בית הדין הארצי לעבודה

עע 000110/07

עע 000111/07

המערער בעע 110/07 המשיב בעע 111/07	פרדי ברבי
המשיב בעע 110/07 המערער בעע 111/07	יוסי ברבי

הרכב: השופטת נילי ארד, השופטת ורדה וירט-ליבנה, השופטת רונית רוזנפלד

נציג עובדים מר שלום חבשוש, נציג מעבידים מר דוד בן אבו

בשם פרדי ברבי – עו"ד מנחם חכמון

בשם יוסי ברבי - עו"ד שרלי פז

פסק דין

השופטת רונית רוזנפלד

1. לפנינו פרק נוסף בסכסוך משפטי בין שני אחים, המתנהל למרבה הצער, מזה שנים רבות, בערכאות משפטיות שונות. בפרק זה שבסכסוך, מבקש כל אחד מהם, מטעמיו, בערעור שהגיש בנפרד, את התערבותנו בפסק דינו של בית הדין האזורי בבאר שבע (השופטת יעל אנגלברג-שוהם ונציגי הציבור מיכאל אונגר ולאון מיוני; עב 300381/96), שדן בתביעותיו של יוסף ברבי (להלן גם- המשיב או יוסף) כנגד אחיו פרדי ברבי (להלן גם – המערער או פרדי) להחזרה לעבודה, ולחילופין לפיצוי כספי בגין פיטוריו מן העבודה שלא כדין. הערעורים שהוגשו על פסק הדין, נדונו במאוחד.

לטענתו של יוסף, הוא זכאי לסעדים האמורים, בהיותם של פיטוריו מן העבודה בחודש נובמבר 1990 פיטורים שלא כדין, משנעשו בניגוד להסכמה שקיבלה בשעתו תוקף של פסק דין. בעיקרו של דבר, קיבל בית הדין האזורי את טענותיו של יוסף בדבר היותו של מעשה הפיטורים מנוגד להסכמת הצדדים שלה ניתן תוקף של פסק דין. בית הדין דחה את תביעתו של יוסף להחזרה לעבודה, ופסק לו פיצוי בגובה של עשרים וארבע משכורות חודשיות, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד הפיטורים. בית הדין הוסיף עוד וחייב את פרדי בהוצאות משפט בשיעור של 40,000 ש"ח. את תביעתו של יוסף לפיצוי בגין עוגמת נפש שנגרמה לו עקב פיטוריו, בית הדין דחה.

לפנינו ערעוריהם של פרדי ושל יוסף על קביעות בית הדין האזורי ופסיקתו. פרדי, כנגד קביעות בית הדין בדבר היות הפיטורים שלא כדין, והסעדים הכספיים שנפסקו, ויוסף כנגד דחיית תביעתו להחזרה לעבודה ולפיצוי בגין עגמת הנפש הרבה שנגרמה לו, כמו גם כנגד גובה הפיצוי שנפסק, שהוא נמוך מדי לטענתו בהתחשב בנסיבות.

2. עיקרי העובדות הרלבנטיות לפי העולה מכלל החומר שבתיק הן כדלקמן:

א. יוסף ופרדי הינם אחים. פרדי הינו נכה צה"ל ,שקיבל לידיו את תחנת הדלק הידועה בשם "תחנת דלק השמשונים" באשקלון, כחלק מזכויות שיקומו. יוסף סייע לפרדי בהקמת התחנה ובניהולה מאז שנת 1980. לאחר כשמונה שנים תבע לקבל בה זכויות כשותף. בקשר לתביעה זו, התקיימו בין הצדדים הליכי בוררות. פסק הבורר שניתן, בוטל בהסכמה שקיבלה תוקף של פסק דין [ת.א.166/88 (מחוזי) באר שבע, (ניתן ביום 30.10.88 , לא פורסם)]. הסכמת הצדדים שקבלה בשעתו תוקף של פסק דין, היא העומדת בלב הסכסוך שבין הצדדים בקשר לפיטוריו של יוסף, וזו לשונה:

"ב. הצדדים מסכימים כי כל עוד המבקש יוסף ברבי (להלן - יוסף) ימשיך לעבוד ויקדיש את מלוא מרצו וזמנו לתפקידו כמנהל תחנה כמקובל לגבי תפקיד כזה, יהיה זכאי לקבל תמורה עבור ביצוע תפקידו בשיעור של 33% מרווחי התחנה. המושג של הרווחים של התחנה פירושו ההכנסות בניכוי כל ההוצאות כמקובל בכללי הנהלת חשבונות ולפי אישור רואה חשבון...

ג. כל עוד יוסף ימשיך בתפקידו כאמור, תהיה לו זכות לעבוד כמפורט בסעיף הקודם ועבודתו לא תופסק על ידי המשיב ברבי פרדי..." (ההדגשה במקור ר.ר. להלן- הסכם הפשרה)

ב. ביום 27.11.90 פיטר פרדי את אחיו יוסף מעבודתו בתחנה.

ההליכים הנוספים

ג. עוד קודם לפיטוריו של יוסף הוגשה לבית הדין האזורי בבאר שבע תביעתו של יוסף כנגד פרדי. בתביעתו, שנדונה בשעתו על ידי השופט אזולאי (תב"ע שן/3-834, ובמספור מעודכן- עב 3000834/90 ), העלה יוסף שורה של תביעות כספיות הקשורות בתנאי שכרו. עיקר המחלוקת שבין הצדדים הייתה בשעתו בשאלה, האם זכאי המערער לזכויות סוציאליות מעבר ל-33% מרווחי התחנה, או שמא נכללות הזכויות הסוציאליות ב-33% שלהם הוא זכאי. פסק דין חלקי ניתן בתיק זה ביום 29.7.96 (להלן - פסק הדין הראשון) עליו הוגש ערעור לבית הדין הארצי (עע 300023/96), ובו ניתן פסק דין ביום 8.12.01 (להלן - פסק הדין בערעור). על פי פסק הדין בערעור הוחזר התיק לבית הדין האזורי לשם מתן פסק דין מלא וסופי. פסק דין חלקי ניתן ביום 15.6.04 על ידי השופט אילן סופר (להלן - פסק הדין החלקי). פסק דין סופי ניתן ביום 10.10.05 (להלן - פסק הדין הסופי).

שני האחים ערערו על פסק הדין לבית דין זה (עע 1555/04, עע 319/05, עע 347/05). ביום 27.11.07 ניתן פסק דין בערעורים, ולפיו הוחזר עניינם של הצדדים לבית הדין האזורי לבירור נוסף של הסכומים ששני הצדדים חייבים זה לזה.

ד. במסגרת התביעה שן/3-384 שהוגשה כאמור עוד לפני הפיטורים, לא נכללה תביעה כנגד מעשה הפיטורים. בפסק הדין, שניתן כמה שנים לאחר הפיטורים, נתן בית הדין, בהסכמת הצדדים, אישור לפיצול סעדים.

ה. בסמוך לאחר הפיטורים הגיש יוסף תביעה לבית המשפט המחוזי בבאר שבע לאכיפת הסכם הפשרה ולחילופין לביטולו (ת.א.79/01). בית המשפט המחוזי דחה על הסף את תביעתו בהעדר סמכות עניינית, ועל כך ערער יוסף לבית המשפט העליון. בפסק דינו קבע בית המשפט העליון כי בעיקרו של דבר, הסמכות העניינית לדון בתביעתו של יוסף נתונה לבית הדין לעבודה ( ע"א 4272/91, ניתן ביום 8.11.94, טרם פורסם).

ו. התביעה מושא פסק הדין שבערעור הוגשה לבית הדין האזורי בשנת 1996, ובה התבקש בית הדין לקבוע כי פרדי הפר את הסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין, ומשכך, פיטוריו של יוסף היו שלא כדין. על כן התבקש בית הדין להורות על אכיפתו של הסכם הפשרה ולהורות על החזרתו של יוסף לעבודה, ולחילופין, לחייב את פרדי בפיצוי על מעשה הפיטורים שבוצע תוך הפרתו של הסכם הפשרה. בכתב התביעה המקורי לא צוין סכום הפיצוי הנתבע. את כימות הסעד לפיצוי בגין פיטורים שלא כדין נמצא בכתב תביעה מתוקן, אותו הגיש יוסף לבית הדין האזורי בשנת 2001.

ז. תחנת הדלק הושכרה לפז חברת נפט בע"מ, בהסכם מיום 1.8.01 החל מיום 1.9.01 למשך ארבע שנים, עם אופציות להארכה של שלוש שנים, בסך הכל עשר שנות שכירות.

ח. במחצית שנת 2002, בטרם נשמעו ראיות הצדדים בבית הדין האזורי בתביעה מושא ערעור זה, הודיע בא כוחו של פרדי כי פרדי אינו מתקשר עם איש, וכי חלה התדרדרות במצבו הבריאותי הנפשי. בהחלטה מיום 11.12.03 מונה בנו, משה מוריס ברבי, אפוטרופוס לדין של אביו.

