בית הדין הארצי לעבודה
|
עע
000220/03 |
|
|
|
|
אילן ארגס ואח' המערערים
-
רשות הנמלים בישראל המשיבה
-
הסתדרות העובדים הכללית החדשה מתייצבת
בהליך
לפני: הנשיא סטיב אדלר, סגנית הנשיא אלישבע
ברק-אוסוסקין, השופט עמירם רבינוביץ
נציג עובדים מר יצחק
הרפז, נציג מעבידים מר צבי עמית
בשם המערערים: עו"ד יורם פיי,
עו"ד אריאל שריג, עו"ד ערן פלס
בשם המשיבה: עו"ד יעקב מלישקביץ
בשם הסתדרות העובדים הכללית החדשה:
עו"ד דורית טנא-פרצ'יק ועו"ד מיה פרי-אלתרמן
פסק דין
הנשיא סטיב אדלר
פתח דבר
לפנינו
ערעור ברשות (ברע 200/03) על החלטת בית הדין האזורי בחיפה [1] בה, בין היתר, נעתר בית הדין לבקשת המשיבה - היא הנתבעת (להלן: רשות
הנמלים או הרשות) - וחייב את כל אחד מ - 721 המערערים - הם התובעים -
לכמת את תביעתו. האם צדק בית הדין קמא משחייב את המערערים לכמת תביעתם או שמא נכון
היה להותיר את תביעותיהם כתביעות לסעד הצהרתי? זו הסוגיה לה נדרשים אנו בערעור זה.
[2] עובדות
המקרה
[א] תביעה שמספרה עב 8202/00
לסעד הצהרתי ומתן צו עשה הוגשה על ידי עו"ד שריג בבית הדין האזורי
בתל-אביב, ביום 22.10.00. התביעה הוגשה בשם 405 עובדי התפעול בנמל אשדוד (ובראשם
אילן ארגס), 5 עובדי מחלקת ים בנמל אשדוד ו"מזכירות הגימלאים" בנמל
אשדוד בשם 1,100 גמלאי הנמל. רשימת הסעדים המבוקשים כללה שמונה אלה:
[1] "פגמים בהסכמים שנחתמו בין
העובדים לבין המעביד בניגוד להוראות חוק הסכמים קיבוציים";
[2] "שכר עבודה, שכר
מולן..." מכוח החוק;
[3] "פיצויי פיטורים, תוספת שכר
לצורך פיצויי פיטורים..." מכוח החוק;
[4] "שעות עבודה, שעות נוספות,
עבודת לילה..." מכוח החוק;
[5] תשלום דמי חופשה..." מכוח
החוק;
[6] "שיעור דמי מחלה על פי שכר
העבודה המהותי..." מכוח החוק;
[7] "דמי השתלמות על פי שכר
העבודה המהותי, בהתאם לתקנות אירגון הפיקוח על העבודה (מסירת מידע והדרכת
עובדים)";
[8] "הפליית עובדים בכל הקשור
לתנאי העבודה, הכשרה, פיטורים ופיצויי פיטורים, על פי חוק שוויון ההזדמנויות
בעבודה...";
ביום 12.12.2000 חזר והגיש עו"ד שריג תביעה זו בבית הדין האזורי
בבאר-שבע, ככל הנראה מטעמי סמכות מקומית. התביעה מוספרה עב 2501/00.
[ב] ביום 18.6.2001 הגיש עו"ד שריג
תביעה נוספת לסעד הצהרתי וצו עשה בבית הדין האזורי בחיפה, בשם 50 עובדי התפעול
בנמל חיפה. התביעה מוספרה
עב 01/ 2200 עד עב 2150/01. הסעדים שהתבקשו במסגרת תביעה זו היו זהים בעיקרם
לסעדים שהתבקשו במסגרת התביעה שהוגשה בבית הדין האזורי בבאר-שבע. על פי החלטת רשמת
בית הדין האזורי בחיפה (כתוארה אז), עידית איצקוביץ,
מיום 31.7.2001, שולמה בעד
התביעה אגרה אחת בלבד בסך 53 ₪.
[ג] בהחלטתי מיום 4.4.2002 (בש"א 1132/02) נעתרתי לבקשת הצדדים בשתי
התביעות והורתי על איחודן ובירורן בפני מותב אחד בבית הדין האזורי בחיפה.
[ד] בהתאם, אוחדו ההליכים ולימים הוגש כתב תביעה מתוקן לסעד הצהרתי ולצו
עשה - הוא כתב התביעה שביסוד ערעור זה - בשם: 419 עובדי תיפעול של נמל אשדוד; 32
עובדי מחלקת ים בנמל אשדוד; 32 עובדי מתקני התפזורת בנמל אשדוד; 14 עובדי מינהל
בנמל אשדוד; 98 גמלאי נמל אשדוד; 23 עובדי נמל אילת; 11 עובדי תפזורת של נמל אילת;
9 עובדי מנהלה של נמל אילת ו-83 גמלאי נמל אילת. לטענת באי כוח המערערים המדובר
בסך הכל ב- 703 עובדים (אף כי חיבור הנתונים לעיל מוביל ל - 721 תובעים).
הסעדים המבוקשים בתביעה הם בעיקרם
הצהרתיים אולם כוללים גם בקשה "... להורות לנתבעת לפצותם בגין עוולות
השכר המתוארות לעיל, והכל בהתייחס לכל השנים שקדמו להגשת תובענה זו, ובאופן
שהנתבעת תגרום לתיקון כל המעוות ולהשלמת כל רכיבי השכר על פי הוראות הדין, בצירוף
ריבית חוקית מרבית, הפרשי הצמדה כדין, תשלום בגין הלנת שכר ומתן סעד מתאים הצופה
פניו לעתיד". כך, הוסיפו התובעים וביקשו כי: "מיד לאחר
מתן פסק הדין ההצהרתי, יעתרו התובעים לבית הדין בכדי לפצותם בגין כל עוולות השכר
הנ"ל, כל תובע ותובע לפי המגיע לו, על פי תחשיב אקטוארי מדויק שיוגש לבית
הדין כאמור".
