בית הדין הארצי לעבודה

עע 600029/97

תבנית חדשה

תבנית חדשה

1. משה אליאב

2. אמנון שצקי

3. מרדכי פריד המערערים

קרן מקפת מרכז לפנסיה ותגמולים אגודה שיתופית בע"מ המשיבה

בפני: הנשיא סטיב אדלר, סגנית הנשיא אלישבע ברק, השופטת נילי ארד

נציג עובדים דני יעקובסון, נציג מעבידים חיים קמיניץ

בשם המערערים: עו"ד עדי קפלן

בשם המשיבה : עו"ד אשר חלד; עו"ד צבי טרלו

פ ס ק ד י ן

סגנית הנשיא אלישבע ברק

תשלום פנסיה לגמלאי בא להבטיח שעובד שהגיע לגיל פרישה ימשיך, הוא ומשפחתו, להתקיים בכבוד ולחיות ברמת החיים בה חי עת עבד ערב פרישתו. תשלום פנסיה נועד, אם כן, לגבור על אי הודאות באשר לגורלו של עובד ובני ביתו לעת זקנה. הוא בא לגבור על הסיכון שבאבדן הביטחון הכלכלי (ראה מאמרו של נחמיה גוטמן, "ביטוח קצבה בקופת גמל זכויות וחובות עקב סיום יחסי עובד-מעביד", ספר בר-ניב, תל אביב, תשמ"ז-1987, עמוד 121). "ומטרת חוק הגמלאות מהי?", שואל הנשיא בר ניב, ומשיב -

"אותה מטרה עולה ממהות החוק ומשיטת הגמלאות אשר ביסודו, והיא - להבטיח לעובד מדינה שפרש לגמלאות רמת החיים שתשקף את רמת החיים לפני הפרישה ..." (דב"ע לד/7-3 מדינת ישראל - מרדכי ביטמן, פד"ע ה' 421, 428 מול האות ז).

בית הדין חזר על רעיון זה בעניין ד"ר גינתון (דב"ע מב/7-2 ד"ר גינתון - מדינת ישראל - לא פורסם):

"כוונת המחוקק היתה לשמור לעובד הפורש לגמלאות רמת הכנסה שתהיה צמודה וסובבת סביב ציר יציב שניתן לאתרו ולהצביע עליו: דרגתו של עובד בזמן
הפרישה".

בית המשפט הגבוה לצדק עמד על תכליתה של פנסיית הזקנה בדונו בעתירה על פסק הדין בעניין מירוז יהודה ואחרים - מדינת ישראל (דב"ע נב/179-3 טרם פורסם). השופט אליעזר גולדברג עמד על כך ש-

"לכאורה מביא ישום דווקני של שיקולי התמחור, למסקנה שגמלאי אינו זכאי לגמלה, שהרי אינו מבצע פעולה הניתנת לתמחור.

ברם, כבכל מדינות העולם הנאורות, קיימים גם בישראל הסדרים שתכליתם להבטיח מקורות מחייה לעובד שפרש. זאת מתוך התפישה החברתית ש'רובם המכריע של העובדים קיומם תלוי אך ורק, או בעיקר, בפעילות שיש בה ביצוע של עבודה הנושאת שכר. כאשר פעילות זאת נפסקת, זמנית או לצמיתות, עקב פגיעה בעבודה, מחלה, נכות, מוות, זקנה או אבטלה, עלולים העובד ומשפחתו להיות נתונים לסבל שבמחסור' (נחמיה גוטמן 'ביטוח קצבה בקופת גמל' ספר בר ניב (1987), 122)".

השופט גולדברג עומד על כך שהתשלום נובע מהרצון למנוע סבל שבמחסור, לדאוג לחלשים, בחינת "אל תשליכנו לעת זקנה". במקום אחר מציין בית המשפט הגבוה לצדק (בג"צ 571/81 הפטקה נ. בית הדין הארצי לעבודה פ"ד לו(3), 447, 482:

"עקרון חשוב, העובר כחוט השני בחוק הגמלאות הוא, שהמדינה תראה זאת מעניינה להבטיח לגמלאי קצבה שוטפת וברמה נאותה לאורך ימים, מבלי שהקצבה המגעת לגמלאי תשחק ותכורסם מכל סיבה שהיא, שהרי אם כך יקרה, תגבר מצוקתו של הגמלאי, והוא עלול להיות, חלילה, לנטל על הציבור דווקא בימים, בהם הוא זקוק יותר מכול לבטחון".

בעניין מירוז יהודה הנ"ל עומד השופט ברק על התיאוריות השונות באשר לתשלום פנסיה שהמשותף בין כולן הוא העיקרון לפיו מערכת הפנסיה באה להבטיח את הביטחון הכלכלי האינדיבידואלי ולהגן על הפרט מפני איבוד משאבים ומקורות עת הוא פורש לגמלאות:

"מערכת הפנסיה לא באה להגן על הגמלאי מפני עוני. היא באה להבטיח כי הפסקת העבודה לא תביא לירידה דרסטית ברמת החיים של הגמלאי......; היא באה לשמור על כך שגם לעת זקנה יוכל הגמלאי לנהל אורח חיים מכובד; היא באה למנוע תלות של הגמלאי במשפחתו או בגופי סעד אחרים; היא באה לתת מענה לצרכים מיוחדים של אוכלוסיה מזדקנת מתוך ראיה כוללת של הגמלאים כחלק חשוב במרקם החברתי. היא באה להעניק ולהבטיח קיום הגמלאי בזכות ולא בחסד" (סעיף 2 לפסק דינו)".

חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו מבטיח מינימום של קיום אנושי (אהרן ברק, פרשנות במשפט, כרך שלישי, פרשנות חוקה, עמוד 422). פנסיה, כחלק מעקרונות הביטחון הסוציאלי, נועדה להבטיח מעבר לאותו מינימום - שמירה על רמת החיים שהיתה לעובד ערב פרישתו. חוק יסוד: חופש העיסוק בא להגן על זכותו של אדם לעסוק "... בכל עיסוק, מקצוע או משלח יד". פנסיה כחלק מעקרונות הביטחון הסוציאלי, באה להגן על המשך החיים בכבוד של עובד גם לעת זקנה, עת הוא חדל לעסוק בעיסוקו.

עמדתי על כך ב-עע 276/99 זאב שולר – עיריית באר שבע (טרם פורסם, ניתן ב- 6.1.01) אשר ניתן לאחר שכתבתי את דעתי בתיק הנוכחי. בעניין שולר נפסק כי שלילת גימלה אינה מידתית ועל כן פסולה גם כאשר הורשע עובד בפלילים ופוטר לאחר שנשללה ממנו הזכות לפיצויי פיטורים -

"פנסיה לא באה להגן על עובד שפרש מפני עוני, לא באה לספק לו אך קיום מינימאלי בכבוד, אלא באה לאפשר לו ולמשפחתו להמשיך לנהל אורח חיים ברמה הקרובה לזו בה חי בטרם פרש לגימלאות. בכך היא מהווה אחד מעקרונות הביטחון הסוציאלי. חוק יסוד: חופש העיסוק בא להגן על זכותו של אדם לעסוק "...בכל עיסוק מקצוע או משלח יד". פנסיה כחלק מעקרונות הביטחון הסוציאלי, באה להגן על המשך החיים בכבוד של עובד לעת זקנה. הכנסה סבירה הדומה לזו שהיתה לעובד בעת העבודה חשובה פי כמה לעת זקנה, כאשר האדם בדרך כלל עומד בפני הוצאות גדולות יותר, טיפולים רפואיים, סיעוד וכדומה".

על כן, בשונה מהסדרים אחרים, מבוטח מקבל בעת הפרישה את המגיע לו ללא קשר לשאלה כמה הפריש או כמה הופרש על ידי מעבידו לקרן (ראה מאמרו של הנשיא מנחם גולדברג, "ביטוח עובדים בקרנות פנסיה - היבטים משפטיים", שנתון משפט העבודה, כרך ג', עמוד 92, 101; בג"צ 2010/90, בשג"צ 5292/90 התאחדות חברות לביטוח חיים בע"מ נ. ממשלת ישראל ואחרים, פ"ד מ"ה(1), 405, 412-413).

קרנות הפנסיה פועלות על בסיס שיתופי. חברותם של העמיתים בקרן יסודה בהסכמים קיבוציים החלים לגביהם, הסכמים המחייבים הן את העובדים, הן את המעבידים והן, וזה עיקר בענייננו, את קרן הפנסיה הנוגעת בעניין, הפועלת בהתאם להסכמים אלה (בג"צ 2010/90 הנ"ל ומאמרו של הנשיא גולדברג הנ"ל).

למערערים בפנינו הסכם הצטרפות לקרן הפנסיה של המשיבה. בהסכם ההצטרפות ובהסכמים נוספים מאוחרים יותר נאמר כי הסכם זה גובר על תקנות קרן הפנסיה. הוא קובע שיטת חישוב מסוימת של הפנסיה, היא שיטת החישוב המבוססת על השכר האחרון. ערב פרישתם לגמלאות של המערערים שונו תקנות קרן הפנסיה באופן ששיטת החישוב תעשה לפי שיטת הממוצעים. המערערים טוענים כי יש להחיל על פרישתם את הסכם ההצטרפות שלהם ולא את התקנות כפי ששונו ערב פרישתם לגמלאות. בית הדין האזורי קבע (השופט פליטמן ונציגי ציבור רם ושנדרי בתב"ע נא/728-6) כי המשיבה חייבת בתשלום פנסיית זקנה למערערים אך ורק על פי תקנות הקרן בעת פרישתם וזאת מכוח הפסיקה ותקנות מס הכנסה (כללים לניהול קופת גמל) כנוסחן בעת פרישת המערערים לגמלאות. על כך הערעור שבפנינו.

השאלה היא על פי אילו תנאים נקבעות זכויותיהם של המערערים. לשאלה זו שני פנים. האחד עקרוני, מתי ככלל נקבעים תנאי פנסיה, והשני נוגע למקרה הפרטני שבפנינו, והוא תלוי בפרשנותו של הסכם ההצטרפות של המערערים לקרן והסכמים שנכרתו עמם מאוחר יותר. הסוגייה צריכה, אם כן, קביעה עקרונית וקביעה פרשנית של ההסכמים כמו גם בחינה של נסיבות שינוי תקנות קרן הפנסיה. ברי כי פרשנות ההסכמים אף היא תהא תלויה בקונספציה העקרונית.

העובדות הצריכות לעניין

שלושה המערערים היו עובדיו של בנק קופת עם בע"מ. לאחר מכירתו של הבנק לקבוצת בנק לאומי עברו המערערים 1 ו-3 לעבוד בבנק לאומי לישראל בע"מ והמערער מספר 2 עבר לעבוד בבנק איגוד בע"מ. המערערים היו מבוטחים החל משנת 1965 בפנסיה מקיפה בקרן המשיבה - קרן מקפת, מרכז לפנסיה ותגמולים, אגודה שיתופית בע"מ (להלן: קרן מקפת). קרן מקפת שונה מקופות גמל אחרות בכך שהיא אגודה שיתופית. המערערים פרשו לגמלאות והיו לגמלאי המשיבה במועדים דלקמן:

המערער מספר 1 הינו גמלאי החל מיום 1.10.1993.

המערער מספר 2 הינו גמלאי החל מיום 1.4.1993.

המערער מספר 3 הינו גמלאי החל מיום 1.12.1994.

ההסכם הראשון בו אנו דנים הוא, אם כן הסכם הצטרפות המערערים לקרן מקפת. הסכם זה, אליו הצטרפו המערערים עת כבר היו עובדי הבנק, הוא הסכם קיבוצי שנחתם ביום 6.1.1965 (להלן: הסכם 65). הצדדים להסכם הם:

1. בנק קופת עם בע"מ, שהיתה מעבידתם של המערערים בתקופת הצטרפותם לקרן (להלן - הבנק);

2. ארגון פקידי בנק קופת עם בע"מ (להלן - הועד);

3. קופת תגמולים של עובדי בנק קופת העם בע"מ (להלן - הקופה);

4. קופה מרכזית לתגמולים ופנסיה לפקיד אגודה שיתופית בע"מ (להלן - קרן מקפת);

5. הועד המרכזי של הסתדרות הפקידים שעל יד ההסתדרות הכללית של העובדים העבריים בארץ ישראל (להלן ההסתדרות).

אביא את עיקרי הסכם 65, הוא הסכם ההצטרפות לקרן.

סעיף 2 להסכם קובע את הצטרפות העובדים:

"2. א) הבנק והועד מסכימים לכך שכל עובד בבנק בזמן חתימת הסכם זה, אשר יחתום על בקשה להצטרף לקרן הפנסיה ויכלל ברשימה הערוכה ליום 31.12.64 והמאושרת בחתימה על ידי כל הצדדים והמהווה חלק בלתי נפרד מהסכם זה .... וכן כל עובד שיתקבל לעבודה בבנק לאחר חתימת הסכם זה - חייבים להיות חברים באגודה ומבוטחים בקרן הפנסיה - כל זמן עבודתם בבנק.

סעיף 5 להסכם קובע, כי עובד אשר לאחר יום חתימת הסכם 65 יתקבל לעבודה בבנק כעובד קבוע,

"חייב לחתום על בקשה להצטרף כחבר לאגודה ויהא חבר האגודה - החל מיום קבלת הקביעות בעבודתו בבנק. העובד יהנה מכל הזכויות המוקנות לחברי קרן הפנסיה, הן עפ"י תקנותיה והן עפ"י הסכם זה, ללא צורך בכל פורמליות נוספת, אלא אם כן הוסכם עם העובד אחרת בהתאם להסכם הקיבוצי".

המשכורת הקובעת, שעור הפנסיה והבסיס לחישובה

"4. ג) .....

'משכורת חדשית' לצורך הסכם זה, פירושה:

סך כל התשלומים הקבועים אותם משלם הבנק לעובד מדי חודש בחדשו ושמהם מנוכים ועל פיהם מופרשים הסכומים המועברים מדי חודש לאגודה, כמפורש בס"ק א) ו- ב) דלעיל.

סעיף 9 להסכם 65 קובע כי

"9. א) עובד שהגיע לגיל הפרישה, יחדל לעבוד בבנק והאגודה תשלם לו פנסיה חדשית לכל ימי חייו, ולשאיריו אחריו בהתאם לתקנות קרן הפנסיה ולהסכם זה".

שעורי הפנסיה יהיו בהתאם לטבלה דלקמן .....

בהמשך מובאת טבלה הקובעת את הותק בבנק ולידו "שעור הפנסיה" (אחוז ממשכורתו החדשית האחרונה של העובד).

סעיף 10 להסכם 65 קובע את שעורי הגמלאות:

"10. א) שעורי הגמלאות אשר תשולמנה ע"י האגודה לעובדים, או לשאיריהם, יחושבו לפי המשכורת החודשית (כמוגדר בסעיף (4) דלעיל) הממוצעת בשנת עבודתו האחרונה, ומבלי להתחשב במספר שעות העבודה שלו.

ב) הגמלאות אשר תשולמנה ע"י האגודה לעובדים, או לשאיריהם, תהיינה צמודות לתוספת היוקר בשיעור שישתלם לעובדים בכירים במדינה בזמן תשלום הגמלאות.

נוסף לכך, באם בתקופת קבלת הגמלאות ע"י העובד, אלמנתו או שאיריו, יחול שנוי בהרכב דרגה המשפרת בה היה העובד מדורג ערב הפסקת עבודתו, תותאם הגמלה בהתאם לשנוי שחל".

שינוי במבנה הבנק

אשר לזכויות העובדים בעת שינוי המבנה או החלפת מעביד קובע סעיף 23 להסכם 65:

"23. מוצהר ומוסכם בזה כי עם פירוק הבנק, מיזוגו, הצטרפותו או שינוי צורתו, מכל סיבה שהיא ובכל דרך שהיא, ללא יוצא מן הכלל, תשמרנה זכויותיהם של עובדי הבנק הן אלה שכבר הגיעו לגיל פרישה והן אלה שטרם הגיעו לגיל זה. ומבלי לפגוע בכלליות האמור לעיל, לא תפגע זכות העובדים להמשיך בתשלומים השוטפים להבטחת זכותם לפנסיה, בהתאם להוראות הסכם זה. הוא הדין במקרה ויחולו השינויים דלעיל לגבי האגודה, מתחייבת האגודה לשמור על זכויותיהם של כל יתר הצדדים להסכם זה בהתאם לתנאיו [ההדגשה שלי - א.ב.]".

שינוי תנאים והתנגשות בין תקנות הפנסיה להסכם 65

21. אם לאחר חתימת הסכם זה ינתנו לגורם או לגורמים אחרים שיצטרפו לאגודה, תנאים טובים יותר מאלה הכלולים בהסכם זה, יחולו התנאים החדשים הנ"ל מאליהם גם על הבנק ועובדיו כאילו נכללו בהסכם זה.

הוא הדין באם יחולו שנויים בתקנות קרן הפנסיה שיהיו לטובת העובדים והבנק - יחולו אף אלה אוטומטית".

אשר לאינקורפורציה של תקנות קרן הפנסיה והשאלה איזה הסכם גובר, קובע הסכם 65:

"24. להסכם זה מצורף תדפיס של 'תקנות קרן הפנסיה' של האגודה אשר נקראו לעיל 'תקנות קרן הפנסיה'. תנאי תקנות אלה מהווים חלק בלתי נפרד מההסכם הזה בכפיפות לשנויים, לסייגים ולהתנאות הכלולים בהסכם זה או הנובעים ממנו במפורש או מכללא. בכל מקרה של סתירה בין הוראות הסכם זה לבין התקנות האמורות יחייבו הוראות הסכם זה" [ההדגשה שלי - א.ב.].

המערערים עבדו בבנק ערב חתימת הסכם 65. הם הצטרפו לקרן בטופס בו התחייבו למלא אחרי תקנות האגודה וכל התיקונים והשנויים שנעשו בהן או שיעשו בהן ולהישמע להחלטות האסיפה הכללית. כל זאת

"בתנאי שכל האמור לעיל הוא בכפיפות להסכם הפנסיה המקיפה לעובדי בנק קופת עם בע"מ מיום 6.1.1965".

המערער מספר 1 הצהיר בעדותו הראשית, כי תוספת זו הודפסה באופן מיוחד עבור עובדי בנק קופת עם שהצטרפו לקרן עם חתימת הסכם 65.

התוספת הודפסה על טופס בקשת ההצטרפות הסטנדרטית לקרן.

בשנת 1973 עמדה קבוצת בנק לאומי לרכוש את בנק קופת עם. לקראת שילובו של בנק קופת עם בבנק לאומי, נחתם הסכם קיבוצי בין בנק קופת עם, ההסתדרות וועד פקידי קופת עם ביום 25.4.1973. על פי סעיף (ח) להסכם זה

"כל זכויותיהם הקיימות של העובדים, על פי ההסכם הקיבוצי החוק הנוהג והנוהל, תשמרנה להם בבנק החדש".

ביום 28.12.1976 נחתם הסכם בין

1. בנק לאומי לישראל בע"מ;

2. בנק איגוד לישראל בע"מ;

3. בנק קופת עם לישראל בע"מ;

4. ההסתדרות הכללית של העובדים העבריים בא"י הסתדרות עובדי המנהל והשירותים - הועד המרכזי;

5. ארגון פקידי בנק קופת עם לישראל בע"מ - הועד הארצי.

הסכם זה (להלן - הסכם 76) אף הוא בא בעקבות רכישת השליטה המלאה בבנק קופת עם על ידי בנק לאומי לישראל. המבוא להסכם מפרט כי הוא נחתם הואיל ובנק לאומי לישראל רכש את השליטה המלאה בבנק קופת עם, ובנק קופת עם, בנק לאומי לישראל ובנק איגוד החליטו להעביר לבנק לאומי לישראל ולבנק איגוד את כל סניפי בנק קופת עם, תוך העברת עובדי בנק קופת עם לבנק לאומי לישראל או לבנק איגוד. ההסכם מטרתו לקבוע ולהסדיר את תנאי עבודתם של עובדי בנק קופת עם בבנקים אליהם הועברו. לאור החתימה על הסכם קיבוצי זה נקבע בסעיף האחרון להסכם, הוא סעיף 29, כי

"29). ההסכם הקיבוצי המיוחד בין קופת עם וההסתדרות - בטל".

ברם סעיף 26 להסכם קובע כי

(א) על אף האמור בסעיף 29 להלן, ימשיך לעמוד בתוקפו ההסכם הקיבוצי המיוחד שבין קופת עם, ההסתדרות והקופה המרכזית לתגמולים ופנסיה לפקיד בע"מ מיום 6.1.1965 על כל תוספותיו ונספחיו וזאת לגבי כל העובדים שהיו חברים בקופה ביום חתימתו של הסכם זה" [ההדגשה שלי - א.ב.].

ביום 19.6.1977 כתבה המשיבה מכתב לשלושה הבנקים המעורבים (בנק לאומי לישראל, בנק איגוד לישראל ובנק קופת עם לישראל), להסתדרות, לארגון פקידי בנק קופת עם ולקופת התגמולים של עובדי בנק קופת עם מכתב לפיו, הואיל ונחתמו הסכמים בשנת 1965, 1966 והואיל ועם העברת השליטה לבנק לאומי בשנת 1976 הביעו העובדים של בנק קופת עם אשר עברו לעבוד בבנק לאומי לישראל ובנק איגוד, והמבוטחים במשיבה, את רצונם להישאר חברים במשיבה גם לאחר העברתם לבנק לאומי לישראל ובנק איגוד,

"אי לזאת הננו מאשרים ומתחייבים בזה כלפיכם, כדלהלן:

(א) רשמנו לפנינו שעובדי קופת עם ... הועברו לבל"ל ועובדי קופת עם .... הועברו לאגוד ובהתאם לכך יבואו בל"ל ואגוד במקום קופת עם לכל עניין ודבר בהסכמים.

(ב) כל תנאי וסעיפי ההסכמים ישארו בתקפם המלא אולם בשינויים המחוייבים לפי העניין ויחולו לגבי כל עובדי קופת עם המבוטחים אצלנו גם לאחר שהם הועברו לבל"ל ולאגוד כמפורט לעיל".

אשר למשכורת הקובעת נאמר שהחל מיום 1.1.1977 היא תהא זו הנהוגה בבנק לאומי לישראל ובבנק איגוד.

מאז הסכם 1965 תוקנו תקנות קרן הפנסיה של המשיבה מעת לעת. כפי שקבע בית הדין האזורי חלו בן שינויים רבים בעיקר לטובתם של המבוטחים לעניין הגדרת המשכורת הקובעת ולעניין עדכון הגמלה. בתקופה 1979-1988 חושבה הפנסיה על פי שתי השיטות, הישנה - שיטת החישוב על בסיס המשכורת האחרונה והחדשה, שיטת הממוצעים. הבחירה בין שתי השיטות נעשתה לפי השיטה המעניקה גמלה גבוהה יותר לגמלאי.

בשנת ה'תשמ"ח תוקנו תקנות מס הכנסה (כללים לאישור ולניהול קופות גמל), תשכ"ד-1961 (תיקון מספר 13). וזו לשון התקנה כפי שהוספה בתשמ"ח:

" 41 כו. זכויות העמיתים ותקנון [תיקון: תשמ"ח]

(א) זכויות וחובות העמיתים בקופת גמל לקיצבה לא יקבעו אלא בתקנונה; לעניין זה, 'זכויות העמיתים' - לרבות הגדרת הזכאים והזכאויות, שיטת חישוב השכר הקובע, שיטת הצמדת הקצבה, רכיבי שכר הנכללים בבסיס הקצבה ומועד תשלום הקצבה.

(ב) קופת גמל לקצבה לא תקנה לעמיתיה זכויות מעבר לקבוע בתקנונה, אף אם שולם עבורם.

(ג) קופת גמל לקצבה לא תקבל על עצמה התחייבויות חדשות לעניין זכויות העמיתים בקופה, אלא בהתאם ליכולתה לעמוד בהן, לפי חישוב אקטוארי, אשר יישמר בקופה ויוצג לממונה, על פי דרישתו".

תקנה זו הוספה ביום 25.12.1987 (קובץ התקנות 5072, עמוד 281). תקנות הקרן אשר שינו את שיטת חישוב הפנסיה באופן ששיטת החישוב תהיה על פי שיטת הממוצעים תוקנו בשנת 1988. התקנת תקנות מס הכנסה ושינוי תקנות קרן הפנסיה נעשו קרוב למועד יציאתם של המערערים לגמלאות.

השאלה שבמחלוקת היא, על איזה בסיס תחושב הפנסיה של המערערים, האם כפי שנקבע בהסכם 65 ובהסכמים שבאו לאחר מכן לרגל העברת השליטה במעבידה, היינו, על בסיס השכר האחרון, או האם כפי שנקבע בתקנות קרן הפנסיה משנת 1988, הן התקנות שהותקנו ערב פרישתם של המערערים לפנסיה, היינו, על פי שיטת הממוצעים.

אבחן ראשית לכל את פרשנותו של הסכם ההצטרפות, הוא הסכם 65; אבחן האם כוונתו המפורשת של הסכם זה היא שהוא יחול על המערערים בעת פרישתם ויגבר על תקנות קרן הפנסיה במידה ואלו תתוקנה באופן המרע את תנאי הפרישה של המערערים; אבחן האם כוונתו המפורשת של הסכם זה היתה כי הוא יחול על המערערים בעת פרישתם; אבחן האם הסכם 65 יצר אך ציפייה אצל המערערים ולא זכויות מוקנות או האם הוא יצר זכויות מוקנות; אם אכן המסקנה תהיה שלמערערים הוקנו בהסכם 65 זכויות מוקנות לא יהא צורך לדון בשאלה, מתי מתגבשים תנאי הפרישה של פורשים לגמלאות, האם בעת ההצטרפות לקרן פנסיה או בעת הפרישה לגמלאות וכן לא יהא צורך לדון בשאלה איזו משתי שיטות החישוב צודקת יותר. על כן אבחן ראשית לכל את מעמדו של הסכם 65.

מעמדו של הסכם הפנסיה עם המערערים (הסכם 65)

השאלה העומדת לדיון בפנינו היא, האם על המשיבה לכבד את הסכם 65, הוא הסכם ההצטרפות של המערערים לקרן המשיבה, או שמא על המשיבה לפעול על פי תקנות 1988 מאחר והן חלות על המערערים בהיותן התקנות על פי התיקון האחרון ערב פרישתם של המערערים לגמלאות.

עלינו לבחון שאלה זו ממספר אספקטים. האחד הוא פרשנותו של הסכם 65 הן מהבחינה הלשונית והן מבחינת אומד דעתם של הצדדים והמדיניות הראויה; השני דן בשאלה באיזו מידה נעשתה בהסכם 65 אינקורפורציה של תקנות קרן הפנסיה לתוך ההסכם; האספקט השלישי דן בשאלה הבאה: אם נגיע למסקנה כי פרשנות הסכם 65 וכל ההסכמים שבאו לאחריו היא כזו שהיתה כוונה ברורה שהסכם 65 יחול על המערערים עם פרישתם ולפיו תקבענה זכויות המערערים, האם למרות זאת זכויות הפנסיה שלהם נקבעות, לא בהסכם ההצטרפות אלא בתקנות קרן הפנסיה כפי שהן ערב יציאת המערערים לגמלאות. מה מידת ההשפעה על המסקנה אם נעשתה אינקורפורציה של תקנות הקרן להסכם 65; האספקט הרביעי דן בשאלה באיזו מידה, גם אם נקבע שעל פי כל האספקטים האחרים תנאיו של הסכם 65 הם הקובעים את זכויות המערערים עם פרישתם, תהא הקרן כבולה לתקנות 1988 עקב הוראות תקנות מס הכנסה.

I. מעמדו של הסכם 65 לאור פרשנותו הלשונית

הסכם 65 הוא הסכם ההצטרפות של המערערים לקרן הפנסיה. על מנת לבחון את פרשנותו אחזור בקצרה על סעיפי ההסכמים הרלוונטיים לפרשנות המילולית. מלשונם של הסכם 65 וההסכמים שנכרתו עם המערערים בעת העברת השליטה בבנק קופת עם - מעבידתם, לבנק לאומי לישראל עולה, כי כוונת הצדדים היתה לשמר את תנאי הסכם 65 באופן שיחול על המערערים בכל מקרה. כך גם עולה ממכתבי המשיבה שנשלחו למערערים. המשיבה הצהירה בהסכם 65 (סעיף 23 לו) כי היא "מתחייבת ... לשמור על זכויותיהם של כל יתר הצדדים להסכם זה בהתאם לתנאיו" כולל כאשר

. יחול שינוי במבנה הבנק המעביד כגון, "... פירוק הבנק, מיזוגו, הצטרפותו או שינוי צורתו, מכל סיבה שהיא ובכל דרך שהיא, ללא יוצא מן הכלל ... הן אלה שכבר הגיעו לגיל פרישה והן אלה שטרם הגיעו לגיל זה".