פסק הדין של בית הדין האזורי

3. בפתח פסק דינו נזקק בית הדין האזורי לטענתו של פרדי, בדבר התיישנותה של התביעה. בית הדין דחה את הטענה בקובעו, כי תביעתו של יוסף הוגשה לבית הדין בשנת 1996, עוד לפני שחלפה תקופת ההתיישנות ובה נטען לפיטורין של יוסף שלא כדין, ונתבע סעד של החזרה לעבודה, ולחילופין, לפיצוי כספי. משהוגשה התביעה בגין העילות השונות בתוך תקופת ההתיישנות, ומשלא היה בכתב התביעה המתוקן שהוגש בשנת 2001 כדי להוסיף עילה חדשה, כי אם אך לכמתה, דחה בית הדין האזורי את טענתו של פרדי בדבר התיישנות התביעה. מכאן, נדרש בית הדין אחת לאחת לשורה ארוכה של טענות שהעלה פרדי כנגד התנהלותו של יוסף, שהצדיקו את פיטוריו של יוסף. לטענת פרדי, היה זה יוסף, שבדרך התנהלותו בתחנה, הפר את הסכם, בכך שלא קיים את המוטל עליו להמשיך ולעבוד, ולהקדיש את מלוא מרצו וזמנו לתפקידו כמנהל התחנה, כמקובל לגבי תפקיד כזה. משכך, לא עמדה לו עוד הזכות להמשיך ולעבוד, ופיטוריו נעשו כדין.

4. בקשר לטענת פרדי כי יוסף יצא לחופשה ללא תיאום וללא אישור הפנה בית הדין האזורי לקביעות בית הדין הארצי בפסק הדין שבערעור שם נקבע כי יוסף יצא לחופשה בת יום וחצי בלבד. בית הדין האזורי הוסיף וקבע בפסק דינו, כי פרדי לא הרים את הנטל להוכיח כי יוסף נטל את החופשה בלא שתיאם אותה עימו מראש. בית הדין ציין לעניין זה בפסק דינו, כי פרדי בחר שלא להעיד בפני בית הדין, וביסס טענתו על עדותו של ירון יעקב. בית הדין מצא, כי בהיותו של העד תלוי מבחינה כלכלית ובאופן משמעותי בפרדי, ובניסיונו להסתיר תלות זו מבית הדין, ולהציג עצמו כחבר ניטרלי של שני הצדדים, יש כדי לפגום באמינות עדותו.

5. בית הדין האזורי הוסיף ודחה את טענתו של פרדי כאילו יוסף נטל לכיסו את כספי שירות הלילה שגבו עובדי התחנה מן הלקוחות, וכן נטל מעובדי התחנה כספים בשיעור של 2706 ש"ח בשתי הזדמנויות שונות.

בית הדין קבע בפסק דינו כי עניין כספי שירות הלילה כבר נדון והוכרע לגופו בפסק הדין הראשון, ובעקבותיו בפסק הדין שבערעור, וכבר נקבע, כי "לא הוכח שהתובע נטל כספים לכיסו". קביעה זו מהווה השתק פלוגתא . בית הדין הוסיף וקבע לגופו של עניין, כי לאור ריבוי הגרסאות שהוצגו לעניין זה, דין טענותיו של פרדי להידחות.

בית הדין הוסיף עוד, כי טענתו של פרדי כי יוסף לקח כספים מעובדי התחנה בשיעור של 2,706 ש"ח גם היא נדונה כבר, וניתן בה פסק דין. בפסק הדין הראשון ובפסק הדין שבערעור נדחו טענותיו של פרדי לעניין זה, וקביעת בית הדין מהווה לעניין זה השתק פלוגתא. אף לגופו של עניין התייחס בית הדין לעדותה של הגב' ורדה פחימה שהיא אחותם של יוסף ופרדי, שהעידה לנושא זה מטעמו של פרדי, ועדותה לא הייתה מהימנה על בית הדין.

6. בית הדין האזורי דן בטענתו של פרדי, כי יוסף תדלק את רכבו ואת רכבה של אשתו באופן חופשי, ואף נטל שמנים עבור רכבים אלו ללא תשלום, וכי רשם את המשיכות הללו כאילו היו לצרכי העסק. משפעל כך למרות שהוזהר שלא לעשות כן, פוטר כדין. בית הדין האזורי הפנה לכך כי גם נושא זה נדון גם הוא בהליכים הקודמים, ומסקנת בית הדין באותם הליכים הייתה, כי יש לכלול את התשלומים בגין הדלק במסגרת התשלום בשיעור של 33% מרווחי התחנה. בית הדין ציין את העולה מכלל החומר שנפרש לפניו כי לא הייתה התנגדות לפרדי, כי יוסף "ימשוך דלק ובלבד שייקח וירשום ובלבד שישלם". בית הדין קבע כי משלא הוכח, כי משיכת הדלק נעשתה שלא כדין וללא רישום, ואף עולה מתלושי השכר של המערער כי קוזזו מחשבונו כספים בגין נטילת דלק, "הרי שהכספים נלקחו בחשבון במסגרת 33% מרווחי התחנה ועניין זה נדון והוכרע בהליכים הקודמים". בית הדין הדגיש, כי המחלוקת בשאלה אם יש לכלול כספים אלה במסגרת 33% מן הרווחים הינה מחלוקת לגיטימית שיוסף בחר להביאה לבירור לפני בית הדין האזורי. בכך שיוסף משך דלק מן התחנה וכל עוד נוהל רישום ודיווח של המשיכות אין פגם המצדיק פיטוריו.

7. בקשר לטענת פרדי כי יוסף עשה דין לעצמו בתחנה, נעדר ממנה ללא דיווח, הגיע ויצא מן התחנה כרצונו קבע בית הדין האזורי כי לא הוכח שתפקיד התחנה או ניהולה נפגע. בית הדין קבע כי לא נמצא בסיס לטענותיו של פרדי בעניין, והן נדחו. בית הדין הוסיף ודחה את טענתו של פרדי בדבר איומים שאיים עליו יוסף. בית הדין קבע כי לא הוכח שעניין זה היווה עילה לפיטורים, ואף אם כן, הרי שעילה זו לא הוכחה לגופה.

8. בית הדין עמד בפסק דינו בהרחבה על מחלוקת רבת שנים שבין הצדדים בנוגע לתשלום עבור ימי מילואים של יוסף. בית הדין ציין כי מפסק הדין המשלים שניתן על ידי השופט אילן סופר עולה, כי אכן קיבל יוסף תשלום ביתר, אותו הוא אמור להחזיר על פי פסק הדין המשלים. עם זאת, לפי קביעת בית הדין האזורי, "בבחינת ביצוע התשלום באספקלריה של יחסי הצדדים ערב פיטורי המשיב, כאשר בין הצדדים שררה מחלוקת באשר לזכויותיו על פי הסכם הפשרה, מחלוקת אשר לצורך בירורה פנה יוסף לבית הדין", ובשים לב לכלל הנסיבות, המערער לא הרים את הנטל להוכיח "כי נעשתה כאן פעולה חריגה ולא נורמטיבית (כלשון הנתבע) באשר להתנהלותו של התובע אשר עולה כדי הצדקה לפיטוריו." בית הדין הוסיף עוד וקבע, כי "הנתבע עצמו לא ציין במכתב הפיטורים של התובע את טענתו לביצוע תשלום כפל בעילה לפיטורי התובע ובכך יש כדי לתמוך במסקנתנו, כי עילה זו לא עמדה לנגד עיניו של הנתבע כעילה לפיטוריו של התובע". (ההדגשה שלי - ר.ר.).

9. בית הדין הוסיף עוד ודחה בהעדר הוכחה את טענתו של פרדי כאילו עשה יוסף "עסקים מהצד", ומשכך, אף בטענה זו אין כדי לבסס עילה לפיטוריו של יוסף. בית הדין דחה גם את טענותיו של פרדי בדבר דרך התנהלותו של יוסף כאילו עשה יוסף שימוש בשיטת "הפרד ומשול" כלפי עובדי התחנה וכלפי אבי המשפחה, אחותו, וכלפי פרדי עצמו.

10. לאחר שסקר בהרחבה ובהעמקה רבה את חומר הראיות כפי שנפרש לפניו קבע בית הדין האזורי כי פרדי לא עמד בנטל להוכיח כי במעשיו של יוסף נפלו פגמים, וכי התקיימו נסיבות בהן הוא נאלץ לפטר את יוסף. משכך, הגיע בית הדין למסקנה, כי פיטוריו של יוסף היו בניגוד להסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין. בית הדין הוסיף וציין בפסק דינו: "אכן התרשמנו כי הנתבע מאס בתובע. יתכן שהיה זה בשל העובדה, כי התובע נהג בתחנה על פי תחושת הנתבע 'מנהג בעלים', יתכן שהיה זה בשל חששו של הנתבע בדבר כוונות שיש לתובע להשתלט על רכושו. מכל מקום תחושות אלה בכל שהיו לנתבע היו תחושות סובייקטיביות, אשר בהתאם לראיות שהוצגו בפנינו לא היה להן בסיס אובייקטיבי מוצדק". בית הדין הוסיף וקבע, כי "מצאנו שחששותיו של הנתבע לא היו מושתתות על בסיס עובדתי מוצדק, ואילו חריגותיו של התובע ככל שהיו כאלה לא עלו כדי מעשים שלא כדין אשר יש בהן כדי להצדיק פיטוריו כאחרון העובדים, מה עוד שהיה בפיטורים אלה כדי לפגוע בזכויות אשר התובע רכש בהליך משפטי אשר גובשו בהסכם הפשרה, ואשר היה בהן כדי לפצותו על השקעתו בעבר מתוך ציפייה להמשך עבודה ורווחים בעתיד".