[ה] במסגרת כתב ההגנה שהגישה הרשות נטענו, בין היתר, שתי טענות מקדמיות: האחת
- שדינה של תביעת המערערים להידחות ולחילופין להימחק על הסף, מחמת שלא הוגשו לבית
הדין יפויי כוח כדין. השניה - כי דין התביעה לסילוק על הסף מחמת שלא כומתה
כדין. בהחלטתו מיום 14.4.2003, הורה בית הדין האזורי למערערים, כמפורט בפתח
הדברים, לכמת את תביעותיהם. לגבי יפויי הכוח נקבע כי בית הדין יסתפק בהצהרת באי
כוח המערערים כי בידם יפויי כוח בדין. על חלקה של ההחלטה בה חויבו המערערים לכמת
תביעותיהם הוגשה בקשת רשות ערעור לה נעתרתי, ומכאן הערעור שבפנינו.
[ו] לקראת הדיון בערעור הורתי להסתדרות הכללית החדשה, שהיא הארגון היציג של
עובדי הנמלים, להגיש את עמדתה בהליך. כמו כן, הורתי למערערים לכמת 5 תביעות
לדוגמא. המערערים הצליחו במשימה באופן חלקי. לאמור, כומתו חלק מהרכיבים הנתבעים
(בגין הפרש תשלום לקופת גמל; הפרש תשלום לקרן השתלמות; הפרש תשלום לימי מחלה,
חופשה, מילואים וכד', והפרש תשלום בגין שעות נוספות), ולא כומתו רכיבים אחרים,
כגון עבודה במשמרת ג' כמשמרת נוספת לאחר עבודה במשמרת ב', שלשם כמותם נדרש גיליון
הנוכחות של כל עובד. הסכום הכולל של חמש התביעות נאמד ב - 1,738,461 ₪ קרן וערכן
ביום הגשת התביעה (יוני 2001 ואפריל 2002) היה 2,213,343 ₪. שווי חמש התביעות ביום
1.11.2004 היה 2,860,338 ₪.
[ז] לשם שלמות התמונה נוסיף, כי בא כוח הרשות סיכם בפנינו את נושאי התביעה
כך:
[1] תביעה לראות בפרמיה כחלק משכר
היסוד;
[2] תביעה לכלול הפרמיה בחישוב השכר
הקובע לגמלה;
[3] תביעה לכלול את מלוא הפרמיה
בחישוב דמי המחלה;
[4] תביעה לכלול את תוספת הכלכלה
ותוספת הנוכחות כחלק משכר השעה;
[5] תביעה לחשב את ערך שעת עבודה על
בסיס 184 שעות לחודש עבודה;
[6] לכלול "תוספת משמרת ג'
טרייה" בשכר השעה לעניין חישוב שעות נוספות;
[7] ביצוע החזר הפרשה לגבי עובדים
המבוטחים בפנסיה צוברת.
[3] טענות הצדדים בערעור
[א] עיקר טענות המערערים, הן אלה:
לאור אופיו של הסכסוך, הדרישה לכימות התביעות אינה הולמת. המדובר בסכסוך
הנושא אופי קיבוצי, על כן אין מקום לחייב את התובעים לכמת תביעתם. במסגרת ההליך
האמור, דרישת הכימות תוביל לכך שלא ניתן יהיה לקיים דיון הוגן, ענייני וסביר.
דרישת הכימות תחסל, הלכה למעשה, את אפשרות בירור התביעה. זאת, לאור העלויות
הכרוכות בכימות התביעה והעובדה שמרבית החומר הרלבנטי לשם כך מצוי בידי רשות
הנמלים.
[ב] רשות הנמלים, טענה מצידה כי היענות לדרישת המערערים שלא לכמת את תביעתם
תוביל לפיצול הדיון, באופן העלול לגרום ל'בוקה ומבולקה' מבחינה משפטית. החלטת בית
הדין האזורי היא החלטה דיונית, בה אין ערכאת ערעור נוטה להתערב. לגוף העניין,
המדובר בהחלטה נכונה ומוצדקת, מאחר שהלכה למעשה המדובר בתביעה כספית גרידא. העובדה
כי מספר גדול של תובעים התקבץ לשם הגשת התביעה אין בה כדי לשנות את פני הדברים
ואין בה כדי להוות עילה לפטור את המערערים מחובת כימות תביעתם. טענת המערערים לפיה
אין בידם את המידע הדרוש לשם כימות תביעתם אין לה על מה לסמוך, כיוון שבידיהם כל
ההסכמים וההסדרים עליהם הם מבקשים לבסס את תביעתם. בנסיבות אלה, לא יהיה זה ראוי
והוגן לחייב את רשות הנמלים, כנתבעת, לכמת את התביעה עבור המערערים-התובעים.
[ג] בבסיס עמדת ההסתדרות הכללית החדשה ניצבת ההנחה שמערך יחסי העבודה
בנמלים הינו מורכב. בתוך כך, נטען כי חלים על עובדי הנמלים עשרות ומאות הסכמים
והסדרים קיבוציים משתנים בין נמל לנמל ובין סקטור אחד למשנהו. כיום, שנים לאחר
חתימת חלק מאותם הסכמים, קיים קושי להתחקות אחר כל אותם ההסכמים הרלבנטיים לתביעה
מושא ערעור זה, ויתכן גם כי חלק מן ההסכמים וההבנות בין הצדדים אינו מצוי עוד בידי
ההסתדרות. אשר על כן, ביכרה ההסתדרות להתייחס לגופו של עניין ולשתי השאלות
העומדות, לטעמה, בלב המחלוקת בין הצדדים והן: האחת, שעות העבודה של עובדי תפעול וחישוב
ערך שעה; השנייה, תוספת כלכלה ונוכחות. בסוגית חיוב המערערים לכמת את תביעתם לא
הביעה ההסתדרות עמדה.
הכרעה
כימות
תביעות
[4] לאחרונה עמדנו בהרחבה, במסגרת פסק הדין בעניין רפפורט [2], על השיקולים המנחים בסוגיית כימות תביעות. הדברים שנקבעו בפסק
דין רפפורט יפים בעיקרם גם למקרה דנא ועל כן נביא את עיקרם, כדלקמן:
"נקודת המוצא בהקשר ליחס שבין
סעד הצהרתי וסעד כספי היא, שכלל, לא יידרש בית המשפט, ובית הדין לעבודה בכלל זה,
לתביעה לסעד הצהרתי מקום בו יכול התובע לכמת תביעתו ולתבוע סעד כספי. הלכה זו,
שנפסקה בבית משפט העליון, [3] אומצה ברבות השנים
אף בבתי הדין לעבודה. [4] כך, בפסיקתה של
השופטת פורת בעניין אלטמן: [5]
"השיטה הנקוטה בבתי
המשפט ובבתי הדין לעבודה היא, ככלל שלא ליתן רשות לתבוע סעד הצהרתי מקום שהזכות
הכספית התגבשה וניתן לתבעה במלואה. זאת חרף הקושי היחסי העשוי להתעורר או הטרחה
המוסבת לעתים, בכימות התביעה, וכל עוד לא הוכח כי נבצר הכימות...".