. "הוא הדין במקרה ויחולו השינויים דלעיל לגבי האגודה", היינו, אם האגודה תשנה את מבנה, תפורק, תמוזג, תשנה את צורתה או תשנה את מבנה מכל סיבה שהיא (סעיף 23 להסכם 65).

המשיבה התחייבה אם כן שהן עם שינוי המבנה של המעבידה והן עם שינוי המבנה של האגודה, תשמרנה זכויותיהם של המערערים כפי שאלו נקבעו בהסכם 65.

כמו כן התחייבה המשיבה בהסכם 65 להחיל על המערערים תנאים חדשים טובים יותר

. בכל מקרה בו "לאחר חתימת הסכם זה [הוא הסכם 65 - א.ב.] ינתנו לגורם או לגורמים אחרים שיצטרפו לאגודה, תנאים טובים יותר מאלה הכלולים בהסכם זה". נקבע בהסכם כי במקרה כזה "יחולו התנאים החדשים הנ"ל מאליהם גם על הבנק ועובדיו כאילו נכללו בהסכם זה".

. בכל מקרה בו "בתקופת קבלת הגמלאות על ידי העובד, אלמנתו או שאיריו, יחול שנוי בהרכב דרגה המשפרת בה היה העובד מדורג ערב הפסקת עבודתו. גם אז תותאם הגמלה בהתאם לשנוי שחל" (סעיף 10 סייפא להסכם 65).

. "הוא הדין באם יחולו שנויים בתקנות קרן הפנסיה שיהיו לטובת העובדים והבנק - יחולו אף אלה אוטומטית" (סעיף 21 להסכם 65). יש לציין, כי המשיבה מבקשת לפרש תנייה זו באופן שהסעיף מדבר על תנאים טובים יותר לעובדים ככלל ולא לעובד ספציפי. על כן יש, לפי טענה זו, לבחון האם דרך החישוב החדשה כפי שזו נקבעה בתקנות 1988 היא טובה יותר לעובדים ככלל ולא לבחון את השפעתם על המערערים בלבד. פירוש זה נראה לי קשה בבוחננו את כל יתר תניות הסכם 65 ואת הקשרם של הדברים.

הצדדים לקחו אם כן בחשבון בעת כריתת הסכם 65, גם מקרה בו תשתנה מהות או זהות המעבידה או מהות או זהות האגודה המשיבה והביעו את כוונתם המפורשת שלא לפגוע במערערים לרעה אלא רק להיטיב את תנאי הפרישה שלהם על פי תנאי פורשים אחרים.

כפי שציינתי, כאשר עמד בנק קופת עם בפני העברת השליטה ממנו לבנק לאומי לישראל, נחתמו עוד מספר הסכמים רלוונטיים. הסכם אחד הוא הסכם קיבוצי מיום 25.4.1993 אשר נכרת בין המעבידה הראשונה, בנק קופת עם, לארגון העובדים לו לא היתה המשיבה צד ובו הוסכם כי "כל זכויותיהם הקיימות של העובדים, על פי ההסכם הקיבוצי החוק הנוהג והנוהל, תשמרנה להם בבנק החדש". גם בהסכם שנכרת כשלוש וחצי שנים מאוחר יותר, ביום 28.12.1976, הוא הסכם 76, אשר נכרת לאור רכישת השליטה המלאה בבנק קופת עם, נקבעה עליונות הסכם 65. הסכם 76 נכרת בין המעבידים החדשים - בנק לאומי ובנק איגוד, המעביד הקודם וארגון העובדים. הסכם זה ביטל את ההסכם הקיבוצי המיוחד בין קופת עם וההסתדרות (סעיף 29 שבו), אך יחד עם זה קבע כי על אף האמור בסעיף המבטל "ימשיך לעמוד בתוקפו ההסכם הקיבוצי המיוחד שבין קופת עם, ההסתדרות והקופה המרכזית לתגמולים ופנסיה לפקיד בע"מ מיום 6.1.1965 על כל תוספותיו ונספחיו וזאת לגבי כל העובדים שהיו חברים בקופה ביום חתימתו של הסכם זה". גם להסכם זה לא היתה המשיבה צד. עמדתי על כך שחברותם של העמיתים בקרן פנסיה אליה הם משתייכים, יסודה בהסכמים קיבוציים החלים עליהם, והסכמים אלה מחייבים, מעבר לעובדים והמעבידים, גם את קרן הפנסיה הפועלת בהתחשב בהם (בג"צ 2010/90 הנ"ל בעמוד 413 מול האות א). מעבר לכך, ביום 19.6.1987 כתבה המשיבה מכתב לשלושה הבנקים ולארגון העובדים בו התחייבה שכל תנאי וסעיפי ההסכמים ישארו בתקפם המלא בשינויים המחויבים לפי העניין לגבי כל עובדי בנק קופת עם המבוטחים במשיבה, וזאת גם לאחר שהועברו לבנק לאומי ובנק איגוד.

ברי אם כן שכוונת הצדדים כפי שהיא עולה מהלשון המפורשת המצביעה על אומד דעתם היתה, שתניות הסכם 65 הן שתקבענה את תנאי הפנסיה שיחולו על המערערים עם פרישתם. השאלה אם למרות הבעת הדעה והרצון המפורשים פעמים רבות, התנאים שיחולו על המערערים הם התנאים כפי שאלו נקבעו בתקנות קרן הפנסיה ערב פרישתם. מבחינת אומד דעתם של הצדדים השאלה היא, האם נעשתה אינקורפורציה של תקנות הקרן לתוך ההסכם ובאיזה אופן, היינו, אם נעשתה אינקורפורציה, האם כוונת הצדדים היתה שהתקנות תגברנה על ההסכם או להיפך.

II. אינקורפורציה של תקנות הקרן להסכם 65

הסכם 65 עשה אינקורפורציה של תקנות קרן הפנסיה לתוכו בסעיף 24 להסכם. אביא שנית את נוסחו:

"24. להסכם זה מצורף תדפיס של 'תקנות קרן הפנסיה' של האגודה אשר נקראו לעיל 'תקנות קרן הפנסיה'. תנאי תקנות אלה מהווים חלק בלתי נפרד מההסכם הזה בכפיפות לשנויים, לסייגים ולהתנאות הכלולים בהסכם זה או הנובעים ממנו במפורש או מכללא. בכל מקרה של סתירה בין הוראות הסכם זה לבין התקנות האמורות יחייבו הוראות הסכם זה".

הסעיף עשה אמנם אינקורפורציה של התקנות להסכם, אך קבע במפורש שבכל מקרה של סתירה בין הוראות ההסכם לתקנות יחייבו הוראות הסכם 65. טופס ההצטרפות של המערערים לקרן - כזכור הם עבדו בבנק לפני חתימת הסכם 65 - כלל התחייבות שלהם למלא אחרי תקנות האגודה וכל התיקונים והשינויים שנעשו או יעשו בהן ולהשמע להחלטות האסיפה הכללית, אך כל זאת

"בתנאי שכל האמור לעיל הוא בכפיפות להסכם הפנסיה המקיפה לעובדי בנק קופת עם בע"מ מיום 6.1.1965".

תוספת זו הודפסה על טופס בקשת ההצטרפות הסטנדרטית לקרן באופן מיוחד עבור עובדי בנק קופת עם שהצטרפו לקרן עם חתימת הסכם 65.

הנה כי כן ההסכם עם המערערים הוא כי בכל מקרה הסכם 65 על כל תנאיו יגבר על האמור בתקנות קרן הפנסיה.

III. מעמדו של הסכם 65 לעומת תקנות הקרן כפי ששונו בשנת 1988

האם הסכם 65 יצר ציפייה בלבד או זכות מוקנית שלא ניתן לשנותה

זוהי השאלה הקרדינלית הניצבת לפנינו. לאור המסקנה כי הסכם 65 חל ביחסים בין הצדדים, עלינו לבחון האם רכשו המערערים זכויות מוקנות בהסכם 65 או האם מדובר בציפייה בלבד שניתן לשנותה.

לדעתי רכשו המערערים על פי העובדות שלפנינו, זכויות מוקנות מכוח הסכם ההצטרפות שלהם לקרן ואין הקרן המשיבה רשאית, אין לה "הכוח" מבחינת טבלת הוהפלד, לסטות מאותו הסכם אלא אם התנאים משתנים לטובתם של המערערים. הגעתי למסקנה זאת משתי סיבות, האחת, שקיים הסכם מפורש בין הצדדים לפיו יגבר ההסכם על תקנות הקרן, ועל הסכם זה חזרו הצדדים בהסכמים והתכתבויות לאחר העברת הבעלות במעביד, והשנייה, הזמן הרב שעבר מאז הצטרפו המערערים לקרן עד לשינוי תקנות הקרן, והעובדה שתקנות הקרן שונו קרוב למועד פרישתם של המערערים לגמלאות.

הסכם ההצטרפות במקרה שלנו לא יצר אך ציפייה אצל המערערים שתנאיו יקוימו, אלא הוא הקנה למערערים זכויות מוקנות אשר המשיבה לא היתה רשאית לפגוע בן חד צדדית. כך הדבר בדרך כלל כאשר צד רוכש זכויות בהסכם. כך הדבר בחוזה ביטוח.

במובן מסוים ניתן להשוות זאת להגנה על זכויות העובדים המוקנות להם בהסכמים קיבוציים עם החלפת מעבידים. המחוקק מחייב את המעביד החדש, הנעבר, לכבד את ההסכם הקיבוצי שהיה לעובדים עם המעביד הקודם, המעביר. כך קובע המחוקק בסעיף 18 לחוק הסכמים קיבוציים, ה'תשי"ז-1957, כך קובע סעיף 8 להצעת חוק חוזה עבודה, ה'תשמ"ה-1985 (הצע"ח 1718, ה'תשמ"ה, 129), כך קובעת דירקטיבה מספר 77/187 EEC האירופאית, ה- Acquired Rights Directive, הדירקטיבה באשר לזכויות מוקנות. הדירקטיבה קובעת שהזכויות והחובות של המעביד המעביר הצומחות מחוזה עבודה, הסכם קיבוצי או יחסי עבודה הקיימים ביום ההעברה של המפעל, יועברו למעביד המועבר בעת העברת המפעל. המעביד המועבר חייב להמשיך ולקיים את תנאי ההסכם עד שפג תוקפו של ההסכם הקיבוצי או עד כניסתו לתוקף של הסכם אחר. בדירקטיבה זו מותר אמנם למדינה חברה בקהיליה האירופאית לשלול אחריות של המועבר, אך הצעת דירקטיבה חדשה משנת 1994 שוללת ממדינה חברה זכות זו. גם הדירקטיבה המקורית משנת 1977 וגם זו משנת 1994 אינן דנות בזכויות פנסיה של עובדים בקרנות פנסיה שמחוץ לזכויותיהם הסטטוטוריות בביטחון הסוציאלי, אך הדירקטיבה מגנה על עובדים שאינם מועסקים עוד אך זכאים לפנסיה (בעקבות הדירקטיבה פסק בית הדין בלוקסמבורג כי בריטניה מפרה את הדירקטיבה בכך שהיא אינה מחוקקת חוק ברוח זו - European Commission v. United Kingdom Case C-382/92, 8 June, 1994. ואכן התקנות האנגליות - Tupe Regulation - תוקנו בהתאם). הרעיון, הטמון בסעיף 18 לחוק הסכמים קיבוציים, בסעיף 8 להצעת חוק חוזה עבודה ובדירקטיבה הוא, שאין לפגוע בזכויות מוקנות של עובדים בגלל שינויים אצל המעביד או שינויים בזהות המעביד. התכלית של הדירקטיבה כמו גם של סעיף 18 לחוק הסכמים קיבוציים הינה שהעובדים המועברים ממעביד למשנהו, לא ימצאו את עצמם במצב נחות מזה בו היו ערב ההעברה ושתשמרנה להם הזכויות המוקנות שהיו להם ערב ההעברה (ראה חוות דעתי בדעת המיעוט בדב"ע נד/4-1; נד/4-3 ההסתדרות הכללית של העובדים בא"י - התעשיה האוירית לישראל בע"מ ורמת"א בע"מ ותביעה שכנגד, פד"ע כ"ט 601). הדירקטיבה פורשה כלא חלה על זכויות פנסיה אלא אם כן הגמלאי כבר נמצא בפנסיה. בשונה מזכויות המוקנות בהסכם הפנסיה שבפנינו, הוא הסכם 65, הרי במעבר עובדים ממעביד למעביד נשמרות הזכויות של העובדים עד לפקיעת תוקפו של ההסכם הקיבוצי, כי אז ניתן לשאת ולתת עמם על הסכם קיבוצי חדש. בענייננו הוקנו למערערים זכויות אשר הוסכם כי יחולו בקרות אירוע מסוים, פרישתם לגמלאות.

כשמדובר בזכויות פנסיה, אדם הנושא ונותן בעודו צעיר על תנאי הפרישה שלו, או ארגון עובדים הנושא ונותן על תנאי פרישה של עובדים, קשה לשער כי יסכים שהקרן תוכל לשנות את תנאי הפרישה של הפרט או של כלל העובדים שארגון העובדים מיצגם, ללא הסכמת המבוטח, קרוב לפרישתו. המשיבה מבקשת כי נפרש את הסכם 65 וההסכמים שבאו אחריו כאומרים שתניותיהם למעשה לא רלוונטיות למרות ההדגשות החוזרות ונשנות לפיהן גוברות תניות הסכם 65 על התקנות ועל כל שינוי במעביד ובקרן הפנסיה. פרוש זה אומר, שהמערערים בגיל צעיר, בראשית דרכם בעבודה, הסכימו, למרות כל ההדגשות בהסכם 65, שהם יתקשרו מחדש בהסכם פנסיה בעל תנאים חדשים ערב פרישתם.

באיטליה נפסק כי אם אדם מצטרף לקרן פנסיה בהיותו צעיר אין לשער שהוא מסכים מכללא, שהקרן תוכל לשנות את תנאי הפרישה שלו או של כלל העובדים שארגון העובדים מיצגם, ללא הסכמתו. זאת בעיקר אם השינוי נעשה קרוב למועד הפרישה. נפסק כי יתכן ושינוי בתנאי הפרישה יתפוס אם הוא נעשה קרוב למועד הצטרפותו של אדם לקרן הפנסיה. הביטחון, ההסתמכות והאמון שיש לצד במוסכם בהסכם עם צד שני, כאשר ההסכם, כמו בענייננו, נעשה בצעירותם של המצטרפים לקרן, לעומת שינוי שנעשה ערב פרישה, מתערערים כאשר ניתן לשנותם ערב פרישתם. דווקא בשטח הביטחון הסוציאלי יש לתת משקל יתר לאמון ולהסתמכות של מבוטח בקרן פנסיה על המובטח לו. בגרמניה שם בית המשפט החוקתי דגש רב על ההגנה על האמון שאזרח נותן במבוטח לו. גם שם עלו, כפי שטוענת המשיבה בענייננו, טענות של ירידה בממדי הצמיחה הכלכלית, צמצום המקורות ובעיות כלכליות, אך אלו לא נלקחו בחשבון כאשר נקבעו זכויות הפנסיה.

בגרמניה מירב הפנסיות משולמות על יד המוסד לביטוח לאומי. המעביד משלים אותן על מנת שלעובד לאחר פרישתו תהא אותה רמת הכנסה כפי שהיתה לו ערב פרישתו. במשך הזמן נוצרו על ידי המעבידים גם קופות פנסיה משני סוגים, האחד, קופות סעד וסיוע, והשני, קופות פנסיה על ידי חברות פרטיות. לגבי קופות אחרונות אלו נפסק שהעובדים רוכשים זכויות מוקנות לגבי תנאי פנסיה עתידיים. לגבי שני סוגי הקרנות נפסק כי אין להרע את תנאי הפנסיה וזאת מבלי לקחת בחשבון את המצב הכלכלי של החברה. גם לגבי קרנות הסעד, הסיוע, נפסק על ידי בית המשפט הפדרלי לעבודה, כי הן כפופות לעקרון תום הלב כך שהקטנת התשלומים יכולה להיעשות רק אם קיימים נימוקים אובייקטיביים חיוניים. כשמדובר בזכויות שהפכו למוקנות, ניתן לפגוע בזכויות הפנסיה רק במקרים נדירים ביותר, כגון כאשר המשך קיומה של החברה המספקת את קרן הפנסיה נתון בסכנה G. Halbach; N.) Paland; R. Schwedws; O. Wlotzke, Labour Law in Germany: an overvieu revised and extended edition, 1994 ) היינו כשמדובר בקופות פנסיה רואים בתי המשפט הגרמניים את זכויות העובדים לגבי הפנסיה העתידית שלהם כזכויות מוקנות. על כן פיתחה הפסיקה את שאלת הזכויות המוקנות באופן שנפסק כי זכות העובדים לגבי חישוב תנאי הפנסיה העתידיים שלהם היא זכות חוקתית של אמון, הסתמכות, מכוח סעיף 14 לחוק היסוד הדן בהגנה על הקניין של העובדים (,Professor Dr. Bodo Pierot, Bochum Rechtsprechungsbericht, Die neuere Rechtsprechung des Bundesverfassungsgerichts zum Grundsatz des Vertrauensschutze. ) בית המשפט הגרמני פסק כי כל שינוי בתנאי הפנסיה צריך לקבל אישור של כל אחד מהמבוטחים בנפרד.

בית המשפט העליון הקנדי נצרך לשאלה אם לעובדים זכויות מוקנות בקרן פנסיה - Dayco (Canada) Ltd. v. National Automobile, Aerospace and Agricultural Implement Workers Union of Canada(CAW-Canda) and other, [1993] 2 S.C.R. . באותו עניין סגר המעביד את מפעלו. לעובדים היו הסכמים קיבוציים באשר לזכויות הפנסיה, אותן רצה המעביד להפסיק עם סגירת המפעל. המעבידה טענה שהבטחה בהסכם קיבוצי מתבטלת עם פירוק המעבידה. בית המשפט פסק שהעובדים רכשו זכויות מוקנות שניתן לאוכפן גם אחרי שפג תוקפו של ההסכם הקיבוצי. נפסק כי הפורשים בודאי לא התכוונו שזכויותיהם תהיינה תלויות ברצונם הטוב של הצדדים במשא ומתן קיבוצי עתידי. הסכם קיבוצי כמוהו כהסכם לתקופה קצובה. בתום התקופה, קובע בית המשפט העליון הקנדי מפי השופט La Forest, מסתיים תוקפו של ההסכם, אך אין בכך כדי לאמר שההסכם הפך לבטל מדעיקרו. הוא אינו עוד בעל אפליקציות פרוספקטיביות, אך הזכויות שהצטברו על פיו נשארות שרירות וקיימות והן ברות אכיפה. אמנם במשפט העבודה הסכם קיבוצי חדש בא במקום קודמו, אך במשא ומתן אין הצדדים רשאים להרע את זכויות הפנסיה אלא רק להיטיב אותן, באשר העובדים רכשו זכויות מוקנות בהסכם ההצטרפות. הנה כי כן נאמר באותו פסק דין כי

"Under established contract principles, vested etirement rights may not be altered without the pensioner’s consent.... The retiree, moreover, would have a federal remedy .. for breach of contract if his benefits were unilaterally changed".

מעבר לכך נפסק שם כי זכויות הפורשים בקרן הן במובן מסוים זכויות של "סטטוס" וככאלה הן כוללות חזקה שהכוונה היתה שהן תשמרנה כל עוד הסטטוס של פנסיונר נשמר. כשמדובר בזכויות פנסיה ההנחה היא שהצדדים התכוונו שהן תמשכנה להתקיים כל עוד הפורש ממשיך לקבל פנסיה.

לסיכומו של פרק זה מסקנתי היא , לאור הנסיבות והרעיון המונח בביטוח הפנסיוני, כי המערערים רכשו זכויות מוקנות vis a vis המשיבה מכוח ההסכם הקיבוצי משנת 1965 שאף קיבלו חיזוק בהסכמים שנתנו לכך תוקף לרגל שינוי הבעלות במעבידה. למרות שהסכם ההצטרפות הוא הסכם קיבוצי הנעשה בין ארגון עובדים ומעביד, הוא מחייב את הקרן. בענייננו אף הצטרפה המשיבה כצד להסכם, אמנם לא כצד להסכם קיבוצי.

האם בשינוי חד צדדי עסקינן או שהמערערים נחשבים כמסכימים לשינוי בהיות הקרן אגודה שיתופית

האם אכן בשינוי חד צדדי על ידי הקרן המשיבה עסקינן או האם יש לראות את המערערים כמסכימים לתקנות החדשות. אם אכן בשינוי חד צדדי מדובר הרי אין לאפשר שינוי חד צדדי של הסכם מכוחו רוכשים צדדים זכויות מוקנות. עמדתי על כך כי, משמדובר בזכויות מוקנות מכוח חוזה, אין לצד "הכוח" מבחינת טבלת הוהפלד, לשנותן חד צדדית. כך הדבר כשמדובר בחוזה בכלל, כך הדבר כשמודבר בחוזה עבודה בו הפררוגטיבה של המעביד אינה יכולה לעמוד לו בשינוי חד צדדי של תניות עקרוניות בחוזה (בג"צ 239/83 מילפלדר ואחרים נ. בית הדין הארצי לעבודה ואחרים, פ"ד מא(2), 210), כך הדבר לגבי תניות עקרוניות בחוזה ביטוח, וכך הדבר, לדעתי, גם לגבי הסכם 65 בענייננו. אמת, כשמדובר בהסכם קיבוצי ניתן לשאת ולתת על הסכם חדש עם תום תוקפו של ההסכם הקודם, אך אין לשנות חד צדדית את ההסכם.

הגישה שאין לשנות חד צדדית את תנאי הפנסיה שהיו לזכויות מוקנות נכונה פי כמה דווקא משום שמדובר בקרנות בעלות אופי חברתי סוציאלי (ראה למשל את הלכות הגמלאות של קרן הגמלאות המרכזית (הקג"מ) בהן נקבע כי אין לשנות את התקנון חד צדדית אלא בהסכמת ההסתדרות (ראה דב"ע שן/60-3, עמיקם ברקן ואחרים - קרן הגימלאות המרכזית של עובדי ההסתדרות בע"מ, פד"ע כ"ב, 258).

האם בשינוי חד צדדי של תנאי הסכם 65 עסקינן אם לאו. המשיבה מבקשת כי נקבע, ששינוי התקנות אינו שינוי חד צדדי. הטענה היא, שבהיות המשיבה אגודה שיתופית ובהיות המערערים חברים באגודה שיתופית, הם נחשבים כמסכימים לאמור בתקנון, שהוא חוזה בין החברים לאגודה ובין החברים בינם לבין עצמם (דב"ע נה/24-4 - ארגון המורים בבתי-הספר העל יסודיים - מדינת ישראל ואחרים, עבודה ועוד, כרך כח(1),84; כרך כט(2), 154 מפי הנשיא גולדברג). מכאן שיש לראות את המערערים כמי שהסכימו לשינוי הסכם 65 באמצעות התקנות. המשיבה סומכת את טענתה בין היתר על האמור בפסק הדין בעניין פרי העמק (ע"א 524/88; 525/88 "פרי העמק" - אגודה חקלאית שיתופית בע"מ ו30- אחרים נ. שדה יעקב - מושב עובדים של הפועל המזרחי להתיישבות שיתופית חקלאית בע"מ ואחרים, פ"ד מה(4) 529). שם הובאה הדעה הרווחת בפסיקה לפיה עם היותו של אדם חבר באגודה שיתופית - בין חבר מייסד ובין חבר מצטרף - הוא נותן את הסכמתו לכך כי התקנון, המהווה את החוזה של החבר עם האגודה ועם החברים האחרים, ישונה בהליך מסוים שאינו דורש הסכמה פה אחד. אין לחבר בחברה ציפייה סבירה שהתקנון, שעמד בתקפו בעת שנעשה חבר בחברה, ימשיך לעמוד בתוקפו ולא ישונה אלא בהסכמתו. כל חבר נתון לסיכון כי רוב משתתפי האסיפה הכללית יגרום בהצעתו לשינוי בתקנון ויביא בכך לשינוי מערכת הזכויות והחובות של החבר (ע"א 627/61 גלברג ואח' נ. מושב עובדים "תל עדשים בע"מ, פ"ד י"ז 1281; צפורה כהן, "בעלי מניות בחברה, זכויות תביעה ותרופות, עמוד 42, תל אביב, 1990; סמדר אוטולנגי, "אגודות שיתופיות, דין ונוהל", תל אביב 1995, כרך א' 197-179). השופט ברק מציין כי יש קושי בגישה זו.

לדעתי לא ניתן ליחס למערערים הסכמה לשינוי התקנות באופן שיגבר על הסכם 65. אמנם כל חבר נחשב כמסכים לשינויים בתקנות הקרן, אך בולט היסוד הפיקטיבי בהסכמת החברים המצטרפים לאגודה לתקנות וכן להסכמתם של החברים באגודה לכל שינוי בתקנות הנקבע על ידי הרוב. המחברים דניאל פרידמן ונילי כהן ("חוזים", ירושלים, 1992, כרך ראשון פרק 5 סעיף 2 עמודים 106-108) עמדו על כך שיסוד ההסכמה באגודה שיתופית מפוקפק, פיקטיבי וכי ההנחה שקיימת הסכמה לתנאים ולשינויים בתקנות על ידי כל אחד מהחברים, כולל חברי מיעוט, היא פיקטיבית:

גמישותו של מושג הרצון מאפשרת לומר כי מי שהסכים להצטרף לגוף דוגמת ..... אגודה שיתופית ... הסכים לתקנון של אותו גוף, לרבות מנגנוני השינויים הכלולים בו. ניתן גם לומר כי כשם שיכול אדם לכרות חוזה למכירת נכס שמחירו יקבע על ידי צד ג', כך יכול הוא להסכים שזכויותיו וחובותיו יחתכו על פי החלטות הגופים המוסמכים במוסד אליו הצטרף. יחד אם זאת אין קושי להבחין בין המשמעות של הסכמה לחוזה המכיל הוראות ספיציפיות (דוגמת מכירת נכס במחיר מוסכם) לבין הסכמה לחוזה שמרכיב מרכזי בו כולל סמכות לקבוע כללים (ולשנותם מדי פעם) עבור חברי הארגון. ...

ניתן, כמובן, להשתית כל זאת על ההסכמה המקורית, אך בולט היסוד הפיקטיבי, ולא בכדי היה מי שהעיר שיש בהסכמה כזו מן הדמיון לתיאוריית האמנה החברתית, שביקשה להשתית את כפיפותו של הפרט לחוקי המדינה על הסכמה או חוזה".

אין גם לראות את האגודה כשלוחה של חבריה וכפועלת בשמם:

"אגודה שיתופית היא תאגיד מיוחד במינו. עם זאת, אין ייחוד זה - עליו נעמוד בהמשך - מוביל לתוצאה, כי מעצם קיומה של אגודה שיתופית, היא משמשת שלוחה של חבריה. אכן, המבקש לבסס את מעמדה של אגודה שיתופית כשלוחה של חבריה חייב להרים את הנטל ולהראות כי בנסיבותיו של מקרה מיוחד העניק חבר האגודה הרשאה לאגודה לפעול בשמו, או שקיימת הוראת דין מיוחדת ההופכת את האגודה השיתופית לשלוח של חבריה לעניין מסוים (ראה בג"צ 119/69 ריבובסקי נ. המועצה לענף הלול, פ"ד כג(2), 337, 346 ,337)" (פסק הדין בעניין פרי העמק הנ"ל).

לאגודה הסמכות לשנות את תקנונה, אך סמכות זו אינה בלתי מוגבלת. אין זו סמכות לפגוע בזכויות המיעוט. "דווקא ההכרה באדם ובכבודו היא המצדיקה, אף מנקודת מבטה של שיטת הקואופרציה עצמה, מתן חסינות לחבר הבודד מפני כוחו של הרוב" (פסק דין פרי העמק). הדבר נכון פי כמה כאשר מדובר באגודה שיתופית מסוג מיוחד (או במקרים אחרים בחברה מסוג מיוחד). עניינו של הגוף בו אנו דנים הוא, כמו כל אגודה שיתופית או חברה, לדאוג לאינטרסים של חבריו. במקרים שבפנינו החברים, "בעלי המניות", הם העובדים המבוטחים.