11. משקבע, כי פיטוריו של יוסף היו שלא כדין, נדרש בית הדין לשאלת הסעד הנכון לפסוק. בית הדין קבע, כי "לאור מערכת היחסים הבלתי אפשרית בין הצדדים המצויים בסכסוך כבר 20 שנה ובשל העובדה, כי התחנה מושכרת היום לחברת פז למספר שנים. שכירות אשר נעשתה לאחר פיטורי התובע, יהיה זה בלתי אפשרי ובלתי מעשי לכפות על הנתבע להעסיק את התובע בשירותיו". בית הדין גם עמד על כך שיוסף בחר להגיש את תביעתו לאכיפת יחסי עבודה כשש שנים לאחר שפוטר, ובכך גילה דעתו, כי הוא עצמו סבור, כי לא ניתן לצדדים להמשיך ולעבוד יחדיו. בהסתמך על האמור דחה בית הדין את תביעתו של יוסף לאכיפת יחסי עובד מעביד.

בית הדין קבע, כי בנסיבות העניין הסעד הראוי לפסוק הוא פיצוי כספי בגין פיטוריו של יוסף שלא כדין ובניגוד להסכם הפשרה. שיעור הפיצוי שנראה היה נכון לבית הדין בנסיבות העניין הוא עשרים וארבע משכורות חודשיות. בהתחשב בחובת הקטנת הנזק מצא בית הדין לנכון להפחית מסכום כל משכורת את שכר המינימום החודשי.

12. בית הדין דחה את תביעת יוסף לפיצוי בגין עוגמת הנפש שנגרמה לו, בקובעו, כי נסיבות המקרה אינן חריגות וקשות מבחינת ההשפעה שלהן על עתידו המקצועי של יוסף, ואף לא נשללה מיוסף הזדמנות לקידום מקצועי. ככל שנגרם ליוסף עוול לאור ההשקעה שהשקיע בהקמת התחנה ופגיעה בציפיותיו העתידיות, נמצא לו פיצוי לכך בשיעור הגבוה של הפיצוי שפסק בית הדין, שהועמד על עשרים וארבע משכורות חודשיות.

את גובה המשכורת החודשית העמיד בית הדין על סך של 8,210.80 ש"ח וזאת בהסתמך על חוות דעתו של רואה החשבון שמונה כחשב על ידי בית הדין בהליך הראשון שניהל המערער..

13. בסך הכל עומד שיעור הפיצוי שפסק בית הדין האזורי על סך של 129,912 ש"ח. בית הדין קבע, כי סכום זה ישולם בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 30.11.90 ועד תשלומו המלא בפועל.

נוכח התמשכות בירורה של התביעה במשך למעלה מכל זמן סביר ובהיקף החורג במידה רבה מן הנדרש, ונוכח התרשמות בית הדין, כי ל"נתבע חלק נכבד מהכבדה זו" ולאור תוצאת ההליך, הוסיף בית הדין וחייב את פרדי בתשלום הוצאות משפט בסך של 40,000 ש"ח, בתוספת מע"מ כחוק.

הטענות שבערעורים

עיקרי טענות המערער פרדי לתמיכה בערעור 110/07, ובתשובה לערעור 111/07

14. בעיקרו של דבר חוזר המערער לפנינו על טענותיו כפי שהועלו לפני בית הדין האזורי. המערער סבור, כי טעה בית הדין האזורי כאשר על רקע טענה של מעשה בית דין והשתק פלוגתא נמנע למעשה מלהיכנס לניתוח מלא של הראיות ושל העדויות שהובאו לפניו. לטענתו, לא התקיימו בנסיבות העניין יסודות המעמידים טענה של "השתק פלוגתא". לשיטתו של המערער שגה בית הדין כשלא ראה בדחיית תביעתו של המשיב בתיק שן 3-834 מעשה בית דין לעניין זה, שלפי פסק הדין, המשיב נטל בשנים 1990 – 1983 שכר מעבר למגיע לו. המשמעות של דחיית תביעת המשיב הינה כי מעשיו של המשיב בנטילת דלקים ללא רשות, לקיחת כספים ללא רשות, גביית כפל מילואים ועוד, היו שלא כדין. ב"כ המערער טען עוד כנגד פסיקת בית הדין האזורי שמצא לנכון לייחס משקל בשלב קביעת העובדות, לאי מתן עדות מטעם המערער. כל זאת על אף קיומה של חוות דעת רפואית שהוצגה לפני בית הדין האזורי, ממנה ניתן ללמוד על מצבו הנפשי הקשה של המערער, ועל כך שהוא לא היה מסוגל עקב מצבו זה למסור עדות.

כמו כן, היה מקום לדחות את תביעת המשיב לפיצוי כספי בגין פיטוריו שלא כדין, מחמת התיישנות, ואפילו אין התיישנות, שיהוי יש. הסכמת המערער בשעתו לפיצול סעדים ניתנה בשנת 1996 בפני כב' השופט אזולאי, אך ביחס להגשת התביעה המקורית, ולא לתביעה המתוקנת.

לטענת המערער בית הדין שגה כשפסק למשיב פיצוי בשיעור של 24 חודשי משכורת בהפחתת שכר מינימום, תוך התעלמות מפסיקת בית דין זה; בית הדין טעה בקביעת שיעור המשכורת, בהתעלמו מכך שסכום המשכורת כפי שקבע כולל עלויות השכר של המשיב בהיקף של 40% ויותר; לעניין הקטנת הנזק שגה בית הדין בקבעו, כי יש להפחית מהסכום הנ"ל שיעור שכר מינימום בלבד. עוד סבור המערער כי לא היה מקום לחייב את המערער בתשלום ריבית על הסכום שפסק בית הדין האזורי, משנת 1990, שעה שהתביעה לפיצוי הוגשה בשנת 2001, ובמיוחד שהמשיב אף לא ביקש כי בית הדין יפסוק הפרשי ריבית על סכום הפיצוי. המערער יוצא גם נגד פסיקת ההוצאות בשיעור כפי שנפסק על ידי בית הדין האזורי בהיותו חורג ללא הצדקה במידה משמעותית מן המקובל.

בקשר לערעור יוסף על פסק הדין של בית הדין האזורי טוען המערער כי בדין דחה בית הדין האזורי את התביעה לאכיפת יחסי עבודה ופיצוי בגין עוגמת נפש.

עיקרי טענות יוסף בתשובה לערעור עע 110/07, ולתמיכה בערעורו עע111/07

15. המשיב תומך בקביעות בית הדין האזורי לעניין השיהוי וההתיישנות. באשר לקביעות בית הדין בנוגע לטענות פרדי כנגד יוסף בעניינים שונים בקשר לניהול התחנה- בית הדין האזורי לא ייחס משקל ראייתי לכך שהמערער לא העיד לפניו והוא היה רגיש לזכויותיו של פרדי; ההחלטה כי פיטוריו של יוסף היו שלא כדין היא החלטה נכונה המתבקשת מחומר הראיות כפי שנפרש לפני בית הדין.

לבית הדין האזורי נתון שיקול דעת בקשר לגובה הפיצוי שיש לפסוק למי שניזוק עקב פיטוריו שלא כדין, ובית דין זה לא ימהר להתערב בשיקול דעתו כל עוד לא מדובר בקביעה קיצונית וחריגה, שאין לה הצדקה בנסיבות המיוחדות של אותו מקרה. המשיב סבור כי בנסיבות המקרה היה אף מוצדק לפסוק פיצוי בשיעור גבוה ממה שנפסק. בתוך הפיצוי שפסק בית הדין האזורי הוא אף גילם פיצוי בגין עוגמת נפש.

בתשובה לערעור פרדי לעניין שיעור המשכורת הקובעת טוען יוסף כי היה מקום לקבוע סכום גבוה ממה שנקבע לאור חוות דעת רואה החשבון . סכום הפיצוי צריך להתייחס לכל התשלום שהיה מגיע למשיב מאת המערער לפי 33% מרווחי התחנה, ולא היה מקום להפחית מן הסכום תשלומים או הורדות כנטען על ידי המערער. בכל מקרה גם אם לא יבחן שכרו של המערער לפי 33% מרווחי התחנה, כי אז השכר ברוטו איננו כנטען על ידי המערער.

המשיב תומך בקביעותיו של בית הדין האזורי לעניין הקטנת הנזק. גם בעניין זה התחשב בית הדין בנסיבותיו המיוחדות של המקרה. אף לא נסתרו טענות המשיב כפי שהובאו לפני בית הדין האזורי. בית הדין השתכנע מעדות המשיב, כי לא השתכר מעבר לשכר מינימום, וכי עשה ככל שיכול היה לעשות כדי לשקם את עצמו. זו התרשמותו של בית הדין ובה אין מקום להתערב.