ההיגיון העומד ביסוד ההלכה בדבר אי היענות
לתביעה לסעד הצהרתי מקום בו יכול התובע לכמת תביעתו ולתבוע סעד כספי, הינה במגמה
למנוע מצב בו יהפכו בתי המשפט אכסניה לבירור דיונים עקרים, שלא יביאו את המחלוקות
בין הצדדים לידי סיום. עמד על כך השופט שמגר (כתוארו אז) בפסק הדין בעניין ברנר
משקבע: [6]
"האינטרס הציבורי הוא
יסוד המסד של השאיפה כי מחלוקות המובאות בפני הערכאות תגענה לסיומן וכי לא ייפתח
פתח להתדיינות כפולה, מקום בו ניתן למצותה בהליך אחד".
במקרים
רבים בהם לא נדרש התובע לכמת את תביעתו מתקשה הנתבע לעמוד על מהות התביעה לאשורה
ולהכין את הגנתו. זאת ועוד, כל נתבע זכאי לכך שההליך נגדו יתנהל במסגרת דיונית
התוחמת ומגדירה מראש את גבולות החיוב הכספי שהוא עלול להתחייב בו. ביטוי לנורמה
יסודית זו בשיטתנו המשפטית נמצא גם בתקנה 9 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין),
התשנ"ב - 1991, בה נקבע אילו פרטים צריך כתב תביעה לכלול, ובהם הסעד המבוקש
ושוויו. לפיכך, העובדה שלתובע עומד סעד כספי ממשי אותו הוא יכול לתבוע, מהווה
שיקול משמעותי כנגד מתן סעד הצהרתי. בכוחו של התובע המבקש סעד הצהרתי להתגבר על
הכלל האמור רק במידה שיצליח להצביע על אינטרס לגיטימי אחר, כבד-משקל, המצדיק את
הגשת התביעה לסעד הצהרתי בלבד".
דברים ברוח זו נפסקו על ידי בית דין זה גם בפסק הדין מנהלים ומורשי
חתימות של הבנק הבינלאומי, כדלקמן:
[7]
"כאשר תובע לא עשה כל
שביכולתו לפרט את העובדות הדרושות לקיומה של עילת תביעה ולכמת תביעה לסכום כסף,
דין התביעה להימחק. כאשר נראה לאדם שפלוני חב לו חוב, עליו לברר את העניין, ולאסוף
את ראיותיו קודם שיפנה לבית-הדין. אסף ומצא ראיות שנראות לו מספיקות לביסוס
תביעתו, יתכבד ויפנה לבית-הדין. אמנם הוא חייב להביא בכתב תביעתו את ראיותיו, אך
עליו לפרט את העובדות אשר אם יוכחו כראוי, ולא ייסתרו, יזכה בדיון. גישה זו עומדת
ביסודה של הדרישה, כי יש לכמת תביעה כספית. אומרים לו לתובע: קודם שתגיש תביעתך
עשה כל יכולתך לבסס את תביעתך על נתונים וחשבונות, ואל תטיל על בית-הדין, או בעל
הדין השני, את מלאכתך".
לאמור, ככל שתובע מודיע,
כי אינו מסוגל לכמת את תביעתו ומבקש הלכה למעשה מהנתבע להכין את התביעה עבורו, ספק
אם עומדת לו כלל עילת תביעה. לשון אחרת, תובע המבקש להגיש תביעה צריך להמצא במצב
בו פרטי תביעתו ידועים לו.
מן הכלל אל הפרט
[5] במקרה דנא כימות התביעה נחוץ, בין השאר, כדי להבין את מהותה. ככל
שהמערערים טוענים, כי לא קבלו את המגיע להם, עליהם לפרט את ההסכמים הנוגעים בדבר,
ושעליהם הם סומכים, וכן את יתר העובדות שיש בהן כדי להוכיח את זכאותם הנטענת
לסכומי כסף שונים. בתוך כך נטעים, כי המדובר בעובדי מחלקות שונות בנמלים. לטענת
באת כוח ההסתדרות, ישנם בין 26 ל-30 סקטורים שונים בנמלים ובהחלט יתכן מצב בו
לסקטור מסוים בנמל אשדוד, כדוגמא, מוקנים תנאים שונים מאלה של סקטור זהה בנמל חיפה.
לאמור, לכל מחלקה בנמל הסכמים קיבוציים והסדרים קיבוציים משלה. לפיכך, המשיבה
רשאית לדעת בפני מה היא צריכה להתגונן. זאת ועוד, הרשות זכאית לדעת על סמך אילו
הסכמים כל עובד תובע הפרשים; את חישוב הסכום; מה שולם לעובד לטענתו; מה הוא זכאי
לקבל, לטענתו, מה הוא ההפרש הנטען בין הסכומים.
שיקול נוסף הוא
זה של היחס שבין סכום התביעה של כל עובד לבין עלות כימות התביעה. ככל שהתביעה רחבה
יותר, כמו במקרה דנא, גוברת ההצדקה לדרוש מהתובע לממן את כימות התביעה.
יתרה מזו, מדובר
בתביעות של עובדים רבים ופיצול הדיון עלול להוביל לכך שההליך ימשך מעבר למקובל
ולרצוי. כמו כן, פיצול הדיון יחייב את בית הדין ללמוד את הסוגיה פעמיים במקום
ללמוד ולהכריע בתביעה בהליך אחד.
אשר לרכיבים
שהמערערים טוענים שאינם מסוגלים לכמת - עולה השאלה, מי אם כן יכמת אותם? אין זה
צודק לחייב את המעסיקה להוכיח את התביעות, כאשר המערערים אינם יכולים להצביע על
עובדות על פיהן הם זכאים לסכומים. למעשה, אין לדעת אם המערערים זכאים להפרשים,
מבלי שיש כימות לתביעתם. המסמכים העיקריים הדרושים לכימות התביעה הם תלושי שכר,
דו"חות נוכחות והסכמים-הסדרים-מוסכמות בכתב בין הצדדים. לטענת בא כוח רשות
הנמלים, שלא הוכחשה, עובדי הרשות מקבלים כל חודש תלוש שכר ודו"ח נוכחות. אשר
להסכמים, להסדרים ולמוסכמות - אלה אמורים להיות מצויים בידי הארגון היציג. ועוד,
אין להרשות הגשת כתבי טענות הנסמכים על הסכמים והסדרים שאינם מצויים בידי המערערים,
שכן אין לדעת מה נכתב בהם.