בקו מחשבה זה ראה בית המשפט העליון לאחרונה בתקנון אגודה שיתופית הקובע דרכי פגיעה בזכויות פנסיוניות, חוזה אחיד, ועל כן יש להגן על החברים מפני תנאים מקפחים שבו (ע"א 1831/93, 1731 קרן גמלאות של חברי אגד בע"מ נ. יוסף יעקב ואגד - אגודה שיתופית לתחבורה בישראל בע"מ, טרם פורסם).

לאחר שכתבתי את חוות דעתי זו יצאו מלפני בית המשפט העליון שני פסקי דין הדנים במטריה דומה. האחד מפי השופט יצחק זמיר בעניין שגיא (בג"צ 7691/95; בג"צ 2878/96 ח"כ גדעון שגיא ואחרים נ. ממשלת ישראל ואחרים, פ"ד נב(5), 577). שם נדונה תחולה למפרע ברפורמה בתוכניות הפנסיה הממשלתיות, ובית המשפט הגבוה לצדק ביטל את ההחלטה לשנות לרעה תנאי פנסיה למפרע. השופט יצחק זמיר ציין כי "בדרך כלל, המשפט אינו רואה בעין יפה תחולה למפרע. כך הדבר אפילו לגבי תחולה למפרע של חוקים". השופט זמיר הביא מדברי השופט ברק בעניין ארביב (ארביב נ. מדינת ישראל, פ"ד מו(2), 765):

"החקיקה למפרע פוגעת בתפיסות יסוד חוקתיות. היא פוגעת בעקרון שלטון החוק, בוודאות המשפט ובביטחון הציבור בו. היא פוגעת בעקרונות היסוד של צדק ושל הגינות ובאמון הציבור במוסדות השלטון".

השופט זמיר מציין כי שינוי למפרע יתכן רק בחקיקה מתאימה, וגם אז קיימת חזקה פרשנית לפיה המחוקק לא התכוון להקנות סמכות לפגוע בזכויות מוקנות למפרע. כמו כן צריך שהתקנות הן עצמן תקבענה תחולה למפרע. כשמדובר ברשות מנהלית, צריך, אם כל זה מתקיים, גם אז לבחון האם הדבר עומד במבחנים של הפעלת סמכות מנהלית, האם נעשתה התחשבות בשיקולים ענייניים, סבירות ועוד. בבג"ץ 2933/94 רשות שדות התעופה נ. בית הדין הארצי לעבודה ואחרים, פ"ד נ(3), 837 ציין השופט יצחק זמיר:

"הסמכות לקבוע תחולה למפרע, כמו כל סמכות, כפופה למבחן הסבירות. אם בנסיבות של מקרה מסוים התחולה למפרע של תקנות או של הוראות מינהל אינה עומדת במבחן הסבירות, כגון שהיא פוגעת בזכויות מוקנות ללא הצדקה או מעבר למידה הראויה, עשוי בית המשפט לפסול את התחולה למפרע".

השופט זמיר מוסיף:

"אמנם .... תחולה למפרע אינה בהכרח פסולה. אפשר שתחולה למפרע תהיה כשרה, כגון, כאשר היא באה להיטיב ולא לפגוע. אך נקודת המוצא היא, שתחולה למפרע חשודה כפסולה" (ראה עמודים 596-599 לפסק הדין)..

פסק הדין נוסף שניתן על ידי בית המשפט העליון לאחר כתיבת חוות דעתי זו הוא פסק הדין בעניין קהלני (בג"צ 5060/96 רס"מ בת שבע קהלני ו–11 אחרים נ' ראש הממשלה ואח', פ"ד נד(3), 270). במקרה זה נדון שינוי רטרואקטיבי בתנאי הפנסיה של אנשי צבא הקבע. בין היתר התבטאו השינויים בצמצום הזכאות לפידיון ימי מחלה, לניצול בפועל של חופשה צבורה ובקיצור חופשת הפרישה. פירוש הדבר הוא שהפורשים מהשרות לא יקבלו כספים שהובטחו להם. השינוי נועד להקטין את גובה תשלומי הפרישה לאנשי הקבע ובכך לגרום לחיסכון תקציבי. הנשיא אהרן ברק ציין:

"ההיתר הניתן לרשות מינהלית לשנות מעת לעת את המדיניות, לרבות מדיניות בדבר הענקת הטבות כלכליות, מוקבל, בדרך כלל, לשינוי הצופה פני עתיד. גם אם שינוי המדיניות כשלעצמו נעשה במסגרת הסמכות, על יסוד שיקולים ענייניים בלבד ובאופן סביר, עדיין החלת השינוי למפרע על מי שכלכל את צעדיו לאור המדיניות הישנה נתפסת כבלתי-צודקת ובלתי-סבירה, ולעתים אף כנטולת סמכות. כפי שאמר השופט ברנזון בבג"צ 135/75 סאי-טקס קורפוריישן בע"מ נ' שר המסחר והתעשיה, פ"ד ל(1) 673, 676:

'אין חולקין שהרשות יכולה בכל עת לקבוע מדיניות חדשה, אבל מה שמגיע עד אז לפי המדיניות הקודמת יש לכבד'".

בענייננו שונו תקנות קרן הפנסיה באופן הפוגע בזכויותיהם המוקנות של המערערים שהוקנו להם בהסכם 65 מה גם שההסכם עמם ציין במפורש שהם לא יהיו כפופים לשינויים שיחולו במשך השנים בתקנון. בעיני אין הדבר אפשרי כשמדובר בזכויות מוקנות של עובדים לגבי תנאי פנסיה עתידיים (ראה Dayco (Canada) Ltd. v. National Automobile, Aerospace and Agricultural Implement Workers Union of Canada(CAW-Canda) and other, [1993] 2 S.C.R. המוזכר לעיל). הצדדים לא רק שלא נשאו ונתנו מחדש, אלא שבהסכמים קיבוציים מאוחרים יותר ובמכתב המשיבה חזרו והדגישו את המשך חלותו של הסכם 65. אין לראות במערערים כמי שבשנת 1965 הסכימו שתנאי הפרישה שלהם כפי שסוכמו יהיו כפופים לשינוי התקנות. אין לראותם כמי שהסכימו לכך שהאגודה הקרן תהיה שלוחה שלהם לצורך שינוי תנאי הפנסיה שלהם לרעה כפי שנקבעו בהסכם 65. תקנות קרן הפנסיה משנת 1988 מהוות, אם כן, שינוי חד צדדי שנעשה על ידי המשיבה ובמידה והן מריעות את תנאי הפנסיה של המערערים לעומת הסכם 65 אין הן יכולות לחול על המערערים ללא הסכמתם המפורשת. אין לראות במערערים כמסכימים לשינוי הפוגע בזכויות מוקנות שהוקנו להם בשנת 1965 באשר הסכמה זו פיקטיבית היא.

האם בפגיעה בשוויון עסקינן

עוד טוענת המשיבה כי אי החלת התקנות החדשות כפי ששונו בשנת 1988 על המערערים תפגע בשוויון בין מבוטחים שונים, דבר הנוגד את אופייה ומטרותיה של קרן הפנסיה. אין לקבל טענה זו. עובדים מצטרפים לקרן בתקופות שונות ובתנאים שונים. הם מצטרפים לקרן בהסכמים קיבוציים בין הארגון היציג שלהם ומעבידיהם השונים. הקרן מחויבת על פי הסכמים אלו. הקרן פעלה על פי שיטת השכר האחרון תקופה ארוכה, לאחר מכן חישבה לכל אחד ממבוטחיה את הפנסיה לפי אחת השיטות, זו המיטיבה עמו, ועתה היא עוברת לחשב את הפנסיה על פי שיטת הממוצעים. לעובדים זכויות שונות מכוח הסכמיהם, ודרך החישוב שונה מקבוצת עובדים אחת למשנהה בהתאם לטיב הזכויות שרכשה. אין לראות בכך אפליה פסולה. לא יתכן שבכל פעם שקבוצה מסוימת תתקשר בהסכם שונה מקבוצה קודמת ישונו תנאי הפנסיה של כל המבוטחים עד אז. קרן פנסיה משלמת לכל גמלאי לפי נסיבותיו. כך היא משלמת למי שהפך לנכה גמלה מוקדמת. דרישת השוויון אומרת כי על כל המבוטחים בנסיבות זהות לקבל זכויות זהות. אך אין לראות אפליה בין מבוטחים שנסיבותיהם שונות ושההסכמים שלהם שונים (ראה דן שפרינצק, "תשלומי הפנסיה לעובד - על פי הקרן האחרונה - קרן הפנסיה לפועלי בניין הנשלטת על ידי מנהל מורשה מטעם המדינה מנסה לתקן את המצב האקטוארי שלה על ידי פגיעה במבוטחים. רשות השיפוט מנעה זאת ממנה" (ועדים, אפריל 1998, עמוד 14).

לאור האמור לא תוכל המשיבה לפגוע בזכויות שנקבעו בהסכם 65.

טענה נוספת של המשיבה היא, שמחוקק המשנה התערב באופן שנפגעות הזכויות שנקבעו בהסכם רטרוסקפטיבית. לטענתה מתקין התקנות קבע בתקנות מס הכנסה, שתנאי הפרישה יקבעו על פי תקנות קרן הפנסיה. אבחן את השפעת שינוי תקנות מס הכנסה על תנאי הפרישה של המערערים.

IV. שינוי תקנות הקרן לאחר התקנת תקנות מס הכנסה

שתי שאלות מתעוררות בהקשר זה. האחת, האם תקנות אלו חלות רטרוספקטיבית כאשר המערערים רכשו זכויות מוקנות קודם להתקנתן; והשנייה, האם יש משום חוסר תום לב בשינוי התקנות של הקרן לאחר התקנת תקנות מס הכנסה באופן שהשינוי מרע עם המערערים ופוגע בזכויות מוקנות שלהם.

אתחיל בשאלה הראשונה הנוגעת בשאלת רטרוספקטיביות התקנות. שאלה זו יש לבחון על רקע המסקנה אליה הגעתי, לפיה המערערים רכשו זכויות מוקנות בשנת 1965.

חזקה היא שחקיקה, ובודאי חקיקת משנה, אינה בעלת תכולה למפרע. תחולתה אינה אלא כלפי העתיד (ראה ברק, פרשות במשפט כרך שני, פרשנות בחקיקה, עמוד 617 ואילך). זהו כלל פרשני, היינו,

"... מקום שהחוק עצמו אינו קובע את מרחב תחולתו, אם בפירוש ואם מכללא, מעמידים בתי המשפט את המחוקק בחזקה שלא התכוון לשלול מאדם זכות שכבר היתה מוקנית לו לפני שיצא החוק" הושפט זוסמן בע"א אזרחי 398/65 רימון נ. הנאמן לנכסי שפטלס, פושט רגל, פ"ד כ (1) 401, 405).

והשופט זילברג פסק:

"מן המפורסמות היא, כי חוק חדש מטריאלי, המשנה זכויות וחובות של אדם, 'אין לך בו אלא משעת חידושו ואילך', כלומר: באין הוראה נוגדת בפירוש או מכללא, בגופו של החוק, מניחים כי החוק פועל מכאן ולהבא ולא למפרע, ואינו פוגע בזכויות שהיו נתונות לבעלי הדין בשעת התחלת הדיון" (ע"א 238/53 כהן ובוסליק נ. היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד ח' 4, 16 מפי השופט זילברג).

הפסיקה חזרה ושנתה כי אין פוגעים בזכויות מוקנות ואין כוחו של דבר חקיקה לבטלן, לשנותן, להחליפן, לגרוע מהן או להוסיף עליהן אלא אם כן גילה המחוקק את כוונתו לעשות זאת. אם לא כן, רואים חוק כחל פרוספקטיבית ולא רטרוספקטיבית. כלל זה חל על הוראות מהותיות.

זה המצב בודאי לגבי חקיקה רטרואקטיבית, היינו, חקיקה בעניין עסקה או עובדות שתמו ונשלמו (ע"א 10/55 אל על בע"מ נ. עיריית תל אביב יפו, פ"ד י' 1586, 1589 מפי השופט ויתקון). כלל זה נכון גם לגבי חקיקה רטרוספקטיבית, היינו חקיקה המסדירה עובדות שטרם אירעו. עקרון שלטון החוק דורש ודאות וביטחון ביחסים הבינאישיים, וזו נפגעת על ידי חקיקה רטרוספקטיבית. היא פוגעת בתפיסות יסוד חוקתיות ופוגעת בביטחון ובודאות (ברק, שם, 619, 621). ברי שניתן לחוקק חקיקה רטרוספקטיבית כאשר זו באה להגן על אינטרס ציבורי חשוב, למרות שהיא פוגעת בקבוצה מסוימת. כך חוק מגן חדש הבא להגן על העובדים בכללם. למרות שהוא עלול לפגוע ביחסי עבודה קיימים ובזכויות של מעבידים, הוא בא להגן על אינטרס ציבורי חשוב (ברק שם, 622).

לאור מסקנתי כי המערערים רכשו זכויות מוקנות וכי תנאי פרישתם נקבעים על פי התנאים לפיהם הם התקבלו לקרן הפנסיה עם כניסתם לקרן, עלינו לבחון האם אכן קיים אינטרס ציבורי שיצדיק פרשנות לפיה תקנות מס הכנסה חלות רטרוספקטיבית על זכויות שהוקנו למערערים.

כפי שציינתי כבר, הנימוק שדרך חישוב מסוימת עדיפה לקרן מבחינה כלכלית אינו יכול לשמש הצדקה לפגיעה בזכויות מוקנות אלא אם כן הקרן עומדת בפני פשיטת רגל או פירוק מסיבות כלכליות (Professor Dr. Bodo Pierot, Bochum לעיל). בעניין אחד דחתה רשות השיפוט הארצית של ההסתדרות טענות של קרן הביטוח לפועלי בניין. הקרן סירבה לקיים הסכם רציפות עם קרן הגמלאות המרכזית לגבי חישוב גובה השכר הקובע משני נימוקים - האחד, הדבר נוגד את תקנותיה. הקרן סמכה זאת על מצבה האקטוארי, ונסתה על ידי תיקון התקנות לשפר את מצבה זה. הגמלאי טען כי הקרן אמצה את ההסכם האמור לתקנותיה ועל כן הוא הפך לחלק מתקנותיה. הוא טען כי אין זה מתקבל על הדעת שבכל עת תוכל קרן בניין להחליט שהיא מתכחשת לסעיף מסוים בהסכם, שהוא הסכם עם כלל חברי הקרן, על ידי התקנת תקנה חדשה בתקנותיה. השניה - טענת אפליה בין חברי הקרן השונים. רשות השיפוט קבלה פה אחד את טענות הגמלאי ודחתה את ערעורה של קרן הביטוח לפועלי בניין. אשר לשאלת האפליה אחזור לכך כאשר אדון בטענת האפליה על ידי המשיבה בענייננו (ראה מאמרו של דן שפרינצק, לעיל).

מסקנתי אם כן היא, שתקנות מס הכנסה אינן חלות רטרוספקטיבית ואינן פוגעות בזכויות מוקנות. יתכן שלו היה מדובר בציפייה בלבד ולא בזכות מוקנית היתה מערכת השיקולים, האיזונים, שונה. אך אין לי צורך לדון בכך עתה.

מעבר לכך, תקנות מס הכנסה החדשות אינן קובעות איזה תקנון יחול. הן רק קובעות שיחול תקנונה של הקרן. חוזרת אם כן השאלה לדוכתא - תנאיו של איזה תקנון יחולו.

לאור המסקנה שתקנות מס הכנסה אינן חלות רטרוספקטיבית על זכויות מוקנות, מתייתר הדיון בשאלה השנייה שהצבתי לעיל, והיא האם יש משום חוסר תום לב בשינוי התקנות של הקרן לאחר התקנת תקנות מס הכנסה. למרות זאת אבחן גם שאלה זו. נראה לי ששינוי תקנות קרן הפנסיה מיד לאחר התקנת תקנות מס הכנסה יש בו משום חוסר תום לב. זאת בהנחה שהדבר נעשה ללא הסכמת המערערים. עמדתי על כך, שראיית המערערים כמסכימים לשינוי התקנות מאד בעייתית. קשה לדבר כאן על הצעה וקיבול. בולט היסוד הפיקטיבי של ההסכמה. בהסכמה מעין זו ניתן להתערב בתקנון של אגודה שיתופית מכוח עקרון תום הלב ותקנת הציבור (דניאל פרידמן ונילי כהן, שם, עמוד 106).

על חוסר תום הלב שבשינוי תנאי פנסיה על ידי הקרן עמד בית המשפט האנגלי (מחלקת הצ'נסרי), כאשר הוא נזקק לשאלת שינוי תנאי הפנסיה על ידי קופת הפנסיה. בעניין Imperial Group Pension Trust Ltd. and Others v. Imperial Tobacco Ltd and Others (The Weekly Law Reports 38 June 1991) קבע בית המשפט שמכוח עקרון תום הלב אין הקרן רשאית לשנות את תנאי הפנסיה של העובדים מאינטרסים כלכליים שלה:

“In my judgment, the obligation of good faith requires that the company should not exercise its rights for the purpose of coercing that class to give up its rights under the existing trust. The duty of good faith requires the company to preserve its employees rights and pensions fund, not to destroy them”.

באנגליה מדובר בקרנות נאמנות אך למעביד יש למעשה שליטה מלאה על החלטות הנאמנים. בעניין הנדון היתה השתלטות (take-over) של החברה המעבידה על ידי חברה אחרת. המעביד החדש דרש מהנאמנים שלא להיטיב את תנאי הפנסיה של העובדים וזאת בניגוד לכללי קרן הפנסיה. באותה תקופה ניסו מעבידים להרע את תנאי העובדים בקרנות הפנסיה על מנת לזכות בכספים האמורים לטובת החברה (annotation ב- ILLR כרך II בעמוד 186 ואילך). בית המשפט האנגלי פסק כי אין למעביד שיקול דעת בלתי מוגבל, אלא עליו לפעול באופן שלא יפגע האמון ההדדי בין העובד לבינו. בעיקר תהא זו הפרת חובה אם המעביד יפעל בדרך שתחייב את חבריו לוותר על זכויות שהצטברו להם בקרן על מנת שלחברה תהיה תועלת מכך.

יש לזכור, כי אנו דנים בחוזה ביטוח מיוחד במינו, חוזה ביטוח מתחום הביטחון הסוציאלי. שני חוקים יוחדו לחוזה ביטוח. האחד הוא חוק חוזה הבטוח, ה'תשמ"א-1981 והשני הוא חוק הפיקוח על עסקי ביטוח, ה'תשמ"א-1981. מכוחו של הראשון הוצא צו חוזה ביטוח (קביעת סוגי עסקאות עליהן לא יחול החוק, ה'תשמ"ו-1986), וממנו הוצא במפורש חוזה ביטוח פנסיוני ("הוראות החוק לא יחולו על חוזי ביטוח שמתקשרת בהם קופת גמל לקצבה כמבטח"). חוק הפיקוח על עסקי ביטוח מכוחו הוצאה הודעת הפיקוח על עסקי ביטוח (ענפי ביטוח), ה'תשמ"ה-1985, המסווגת את ענפי הביטוח השונים, ובם "ביטוח פנסיה - קרנות פנסיה" (ראה מאמרו של הנשיא גולדברג הנ"ל בעמוד 104). למרות שחוזה ביטוח פנסיוני הוצא במפורש מחוק חוזה הביטוח, הרי שיש לזכור כי, מדובר בביטוח שהעיקרון הטמון בו הוא הבטחת צדק סוציאלי. לכן הכללים החלים בדרך כלל על היחסים המיוחדים בין מבטח למבוטח חלים אף ביתר שאת על היחסים בין קרן פנסיה למבוטחיה. יחסים מיוחדים אלו בין מבטח למבוטח הוגדרו באנגליה כיוצרים יחסי אמון מיוחדים, חוזים uberimae fidea, הדורשים חובת גילוי מיוחדת מוגברת מזו שבחוזה רגיל. על חובת גילוי מיוחדת זו ניתן ללמוד מסעיף 15 לחוק החוזים (חלק כללי), ה'תשל"ג-1973. סעיף זה מגדיר "הטעיה" כ- "אי גילוין של עובדות אשר לפי דין, לפי נוהג או לפי הנסיבות היה על הצד השני לגלותן". הנסיבות בהן מדובר בענייננו הן נסיבות של התקשרות בביטוח בגיל צעיר לצורך הבטחת ביטחון כלכלי אינדיבידואלי, כאשר "היעד הסופי של הביטחון הסוציאלי הוא להבטיח עד כמה שניתן את רווחתו של כל אדם, ובמקרה שלנו - את רווחתו של הקשיש" (אריה ל. מילר, קצבות זקנה בדיני ישראל ובמשפט העמים, מחקר השוואתי, ירושלים תשנ"ב-1992, עמוד 11). חובה זו של גילוי מלא ונאמנות מוגברת נובעת, לא רק ממהות חוזה הביטוח הפנסיוני, לא רק מסעיף 15 לחוק החוזים, אלא גם מחובת תום הלב החולשת על כל אלה. הדברים נכונים לגבי כל חוזה הצטרפות לביטוח פנסיוני שפרט מתקשר בו בדרך כלל באמצעות הארגון היציג בהסכם קיבוצי; הדבר נכון פי כמה בענייננו כאשר התקשרות המערערים עם המשיבה נעשתה תוך שהמערערים עבדו בבנק והתקשרו להסכם ההצטרפות מרצונם ובראשית דרכם בעבודה.

מכאן, גם אם לתקנות מס הכנסה תחולה רטרוספקטיבית, מה שאין כן לדעתי בעניינם של המערערים, הרי שאין להחיל את התיקון לתקנות הקרן שנעשה לאחר מכן, על המערערים באשר מבחינת המערערים הוא נעשה בחוסר תום לב.

V. הסכם הצטרפות לקרן פנסיה - האם הוא חוזה מתמשך - relational contract

טענה נוספת שמעלה המשיבה לחיזוק דעתה ששיטת החישוב על פי תקנות 1988 היא שצריכה לחול על המערערים היא, שהסכם הצטרפות לקרן פנסיה הוא הסכם מתמשך, ""relational contract, ועל כן אך טבעי הוא שתניותיו תשתננה במהלך חייו. על פי הטענה, לגיטימי לשנות את תניותיו של הסכם ההצטרפות במשך הזמן עד לאותו רגע בו פורש העובד. זו צריכה להיות ציפייתם של העובדים המצטרפים לקרן פנסיה.

בטענתה זו מתכוונת המשיבה לטעון כי ההסכם בין העובדים לקרן הפנסיה הם חוזים אשר כונו על ידי MacNeal ואחרים: "Long-Term Contracts" או ""relational contracts.

אבחן מהו חוזה מתמשך או חוזה יחסים על מנת לבחון האם הסכם בין עובדים לקרן פנסיה הוא חוזה ממין זה. חוזה יחס דן, לא בעסקה או בהסכמה שבקרות אירוע מסוים יתבצע המוסכם, אלא ביחסים מתמשכים המשתנים מעת לעת. זהו חוזה היוצר יחסים מתמשכים. יחסים אלו אינם מסתיימים עם קיבול ההיצע וקיום האמור בחוזה. נהפוך הוא. עם הקיבול והשתכללות המוסכם בין הצדדים להסכם לא מסתיימים היחסים בין הצדדים, אלא הם אך מתחילים. בהיות היחסים מתמשכים, ברי כי תנאיהם משתנים מעת לעת. הצדדים להסכם אינם יכולים לתכנן מראש את אופן התפתחות היחסים. MacNeal עמד על כך, שעד כמה שמדובר יותר ביחסים כך פחות סביר שהצדדים יהיו מסוגלים לתכנן את תוצאות היחסים ואת הקורות אותם (Ian MacNeal, Values on Contract: Internal and external’ NW. U.L.Rev. 340 78 (1983)). תחת זאת סומכים הצדדים על נורמות של יחסים, כולל פלקסיביליות, הדדיות וסולידריות כשולטות על ההסכם ביניהם. על כן מציין MacNeal:

“A relation is a mini-society with a vast array of norms beyond the norms centered on exchange and its immediate processes” (Ian MacNeal,, Contracts: Adjustment of Long-Term Economic Relations Under Classical, neoclassical and Relational Contract Law, 72 Nw.U.Lrev. 854, at 901 (1978).

אין מפגש רצונות של הצדדים בזמן מסוים באשר לתניות חשובות בהסכם. תחת זאת טוען MacNeal שבחירת תניות ההסכם הוא הליך של גידול והוספה כאשר הצדדים מסכימים ליותר ויותר תנאים עם חלוף הזמן והתקדמות היחסים ביניהם (Ian MacNeal, Economic Analysis of Contractual Relation: Its Shortfalls and the Need for a "rich Classification Apparatus", 75 Nw.U.L.Rev. 1018, 1041 (1981); ראה לסיכום התיאוריה ‘Robert A. Hillman The Richness of Contract Law, an Alalysis and Critique of Contemporary Theory of Contract Law; Kluwer 1997).

כאלה הם למשל יחסי עבודה. יחסים אלו משתנים תוך כדי חיי היחסים. אדם עשוי להתחיל כשוליה ולסיים את מסכת העבודה שלו בתפקיד ניהולי. ותקו משתנה, דרגתו משתנה.

הסכם בין קרן פנסיה לעובדים אינו הסכם מסוג זה. אמת, ההסכם נכרת זמן רב לפני שמתגבשת הזכות. אך אין הוא דינמי ופלקסיבילי. זהו הסכם הקובע שבקרות אירוע מסוים לצד אחד (פרישה) יעשה הצד השני מעשה (ישלם גמלה). אין אלו יחסים משתנים. אין הדבר דומה לעובד שתפקידו ויתר תנאי עבודתו משתנים במשך חיי ההסכם. אמת, הצדדים חייבים לנהוג זה כלפי זה בתום לב, תוך יחסי אמון מוגברים, אך אין זה הסכם מתמשך במובן "Long-Term Contracts" או relational" contracts". בודאי שאין זה הסכם כזה בעניין המערערים שבפנינו, שהרי לגביהם גובשו זכויותיהם כזכויות מוקנות עם כריתת ההסכם בשנת 1965. הוסכם אז שבקרות אירוע - פרישה - תשולם להם פנסיה בדרך חישוב מסוימת. אין כל דינמיות, אין כל פלקסיביליות ביחסים בין הקרן למערערים.

VI. האם החוזה סוכל

עוד טוענת המשיבה כי החוזה סוכל. גם טענה כזו דינה להדחות. אין לראות בשינוי מצבה הכלכלי של הקרן - תנאי אינפלציה - סיכול ההסכם. סעיף 18 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א- 1970, מכיר בפטור מקיום חוזה בשל אונס או סיכול החוזה:

"(א) היתה הפרת החוזה תוצאה מנסיבות שהמפר, בעת כריתת החוזה, לא ידע ולא היה עליו לדעת עליהן או שלא ראה ולא היה עליו לראותן מראש, ולא יכול היה למנען, וקיום החוזה באותן נסיבות הוא בלתי אפשרי או שונה באופן יסודי ממה שהוסכם עליו בין הצדדים, לא תהיה ההפרה עילה לאכיפת החוזה שהופר או לפיצויים".

סיכול בא לפתור את הבעיה הניצבת בפני צד לחוזה בנסיבות בהן נגרם שיבוש בתכנון כתוצאה מנסיבות שלא נחזו על ידי הצדדים. על מי מהצדדים לשאת בנטל של התרחשות אותן נסיבות (גבריאלה שלו, דיני חוזים, מהדורה שניה, ירושלים, ה'תשנ"ה, עמוד 503). השאלה אם מדובר בנסיבות שלא ניתן היה לצפותן מראש, והן יצרו מצב שונה באופן יסודי ממה שהוסכם עליו. כל שהמשיבה טוענת הוא שתנאי המשק השתנו ולא משתלם לה לחשב כיום את הפנסיה על פי שיטת השכר האחרון, כפי שהתחייבה בפני המערערים. ברי כי קרן פנסיה צפתה או היתה אמורה לצפות שהמצב במשק לא יהיה יציב באופן שעלולים לחול בכלכלתו שינויים. קרן המתחייבת לשלם פנסיה בדרך חישוב מסוימת אינה יכולה לטעון שלא משתלם לה לחשב עוד את הפנסיה בדרך חישוב זו בגלל שינויים במשק, ועל כן סוכל החוזה. נציין, כי לא נמצא ולו מקרה אחד בו בית המשפט העליון נתן למפר חוזה פטור מחמת סיכול (גבריאלה שלו, שם, 503; ע"א 1153/95 יהודה כהן נ. מגדל הנביאים בע"מ ואספר חברה לבניין בע"מ, דינים ועוד, כרך נג, 669, טרם פורסם).

טענה זו דינה להדחות.