בית הדין היה מוסמך לפסוק ריבית כפי שפסק, והוא הפעיל שיקול דעתו בסבירות נוכח נסיבותיו המיוחדות של המקרה. המשיב תבע בבית הדין האזורי סכומים גבוהים בהרבה ממה שנפסק לו ובתוספת שיערוך כחוק, כך שבית הדין לא חייב את המערער מעבר לסכומים שתבע המשיב; נסיבותיו המיוחדות של המקרה אף הצדיקו פסיקת הוצאות משפט בשיעור כפי שפסק בית הדין. במקרה דנן התנהל הליך משפט שנמשך שנים אחרות, כשלמערער חלק נכבד בהתמשכות ההליך ובהכבדה על ניהולו. טענתו המרכזית של המשיב בדבר פיטוריו שהיו שלא כדין התקבלו ומשכך, אל לו לצאת בחסרון כיס מן ההליך, ומן הראוי לפסוק לו הוצאות ריאליות.

לתמיכה בערעורו טוען יוסף כי בנסיבות העניין הסעד הנכון ליתן היה אכיפת הסכם העבודה בין הצדדים. המשמעות הפרקטית של אכיפה כאמור הינה חלוקת דמי השכירות המשתלמים לפרדי על ידי חברת פז, כך שיוסף היה מקבל שליש מדמי השכירות.

בנסיבותיו המיוחדות של תיק זה לא היה מקום להימנע מפסיקת פיצוי בגין עוגמת הנפש הרבה שנגרמה ליוסף שסולק מתחנת הדלק אותה הקים וביסס, ואף נכון היה לפסוק פיצוי כספי המחושב לפי מספר משכורות גבוה ממה שנפסק.

דיון והכרעה

16. לאחר שנתנו דעתנו לכלל החומר שהובא לפנינו במסגרת שני הערעורים, לרבות לטענות הצדדים כפי שנשמעו בדיון, הגענו לכלל מסקנה כי פסק דינו המפורט ורחב היריעה של בית הדין האזורי מבוסס היטב בממצאיו העובדתיים ובמסקנותיו המשפטיות והוא ראוי ברובו הגדול להתאשר מטעמיו. מצאנו כי עניין אחד מבין העניינים שבערעור מצדיק התערבותנו, והוא שיעור המשכורת של המערער, העומדת בבסיס חישוב הפיצוי שנפסק.

נוסיף עוד משלנו ונטעים דברים בקשר לטענות הצדדים באותם נושאים שבערעור בהם לא מצאנו ממש, ונתייחס בנפרד לשאלות המתעוררות לעניין בסיס המשכורת לעניין חישוב הפיצוי.

ההתיישנות

17. בבואנו לדון ולהכריע בטענות ההתיישנות עומדת לנגד עניינו המגמה, עליה עמד בית הדין האזורי, כפי שהיא באה לידי ביטוי בפסיקה, לצמצומה של דוקטרינת ההתיישנות. על פי המגמה האמורה, לא ינעלו דלתותיו של בית הדין בפני תובע התובע את זכותו בדין, אך מחמת התיישנות "וזאת כמובן מבלי שיפורש החוק בצורה מאולצת ומלאכותית ומבלי שיגרם עיוות הכתוב בחוק או עיוות דין..." [עע 210/99 מיכאל לוטן - מדאינווסט - מרכז רפואי הרצליה בע"מ (לא פורסם; 22.1.02), עע 346/05 שלמה שלום - אלה קוזמינוב (לא פורסם; 15.6.06)].

בית הדין האזורי קבע נכונה, כי בנסיבות העניין אין לקבל את טענת המערער בדבר התיישנותה של התביעה לפיצוי בגין פיטורים שלא כדין. אכן המשיב יוסף פוטר מעבודתו ביום 27.11.90, ואת תביעתו המקורית מושא פסק דין זה הגיש לבית הדין האזורי אך ביום 6.3.96, ואילו את תביעתו המתוקנת בה כימת את התביעה הכספית הגיש ביום 17.6.2001. לכל הדעות, ביום 6.3.96, הוא מועד הגשת התביעה המקורית טרם חלפו שבע שנים ממועד הפיטורים. התביעה המקורית לא התיישנה במועד זה, אף שלכל הדעות היא הוגשה זמן ניכר לאחר מועד הפיטורים. למעלה מן הדרוש נציין כי פרק הזמן הארוך שחלף מאז מעשה הפיטורים ועד שהוגשה התביעה לבית הדין האזורי קשור, בין השאר, בהליכים שנוהלו בין הצדדים בבית המשפט המחוזי, ולאחריו בבית המשפט העליון, בקשר לתביעתו של יוסף לאכיפת הסכם הפשרה, עד שהא הופנה בפסק דין סופי של בית המשפט העליון לקבלת הסעד הזה, מבית הדין לעבודה.

בתביעה המקורית מושא דיון זה, שהוגשה לבית הדין האזורי בחודש מרץ 1996, ביקש יוסף לקבוע כי: "הנתבע הפר את הסכם הפשרה וכי פיטוריו של התובע היו שלא כדין". כמו כן ביקש להורות על אכיפתו של הסכם הפשרה, ולחילופין נמצא עוד בכתב התביעה המקורי את בקשתו של יוסף, כי אם יקבע שאין לאכוף את הסכם הפשרה, כי אז יתבקש בית הדין "לחייב את הנתבע בפיצויים בגין הפרת ההסכם". בנסיבות אלה, בהן נתבע הסעד הכספי לפיצוי בגין פיטורים שלא כדין עוד בטרם חלפה תקופת ההתיישנות, ובשים לב למגמה עליה עמדנו, לפתיחת דלתותיו של בית המשפט כך שככל הניתן, לא ידחה מי שעומד על סיפן אך מחמת התיישנות, צדק בית הדין האזורי בדחותו את הטענה בדבר התיישנות התביעה. נכון קבע בית הדין עוד במסגרת החלטה שנתן בקשר לתיקון כתב התביעה, כמו גם בפסק הדין מושא הערעור, כי משכללה התביעה המקורית בקשה לסעד של פיצוי בגין פיטורים שלא כדין, ואפילו שהסעד כומת במסגרת כתב תביעה מתוקן במועד מאוחר הרבה יותר, כי התביעה לא התיישנה.

השתק פלוגתא והכרעה לגופה של מחלוקת.

18. המערער העלה לפני בית הדין האזורי שורה של עניינים הקשורים בהתנהלותו

של המשיב, שהצדיקו לטענתו את הפסקת עבודתו של המשיב, שלא מילא את חלקו בהסכם הפשרה "להשקיע מלוא מרצו וזמנו בתפקידו כמנהל התחנה כמקובל לגבי תפקיד זה".

אחדים מן הנושאים הללו התבררו בהליכים האחרים שנוהלו בין הצדדים, בקשר למחלוקות שנפלו ביניהם בנוגע לתנאי שכרו של המשיב.

נכון קבע בית הדין האזורי, כי ככל שבהליכים האחרים שבין הצדדים התבררה מחלוקת בשאלה עובדתית מסוימת שהייתה חיונית לתוצאה הסופית, והיא הוכרעה שם, כי אז חל הכלל בדבר "השתק פלוגתא", המונע מבעלי הדין לשוב ולהתדיין באותה מחלוקת [אורי גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, מהדורה שביעית, סיגא הוצאה לאור, עמ' 90- 91; על התנאים המצטברים הדרושים להוכחת קיומו של השתק פלוגתא ראו גם עע 748/06 עו"ד רפאל שטוב – עיריית מגדל Vעמק (ניתן ביום 25.4.07 ; טרם פורסם) עע 1154/04 נפתלי גרוס-מדינת ישראל (ניתן ביום 9.1.07; טרם פורסם), ע"א 258/88 משה פיכטנבוים נ. רשם המקרקעין פד"י מד(2), 576].

בית הדין האזורי עמד בפסק דינו בצורה מפורטת וברורה על טענותיו של המערער נגד המשיב בדבר נטילת כספי שירות הלילה שגבו עובדי התחנה מהלקוחות, ועל כך שהמשיב נטל מעובדי התחנה כספים בסכום כולל בשיעור של 2,706 ש"ח. בית הדין האזורי הפנה בפסק דינו מושא ערעור זה לקביעות מפורשות בפסק הדין הראשון מפי השופט אזולאי, בהן נדחו אותן הטענות, והפנה לפסק הדין שבערעור בו נדחו טענות המערער בקשר לפסיקתו של השופט אזולאי. בית הדין יישם בפסק הדין נכונה את תורת מעשה בית דין בקובעו כי המערער מנוע מלשוב ולהעלות טענותיו באותם העניינים מחמת השתק פלוגתא. בית הדין האזורי הוסיף ונדרש לגופם של דברים, וקבע כי העדויות שעליהן נסמך המערער לא היו מהימנות עליו כלל ועיקר נוכח הסתירות שעלו מהן.

הינה כי כן, אין ממש בטענות המערער כנגד קביעותיו של בית הדין, לפיהן לא היה בהתנהלותו של יוסף בנושאים הללו כדי לבסס את פיטוריו .