כמבואר
לעיל, התביעות הוגשו על ידי עובדים ממחלקות שונות ומנמלים שונים. לכל מחלקה הסכמים
והסדרים פרטניים ולכל נמל הסדרים והסכמים פרטניים. בעמדתה של ההסתדרות נאמר בעניין
זה כך: "2... בנמלים עשרות ומאות הסכמים והסדרים קיבוציים השונים מנמל
לנמל ובין סקטור לסקטור, העובדה כי חלפו שנים רבות ממועד חתימת ההסכמים הרלוונטיים
לתביעה וכן התחלפות בעלי התפקידים בהסתדרות, הרי שקיים קושי רב להתחקות אחרי כל
ההסכמים וההסכמות להם נוגעת תביעה זו". אם הדבר קשה לנציגי ההסתדרות
ודאי קשה הוא גם לנציגי רשות הנמלים אשר כאמור, זכאית לדעת על אילו הסכמים והסדרים
מסתמכים התובעים. יתרה מזו, ייתכן בהחלט כי אין בידי המערערים את כל ההסכמים
הנוגעים לדבר. על כך נאמר בעמדת ההסתדרות: "3... הנספחים שצורפו לכתב
ההגנה מטעם רשות הנמלים והרכבות מלמדים כי יתכן והיו הסכמים והסכמות נוספים בין
הצדדים בנושאים השונים אשר אינם מצויים בידינו. אשר על-כן עמדה זו מוגשת מתוך
זהירות מרבית ומתייחסת לשני נושאים בלבד".
כמו כן,
נטען בפנינו כי קיימים סידורי עבודה שונים בנמלים ואף שיטות שונות של חישוב שעות
עבודה ושעות עבודה נוספות. על מנת להתגונן צריכה הרשות לדעת ממה נובעים ההפרשים
שבין הסכומים ששולמו לבין הסכומים המגיעים לתובעים, לטענתם. בכימות תביעה אחת אין
בהכרח כדי לסייע למשיבה להבין את הכרוך בתביעות של עובדים אחרים ולהכין את הגנתה.
קושי נוסף בהכנת הגנה ללא כימות התביעות נובע מהעובדה, שחלק מהעילות קשורות
להפרשות לקופת גמל. העובד אמור לדעת את הסכומים שהופרשו עבורו לקופת גמל וכן את
הסכום המצטבר בקרן. הרשות יודעת אף היא מה הפרישה אבל זכאית לדעת מה היו ההפרשות
הנכונות, לטענת המערערים. בדומה, ישנן תביעות הנוגעות לעבודת משמרות שנקבעה בהסדרים
בין ההסתדרות לבין הרשות. חישוב התמורה עבור עבודת משמרות מורכב בשל התוספות
השונות הכרוכות בכך. על מנת להבין את התביעה ולהכין את הגנתה, רשאית הרשות לקבל
תביעות מכומתות.
האם עסקינן במקרה חריג?
[6] המסקנה המתבקשת מן הדברים עד כה היא אפוא שדרך המלך בשמיעת תובענות היא
לשמוע את ההליך כולו, כמעשה מקשה אחת. פיצול הדיון בהליך אפשרי רק במקרים חריגים.
לפיכך נשאלת השאלה, האם המקרה דנא בא בגדר אותם המקרים החריגים בהם אין זה ראוי
לחייב את התובעים לכמת את תביעותיהם?
כפי שקבענו בעניין רפפורט:
"על מנת להשיב על שאלה זו נדרשים
אנו לאזן בין שיקולי יעילות בירורו של ההליך מושא דיוננו, לבין תכליתה של מערכת
בתי הדין לעבודה, המבקשת להקל על הגישה למימוש זכויות מתחום משפט העבודה. מחד, יש
לשאוף לבירור הליכים במאוחד עם תום. מאידך, ההליך המוצע על ידי המערערים תכליתו
לאפשר לעובדים לממש את הזכויות המגיעות להם, אם וככל שהן אכן מגיעות להם, מבלי
שיועמדו בפניהם קשיים פרוצדוראליים המשפיעים על עלות התביעה, והעלולים להשפיע גם
על יכולתם לממש את זכויותיהם".
[7] לאחר ששקלתי את טענות הצדדים באתי לכלל מסקנה, כי אין זה המקרה בו ראוי
לשחרר את המערערים מחובת הכימות וטעמי לכך הרי הם מפורטים מטה.
[א] ראשית יאמר, כי אין המדובר בסכסוך קיבוצי, שכן בסכסוך שכזה חייב הארגון
היציג - דכאן ההסתדרות - להיות המבקש בהליך. חזקה על הארגון היציג שבטרם יגיש הליך קיבוצי, ישקול את כל
אותם שיקולים הדרושים לצורך קיום יחסי עבודה תקינים, לרבות הצורך לנהוג בתום לב
כלפי הצד השני. המקרה דנא מהווה דוגמה טובה לכך, שכן בא כוחה של רשות הנמלים טען
בפנינו, כי ההסדרים הקיימים בנמלים נשוא התובענות דנן, הם פרי הסכמים והסדרים
מוסכמים עם נציגי העובדים משך שנים רבות.
[ב] הדעת נותנת כי מתעוררות
בכל ההליכים שאלות משפטיות משותפות, אולם יחד עם זאת יש להניח כי קיימים גם הבדלים
בין התביעות של קבוצות העובדים השונות, לרבות בהקשר לסכומים הנתבעים.
[ג] אשר לטענת בא כוח המערערים בעניין הסרבול הכרוך בשמיעת מאות תיקים
באופן נפרד, יאמר פעם נוספת כי על התובעים מוטל העול של כימות תביעותיהם. ככל
שרשות הנמלים תבקש לתקוף את הכימות האמור עליה יהא להגיש כימות מטעמה. אם תבכר
הרשות להכחיש את העילות מבלי להגיש כימות מטעמה, הרי שהיא מסתכנת בכך שייקבע
שחישוב המערערים הוא החישוב הנכון. כך, אין צורך לשמוע חקירה ביחס לכל חישוב אלא
רק ביחס לאותם חישובים שלדעת נציגי הרשות אינם החישובים הנכונים ובמקרה כזה אף
רשאי בית הדין למנות מומחה לדבר מטעמו, תוך חיוב הצדדים בשכר טרחתו.