שיטת חישוב הפנסיה לאור תכליתו של תשלום פנסיה לגמלאי

קרן הפנסיה רשאית לשנות את דרך החישוב לגבי מצטרפים חדשים או לגבי מבוטחים שלא רכשו זכויות מוקנות. השאלה אם למרות שהמערערים רכשו זכויות מוקנות לגבי דרך חישוב הפנסיה יש לבחון האם מבחינת טובת הציבור דרך חישוב שונה צודקת באופן מהותי יותר מזו שהוסכם עליה. על כן אעמוד רק בקצרה על השיקולים לגבי שתי שיטות החישוב.

יש לבחון את השאלה מהי שיטת החישוב הצודקת יותר לאור תכליתו של הסדר תשלום פנסיה לגמלאי. לשאלה זו לא קיימת תשובה אחת. הטוענים לשיטת הממוצעים גורסים ששיטה זו משקפת את תרומתו של העובד לחברה במשך כל שנות עבודתו, ועל כן היא צודקת יותר. היא לוקחת בחשבון את היותו של העובד בעל משכורת ודרגה נמוכים בתחילת דרכו ואת התקדמותו לאחר מכן. שיטה זו גם לוקחת בחשבון את העובדה שישנם עובדים שלקראת סוף דרכם בעבודה הם מאיטים את קצב העבודה, יורדים בהיקף העבודה. שיטת הממוצעים תקח בחשבון את כל תקופת עבודתם ובכך יפוצו על הירידה בהיקף העבודה לקרת סוף תקופת עבודתם.

מאידך גורסת שיטת השכר האחרון, כדברי הנשיא בר ניב (דב"ע לד/7-3 מדינת ישראל - מרדכי ביטמן הנ"ל; דב"ע מב/7-2 ד"ר גינתון - מדינת ישראל, לעיל), כי תכלית הפנסיה היא "להבטיח לעובד .... שפרש לגמלאות רמת חיים שתשקף את רמת החיים לפני הפרישה". אליבא דגישה זו מטרתה של פנסיית פרישה אינה לבחון את תרומתו לחברה של עובד שפורש לגמלאות במשך כל תקופת היותו עובד, כולל ימיו הראשונים כעובד בהיותו מתמחה מתחיל במקצוע, אלא לאפשר לעובד אשר התקדם במשך שנות עבודתו, ותנאי עבודתו השתנו מעת לעת, להמשיך ולהתקיים ברמת חיים דומה ככל האפשר לזו שהיתה לו בעת שפרש לגמלאות.

המצדדים בכל אחת משיטות החישוב סומכים את טענתם על כך שחוזה עבודה הוא חוזה מתמשך כהגדרתו של MacNeal. ואכן חוזה עבודה הוא הדוגמה הטיפוסית לחוזה יחס. כפי שהראיתי זהו חוזה דינמי ומשתנה במשך תקופת קיומו. עובד בתחילת דרכו אין תנאי עבודתו דומים לאלו ערב פרישתו.

המצדדים בשיטת הממוצעים מציינים כי יש לשקול את העובדה שתנאי העבודה תוך כדי חיי ההסכם, תוך כדי היחסים בין הצדדים, הם דינמיים ומשתנים, ותקו של העובד מטבע הדברים עם עבור הזמן גדל ועמו עולה השכר, העובד עולה בדרגה, הופך למיומן יותר במקצועו, מתקדם בתפקידו במקום העבודה. על כן טוענים המצדדים בשיטת הממוצעים, כי יש לקחת בחשבון את כל תקופת העבודה. כך ישתקפו בגמלה כל השלבים בעבודתו של הגמלאי. מאידך טוענים המצדדים בשיטת השכר האחרון, כי זו השיטה המגשימה בצורה הטובה ביותר את מטרת תשלום הגמלאות. עמדה על כך דעת המיעוט בעניין מירוז יהודה ואחרים - מדינת ישראל הנ"ל:

"למותר לציין כי תנאי העבודה בכל מגזרי המשק אינם שוקטים על השמרים: הטכנולוגיה המתקדמת, ההתפתחות בשיטות הארגון והניהול, ניידות מפעלים ועובדים, התמורות במערכת יחסי העבודה, המדיניות הכלכלית, ועוד כיוצא באלה מניבים שינויים, משמעותיים בתנאי העבודה".

על כן טוענים מצדדי שיטת החישוב על פי השכר האחרון כי שיטה זו צודקת יותר.

בענייננו לא נראה לי כי יש מקום לסטות מהמוסכם והמוקנה למערערים בהסכם 65 באשר אין לקבוע מסמרות לגבי השאלה איזו שיטה צודקת יותר. לכאורה, לאור התכלית של שמירת רמת החיים של העובד גם לאחר פרישתו, צודקת יותר שיטת השכר האחרון, אך אין לי צורך לקבוע מסמרות בעניין שבפני.

טוענת המשיבה כי במקרים רבים, ולטענתה במקרה של המערערים, מעלה המעביד את השכר באופן מלאכותי ערב הפרישה. ברי כי יש לבחון זאת, ואם הדבר נעשה הרי שיש בכך חוסר תום לב. יש לחשב את השכר האחרון ללא ההעלאה. כמובן יש לבחון אם השיקול לא היה ענייני.

פסק דין ברקן

לבסוף ברצוני להשוות את העובדות והנסיבות לאלו שהיו בעניין ברקן (דב"ע שן/60-3 הנ"ל). המשיבה מבססת את טענותיה על שנקבע באותו עניין. ברצוני לאבחן את עובדות המקרה מאותו מקרה. בעניין ברקן אמר הסכם ההצטרפות של המערערים שם לקרן הגמלאות המרכזית של עובדי ההסתדרות בע"מ (להלן קג"מ), כי המצטרף מבקש להתקבל לקרן "... בהתאם לתקנות החברה כחבר(ה) בקרן הגמלאות המרכזית של עובדי ההסתדרות בע"מ והנני מתחייב(ת) למלא אחרי התקנות של החברה וההחלטות של מוסדותיה המוסמכים". זכויות הפנסיה בקג"מ נקבעו ב"הלכות הגמלאות", בהם נאמר כי ההנהלה תשלם על פי האמור בהלכות הגמלאות וכן ש -

"ההנהלה תהיה רשאית לדון ולהחליט בהצעות לשנות, להוסיף, לתקן ולהחליף את תכנית הגמלאות שתאושר על ידי ההנהלה ותכנס לתקפה רק לאחר שתאושר על ידי הועד הפועל של ההסתדרות".

כן נאמר בהלכות הגמלאות שתקנון קרן הפנסיה הוא זה כפי שיתוקן ויהיה בתוקף מזמן לזמן. הנה כי כן מבחינת העובדות שונה הסכם ההצטרפות של המערערים בעניין ברקן להסכם ההצטרפות של המערערים בענייננו. שם נקבע בהסכם ההצטרפות, שעשה אינקורפורציה ל"הלכות הגמלאות", כי התקנון כפי שישתנה מעת לעת הוא שיקבע. אך גם באותו מקרה לא נאמר שהקרן רשאית חד צדדית לשנות את התקנון, וכי הוא יחול על המבוטחים מבלי שתהא התייעצות עמם לגבי השינוי. נאמר שם במפורש כי ההנהלה תהיה רשאית לדון ולהחליט בהצעות לשנות את תכנית הגמלאות אך התכנית תכנס לתוקף רק לאחר שתאושר על ידי הועד הפועל של ההסתדרות. הנה כי כן השינויים שם לא יכול שיעשו ללא אישור הועד הפועל של ההסתדרות. השינוי אינו חד צדדי. הוא לא נכנס לתוקף ללא אישור, ולא רק היוועצות, עם ההסתדרות. מכאן, השינויים בתקנון הקג"מ נעשים בהסכמה בלבד. עובדות המקרה שונות מאלו שלנו. בענייננו אנו אומד דעתם של הצדדים כפי שבא לידי ביטוי ברור עם החתימה על הסכם 65 ועל ההסכמים שלאחר מכן היה, כי הסכם 65 יחול על המערערים אלא אם כן יקבלו אחרים מהמשיבה תנאים טובים יותר.

דעתי, אם כן היא, כי הסכם 65 הקנה למערערים זכויות מוקנות, עליהן יש להגן כעל זכות קניינית. אין הדבר סביר שהמערערים התקשרו בהסכם 65 בידיעה שאין להסכם זה, כמו גם להסכמים שנעשו מאוחר יותר, כל רלוונטיות. אין זה לגיטימי שלמרות האמור בהסכם, שהוא גובר על התקנות ויחול על המערערים בכל מצב, הלכה למעשה אמורים המערערים להיות קשורים להסכם חדש, היינו, לתקנות, כפי שתהיינה ערב פרישתם ובניגוד לאמור שהסכם 65 גובר על התקנות. המערערים לא התכוונו, כפי שציין בית המשפט העליון הקנדי, שזכויותיהם תהיינה תלויות ברצונם הטוב של הצדדים במשא ומתן עתידי ערב פרישתם.

קראתי בעניין את חוות דעתו של חברי הנשיא סטיב אדלר. נשארתי בדעתי. אתייחס למספר נקודות בחוות דעתו של חברי הנשיא.

הנשיא מציין כי מדובר בקרנות פנסיה בן מקבל המבוטח פנסיה ללא קשר לסכום שהפריש. מדובר בערבות הדדית. עם קרות האירוע הביטוחי יקבל המבוטח סכום על פי האירוע. אמת, אך אין אני רואה כיצד משפיעה עובדה זו על השאלה הניצבת בפנינו. גם בכל ביטוח מסחרי, עם קרות אירוע ביטוחי מקבל המבוטח סכום כסף המפצה אותו על הנזק שנגרם לו. בכל ביטוח יש ערבות הדדית מהבחינה שכל המבוטחים משלמים פרמיה ורק מי שאירע לו אירוע ביטוחי מקבל פיצוי על נזקו על פי הנזק ולא על פי הסכום שהפריש לחברת הביטוח.

באשר לטענה כי אם תתקבל דעתי יביא הדבר לאפלייה בין מבוטחים שונים. נראה לי שמהבחינה הזו אין הבדל בין שני הדרכים, זו שלי וזו המוצעת על ידי הנשיא. אין לאמר שאם המערערים יקבלו גמלה על פי התנאים שהוסכמו עמם יגרום הדבר לאפלייה, לפגיעה בשוויון כפי שסבר אף בית הדין האזורי. לא מדובר כאן בשוויון, בפגיעה בו. כך או כך יקבלו גמלאים שונים גמלה על פי כללים שונים. לגרסתי המבוטחים הותיקים יקבלו גמלה על פי המוסכם עמם והחדשים המצטרפים לאחר שינוי שיטת החישוב יקבלו את גמלתם עם פרישתם על פי המוסכם עמם, היינו, על פי הכללים החדשים בעת הצטרפותם לקרן. לשיטתו של חברי הנשיא הפורשים יום לפני שינוי התקנות יקבלו גמלה על פי שיטת החישוב הקודמת בעת פרישתם, שעה שאלו הפורשים למחרת שינוי התקנות והחדשים המצטרפים אז יקבלו גמלה לפי השיטה החדשה. כך או כך לא יהיה שוויון. על כן השאלה שבמחלוקת אינה האם יש להביא לשוויון בין כולם. השאלה היחידה העומדת לדיון היא האם התקנות החדשות יוחלו רטרואקטיבית על מי שהצטרף לקרן פנסיה על פי כללים מסויימים.

ובשאלה זו יש לדעתי להקפיד להגן על זכויותיהם וציפיותיהם של העמיתים שהצטרפו לקרן עם תחילת דרכם בחיי העבודה. דווקא כשמדובר בפנסיה חברתית יש להקפיד על ציפיות סבירות. אדם מצטרף לקרן פנסיה חברתית, עובד כל תקופת חיי העבודה שלו ומצפה לקבל פנסיה על פי הכללים שהיו עת הצטרף לקרן. אם הוא כפוף לשינויים בתנאים קרוב למועד פרישתו, אין לו דרך חזרה. מאידך אדם בתחילת דרכו בעבודה יודע כי הוא נכנס לקרן על פי תקנות חדשות, דרך חישוב חדש. הוא יכול לכלכל את צעדיו. הוא יכול לבטח את עצמו גם בקופת גמל לשם דוגמא.

טול לדוגמא שינוי תקנון באופן שיקבע כי, בהתחשב בהזדקנות האוכלוסייה, עולה גיל הפרישה ל - 80. נניח שהשינוי נעשה מספר חודשים לפני פרישתו של אלמוני. היעלה על הדעת שתקנון אחרון זה יחול, באופן שהוא יקבל גמלה רק 15 שנים לאחר גיל הפרישה שהיה עם היכנסו לקרן?

תפקיד המשפט הוא להגן על ציפיות סבירות דווקא כשמדובר בפנסיה.

ועוד. בביטוח רגיל כנגד נזקים יתכן שאדם ישלם כל חייו מבלי שיארע אירוע ביטוחי. מאידך כשמדובר בגמלת פרישה, נלקחת בחישוב התקופה בה מפריש אדם לקרן העובדה כי הוא או שאריו יהיו זכאים לגמלה עם הפרישה. הוא יקבל גמלה בהתאם למספר שנות עבודתו, היינו, בדרך כלל מספר השנים בהם הפריש לקרן.

ואחרון, לא יתכן שהפרט ישא באחריות לחישובים אקטואריים מוטעים של הקרן. הקרן אמורה לעשות חישובים אקטואריים על פי מספר המבוטחים ושנות עבודתם. אמת, חיי המבוטחים התארכו. כך בכל העולם. הקרנות לא לקחו בחשבון את תוחלת החיים המתארכת. אך אין להטיל על גבם של מי שכבר מבוטחים בקרן את עול הקשיים אליהם נקלעה הקרן, אלא אולי במקרה של סיכול.

מעבר לכך, לא נטען ובודאי לא הוכח בפנינו כי הנימוק להחלה רטרואקטיבית של התקנות החדשות הוא הקשיים אליהם נקלעה הקרן באופן שהיא לא תוכל לעמוד בתשלומים. זאת בהבדל מהחלת דרך חישוב חדש על העמיתים המצטרפים לאחר השינוי. בגרמניה אין זכות לקרן לשנות בדיעבד זכויות מוקנות של מבוטחים. היא רשאית לעשות זאת רק במקרים קיצוניים ביותר של סיכול, וזאת יש להוכיח. הלכה למעשה זה לא קרה מעולם בגרמניה (Schaub, Handbuch des Arbeitsrechts, 8^th edition, pages 660-664). בענייננו כלל לא טענה הקרן שהנימוק להחלה רטרואקטיבית של השינוי הוא, שהיא נקלעה למצב קיצוני של חוסר יכולת. היא רק טענה שהיא רשאית לשנות את תקנותיה תוך החלתם בדיעבד על מי שהתקבל לקרן על פי התקנות החדשות.

הנה כי כן כל הנימוקים להחלה למפרע אינם סבירים בעיני ואינם מתיישבים עם תורת משפט ראויה המגנה על ציפיות סבירות. חוזה תכליתו לשקף את המוסכם בין הצדדים. המוסכם בין הצדדים הוא תכליתו של החוזה (אהרן ברק, "פרשנות החוזה" הוצאת נבו ירושלים, 2001, עמוד 581). קיימת חזקה עיקרית בדיני החוזים, לפיה התכלית האובייקטיבית של החוזה מבוססת על הרצון להגשים את הציפיות הסבירות של הצדדים ואת ערכי השיטה. זוהי רמת הפשטה של תכלית אובייקטיבית שעניינה בתכלית שאנשים סבירים בעלי ידע שהיו צדדים לחוזה, יכולים לגבש. הרמה הגבוהה יותר היא זה המשקפת את ערכי היסוד של השיטה. הבנתו של האדם הסביר היא אותה הבנה המתחשבת עם עקרונות של היגיון, יעילות, צדק ויושר (שם, עמוד 626).

הזכות אמנם מתגבשת עם היציאה לגמלאות אך תנאים נקבעים בהסכם ההצטרפות אלא אם כן הקרן משנה את התנאים לטובה ומבקשת להחיל תנאים חדשים אלו גם על העמיתים הותיקים.

אי לזאת יש לדעתי לקבל הערעור.

הנשיא סטיב אדלר

פתח דבר -

עניינו של ערעור זה הוא ביסודות ובעיקרים של שיטת הפנסיה החברתית, ותוצאתו - בהשלכותיה ובעתידה.

אינני שותף לתוצאה אליה הגיעה סגנית הנשיא, כמו גם למרבית ההנמקות שביסוד פסק דינה, שכן עשויה היא להביא לחיסול שיטת הפנסיה החברתית. לשיטתי, ארגוני העובדים והמעסיקים רשאים היו להקים שיטת פנסיה חברתית המבוססת על עקרון ההדדיות, עקרון הביטוח הקבוצתי-שיתופי ועקרון הביטוח הדינמי. לדידי, המערערים אינם זכאים לגמלה אשר תחושב על פי תנאי ההסכם משנת 1965 אלא לגמלה אשר תחושב על בסיס תקנות המשיבה (להלן – הקרן או קרן מקפת) משנת 1988, שהיו בתוקף בעת פרישתם לגמלאות.

בטרם אנמק את מסקנתי האמורה, אציין מספר פרטים מתוך הרקע העובדתי, זאת לצורך הקשר הדברים שיפורטו בהמשך.

[2] הרקע העובדתי וההליך בבית הדין האזורי -

(א) המערערים, עובדים לשעבר של בנק קופת-עם בע"מ, הצטרפו ל"קרן מקפת" (להלן - הקרן או קרן מקפת) בשנת 1965, במסגרת "פנסיה מקיפה". הקרן היא אגודה שיתופית ו"קופת גמל";

בעת הצטרפותם, התחייבו המערערים לעניין חברותם בקרן, "בכפיפות" להסכם הפנסיה המקיפה לעובדי בנק קופת-עם מיום 6.1.1965 (להלן - הסכם 1965). תקנות הקרן צורפו להסכם 1965, ונקבע בו כי "בכל מקרה של סתירה בין הוראות הסכם זה לבין התקנות האמורות יחייבו הוראות הסכם זה". "הסכם 1965", שאף הקרן היתה צד לו, המשיך להיות בתוקף אף לאחר שילובו של בנק קופת-עם, בבנק לאומי לישראל;

שיטת תשלום הפנסיה שנקבעה בהסכם 1965, היתה על בסיס "המשכורת החודשית הממוצעת בשנת עבודתו האחרונה" של העובד. זה היה בסיס השיטה שנקבעה בתקנות הקרן משנת 1963 ומשנת 1976. שיטה זו מוגדרת כ"שיטת המשכורת האחרונה";

בתקנות הקרן מחודש אפריל 1981 שונתה שיטת הפנסיה, ל"שיטת הממוצעים",[1] במקום שיטת "המשכורת האחרונה", אך נקבע גם כי שינוי השיטה לא יפגע בזכויות החברים שהצטרפו לקרן לפני יום 1.4.1981;

בשנת 1988 שוב תוקנו תקנות הקרן, ונקבע בהן כי "שיטת הממוצעים", תהיה השיטה היחידה לחישוב הפנסיה של הפורשים לקצבה, כאשר הפנסיה תתעדכן לפי השינויים במדד;

המערערים פרשו לקצבה בתאריכים שונים בשנים 1993 ו- 1994. בעת פרישתם היו בתוקף תקנות הקרן משנת 1988, בהן נקבעה "שיטת הממוצעים" כשיטה היחידה לחישוב הפנסיה;

עתירת המערערים היא לקבל את הפנסיה שלהם על פי "שיטת המשכורת האחרונה", שנקבעה בהסכם 1965, דהיינו - על בסיס המשכורת החודשית הממוצעת בשנת עבודתו האחרונה של העובד, שיטה שלטענתם מקנה להם פנסיה בשיעור גבוה יותר מ"שיטת הממוצעים".

(ב) פסק דינו של בית הדין האזורי - בפתח פסק דינו ציין בית הדין האזורי, בין השאר, כי תביעת המערערים הינה לתשלום פנסית זקנה מכוח תקנות הקרן, "ואין זו תביעה לפיצוי על הפרת הסכם או החזר דמי גמולים, למשל; ורק ככזאת יש להתיחס אליה". כן ציין בית הדין האזורי כי השאלה שלפניו הינה - "זכאות התובעים לפנסית זקנה עפ"י חישובה בהסכם 65' לעומת הוראות תקנות הקרן".

באשר לנפקותו של הסכם 1965, קבע בית הדין האזורי כדלקמן:

"אין ספק כי הנתבעת כקופת גמל היתה מוסמכת להגיע להסכם פנסיה עם מעבידים שונים וההסתדרות כנציגת העובדים, אולם לענין זה ראוי לשים לב לאבחנות הבאות:

א. למרות שהסכם הפנסיה עם הנתבעת נרשם ככל הנראה כהסכם קיבוצי מיוחד, יש לאבחן לגביו בין התחיבות המעביד וארגון העובדים ביחס לנתבעת, לבין התחיבות הנתבעת כלפי שניהם והעובדים.

במילים אחרות, אם התחייבות המעביד למשל להעברת דמי גמולים לנתבעת והתחייבות ארגון העובדים, שעובדי המעביד יבוטחו אצל הנתבעת דווקא - הינה במסגרת ההסכם הקיבוצי, הרי שהתחיבות הנתבעת לתשלום גימלאות אינה כזאת.

סע' 1 לחוק הסכמים קיבוציים קובע, כי הסכם קיבוצי הוא רק בין מעביד לבין ארגון עובדים; ומשהנתבעת לא יכולה להיות צד להסכם קיבוצי, ממילא התחייבויותיה באותו הסכם - אינן בגדר הוראות שבהסכם קיבוצי.

משאלה הם פני הדברים, הוראות חוק הסכמים קיבוציים בעניין אי ויתור על זכויות עובדים למשל, או העדפת הוראות הסכם קיבוצי על פני חוזה עבודה אישי - אינן רלוונטיות לגבי חיובה של הנתבעת בתשלום גימלאות, לרבות תשלום פנסיית זקנה במקרה שלפנינו.

מסקנת האמור, ככול שמדובר בתובעים, להבדיל משאר צדדי הסכם 65', מבחינת חבות הנתבעת בתשלום גימלאות, הינה - כי יש להתייחס להתחייבותה עפ"י אותו הסכם כאל התחיבות חוזית רגילה שהיא קיבלה על עצמה כלפי כל אחד מהם מעצם חתימתה על אותו הסכם עם נציגותם, - ההסתדרות והוועד.

ב. משמדובר בהסכם 65', בהסכם ספציפי של הנתבעת עם כל אחד מהתובעים לתשלום גימלה עפ"י 'ממוצע המשכורות בשנת העבודה האחרונה מבלי להתחשב במספר שעות העבודה', מן הראוי לבדוק קודם כל, ומבלי להתחשב בהוראות תקנות הקרן - האם אותו הסכם שונה בהסכם ספציפי מאוחר יותר; שהרי כאמור, ההסכם נחתם ב- 65' ואילו התובעים פרשו לגימלה רק בשנות ה - 90.

לענין זה, בדיקת הסכמי 66', 73', 76' והתחיבות הנתבעת ב - 77', מעלה, כי שיטת חישוב פנסית הזקנה של התובעים לא שונתה בהסכם ספציפי מאוחר יותר; היפוכו של דבר, הודעת הנתבעת מ - 19.6.77, כי 'כל תנאי וסעיפי ההסכמים ישארו בתוקפם המלא אולם בשינויים המחוייבים לפי הענין, לגבי כל עובדי קופת העם, המבוטחים אצלה גם לאחר שהועברו לבל"ל ולאיגוד', מצביעה על סברתה באותה מועד, כי התחיבויותיה עפ"י הסכם 65' בעינן עומדות".

באשר לנפקותו של תקנון הקרן, קבע את הדין האזורי כדלקמן:

"א. מהיות הנתבעת אגודה שיתופית, ומהיות התובעים חבריה - רואים את תקנות הנתבעת כחוזה ביניהם....

ב. מעצם הצטרפות התובעים כחברים באגודה המוסמכת עפ"י תקנותיה להחליט על ביטוח חבריה בקרן פנסיה ועל שינוי אותן תקנות - יש לראות את תקנות הקרן כפי ששונו מעת לעת כחוזה מחייב בין החברים לקרן...

ג. מכיון שהזכאות לפנסית זקנה קמה עפ"י תקנות הקרן אך ורק בהגיע החבר לגיל פרישה; אזי, תקנות הקרן, לפיהן ראויה להקבע הזכאות לאותה גימלה, הינן כנוסחן ערב הפרישה, ולענינינו התקנות מ- 1988 (דב"ע שן/ 60-3 ברקן - קרן גימלאות מרכזית, פד"ע כב' 258, 265; דב"ע נג/ 6-3 רחמן - מבטחים, לא פורסם).

ד. בתקנות הקרן מ – 88' נקבעה בפרק ז' שיטת הממוצעים כשיטה בלעדית לקביעת פנסית הזקנה; ועפ"י התקנות הללו, שכאמור כמוהן כחוזה בין התובעים לקרן, יש לחשב את פנסית הזקנה המגיעה להם".

בשאלת היחס שבין הסכם 1965 לבין תקנון הקרן משנת 1988, פסק בית הדין האזורי כדלקמן:

"האמור עד כה ניתן לסיכום, לפיו, לפנינו שני 'הסכמים סותרים' בין התובעים לנתבעת לגבי שיטת תשלום פנסית הזקנה המגיעה להם: הסכם 65', שהנתבעת לפחות עד 77' סברה שהוא בר תוקף, ולפיו החישוב צריך להעשות עפ"י שיטת השכר הממוצע בשנת העבודה האחרונה; וההסכם עפ"י תקנות הקרן מ- 88', לפיו החישוב צריך להעשות עפ"י שיטת הממוצעים. משני טעמים לדעתנו, עיקרי וחילופי, מן הראוי להעדיף את ההסכם התקנוני על פני ההסכם ההיסטורי מ - 65'.

א. אשר לטעם החילופי -

מכיון שהזכות לגימלת הפרישה מתגבשת לעת הפרישה, מן הראוי שהזכאות לאותה גימלה תקבע עפ"י הסיכום המאוחר יותר שבין הצדדים. לפיכך זכאות התובעים לפנסית הזקנה צריכה להיקבע עפ"י תקנות הקרן מ- 88'.

העובדה כי עפ"י הסכם קודם בין הצדדים לענין זה, שנחתם כ - 25 שנה קודם לפרישה, נתנה עדיפות לאותו הסכם מ- 65' על פני תקנות הקרן כנוסחן מ- 63' - אינה מונעת הגעה לסיכום אחר מאוחר יותר, שישנה או יבטל את הסכם 65'.

יתרה מזאת, אפילו היה מסוכם בהסכם 65', סיכום שלא סוכם בו, כי הצדדים לא יהיו רשאים בעתיד לשנות את שיטת חישוב פנסית הזקנה שבהסכם 65' - עדיין, אם היו הצדדים מגיעים להסכם חדש באותו ענין המבטל את ההסכם הקודם, היה ההסכם החדש מחייב בעיקרו של דבר את צדדיו חרף תנית אי ההסכמה לסיכום חדש שבהסכם הקודם. העובדה כי להסכם 65' היו צדדים נוספים, או כי העובדים יוצגו בו כלפי הנתבעת ע"י ההסתדרות והוועד - אינה משנה דבר לענין עצם חלות העיקרון האמור, כי סיכום מאוחר בין אותם צדדים באותו ענין, עדיף על פני ההסכם ההיסטורי, הסותר אותו, וראוי להניח שהוא משקף נכוחה את תנאי הפרישה כפי שסוכמו שיהיו עובר למועד הפרישה.

ב. אשר לנימוק העיקרי -

אפילו הסכם 65' היה מאוחר מתקנות הקרן מ- 88', עדיין היה מקום להעדפת תשלום הפנסיה עפ"י תקנות הקרן, באשר המאפיין קרן פנסיה הינה השויוניות, ההדדיות והמטרה הסוציאלית שהיא שמה לפניה...

משקרן פנסיה, עפ"י מהותה וטיבה מחוייבת בעקרון השויון כלפי חבריה לא משנה היכן היה מקום עבודתם, משמעות הדבר היא כפולה:

ראשית - כשהוראה בתקנות הקרן מפלה חברים - דינה להבטל;

שנית - משנקבעה דרך אחת למתן גימלאות לכל החברים, דרך השווה לכולם - לא יתכן מתן זכויות אחרות לחברים מסויימים עפ"י הסכם לבר תקנוני, וגם דינן של הוראות כאלה בהסכם שכזה להבטל, אפילו אם נאמר בו שהוראותיו גוברות על התקנות.

העובדה, כי הנתבעת סברה בשנת 77' שהסכם 65' עדיין מחייב אותה חרף שינוי תקנות הקרן מאז 65' או כי בפועל היא נהגה אחרת משקבעו התקנות - אינה משנה דבר.

