בית הדין הארצי לעבודה

עע 001223/01

נאוה ברזילי המערערת

1. נורית וימן

2. הממונה על תשלום גמלאות המשיבים

בפני סגנית הנשיא אלישבע ברק-אוסוסקין, השופט עמירם רבינוביץ, השופטת נילי ארד

נציג ציבור מר יהודה בן הרוש, נציג ציבור מר הלל דודאי

בשם נאוה ברזילי: עו"ד מארון עילוטי

בשם המשיבה 1: עו"ד אלכסנדר גרישנטיין

בשם המשיבה 2: עו"ד שרון אדרי

פ ס ק ד י ן

סגנית הנשיא אלישבע ברק-אוסוסקין

האם נאוה ברזילי זכאית אף היא, בנוסף לאשתו החוקית של המנוח, מר בנימין וימן ז"ל (להלן - בנימין וימן), לחלק מהגמלאות להם היה בנימין וימן זכאי על פי חוק שירות המדינה (גימלאות) [נוסח משולב] ה'תש"ל-1970 (להלן - החוק). ההיתה נאוה ברזילי (להלן - נאוה ברזילי) ידועתו בציבור של בנימין וימן.

העובדות כפי שהן עולות מפסק דינו של בית הדין האזורי ומחומר הראיות

המנוח נישא בשנת 1960 לגברת נורית וימן (להלן - נורית וימן) והיה נשוי לה עד ליום פטירתו. למנוח ולרעייתו נולד ילד שהתגורר עמם עד לנישואיו בשנת 1991. לאחר פטירתו של המנוח ביום 22.9.1993, ניתן צו ירושה הקובע כיורשיו את הגברת וימן ובנם אמיר. נורית וימן פנתה לממונה על הגמלאות בתביעה לשלם לה את גמלת השאירים המגיעה לה מכוח היותו של המנוח עובד אגף המכס. גמלה זו החלה להשתלם לה בחודש 10.1993. לאחר מספר חודשים, בחודש 1.1994, חדלה הממונה להעביר לנורית וימן את הגמלה. הפסקת תשלום הגמלה הוסברה על ידי הממונה בכך שהיא קבלה תביעה לגמלה מנאוה ברזילי בטענה שהיא היתה ידועתו בציבור של בנימין וימן ועל כן היא זכאית לגמלה.

ביום 15.3.1994 ניהלה הממונה חקירה בעניינו של המנוח. חקירה זו התבססה על תצהירה של נאוה ברזילי ועל תצהיריהם של שלושה מכרים נוספים של המנוח, הגברת פנינה זמל, מר נתן לסטר ומר שמואל בן-ישי. הממונה גבתה עדויות מנאוה ברזילי וממר שמואל בן-ישי וכן עדות טלפונית ממר נתן לסטר. בתום החקירה הוציאו הממונה יחד עם סגן היועץ המשפטי במשרד האוצר, עו"ד חיים אשכנזי (אשר ייצג את הממונה בבית הדין האזורי), סיכום:

לאחר חקירתה של הגב' ברזילי נאוה ושל מר בן-ישי שמואל להלן המסקנות:

המנוח ויימן בנימין היה נשוי לגב' נורית ויימן ממנה לא נפרד פרידה של קבע. אלא ניהל חיים משותפים עם נאוה ברזילי תוך כדי שמירת קשר כלשהו עם הבית.

לפיכך קיימת מצד אחד אשה מצד שני ידועה בציבור בתוספת 2 ילדים שהם בגדר תלויים (בני 1/2 14 ו- 19) וכולם זכאים לקיצבה לפי החוק שלא תעלה בסה"כ על 70% מהמשכורת הקובעת של המנוח.

הואיל וגם הגב' נאוה ברזילי וגם הגב' נורית וימן עובדות תחולק הקיצבה בשיעור 40% בין שתיהן באופן שווה.

התלויים יקבלו את חלקם לפי החוק דהיינו 10% כל אחד.

נורית וימן לא זומנה לקחת חלק בחקירה של הממונה ולא ידעה עליה כלל. אשר על כן היא לא יכלה להעלות את טענותיה בפני הממונה בטרם החליטה הממונה להפחית את גמלתה במחצית. נורית וימן ערערה על החלטת הממונה לבית הדין האזורי לעבודה. במקביל, היא עתרה למתן צו מניעה זמני שיאסור על הממונה לשלם גמלאות לנאוה ברזילי בשל חששה שלא תהיה בידי נאוה ברזילי יכולת לפרוע את שתקבל במידה ונורית וימן תזכה בתביעתה. הממונה על הגמלאות הצהירה כי אם יתברר שנורית וימן תזכה בערעורה המדינה תישא בהוצאות ההליך ותשלם לה את מלוא גמלתה בניכוי הסכומים ששולמו לה באופן שוטף. משכך תהא נורית וימן פטורה מלתבוע את נאוה ברזילי בגין חלק הגמלה שהיא תקבל עד למתן פסק דין סופי. הודעה זו ייתרה את הדיון בסעד הזמני.

ביום 5.12.1994 הגישה אף נאוה ברזילי ערעור על החלטת הממונה לשלם לה רק מחצית מהגמלה. לטענתה, היא היתה בת זוגו היחידה של המנוח.

קביעתו של בית הדין האזורי

השופט מיכאל שפיצר ונציגי הציבור האדונים נסים מידן וצבי צימט (עב 700010/94; עב 600023/94) דחו את תביעתה של נאוה ברזילי תוך שהם קבעו כי נורית וימן היא שארתו של המנוח בנימין וימן.

1. הבסיס העובדתי להחלטת בית הדין האזורי

מתוך מסכת העובדות הסיק בית הדין האזורי כי נאוה ברזילי לא היתה הידועה בציבור של המנוח. בית הדין האזורי קבע כי לבנימין וימן ונאוה ברזילי לא היו מגורים משותפים והם לא ניהלו משק בית משותף. אשר למגורים המשותפים קבע בית הדין כי המנוח גר עם אשתו ולא היו לו מגורים משותפים עם נאוה ברזילי. זאת למד הן מתצהירה של נאוה ברזילי והן מתצהיר אמה. משני התצהירים עולה כי המנוח לן לעתים בביתו המשותף עם רעייתו נורית וימן. כמו כן הסתמך בית הדין האזורי על מסמכים שהוגשו לו על ידי נאוה ברזילי. בית הדין ייחס חשיבות לכך שהמנוח חתם בחשבון הבנק של נאוה ברזילי כערב עד לגובה של -.2,500 ₪ ולא כשותף. הכתובת שמסר בנימין וימן בשטר הערבות היתה כתובת בית מגוריו עם אשתו. נוספה על כך עדותו של מר יצחק צרפתי, הממונה על המנוח במקום עבודתו, לפיה הכתובת אותה מסר המנוח בעבודה היתה כתובת בית מגוריו עם אשתו, נורית וימן. בבית זה אף נפטר בנימין וימן. לחיזוק קביעתו ראה בית הדין את העובדה שנאוה ברזילי לא ישבה שבעה יחד עם בני משפחתו בבית מגוריו עם אשתו ואף לא בדירה שלטענתה גרה בה עם המנוח, אלא בבית הוריה. נאוה ברזילי אף לא הציגה בפני בית הדין חפצים שונים של המנוח המעידים על כך שהמנוח ראה בביתה כביתו וחי עמה חיים משותפים. בית הדין קבע כי מכלל הן אתה למד לאו. אילו במגורים משותפים היה מדובר, חזקה על נאוה ברזילי שלא היתה מציגה בפני המותב רק שעון אלא גם פריטי לבוש שונים. בית הדין ראה זאת כאילו נאוה ברזילי נמנעה מהצגת ראיות, דבר שצריך לפעול כנגדה. בית הדין האזורי לא ראה בבילויים המשותפים של המנוח ונאוה ברזילי בבתי מלון לעתים תכופות אינדיקציה לכך שנאוה ברזילי היתה ידועתו בציבור של בנימין וימן. אליבא דבית הדין האזורי הסיוע והתמיכה של בנימין וימן בנאוה ברזילי מבחינה כספית אינו מצביע על כך כי המנוח פירנס את נאוה ברזילי. נאוה ברזילי אמנם טענה כי בוצעו על ידי בנימין וימן אין ספור הפקדות לחשבונה אך עלה בידה להוכיח רק הפקדה אחת לחשבונה על סך 2450 ₪ וגם הפקדה זו הינה, אליבא דבית הדין האזורי, פעולה של גלגול כספים, קרי, הפקדת שיק על ידי המנוח כנגד השבת הסכום במזומן. במקרה בודד של רכישת מקרר על ידי בנימין וימן למערערת לא ראה בית הדין בסיס מספיק לקביעה בדבר ניהול משק בית משותף.