19. בית הדין קבע נכונה כי בטענותיו של המערער בעניין משיכת הדלקים מן התחנה גם כן לא היה כדי לבסס את מעשה הפיטורים. בית הדין הפנה לכך כי בין הצדדים הייתה מחלוקת לגיטימית לעניין זה, אותה הביא המשיב במסגרת ההליך הראשון, ועוד קודם לפיטוריו להכרעת בית הדין האזורי. בית הדין הזכיר וקבע כי הכספים בהם מדובר רשומים ומדווחים וניתן לקזזם. נכונה בעינינו קביעתו של בית הדין כי "מדובר במערכת יחסים מיוחדת בין הצדדים אשר הם אחים, ובמסגרת עבודה בה פעל התובע במשך כל השנים ואשר התערערה רק בסמוך לפיטוריו. מכאן שבעניין זה אין ולא הייתה הצדקה לפיטוריו של התובע , ודין טענות הנתבע לעניין זה להידחות אחת לאחת.".

בדומה, מקובלות עלינו גם קביעותיו של בית הדין האזורי בדחותו את טענות המערער כאילו עשה המשיב דין לעצמו בתחנה וכי המשיב איים על חיי המערער ובריאותו, ככאלו המבססות את מעשה הפיטורים.

20. המערער טוען כנגד הקביעות שבפסק הדין הנסמכות על כך שה"נתבע בחר שלא להעיד", בעוד שלפי תיעוד רפואי שהוגש, לא הייתה כאן "בחירה", כי אם חוסר מסוגלות להעיד נוכח מצבו הנפשי הקשה של המערער. בקשר לטענה זו של המערער נדגיש, כי אף שבית הדין האזורי ציין בפסק דינו פעמים אחדות כי "הנתבע בחר שלא להעיד", עיון בפסק הדין מעלה, כי באף אחת מן השאלות השנויות במחלוקת לא ניתן לעובדה זו משקל, באופן שהיא הטתה את הכף לדחיית גרסתו של המערער. כך למשל, במסגרת הדיון בטענת המערער, כי המשיב לקח לעצמו ימי חופשה בלא תיאום עימו, ציין בית הדין כי "הנתבע בחר שלא להעיד בפני בית הדין ומבסס טענתו על עדותו של ירון יעקב". אלא שאת עדותו של ירון יעקב מצא בית הדין בלתי אמינה, ומשכך, לא נותר לבית הדין אלא לדחות את גרסתו של המערער בעניין ימי החופשה, ולהעדיף על פניה את זו של המשיב. בדומה לכך התייחס בית הדין לכך ש"הנתבע בחר שלא להעיד" בקשר לטענותיו כלפי יוסף בדבר נטילת כספים. בית הדין האזורי הפנה לעניין זה לעדותה של הגב' ורדה פחימה, אחותם של יוסף ופרדי, שעל עדותה ביקש המערער להסתמך, וציין גם כאו את חוסר מהימנותה של העדה, שלא ניתן היה לתת לעדותה כל משקל.

הינה כי כן, לא נמצא כי בית הדין מבסס את פסיקתו על כך שהמערער "בחר שלא להעיד". לכל היותר הצביע בית הדין בפסק דינו על כך שאין לפניו ראיות המבססות את גרסת המערער, באשר העדויות שהביא לתמיכה בגרסתו אינן מהימנות עליו.

21. בין שאר הטעמים עליהם ביקש המערער לבסס את פיטוריו של המשיב הייתה דרך התנהלותו של המערער בקשר לתשלום עבור ימי מילואים שלו. בקשר לכך ציין בית הדין האזורי בפסק דינו, כי "אכן התעוררה מחלוקת באשר להסכם/נוהג הנטען בין הצדדים, ואכן, כעולה מפסק הדין קיבל התובע תשלום ביתר אשר הוא אמור להחזיר על פי פסק הדין המשלים. עם זאת כשאנו בוחנים את ביצוע התשלום באספקלריה של יחסי הצדדים ערב פיטורי התובע כאשר בין הצדדים שררה מחלוקת באשר לזכויות התובע על פי הסכם הפשרה, מחלוקת אשר לצורך בירורה נדרשו לפנות לבית הדין וכאשר התובע הוא זה אשר פנה לבית הדין לבררם ולא הסתפק בנטילה כוחנית של הכספים... לא מצאנו, כי הנתבע הרים את הנטל להוכיח שהתובע קיבל החזר מהביטוח הלאומי ומתוך כך נגרם לנתבע נזק כלשהו וכי נעשתה כאן פעולה חריגה ולא נורמטיבית (כלשון הנתבע) באשר להתנהלותו של התובע בעניין זה, אשר עולה כדי הצדקה לפיטוריו". בית הדין הוסיף עוד ומצא לנכון להדגיש בפסק דינו כי המערער עצמו אינו מציין במכתב הפיטורים של את טענתו לביצוע תשלומי כפל, כעילה לפיטורי התובע, ובכך יש כדי לתמוך במסקנתנו כי עילה זו לא עמדה לנגד עיניו של הנתבע כעילה לפיטוריו של התובע.

22. מסקנותיו אלה של בית הדין האזורי מן התשתית העובדתית כפי שנפרשה לפניו מקובלות עלינו, ואין לנו כל עילה להתערב בהן. נציין, כי ערים אנו לפסק הדין שניתן זה לא מכבר על ידי בית דין זה, מפי השופט רבינוביץ [עע 1555/04, 319/05, 347/05 (טרם פורסם; 27.11.07) להלן- פסק הדין האחרון] בערעור על פסק הדין המשלים, מפי השופט אילן סופר. בפסק הדין האחרון, הוחזר הדיון לבית הדין האזורי על מנת שישוב ויבחן את סכומי התשלומים בגין ימי המילואים של יוסף, והשלכות הסכום הזה על קביעת סך רווחי התחנה וחלקו של יוסף בשיעור 33% הנגזר מהם. למען שלמות התמונה נציין כי בפסק הדין האחרון התייחס בית דין זה למה שכבר נקבע בפסק הדין הראשון ואינו שנוי עוד במחלוקת כי: "ביחס לטענת התובע כי היה זכאי לשכר כפול בימי מילואים, גם השכר הרגיל שקיבל וגם החזר התשלומים מהמוסד לביטוח לאומי, נראה לי שהתובע לא הרים את נטל הראיה הדרוש לכך. התובע קיבל 33% מרווחי התחנה בכפוף לכך שהתובע יקדיש מלוא מרצו וזמנו לתפקידו כמנהל התחנה ולא הוכח כי היה זכאי לתמורה נוספת. לאור זאת יש לכלול את התשלומים שקיבל התובע מהמוסד לביטוח לאומי בגין שירות המילואים בתוך ה-33% משכרו אך יש לכלול תשלומים אלו גם בתוך 100% של הכנסות התחנה". בית דין זה קבע בפסק הדין האחרון כי שגגה יצאה מלפני בית הדין האזורי עת החליט להביא בחשבון סכומים שיכול היה יוסף לקבל מהמוסד לביטוח לאומי הן בחישוב שכרו של יוסף והן בחישוב הכנסות התחנה. על כן החזיר את הדיון לבית הדין האזורי על מנת שיברר "האם קבל יוסף תשלומים בגין ימי המילואים שהיה בהם", ולאחר מכן "יורה לחשב לערוך חוות דעתו מחדש כך שתשלומים אלה יבואו בחישוב שכרו של יוסף (33% מרווחי התחנה) ובחישוב הכנסות התחנה".

בפסק הדין מושא הערעור דנן מציין בית הדין האזורי מפורשות כי אין עוד חולק כי אין המשיב זכאי לתשלומי כפל בגין ימי המילואים. בנסיבות העניין אין בפסק הדין האחרון, שנדרש בעיקר לשאלות הקשורות בחישוב הרווחים והמשכורת, כדי להשפיע על מסקנת בית הדין האזורי כי אין בפרשת ימי המילואים והתשלומים בגינם כדי לבסס את מעשה הפיטורים. זאת מה עוד שלפי קביעת בית הדין האזורי, "עילה זו לא עמדה לנגד עיניו של הנתבע כעילה לפיטוריו של התובע".

23. נוסיף עוד ונציין כי, כי בטענות שבערעור מתבקשת במידה רבה התערבותנו בממצאים עובדתיים של בית הדין האזורי, לרבות כאלו המתבססים על התרשמותו ממהימנותם של עדים שהעידו לפניו. נזכיר בקשר לכך את הכלל, כי ככלל ערכאת הערעור לא תתערב בקביעות עובדתיות של הערכאה הדיונית המושתתות על מהימנותם של העדים, וזאת כל עוד הקביעה סבירה ואין בה כדי לגרום עוול [עע 456/06 אוניברסיטת תל אביב - רבקה אלישע (טרם פורסם; 27.2.08) להלן: עניין אוניברסיטת תל אביב, וההפניות שם]. לא מצאנו בעניין שלפנינו כל הצדקה להתערב בממצאיו של בית הדין האזורי, שקביעותיו ומסקנותיו בקשר לנסיבות פיטוריו של המערער מבוססות היטב בכלל חומר הראיות שנפרש לפניו.

נוכח כל האמור, הגענו לכלל החלטה כי אין להתערב במסקנת בית הדין בדבר היות פיטוריו של המשיב, פיטורים שלא כדין, בהיותם מנוגדים להסכם הפשרה שאליו הגיעו הצדדים.