יתרה
מזו, קיימת הבחנה בין הכנת כל תביעה לבין ניהול המשפט. בית הדין רשאי לקבוע דרכים
לייעול שמיעת ההליכים לרבות איחוד הדיון בהן והכרעה אחת בכל השאלות המשפטיות
המשותפות.
[8] שקלתי ביני לביני אם נכון יהא להסתפק בכמותן של מספר תביעות מצומצם (5)
של עובדים מכל מחלקה ונמל, כאיזון בין זכות הרשות לדעת מפני מה עליה להתגונן לבין
הקושי הנטען של המערערים לכמת את תביעותיהם.
בסיכומי טענותיהם (בסעיף 7) נטען על ידי באי כוח המערערים, כי "אין
כאן שום בקשה לחייב את הרשות להציג את הראיות, התובעים יוכלו להציג את ראיותיהם
בעצמם ולהוכיח את עילת התביעה". מכאן מסקנתנו כי לא חוסר היכולת לכמת
את התביעות הוא בשורש הדברים, כי אם עלות הכנת התביעות המכומתות. דא עקא, שהמדבור
בתובעים המשתכרים הרבה מעל לשכר הממוצע במשק. שכרם ותנאי עבודתם נקבעו בהסכמים
ובהסדרים רבים שנעשו בין הארגון היציג שלהם לבין המעסיקה. רק לאחרונה ניהלו
ההסתדרות ורשות הנמלים משא ומתן על תשלומים נדיבים לעובדי הנמלים בגין המעבר
לחברות הנמל. ההסכם הקיבוצי בדבר המעבר ותנאי העבודה בחברות הנמל מחזיק מאות
עמודים. בהסכם נדונו תנאי עבודה רבים הנוגעים לתביעות המערערים. למעשה, מבקשים
המערערים להוסיף לתנאי העבודה המוסכמים. בנסיבות הללו ומבלי להכריע בשאלה האם אכן
יש ממש בעילות הנתבעות, אין הצדקה לפטור את המערערים מכימות תביעותיהם. בתו כך,
אינני מקבל את טענת באי כוח המערערים בסיכומיהם כי "דרישת הכימות תחסל
את האפשרות לברר את התביעה". כימות התביעות עשויה אמנם להכביד עליהם,
שכן יצטרכו לטרוח בהכנת הנתונים ואף לגייס לצורך כך מומחים לדבר, ואף לשלם אגרת
בית דין בהתאם. אולם, חזקה על עובד בשכר גבוה המגיש תביעה העולה על מיליון שקל,
שיש בידו גם לממן את הכנת התביעה כדבעי. אין זה המקרה, לטעמי, בו הצדק מחייב חריגה
מהכלל המקובל של כימות תביעות. אין זה גם המקרה המצדיק פגיעה בזכות המעסיקה לדעת
בפני מה עליה להתגונן.
נוסיף,
כי המדובר במקום עבודה מאורגן, בו נוהגים נציגי ההסתדרות וועדי העובדים להגן על
זכויות עובדי הנמלים ומשכך יכלה ההסתדרות ליזום את ההליך כהליך קיבוצי. ההסכמים
הקיבוציים החדשים נחתמו לאחרונה, והיה בידי הצדדים לקבוע במסגרתם הוראות בעניינים
נשוא התובענות דנן.
זאת
ועוד, על פי הסברי ההסתדרות בעמדה שהגישה בערעור, לא מן הנמנע שיש בהליכים אלה
משום מידה של חוסר תום לב, ככל שהם נוגעים לשעות עבודתם של העובדים. מחד – העובדים
וארגון העבודה שלהם השיגו תנאים בהסכמים קיבוציים המבוססים על עבודה בשעות העולות
על אלה שנקבעו בחוק ובצווי הרחבה. יש להניח, כי תנאים אלה לא נכפו על העובדים אלא
נקבעו בהסכמתם בתמורה להטבות ותוספות. מעמדת ההסתדרות עולה כי, לטענתה, מדובר
בחריגה מוסכמת מהוראות חוק שעות עבודה ומנוחה וצו הרחבה בעניין שעות העבודה.
מאידך – על אף שהרוויחו העובדים מתנאי העבודה הללו הם מגישים תביעות שנים לאחר מכן
ומבקשים תוספות על סמך ההסדר בחוק שהם חרגו ממנו ביודעין. בנסיבות אלה אין הצדקה
לחרוג מן הכלל של כימות תביעות ובתוך כך להקל על בעלי דין שאת תביעתו מלווה מידה
של חוסר תום לב. [8]
[9] בשולי הדברים ומעבר לצריך אוסיף, כי בידי המערערים היתה פתוחה דרך
נוספת להתגבר על הבעיות הכרוכות בכימות כל התביעות וזאת באמצעות הגשת תביעות מבחן
מכומתות (test case) של כל סוגי העובדים המיוצגים בתובענות דנן. אמנם לתביעות ממין זה
מתלוות מגבלות הקשורות במרוץ תקופת ההתיישנות ובהארכת בירור התביעות של כל
העובדים, אולם יתרונותיה הן בצמצום עלות ההכנה והניהול של התביעות ובכך שבסופן
עומדים לרשות התובעים העקרונות של מעשה בית דין והשתק פלוגתא. [9]
[10] עיינתי בחוות דעתה של חברתי, סגנית הנשיא, ואין בה כדי לשנות את דעתי.
את תגובתי לעמדתה העקרונית פרטית בפסק דין רפפורט ולא אחזור על הדברים.
סוף דבר
[11] לו תשמע דעתי יידחה הערעור, ההליך יוחזר אל בית הדי האזורי והמערערים
ישלמו למשיבה שכר טרחת עורך דין בסך 5,000 ₪.