ברם למרות קביעותיו אלו מציין בית הדין האזורי כי:

גם דבריה של גב' וימן, מעוררים תהיות רבות. יודעים אנו כדבר שבעובדה שהמנוח אכן קיים מערכת יחסים ממושכת עם גב' ברזילי, שכללה יציאות לחופשות משותפות בבתי מלון.

לקשר שבין גב' ברזילי למנוח היו עדים רבים, חלקם ממעגל חייו הקרוב ביותר של המנוח. גב' ברזילי נטלה חלק במספר אירועים משפחתיים בהם לא נכחה גב' וימן, כשארועים אלו קשורים במשפחת אחי המנוח - אביגדור וימן.

גם עדותו של האח, אביגדור וימן, תמוהה בעינינו ולא נתנו בה אמון כלשהו. האיש ליווה את הקשר בין המנוח לגב' ברזילי לאורך השנים שיתף אותה בארועים משפחתיים שערך, בילה עם המנוח וגב' ברזילי, והנה כי כן - כבמטה קסם כל אלו כלא היו

...

הקביעה כי גב' ברזילי והמנוח אינם ידועים בציבור אינה סותרת את העובדה שבין השניים התפתח קשר ממושך. אנו סבורים כי קשר זה היה משמעותי בעיניו של המנוח, והעובדה היא שהוא נקטע רק עת הלך האיש לעולמו.

אין לנו ספק, שגב' ברזילי היתה חשובה למנוח, והמנוח יקר לליבה, וכי מטרתה בקשר עימו לא היתה לשפר את מצבה הכלכלי או להשיג טובות הנאה, ומה שניתן לה ע"י המנוח ניתן לה, ולעיתים לילדיה בנפש חפצה, אך זאת כמתנה.

גם לא התעלמנו מהעובדה שהמנוח לא טרח להסתיר את הקשר שבינו לבין גב' ברזילי, יצא ובא עמה, נסע עמה לחופשות ונופשונים.

בית הדין האזורי פסק:

קבענו אם כן, כי מותו של המנוח במקרה שלנו לא היווה הפסקת מקור הפרנסה של השאירים ושבירת מטה לחמם, שכן המנוח לא היה מקור פרנסתם. המתנות שהעניק לגב' ברזילי באו על רקע הקשרים האישיים ביניהם, ואין בהם להוות פרנסה, או משק בית משותף בכל מובן שהוא.

2. הניתוח הנורמטיבי שעשה בית הדין האזורי

בית הדין האזורי שם את הדגש על מגורים משותפים. הוא ראה במגורים משותפים תנאי מהותי לקביעה כי פלונית היא ידועה בציבור. זאת בהסתמך על חוק שירות המדינה (גמלאות) תוך שבית הדין לומד זאת מהיפוכו, היינו, מקביעת החוק מתי בן זוג נשוי מאבד את מעמדו ככזה גם כאשר הנישואים נשארים תקפים ומן הצד השני קביעת החוק כי ידועה בציבור היא כזו אם מתקיים בה "מי שהיתה ידועה בציבור כאשתו וגרה עמו אותה שעה". מכאן לומד בית הדין כי מגורים משותפים מציבים את הידועה בציבור בשורה אחת עם האשה החוקית. זאת משום שמגורים משותפים מעידים על מרכז חייו של האדם. בית הדין ציין כי המחוקק ראה בבת הזוג החולקת עם המנוח את המגורים כמי שנמצאת במרכז חייו ולכן הכיר בה כשאיר גם אם אינה נשואה לו. זוהי בת הזוג שהמחוקק בא לפרוש מעל לראשה את הגנת חוק הגימלאות שעה שבן זוגה נפטר. עוד מציין בית הדין כי יש להקיש גם מסעיף 38 לחוק הגמלאות העוסק במזונות לפיו "אדם שנפרד מאשתו פרידה של קבע דינה לעניין חוק זה כדין גרושה, אף אם לא השאיר אחריו אשה אחרת". בית הדין לומד אם כן מהסטטוס של רעייה כאשר בעלה נפרד ממנה פרידה של קבע, לגבי היפוכו - היינו, ידועה בציבור שהוא גר עמה מגורים של קבע.

המסקנה אליה הגיע בית הדין היא כי יש בכוחם של המגורים המשותפים ליצור מעמד של שאיר. לא מועילה, לדידו, טבעת הנישואין הענודה על אצבעה של רעיה חוקית כאשר היא חדלה להתגורר עם אישה דרך קבע ובכך היא מפסיקה להיות האדם המרכזי בחייו וממילא, אינה זכאית להגנה הסוציאלית שהמחוקק רצה להעניק לבת זוג.

טענות נאוה ברזילי

נאוה ברזילי הכירה את המנוח באוגוסט 1982. לדבריה החל משנת 1983 ועד לפטירתו של בנימין וימן לא התקיימו קשרי זוגיות בין נורית וימן למנוח והם אף לא ניהלו משק בית משותף. לטענתה המנוח אף חדל לתמוך כלכלית בנורית וימן וזאת מאחר והיא לא היתה תלויה כלכלית במנוח עובר לפטירתו. נאוה ברזילי סיכמה את מסכת היחסים ביניהם ואת העדויות המצביעים לטענתה על חיים משותפים לה ולמנוח. הם ניהלו משק בית משותף, לטענתה. עדים רבים העידו על כך. אמה של נאוה ברזילי, ידידים, עובדי בתי מלון שכולם העידו על בילויים משותפים, נסיעות משותפות לבתי מלון, ידידים שפגשום במסיבות משותפות, קניות מזון משותפות בשוק. בנה של נאוה ברזילי העיד כי ראה במנוח אב חורג שאהבם, הביא להם מתנות ויצא עמם לטיולים. מלונאית העידה על חבילות טיולים שארגנה לבני הזוג. אמנם לא היה להם חשבון בנק משותף אך נאוה ברזילי מבקשת לשכנענו כי העדרו של חשבון בנק משותף אינו מעלה ואינו מוריד לעניין מעמדה כידועה בציבור. בנימין וימן השתתף אם כן לטענתה של נאוה ברזילי בהוצאות הבית, מזון, בילויים, טיולים, בתי מלון. לאחר מותו ישבה אף היא שבעה וחברים באו לנחמה.

