|
ברע000800/05 |
|
|
|
|
מירה וולברג, עו"ד ה
מ ב ק ש ת
-
מדינת ישראל – משרד הפנים ה
מ ש י ב ה
השופטת
ורדה וירט ליבנה
החלטה
1. לפני
בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בתל אביב (הרשם חיים אורגיל; דמ
9105/04), אשר דחה את תביעתה של המבקשת לגמול עבור עבודה בשעות נוספות ופיצויי
הלנת שכר.
2.
בית הדין האזורי עיין ובחן את המסמכים שהוגשו לתיק,
ולאחר שהתרשם מהעדויות שהוצגו בפניו קבע, כי המבקשת לא השכילה להרים את הנטל
להוכחת תביעתה. כמו כן קבע בית הדין, כי לא שוכנע, כי אושרה למבקשת עבודה בשעות
נוספות, ולחלופין המבקשת לא הוכיחה את השעות בהן הועסקה בשעות נוספות; המשיבה
הוכיחה, כי המבקשת הועסקה בתפקיד שאינו דורש קבלת קהל ועבודה בשעות נוספות, וכי
היא לא נדרשה בחודשים הנתבעים לבצע שעות נוספות; בית הדין אף לא מצא פגם בשיקול
הדעת שהפעילה המשיבה בחלוקת השעות הנוספות, וקיבל את עדותו של הממונה הישיר של
המבקשת, מר יצחק אלמוג, לפיה אמר למבקשת שאין היא זכאית לשעות נוספות; לגופו של
עניין, ציין בית הדין האזורי, כי חלק מהשעות הנוספות היו בגין נסיעה לירושלים,
ופרק זמן של 3 שעות לנסיעה כזו מהרצליה לכל כיוון אינו סביר.
3.
בבקשת רשות הערעור קובלת המבקשת כנגד קביעותיו
העובדתיות של בית הדין האזורי, אשר הובילו אותו למסקנה, כי לא הרימה את נטל הוכחת
זכאותה לגמול עבור עבודה בשעות נוספות. טוענת המבקשת, כי עצם עבודתה בשעות שטענה
להן לא היה שנוי במחלוקת, אלא אך השאלה האם אלו אושרו לה אם לאו; לדידה, הנטל
להוכיח, כי השעות הנוספות שעבדה בהן לא אושרו מוטל על המשיבה, אשר לא עמדה בנטל
זה; כן טוענת המבקשת, כי טעה בית הדין קמא עת התעלם מן העובדה, שהשעות הנוספות לא
אושרו למבקשת אף בדיעבד, לאחר שכבר ביצעה אותן.
4.
לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור, על נספחיה, ובפסק הדין
האזורי, אני מחליטה לדחות את הבקשה, בלא לבקש את תגובת המשיב. זאת בהתאם לתקנה
85(ג) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), תשנ"ב – 1991.
5.
כלל הוא שאין ערכאת הערעור מתערבת בממצאיה העובדתיים של
הערכאה הדיונית המבוססים על התרשמותה מן העדויות והראיות שהיו בפניה. בהליכי
דיון מהיר, בפרט, התערבותה של ערכאת הערעור היא מצומצמת ביותר, ומוגבלת בעיקר
לבירור שאלות משפטיות. (ראה דב"ע נז/212-9 משה קוריאט – נירה שובל,
מיום 27.04.98). בנסיבות המקרה, לא מצאתי מקום לחרוג מאותו כלל. בית
הדין האזורי קבע, בהתאם להתרשמותו מן המסמכים והעדויות שהיו בפניו, וביחס לשאלה
שבמחלוקת, כי לא שוכנע שעבודתה של המבקשת בשעות נוספות אושרה לה. לחלופין, קבע כי
לא הוכחו השעות בהן עבדה, אשר חובת הוכחתן מוטלת עליה. לא זו אף זאת, עדותו של
הממונה הישיר של המבקשת היתה טובה ומהימנה על בית הדין קמא, כי אף נאמר למבקשת שאינה
זכאית לגמול עבור עבודה בשעות נוספות. בנסיבות אלו, צדק בית הדין במסקנתו, כי
המבקשת אינה זכאית לקבלת גמול עבור עבודה בשעות נוספות, משלא אושרו לה, וכי דין
תביעתה להידחות.
בנסיבות
העניין, נחה דעתי, כי ממצאיו ומסקנותיו של בית הדין האזורי ראויים להתאשר, משלא
מצאתי סתירה בולטת לעין בחומר הראיות או טעות של ממש המצדיקה התערבות ערכאת
הערעור. ויודגש, לערכאת הערעור לא קיים היתרון שהיה לערכאה הדיונית להתרשמות בלתי
אמצעית מן הראיות (דב"ע מט/23-0 המוסד לביטוח לאומי – הירשהורן,
פד"ע כ 349, 352).
6.
סוף דבר – הבקשה נדחית.
אין צו
להוצאות.
ניתנה
היום, כ"ט חשון תשס"ו (01.12.2005) ותישלח
לצדדים בדואר.