סגנית
הנשיא אלישבע ברק-אוסוסקין
אין בידי לקבל את עמדת
חברי הנשיא סטיב אדלר. פסק דין הצהרתי הוא חלק מההליכים הפרוצדורליים בם נוקטים
בתי משפט כאשר הנסיבות מתאימות לכך. אין לקבוע מסמרות. כללי הדיון באים לשרת את
המשפט המהותי. מציין משה קשת בספרו: "הזכויות הדיוניות וסדר הדין במשפט
האזרחי הלכה למעשה", מהדורה ארבע עשרה מעודכנת לחודש יולי, 2004 (הוצאת לשכת
עורכי הדין, כרך ראשון, עמוד 15):
מנקודת הראות של תורת המשפט, זכויות דיוניות הן אלה
שבאמצעותן ותודות להן אפשר לאכוף על החייבים קיום חובותיהם כלפי הזכאים לכך, או
להתיר לחייבים לפטור עצמם מחובה כלשהי, בין משום שאינה ראויה להיות אכיפה על פי
המשפט, ובין משום שלא ננקטו ההליכים הדרושים או הנכונים לשם אכיפתה. זכויות
דיוניות הן הכרחיות וחיוניות לכל שיטת משפט. מה טעם בעילת תובענה, שאין לגביה זכות
דיונית המאפשרת את מימושה? בלי הזכויות הדיוניות אין הזכויות המהותיות יכולות להנות
ממעמדן כ"זכויות בנות אכיפה משפטית".
הזכויות הדיוניות אם
כן אינן עומדות בפני עצמן. תכליתן לשרת את בית המשפט ביישום זכויות מהותיות.
התכלית היא שהדיון בזכויות המהותיות יהיה יעיל ואפקטיבי. הזכויות הדיוניות אינן
באות להקשות על בית המשפט, הן אינן מבקשות לשים מכשול בפני בית המשפט בשם
הפורמליות. נהפוך הוא. הן מבקשות להקל על בית המשפט, ובדרך זה על הצדדים לסכסוך,
להגיע לתוצאה הנכונה, לאכוף זכויות מהותיות המגיעות לצד כדין, או לא לאוכפן אם אלה
אינן מגיעות כדין. אל לנו אם כן
להכניס את עצמנו לסד של כללים מבלי לבחון את מהותם של הכללים הדיוניים. דרך הדיון
באה להקל על בית המשפט והצדדים, לא להכביד עליהם. על כן על בית המשפט לבחור
בפרוצדורה היעילה והנוחה ביותר לו ולצדדים המתדיינים. לא פורמליזם דיוני אלא
גמישות דיונית.
הסעדים שבית משפט
מוסמך ליתן הם שונים. יכול שהסעדים יהיו סעדים כספיים, יכול שיהיו הצהרתיים, יכול
שיהיו סעד הצהרתי זמני על מנת לשמר מצב קיים. בסופו של יום סעד ענייני הלוקח בחשבון את המטרה של בחינת הזכות
המהותית הוא גם אפקטיבי.
סעד הצהרתי הוא אחד
הסעדים שבית משפט נותן במקרים המתאימים. אל לנו לקבוע שתמיד ינתן קודם כל סעד
הצהרתי. אל לנו לקבוע שלעולם לא ינתן סעד הצהרתי. טול לדוגמא שאלה עקרונית המבקשת
לבחון אילו תקנות של קרן פנסיה תחולנה על עובדים הפורשים לגמלאות, האם אלו שהיו
קיימות בהצטרפם לקרן או אלו שקיימות ברגע גיבוש הזכות, היינו, עם פרישתם. היעלה על
הדעת שבית משפט ידרוש שהתובעים הפנסיונרים יכמתו את תביעתם בטרם תוכרע השאלה
העקרונית. האם על התובעים לחשב מה היקף הפגיעה בפנסיה לפי כל אחד מדרכי החישוב
(ראו לדוגמא 
עע 629/97 משה אליאב ואחרים - קרן מקפת מרכז
לפנסיה ותגמולים אגודה שיתופית בע"מ, פד"ע לו, 721). ברי שבמקרה מעין זה כמו במקרים רבים אחרים יש
לברר את הזכויות המהותיות. היה וימצא שקימות זכויות מהותיות, ניתן לברר את היקפן.
עתים הצדדים עצמם יסתפקו בהצהרה על קיומה של זכות מהותית ויבצעו את החישובים בעצמם
לאור הזכויות שנקבעו. החישוב בדרך כלל אינו נתון במחלוקת כאשר מתברר שהזכות קיימת.
עמד על כך סגן הנשיא יצחק אליאסוף בדב"ע נז/3-79 הסוכנות היהודית לארץ
ישראל – צבי רוטנברג (פד"ע לב, 39):
אכן, ההלכה היא כי יש להעדיף כימות תביעה על פני סעד
הצהרתי (ראו דב"ע מז/3-1 הסתדרות מדיצינית הדסה – ורדי ואחרים,
פד"ע יט 63בעמודים 68-71). יחד עם זאת, משמדובר בזכאות לגימלה, הן גימלה
מהמעביד עקב פרישה מעבודה והן גימלה עקב אירוע מזכה בביטחון הסוציאלי, ניתן להזדקק
לסעד הצהרתי (ראו, לדוגמה, דב"ע מז/3-1 הסתדרות מדיצינית הדסה – ורדי ואחרים,
פד"ע יט 63בעמודים 68-71; דב"ע לב/44-9 קרואני – מדינת ישראל,
פד"ע ה, 11).
סעד הצהרתי בערכאות
למיניהן בא אם כן להצהיר על זכות משפטית. על תובע המבקש סעד הצהרתי להוכיח שניים,
כי בידו זכות מהותית וכי ראוי לשריינה וליתן לו סעד בגינה. תובע סעד הצהרתי חייב
להראות כי המצב עליו הוא מבקש להצהיר אכן קיים וכי ראוי לשריינו (משה קשת:
"הזכויות הדיוניות וסדר הדין במשפט האזרחי הלכה למעשה: מהדורה 14, מעודכן
ליולי, 2004, כרך ראשון, עמוד 556).
אמת, הגישה בעבר היתה כי לא ינתן סעד הצהרתי באופן רחב. התקנה בתקנות סדר
הדין האזרחי של 1963 היתה:
לא תיכשל תובענה מחמת שהסעד הנתבע הוא הצהרה בלבד.
בתקנות
ה'תשמ"ד-1984 הורחבה התקנה:
בכתב תביעה רשאי התובע לבקש כל סעד שמוסמך בית משפט
לתיתו, לרבות צו לתשלום סכום כסף, צו אכיפה, צו עשה, צו לא תעשה וצו הצהרתי.