לטענתה של נאוה ברזילי יש ליתן לחוק שירות המדינה (גמלאות), הדורש כי שאירתו "גרה עימו", פרשנות הבוחנת את ההוראה בהתאם לגיל בני הזוג, מצב בריאותם ונסיבות המקרה לגופו. לפי גישה פרשנית זו וממכלול העדויות שהובאו בפני בית הדין האזורי עולה בבירור כי המנוח ונאוה ברזילי חיו יחד חיים משותפים אשר כללו בילויים רבים ביחד, בילויים בחוגים משפחתיים, בילויים בחוגים חברתיים ובבתי מלון.

עוד טענה נאוה ברזילי כי למרות הביקורת בפסק דינו של בית הדין האזורי על דרך פעולתה של הממונה בעניין מושא הערעור שבפנינו, לא הוגש ערעור על פסק הדין מטעם הממונה.

טענות נורית וימן

נורית וימן טוענת כי לא התקיימו בנאוה ברזילי התנאים להכרה בה כידועה בציבור. היא לא חיה עם המנוח חיי אישות ושיתוף, לא היה להם מקום מגורים משותף, היא לא היתה תלויה במנוח כלכלית ולא היה להם חשבון בנק משותף, לא היה פירסום ברבים בדבר היותם בני זוג לכל דבר ועניין, שמו של המנוח לא מופיע בדלת הכניסה בביתה או בתיבת הדואר ונאוה ברזילי לא היתה שותפה לסידורי ההלוויה. מנגד היא עצמה והמנוח התגוררו יחדיו לאורך כל שנות נישואיהם. זו היתה כתובתו הרשמית. המנוח נשא בכלכלת הבית ואף נפטר בביתם המשותף.

נורית וימן טוענת כי העדים עליהם סמכה נאוה ברזילי את טענותיה תומכים דווקא בגרסתה היא. ואכן, בניגוד לממונה על הגמלאות, דחה המוסד לביטוח לאומי את תביעתה של נאוה ברזילי להכיר בה כאלמנתו של בנימין וימן. לא הוכח להנחת דעתו כי נאוה היתה ידועתו בציבור.

נורית וימן טוענת כי היא אינה עובדת וחיה אך ורק מהגמלה שהיא מקבלת ואילו נאוה ברזילי אשה צעירה ממנה, בעלת מקצוע, בעלת רכוש, יש לה יכולת השתכרות גבוהה והכנסה נאותה.

טענה נוספת הינה כי הממונה על הגמלאות אישרה בעדותה בבית הדין האזורי שנפלה טעות תחת ידה בעצם חלוקת הגמלה בין נאוה ברזילי לבינה מאחר שלא שתה ליבה לליקויים שנפלו בחקירתה. כך לא ניתנה לנורית וימן זכות טיעון טרם החלטתה, הממונה לא חקרה כנדרש את העדים שהגישו לה תצהירים.

בהליך הביניים עתרה נורית וימן לסעד לשעה באשר, לטענתה, לא תוכל נאוה ברזילי לעמוד בהחזרת הכספים, אם נורית וימן תזכה בתביעתה. הממונה על הגמלאות הצהירה כי אם יתברר שנורית וימן תזכה בערעורה תישא המדינה בהוצאות ההליך ותשלם לה את מלוא גמלתה בניכוי הסכומים ששולמו לה באופן שוטף. בכך התייתר הדיון בסעד לשעה.

עמדת הממונה על הגמלאות

הממונה על הגמלאות הודיעה לבית הדין כי אין לה כל עמדה במחלוקת שבין נאוה ברזילי לנורית וימן. הממונה הודיעה כי היא מקיימת את פסיקת בית הדין האזורי.

הבסיס הנורמטיבי

סעיף 4(א)(1) ו-(2) לחוק שירות המדינה (גימלאות) [נוסח משולב] ה'תש"ל - 1970 (להלן: "חוק הגמלאות") קובע:

(א) אלה הם שאיריו של נפטר, לענין חוק זה:

(1) מי שהיתה אשתו בשעת מותו, לרבות מי שהיתה ידועה בציבור כאשתו וגרה עמו אותה שעה (להלן- אלמנה);

(2) מי שהיה בעלה בשעת מותה, לרבות מי שהיה ידוע בציבור כבעלה וגר עמה אותה שעה (להלן - אלמן);

ידועה בציבור הגרה עמו בעת פטירתו היא, אם כן, שאירה של הנפטר, שהוא הידוע בציבור שלה, לצורך חוק הגמלאות.

מיהי ידועה בציבור של פלוני, כיצד נזהה אותה

ראשית לכל עלינו להבהיר כי אין אנו דנים בסטטוס דוגמת הסטטוס של נישואין. אין הפסיקה יוצרת סטטוס חדש. זהו תפקידו של המחוקק. הפסיקה אך בוחנת את המצב העובדתי לצורך חוקים ספציפיים. אין פגיעה בסטטוס של נישואין. יש קביעת עובדה שמזכה בזכויות באשר המשפט מתאים את עצמו לעובדות החיים. וכך נפסק:

הפסיקה בישראל ראתה בידועים בציבור מצב עובדתי המוכר לצרכים אלה ואחרים (בין ביחסים בינם לבין עצמם, כגון שיתוף נכסים, ובין ביחסם בינם לבין זולתם). הפסיקה לא הכירה ביחס של הידועים בציבור כיחס היוצר מעמד (סטטוס) של ידועים בציבור (ע"א 2000/97 ואחרים ניקול לינדורן נגד קרנית – קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים ואחרים, פד"ע נה(1), 12, 35 מול האותיות ב-ג, דברי הנשיא אהרן ברק).

על כן אין מקום ללמוד ממעמדה של אשה חוקית בגירושין לגבי השאלה אם פלונית היא ידועה בציבור אם לאו. אשה היא סטטוס. ידועה בציבור אינה פוגעת בסטטוס זה. השאלה היא עובדתית. יש לבחון האם נאוה ברזילי היתה הלכה למעשה ידועתו בציבור של בנימין וימן. כאמור השאלה היא עובדתית. יחסים עם ידועים בציבור קיימים. לידועים בציבור זכויות מכוח החוק. על הבחינה להיעשות בהתאם לנסיבות ולמציאות החיים כיום ולא מציאות החיים בעבר או בעת חקיקת החוק. על הערכאה השיפוטית לגשר בין המשפט לחיים. כאשר פלוני נשוי ונשאר נשוי, הרי למגורים משותפים יש משמעות שונה. יש לבחון את המהות. כאשר פלוני לא מפרק את הקשר המשפחתי החוקי, היינו, אינו מתגרש מאשתו, הרי במהלך קשר ממושך, בילוי משותף, פגישות במשך היום, יציאה משותפת לחופשות, השתתפות משותפת בשמחות משפחתיות יש לראות בה במהות "מגורים משותפים".

