 271). מכאן, כי העובדה שהבקשה הגיעה לידי ב"כ המבקשת "לפני ימים ספורים" אינה מהווה טעם מיוחד להארכת מועד. לאמור אוסיף, כי המבקשת מיוצגת על ידי ארבעה עורכי דין, כך שגם אם ב"כ המבקשת החתומה על הבקשה להארכת מועד נעדרה ממשרדה, יכלו לדאוג להגשת בקשת רשות הערעור עורכי דין אחרים.

9. לאמור אוסיף, כי הטענות בבקשה נטענו בצורה סתומה ומעורפלת, ללא פירוט המועדים הרלבנטיים. לעניין זה נאמר בספרו של זוסמן כי

"המבקש להראות טעם מיוחד לצידוק האיחור חייב לפחות לפרש את המועדים של האירועים הרלבנטיים, ואינו יכול לצפות לכך שעל פי טענה כללית וסתומה שבתצהיר ישיג הארכת מועד".

זוסמן, סדר הדין האזרחי, מהדורה 7, סעיף 689.

10. הנימוק העיקרי שהעלתה המבקשת הוא שהחלטת בית הדין קמא נשוא הבקשה נעלה את שערי בית המשפט בפניה, למרות שיש לה טענות הגנה טובות כנגד תביעתה של המשיבה, כאשר הסיבה למתן פסק דין כנגד המבקשת בשל היעדרותה מהדיון נעוצה ככל הנראה בטעות טכנית או משרדית כלשהי. אין בידי לקבל טענה זו של המבקשת.

11. אשר להיבט העובדתי: בהחלטת בית הדין קמא נקבע כממצא עובדתי, כי הטענה שהביאה המבקשת בבקשתה לביטול פסק הדין - אי זימון לדיון – היא "משוללת יסוד". המבקשת לא הביאה ראיה כלשהי לסתור את קביעתו העובדתית של בית הדין קמא. לא זו בלבד, אלא שהמבקשת העלתה בבקשתה גרסאות סותרות: גרסה אחת – החופפת את גרסתה בבית הדין קמא – כי "מעולם לא קיבלה את החלטת כבוד השופט יוספי בדבר מועד דיון ההוכחות". גרסה שניה – כי נעדרה מהדיון "כפי הנראה עקב טעות טכנית או טעות משרדית כלשהי". גם בעניין זה, העלתה המבקשת טענות סתומות ומעורפלות ללא פירוט – מהות הטעות שאירעה, מי טעה, כיצד אירעה הטעות. האמור לעיל מחזק את גרסת המשיבה כי אין מדובר בטעות אלא התעלמות מדעת מההליך המשפטי וגילוי יחס של זלזול כלפי חובתה כבעל דין.

12. אשר להיבט המשפטי: אין חולק, כי זכות הגישה לערכאות היא זכות יסוד, בעלת מעמד חוקתי.

ראו:

ע"א 733/95 ארפל אלומניום בע"מ נ' קליל תעשיות בע"מ, פ"ד נא(3) 577.

ע"ע 1424/02 פתחי אבו נסאר נ' SAINT PETER IN GALLICANTU, עבודה ארצי לג
(54) 38.

דב"ע נה/154 - 3 אלקטרה תעשיות (1979) בע"מ נ' משה גורין, פד"ע כט 385.

אולם, ככל זכות יסוד, זכות הגישה לערכאות אינה זכות מוחלטת, וכנגדה עומדות זכויות אחרות, ובמקרה הנדון: זכותו של בעל הדין שכנגד לקיום דיון יעיל ומהיר בתביעתו; זכותו של בעל הדין שכנגד שלא להיות מוטרד ללא סוף בהליך המשפטי; וזכותו של הציבור שמשאבי המערכת השיפוטית ינוצלו בצורה סבירה, מאוזנת ויעילה. לעניין זה יפים דבריו של בית המשפט העליון:

"שום מערכת שיפוטית לא תוכל לשאת משיכת הליכים שיפוטיים ללא סוף תוך ניצול לרעה של סדרי הדין ובזבוז של משאביה. תהליך עשיית הצדק איננו שייך רק למתדיין בודד במנותק מהאינטרסים של יריביו וזכות הגישה לבית המשפט אינה כוללת בחובה את הכוח לפגוע מעבר למידה הראויה באינטרסים לגיטימיים של בעל הדין שכנגד"

רע"א 83/01 וייס נ' מרדכי, פ"ד נה(3) 730.

13. בנסיבות המקרה הנדון, לנוכח קביעתו של בית הדין קמא, שלא נסתרה, כי המבקשת ביקשה לבטל את פסק הדין בנימוק "משולל יסוד", ובהעדר טעם מיוחד המצדיק הארכת מועד, אין מקום להאריך את המועד להגשת בקשת רשות ערעור.

14. כללו של דבר: הבקשה נדחית. המבקשת תשלם למשיבה הוצאות הבקשה בסך של 1,000 ₪ + מע”מ. אם סכום זה לא ישולם בתוך 30 יום מהמועד בו תומצא למבקשת ההחלטה, יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד למועד התשלום בפועל.

ניתנה היום כ"ב בתמוז התשס"ד (11 ביולי 2004), בהעדר הצדדים.

לאה גליקסמן, רשמת