לענין זה יבואר, כי ראוי לאבחן בין דרך אחת עפ"י תקנות הקרן לחישוב פנסיית הזקנה בשתי שיטות ובחירת השיטה המועדפת, כפי שהיה המצב בין השנים 79-88; לבין שתי דרכים לחישוב פנסיית הזקנה כאשר רק דרך אחת הינה עפ"י תקנות הקרן. במקרה הראשון מתקיים עקרון השוויון בשיטת החישוב הפנסיה, ובמקרה השני הוא אינו מתקיים...

יוער, כי בפס"ד שטיין טען החבר, כבמקרה שלפנינו, כי נכרת חוזה בינו למבטחים, לפיו הוא זכאי לתשלום עפ"י שיטה אחרת מהתקנות, ונפסק שם תוך הסתמכות על פסה"ד בדב"ע לד/ 46-3, כי 'ההסכם היחיד הקיים בין המערער למבטחים הינו תקנונה של הקרן החל כנובע מעצם החברות בתאגיד ואין קרן פנסיה רשאית להתקשר חוזית בניגוד לקבוע בתקנותיה. התקשרות על בסיס אחר נוגדת את ההתקשרות בחוזה שבין החבר ובין הקרן ואת ההתקשרות החוזית שבין החבר בו מדובר ליתר חברי הקרן'.

ג. למסקנה כי הנתבעת חייבת מעצם טיבה בתשלום פנסית זקנה לתובעים אך ורק עפ"י תקנות הקרן, יש להוסיף, כי אף הדין מחייבה לעשות כן; באשר עפ"י תקנות מס הכנסה (כללים לניהול קופת גמל) כנוסחן לעת פרישת התובעים, נאסרה אפליה בין הזכויות המוקנות לעמיתים; ונקבע, כי זכויות וחובות העמיתים הינם אך ורק עפ"י התקנות...

ד. סיכומו של דבר, במועד פרישת התובעים, שהוא המועד הקובע לענינינו, היו בתוקף תקנות 88', שקבעו את שיטת הממוצעים כשיטה יחידה לחישוב פנסית הזקנה. לפיכך זכאות התובעים לאותה פנסיה צריכה להיקבע עפ"י אותה שיטה בלבד.

לאור זאת נדחתה תביעת המערערים, תוך חיובם בתשלום הוצאות לקרן, בסך 3,500 ש"ח.

על כך הוגש הערעור שלפנינו.

3. הטיעונים בערעור -

[1] הטענות העיקריות של ב"כ המערערים לפנינו, הן כדלקמן:

(א) משקיבלה הקרן על עצמה התחייבות חוזית, בהסכם 1965, כלפי המערערים, לגבי שיטת תשלום הפנסיה להם, והתחייבות זו לא שונתה בהסכם מאוחר יותר, זכאים המערערים לפנסיה על פי השיטה שבהסכם 1965, מה גם שעל פי הסכם 1965, ניתנה עליונות להסכם על פני שינויים בתקנון הקרן;

(ב) הפסיקה הקובעת שזכויות החבר בקרן מתגבשות במועד הפרישה ולא במועד ההצטרפות לקרן, מתייחסת למקרה בו ניתנת הסכמת העמית בקרן, עם הצטרפותו אליה, לקבל עליו את תקנות הקרן כפי שתהיינה מעת לעת. הלכה זו אינה מתייחסת למצב שבו קיים הסכם מפורש בעת ההצטרפות לקרן, הקובע כי הוראותיו תהיינה עדיפות על הוראות תקנות הקרן כפי שתהיינה מעת לעת;

(ג) שינוי חד-צדדי של תקנות הקרן, על ידי הקרן, באופן המאיין את ביצועו של הסכם 1965, אינו עומד בחובת תום הלב, והוא פוגע בזכויות הקנייניות של המערערים;

(ד) בקביעת שתי שיטות חישוב שונות של השכר הקובע לפנסיה, אין משום הפליה פסולה, מה גם שהקרן מוסמכת להתקשר בהסכמים בשונה מתקנותיה והיא עשתה כן בתקנות בשנת 1981 (ר' פיסקה 2(ד) לעיל);

(ה) יתר על כן, על פי חומר הראיות שהיה בבית הדין האזורי החילה הקרן שתי שיטות חישוב שונות של השכר הקובע לפנסיה גם לאחר התקנת התקנות בשנת 1988. ביום 28.1.1990 חתמה הקרן על הסכם עם עובדי חברת "מקורות" (הסכם שבוטל בשנת 1993), לפיו שיטת חישוב הפנסיה של עובדים ותיקים תהיה לפי "השכר הכולל האחרון";

(ו) התיקון לתקנות מס הכנסה (כללים לניהול קופות גמל), התשכ"ד - 1964 הותקן בשנת תשנ"ח ( 19 ), לאחר חתימת הסכם 1965, ואין לו תחולה רטרואקטיבית. תיקון זה אינו שולל הכללת הוראות בתקנות הקרן המשמרות הוראות הסכמים שנחתמו על ידי הקרן, לפני התקנת התיקון, מה גם שלתקנות האמורות אין השלכה באשר לחובות או הזכויות של העמית בקרן;

(ז) לא היה מקום להטיל הוצאות משפט על המערערים.

[2] הטענות העיקריות של ב"כ הקרן לפנינו, הן כדלקמן:

(א) עתירת המערערים נוגדת את נורמות-העל של אגודה שיתופית, שהיא גם קרן פנסיה חברתית, שהן - שוויון בין החברים, עזרה הדדית וקידום המטרה החברתית של כלל המבוטחים. הדבר מוצא ביטוי גם בתקנון הקרן. היענות לעתירת המערערים, מבלי שמבוקשם יינתן לכל חברי הקרן, מהווה הפלייה לטובה של המערערים, על חשבון כלל חברי הקרן;

(ב) בהיות תקנות הקרן בגדר חוזה בין הקרן לחבריה, הרי שמעצם החברות בקרן עולה כי תקנות הקרן יכולות להשתנות בדרך שנקבעה בתקנות, ואין נדרשת הסכמה של כל חברי הקרן לשינוי;

(ג) תקנות הקרן מתייחסות לתקנות מס הכנסה בדבר ניהול קופות גמל, ו"מאמצות" אותן. לפיכך, הקרן חייבת לעשות כל פעולה שהתקנות האמורות מחייבות אותה לעשותה, ולהימנע מלעשות כל פעולה שהתקנות האמורות אוסרות לעשותה;

(ד) הסכם 1965 הוא אמנם הסכם קיבוצי, אולם חבותה של הקרן בתשלום גימלאות, היא התחייבות חוזית רגילה, אשר דיני ההסכמים הקיבוציים אינם חלים לגביה;

(ה) לתקנות הקרן בעת פרישת המערערים יש נפקות משפטית כלפיהם, הן על פי ההלכה והן לאור תקנות מס הכנסה בדבר ניהול קופות גמל. לפיכך, יש לתת עדיפות לתקנות הקרן על פני הסכם 1965;

(ו) שינוי השיטה בתקנות הקרן משנת 1988 נעשה בתום לב, לאור ההתפתחויות בכלכלה וביחסי העבודה במדינה. השינוי בשיטה לא יצר הפליה לרעה של המערערים לעומת חברים אחרים בקרן.

השאלות שבמחלוקת –

4. ביסוד הדיון שבפנינו ניצבות שאלות נכבדות הנוגעות לאדנים עליהם מושתתים דיני קרנות הפנסיה החברתיות וביניהם: עקרון ההדדיות, עקרון הביטוח הקבוצתי-שיתופי ועקרון הביטוח הדינמי. השאלות שבמחלוקת הן אלה:

[א] מועד התגבשות זכויות הפנסיה - המערערים בסיכומיהם אינם חולקים על העובדה שהלכה פסוקה היא, כי זכויות העמית לפנסיה מתגבשות בהתאם לתקנות הקרן שבתוקף במועד פרישתו. אולם לטענתם, עניינם הוא בבחינת חריג לכלל שכן בהסכם 1965 הותנה והוסכם עמם במפורש, כי שיעור הפנסיה לו יהיו זכאים לימים, ייקבע על בסיס שיטת השכר האחרון, וכי הסכם 1965 יגבר על תקנות קרן מקפת. כן נטען על ידי המערערים, כי בשנת 1965, עת הצטרפו לקרן מקפת, לא נתגלתה כל סתירה בין הוראות הסכם 1965 להוראות תקנות הקרן.

כמו כן, נקבע בפסיקת בית דין זה [2] ובית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק (להלן: בג"צ), כי זכויות פנסיה מתגבשות בעת פרישתו של החבר לגמלאות.

עם זאת, לאור עמדת סגנית הנשיא, מוצא אני לנכון לייחד דברים גם לשאלת מועד התגבשות הזכות לפנסיה.

[ב] הענקת זכויות עודפות בניגוד לתקנון הקרן - האם רשאית הייתה קרן מקפת להתקשר עם קבוצת עובדים מסוימת ובכללה המערערים, בהסכם משנת 1965 המעניק עדיפות לתנאי ההסכם על פני התנאים שנקבעו בתקנות הקרן? ואשר למקרה דנן - האם הסכם 1965 מנע מקרן מקפת, בנסיבות המקרה שבפנינו, לבצע שינויים בתנאי תכנית הפנסיה המוצעת על-ידה?

נדון בכל שאלה כסדרה.

מועד התגבשות זכויות הפנסיה

מועד התגבשות זכויות הפנסיה הוא רכיב אחד ברכיבים הרבים עליהם עומדת שיטת הפנסיה החברתית. לפיכך, אפתח בסקירה תמציתית של עקרונות דיני הפנסיה והתפתחותם ההיסטורית, כאשר במוקד הדברים יעמוד עתידה של שיטת הפנסיה החברתית.

המערך הפנסיוני בישראל –

5. בהעדר חוק פנסיה כללית מורכב מערך הביטוח הפנסיוני במדינת ישראל משלושה רבדים:

הרובד הראשון והבסיסי – הנו רובד סטטוטורי המעוגן בחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה – 1995. מדובר בביטוח חובה ממלכתי המבטיח קצבת זקנה לכל תושב;

הרובד השני – מוסדר במערכת מקיפה של הסכמים קיבוציים וצווי הרחבה ועיקרו קרנות הפנסיה החברתיות, אשר הגדולות שבהן נוסדו בשנות החמישים ובשנות השישים של המאה הקודמת. החברות בקרנות אלה הינה חובה עבור העובדים המאורגנים. בסוף שנות השמונים, נאמד מספר המבוטחים בקרנות אלה בכ- 650,000 - 700,000 עובדים. הדיון בפנינו נוגע לרובד זה;

הרובד השלישי – הינו וולונטרי וכולל קופות גמל/ביטוח מנהלים. המדובר בביטוח מסחרי.

לשם שלמות הדברים יוער, כי אל שלושת הרבדים האמורים מצטרף, כמובן מאליו, גם החיסכון האישי.

תכלית המערך הפנסיוני בישראל היא להבטיח לכל תושב/ת, ובכלל זה לכל עובד/ת ושאריו/ה, מקור הכנסה לעת פרישה - עקב גיל, נכות או פטירה - אשר ישמור על רמת הכנסתם. הבטחת רמת ההכנסה והחיים לאחר הפרישה לגמלאות ניצבת בראש סולם העדיפויות הפרטי והחברתי, ומהווה רכיב מרכזי במערך הזכויות החברתיות של תושבי ישראל. [3] לקרנות הפנסיה החברתית, בהן עסקינן, נמצא תפקיד ממלכתי בהיותן, כאמור, חלק מהמערך הפנסיוני במדינה ובשל העובדה שהן מהוות, עבור מאות אלפי המבוטחים בהן, מקור השלמה עיקרי לקצבת הזקנה שמעניק המוסד לביטוח לאומי.

לאור האמור, אינני שותף לגישה לפיה הפנסיה שמבטיחה קרן הפנסיה החברתית אחראית באופן בלעדי לרמת חיי הגמלאי/ת; נכון יותר לגרוס, כי הפנסיה שמבטיחה הקרן החברתית מהווה רכיב חשוב, אך לא בלעדי, במערך הביטחון הסוציאלי של הגמלאי/ת. אין אפוא, להטיל על קרן הפנסיה החברתית את מלוא האחריות לשמירה על רמת ההכנסה של העמית לאחר פרישתו.

שיטת הפנסיה הצוברת בקרנות הפנסיה החברתית -

6. שיטת הפנסיה הצוברת, שביסוד קרנות הפנסיה החברתיות, מקורה בהסכמה חברתית עתיקת יומין בין העובדים, ההסתדרות, ארגוני המעסיקים, קרנות הפנסיה והמדינה. העקרונות המנחים של השיטה הם: עקרון ההדדיות, עקרון הביטוח הקבוצתי-שיתופי, שאושיותיו עקרון השוויון ועקרון הביטוח הדינמי, והגשמת המטרה הסוציאלית של מתן פנסיה, תוך התחשבות בטובת כלל חברי הקרן.

הקרנות החברתיות נחשבות ל'נאמן' בתחום הביטחון הסוציאלי במובן זה, שעליהן לנהוג בכספי העמיתים לטובתם. לאמור, הקרן גובה כספים במטרה לממן תכנית פנסיה שיתופית לטובת כלל עמיתיה, והיא אינה ביטוח מסחרי המיועד לבטח את הפרט. [4]

בית המשפט העליון התייחס בפרשת התאחדות חברות לביטוח חיים [5] להיבטים המיוחדים של הביטוח הפנסיוני בקרנות הפנסיה (להבדיל מביטוח מסחרי), בקובעו כדלקמן:

"שוני יסודי קיים בין חברות הביטוח וקרנות הפנסיה הן מבחינת המסגרת המשפטית, הן מבחינת המבנה הכלכלי של כל אחת מהן, והן מבחינת הזכויות של המבוטחים בכל אחת מהן.

קרנות הפנסיה פועלות על בסיס שיתופי ומאגדות בתוכן עמיתים אשר חברותם באותה קרן, אליה הם משתייכים, יסודה בהסכמים קיבוציים החלים לגביהם, הסכמים המחייבים הן את העובדים והן את המעבידים, ואף קרן הפנסיה הנוגעת לעניין, פועלת בהתחשב בהם. יוצא, שככלל, אין לקרנות הפנסיה, אשר הביטוח אצלן הוא ביטוח סוציאלי המעוגן בתנאי העבודה של העובד, אפשרות לבחור את מבוטחיהן, והן קשורות בעניין זה להסכמים קיבוציים.

לעומת זאת, הביטוח בחברות הביטוח מבוסס על הסכמה הדדית אינדיבידואלית ביחס לכל מבוטח. כשם שנדרשת הסכמת כל מבוטח בחברת ביטוח להיכלל בביטוח, גם חברת הביטוח רשאית להחליט על-פי שיקולים של כדאיות שלה אם לבטח כל יחיד המבקש זאת. על הכדאיות היא מחליטה לאחר שקיבלה פרטים שונים הנוגעים למבקש להיות מבוטח, כמו מינו, גילו, מצבו המשפחתי וסכום הביטוח המבוקש.

שוני נוסף קיים בין חברות הביטוח לבין קרנות הפנסיה גם מבחינת הדרך בה נקבעים התשלומים המשולמים לקופת הביטוח. בקרנות הפנסיה מוסדר הדבר על-ידי הפרשת אחוז מסוים בהתחשב בגובה שכרו של העובד; ואילו בחברות הביטוח המדובר, בדרך כלל, בהפרשת תשלום קבוע צמוד, הנקבע בהתאם להסכמה בין חברת הביטוח והמבוטח.

בין העמיתים בקרנות הפנסיה קיימת ערבות הדדית לגבי כלל המבוטחים. כל מבוטח יקבל, כשיארע אירוע ביטוחי, את המגיע לו מהקרן – מהקופה הכללית – לפי תקנות הקרן כפי שיהיה בתוקף אותה שעה, ללא קשר לשאלה כמה הפריש או כמה הופרש על-ידי מעבידו בגינו לקופת קרן הפנסיה. לא כן בביטוח מנהלים. כאן נקבע על-פי פוליסת הביטוח שבין המבוטח לחברת הביטוח הסכום שיקבל המבוטח, וסכום זה אינו קשור בביטוחים שנעשו על-ידי אחרים בחברת הביטוח ואין חברת הביטוח רשאית לשנותו. תנאי הביטוח, לרבות התשואה שיקבל בגין כספים ששילם לחשבון החיסכון שלו בחברת הביטוח, קבועים למשך כל תקופת הביטוח. יוצא, שלעומת ביטוח אישי הקיים לגבי כל מבוטח בחברת הביטוח, הביטוח בקרנות הפנסיה הוא ביטוח שיתופי, על פיו יש בכספים המופרשים היום לקבוע גם את מצבם של מבוטחים במשך תקופה ארוכה בעבר וגם את מצב המבוטחים של המחר."

על המיוחד בקרנות הפנסיה החברתיות עמד גם הפרופ' י' כהנא בספרו, [6] כדלקמן:

"ההצטרפות לקרן היא על בסיס קיבוצי, כלומר כל העובדים בקבוצה, וכל מי שהצטרף לקבוצה לאחר מכן, מצטרפים לקרן באופן אוטומטי. חובת ההשתתפות נובעת מכוחו החוקי של הסכם עבודה קיבוצי (או צו הרחבה להסכם קיבוצי), לפיו כל העובדים במפעל, שעליו חל ההסכם, חייבים להשתתף בביטוח פנסיוני....

שבע מהקרנות הן קופות פנסיה הסתדרותיות, שהוקמו בשנות ה- 50 וה-60....

משנת 1981 החלו קרנות הפנסיה לערוך מאזנים אקטואריים..., מהם נרמז, כי בעיית חוסר האיזון מוצאת, כנראה, את פתרונה החלקי במעבר לשיטת הפנסיה המקיפה – לפחות באופן אגרגטיבי, כלומר לגבי סך הקרן... בפברואר 1987 פורסמו לראשונה ממצאים אגרגטיביים לגבי הגירעון האקטוארי של כל קרנות הפנסיה ההסתדרותיות במצורף. הממצאים הצביעו על גירעון בסדר גודל של ... כ-3 מיליארד דולר. יש לשער, שלאחר התאמת הדוחות לדרישות הפיקוח על הביטוח... יגדל הגירעון לכדי 5 מיליארד דולר לפחות....

להבדיל מהסדרי ביטוח מסחריים, הביטוח באמצעות קרנות הפנסיה הוא דינמי, ו'החוזה' בין הקרנות לעמיתיהן עשוי להשתנות מפעם לפעם. מי שמצטרף לקרן עושה זאת לפי התקנות שבתוקף בעת ההצטרפות, וחייב לזכור, שהתקנות עשויות להשתנות במשך הזמן. מה שקובע הוא התקנון ביום מימוש הזכויות. ניסיון העבר הראה, שבדרך-כלל השינויים היו בכיוון של הרחבת הזכויות, אך לא מן הנמנע, שעקב המצב האקטוארי של הקרנות, יהיה צורך לצמצם את הזכויות בעתיד....

קרנות הפנסיה פועלות על בסיס של הדדיות, ולא על בסיס אישי. משמעות הדבר, שהתמורה שאדם מקבל מהתוכנית אינה זהה בהכרח לסכומי הכסף שהפקיד בה ולסיכונים שהקרן נשאה בגינו. בתוכנית על-בסיס עזרה הדדית דואגים לכך, שסך כל התקבולים יספיק לכסות את סך כל התשלומים....

לביטוח הדדי יש יתרונות, חסרונות ומגבלות. תעריף הביטוח ותנאי הביטוח הם אחידים, ואדם חייב לשלם אותם דמי ביטוח לזקנה, נכות ושאירים, בין אם הוא בעל משפחה ובין אם לאו. גם ההצטרפות נעשית ללא בדיקות רפואיות. בכך נבדלות קרנות הפנסיה מחברות הביטוח, אשר רשאיות לגבות תעריף שונה מכל עמית, ואף לסרב לבטח מועמד, בהתאם למצבו הרפואי.

עקרון ההדדיות אינו רק עיקרון ערטילאי. הוא מכתיב את שיטת הביצוע ואת הכללים הספציפיים של הסדר הפנסיה...".

בית הדין הארצי נדרש אף הוא לעקרונות שביסוד קרנות הפנסיה החברתיות בקובעו:

"... המאפיין את קופות הפנסיה, והמבחין ביניהן לבין הסדרים אחרים הבאים להבטיח הכנסה לעובד בעת הפסקת עבודתו, הוא ה'שוויוניות', 'ההדדיות' ו'המטרה הסוציאלית'... הביטוח בקרנות הפנסיה הוא ביטוח שיתופי...היחסים בין חבר קרן פנסיה לבין הקרן הם יחסים חוזיים, שעה שתקנון הקרן מהווה את החוזה שבין הצדדים... המחייב הוא תקנון הקרן שעה שקמה הזכות לגמלה." [7]

דיני הפנסיה המסדירים את קרנות הפנסיה הנם במהותם מורכבים, ומבטאים את היות קרנות הפנסיה חלק ממערך פנסיוני משולב. משכך, יש לפרש ולעצב דינים אלה תוך התחשבות בתולדות התפתחות המערך הפנסיוני בישראל, כאמור לעיל, וכן בקורות היחסים המורכבים בין קרנות הפנסיה לבין רשויות המדינה, כפי שיתוארו בקצרה בהמשך.

תולדות השינויים בתכניות הפנסיה של קרנות הפנסיה החברתיות - המעבר מ"שיטת השכר האחרון" ל"שיטת הממוצעים" -

7. בדברי ימי קרנות הפנסיה באו לידי ביטוי שתי מגמות סותרות: מחד - השאיפה להיטיב עם העמיתים, ומאידך - תשתית אקטוארית לקויה וגירעונות אשר נגרמו כתוצאה מהעדר איזון בין גביית דמי-תגמולים מהחברים, לבין תנאי תכניות הפנסיה. משכך, התעורר הצורך, מפעם לפעם, לשנות את תקנוני הקרנות על מנת להציל אותן מקריסה פיננסית.

הרפורמה בסוף שנות השבעים:

במהלך חודש מאי 1979, נחתם הסכם קיבוצי בין הסתדרות העובדים לבין התאחדות התעשיינים, בו נקבע אופן המעבר מפנסיית יסוד לפנסיה מקיפה (קרן "מבטחים") בתעשייה. במקביל, הונהגה רפורמה בקרן "מקפת" ובקרן הגמלאות המרכזית של עובדי ההסתדרות (קג"מ), ונחתמו הסכמים פנסיוניים במגזרים נוספים. מטרת הרפורמה בקרנות הייתה להטיב את תנאי הפנסיה לעמיתי הקרנות ולצד זאת, לשפר את מצבן האקטוארי, תוך צמצום הפער בין הזכויות שהובטחו לחברים לבין הזכויות בנות המימוש, על-פי ההפרשות בפועל של העמיתים לקרנות. יתרה מזו, התעורר הצורך לטפל בנוהגים פסולים אשר פשטו במשק ופגעו באיזון האקטוארי של הקרנות; ובעיקר, הענקת "דרגות פרישה" והעלאות שכר משמעותיות ערב פרישתו של העובד, במטרה להגדיל את שיעור הפנסיה לה יהיה זכאי, ואשר חושבה על בסיס השכר האחרון. באופן זה, זכו עמיתים בכספים להם לא היו זכאים, על חשבון כלל מבוטחי הקרן, שכן שיטת הפנסיה הצוברת מושתתת על הפרשות שוטפות של העובד והמעביד לקרן הפנסיה במשך כל תקופת עבודתו של העובד, בהתאם לשכר שנקבע לדרגתו. על מנת למנוע נוהג פסול זה נקבעה הוראה בתקנוני קרנות הפנסיה, לפיה "לא יכללו במשכורת הקובעת תוספת ו/או תוספת שכר בגין העלאה בדרגה שניתנו לחבר בקשר ליציאתו לפנסיה". [8]

הרפורמה בשנות השמונים:

בשנות השמונים התחוור, כי המשך קיומן של הקרנות ההסתדרותיות מותנה בביצוע שינוים נוספים בתכניות הפנסיה שלהן. [9] קרנות הפנסיה צברו גירעונות, אשר נאמדו בסוף שנת 1985 בקרוב ל-7 מיליארד דולר [10] והגיעו בשנת 1994 לכ - 14.4 מיליארד דולר. [11] כתוצאה מכך, סגרה הממשלה את תכניות הפנסיה שפעלו דאז ("הוותיקות"), והקימה תכניות פנסיה חדשות, מאוזנות יותר מבחינה אקטוארית. על מהלך זה של הממשלה כתב ד"ר י' מרגליות את הדברים הבאים:

"הקרנות הוותיקות נמצאות בגירעון אקטוארי; הן היו בגירעון אקטוארי עוד לפני שנסגרו, ומכיוון שדובר בסכומים גדולים מאוד, סברה הממשלה כי לא תוכל לערוב לקרנות במקרה של חדלות פירעון, ומטעם זה הביאה לסגירת הקרנות ולפתיחתן של קרנות חדשות, המקנות הטבות נחותות משמעותית. הגירעון מבטא פער שלילי בין הערך הנוכחי של התחייבויות הקרן (הקיימות והעתידיות לגבי העמיתים הקיימים) לבין הערך הנוכחי של היקף הנכסים בקרן (כולל דמי הגמולים העתידים להשתלם לה מעמיתים קיימים), האמורים לממן התחייבויות אלה. ...". [12]

בד בבד, בוצעו שינויים נוספים בתנאי הפנסיה ברוב הקרנות ובכלל זה, הוחלט על מעבר מקביעת שיעור הפנסיה על פי "שיטת השכר האחרון" ל"שיטת הממוצעים" (להלן – המעבר לשיטת הממוצעים). [13] גם המשיבה שבפנינו, קרן מקפת, עברה להשתמש בשיטת הממוצעים. הפגם בשיטת "השכר האחרון" והיתרונות שבשיטת הממוצעים תוארו על-ידי פרופ' כהנא, [14] כך:

"לפני ההסכם נקבע השכר הקובע ברוב הקרנות על-פי השכר ב-3 שנות העבודה האחרונות. כתוצאה מכך נטו המעבידים לקדם עובדים במהירות בשנות עבודתם האחרונות כדי להגדיל את בסיס השכר לצורך חישוב הפנסיה. קידום זה בא על-חשבון תוספות לשכר, שניתנו בשנים שקדמו לכך בלי שנכללו בבסיס ההפרשות לפנסיה (רכב, טלפון וכדומה). באופן כזה המעביד לא ניזוק, בעוד שהעובד הגדיל את זכויות הפנסיה שלו בלי ששילם תמורת הגדלה זו במשך כל תקופת עבודתו... שיטה זו [הממוצעים – ס"א] מונעת את התמריץ לחלוקת הטבות בלתי מוצדקת בשנות העבודה המאוחרות, שהיה טמון בשיטה הקודמת [השכר האחרון – ס"א] ומחליפה אותו בתמריץ חיובי לקידום בעבודה במשך כל שנות העבודה".

על-פי שיטת הממוצעים, מחושב שיעור הפנסיה לכלל חברי הקרן על פי רמת השכר, המשקפת את רוב תקופת עבודתו של החבר, כך שבכל שנת עבודה מחושב היחס בין שכרו של החבר, שממנו נוכו הפרשות לקרן, לבין השכר הממוצע במשק (להלן – המקדם). השכר הקובע לצורך חישוב הפנסיה על פי שיטת הממוצעים, שווה למכפלת השכר היחסי הממוצע של העובד בשנות עבודתו (היינו המקדם הממוצע) בשכר הממוצע במשק בשלושת החודשים שקדמו לפרישת החבר.

על העמיתים שנפגעו משיטת הממוצעים ועל אלה שיצאו נשכרים ממנה נאמר כדלקמן:

"שיטת הממוצעים עשויה לשפר את מצבם של עובדי הצווארון הכחול, ששכרם היחסי נוטה להישחק בשנות עבודתם הסמוכות לפרישה, אך היא עלולה לפגוע בקבוצות העובדים, ששכרן היחסי ממשיך לגדול בשנות עבודתן האחרונות (אקדמאים, למשל), כי אם שכרו האישי של העובד עולה ברציפות במשך כל תקופת עבודתו, שכרו האחרון גבוה בהרבה מזה שיתקבל בשיטת הממוצעים, ומצבו יוטב בשיטת השכר האחרון". [15]

הרפורמה בשנות התשעים:

הרפורמה בקרנות הפנסיה במהלך שנות השמונים לא הובילה להתאוששותן האקטוארית המיוחלת. לפיכך, מינה שר האוצר, על פי החלטת ממשלה, במהלך שנת 1993, ועדה ציבורית לדון ב"מדיניות פנסיונית כוללת" - "ועדת פוגל" - שכונתה כך על שם יושב ראש הוועדה, מר אהרון פוגל. במהלך חודש יוני 1994, הגישה ועדת פוגל "הצעה למדיניות פנסיונית כוללת" (להלן: דו"ח ועדת פוגל), שבמסגרתה הומלץ על שינוי שיטת חישוב השכר הקובע לפנסיה, כך שתבוטל התלות המוחלטת של קרנות הפנסיה בשכר הממוצע במשק, והשכר הקובע לפנסיה יקבע על פי שנות הצבירה בקרן.