בתי הדין האזוריים לעבודה התבקשו לשאלה אם פלונית היא ידועתו בציבור של אלמוני. כך הכיר השופט מאיר נחתומי בתובעת כידועה בציבור של מי שנהרג בתאונת דרכים, לצורך קיצבת שאירים (תב"ע מט/0-265 הילה הנדלסמן - המוסד לביטוח לאומי). אותה תובעת חיה עם הנפטר במשך שתים עשרה שנים ולהם היתה בת משותפת. המנוח לן בבית התובעת מספר ימים בשבוע. הוא היה נשוי כל אותה עת לאשתו החוקית. השופט נחתומי עמד על כך כי למרות שלא היתה בלעדיות ביחסים בין התובעת למנוח, ולמרות מערכת היחסים של המנוח עם אשתו ובנותיו וגם עם התובעת, הרי בהצטברותן של הנסיבות כולן יש לראות את התובעת כידועה בציבור של המנוח. השופטת הראשית ורדה וירט-לבנה דנה בשאלת זכאות פלונית לביטוח שאירים (ב"ל 3096/00 סקרטרבה לריסה - המוסד לביטוח לאומי). השופטת ורדה וירט-לבנה עמדה על כך שלמרות שבני הזוג לא התגוררו ביחד יש לראות את האשה כידועה בציבור. השופטת עמדה על כך שהיו נסיבות מיוחדות שהביאו לכך שבני הזוג לא התגוררו ביחד.

בית הדין הארצי התבקש פעמים רבות לשאלה. הנשיא צבי בר ניב התייחס לשאלה מה פירוש יש לתת למגורים משותפים, זאת בעניין זהבה משעלי (דיון מד/62-0 המוסד לביטוח לאומי-זהבה משעלי (פד"ע ט"ז, 3, 7-8):

התנאי שאשה גרה עם גבר, במשמעות של קוהביטציה, יכול ויינתנו לו ביטויים שונים בגילים שונים, במצבי בריאות שונים ואף בתנאים כלכליים שונים. אשר יקבע הוא המכלול לפי נסיבותיו ולא פרט זה או אחר; ג) "גרה עמו" - תנאי פוזיטיבי מצטבר או תנאי "נגטיבי":ב

מעצם המושג "ידועה בציבור" משתמעת, בדרך כלל, קוהביטציה. אין זה משנה, שדווקא עת מדובר ב"ידועה בציבור", אותה קוהביטציה תמצא את ביטויה, או את הדגש לביטויה, בנתונים אחרים מאשר עת מדובר בזוג נשואים כדין. מכאן, שהמלים "והיא גרה עמו", בקשר ל"ידועה בציבור", הן מיותרות אם רואים בהן תנאי חיובי מצטבר.

השופטת רונית רוזנפלד התייחסה לכך בעע 1016/00 טלינסקי ליובוב - קרן הגמלאות המרכזית, אגודה שיתופית לעזרה הדדית ולחסכון וקופת חולים של ההסתדרות הכללית; עע 1015/00 קרן הגמלאות המרכזית - טלינסקי ליובוב ואחרים (טרם פורסם):

השאלה אותה יש לברר במקרים כגון אלו היא האם בקשר שבין השניים היה מסימני ההיכר של קיום יחידה משפחתית, וכפועל יוצא מכך, במקרים המתאימים - האם עקב פטירת המנוח נוצר, לגבי מי שטוענת להיות הידועה בציבור שלו, מחסור כלכלי. יצוין כי גם בהעדר מחסור כלכלי, כגון, כאשר הידועה בציבור היא עצמאית מבחינה כלכלית, היא תחשב כ"אלמנה", אם יוכח קיום החיים המשותפים ביחידה משפחתית.

בשאלה זו של מגורים משותפים בגיל מבוגר דנתי בעניין גבריאלה סבן (עבל000059/03 גבריאלה סבן - המוסד לביטוח לאומי – טרם פורסם):

לבני הזוג היו דירות בבניינים סמוכים. מעבר לכך הם חיו כזוג. בקשר מעין זה בגיל מבוגר סביר, וכך קורה תדיר, שבני הזוג שומרים על שתי הדירות. והראיה, למנוח היה דרוש הכסף מהשכרת דירתו על מנת לממן את בית ההורים. כאשר מדובר בזוג מתבגר ובקשר שני, הדבר בהחלט סביר ונהוג. עלינו לשקול את הנסיבות כולן ואת שינוי העתים. הגישה לצורות קשר לא קונבנציונליות, היינו, ללא נישואין, הפכה לגמישה.

בעניין אורה אביטל (עבל001169/01 אורה אביטל - המוסד לביטוח לאומי – טרם פורסם) ציינתי:

לינה אינה חזות הכל, בעיקר כאשר מדובר בשני בתים, בשני משקי בית. בכל אחד מהבתים היו למנוח בגדים, כלי רחצה וגילוח. בהפסקות מהעבודה במשך השבוע הוא בא לבית המערערת ובסופי שבוע נמצא בביתה ולן בו. למעשה הוא נהג בביתה כבביתו. אין להשוותו למקרה בו לפלוני אין בית נוסף והוא לן דרך קבע בבית ידועתו בציבור. במקרה זה היה לו בית נוסף. מעבר לכך, כפי שציינתי, המערערת התלוותה למנוח לכל האירועים החברתיים, נסעה עמו לחופשות ובלתה עמו ברוב זמנו הפנוי. בכך יש כוונה ברורה לחיים משותפים.

המלומד ד"ר שחר ליפשיץ מציין במאמרו: "נשואים בעל-כורחם? ניתוח ליברלי של מוסד הידועים בציבור" (עיוני משפט, כה, 741):

הפסיקה נוקטת אמת מידה גמישה המרחיבה את האפשרות להיחשב לידועים בציבור. היא הקלה בדרישות הכניסה למצב המוכר כידועים בציבור, כך שצומצמו מאוד המבחנים הפורמליים הנדרשים לצורך זה (כגון הגדרת זמן מינימום של חיים משותפים). במקביל, לא התקבלה הפרשנות שלפיה יש לדרוש שהציבור יחשוב שבני הזוג נשואים כדין. נוסף על כך הפסיקה איפשרה הקניית זכויות של ידועים בציבור גם כאשר אחד הצדדים נשוי. תרומה מיוחדת לפסיקה למוסד הידועים בציבור קשורה לעיצובו של מערך היחסים הכלכלי שבין הידועים בציבור. .... המשיכה הפסיקה גם בהקשר זה את המגמה של השוואת מעמדם של ידועים בציבור למעמדם של נשואים.