נוסח זה השווה את הסעד ההצהרתי לכל סעד
אחר (קשת, שם, עמוד 555). הגישה בכל בתי המשפט הפכה לליברלית הרבה יותר. אמת, סעד
הצהרתי אינו סעד בר אכיפה כסעדים אחרים. אך כאשר תובע מבקש להצהיר על זכויות שיש
לו ולשריינן, זהו הסעד המתאים. הסעד נחשב כסעד לכל דבר ועם הינתנו נוצר מעשה בית
דין. לכן ניתן לתת סעד הצהרתי בפסק דין חלקי והדבר יחשב כמעשה בית דין ולא כהחלטת
ביניים.
בית הדין לעבודה הוא
ערכאה שיפוטית ככל ערכאה אחרת. אין ולא ראוי שיהא דין שונה לפורום שונה אלא אם
המטרייה הספציפית דורשת זאת. כך לגבי המשפט המהותי. כך לגבי כללי פרוצדורה. עמד על
כך הנשיא צבי בר-ניב:
בערעור זה אין בית-הדין חייב לפסוק סופית בשאלת הפירוש
הנכון. העתירה היא לפסק-דין הצהרתי. פסק-דין הצהרתי הוא מהסעדים שבשיקול דעתו של
בית-משפט,
ובית-דין לעבודה לא יימנע מלתיתו, עת יהיה בכך כדי לסייע
לקידום יחסי עבודה תקינים ולהבטחת זכויותיו של צד ליחסים אלה.
הדבר נכון פי כמה
כאשר קבוצה גדולה של עובדים תובעת הכרה בזכויות מסויימות לפי הסכמים קיבוציים,
הסדרים קיבוציים או התנהגות לאורך זמן. הדבר נכון פי כמה בדיני עבודה, כאשר זכויות
מהותיות רבות הן זכויות קבוצתיות, קיבוציות. נוסיף כי זהו מקרה טיפוסי בו ראוי
לבחון ראשית לכל את עצם הזכויות. נוסיף עוד כי גם מבחינת יעילות בית המשפט במקרים
כגון דא עדיף לבית המשפט לדון בעצם הזכות ולא לעסוק בעשרות או מאות עמודי פרטים
וחישובים. לכן ראה בית דין זה בעניין ישראל קמיל (בע"ע 1400/04 ישראל קמיל ו- 2422 מערערים נוספים –
בזק החברה הישראלית לתקשורת - טרם פורסם) מקום לדון ראשית לכל בעצם הזכויות,
תוך בחינה אם יש מקום להצהיר על הזכויות. באותו עניין טענה המעבידה כי התביעה אינה
מפורטת מבחינה עובדתית כנדרש ואינה מכומתת כדבעי וכי לא שולמה אגרה מתאימה. בית
הדין האזורי בירושלים (השופט אייל אברהמי, עב 002035/00) נעתר לבקשת בזק וסילק על
הסף את תביעתם של 2423 תובעים, גמלאי בזק. תביעתם של המערערים היתה לקבל פסק דין
הצהרתי לגבי רכיבים שונים שלטענתם צריכים להיכלל בשכר הקובע לצורך חישוב הפנסיה.
בית הדין הארצי ציין:
לא נראה לנו כי היה מקום לסלק
על הסף את התביעה. התובעים עתרו לפסק דין הצהרתי הבוחן זכאות לכלול בשכר הקובע
לפנסיה רכיבים שונים. הליך של פסק דין הצהרתי במקרה זה הוא הליך נכון מאחר והמבוקש
הוא לקבוע עקרונות. לאור העקרונות שיקבעו יחשב השכר הקובע לפנסיה לגבי כל גימלאי
וגמלאי.
בית הדין לעבודה כמו
כל בית משפט רשאי במקרים המתאימים ליתן פסק דין הצהרתי בו יצהיר על זכויות. הדבר
נתון לשיקול דעתו של השופט. את שיקול דעתו יפעיל השופט בסבירות ולא בשרירות על פי
הנסיבות של המקרה. בית הדין במסגרת שיקוליו יביא בחשבון גם את המיוחד למשפט העבודה
(ראו דב"ע לה/3-110 שלום לבבי – מדינת ישראל, פד"ע ז' 220, 223).
המערערים טוענים כי
זכויותיהם הקבועות בחקיקת המגן, בהסכם הקיבוצי המיוחד על נספחיו השונים ובהסכמים
הסקטוריאליים השונים נפגעו. יש לברר
שאלה זו. יכול ולא נפגעו כלל זכויותיהם. למה הדבר דומה. לבחינה של בית משפט בפסק
דין חלקי את השאלה אם היה נזק. לאחר מכן, אם אכן בית המשפט יגיע למסקנה כי נגרם
לתובע נזק, הוא יבחן את גובה הפיצוי. בדומה בית הדין קובע תחילה אם התקיימו יחסי
עובד-מעביד שאם לא כן אין לבית הדין סמכות עניינית ואין גם מקום לבחון את הזכויות
מכוח דיני העבודה. הוא הדין בענייננו.
ברי שמתן סעד הצהרתי
נתון לשיקול דעתו של השופט. כשם שאין לאמר שלעולם לא ינתן סעד כזה, כן אין לאמר
שתמיד יש להצהיר קודם על הזכויות ולאחר מכן לבחון את הסעד הכספי. לרוב לא יהא צורך
בכך. היה ובית הדין יגיע למסקנה כי קיימות זכויות מסוימות מכוח הסכמים או הסדרים
קיבוציים או חקיקת מגן, החישוב בדרך כלל יכול שיעשה על ידי הצדדים עצמם.
ועד הערה אחת. הנשיא
עמד על כך שידוע לנו שהמערערים הם במצב כספי טוב מאחר והם זכו להטבות בעת ההפרטה.
נראה לי שעניין זה אינו רלוונטי לשאלה המשפטית. כמו כן אין לתת משקל לעובדה שבדרך
זה משלמים המערערים פחות אגרה. אנו דנים בהליך ראוי ללא התחשבות בצד הכספי של בית
הדין.
הנה כי כן לו דעתי נשמעה היינו מקבלים את הערעור ומשיתים על המשיבה הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך -.20,000 ₪ שישולמו תוך 30 יום.
השופט עמירם רבינוביץ
1. קראתי
את דעותיהם של חברי הנשיא וסגנית הנשיא ואני סבור שבמקרה הנוכחי דעת הנשיא על פי
הנתונים העובדתיים, מצדיקה את התוצאה אליה הגיע.
2. אין
מחלוקת, שסעד הצהרתי יאה למקרים מסוימים, ואף עדיף באותם מקרים על פני סעד כספי.