במהלך שנת 1996 מונתה ועדה נוספת, בראשות מנכ"ל משרד האוצר דאז, מר דוד ברודט, אשר מטרתה הייתה זהה לזו של ועדת פוגל. ללמדנו, שהצורך בשינויים והתאמות בתכניות הפנסיה לא בא על פתרונו.

השינויים שחלו בתוכניות הפנסיה בקרן מקפת -

8. תקנות קרן מקפת, שהיו בתוקף בעת שנכרת הסכם 1965, הותקנו בשנת 1963. בתקנות 1963 נקבע, כי המשכורת הקובעת לצורך חישוב שיעור הפנסיה היא המשכורת החודשית האחרונה, להוציא תוספות אישיות מסוימות, אשר חושבו על פי הסכום הממוצע בשלוש השנים האחרונות לעבודת החבר. מפנסיית הזקנה שהעניקה הקרן לעמית הופחת סכום קצבת הזקנה מאת המוסד לביטוח לאומי (סעיף 30 לתקנות). בהסכם 1965 ובהסכם שנעשה בעת מיזוג עובדי בנק קופת-עם בבנק לאומי ובבנק איגוד נדון בסעיף 16.ג. להלן.

מנגד, בסעיף 19 לתקנות הקרן משנת 1976 נקבע, כי המשכורת הקובעת לצורך חישוב שיעור הפנסיה היא משכורתו האחרונה של החבר, כפי שנקבעה בטבלת שכר מוסכם. כן נקבע, כי אם עלה החבר בדרגה בשלוש השנים שקדמו לפרישתו, תחושב משכורתו כממוצע משוקלל של דרגות החבר באותה תקופה. ואילו על-פי תקנות הקרן משנת 1981 חושב שיעור הפנסיה, בין השנים 1979-1988, על פי שיטת הממוצעים (סעיף 67 לתקנות). אף על פי כן, למי שהצטרף לקרן לפני ה - 1.4.1981 ניתנה האפשרות לבחור בין חישוב שיעור הפנסיה לה היה זכאי על פי שיטת המשכורת האחרונה, כמתכונתה בתקנות משנת 1976, או על-פי שיטת הממוצעים. הלכה למעשה שילמה הקרן את הסכום הגבוה מביניהם (סעיף 94 לתקנות).

בתקנות הקרן משנת 1988 בוטלה זכות הבחירה האמורה והקרן אימצה את שיטת הממוצעים שממשיכה לחול גם כיום. לשון אחרת, עבור כל עמית שביקש לפרוש לאחר שנת 1988 חושב שיעור הפנסיה על פי שיטת הממוצעים.

השינויים בתכניות הפנסיה נעשו לתכלית ראויה:

9. מהשתלשלות השינויים שתוארו לעיל, בתכניות הפנסיה בקרנות הפנסיה החברתיות, לרבות קרן מקפת עולה, כי השינויים נעשו מעת לעת בכפוף להסכם בין הארגון היציג של העובדים לבין המעסיקים ולתכלית ראויה: הגנה על הביטוח הפנסיוני של כלל מבוטחי הקרנות. זאת, בין היתר, על-ידי המעבר מ"שיטת השכר האחרון" ל"שיטת הממוצעים". נגזרת של תכלית זו הייתה הצורך לאזן את מצבן האקטוארי של הקרנות. יצוין, כי מחוות דעת אקטוארית שהגישו באי כוח המשיבה בבית הדין קמא עולה, כי חישוב הגימלאות של כלל חברי האגודה על פי שיטת השכר האחרון יגדיל את חובה של הקרן בסכום העומד על מיליארד למיליארד וחצי ש"ח.

כאמור, המעבר משיטת השכר האחרון לשיטת הממוצעים נעשה בהסכמת ההסתדרות, אשר ייצגה את כלל העובדים המאורגנים, ולאחר שקויימו דיונים פנימיים ונערכו בדיקות מקצועיות. חזקה על מוסדות ההסתדרות השונים שטיפלו במעבר, כי פעלו לטובת כלל המבוטחים, ושלאחרונים עניין בכך שהקרן תיוותר מאוזנת פיננסית בטווח הארוך. יתרה מזו, מותר, ואף רצוי, שההסתדרות תפעל לשיפור מצבם של עובדי התעשייה ו"הצווארון הכחול", שמצבם, ככלל, פחות טוב ממצבם של עובדי הצווארון הלבן.

עקרון הביטוח הדינמי -

10. שיטת הפנסיה ההדדית והשיתופית הרווחת בקרנות ההסתדרות, מבוססת על עיקרון הביטוח הדינמי, שעיגונו מצוי בסמכותה של הקרן לשנות, מעת לעת, את תכנית הפנסיה, משמע, את תקנותיה. הטעמים שביסוד עקרון הביטוח הדינמי הם מגוון המשתנים שאינם בשליטת קרנות הפנסיה, לרבות המשתנים הבאים:

[א] השינויים בתנאי הריבית המיוחדת המשולמת על ידי הממשלה לקרנות ההסתדרות;

[ב] העלייה בתוחלת החיים של האוכלוסייה;

[ג] השינויים בשיעור היחסי של חברי הקרן הצעירים לעומת המבוגרים ותופעות כמו ה- baby boom ;

[ד] העלייה בשיעור היחסי של הנשים לעומת הגברים בקרן;

[ה] התמורות במצב המשק;

[ו] השינויים בשכר הממוצע במשק שהנם תוצאה של חתימת הסכמים קיבוציים.

לשם המחשה, בשנות הששים לא ניתן היה לצפות את סחרור האינפלציה בשנות השמונים; את העלאות השכר במגזר הציבורי בין השנים 1993-1994 או את העיוותים הנגרמים במערכת השכר כיום, כתוצאה משיעור העובדים הזרים בישראל. בדומה, בשנת 1975 נאמדה תוחלת החיים של הגבר בישראל ב - 71.5 שנים ושל האישה ב - 74.5 שנים. בשנת 1999 עלתה תוחלת החיים של הגבר ל - 78 שנים ושל האישה ל - 80.5 שנים.[16] ביחס לשינויים דמוגרפיים אלה נאמר:

"המטרה הייחודית והמרכזית של הרפורמות [בתכניות הפנסיה – ס.א.] בתקופתנו, היא מתן תשובה לטווח ארוך על השינויים הדמוגרפיים המביאים להזדקנות האוכלוסייה". [17]

הווי אומר, שחישוביהן האקטואריים של קרנות הפנסיה נדרשו להשתנות על-מנת לשמור על איזונן האקטוארי ולעמוד במימון תנאי הגמלאות שהובטחו לעמיתים. תנאים שנועדו לשקף את רמת חייהם עובר למועד הפרישה. ברי, שללא סמכות לשנות את תכנית הפנסיה (התקנון) מעת לעת לא היה בידי הקרנות (ולא יהיה בידן בעתיד) לממש ציפייה חיונית זו.

בפרשת שושנה כץ [18] נפסק, כי נודעת משמעות אקטוארית לתקנות הקרן, דהיינו לחוזה המסדיר את זכויות העמיתים בקרן, וכן כי חבר הקרן אינו רשאי לשנות את בסיסה האקטוארי. בהיקש, אף כוחה של הקרן לשנות את תקנותיה אינו בלתי מוגבל והיא אינה רשאית לשנות את בסיסן האקטוארי; למשל, על ידי חתימת חוזה דוגמת הסכם 1965, המגדיל את שיעור הפנסיה של חלק מחברי הקרן בניגוד לתקנות. במילים אחרות, כשם שחבר הקרן אינו רשאי להגדיל את חבותה בניגוד לתקנות ו/או לעקרונות הביטוח הסוציאלי, כך גם הקרן אינה רשאית לעשות כן ובפרט, תוך הפרת עקרונות השוויון, תום הלב והביטוח החברתי.

נוסיף, כי כוחה של קרן פנסיה לשנות את תקנותיה כפוף לפיקוח של:

[א] הנהלת הקרן;

[ב] האגף לביטחון סוציאלי בהסתדרות;

[ג] הממונה על שוק ההון, הביטוח והחיסכון במשרד האוצר;

[ד] נציב מס הכנסה.

אל הגורמים המפקחים האמורים מצטרפת, כמובן, הביקורת השיפוטית הקפדנית שמפעילים בתי המשפט ובתי הדין לעבודה. במסגרת ביקורת זו רשאים בתי הדין לעבודה, מכוח עקרונות תום הלב והשוויון ומכוח תקנת הציבור, לבטל הוראה בתקנות הקרן. זאת, בדומה לנהוג לגבי הוראות בהסכמים קיבוציים. [19] לביקורת השיפוטית של בתי הדין לעבודה נודעת חשיבות רבה לאור התלות המיוחדת של העמית בקרן הפנסיה והעובדה שתנאי התקנות מוכתבים לו מראש עם הצטרפותו אליה.

כללו של דבר, עקרון הביטוח הדינמי, שמכוחו בוצעו השינויים בתכניות הפנסיה, מהווה קרש הצלה לקרנות החברתיות מפני התמוטטות ומאפשר לשמור על הביטחון הפנסיוני של עמיתיהן.

הבסיס החוזי לעקרון הביטוח הדינמי -

11. כאמור לעיל, מקובלת על באי כוח המערערים ההנחה, כי עקרונית מוסמכת הקרן לשנות את תקנונה, אשר גובר על הסכם שנחתם עם קבוצת עובדים אולם, לא במקרה דנן. לאור עמדת סגנית הנשיא בעניין זה, אתייחס לבסיס החוזי של עקרון הביטוח הדינמי ולשאלת מועד התגבשות הזכות לפנסיה.

תקנון הקרן הוא המסמך הקובע את מערכת הזכויות והחובות בין הקרן לעמיתיה. [20] מדובר בחוזה רב-צדדי, שהצדדים לו, הם: העמית האינדיבידואלי; הקרן; כלל העמיתים והמדינה. יובהר, כי כלל העמיתים הנם צד לחוזה, מאחר שעתידם הפנסיוני תלוי ביחסים החוזיים המתגבשים בין הקרן לבין כל עמית. הממשלה הנה צד לחוזה, מאחר שהיא מסבסדת את הקרן באמצעות איגרות חוב ומפקחת על ניהולה. לפנינו איפוא, חוזה מיוחד המבטא מערכת מורכבת ורבת-פנים.

מאפייני חוזה זה (התקנות) המצביעים על זכותה של הקרן לערוך שינויים בתקנות, הם אלה:

[א] היותו של התקנון חוזה ארוך טווח שמעצם טיבו, נתון לשינויים שמקורם בתמורות במשק ובחברה ובצורך לשמור על יציבותה הפיננסית של הקרן.

[ב] היותה של הקרן אגודה שיתופית. בפסק הדין בפרשת "פרי העמק" [21] בוטלה תקנה 2א לתקנות האגודות השיתופיות, [22] המסמיכה את האסיפה הכללית של אגודה שיתופית להחליט על ייחוס חובותיה לחבריה. באותה פרשה נדונה סוגיית שינוי תקנון האגודה ונקבע על ידי השופט אהרן ברק (כתוארו דאז) כדלקמן:

"אין לחבר בחברה "ציפייה סבירה" שהתקנון, שעמד בתוקפו בעת שנעשה חבר בחברה, ימשיך לעמוד בתוקפו ולא ישונה אלא בהסכמתו. כל חבר נתון ל"סיכון", כי רוב של משתתפי האסיפה הכללית יכניס שינוי בתקנון וישנה בכך את מערכת הזכויות והחובות של החבר ...". [23]

עוד נקבע באותה פרשה, כי:

"... עם היותו של אדם חבר באגודה שיתופית – בין חבר מייסד ובין חבר מצטרף - הוא נותן הסכמתו לכך כי התקנון - המהווה את החוזה שלו עם האגודה ועם החברים האחרים - ישונה בהליך מסוים שאינו דורש הסכמה פה אחד... אכן, אם גישתנו הינה, כי התקנון הוא חוזה, הרי הסכמה של חבר להוראות התקנון כוללת בחובה גם הסכמה לכך כי התקנון ישונה כדין ללא הסכמתו, וזכויות החבר ישונו בהתאם לכך...". [24]

דברים אלו יפים גם למקרה שבפנינו.

[ג] בחוזה שנכרת בין העמית לבין הקרן כלולה תניה מפורשת בעניין סמכותה של הקרן לשנות את תנאי הפנסיה ומכאן את תקנונה. [25]

[ד] היותו של החוזה בין העמית והקרן חוזה מיוחד הנובע מחוזים נוספים, דוגמת ההסכם הקיבוצי בין ארגון העובדים לבין המעסיקים.

[ה] היות החוזה נתון לבקרה ציבורית מכוח תקנות מס הכנסה (כללים לאישור ולניהול קופת גמל), התשכ"ד - 1964.

לסיכום נקודה זו, עקרון הביטוח הדינמי מעוגן בחוזה בין העמית לבין הקרן ותואם את תכלית ההסכם: התאמת תכנית הפנסיה לשינויים במשק ובחברה. אימוץ עמדת סגנית הנשיא ימנע מקרנות הפנסיה את הגמישות הדרושה להן לצורך שמירה על יציבותן האקטוארית והבטחת קיום חלקן בחוזה.

עקרון הביטוח הדינמי מעוגן הן בפסיקת בית המשפט העליון והן בפסיקת בית הדין הארצי לעבודה -

12. הלכה מושרשת היא בפסיקת בית הדין הארצי לעבודה שזכויות העמית בקרן הפנסיה החברתית מתגבשות על פי המצב המשפטי במועד הפרישה. בפסק הדין בפרשת ברקן, אשר עסק בקג"מ, חזר בית הדין הארצי על ההלכה האמורה כדלקמן: [26]

"... על פי ההלכה נקבעת זכותו של עובד לגמלה לפי הוראות החוק או תקנות הפנסיה כפי שהם ביום שבו מתגבשת הזכות, ולא ביום שבו התחיל לעבוד או הצטרף לקרן הפנסיה".

בפרשת שגיא [27] אימץ בג"ץ את עמדת בית הדין הארצי לעבודה האמורה בקובעו:

"כאשר אדם מצטרף לקרן כעמית הוא רוכש לעצמו זכויות מכוח החוזה עם הקרן, אך הזכות של עמית לקבל מן הקרן קיצבה נתונה לשינויים במהלך החברות בקרן. כך הדבר גם משום שגובה הקיצבה תלוי במצב הקרן. מצב הקרן תלוי, בין היתר, בתנאים הנקבעים מעת לעת באיגרות החוב המיועדות הנרכשות על ידי הקרן, ובעיקר בגובה הריבית המובטחת באיגרות אלה. מטעם זה או מטעם אחר עשוי להתעורר הצורך בשינוי התקנון של הקרן, בעניין הזכויות המגיעות לעמיתים או בעניין אחר. לצורך זה מקובל, כי בתקנון הקרן מצוי סעיף הקובע כי הקרן רשאית מעת לעת לשנות את התקנון בעניינים מסויימים, ובכלל זה את זכות העמית לקיצבה. אכן, שינוי התקנון, כמו כל שינוי בחוזה, חייב להיעשות בתום לב [פסק דין ברקן]. עם זאת, שינוי התקנון עלול לפגוע בזכות העמית לקיצבה, כגון בדרך של הקטנת סכום הקיצבה בעת הפרישה מן העבודה. [בג"צ התאחדות החברות לביטוח]. בהתאם לכך נפסק, כי זכות העמית לקיצבה מתגבשת כלפי הקרן, לא ביום שבו הוא מצטרף כעמית לקרן, אלא שביום בו הוא נעשה זכאי לקיצבה, שהוא בדרך-כלל יום הפרישה מן העבודה, בהתאם לתקנון הקרן כפי שהוא באותו יום [השוו פסק דין "אגד"]."

כך גם בפרשת התאחדות חברות לביטוח חיים, [28] שם נקבע:

"בין העמיתים בקרנות הפנסיה קיימת ערבות הדדית לגבי כלל המבוטחים. כל מבוטח יקבל, כשיארע אירוע ביטוחי, את המגיע לו מהקרן – מהקופה הכללית – לפי תקנון הקרן, כפי שיהיה בתוקף אותה שעה, ללא קשר לשאלה, כמה הפריש או כמה הופרש על-ידי מעבידו בגינו לקופת קרן הפנסיה."

מועד גיבושן של הזכויות הפנסיוניות ועקרון הביטוח הדינמי נידונו בבג"ץ גם בפסק דין קהלני. [29] באותה פרשה ביקשו העותרים, אנשי צבא קבע, לבטל החלטת ממשלה שביקשה לקצץ בתקציבה, תוך ביטול מספר זכויות מהן נהנו עד אותו מועד. מאחר שלטענת העותרים לא ניתן לבטל זכויות מוקנות, הייתה השאלה שעמדה במוקד הדיון, האם אכן התגבשו אותן הזכויות שבוטלו? הנשיא ברק בא לידי מסקנה, כי הזכות לפדיון ימי מחלה והזכות לניצול בפועל של חופשה שנצברה, התגבשו במהלך תקופת עבודתם של העותרים (וטרם פרישתם), ולפיכך לא ניתן לבטלן. מנגד, פסק הנשיא ברק כי הזכות לפרוש בגיל מסוים, חופשת הפרישה ומועד תחילת תשלום הקצבה הן זכויות המתגבשות במועד הפרישה. מאחר שהעותרים טרם פרשו משירותם בצה"ל הרי שזכויות אלו טרם הוקנו להם ומשך הן ניתנות לביטול:

"... ככל שמדובר בדחיית המועד לתשלום תוספת השכר, הזכות לתוספת טרם נוצרה עד שנדחה המועד לתשלום התוספת. וככל שמדובר בקיצור חופשת הפרישה, לא הייתה בידי העותרים, בעת שנתקבלה החלטת הממשלה על ביצוע השינויים, זכות לקבלת התנאים המקוריים, שהרי באותה עת טרם פרשו העותרים משירות הקבע, ואילו תנאי הפרישה אינם מתגבשים אלא במועד הפרישה (ראו בג"צ 7691/95 שגיא נ' ממשלת ישראל, פ"ד נב(5) 577, 586-587; דב"ע תשן/ 60 – 3 ברקן ואח' – קרן הגימלאות, פד"ע כ"ב 258, 265). שונה הוא דינן של הזכויות לפדיון ימי מחלה ולניצול בפועל של חופשה צבורה. זכויות אלה אינן בגדר תנאי פרישה רגילים. הן נרכשו על ידי העותרים לפני שנתקבלה החלטת הממשלה, והן נפגעו כתוצאה מן ההחלטה" [ ההדגשה הוספה – ס.א.].

במאמר מוסגר יצוין, כי השופטת בייניש גרסה, שגם הזכות לפדיון ימי מחלה לא התגבשה ואינה זכות מוקנית.

העקרון שביסוד פרשת קהלני יפה גם לענייננו. זכויות המערערים שעניינן שיטת חישוב הפנסיה התגבשו במועד פרישתם. משכך, עד לאותו מועד רשאית הייתה הקרן לשנות את שיטת חישוב הגמלה מבלי שיהיה בדבר כדי לפגוע בקניינם או בכבודם. חיזוק לעמדתי זו מצוי גם בפסק דין שגיא הנזכרת לעיל, שם נפסלה החלטת ממשלה שחייבה עמיתים לעזוב קרן פנסיה בה היו חברים, ולעבור להיות חברים בקרן שתנאי הגמלה המוצעים על-ידה פחות טובים. זאת, מתוך השקפה לפיה העמית רכש זכות להיות חבר בקרן בעת הצטרפותו אליה. דא עקא, שבזכות החברות האמורה אין כדי לקבוע שהעמית רכש זכות לגבי תכנית פנסיה מסויימת. ואכן על בסיס זה, נדחתה חלקה של העתירה שביקשה למנוע מהממשלה למכור איגרות חוב לקרנות החדשות בתנאים נחותים מתנאי המכירה לקרנות הוותיקות. בג"ץ אימץ את עקרון הביטוח הדינמי, הן לגבי סמכותה של הקרן לשנות את תנאי התקנון והן לגבי יכולתה של הממשלה לשנות את תנאי הסבסוד שהיא מעניקה לקרנות, בקובעו: [30]

"הריבית הגבוהה הנלווית לאיגרות החוב המיועדות היא בגדר סובסידיה ממשלתית. סובסידיה ממשלתית תלויה במדיניות ממשלתית. המדיניות, בעניין זה כמו בעניינים אחרים, נתונה לשינויים מעת לעת. השינויים צפויים ומותרים. אין לאיש זכות קנויה שהמדיניות, לרבות מדיניות בדבר סובסידיות, תימשך כפי שהייתה... לפיכך, הייתה בידי הממשלה סמכות להחליט כי הסבסוד של קרנות פנסיה או של עמיתים בקרנות אלה ייפסק או יצומצם מיום ההחלטה, בהתאם לשיקולי מדיניות, ועצם ההחלטה אינה פוגעת בזכות של הקרנות או של העמיתים".

פרשנותה של חברתי סגנית הנשיא לפסק דין שגיא והציטוט עליו היא נסמכת, נוגעים לאיסור שינוי למפרע של זכות מוקנת. אולם כאמור, נפסק בפרשת שגיא במפורש, כי זכותו המוקנת של העמית בקרן נוגעת לעצם חברותו בה ולא לתנאי תכנית הפנסיה המסוימת. וכאמור, הזכות לפנסיה מסויימת מתגבשת עם פרישתו של החבר לגימלאות. וכך נפסק זכותו המוקנית של עמית בקרן לגבי עצם חברותו בה: [31]

"העמיתים החדשים, שהצטרפו לקרנות הפנסיה ברבע הראשון של 1995, רכשו לעצמם זכויות חוזיות כלפי קרנות אלה: זכות להיות עמית של הקרן; זכות להשתתף בתכנית של פנסיית יסוד; זכות לרכוש זכויות פנסיה בהפקדה חד-פעמית ועוד. על היחסים החוזיים שבין קרן פנסיה לבין עמית בקרן, ראו לעיל [צוטט אף בפסק דין זה – ס.א.]. זכויות אלה נרכשו על ידי העמיתים החדשים שעה שהצטרפו לקרנות הפנסיה. זכויות אלה בוטלו, בעקבות החלטת הממשלה, למפרע. העמיתים החדשים נדרשים,לפי התנאים החדשים, לעזוב את הקרן שבה הם נתקבלו כעמיתים, ולעבור מתכנית של פנסיית יסוד לתכנית של פנסיה מקיפה. הם נדרשים גם לוותר על הטבות נוספות שהקרן התחייבה להעניק להם. זוהי, באופן ברור, פגיעה למפרע בזכויות מוקנות של עמיתים חדשים. זוהי גם פגיעה למפרע בזכויות מוקנות של קרנות הפנסיה הוותיקות שרכשו לעצמן עמיתים חדשים, ולפי תנאי התכנית העמיתים נדרשים לעזוב קרנות אלה ולעבור לקרנות חדשות. זוהי, ללא ספק, תחולה למפרע".

זאת ועוד, עמדת חברתי סגנית הנשיא, לפיה לחברי הקרן זכות קנויה בעת הצטרפותם לקרן לתנאי פנסיה שהיו בתוקף באותה עת, הולמת יותר את ההתייחסות הראויה לזכויות מבוטחים בחברות ביטוח פרטיות מאשר את זכויות העמיתים בקרנות הפנסיה ההסתדרותיות. תכליתן של הקרנות האחרונות היא ליתן פתרון לצרכים הסוציאליים של כלל חבריהן והגמלאות המשולמות על ידן אינן פועל יוצא ישיר של הכספים שהופרשו לטובתם של החברים. [32]

לבסוף, בפרשת ברקן דחה בית הדין ארצי את הטענה, לפיה בשלה העת לשינוי ההלכה בכל הנוגע למועד התגבשות הזכות לפנסיה בקובעו:

"אין אנו מוצאים במקרה דנן כי יש מקום לתקן הלכה זו או לשנותה, משום שהיא נשענת על מהותה של הזכות לפנסיה של העובד, המשתכללת ומשתנה במשך תקופת עבודתו, ומתגבשת לפי המצב המשפטי ביום אירוע העילה לתשלום הפנסיה". [33]

לדידי, מאז מתן פסק הדין בפרשת ברקן, בשנת 1990, כמו גם בפרשות האחרות שסקרתי לעיל, נותר מצב הדברים על כנו ומשכך, אין כל הצדקה לשינוי ההלכה.

שיטת קרנות הפנסיה החברתיות תואמת את הלכות האגודות השיתופיות -

13. קרן מקפת הנה אגודה שיתופית המפעילה קרן חברתית. הוראות סעיף 4 לפקודת האגודות השיתופיות (להלן גם – הפקודה) קובעות את התנאים להכרה באגודה שיתופית, כדלקמן:

"בהתחשב עם ההוראות הכלולות לקמן, תוכל אגודה שמטרותיה הן טיפוח החסכון, עזרה עצמית ועזרת גומלין בין אנשים בעלי אינטרסים כלכליים משותפים, כדי להביא לידי שיפור תנאי חייהם, עסקיהם ושיטות הייצור שלהם, או אגודה שנתכוננה כדי להקל על פעולותיהן של אגודות כאלה, אם טרם נרשמה עפ"י פקודת האגודות ההדדיות, 1920, להירשם עפ"י פקודה זו בין בערבון מוגבל ובין שלא בערבון מוגבל: בתנאי שאם לא יורה שר העבודה אחרת, בצו כללי או מיוחד, הרי ערבותה של אגודה שאחד מחבריה הוא אגודה רשומה תהא מוגבלת.".

הפקודה מייחסת חשיבות לתקנות האגודה בקובעה, בין היתר, בסעיף 39(1) כך: [34]

"אסור לחלק בין החברים שום חלק מן הכספים של אגודה רשומה, אם בתורת הענקה או דיבידנדה או בצורה אחרת, בשיעור העולה על השיעור שנקבע בתקנות".

על העקרון הקבוצתי והשיתופי, ובכלל זה על הרעיון שבבסיס ההתארגנות במסגרת של אגודה השיתופיות, עמד השופט אהרן ברק (כתוארו אז) בפרשת "פרי העמק":

"התופעה השיתופית ביקשה לעצב בארץ חברה חדשה ואדם חדש. חברה המבוססת על שיתוף, עזרה הדדית ושוויון. לא הקשר הרכושי, אלא הקשר האישי - הוא העומד ביסוד מפעל הקואופרציה...". [35]

מערך פיקוח רשויות המדינה על קרנות הפנסיה הביטוח ושוק ההון -

14. המדינה היא הנאמן על כספי הציבור המופקדים באפיקי שוק ההון, לרבות בקרנות הפנסיה. המדינה אף מעורבת במערך הפנסיוני במובנים הבאים: רווחי קרנות הפנסיה פטורים ממס; הכספים המשולמים לקרנות על ידי העובדים והמעסיקים זוכים להטבות מס שונות; המדינה משתתפת במימון קרנות הפנסיה באמצעות שיעור ריבית מיוחד שהיא מעניקה לאיגרות החוב שלהן; המדינה מפקחת על הקרנות באמצעות המפקח על הבטוח והממונה על שוק ההון, הביטוח והחיסכון במשרד האוצר. במסגרת הפיקוח על קרנות הפנסיה הותקנו תקנות מס הכנסה (כללים לאישור ולניהול קופות גמל), התשכ"ד-1964 (להלן: תקנות מס הכנסה). על פי תקנות 5(א) ו- 10(א) לתקנות מס הכנסה חייבת קרן פנסיה המבקשת לערוך שינוי בתקנותיה לקבל אישור נציב מס הכנסה לכך. כמו-כן, אין הקרן רשאית להעניק לחבריה זכויות מעבר לאלה שנקבעו בתקנונה, כאמור בתקנה 41כו לתקנות מס הכנסה הקובעת:

"(א) זכויות וחובות העמיתים בקופת גמל לקיצבה לא ייקבעו אלא בתקנונה; לעניין זה ,'זכויות העמיתים' – לרבות הגדרת הזכאים והזכאויות, שיטת חישוב השכר הקובע, שיטת הצמדת הקיצבה, רכיבי שכר הנכללים בבסיס הקיצבה ומועד תשלום הקיצבה.

(ב) קופת גמל לקיצבה לא תקנה לעמיתיה זכויות מעבר לקבוע בתקנונה, אף אם שולם עבורם.