ד"ר שחר ליפשיץ מצביע על כך שהפסיקה הרחיבה את היקף הזכויות של הידועים בציבור מעבר למפורש בחקיקה, וזאת בסטייה בתקדימים. סטייה זו

מאפשרת עקרונית לבתי המשפט להעניק את מכלול הזכויות המוענקות כיום לבני זוג נשואים גם לבני זוג החיים כידועים בציבור ללא נשואים משפטיים.ב

לאור האמור עלינו להתייחס לתכליתו של חוק הגמלאות. תכליתו היא לתת תוקף לחיים המשותפים שהיו לבני זוג. אם היתה תלות כלכלית ברי שהכוונה לאפשר לידועה בציבור כמו גם לאשה החוקית להמשיך באותה רמת חיים. אך בימינו לעתים קרובות אין תלות כלכלית אלא חיי שיתוף בעיקר כאשר שני בני הזוג עובדים. במקרים אלו הם מנהלים תכופות חשבונות בנק נפרדים אליהם מועברות משכורותיהם. יש על כן לתת משקל לרצונם המשותף לחיות בצוותא. ד"ר שחר ליפשיץ מציין:

טיעונים בעד מוסד הידועים בציבור מתבססים בדרך כלל על מדיניות רווחה, על עקרונות חוזיים בדבר "חופש ההתקשרות" ועל רטוריקה ליברלית המכבדת את זכותם של פרטים לבחור באורח החיים המתאים להם...ו

ולענייננו

נבחן את העדויות השונות בקצרה. נאוה ברזילי העידה כי היא והמנוח חיו כבני זוג במשך שתים עשרה השנים האחרונות. המנוח נהג לנסוע עמה ולא עם אשתו לבתי מלון. גם אביו ואחיו היו נוסעים עמם לחופשות. בזמן מלחמת המפרץ הם היו ביחד במשך שלושה חודשים. בנה טיפל באבי המנוח. אשתו של המנוח ידעה על קיומה של נאוה. לטענתה של נאוה היא התגרשה ושנה לאחר מכן נקשרו חייה לחיי המנוח. היא ישבה שבעה לאחר מותו אצל הוריה ואבי המנוח ואחיו ישבו שבעה אצל האשה החוקית. העד שמואל בן ישי העיד בפני הממונה על הגמלאות כי הוא הכיר את נאוה באמצעות אמה במשך כ-12 שנים. לטענתו המנוח התגורר אצלה. הילדים של נאוה ראו במנוח אב. הם היו בעיניו כמשפחה. נכדיו קראו לנאוה "סבתא" וראו בה "סבתא" שנייה. עד נוסף העיד כי נאוה נראתה בעיניו כאשתו של המנוח וכי המנוח נהג ללכת לבית אשתו מדי פעם אך היה יוצא עם נאוה לבתי הבראה. בלווייה ובשלושים נאוה ברזילי ונורית וימן היו ביחד בבית הקברות. העדה גברת פנינה מרגוליס העוסקת בהזמנות למלון יערות הכרמל העידה כי היא התיידדה עם נאוה ובבקרה את נאוה תמיד ראתה שם את המנוח. רק כאשר בהזדמנות מסויימת היא ראתה את השלט על הדלת שציין "נאוה ברזילי" היא בררה מה הסיבה. עד אז סברה כי המנוח ונאוה הם זוג נשוי. היה לה ברור שהמנוח גר בביתה של נאוה באשר הוא הסתובב בו כבעל בית, עם מכנסיים קצרים ונעלי בית. לדבריה "בן אדם שמקבל אותך בהופעה כזו, הוא לא אורח". התרשמותה התבססה לדבריה מביקורים תכופים בביתה של נאוה. כמלונאית היא ארגנה לבני הזוג חופשה משותפת וכן עזרה להם לקבל הסדרים טובים בבתי מלונות אחרים ברחבי הארץ. רק לאחר תקופה שאלה אותו העדה על אשתו ואז סיפר לה שאינו יכול להתגרש ושנוח וטוב לו כך. לדבריו הוא ישן בביתו על מנת להפגין נוכחות כדי לא להפסיד את רכושו. לדבריה טיפל המנוח בילדי נאוה כמו אב, טייל עמם ובילה עמם. העדה אף העידה שנאוה והמנוח נהגו לבלות בחגים ביחד, בדרך כלל בבית הורי נאוה.

מנהל הזמנות במלון גולן העיד שנאוה והמנוח באו פעמים רבות למלון לסופי שבוע ארוכים. עדה נוספת העידה שהיא ראתה אותם ביחד משנת 1984. ירקן בשוק העיד שהם נהגו לבוא לקנות ביחד לעתים קרובות וזאת משנות השמונים.

פרטתי בפירוט מה את האמור בעדויות. זאת, מאחר והמכלול מצביע על כך שבנימין וימן ונאוה חיו חיי זוג ידוע בציבור. הדבר עולה גם מעדויות עדי ההגנה. עולה מהעדויות שהמנוח היה מבקר במהלך השבוע לפחות שלוש פעמים בשבוע אצל נאוה ולן לרוב בביתו המשותף עם אשתו ובסופי שבוע בילה לרוב עם נאוה ולן בדירתה.

נאוה ברזילי היתה הידועה בציבור של בנימין וימן במשך תקופה ארוכה. הוא בא לביתה כאל ביתו וכך היה גם עם רעייתו נורית וימן. בנימין וימן ניהל חיי משפחה כפולים, בדומה למקרה עליו עמדה השופטת נילי ארד בעניין סנדה אהרן (עע 183/99 וערעור שכנגד סנדה אהרון - הממונה על תשלום הגימלאות פד"ע לד, 390). השופטת נילי ארד ציינה:

שתי נשים היו לו לסיני אהרון בעת פטירתו, סנדה אשתו, והידועה בציבור כאשתו – ענת.

תלות כלכלית בענייננו

עמדתי על כך שכיום בני זוג רבים מנהלים חשבונות בנק נפרדים באשר שניהם עובדים ועושים לפרנסתם (ראו פסק דינה של השופטת רונית רוזנפלד בעניין רונית רוזנפלד בעניין טלינסקי ליובוב הנ"ל ופסק דיני בעניין אורה אביטל הנ"ל). בענייננו היה לנאוה ולמנוח חשבון בנק נפרד וכך היה גם לנורית וימן חשבון בנק נפרד. אין בכך רבותא. ראו דברי ד"ר שחר ליפשיץ בעניין זה כמוזכר לעיל.

בשולי הדברים

בית הדין האזורי מצא פגם בהתנהגות הממונה על הגמלאות בשני עניינים. האחד שלילת זכות הטיעון מנורית וימן. אכן הצדק עם בית הדין. קודם לתביעתה של נאוה ברזילי מהממונה, אישרה הממונה לנורית וימן קצבה מלאה. אשר על כן היה על הממונה, טרם קבלת ההחלטה לתת גמלה גם לנאוה, לאפשר לנורית להשמיע את דבריה. יש בהחלטה זו כדי להשפיע על זכויותיה של המשיבה. מקובלים עלי דברים אלו. מקובלת עלי הקביעה של בית הדין האזורי. חובת ההגינות של רשות שלטונית כלפי אזרח דורשת, בנוסף לבדיקה עניינית, הוגנת ושיטתית, גם מתן זכות טיעון ותגובה למי שעלול להיפגע מהחלטתה.