הסעד הראוי

24. בקשר לסעד האכיפה נקבע כי:

"ככלל סעד של אכיפה הוא סעד שבשיקול דעת, משהגיע בית הדין למסקנה כי פיטוריו של עובד נעשו שלא כדין, וכי בשל כך הופרה ההתקשרות החוזית, יידרש לבחינתו של הסעד הראוי להינתן תוך שהוא נותן דעתו על ההלכות הכלליות בדבר אכיפתם של יחסי עבודה שבהם מדובר, בשים לב, בין היתר, להוראותיהם של סעיפים 3(2) ו3(4) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תש"ל-1970 לפי העניין. בית הדין ייתן דעתו על הסעד הראוי להינתן בשים לב לנסיבות המייחדות את המקרה הספציפי, תוך שתיעשה מלאכת האיזון והמידתיות. בין היתר, אך לא רק, יידרש בית הדין לבחינה מהותו של הפגם שנפל בהליך הפיטורים וחומרתו; סוג המשרה שבה מדובר; השפעתו של הסעד שיינתן, אכיפה או פיצוי, על העובד, על ההקשר התעשייתי והתעסוקתי תוך מתן משקל להיבטים החוקיים והחוקתיים, ככל שאף הם באים בגדר העניין; במקרה המתאים יבדוק בית הדין אם נכון הוא לתקן עוול בעוול - ככל שעוול עשוי להיגרם למי מהצדדים המעורבים בעניין והנוגעים לו" (עע 1123/01 בית ספר תיכון עירוני כל ישראל חברים - צויזנר פד"ע לו (2001), 438, 480 ושורת ההפניות שם).

25. נסיבות העניין שלפנינו מצביעות על סכסוך מר, קשה מאד ורב שנים בין שני אחים, שהאחד הוא מעסיקו של האחר, והעובד הינו בתפקיד בכיר ובכפיפות ישירה לאחיו, מעסיקו. לכל הדעות בקשר ההעסקה שבין שני האחים נדרש אמון אישי מיוחד. בהעדרו המוחלט של אמון כזה בין הצדדים, הסכם העבודה הזה אינו מסוג ההסכמים שאותם יאכוף בית הדין. אף נכון קבע בית הדין האזורי כי חלוף הזמן והשינויים שנערכו במקום העבודה, מאז מועד הפיטורים ועד שהוגשה התביעה למתן סעד של אכיפה, מטים גם הם את הכף לדחיית הבקשה למתן סעד של אכיפה.

על המועד להגשת תביעה לסעד של אכיפה כשיקול נוסף לעניין מתן סעד של אכיפה עמד השופט צור בעניין תקוויתי שם נקבע, בין השאר, כי אחד השיקולים במתן סעד של אכיפה הוא חלוף הזמן בין הפיטורים ובין מועד בקשת הסעד, ובחלוף זמן רב יינתן סעד האכיפה כסעד חריג [עע 1631/04 מדינת ישראל משרד החקלאות - אפריים תקוויתי (24.5.06, טרם פורסם); עניין אוניברסיטת תל אביב לעיל , וראו ההפניות לעניין סעד האכיפה בפסק הדין בעניין אוניברסיטת תל אביב}.

אשר על כן בנסיבות העניין שלפנינו אך נכון קבע בית הדין האזורי, כי אין להיעתר לבקשת יוסף לאכוף על אחיו פרדי את חוזה העבודה .

26. בקביעת הפיצוי בגין פיטוריו של יוסף שלא כדין בשיעור של 24 משכורות חודשיות נסמך בית הדין האזורי על נסיבותיו המיוחדות של המקרה "אשר חריגות הן ומתייחסות למערכת היחסים בין הצדדים אשר כאמור במסגרתה התובע סייע לנתבע בהקמת התחנה והביאה למצב של שגשוג". בית הדין הביא בחשבון את העובדה שבשנת 1988 הגיעו הצדדים להסכם פשרה שצפה פני עבר ופני עתיד, וכן מצא לנכון לציין את משמעות ההפרה של ההסכמות לגבי יוסף "אשר לאחר השקעה של כ-10 שנים בבניית התחנה מצא עצמו בסופו של יום מחוץ לשירות הנתבע".

אכן, נסיבותיו של המקרה דנן מיוחדות וחריגות הן. מדובר בהתקשרות של שני אחים בחוזה עבודה; בהשקעה רבה של העובד בפיתוח עסקו של אחיו, ובהסכם שקיבל תוקף של פסק דין, הצופה פני עתיד רב שנים של עבודה משותפת, והשתכרות ששיעורה מבוסס על רווחי התחנה. כאמור, בקביעת בית הדין האזורי כי היה זה פרדי, המעסיק, שהפר את ההסכם, בהפסיקו את ההתקשרות עם יוסף, בלא שהייתה למעשהו זה אחיזה בהתנהלות בלתי תקינה של יוסף, לא מצאנו מקום להתערב. מצאנו כי נסיבות העניין מצדיקות פסיקת פיצוי בגובה של 24 משכורות כפי שקבע בית הדין האזורי. (ראו לצורך השוואה פסק הדין בעניין אוניברסיטת תל אביב). בקביעת שיעור הפיצוי נמצא לטעמנו ביטוי נכון לחומרת ההפרה כמו גם להכרה בדבר העדר האפשרות לאכוף על הצדדים את המשך ההתקשרות ביניהם. אנו דוחים אפוא את טענותיו של פרדי בדבר היות שיעור הפיצוי גבוה מדי, ובאותה מידה נדחות טענותיו של יוסף בדבר היות שיעור הפיצוי נמוך מדי.

27. המערער יוסף מבקש מאיתנו להתערב בפסיקתו של בית הדין האזורי שדחה תביעתו לפיצוי בגין עוגמת נפש. אכן, כפי שקבע בית הדין האזורי בפסק דינו, ההלכה הינה כי רק במקרים קשים וחריגים יפסוק בית הדין פיצוי בגין עוגמת נפש "באשר מטבע הדברים כרוכים פיטורים תוך הפרה חוזית בעוגמת נפש ובתסכול...". [עע 360/99 אהרון כהן - מדינת ישראל (ניתן ביום 24.6.02; לא פורסם)]. בית הדין האזורי עמד על כך כי נסיבות המקרה דנן אינן חריגות וקשות מבחינת השפעתן על עתידו המקצועי של יוסף שלא נשללה ממנו הזדמנות לקידום מקצועי. בית הדין הדגיש, כי די בפיצוי הגבוה שפסק בכך שהעמיד את שיעור חודשי הפיצוי על עשרים וארבעה חודשים, כדי לפצות על העוול שנגרם לו לאור ההשקעה שהשקיע בהקמת התחנה והפגיעה בציפיותיו העתידיות.

28. בקשר לפסיקת בית הדין מוצאים אנו לנכון להדגיש כי הפיצוי שיפסוק בית הדין בגין עוגמת נפש שנגרם לעובד בגין פיטוריו, ככל שהיו אלו פיטורים שלא כדין, אינו קשור בהכרח בהשפעת מעשה הפיטורים על עתידו המקצועי של העובד וקידומו בתחום מומחיותו. עוגמת הנפש, ככל שנגרמה כזאת, תפסק במקרים קיצוניים וחריגים, ואלו יכול להיות שיהיו קשורים במגוון של היבטים שהם תוצאת מעשה הפיטורים, לרבות עניינים אישיים, מקצועיים, תעסוקתיים, משפחתיים או כל עניין אחר הקשור בכבודו של העובד כאדם [ראו פסק הדין בעניין אוניברסיטת תל אביב וכן עע 480/05 ליאור בן שטרית- פלונית (ניתן ביום 8.7.08, טרם פורסם) וסקירת הפסיקה שם). הכלל לעניין פסיקת עוגמת נפש הוא אכן, כי רק במקרים קשים וחריגים יידרש בית הדין לפסיקתו. בית הדין האזורי מצא שאין הנסיבות חריגות וקשות באופן המצדיק פסיקת פיצוי כאמור, ובמיוחד לאור שיעור הפיצוי הגבוה שנפסק בגובה 24 משכורות. לאחר שבחנו את כלל נסיבות המקרה, אין אנו מוצאים עילה להתערבות בהחלטתו לדחיית התביעה לפיצוי בגין עוגמת נפש.

הקטנת הנזק

29. בפסק דינו עמד בית הדין האיזורי על הכלל לפיו במקרה של פיטורים תוך הפרת חוזה העסקה לתקופה בלתי קצובה, זכאי התובע לפיצוי המבוסס על ההפסד שנגרם לו כתוצאה מההפרה על פי אומדן, תוך הבאה בחשבון של כלל הנסיבות, וזאת בכפוף לחובת התובע להקטין את נזקו על ידי נקיטת אמצעים סבירים לחפש עבודה אחרת, כמתחייב מהוראת סעיף 14(ג) לחוק החוזים (תרופות) התשל"א-1971. לאחר שבחן את גרסתו של יוסף בעניין ניסיונותיו למצוא עבודה לאחר שפוטר, ומתוך שלקח בחשבון את נסיבותיו המיוחדות של העניין העמיד בית הדין את סכום הפיצוי החודשי לתובע על שיעור של משכורת חודשית בהפחתת שכר המינימום החודשי. בקביעתו זו של בית הדין שהתבסס מחד על התרשמותו מן הראיות כפי שנפרשו לפניו, כמו גם על כלל נסיבות המקרה, לא מצאנו עילה להתערב.