(ג) קופת גמל לקיצבה לא תקבל על עצמה התחייבויות חדשות לעניין זכויות העמיתים בקופה, אלא בהתאם ליכולתה לעמוד בהן, לפי חישוב אקטוארי, אשר יישמר בקופה ויוצג לממונה, על פי דרישתו".

אמנם, אישור נציב מס הכנסה ואף האגף לשוק ההון במשרד האוצר אינו הופך, בהכרח, הוראות בתקנות הקרן לתנאים העולים בקנה אחד עם תקנת הציבור, עקרון השוויון או עקרון תום הלב. אולם, פיקוח המדינה על קרנות הפנסיה מיועד להגן על האינטרס הציבורי ולהבטיח ניהול תקין של הקרנות תוך שמירה על איזון אקטוארי.

תקנות הקרן אינן חוזה אחיד -

סוגיה נוספת אליה עלינו להידרש היא השאלה האם תקנות הקרן הן חוזה אחיד? נקודת המוצא לדיון מצויה בפרשת קרן הגמלאות של חברי אגד, [36] בה יושמו דיני החוזה האחיד על תקנות הגמלאות של חברי אגד. באותו עניין נדונה קרן שהוקמה על ידי מעסיק אחד (אגד) כדי לבטח את עובדיו-חבריו. הקרנות ההסתדרותיות מנגד, הוקמו מכוח הסכם קיבוצי כדי לספק ביטוח פנסיוני למאות אלפי עובדים של מעסיקים שונים. פסק דין זה אינו מחייב במקרה שבפנינו מטעם נוסף – נדונה שם הוראה דרקונית שעניינה שלילת זכויות פרישה באופן אוטומטי, בלי ליתן לגורם המוסמך שיקול דעת, ואילו ההוראה בעניין שינוי תנאי תכנית הפנסיה וניהול קרן הפנסיה במקרה שבפנינו היא לטובת כלל עמיתי הקרן ואין בינה לבין "תנאי מקפח" דבר וחצי דבר. לדידי, אין הנדון דומה לראיה מהטעמים הבאים:

ראשית, החוזה של עמיתי קרן מקפת הינו רב-צדדי והעמית אינו ניצב בגפו מול הקרן, אלא הוא מיוצג על ידי ארגון עובדים, האגף לאיגוד מקצועי של ההסתדרות וגופים נוספים מתוך ההסתדרות. בכך שונה מצבם של עמיתי קרן מקפת מזה של חברי אגד, אשר לא נחשבו כעובדים ועל כן לא ייוצגו על ידי ארגון עובדים.

שנית, סעיף 23(א)(4) לחוק החוזים האחידים, התשמ"ג – 1982 (להלן – חוק החוזים האחידים) קובע, כי חוק החוזים האחידים אינו חל על הסכם קיבוצי או הסדר קיבוצי. [37] קרן מקפת הוקמה מכוח הסכם קיבוצי ומשכך, אין מקום להחיל עליה את חוק החוזים האחידים.

שלישית, את מעמד החוזה בין העמית לבין הקרן יש לבחון לא רק על פי דיני החוזים והחברות אלא גם על פי עקרונות משפט העבודה. עקרונות מכוחם נוצר מארג הלכות ייחודי, שעניינו קרנות הפנסיה החברתיות. הלכות אלה משקפות את ההכרה ברצונם של ארגוני העובדים וארגוני המעסיקים להבטיח את עתידם של העובדים המאורגנים (ולעתים אף הלא מאורגנים שחלקם זוכים לגמלאות מכוח צווי הרחבה) לאחר פרישתם מהעבודה, בקרנות פנסיה חברתיות מאוזנות ויציבות.

זאת ועוד, הביקורת השיפוטית שמפעילים בתי הדין לעבודה על פעילות הקרנות, יש בה כדי לאמץ חלק מעקרונות דיני החוזים האחידים, מבלי ליישם את אותם המנגנונים שאינם נוגעים למשפט העבודה.

ברי, כי הנהגת שיטת הממוצעים הובילה לירידה בשיעור הגמלה של חלק מהמבוטחים. אולם, בית המשפט העליון הדגיש את חשיבות היחסים הקבוצתיים באגודה שיתופית ואת המקרים בהם נדרש הפרט לוותר לטובת הקבוצה:

"... יחסים מיוחדים אלה בין האגודה לחבריה מושתתים, בין היתר, על כך שאינטרס החבר היחיד נדחה לעתים מפני האינטרסים של האגודה ושל כלל החברים המאוגדים בה". [38]

לבסוף, אפילו הייתי סובר, כי חוק החוזים האחידים חל על תקנון הקרן – פירוש שכאמור אינני שותף לו – אין לכך נפקות בנדון דידן. דהיינו, הדבר לא יוביל לפסילת הוראת התקנון המסמיכה את הקרן לשנותו. זאת, מאחר שאין מדובר בתניה בלתי סבירה או מקפחת, כי אם בביטוי לכיבוד עקרונות הביטוח הדינמי, ההדדי והשיתופי, שיש בהם כדי לאזן בין זכויות כלל העמיתים בקרן לבין זכויות הפרט. נזכור, שכל שינוי בתקנון מחייב את אישור מוסדות הקרן וההסתדרות בהם מכהנים עובדים, גמלאים וחברי הקרן. ביטול או הגבלת סמכותה של הקרן לשנות את תקנותיה עשוי לקפח את כלל העמיתים ולפגוע בציפייתם הלגיטימית לשמירה על חוסנה הכלכלי של הקרן.

סיכום ביניים של מועד התגבשות זכויות הפניסה -

16. שיטת הפנסיה החברתית מבוססת על עקרון ההדדיות, עקרון הביטוח הקבוצתי-שיתופי, ועקרון הביטוח הדינמי. שיטה זו מעוגנת: [א] בהסכמה בין ההסתדרות הכללית, המעסיקים והמדינה; [ב] בפסיקת הבג"צ ובית דין זה; [ג] ובתקנות מס הכנסה. התגבשות זכויות החבר לפנסיה במועד פרישתו לגימלאות הינה מרכיב חשוב של עקרון הביטוח הדינמי ותואמת את פסיקת הבג"צ ובית דין זה. השינויים שנעשו בתכנית הפנסיה של קרנות הפנסיה החברתיות, לרבות המעבר משיטת השכר האחרון לשיטת הממוצעים, היו חיוניות ליציבויותיהן ולהגנה על זכויות החברים. השינויים נעשו במסגרת הביטוח הדינמי, אשר כולל עקרון התגבשות זכות הפנסיה במועד הפרישה. מכאן, כי שינוי בהלכה הקיימת על פיה, זכות החבר לפנסיה מתגבשת בעת פרישתו לגימלאות, נוגד את שיטת הפנסיה החברתית, יפגע ביציבות קרנות הפנסיה ובביטחון הסוציאלי של חבריהן .

לפיכך, זכות חבר הקרן לפנסיה התגבשה במועד פרישתו לגימלאות והפנסיה שלו נקבעה על פי תכנית הפנסיה שהיתה קיימת באותו מועד.

הענקת זכויות עודפות בניגוד לתקנון הקרן

פתח דבר -

17. בחלק זה נידרש לשאלה המרכזית העומדת בפנינו בערעור זה: האם הסכם 1965 מונע מקרן מקפת לשנות את תכנית הפנסיה שתחול על המערערים, היינו, האם השינויים בתקנון הקרן בנושא המעבר משיטת השכר האחרון לשיטת הממוצעים גוברים על הוראות הסכם 1965. כמו כן, שאלה נוספת, הנגזרת מהשאלה הראשונה, היא, האם רשאית קרן פנסיה חברתית להעניק לקבוצת חברים אחת, בעקבות הסכמה חוזית, תנאים משופרים מאלה שהיא מעניקה לכלל חברי הקרן? שאלה זו נוגעת לשאלה נוספות והיא, האם הקרן רשאית לפעול בניגוד להוראות תקנות מס הכנסה? בטרם נכנס לעובי הקורה נחזור ונדגיש, כי עמדת המערערים הנה שככלל, רשאית קרן פנסיה לשנות את תקנותיה אולם, במקרה דנן, אין הדבר כן בשל קיומו של הסכם 1965.

ההסכמים החלים על הצדדים -

18. תקנות הקרן –

כאמור לעיל, תקנות הפנסיה שהיו בתוקף עת הצטרפו המערערים לקרן, היו אלה שנוסחו בשנת 1963. סעיף 6.א לפרק ב' לתקנות הללו (1963) מדגיש את היות התקנון המסמך הבסיסי והמרכזי הקובע את זכויות וחובות העמיתים:

"חברות בקרן 6.א. כחבר ייחשב כל עובד באחד המפעלים הקשורים עם האגודה בהסכם פנסיוני ושבעבורו מוכנסים התשלומים לקרן הפנסיה לפי התקנות האלו, שמילא טופס הצהרה לפי הנוסח המצורף לתקנות אלו...".

בסעיף 5 לפרק "הגדרות מונחים", נקבע כי:

"חבר בקרן – פירושו: עובד במפעל הקשור עם ... [קרן מקפת – ס.א] ונתקבל ... [לקרן מקפת – ס.א.] בתור חבר בקרן הפנסיה על-פי תקנות האגודה והתקנות האלו ואשר התשלומים בעבורו מועברים לקרן הפנסיה בהתאם לתקנות האלו ותקנות האגודה".

סעיף דומה מצוי אף בתקנות הקרן המאוחרות.

זאת ועוד, בתקנות 1963, בדומה לתקנות המאוחרות להן, נקבעה סמכותה של הקרן לשנות את התקנות, כהאי לישנא:

"הגדרת מונחים. 2. תקנות האגודה – פירושן: התקנות של קופה מרכזית לתגמולים ופנסיה לפקיד אגודה שיתופית בע"מ [שמה הקודם של קרן מקפת – ס.א.] וכל השינויים וההוספות לתקנות אלו שייעשו בעתיד ושיהיו בתוקפם מזמן לזמן...

4. תקנות – פירושן: התקנות המפורטות למטה וכל השינויים וההוספות לתקנות שייעשו בעתיד ושיהיו בתוקפם בזמן לזמן." [כך במקור – ס.א.].

לאמור, המערערים, בדומה לכלל עמיתי הקרן, הסכימו עם הצטרפותם לקרן לעקרונות המייחדים את קרנות הפנסיה החברתיות, לרבות עיקרון התגבשות הזכות לפנסיה על פי המצב המשפטי במועד הפרישה. על כגון דא כתב הנשיא (בדימוס) השופט מ' גולדברג, בהסתמך על פרשת ברקן, את הדברים הבאים: [39]

"... היחסים בין הקרן למבוטח הינם יחסים חוזיים, אך אין הם נובעים מחוזה ביטוח (פוליסה), אלא מעצם ההצטרפות לקרן. 'ההסכם היחיד הקיים בין המערער לבין מבטחים הינו תקנונה של הקרן ככל הנובע מעצם החברות בתאגיד'. יש לראות בהצטרפות לקרן 'התחייבות חוזית שאדם מקבל על עצמו, ולפיה הצד השני לחוזה יקבע או ישנה את תנאי החוזה'.

מכוח תקנות הקרנות, רשאיות הן, בדרך שנקבעה בתקנותיהן, לשנות את התקנות, ושינוי זה, אם נעשה בתום לב ובהתאם לתקנות, מחייב את חברי הקרן, וזאת בשונה מביטוח מסחרי...".

19. הסכם 1965 –

במקביל לתקנות הקרן משנת 1963 נכרת הסכם בשנת 1965 אשר הבטיח למערערים פנסיה "... בהתאם לתקנות קרן הפנסיה ולהסכם זה" (סעיף 9.א. להסכם 1965). בנוסף, הוסכם (בהסכם 1965) בין בנק קופת-עם, ארגון העובדים אשר ייצג את עובדי הבנק, קופת התגמולים של עובדי בנק קופת-עם והקופה המרכזית לתגמולים ופנסיה לפקיד אגודה שיתופית בע"מ [קרן מקפת כשמה אז – ס.א.], על העברת זכויות הפנסיה של עובדי הבנק מקופת התגמולים לקרן מקפת ועל הצטרפות עובדי הבנק לקרן מקפת. זכויות הפנסיה של עובדי הבנק המצטרפים נקבעו רטרואקטיבית החל מיום תחילת עבודתם בבנק.

בסעיף 9.א. להסכם 1965 נקבע, כי שיעור הפנסיה לה יהיה זכאי החבר בקרות הארוע המזכה, יהיה כפוף לאמור בסעיף 21 לאותו הסכם, שזה נוסחו:

"אם לאחר חתימת הסכם זה יינתנו לגורם או לגורמים אחרים שיצטרפו לאגודה, תנאים טובים יותר מאלה הכלולים בהסכם זה, יחולו התנאים החדשים הנ"ל מאליהם גם על הבנק ועובדיו כאילו נכללו בהסכם זה. הוא הדין באם יחולו שינויים בתקנות קרן הפנסיה שיהיו לטובת העובדים והבנק – יחולו אף אלה אוטומטית" [ההדגשה הוספה – ס.א.].

סעיף 23 להסכם 1965 דן במצב של שינוי משפטי במבנה הבנק וקובע, כי במקרה שכזה:

"... תשמרנה זכויותיהם של עובדי הבנק ... לא תפגע זכות העובדים להמשיך בתשלומים השוטפים להבטחת זכותם לפנסיה, בהתאם להוראות הסכם זה...".

המערערים מסתמכים על סעיף 24 להסכם 1965, שזה לשונו:

"24. להסכם זה מצורף תדפיס של 'תקנות קרן הפנסיה' של האגודה אשר נקראו לעיל 'תקנות קרן הפנסיה'. תנאי תקנות אלה מהווים חלק בלתי נפרד מההסכם הזה בכפיפות לשינויים, לסייגים ולהתנאות הכלולים בהסכם זה או הנובעים ממנו במפורש או מכללא. בכל מקרה של סתירה בין הוראות הסכם זה לבין התקנות האמורות יחייבו הוראות הסכם זה". [ההדגשה הוספה –ס.א.]

ביום 31.12.1976 הועברו עובדי בנק קופת-עם לעבוד בבנק לאומי או בבנק איגוד וביום 19.6.1977 כתבה קרן מקפת לבנקים, להסתדרות, לארגון פקידי בנק קופת עם (הועד) ולקופת התגמולים של עובדי בנק קופת-עם, כי מתקבלת בקשת העובדים להישאר חברי הקרן וכי בנק לאומי ובנק איגוד יבואו במקום בנק קופת-עם בהסכם 1965. כן נכתב:

"(ב) כל תנאי וסעיפי ההסכמים יישארו בתקפם המלא אולם בשינויים המתחייבים לפי העניין ויחולו לגבי כל עובדי קופת-עם המבוטחים אצלנו גם לאחר שהם הועברו לבל"ל ולאיגוד...

(ג) החל מיום 1.1.1977 ואילך המשכורת הקובעת בגין ההסכמים, לגבי עובדי קופת-עם המפורטים בנספח א' והעובדים שפרשו קודם לכן, תהיה זו הנהוגה בבל"ל מדי פעם בפעם ואילו – המשכורת הקובעת בגין ההסכמים לגבי עובדי קופת-עם המפורטים בנספח ב' תהיה זו הנהוגה באגוד מדי פעם בפעם".

בכך נקבעה הצמדת השכר הקובע לפנסיה לתעריף השכר במקום לשכר האישי של כל עמית (ובענייננו כל אחד מהמערערים).

20. המשותף לתקנות 1963 ולהסכם 1965 -

עיון בתקנות הקרן משנת 1963 (להלן גם – התקנות) ובהסכם 1965 מלמד, ששני המסמכים מתארים תכנית פנסיה כמעט זהה, אלא שבהסכם הוכנסו שינויים קלים שמטרתם הייתה להתאימו למעבר עובדי בנק קופת-עם לשעבר מתכנית הפנסיה שחלה עליהם עד להצטרפותם לקרן מקפת אל תכנית הפנסיה של קרן מקפת. כך, לשם המחשה:

[א] הן בתקנות והן בהסכם 1965 שיטת קביעת שיעור הפנסיה היא שיטת השכר האחרון. אולם, בתקנות הקרן (בסעיף 30) נקבע, כי המשכורת הקובעת לצורך תשלום הגמלה תהייה, עבור חלק מהשכר, המשכורת החודשית האחרונה שקיבל העובד ואילו, עבור חלקו האחר, ממוצע שלוש השנים האחרונות לעבודת העובד, כדלקמן:

"30.א. המשכורת החודשית הכוללת, שלפיה משולמות הקצבאות היא המשכורת החודשית האחרונה שקיבל העובד או שהגיעה לו ערב הפסקת עבודתו.

ב. יוצאת מכלל משכורת אחרונה תוספת אישית למשכורת או תוספת בעד העלאה בתפקיד, או בדרגה, שניתנה לעובד תוך שלוש השנים האחרונות ערב הפסקת עבודתו. תוספות ממין זה תיכללנה, לצורך קביעת מיכסת הקצבה, רק על פי החשבון הממוצע לשלוש השנים האחרונות." [ההדגשה הוספה – ס.א.]

מנגד, בהסכם 1965 (סעיף 10(א)) נקבע, כי שיעור הגמלה יחושב על פי שכרו הממוצע של העובד בשנת עבודתו האחרונה, כדלקמן:

"10(א). שיעורי הגמלאות אשר תשולמנה על ידי האגודה לעובדים, או לשאיריהם, יחושבו לפי המשכורת החודשית (כאמור בסעיף 4 דלעיל) הממוצעת בשנת עבודתו האחרונה, ומבלי להתחשב במספר שעות העבודה שלו".

במאמר מוסגר יצוין, כי יש להביא בחשבון את האפשרות שעם הצטרפותם של המערערים לקרן, בשנת 1965, הדרך בה חושבה בפועל, "המשכורת החודשית האחרונה שקיבל העובד או שהגיעה לו ערב הפסקת עבודתו", על פי התקנות, הייתה באמצעות עריכת ממוצע של שכר החבר בשנת עבודתו האחרונה, כאמור בהסכם 1965. דהיינו בפועל, לא היה הבדל מעשי בין שיטת חישוב הגמלה שנקבעה בתקנות הקרן לעומת זו שנקבעה בהסכם 1965.

[ב] תשלומי החבר ומפעלו לקרן הועמדו, הן על פי התקנות והן על פי הסכם 1965, על 5% עבור החבר ו-11% עבור מפעלו בשינויים קלים בהסכם 1965.

[ג] בהתאם לתקנות ולהסכם 1965 נוכתה מהגמלה ששילמה הקרן קצבת הזקנה ששילם המוסד לביטוח לאומי (ראה: סעיף 32 לתקנות).

יחד עם זאת, ניכרים גם הבדלים בין התקנות לבין הסכם 1965 כאשר בדרך כלל, היטיב ההסכם, יותר מהתקנות, עם עובדי הבנק. כך לדוגמא, מעיון בטבלת שיעורי הפנסיה עולה, כי לגבי חלק משנות הוותק שיעורי הפנסיה שהוענקו מכוח הסכם 1965 היו גבוהים יותר מאלה שבתקנות. לשם המחשה, 10 שנות ותק זיכו על פי תקנות הקרן ב- 35% פנסיה ואילו על פי הסכם 1965 ב- 40% פנסיה. עם זאת, לגבי מספר שנות ותק שיעור הפנסיה שנקבע בתקנות היה גבוה מזה שנקבע בהסכם 1965 ולגבי שנות ותק רבות השיעור היה זהה.

לסיכום, בחינת מכלול תנאי התקנות והסכם 1965 מעלה, כי האחרון נועד להמיר הסדר פנסיה אחד במשנהו, מבלי לפגוע בזכויות של העובדים.

הסכם פנסיה חברתית בראי כללי פרשנות תכליתית -

21. המסגרת הנורמטיבית הבסיסית שלאורה יוכרע ערעור זה, נעוצה בעקרונות פירוש הסכמי פנסיה חברתית, שעל חלקם נעמוד להלן.

ראשית נציין, כי בענייננו, את תקנות הקרן ואת הסכם 1965 ראוי לפרש כמכלול אחד.

שנית, ככלל, הסכמי פנסיה יש לפרש בהתאם לעקרונות הפירוש החלים על הסכמים לטווח ארוך. זאת, מאחר שמדובר בהסכמים שנועדו לאפשר צבירת כספים ותשלום גמלאות משך שנים רבות, תוך התמודדות עם התמורות החלות במשק, כפי שתוארו לעיל.

שלישית - בפסק הדין זיו [40] סוכמו הכללים שלאורם יפורשו הסכמי פנסיה, כדלקמן:

"יש לפרש את תקנות קרן 'מבטחים' לאור מטרתן הסוציאלית-חברתית...

קיימים כללי פירוש לתקנות קרנות פנסיה..בדב"ע לט/ 6-3 צויין הכלל, שכאשר קיים ספק בעניין הוראה או הלכה בתחום הביטחון הסוציאלי יש לפרשן לטובת המבוטח ושאיריו. עם זאת, קיים כלל פירוש נוסף על-פיו יש לפרש תקנות קרן פנסיה, ככל מסמך משפטי אחר, בשלמותן ועל-פי מטרתן – ויש להתחשב במהות קופת 'מבטחים' כמוסד לקידום הביטחון הסוציאלי של חבריו.

כלל פירוש נוסף הוא, כי יש להתחשב בשיטת הגמלאות, שהיא שיטה המחייבת את עקרונות השוויון, ההדדיות והמטרה הסוציאלית...

יתר על כן, יש לפרש הסכם קיבוצי המעניק ביטחון סוציאלי לקבוצת עובדים גדולה כמאזן את טובת כלל החברים וטובת הפרט. על כן, אם הפירוש מתייחס לאינטרסים של הפרט והכלל, אין לדבר על פירוש 'לטובת' מישהו, אלא פירוש המתחשב באיזון שנקבע בתקנות בין טובת הכלל לטובת הפרט".

רביעית - מאחר שלהסכמי פנסיה ולהסכמים קיבוציים הרבה מן המשותף, מן הראוי להקיש מכללי הפרשנות של הסכמים קיבוציים לצורך פירוש הסכמי הפנסיה. שני סוגי ההסכמים הם לטווח ארוך. שניהם נוגעים לעובדים, אשר אינם חתומים עליהם וליחסי עבודה. הסכם 1965 נרשם, כנראה, כהסכם קיבוצי. עם זאת, לגבי הקרן מהווה ההסכם חוזה רגיל, שכן קרן פנסיה אינה יכולה להיות צד להסכם קיבוצי. מכאן, שבעניינינו מדובר בחוזה בין ההסתדרות, המעסיק והקרן לטובת צד ג', שהוא כל עובד, לרבות המערערים.

כאמור, בהמשך נבקש ליישם את כללי הפירוש האמורים על המקרה שבפנינו.

פירוש הסכם 1965 – השיקולים -

22. במקרה דנן מתעוררת בעיית פרשנות חריגה. בדרך כלל, בעת הצטרפותו של החבר לקרן חלה הוראה בתקנות הקרן, בהן נקבעה, כי זכויות חברים נקבעות רק על פי תקנות הקרן. התקנות הן מסמך יסוד הקובעות את היחסים בין הקרן וחבריה. חבר המצטרף לקרן מקבל על עצמו את ההוראות שנקבעו בתקנות הקרן. במקרים הללו, מסכים החבר בעת כריתת החוזה בינו לבין הקרן, כי הקרן פועלת רק על פי תקנותיה. מכאן, כי על פי דיני חוזים תקנות הקרן מחייבות את החבר. אולם במקרה דנן קיים סעיף 24 להסכם 1965, בו נקבע כי הוראות אותו הסכם גוברות על הוראות התקנות. כיצד יש לפרש את התקנות והסכם 1965 בנסיבות הללו?

ראשית, לפירוש הסכם 1965 ותקנות הקרן כמכלול אחד - תכלית הסכם 1965 הייתה לצרף את עובדי הבנק לתכנית הפנסיה שנקבעה בתקנות, מבלי לפגוע בזכויותיהם הקיימות. לפי חומר הראיות לא נפתח מסלול נפרד עבור עובדי הבנק והם לא נדרשו להפריש סכומים גבוהים יותר מאלה שמפרישים כלל חברי הקרן. לראיה, בפתח ההסכם הותנה במפורש, כי הצדדים חפצים לצרף את עובדי בנק קופת-עם לתכנית הפנסיה של הקרן, בשינויים מסוימים, כדלקמן:

"הואיל והאגודה הביעה הסכמתה לצרף את העובדים כחברים לקרן פנסיה מקיפה (להלן 'קרן הפנסיה') ולהעניק להם את כל הזכויות המפורטות בתקנותיה ובתקנות קרן פנסיה מקיפה, להלן 'תקנות קרן הפנסיה', באותם השינויים והתוספות כמפורט בהסכם זה".

זאת ועוד, על פי הסכם 1965 רכש הבנק מקרן מקפת זכויות עבור תקופת עבודתם של עובדיו טרם הצטרפותם לקרן. משכך, צורפה להסכם רשימת עובדים ערוכה לפי וותק עבודתם בבנק.

מכאן, כי התכלית העיקרית של הסכם 1965 היתה לצרף את עובדי הבנק לקרן מקפת.

לשיטתי, אין לפרש את הסכם 1965 בניגוד לתכליתו העיקרית, שהיא צירוף עובד בנק קופת-עם לקרן פנסיה חברתית. בהיות תקנות הקרן הסכם לטווח ארוך, הרי שעם חלוף הזמן הן הופכות להסכם הקובע. יתרה מזו, מכיוון שתכנית הפנסיה שנקבעה בתקנות הקרן, לרבות נושא שיטת חישוב הפנסיה, היתה זאת שבהסכם 1965, סביר לפרשו כמחיל את השינויים שייעשו בתקנות בנושא זה. זאת ועוד, בעת הצטרפותם של עובדי הבנק לקרן שיטת חישוב הפנסיה על פי השכר האחרון היתה זהה למערערים ולחברי הקרן ועל כן יש לשמור על כך.

נוסף על כן, התנאים העודפים של עובדי הבנק נגעו לנושאים שצוינו במפורש, אולם סביר להניח שתכלית ההסכם לא כללה מניעת שנויים שיהיו לטובת כלל חברי הקרן, שכן גורלם של עובדי הבנק קשור לגורלם של כלל החברים.

לעומת זאת, ניתן אף לפרש את הסכם 1965 כסותר את תקנות הקרן - תכלית משנה של הסכם 1965 הייתה להעניק לעובדי הבנק תנאים שצוינו בהסכם אשר ישמרו את זכויותיהם מהסדר הפנסיה הקודם. כמו כן הובטח, כי ככל שקבוצה אחרת תקבל תנאים עודפים גם עובדי הבנק יהנו מהם. על כן, גם ניתן לפרש הסכם 1965 כסותר את תקנות הקרן ואת עקרון העליונות של תקנות הקרן.

עוד בעניין פירוש הסכם 1965 - משהסכם 1965 נתון לפירושים שונים עלינו לאמץ את הפירוש התואם את הוראות החקיקה שבתוקף בעת האירוע הביטוחי (פרישת החבר לגימלאות), את עקרונות הביטוח החברתי ואת אופי הסכם הפנסיה כהסכם ארוך טווח.

זאת ועוד, על פי תקנות הקרן אין להנהלת הקרן סמכות לחתום על הסכם הנוגד את התקנות, וחתימה כזו הינה פעולה החורגת מסמכות, היינו – ultra vires. תקנות ותקנון הקרן מסמיכים את הנהלת הקרן לפעול על פיהם ולא מחוץ להם.

יש להימנע מלפרש הסכם כנוגד את הדין הקיים -

23. מתן תוקף להסכם פרטני בעת פרישתם של המערערים משמעותו מתן היתר לפעולה בלתי חוקית של הקרן.

לימים אומצו עקרונות השוויון על-ידי מחוקק המשנה בתקנה 41כו(א) לתקנות מס הכנסה, [41] שצוטטה לעיל, האוסרת על קרן להתקשר בהסכם המעניק לקבוצת עובדים אחת זכויות עדיפות על אלה שנקבעו בתקנות הקרן. לאור תקנה זו, טענו באי כוח קרן מקפת, כי אין ליתן תוקף להוראות בהסכם 1965 המעניקות למערערים זכויות יתר. מנגד, טענו באי כוח המערערים, כי תקנה 41כו(א) לתקנות מס הכנסה הנ"ל הותקנה לאחר שהמערערים הצטרפו לקרן ואינה חלה על הסכם 1965. כמו כן נטען, כי אין ליתן לתקנה זו תוקף רטרואקטיבי.

אין אנו חייבים להכריע בסוגיה זו בכללותה אלא ניתן להכריע בה על סמך נסיבות המקרה, היינו המצב המשפטי בעת פרישתם של המערערים לגימלאות (בשנת 1993 – 1994). ייתכן, כי המצב היה שונה לפני כניסתה לתוקף של תקנה 41כו הנ"ל, שכן אז לא היתה מניעה סטטוטורית לחתום על הסכם המעניק זכויות יתר לחלק מחברי הקרן.