הפגם השני עליו מצביע בית הדין האזורי בפסק דינו הינו יישום ההחלטה לחלק את הגמלה בין המשיבה למערערת בניגוד לסיפא של סעיף 44 לחוק הגמלאות. סעיף 44 לחוק הגמלאות קובע:

הממונה רשאי להחליט החלטה חדשה בכל עניין, בין ביזמתו ובין לפי בקשת אדם הזכאי לגימלה, אף אם כבר הוחלט בה סופית לפי סעיף 43, אם נוכח על סמך ראיות חדשות, שלא היו לפני המחליט הקודם, כי אותה החלטה בטעות יסודה; דין ההחלטה החדשה יהיה לכל דבר, לרבות זכות הערעור, כדין כל החלטה אחרת, אולם לא תבוצע אלא כתום התקופה להגשת הערעור עליה לפי סעיף 43, ואם הוגש הערעור – עד שבית הדין האזורי יורה לבצעה, בין בהחלטתו הסופית ובין בהחלטת ביניים.

הממונה העידה בתצהירה כי תביעתה של נורית וימן הוכרה תחילה במלואה והוחל בתשלום שתיים מתוך שלוש משכורות קודם לתחילת תשלום הגמלה. קבלת ערעורה של נאוה ברזילי הינו בגדר החלטה חדשה כמצויין בסעיף 44 לחוק. אשר על כן היה על הממונה להשהות את ביצוע ההחלטה לתשלום חלק מהקצבה לנאוה ברזילי עד חלוף הזמן להגשת ערעור לבית הדין האזורי לעבודה על ההחלטה החדשה ומתן פסק דין סופי או החלטת ביניים בעניין. זאת על מנת שלא תפגע זכותה של נורית. פגם זה נרפא, כפי שציין בית הדין האזורי בצדק, כאשר בעת הדיון בסעד הזמני הצהירה הממונה על הגמלאות כי אם יתברר שנורית וימן תזכה בערעורה המדינה תישא בהוצאות ההליך ותשלם לה את מלוא גמלתה בניכוי הסכומים ששולמו לה באופן שוטף. אין לכן צורך להתייחס לכך.

סיכומו של דבר, הערעור מתקבל. נאוה ברזילי היתה הידועה בציבור של בנימין וימן החל משנת 1983 עד ליום מותו, שעה שנורית היתה ונשארה אשתו החוקית. אשר על כן נכונה היא התוצאה אליה הגיעה הממונה בכל הנוגע לחלוקת הקצבה בין נאוה ברזילי לנורית ויש להחזיר לכנה את החלטת הממונה.

לאור הנסיבות אין צו להוצאות.

השופטת נילי ארד

1. אין בידי להצטרף למסקנותיה של חברתי סגנית הנשיא אלישבע ברק-אוסוסקין. לו תישמע דעתי ידחה ערעורה של גב' ברזילי (להלן גם: המערערת) ויעמוד על כנו פסק דינו של בית הדין האזורי אשר קבע כי נורית וימן (להלן גם: האשה או אשתו) היא "שאיר" של המנוח והיא הזכאית למלוא הגמלה מיום פטירתו של המנוח ואילך. טעמי לשיטה זו אפרט להלן.

2. טענותיה של המערערת בדבר זכויותיה כ"אלמנה" מתוקף היותה "ידועה בציבור" של בנימין וימן (להלן: המנוח) יוכרעו על פי המסכת העובדתית, כפי שנקבעה בפסק הדין שבערעור, ויישומה על הזכויות המוקנות ל"שאיר" בהוראותיו של חוק שירות המדינה (גמלאות) [נוסח משולב], תש"ל-1970 (להלן: החוק או חוק הגמלאות).

3. בית הדין האזורי נתן דעתו בהרחבה הנדרשת לטענות הצדדים, לראיות ולעדויות שהיו לפניו, ובתוך כך בחן את הגרסאות שהציגו לפניו גב' ברזילי, היא המערערת שלפנינו, וגב' וימן, היא המשיבה. ממצאיו של בית הדין האזורי ומסקנותיו מבוססים היטב ועליהם מושתתת חוות דעתי זו ותוצאתה, כמבואר להלן.

4. בית הדין קבע כי גרסתה של גב' ברזילי הייתה רצופת סתירות באשר להוכחת מגוריה עם המנוח. כך, הצהירה בפני הממונה כי היא והמנוח חיו "... במשק בית משותף כידועים בציבור..." בביתה כעשר שנים קודם לפטירתו; בעוד אשר בעדותה בפני הממונה תיארה את דרך חייו של המנוח כמי שהתגורר בדירה אחת עם אשתו, גב' וימן, כ"שכל אחד מהם חי בחדר..." ודאג לצרכיו הוא; ואילו "מהאמור בערעורה", כלשון בית הדין, "מצטיירת... תמונה שלישית הפעם חדה וחד משמעית", לפיה "... המנוח נפרד מאשתו, פרידה של קבע, ועבר לנהל עם הגב' ברזילי חיי משפחה כבעל ואישה". נוכח השוני בגרסאות אלה, ובחשיבות שייחסה גב' ברזילי ל"מגורים במשותף" עם המנוח, לשיטתה, נתן בית הדין דעתו לעדותה בתצהירה, לעדותם של העדים מטעמה, ולמסמכים שהציגה. מסקנותיו של בית הדין מכל אלה היו כלהלן: בתצהירה של גב' ברזילי נמצאת "ראשית הודאה" לכך ש"המנוח לן לעיתים בבית עם אשתו"; גב' ויסמן, אמה של גב' ברזילי, העידה בתצהירה כי הנהג שהסיע את המנוח לעבודתו אסף אותו "מביתו המשותף עם אשתו" וכי מספר לילות לן בבית אשתו; תימוכין לכך שכתובתו של המנוח ומגוריו היו בבית אשתו נמצאו גם בעדותם של שניים מחבריו לעבודה, שגרסתם הייתה נאמנה על בית הדין, בהיותם עובדי מדינה שאינם קשורים לסכסוך; מכתבים שצירפה גב' ברזילי לתצהיר משלים מטעמה, ככל שנשלחו למנוח, נמענו לכתובת מגוריו עם אשתו; בהתייחס לעדותם של המצהירים מטעמה של גב' ברזילי קבע בית הדין, כי בתצהיריהם העידו על חייהם המשותפים של המנוח והגב' ברזילי בדירתה, "אולם בחקירה נגדית השתנה טעמם מהקצה אל הקצה", כדי כך שלא יכלו לתמוך בגרסה שהציגה; מנגד, התייחס בית הדין באמון לגרסתו של שכנם לבניין של בני הזוג וימן, אשר תיאר "את היכרותו הרצופה את המנוח ורעייתו, ביקורו בדירתם, יציאתו וחזרתו מהעבודה..."; בסופו של יום "המנוח הלך לעולמו בביתו המשותף לו ולרעייתו...".

בסיכומו של דבר קבע בית הדין "כי הוכח בפנינו כדבעי, שהמנוח וגב' ברזילי לא התגוררו ביחד וכי המנוח גר בדירה אחת עם רעייתו נורית וימן, עד יום מותו. ביקוריו, תכופים ככל שיהיו בביתה של גב' ברזילי אין בהם משום מגורים משותפים בכל צורה שהיא".