כך ניתן לסבור, שסעד הצהרתי שיש בכוחו לסלק ביעילות ובמהירות מחלוקת מעורבים רבים,
שהמכנה המשותף הרלוונטי שלהם נקי מספיקות - עדיף על תביעות רבות של יחידים שעילתם
והסעד המבוקש על ידם זהה.
3. לא
זה המקרה שבפנינו. במקרה הנוכחי מדובר בעובדים של מחלקות שונות בנמלים מסקטורים
שונים, שעליהם חלים הסכמים והסדרים קיבוציים שונים. המכנה המשותף במקרה זה רופף,
וספק אם הוא קיים כלל.
יתר על כן,
התביעות רובן ככולן בשלו, ואין כל סיבה שלא לכמתן.
4. אשר
על כן סבורני, כאמור, שבנסיבות הקיימות לא ניתן להימלט מן הכימות.
נציג עובדים, מר יצחק הרפז
הריני מצטרף לפסק דינו של הנשיא סטיב אדלר.
נציג מעבידים, מר צבי עמית
קראתי את
עמדותיהם של הנשיא, סטיב אדלר, סגנית הנשיא אלישבע ברק אוסוסקין והשופט
עמירם רבינוביץ. המחלוקת בין הצדדים לדיון ובין חברי המותב, נוגעת בעיקרה לשאלת הפרוצדורה המשפטית הנכונה שיש
לנהוג בה.
האם ניתן לקבל את עמדת העובדים, 772 במספר, המבקשים
ללכת בהליך של פס"ד הצהרתי. זאת, בין השאר על בסיס קשיים אובייקטיבים באיסוף
נתונים לביסוס התביעה הכמותית. או
עמדת רשות הנמלים הטוענת כי יש לדחות את התביעות על הסף שכן, התובעים לא הגישו
נתונים כמותיים לביסוס תביעתם.
עמדתו של הנשיא אדלר, מתבססת על שורה של הלכות משפטיות,
שבהן מודגשת חובתו של התובע להבהיר במספרים את מהות תביעתו. זאת בין השאר, גם כדי
לאפשר לנתבע לגבש את הגנתו ומכאן מסקנתו של הנשיא, אליה מצטרף גם השופט רבינוביץ,
לדחות את הערעור ולחייב את המערערים בהוצאות המשפט.
עמדתה של סגנית הנשיא מנוגדת לחלוטין. לגישתה, על אף
שעקרונית עדיף כמותה של תביעה, פס"ד הצהרתי, הוא מן הסעדים שבית הדין לעבודה
מוסמך לתיתם . לדעתה יש להפעיל את שיקול הדעת המסור לבית המשפט וליתן פס"ד
הצהרתי, בכל אותם המקרים שבהם מתן פס"ד כזה, יש בו כדי לקדם יחסי עבודה
תקינים ולשמור על זכויות צד ליחסים האלה.
אני מבקש להצטרף לעמדתה של סגנית הנשיא. אין ספק כי במקרה דנן בגלל המספר הרב של העובדים
ובגלל העבודה שהמדובר בעשרות רבות של הסכמים קיבוציים והסכמות, דיון על בסיס כימות
תביעות הוא בלתי אפשרי והעמדת הדרישה לכימות כדרישה אובליגטורית מונעת בפועל דיון
משפטי ובכך קיים חשש לאי צדק מצד אחד ואף לערעור יחסי העבודה מצד שני. שכן, עובדים
שבית הדין חוסם בפניהם את הדרך לבירור משפטי של תביעותיהם, עלולים לבחור בדרך אחרת
של סכסוכי עבודה, בניסיון להשיג את שלדעתם מגיע להם.
יתרה מזו, נראה לי כי גם אם היה ניתן להשיג נתונים כמותיים לביסוס כל אחד מ- 772 התביעות השונות, עדיף היה לצרכי ייעול
ההליך המשפטי, לא לנהל דיון פרטני בכל אחת מן התביעות לנקוט בדרך של מתן פס"ד
הצהרתי, תוך מתן אפשרות לצדדים, לחשב את זכויותיהם ההדדיות על בסיס העיקרון שיקבע
בית הדין.
ומילה נוספת על תפיסתי את תפקיד בתי הדין לעבודה. ככל שלמדתי מן השנים שבהן אני מכהן
בתפקיד נציג ציבור, נוטים בתי הדין לעבודה, לנהוג גמישות מסוימת בתהליכי הפרוצדורה
המשפטית. נראה כי בגלל אופי הדיון הנוגע לזכויות של בודדים ולעיתים גם אנשים קשיי יום, נוטים בתי הדין לאפשר
לצדדים לטעון את טענותיהם גם אם לא עמדו בכל כלליה ודקדוקיה של הפרוצדורה המשפטית.
לעיתים, בתי הדין לעבודה אף שמים
עצמם לפה לבעלי דין שאין ידם משגת לשכור עורכי דין. כנציג ציבור, אני מוצא עצמי לא
פעם נרגש ומתפעל מגישה זו, המנסה לעשות לא רק דין, אלא גם צדק.
נראה לי כי אימוץ הגישה הזו והרחבתה, גם במקרים שאינם נוגעים דווקא לקשיי
יום, מחייב את הרחבת האפשרות לצדדים לסכסוך עבודה להביא את תביעותיהם בפני בית הדין לעבודה, גם אם
יש קושי בנושא של העדר כימות וראוי שבית הדין ישמע ויפסוק לגופו של עניין ולא ידחה
תביעה של מי שסבור שזכויותיו נפגעו, תוך אימוץ טיעון פרוצדורלי שניתן לחלוק עליו.
אחרית דבר
ברוב דעות נדחה הערעור, כאמור בפסק דינו של הנשיא סטיב אדלר, ובניגוד לדעתם
החולקת של סגנית הנשיא אלישבע ברק-אוסוסקין ונציג הציבור מר צבי עמית.
ההליך מוחזר לבית הדין האזורי בחיפה ויימשך בהתאם להנחיותיו, כאמור בהחלטה
מושא הערעור.
המערערים ישלמו למשיבה - רשות הנמלים - שכר טרחת עורך דין בסך 5,000 ₪.
ניתן בהעדר הצדדים היום, ל' בשבט
התשס"ו (28.2.2006), ויישלח לצדדים.
הנשיא סטיב אדלר, סגנית הנשיא אלישבע ברק אוסוסקין, השופט
עמירם רבינוביץ
נציג עובדים מר יצחק
הרפז, נציג
מעבידים מר צבי עמית