המערערים פרשו לגימלאות כאשר תקנה 41כו לתקנות מס הכנסה היתה בתוקף. כאמור, זכויות חברי הקרן מתגבשות במועד פרישתם לפי המצב המשפטי הקיים באותה עת. מכאן, כי במועד פרישתם של המערערים לגימלאות אסור היה לקרן להעניק להם זכויות בניגוד להוראות תקנה 41כו הנ"ל. ביצוע הסכם 1965 כשיטת המערערים, יחייב את הקרן להפר את החוק. לכך, לא ייתן בית הדין את ידו. יתרה מזו, פעולה לא חוקית כזאת עלולה לגרום לקרן נזק, כגון אי-חידוש רשיון או היתר, פטור מתשלום מס, או שלילת תנאים מועדפים הניתנים לה על ידי המדינה.

כמו כן, הוראות חקיקה, כגון: תקנות מס הכנסה, חלות על כל אירוע ואינן מבחינות בין חברים שהצטרפו לפני התקנת התקנות לבין חברים שהצטרפו אחרי התקנת התקנות, אלא אם נקבע אחרת בתקנות.

זאת ואף זאת, אין ספק, כי הצדדים להסכם יצאו מההנחה ואף התכוונו, כי תכנית הפנסיה תתאם את הוראות החקיקה הקיימת והעתידית, וכן את הנחיות הממונה על שוק ההון משרד האוצר לגבי ניהול קרן פנסיה. חזקה על בעלי הסכם 1965, כי התכוונו לכך, שגם בעת פרישת עובד הבנק לפנסיה, תכנית הפנסיה החלה עליו תתאם את הוראות החקיקה. מכאן, כי בעת פרישתם של המערערים לגימלאות, בעת שחלה תקנה 41כו לתקנות מס הכנסה, יש לפרש את הסכם 1965 בדרך שלא נוגדת תקנה זו. לעומת זאת, ככל שקיימת סתירה בין הוראות הסכם 1965 לבין תקנות הקרן מסקתני היא, כי יש לפרש סעיף 24 כך , שבמקרה של סתירה בין הוראות הסכם 1965 לבין הוראות תקנות הקרן יחייבו הוראות הסכם 1965 בכפוף לכך בלבד שאינן נוגדות הוראות שנקבעו בחקיקה באותו עניין.

מכאן, כי ממועד התקנת תקנה 41כו לתקנות מס הכנסה חדלו להיות בתוקף אותן הוראות בהסכם 1965 המעניקות עדיפות להוראות הסכם 1965 על פי תקנות הקרן.

נוסף על כן, כאמור לעיל, גם פקודת האגודות השיתופיות, שאף היא הייתה בתוקף עת הצטרפו המערערים לקרן, מדגישה את עליונותן של תקנות הקרן ותחולתן על עמיתיה.

נוסיף, כי על אף האמור לעיל, רשאית הקרן לחתום על הסכמים "לבר-תקנונים" כל עוד שאין בהם משום חריגה מתקנות הקרן. כך לדוגמא, רשאית קרן פנסיה חברתית לחתום על הסכם אישי עם עובד אשר עוזב את מקום עבודתו ואינו ממשיך לעבוד במקום עבודה הקשור לקרן מקפת. הקרן רשאית לקבוע בתקנותיה "מסלול אישי" המקביל ל"מסלול הקיבוצי" על מנת להגן על זכויות חבריה. [42]

כמו כן, אין באמור כדי למנוע מתקנות הקרן להסמיך את הנהלת הקרן לכרות הסכמים עם קבוצות עובדים, המצטרפות אליה, לפיהם ירכשו העובדים זכויות בגין התקופה שטרם הצטרפותם אליה, כל עוד שהדבר אינו נוגד את תקנות הקרן ואינו מעניק להן זכויות יתר.

קרן פנסיה חברתית אינה רשאית להתקשר בהסכם הסותר את עקרונות השוויון -

24. יש לפרש את הוראות הסכם 1965 כתואמות את עקרונות הפנסיה החברתית, שכן תכליתו העיקרי של ההסכם היתה לצרף את עובדי הבנק לתכנית פנסיה חברתית. יש להתחשב גם בשיקולים עקרוניים הנוגעים לכלל קרנות הפנסיה החברתית.

עקרונות השוויון והצדק החברתי המעוגנים, בין היתר, ב"תקנת הציבור", מונעים מקבוצה אחת מבין חברי קרן פנסיה חברתית להתעשר על חשבון כלל החברים. משכך, הוראות בהסכם 1965, דוגמת הסיפא להוראת סעיף 24, ככל שפורשו כמעניקות למערערים זכויות יתר על פני שאר חברי הקרן, נוגדות את תקנת הציבור, ולפיכך הן בטלות. הצדק החברתי, שאף הוא בין היסודות המכוננים את תקנת הציבור, אינו סובל מצב בו קרן פנסיה חברתית מאפשרת לקבוצות עובדים חזקות להנות מזכויות עדיפות על פני אלה המוענקות לקבוצות עובדים חלשות. התנהלות שכזו מצד הקרן אף מפירה את חובתה להוציא אל הפועל את תקנות הקרן בתום לב ולפיכך בחתימה על הוראות אלה בהסכם 1965, פעלה הנהלת הקרן מחוץ לסמכותה (פעולת ultra vires). הענקת זכויות יתר לקבוצות חזקות פוגעת בדמוקרטיה ויוצרת את התופעה של "השווים והשווים יותר", כמאמרו של ג'ורג' אורוול, בספרו "חוות החיות". [43]

במקרה דנן תובעים המערערים לקבל מן הקרן גמלה, הגבוהה מן הגימלה לה זוכים העמיתים האחרים בקרן, שהם בעלי נתונים זהים (כגון: גיל, ותק, שכר וכדומה) והפורשים עמם באותו מועד.

עקרון השוויון ועקרונות הביטוח ההדדי, הקבוצתי והשיתופי מצויים בליבה של שיטת הביטוח של קרנות הפנסיה החברתיות. משמעות עקרונות אלה היא, שכל חבר זכאי לזכויות וחב בחובות הקבועות בתקנון הקרן, המהווה חוזה רב-צדדי החל על כלל חברי הקרן ומונע הפליה בין עמית לעמית. כך, בקרות האירוע המזכה זכאים עמיתים בעלי נתונים זהים, דוגמת גיל, ותק ומשכורת - לגמלה זהה, המשתלמת על פי תעריף אחיד. מבחינת תקנות הקרן אסור שיהיה הבדל בין הענקת זכויות לעובד חברה גדולה לבין עובד בית מלאכה קטן. בכך, הנני מאמץ את עמדתו העקרונית של הממונה על שוק ההון הביטוח והחסכון במשרד האוצר, כפי שהיא באה לידי ביטוי בתצהירו של מר וינטר:

"העמדה העקרונית של הממונה שוללת כל התקשרות של קרן פנסיה בהסכמים מיוחדים באשר לזכויות העמיתים שבהם נכללות הבטחות כי עם פרישתם של עמיתים מסוימים, תחושב הפנסיה שלהם באופן שונה ומפלה לטובה לעומת הפנסיה שהקרן מחשבת לפי תקנונה לכלל חבריה".

לשיטתי, אין ליתן נפקות לתניות ההסכם המעניקות תנאים עודפים על אלה שנקבעו בתקנות הקרן. הסכם כזה מפר את עקרון השוויון ועקרונות הביטוח ההדדי והנאמנות של הנהלת הקרן כלפי כלל עמיתיה.

נוסיף, כי עקרון השוויון ועקרונות הביטוח הקבוצתי, ההדדי והשיתופי רווחו גם בשנת 1965, עת הצטרפו עובדי בנק קופת-עם לשעבר, ובכללם המערערים, לקרן מקפת.

אין לאפשר למערערים להתעשר שלא כדין על חשבון שאר חברי הקרן -

25. המערערים מבקשים לנצל את "שיטת השכר האחרון" על מנת לקבל פנסיה על בסיס משכורת גבוהה הרבה מזאת עבורה הופרשו כספים משך רוב שנות עבודתם. אין זה הוגן, כי קבוצת חברים תהנה מכל השינויים בתקנות הקרן לטובתה, אך לא יחולו עליה השינויים לרעת חלק מחבריה.

לקרן מקפת השתלמו בגין המערערים, משך תקופת עבודה ארוכה, דמי-גמולים שחושבו על בסיס משכורת ששיעורה נמוך בהרבה מזו שהשתכרו בשנות עבודתם האחרונות ושעל בסיסה הם מבקשים לחשב את גמלתם. לטענת הקרן, המערערים ביטחו בצעירותם חלק קטן משכרם בקרן ואילו בסמוך למועד פרישתם הגדילו שכר זה בתיאום עם הבנק. בדיקות שערך העד מטעם קרן מקפת, מר גדעון הבר, מנהל תחום הפנסיה, העלו בלשונו את הממצאים הבאים:

"... עלה בידי לאתר מספר גורמים לפער בין חישוב הפנסיה על פי הוראות התקנות לבין חישוב הפנסיה על פי הוראות הסכם 1965 ואלה הם:

9.1 הבדלים שמקורם בשוני שבין השיטה לקביעת הפנסיה בהסכם 1965 לבין שיטת הממוצעים;

9.2 רכישת זכויות בעת ההצטרפות לקרן עבור שכר נמוך מאוד;

9.3 דרישת התובעים לקבל פנסיה מלאה עבור רכיבי שכר אשר בוטחו בקרן בשנים האחרונות בלבד. התובעים אף דורשים לקבל פנסיה מלאה עבור תוספות שכר אישיות המחושבות בקרן יחסית לתקופת החברות;

9.4 העלאות דרגה שקיבל תובע לקראת הפרישה לגמלאות ".

לשם המחשה, בתצהיר השלמת פרטים מטעם מר הבר צוין, כי מר אליאב (המערער מספר 1 בפנינו), ביטח 68% משכרו בשנת 1978; 72% בשנת 1984, 83% בשנת 1992 ובשנת 1993 פרש. בדומה, מר מרדכי פריד (המערער מספר 3 בפנינו) ביטח 61% משכרו בשנת 1978, 70% בשנת 1984, 81% בשנת 1992 ופרש לפנסיה בשנת 1994.

מן המקובץ עולה אם כן, כי במקרה שבפנינו בדיקת המהות האמיתית של היחסים החוזיים בין המערערים לקרן מצביעה על כך, שהמערערים מבקשים לקבל פנסיה על בסיס גדול הרבה מהבסיס עבורו הפרישו כספים לקרן.

זאת ואף זאת, הערכת עתירתם של המערערים צריכה להיעשות לא רק באספקלריה של היחסים בין הקרן לבין העמית האינדיבידואלי אלא באספקלריה של היחסים בין העמית לכלל העמיתים. עקרונות הביטוח השיתופי וההדדי מבקשים למנוע מהעמית להתעשר על חשבון העמיתים האחרים.

לסיכום, נושא פירוש הסכם 1965 ותקנות הקרן - בהתחשב במכלול השיקולים הללו יש לפרש את הסכם 1965 כך, שחבר, עובד בנק קופת-עם הפורש בשנת 1993 ו- 1994 זכאי לתנאי הפנסיה שנקבעו בתקנות הקרן.

משק פלורליסטי וחופשי -

26. בשולי הדברים יוער, כי כיום מעדיפים עובדים רבים להבטיח את עתידם הפנסיוני בקופות גמל או בתכניות פנסיה מסחריות, בהן שיעור הגמלה מחושב על פי סך ההפקדות עבורם משך השנים, ללא קשר לחברי הקופה האחרים. שיטה זו תואמת את הזרמים בחברה העכשווית, השמים את הדגש על הפרט וחירותו לקבוע את גורלו.

עם זאת, אין לכחד, כי שיטת קרנות הפנסיה החברתיות הוכיחה עצמה כיתד חשוב במערך הפנסיוני בארץ.

חברה דמוקרטית ופלורליסטית אינה כופה גישה אחת על כל תושביה. המדיניות המשפטית הנכונה והאיזונים הנכונים מונעים "הקרבת" שיטת ביטוח שלמה כקורבן על מזבח ההגנה על אינטרס הפרט, תוך התעלמות מרצונם של ארגוני המעסיקים, העובדים, ההסתדרות, המדינה ומההיסטוריה המפוארת של עקרון ההדדיות, השותפות והמטרה הסוציאלית. משק מפותח כשל מדינת ישראל יכול לכלול יותר משיטת ביטוח אחת ואין לשלול (בוודאי לא למפרע) את זכותם של עמיתי קרנות הפנסיה החברתיות לבחור בשיטה זו.

יתרה מזו, גם "שיטת הפרט השולט על גורלו" אינה נטולה חסרונות. כך לדוגמא, מזכה שיטה זו בפנסיה דלה למי שעבד מעט שנים.

תשובות לדברי סגנית הנשיא -

27. קראתי בעיון את תגובת חברתי, סגנית הנשיא, לחוות דעתי ואבקש להוסיף בקצרה את הדברים הבאים.

[א] דברי סגנית הנשיא מבוססים על העקרונות המנחים את הביטוח הפרטי, לפיהם מקום בו אדם רוכש ביטוח מסחרי, נכרת הסכם בינו לבין חברת הביטוח בו נקבעות זכויותיו. ככלל, פוליסות ביטוח מסחרי אינן מאפשרות לחברת הביטוח לשנות את תכנית הביטוח הנרכשת על ידי המבוטח. אולם, במקרה שבפנינו אין מדובר בביטוח מסחרי אלא בביטוח הדדי המעוגן בעקרונות השוויון, העזרה ההדדית והביטוח הדינמי. עמדתה של סגנית הנשיא פירושה, הלכה למעשה, הפיכתן למפרע של קרנות הפנסיה החברתיות לקרנות פנסיה פרטיות המתנהלות על פי עקרונות הביטוח הפרטי. כאמור בחוות דעתי, קרנות הפנסיה החברתיות התפתחו משך שנים. הן ממלאות תפקיד חיוני במערך הפנסיוני בארץ ואין מקום לבטלן.

לאור האמור, הנני דוחה את הגישה לפיה "רכשו" המערערים זכויות בקרן במובן של רכישת פוליסת ביטוח מסחרי. המערערים הצטרפו לקרן כעמיתים בתכנית ביטוח סוציאלי בה עובדים רבים תומכים איש ברעהו כשותפים במסגרת ביטוח הדדי. כמו-כן, הנני דוחה את הגישה, לפיה רשאית הקרן רק לשפר את זכויות העמית ולא לגרוע מהן, תוך פגיעה חמורה בכלל חברי הקרן ובהתעלם מעקרונות קרנות הביטוח החברתיות והדינים החלים עליהן.

[ב] אשר לזכות המוקנית של המערערים – יש להבחין בין החברים שכבר פרשו לגימלאות לבין אלה שטרם פרשו, היינו – בין מי שפרש לבין מי שיפרוש. על פי ההלכה הפסוקה, כפי שהותוותה על ידי בית דין זה ואומצה על ידי בית המשפט העליון, אין למבוטח זכות מוקנית לתכנית הפנסיה הנוהגת בעת הצטרפותו לקרן. זכותו המשפטית הזאת מתגבשת בעת פרישתו. [44] מכאן, כי למי שפרש יש זכות מוקנית לתנאי פנסיה לפי תכנית הפנסיה הקיימת בעת פרישתו, ואילו למי שיפרוש טרם גובשה זכות זו. במלים אחרות, הזכות הקניינית בפנסיה מתגבשת עם קרות האירוע המזכה – הוא אירוע הפרישה בפועל - ועל פי המצב המשפטי באותו מועד. טרם התגבשות הזכות, רשאית הקרן לשנותה על ידי שינוי התקנות. מנגד, לאחר התגבשות הזכות לפנסיה לא ניתן לפגוע בה. משכך, המעבר משיטת השכר האחרון לשיטת הממוצעים לא פגע בקניינם של המערערים, ואף אין לראות בו משום הפרתו של סעיף 3 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.

[ג] התוצאה של שיטתה חברתי היא, כי עקרון השוויון מופר במקרה דנן, מאחר ששני חברי הקרן הפורשים באותו יום זכאים לגמלה בשיעור שונה. האחד יקבל גמלה בהתאם לתכנית הפנסיה הקיימת של הקרן ואילו השני יקבל גמלה בהתאם לתכנית הפנסיה שנקבעה בהסכם 65. לשון אחרת, בפנינו 'שווים' ו'שווים יותר', כאשר האחרונים משתייכים לקבוצות העובדים החזקות, שהנהלת קרן הפנסיה ביקשה למשוך אותם להצטרף לקרן באמצעות הענקת תנאים משופרים.

[ד] עקרון העזרה ההדדית מופר גם הוא, לשיטתה של סגנית הנשיא, מאחר שאין לחייב את הפרט המבוטח לשאת בחישובים האקטואריים של הנהלת הקרן. על הקרן לשלם למבוטח גמלה על פי תכנית הפנסיה שנקבעה בהסכם של הקבוצה אליה הוא משתייך. זאת, אף אם בסופו של דבר, יזכה המבוטח לגמלה גבוהה מזו שהקרן מסוגלת לשלם. אשר לשאלה מי ישא בעלות סכום היתר בו יזכה המבוטח - התשובה היא: חברי הקרן האחרים, כאשר יגיע היום שבו הקרן לא תהייה מסוגלת לשאת בתשלום גמלאותיהם.

סוף דבר –

28. לאור כל האמור לעיל ולו תשמע דעתי, יידחה הערעור.

מאחר שהמערערים הם פנסיונרים, עמיתים של קרן פנסיה חברתית, לא הייתי עושה צו להוצאות ויש לבטל את ההוצאות שהוטלו בבית הדין קמא.

השופטת נילי ארד

האמור בחוות דעתו של הנשיא סטיב אדלר מקובל על דעתי והריני מצטרפת לאמור בה ולתוצאה אליה הגיע.

נציג עובדים דניאל יעקבסון

הנני מצטרף לדעתו של הנשיא, כי זכויות חבר הקרן מתגבשות בעת פרישותו בפועל לגימלאות. עם זאת, לדידי בנסיבות המיוחדות של המקרה, יש עדיפות לחוזה 1965 על תקנון הקרן.

נציג מעבידים חיים קמיניץ

הנני מצטרף לדעתו של הנשיא.

סוף דבר –

ברוב דעות הוחלט כפי שנקבע בדעתו של הנשיא, אליו הצטרפו השופטת ארד ונציג ציבור מר קמיניץ, כנגד דעתה החולקת של סגנית הנשיא. נציג ציבור פרופ' יעקובסון הצטרף לדעת הנשיא לגבי מועד התגבשות זכויות הפנסיה אך הוא בדעה, כי בנסיבות המקרה יש עדיפות לחוזה 1965 על תקנון הקרן.

הערעור נדחה ונפסק בהתאם לאמור בפסק דינו של הנשיא. אין צו להוצאות ואנו מבטלים את ההוצאות שהוטלו על ידי בית הדין קמא.

ניתן היום, י"ט סיון תשס"ב (30 מאי 2002), בהעדר הצדדים.

השופטת נילי ארד

סגנית הנשיא אלישבע ברק

הנשיא סטיב אדלר

נציג מעבידים חיים קמיניץ

נציג עובדים דני יעקובסון

---

[1] ראה סעיף 7 להלן להסבר "שיטת הממוצעים".

[2] לרבות פסק דין שניתן בימים אלה: עע 600013/96 אברהם לייבוביץ – קרן הגמלאות המרכזית של עובדי ההסתדרות, בע"מ, טרם פורסם.

[3] ראה: עו"ד גדעון בן ישראל ופרופ' רות בן ישראל, "אזרחים ותיקים: כבוד חברתי, מעמד והתארגנות ייצוגית", עבודה, חברה ומשפט, כרך ט',תשס"ב – 2002.

[4] עקרונות הנאמנות נובעות מתקנה 23(ג) לתקנות האגודות השיתופיות (רשויות האגודה), התשל"ה - 1975; תקנה 41כג, 7(א)(2) לתקנות מס הכנסה (כללים לאישור ולניהול קופת גמל), התשכ"ד - 1964; חוק הנאמנות, התשל"ט – 1979.

[5] בג"צ 2010/90, בשג"צ 5292/90, התאחדות חברות לביטוח חיים בע"מ נ' ממשלת ישראל ואח', פ"ד מה(1) 405, 412 [להלן – עניין התאחדות חברות לביטוח חיים].

[6] י' כהנא, ספר ביטוח החיים, הפנסיה והגמל בישראל, (מהדורה ראשונה, 1988), בעמ' 227 - 230 [להלן: ספר כהנא].

[7] דב"ע נה/11- 6 משה בנימין – מבטחים מוסד לביטוח סוציאלי של העובדים בע"מ, (לא פורסם, ניתן 18.12.1995), בסעיף 7.

[8] ראו: דב"ע 97 / 22 – 6 פורת – נתיב קרן הפנסיה של פועלי ועובדי משק ההסתדרות בע"מ, פד"ע לג 145. בעניין זה, נדון מקרה של עמית קרן "נתיב", אשר המשיכה להשתמש ב"שיטת השכר האחרון", ועל כן הייתה חייבת למנוע מקרים של העלאת שכר או דרגה ערב פרישת העובד.

[9] ראו: א' ספיבק, "משבר קרנות הפנסיה בישראל: מסגרת מושגית, ובחינת ההמלצות לפתרון" רבעון לכלכלה 41(3) עמ' 484; ג' לוריא, "משבר הפנסיה בפרספקטיבה בין-לאומית", הרבעון הישראלי למסים כד 94, בעמ' 39; ד' פלג, "הרפורמה בפנסיה – חמש שנים אחרי" מפנה (אפריל 2001) 17; ד' פלג, "מדיניות הפנסיה בישראל", רבעון לכלכלה 42(3) 522.

[10] ספר כהנא, הערה 3 לעיל, בעמ' 227.

[11] א' פאפוריש, "מערכת הפנסיה בישראל", מערכות הפנסיה – מגמות, הצעות והשינויים (1995) 97.

[12] י' מרגליות, "אפליה בהסדרי החיסכון הפנסיוני ופתרונה המוצע", משפטים לא(3) (תשס"א) 529, בעמ' 542. להסבר מטעם ההסתדרות ראה מאמרו של פאפוריש, שם, בעמ' 96.

[13] יצוין, כי לא כל קרנות הפנסיה עברו ל"שיטת הממוצעים". חלקן הסתפקו בשינוי את התקנות כך שנמנעו העלאות דרגה ושכר בשנים האחרונות טרם פרישת העמית.

[14] ספר כהנא, הערה 3 לעיל, בעמ' 245.

[15] ספר כהנא, הערה 3 לעיל, בעמ' 247.

[16] הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, אתר האינטרנט - www.cbs.gov.il.

[17] ד' פלג, "הרפורמה בפנסיה – חמש שנים אחרי" מפנה (אפריל 2001) 17, בעמ' 19.

[18] ע"א 233/98 שושנה כץ נ' קרן מקפת מרכז לפנסיה ולתגמולים ואח' (טרם פורסם, ניתן ביום 22.11.2000); עתירה לדיון נוסף נדחתה בדנ"א 8955/00 קרן מקפת מרכז לפנסיה ותגמולים נ' שושנה כץ ואח' (לא פורסם, ניתן ביום 14.8.2001).

[19] ראו: דב"ע לג/25 – 3 ועד אנשי צוות דיילי אוויר ואל-על נתיבי אויר לישראל בע"מ – עדנה חזין והוועד המרכזי של הסתדרות הפקידים, פד"ע ד' 365 וכן פסיקה נוספת בעקבות פרשה זו.

[20] שושנה כץ, הערה 15 לעיל. פסק הדין עוסק בחבר קרן מקפת אשר שינה את המוטב במקרה של פטירתו. נפסק, כי חבר הקרן רשאי להודיע לקרן על שינוי מוטב, כך שכל כספי קרן הפנסיה ישתלמו, לאחר מותו, לאלמנתו השנייה ואין בכך כדי לקבוע את זכויות חבר הקרן או לשנות את מערכת הזכויות והחובות בין הקרן לבין העמית. זאת ועוד, הסמכת החבר לשנות את המוטב אינה בלתי מוגבלת אלא כפופה לעקרון תום הלב ול"הגיון הכלכלי". (סעיף 18 לפסק הדין).

[21] ע"א 524/88 "פרי העמק" – אגודה חקלאית שיתופית בע"מ ו-30 אח' נ' שדה יעקב – מושב עובדים של הפועל המזרחי להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ ואח', פ"ד מה(4) 529. [להלן – ענין פרי העמק].

[22] תקנות האגודות השיתופיות (הוראות כלליות), תשל"ו – 1976 (להלן: תקנות האגודות השיתופיות).

[23] פרי העמק, הערה 18 לעיל, בעמ' 542.

[24] שם, בעמ' 547.

[25] סעיף 2 לתקנות הקרן משנת 1963 קובע: "תקנות האגודה – פירושן: התקנות של קופה מרכזית לתגמולים ופנסיה לפקיד אגודה שיתופית בע"מ, וכל השינויים וההוספות לתקנות אלו שייעשו בעתיד ושיהיו בתוקפם מזמן לזמן... תקנות – פירושן: התקנות המפורטות למטה וכל השינויים וההוספות לתקנות שייעשו בעתיד ושיהיו בתוקפם בזמן לזמן".

[26] דב"ע שן/ 60-3 עמיקם ברקן ואח' – קרן הגמלאות המרכזית של עובדי ההסתדרות בעמ', פד"ע כב 258, בעמ' 265 [להלן – עניין ברקן]. ראו גם: דב"ע לב/ 44 – 9 יוסף קרואני – מדינת ישראל, פד"ע ה' 11, 16; דב"ע מד/ 4 – 6, ז'ניצה פוזמנטיר – מבטחים מוסד לביטוח סוציאלי של העובדים בע"מ, פד"ע טז

249, 252.

[27] בג"צ 7691/95 שגיא ואח' נ' ממשלת ישראל ואח', פ"ד נב(5) 577, 586 [להלן – ענין שגיא].

[28] עניין התאחדות חברות לביטוח חיים, הערה 2 לעיל, בעמ' 413.

[29] בג"צ 5060/96 רס"מ בת שבע קהלני ואח' נ' ראש הממשלה ואח', פ"ד נד(3) 270, 278-279.

[30] עניין שגיא, הערת 25 לעיל, בעמ' 607.

[31] שם, בעמ' 597.

[32] על סוגית ההפליה בסבסוד של הקרנות הוותיקות לעומת הקרנות החדשות ראה מאמרו של מרגליות לעיל, הערה 7.

[33] ברקן, הערה 24 לעיל, בעמ' 265.

[34] ראה גם: סעיפים 9(1), 12(1), ו- 38 לפקודה האגודות השיתופיות.

[35] פרי העמק, הערה 18 לעיל, בעמ' 544.

[36] ע"א 1795/93 קרן גימלאות של חברי אגד בע"מ נ' יוסף יעקב ואגד-אגודה שיתופית לתחבורה בישראל בע"מ, פ"ד נא(5) 433. [להלן – עניין אגד].

[37] ראה: דב"ע לז/2 – 6 קרן הגימלאות המרכזית של עובדי ההסתדרות בע"מ – משה טור, פד"ע ט 62, 68; ברקן, הערה לעיל,בעמ' 269-270.

[38] רע"א 853/91 בקל נ' אגודה שיתופית נהלל, פ"ד מח(1) 775, 783.

[39] מ' גולדברג, "ביטוח עובדים בקרנות הפנסיה", שנתון משפט העבודה ג' (התשנ"ב – 1992) 93, בעמ' 105.

[40] דב"ע נא/7 – 6 זיו – "מבטחים" מוסד לביטוח סוציאלי של העובדים בארץ-ישראל, פד"ע כ"ג 493, 496.

[41] תקנות מס הכנסה (כללים לאישור ולניהול קופת גמל), התשכ"ד – 1964. התקנה הותקנה בשנת תשמ"ח ונכנסה לתוקף ביום 1.1.1989.

[42] ראה לדוגמה תקנה 35 לתקנות קרן "מבטחים" בדבר עמית עצמאי.

[43] ג'ורג' אורוול, חוות החיות, הוצאת עם עובד, 1989, בע' 116.

[44] פסק דין ברקן, שצוטט לעיל; דב"ע נג/ 1 – 6 קרן הביטוח והפנסיה של פועלי הבניין – ששון, פד"ע כ"ה 546. שם נקבע, כי תכנית הפנסיה הקובעת לצורך שיעור פנסיית הזיקנה היתה זו שבתוקף בעת יציאתו של החבר לקצבת נכות, מכיוון שאז הפך ל"פנסיונר" וזכויותיו לפנסיה התגבשו.