5. אף לטענותיה של גב' ברזילי בדבר ניהול משק בית משותף עם המנוח לא נמצא בסיס של ממש. השניים לא ניהלו חשבון בנק משותף. הוכחה הפקדה אחת בלבד לחשבון הבנק של גב' ברזילי, כנגדה ניתן למנוח סכום מזומן; לכל היותר היה המנוח ערב לחשבון הבנק של גב' ברזילי בערבות מוגבלת של 2,500 ש"ח בלבד. משך כל שנות חייהם המשותפים, כנטען על ידה, הוכיחה גב' ברזילי מקרה אחד של רכישת מקרר, שאף לו התקשה בית הדין להאמין. על כן, קבע בית הדין: "אין לפנינו בסיס עובדתי לקבוע כי גב' ברזילי והמנוח ניהלו משק בית משותף".

6. עם זאת, השתכנע בית הדין "כי המנוח אכן קיים מערכת יחסים ממושכת עם גב' ברזילי, שכללה יציאות לחופשות משותפות בבתי מלון... גב' ברזילי נטלה חלק במספר אירועים משפחתיים..." שהיו קשורים במשפחתו של אחי המנוח, ושבהם לא נכחה אשתו, גב' וימן.

7. על רקע עובדתי זה, הגיע בית הדין האזורי למסקנה כי לא התקיים התנאי הנדרש בסעיף 4 לחוק הגמלאות, לפיו אלמנה המוכרת כ"שאיר" של נפטר הזכאית לגמלה מכוח החוק היא: "מי שהיתה אשתו בשעת מותו, לרבות מי שהיתה ידועה בציבור כאשתו וגרה עמו אותה שעה".

זאת, מן הטעם שלא הוכחו מגורים משותפים של גב' ברזילי והמנוח, אף לא הוכחה תלות כלכלית של גב' ברזילי במנוח כתוצאה מניהול חיים משותפים. על שתי אמות מידה אלה נעמוד להלן.

דרישת המגורים המשותפים

8. כדי שתוכר זכאותה של ידועה בציבור לגמלת שאירים עליה להוכיח כי היא גרה עם המנוח טרם פטירתו. יסוד המגורים המשותפים נדרש כאמור בסעיף 4(א)(1) לחוק הגמלאות. דרישה זו נשמעת גם מהוראות חוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה-1995 (להלן: חוק הביטוח הלאומי). כך, בסעיף 238 הימנו נקבע כי "אלמנה" הזכאית לגמלת שאירים היא "מי שהייתה אשתו של המבוטח בשעת פטירתו" ואשתו כהגדרתה בסעיף 1 לחוק הביטוח הלאומי, היא מי שהייתה "ידועה בציבור כאישתו והיא גרה עימו".

כפי האמור בחוות דעתה של חברתי סגנית הנשיא אלישבע ברק-אוסוסקין, הדרישה למגורים במשותף אינה דווקנית, נחרצת וחד-משמעית, ואין חולק כי יש להתאימה לתנאי המקום והזמן, בשים לב להשתנות העיתים ועל רקע הנסיבות המיוחדות של המקרה הנדון. עמד על כך עוד בשנות השמונים הנשיא בר-ניב בעניין משעלי, בדבריו אלה: "התנאי שאישה גרה עם גבר, במשמעות של קוהבטציה, יכול ויינתנו לו ביטויים שונים בגילים שונים, במצבי בריאות שונים ואף בתנאים כלכליים שונים... המילים "והיא גרה עמו" בקשר ל"ידועה בציבור" הן מיותרות אם רואים בהן תנאי חיובי מצטבר" [דב"ע מד/62- 0 המוסד לביטוח לאומי - זהבה משעלי, פד"ע טז 3, 7-8].

ברוח דומה ציין השופט אליאסוף בפסק הדין בעניין מימי עטר: "התנאי של מגורים משותפים של בני זוג, יכול ויינתנו לו ביטויים שונים בגילים שונים, במצבי בריאות שונים, ואף בתנאים כלכליים שונים" [דב"ע נו/255-0 מימי עטר - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע לב 385, 394; להלן: עניין מימי עטר].

והוסיפה חברתי סגנית הנשיא ברק-אוסוסקין בפסק הדין בעניין אורה אביטל:

"מגורים במשותף פירושו המהות, הכוונה לבלות בצוותא בחיי היום יום... אישה שפלוני בא לביתה כאל ביתו בכל עת שהוא מתפנה מעבודתו על מנת לחלוק עם אותה אישה את ההפסקות בעבודה, את חוויותיו, הרי גם אם מסיבות שונות הלינה אינה משותפת, אין בכך כדי להצביע שלבני הזוג אין חיים משותפים - cohabitation. קנה המידה צריך שיהיה של כוונה לחיי שיתוף" [עב"ל 1169/01 אורה אביטל - המוסד לביטוח לאומי, ניתן ביום 10.5.2004; להלן: עניין אביטל].

לטעמי, מגורים במשותף הם ביטוי למהות היחסים ולכוונת הצדדים לחיות חיי שיתוף של איש ואשתו. בילויים משותפים באירועים משפחתיים ובבתי מלון, ואף ביקורים תכופים בדירה ויחסי קירבה בין שניים, אין בהם כשלעצמם כדי להעיד על מגורים במשותף ועל ניהול משק בית משותף, כמשמעותם בסעיף 4 לחוק הגמלאות. שונה בעיני המשקל שיינתן לדרישת המגורים במשותף וקיום משק בית משותף כסממנים מכריעים למעמדה של הידועה בציבור כאשתו, אם מפאת גורם חיצוני אובייקטיבי נמנע מבני הזוג למלא את הדרישה, או שמא הייתה זו החלטה מודעת ורצונית של מי מהם. כך, לדוגמה, בעניין סבן הוכר מעמדה של ידועה בציבור למרות שלא התגוררה עם המנוח "בשעת מותו" מחמת שבערוב ימיו התגורר בבית הורים או בדיור מוגן [עב"ל 59/03 גבריאלה סבן - המוסד לביטוח לאומי, ניתן ביום 29.2.2004]; או אם היה המנוח מאושפז בבית חולים תקופה ממושכת עובר לפטירתו [עניין מימי עטר, עמ' 393; עע 33/99 עליזה צרפתי - הממונה על תשלום הגמלאות, ניתן ביום 18.12.2000, סעיף 10 לפסק הדין].

9. לא כן הוא בענייננו, בו הוכח כי המנוח התגורר עם אשתו בביתם המשותף ולא עם המערערת. בכך בלבד שהמנוח יצא ובא בציבור עם המערערת, אין די כדי לבסס את מעמדה כ"שאירה", הזכאית לחלוק עם המשיבה את גמלתו של המנוח.

10. ודוק. המקרה שלפנינו שונה מזה שנדון בפסק הדין בעניין אביטל, בו הוכח שהמנוח ניהל שני משקי בית, בעת ובעונה אחת, עם אלמנתו ועם הידועה בציבור; הוא התגורר עם כל אחת מהן בביתה. בכל בית היו לו בגדים, כלי רחצה וכלי גילוח; את סופי השבוע העביר המנוח בביתה של מי שטענה להיותה הידועה בציבור. לא הוכח שהמנוח שהה בביתה של המערערת חלק מלילות השבוע. בכך שהתהלך בדירתה "עם מכנסיים קצרים ונעלי בית" אין כדי להטות את הכף לטובת ההכרה בכך שהמערערת עונה על ההגדרה של ידועה בציבור, כמשמעותה בחוק הגמלאות.