פסיקת ריבית

30. המערער פרדי יוצא כנגד פסיקתו של בית הדין האזורי שקבע, כי סכום הפיצוי בשיעור עשרים וארבע משכורות ישא הפרשי הצמדה וגם ריבית כחוק מיום 30.11.90, הוא מועד סיום יחסי העבודה בין שני הצדדים. לטענת המערער, יוסף לא תבע הפרשי ריבית על סכום תביעתו, וכל שהתבקש הוא שיערוך בלבד, שמשמעו הצמדה. המערער מדגיש לעניין זה, כי את תביעתו המכומתת לפיצויים על עצם הפיטורים הגיש יוסף רק בשנת 2001. כמו כן נטען כי בתקופת הפיטורים לא הוסמכו ערכאות השיפוט לפסוק ריבית בתביעה לפיצויים על אובדן הכנסה עתידית, בשל עוולה נזיקית או הפרת חוזה. יוסף מנגד טוען כי אין להתערב בפסיקת בית הדין לעניין הריבית, באשר בפסיקה זו הביע בית הדין את עמדתו בדבר שיעור הפיצוי הנכון המגיע למערער בקשה לפיטוריו.

31. ההוראות הרלוונטיות לענייננו בחוק פסיקת ריבית והצמדה תשכ"א- 1961 (להלן- חוק פסיקת ריבית) הן הוראות סעיפים 2 ו-5 שבהם נקבע כך:

"2. רשות שיפוטית שפסקה לבעל דין סכום כסף, או שציוותה

על ביצועו של פסק כזה, או שקבעה סכום כסף המגיע על

פי חיקוק, רשאית,לפי שיקול דעתה לפסוק ריבית על אותו

סכום, כולו או מקצתו."

"5. (א) תקופת הריבית תהיה בפסיקה לפי ס' 2 מיום הגשת התביעה או מיום אחר החל מיום היווצרות עילת התביעה, שהחליטה עליו הרשות השיפוטית- עד מועד הפירעון; בהוצאות משפט.......; בשכר טרחה של עורך דין.....; והכל אם לא קבעה הרשות השיפוטי תקופה קצרה יותר".

בסעיף זה "מועד הפירעון" המועד שבו ניתן פסק הדין או המועד שנקבע בפסק הדין לתשלומו של החוב, לפי המאוחר.

(ב) סכום כסף שפסקה רשות שיפוטית לבעל דין, ולא שולם על ידי החייב במועד הפירעון יווספו עליו, ממועד הפירעון ועד מועד התשלום בפועל הפרשי הצמדה וריבית בצירוף ריבית צמודה ........"

32. ב"כ המערער סבור כי בנסיבות העניין לא הייתה לבית הדין סמכות לפסוק

למשיב הפרשי ריבית ממועד הפיטורים. כך הוא טוען נוכח הוראת ס' 5(ב) לחוק פסיקת ריבית והצמדה כפי שהייתה בתוקף במועד הפיטורים ולפיה:

"על אף האמור בסעיף קטן (א), רשות שיפוטית שפסקה סכום כסף לבעל דין עקב אבדן השתכרות והוצאות בעתיד תפסוק ריבית מיום פסק הדין אם נפסק בסכום חד פעמי ...." .

זה היה נוסח הוראת ס' 5(ב) לחוק פסיקת ריבית במועד הפיטורים, ועד שהוחלף

בנוסח שהובא לעיל, בתיקון מס' 8 לחוק (פורסם בס"ח תשס"א, 1784 מיום 29.3.01 בעמ' 206).

לאחר שעיינו בנוסח החוק ובטיעוני הצדדים, מסקנתנו היא כי הוראה זו שבחוק קודם לתיקונו בתיקון מס' 8, איננה רלוונטית לענייננו, בהיותה מתייחסת לתביעות נזיקין בהן נפסק לתובע נזק עתידי בגין אבדן השתכרות, ובהתייחס למועדים שלאחר מתן פסק הדין. עמד על כך המלומד דוד קציר בספרו פסיקת ריבית הצמדה ושיערוך, הוצאת תמר , 1996, בעמ 856-858 בציינו:

"נראה על כן שההוראה האמורה נקבעה בס' 5(ב) הנ"ל של חוק פסיקת ריבית כדי למנוע ספק בכך שאין לפסוק ריבית על נזקים שעתידים להתהוות אחרי מועד פסק הדין אלא מיום פסק הדין" (שם בעמ' 858, ההדגשה שלי ר.ר, וכן ראו דברי ההסבר להצעת תיקון החוק לעניין ס' 5(ב), בה"ח תשנ"ח מס' 2719, עמ' 368).

בענייננו כאן פסק בית הדין האזורי למשיב פיצוי המתייחס להפרת ההסכם שקיבל תוקף של פסק דין. פסיקתו של בית הדין איננה מכוח עילה נזיקית וודאי אינה מתייחסת לתקופה שלאחר מתן פסק הדין. נוסיף עוד ונציין כי אף לא מצאנו בפסקי הדין אליהם הפנה המערער לעניין זה כדי לבסס את טענתו. אנו דוחים אפוא את טענת המערער לפיה נוכח הוראת ס' 5(ב) לחוק כפי שהייתה במועד הפיטורים, בית הדין לא היה מוסמך לפסוק ליוסף הפרשי ריבית ממועד הפיטורים.

33. אך לאחרונה, נדרש בית דין זה, ובהרחבה יתרה, לכלל העומד ביסוד

פסיקתם של הפרשי הצמדה וריבית, ולתכלית העומדת בבסיס תשלומם, שהיא לשמור על ערכו הריאלי של הכסף, ולפצות את הנושה על השימוש שהחייב עשה בו. וכך נקבע לעניין זה בהחלטה בעניין אוניברסיטת תל אביב [עע 456/06 אוניברסיטת תל אביב - רבקה אלישע (ניתנה ביום 16.6.08; טרם פורסמה)] מפי חברתי השופטת ארד:

"כלל הוא כי הפרשי הצמדה וריבית נועדו לשמור על ערכו הריאלי של הכסף שעוכב ולפצות את הנושה על השימוש שעשה החייב בו, ואין בפסיקתם משום "ענישת הצד החייב". הם מהווים תרגום חוב שמועד פירעונו חל בעבר למושגי שווי הכסף בעת פירעונו. ככלל, ההצמדה והריבית נועדו להשיג מטרות נבדלות ונפרדות. 'ההצמדה נועדה לשמור על ערכו הריאלי של הכסף' ו'דמי השימוש בכסף היא הריבית'. לפיכך ו'בהעדר נימוקים מיוחדים יש לפסוק ריבית על סכומים המגיעים לבעל דין עבור העבר' בנוסף להצמדה; ו'רק במקרים יוצאים מן הכלל ובנסיבות מיוחדות שיצדיקו זאת ימנע בית המשפט מלעשות שימוש מלא בשיקול – דעתו' הנתון לו מכוח הדין לפסוק ריבית והצמדה..." (ראו ההפניות לפסיקה ענפה בנושא, בהחלטה בעניין אוניברסיטת תל אביב, שם).

בקשר לקביעת המועד לפסיקת ריבית והצמדה נקבע כי "הקו המנחה הסביר והרצוי הוא שההצמדה והריבית יפסקו מיום היוצר העילה ולא רק מיום הגשת התביעה, והוא כמובן, אם אין נסיבות המצדיקות סטייה מן הקו המנחה האמור. בנוסף על כך יש להיחשב במהות החיוב הכספי ותכליתו, ולצורך שמירה על ערכו הריאלי של הפיצוי" (ע"א 672/81 עמיתי מלון ירושלים נ. דוד טייק, פ"ד מ(3), 169, 223, וכן ראו החלטת אוניברסיטת תל אביב, שם).

בהחלטת בית הדין בעניין אוניברסיטת תל אביב הוסיף בית הדין וקבע, בקשר לפיצוי כספי הנועד להחליף סעד של אכיפה בפועל, כי במקרה כזה יחושבו ההצמדה והריבית מיום היוצר העילה "הוא מועד הפיטורים".

34. נשאלת השאלה אם בנסיבות העניין שלפנינו יש נסיבות המצדיקות סטייה מן

הקו המנחה כפי שהותווה בפסיקה, שלפיו הפרשי הריבית יפסקו ממועד היוצר העילה. שאלה זו מתעוררת במיוחד נוכח נסיבות המקרה דנן, שאף שהמשיב פוטר בחודש נובמבר 1990, הוא הגיש את התביעה מושא פסק דין זה רק בחודש מרץ 1996, וכתב תביעה מתוקן, בו כומתה התביעה הכספית הוגש אך בשנת 2001.

35. על השאלה אם יש בעיכוב בהגשת התביעה כדי לשקול לעניין חיוב בהפרשי ריבית עמד השופט רבינוביץ בפסק הדין עע 1454/01 אבו דרהם - מבטחים, ובאלו המילים:

"15. במקרה הנוכחי עברו כשש וחצי שנים מאז הגיש המערער את תביעתו. נשאלת השאלה, האם בנסיבות הקיימות יהיה זה מוצדק לפסוק ריבית רק מיום הגשת התביעה (אוקטובר 1996), או שמא יש לפסוק ריבית כבר ממועד תחילת הזכאות באפריל 1990.