התלות הכלכלית

11. מוסיפה המערערת וטוענת כי יש להכיר בה כידועה בציבור של המנוח מפאת תלותה הכלכלית בו, במהלך חייהם המשותפים. זאת, נוכח מטרתו של חוק הגמלאות וגמלת השאירים המשתלמת מכוחו לאלמנה - אשתו והידועה בציבור - שתכליתו "למנוע מחסור ממי שהייתה סמוכה על שולחנו של עובד המדינה (או המבוטח) והייתה תלויה בו, למחייתה, ובמותו קיפחה את מקור פרנסתה" [דב"ע לה/9-3 הגר צחורי - תלמה קלופפר, פד"ע ו 169, 174; וראו גם: דב"ע ל/19-0 המוסד לביטוח לאומי - רחל מנו, פד"ע ב 72, 77].

חוק הגמלאות, כמוהו כחוק הביטוח הלאומי, הם חוקים סוציאליים אשר נועדו להבטיח את זכויותיהם של שאירי המנוח שנקטעו עקב מות המפרנס [עע 1254/00 דורה שליאקין - הממונה על תשלום הגמלאות, ניתן ביום 26.1.2003, סעיף 8 לפסק הדין]. התלות הכלכלית עומדת ביסוד תכלית תשלומה של גמלת השאירים שהיא "... קיצבת קיום מינימלית המחליפה את אותה תלות קבועה ורציפה עד לפטירה, שיש לבת זוג בבן זוג התומך בה" [עניין אביטל, סעיף 1 לחוות דעתו של השופט פליטמן]. לפיכך, יש לבחון אם בנסיבות המקרה הספציפי, הרימה המערערת- הטוענת למעמד של ידועה בציבור, את נטל ההוכחה לפיה נגרם לה מחסור כלכלי עקב מות המנוח [דב"ע נג/7-6 אנה בטר - קרן הגמלאות המרכזית של עובדי ההסתדרות בע"מ, פד"ע כז 135, 141].

12. כעולה מפסק דינו של בית הדין האזורי, לא הרימה המערערת את נטל הראיה ולא הוכיחה תלות קבועה ורצופה במנוח למחייתה, אף לא הוכח כי נגרם לה מחסור כלכלי בשל פטירתו.

לעומת זאת, לא נסתרה טענתה של המשיבה – אשת המנוח, לפיה היא אינה עובדת וכל פרנסתה תלויה בגמלת השאירים המשתלמת לה. לפיכך, מבחן התלות הכלכלית עומד אף הוא בעוכרי תביעתה של המערערת להכיר בה כידועה בציבור של המנוח בנימין וימן.

13. ועוד זאת. לפי חוק הגמלאות בהכרה בזכאותה של הידועה בציבור לקבלת גמלת שאירים יש כדי לשנות מזכאותה של האלמנה לגמלה. כפי שציינתי בהקשר זה, בפסק הדין בעניין סנדה אהרון: "יש לתת את הדעת לכובד משקלה של המסקנה המתקבלת העשויה לשלול את זכויותיה של האלמנה לקיצבה" [עע 183/99 סנדה אהרון - הממונה על תשלום הגמלאות, פד"ע לז 396, 403 ; וראו סעיף 30 לחוק הגמלאות]. זאת, בשונה מהזכויות המוקנות בסעיף 258 לחוק הביטוח הלאומי, לפיו מבוטח שהניח אחריו יותר מאלמנה וידועה בציבור, תהא כל אחת מהן זכאית לגמלת שאירים כאילו היתה אלמנה יחידה.

נמצא, כי ההכרה במעמדה של "אלמנה" כ"שאירה" הזכאית לגמלת שאירים לפי חוק הגמלאות, נושאת עמה תוצאה קשה לשתיים האוחזות במנוח. שכן, זכות האחת עלולה לבוא על חשבון האחרת עד כדי שלילה גמורה של הגמלה. לא כן בזכאות לגמלה לפי חוק הביטוח הלאומי, בה עשויות לזכות השתיים, כל אחת לעצמה. מכאן, ההכרעה החד משמעית הנדרשת להיעשות במעמדן כ"אלמנת המנוח" של המערערת והמשיבה ובזכויות הנובעות מכך.

כמבואר לעיל, המקרה הנדון בערעור זה אינו ממין המקרים בהם ניהל המנוח שני משקי בית בעת ובעונה אחת. בענייננו, הוכח כי המנוח בחר שלא להתגורר בבית משותף עם המערערת, לא ניהל עימה משק בית משותף ולא תמך בה כלכלית. בכך שהמנוח הרבה לבלות עם הגב' ברזילי ובחברתה, ובכך שכדברי בית הדין האזורי "היתה חשובה למנוח והמנוח יקר לליבה" אין די כדי לקבוע כי המערערת "היתה ידועה בציבור כאשתו [של המנוח] וגרה עמו אותה שעה". מנגד, הוכח כי עד יום מותו התגורר המנוח בבית אשתו-המשיבה לה היה נשוי. בנסיבות אלה נוטה הכף להכיר במשיבה, הגב' וימן, כאלמנתו-שאירתו של המנוח הזכאית למלוא הגמלה.

14. טרם נעילה רואה אני להתייחס לתביעתה של המערערת להשיב את הדיון לבית הדין האזורי לשם שמיעת עדים וראיות בתיק. זאת, נוכח החלטתו של בית הדין האזורי להמשיך בדיון בתיק מהשלב בו נפסק עקב פטירתו של השופט מייבלום ז"ל, בהסתמך על העדויות שנשמעו, כתבי הטענות, חומר הראיות, המוצגים והסיכומים שהוגשו. ככל שהמערערת התנגדה להחלטה זו וככל שלא הייתה ראויה בעיניה, עמדה לה האפשרות להגיש לבית דין זה בקשת רשות ערעור על אותה החלטה. משלא עשתה כן בעיתו, אין לה אלא להלין על עצמה, ולא תישמע עוד בשלב הערעור, לאחר שניתן פסק הדין בערעורן של המשיבה והמערערת בפרשה זו.

15. סוף דבר: לו תישמע דעתי, ידחה ערעורה של נאוה ברזילי ויעמוד על כנו פסק דינו של בית הדין האזורי, לפיו משלם הממונה לגב' וימן את מלוא גמלת השאירים המגיעה לה.

בנסיבות העניין לא הייתי עושה צו להוצאות.

השופט עמירם רבינוביץ

אני מצטרף לדעתה של השופטת נילי ארד.

נציג ציבור מר יהודה בן הרוש

אני מצטרף לדעתה של השופטת נילי ארד.

נציג ציבור מר הלל דודאי

אני מצטרף לדעתה של השופטת נילי ארד.

סוף דבר

הערעור נדחה כאמור בפסק דינה של השופטת נילי ארד אליה הצטרפו השופט עמירם רבינוביץ ונציגי ציבור מר יהודה בן הרוש ומר הלל דודאי, כנגד דעתה החולקת של סגנית הנשיא אלישבע ברק – אוסוסקין. אין צו להוצאות.

ניתן היום כ"ט בכסלו, תשס"ז (20 בדצמבר 2006) בהעדר הצדדים.

השופטת נילי ארד

השופט עמירם רבינוביץ

סגנית הנשיא אלישבע ברק-אוסוסקין

נציג ציבור מר הלל דודאי

נציג ציבור מר יהודה בן הרוש