16. את התשובה לשאלה זו יש לחפש בתכלית פסיקת ריבית בנוסף לפסיקת הפרשי הצמדה. אם אכן התכלית היא למנוע התעשרות שלא כדין של מי שמשתמש בכסף, אפילו עשה זאת כדין, עיכוב הגשת התביעה ע"י המערער אין בו כדי לשלול את הזכות לפסיקת הריבית, שהרי בתקופה זו נהנתה מבטחים, מהשימוש בכסף, וכאמור אין נפקא מינה לענייננו שההנאה מן השימוש בכסף הייתה כדין". (ניתן ביום 12.12.02, טרם פורסם, ע"א 6574/99 מדינת ישראל, משרד השיכון נ. עו"ד קרייתי, פ"ד נח(3) 313, 322 - 321).

אכן לפי גישת הפסיקה, שעמדה על תכלית החקיקה בקשר לפסיקת ריבית, הריבית אינה משולמת כפיצוי על עיכוב כספי הנושה בידי החייב שלא כדין. הריבית מבטאת את "דמי השימוש" בכסף, שימוש שעשה החייב בכספו של הנושה (ע"א 741/79 כלנית - השרון השקעות ובניו (1976) בע"מ ואח' נ. הורביץ פ"ד ל(1) 533, 542).

36. הנה כי כן, בעיכוב שהתעכב יוסף בהגשת תביעתו כנגד פיטוריו, ובהתעכבו בכימות תביעתו הכספית, אין כדי לשקול לעניין פסיקת הריבית, באשר הריבית אינה מבטאת אלא את שווי השימוש שעשה פרדי בסכום שנפסק, ממועד הזכאות, שהוא מועד הפיטורים שהיו שלא כדין, ועד למועד התשלום.

37. נטען עוד על ידי המערער כי נוכח העובדה שיוסף לא תבע במפורש הפרשי ריבית, וכל שביקש הוא "858,025 ש"ח בתוספת שיערוך כחוק", בית הדין לא היה מוסמך לפסקם. טענה זו אין לקבל. בכך שיוסף לא ביקש באופן מפורש כי בית הדין יפסוק לו ריבית על סכום הפיצוי אין כדי לשלול מבית הדין סמכות לפסוק הפרשי ריבית. פסיקת ריבית על פי חוק פסיקת ריבית והצמדה הינה בשיקול דעתו של בית הדין, ומכל מקום קביעת היקף הפיצוי על הנזק שנגרם לעובד עקב פיטוריו שלא כדין נתונה לשיקול דעתו של בית הדין. בית הדין מצא כי נכון לפסוק למערער פיצוי בשווי 24 משכורות בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק.כל עוד הפעיל בית הדין את שיקול דעתו בסבירות, ובכפוף לכך שהסכום הכולל שנפסק אינו חורג מסכום התביעה, אין הצדקה להתערבות בפסיקתו. משנמצאנו למדים כי ריבית איננה אלא "דמי שימוש" בכספו של הזכאי שעוכב בידי החייב, ומשהסכום הכולל כפי שנפסק אינו חורג מסכום התביעה, אין בעצם פסיקת ריבית בנסיבות העניין משום טעות המחייבת התערבותנו.

38. סיכומם של דברים לחלק זה: הפרשי הצמדה וריבית נועדו אך לשמור על

ערכו הריאלי של הסכום הפסוק שעוכב ואין בפסיקתם משום ענישה של החייב. משכך, ואפילו השתהה יוסף בתביעתו, אין בנסיבות העניין דנן הצדקה לסטות מן הכלל בדבר פסיקת הפרשי ריבית על סכום החוב הפסוק.

המשכורת הקובעת

39. בקובעו את שיעור המשכורת של יוסף שתעמוד בבסיס החישוב של הפיצוי שפסק לו, בשיעור עשרים וארבע משכורות, נזקק בית הדין האזורי לחוות דעתו של רואה החשבון שמואל אסולין אשר מונה כחשב על ידי בית הדין בשעתו במסגרת ההליך הראשון ( השופט אזולאי, תב"ע שן 3-384) בית הדין קבע בפסק הדין שבערעור, בהסתמך על חוות הדעת, כי בעבור החודשים ינואר ועד נובמבר 1990 זכאי היה בשעתו יוסף לסך כולל של 90,319 ש"ח, ומכאן המסקנה כי עבור חודש אחד זכאי היה לסך של 8,210.80 ש"ח.

בקשר לאמור טוען פרדי,כי הסך הכולל של 90,3013 ש"ח הוא 33% מרווחי התחנה באותם החודשים. מן הסכום הזה אומנם נגזרת משכורתו של יוסף אלא שהסכום כולל עלויות שכר שאינן באות בגדר משכורתו של עובד, שעל בסיסה אמור להיערך חישוב הפיצוי בגין הפיטורים שלא כדין.

ב"כ יוסף מצביע בסיכומיו על סכום אחר שהיה נכון לראותו כשיעור השכר הכולל של המערער בתקופה הרלוונטית, והוא אף גבוה ממה שקבע בית הדין האזורי, ולשיטתו, מלוא הסכום המשקף 33% מרווחי התחנה הוא שצריך לעמוד בבסיס חישוב המשכורת הקובעת, כולל עלויות השכר למעסיק. לחילופין מציע יוסף חישוב חלופי של המשכורת לפי ס' 6.1 לחוות דעתו של רואה החשבון אסולין.

39. לאחר ששקלנו את טענות הצדדים לעניין זה הגענו לכלל מסקנה, כי הנכון הוא שמשכורתו הקובעת של יוסף, לעניין חישוב הפיצוי שפסק בית הדין האזורי תהיה מחושבת ללא "עלויות מעסיק", שהרי התכלית העומדת ביסוד הפיצוי שנפסק הינה לפצות את יוסף על סכומי השתכרות בפועל שנמנעו ממנו. אלו ודאי אינם כוללים עלויות מעסיק למיניהן כגון הפרשות מעביד לביטוח לאומי, וכיו"ב.

אף נמצאנו למדים מפסק דינו של בית דין זה שניתן לאחרונה ועליו עמדנו בהרחבה , כי הדיון הוחזר לבית הדין האזורי על מנת שבית הדין ישוב ויורה לחשב לערוך את חוות דעתו בעניין חישוב שכרו של יוסף, וזאת נוכח בעייתיות שהתגלתה בקשר לתשלומים שקיבל יוסף מהמוסד לביטוח לאומי בגין ימי מילואים.

40. לאור האמור, ולמרבה הצער אין מנוס מהחזרת הדיון לבית הדין האזורי וזאת כדי שיקבע את שיעור משכורתו (ברוטו) של יוסף, שתעמוד בבסיס הפיצוי שנפסק, בשיעור של עשרים וארבע משכורות חודשיות שנפסק לזכותו. בקביעת הסכום האמור לא יכלול בית הדין סכומים שהם בבחינת "עלויות מעסיק". סכומים אלו אמנם כלולים ב-33% מרווחי התחנה אך אינם חלק ממשכורתו של העובד. אנו מורים כי בפסיקתו יסתמך בית הדין על חישוב שכרו של יוסף, כפי שיערך במסגרת תיק שן/ 3-834 (עב 3000834/90), בהתאם להנחיות בית דין זה, כפי שפורטו בפסק הדין האחרון (ע"ע 1555/94 ואח', טרם פורסם, 27.11.90) . ככל שימצא לנכון רשאי בית הדין האזורי לבקש התייחסות החשב לשאלת שיעור השכר ללא עלויות מעסיק.

באשר להוצאות

41. אכן, בית הדין האזורי פסק ליוסף הוצאות משפט בסכום גבוה, החורג מן

המקובל. בית הדין נימק את פסיקתו בחלק הניכר שהיה לפרדי בהתארכות ההליכים ובהכבדה עליהם. כלל הוא כי בית משפט שלערעור אינו מתערב בשיקול דעתה של הערכאה הדיונית בפסיקת ההוצאות, אלא אם הוכחו נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת. בנסיבות העניין לא מצאנו כי התקיימו נסיבות המצדיקות התערבותנו בפסיקת ההוצאות. עם זאת, נוכח שיעורן הגבוה במיוחד של ההוצאות כפי שפסק בית הדין האזורי, אנו קובעים, כי הסכום כפי שנפסק יהיה סכום הוצאות הכולל גם את הוצאות הליך הערעור שלפנינו.

סוף דבר

ערעורו של פרדי ברבי בתיק 110/07 נדחה, למעט לעניין שיעור משכורתו של המערער. לעניין זה יוחזר הדיון לבית הדין האזורי, בהתאם לאמור בפסקאות 39 ו-40 לפסק דין זה.

ערעורו של יוסף ברבי בתיק 111/07 - נדחה.

בשים לב לאמור בס' 41 לעיל, אין צו להוצאות בהליך דנן.

ניתן היום א' באלול, תשס"ח (1 בספטמבר 2008) בהעדר הצדדים.

השופטת רונית רוזנפלד

השופטת ורדה וירט-ליבנה

השופטת נילי ארד

נציג מעבידים מר דוד בן אבו

נציג עובדים מר שלום חבשוש