|
עסק000052/09 |
|
|
|
|
עסק
52/09
|
|
|
||
|
בשא
76/09 |
||||
|
|
אלי זילבר
|
|||
|
|
- |
|||
|
|
1. חברת החשמל לישראל בע"מ 2. הסתדרות העובדים הכללית החדשה
|
|||
|
|
||||
|
הנשיא
סטיב אדלר, השופט יגאל פליטמן, השופטת נילי ארד, נציג
עובדים יהודה בן הרוש, נציג
מעבידים מר דוד רג'ואן |
||||
|
מטעם המערער: עו"ד רן פינגרר |
|||
|
מטעם חברת החשמל: עו"ד חגי
ורד מטעם ההסתדרות אין התייצבות |
|||
השופטת נילי ארד
פתח דבר
המערער מר אלי זילבר עובד
המשיבה 1 (להלן: חברת החשמל או החברה) הורשע בעבירות תקיפה והטרדה
מינית אותן ביצע בעובדת החברה, בפסק דין של בית משפט השלום אשר הפך חלוט בפסק דינו
של בית המשפט המחוזי.
מהלכי החברה לפיטורי
המערער, במסגרת חוקת העבודה של חברת החשמל ולפיה (להלן: חוקת העבודה), עלו
בתוהו נוכח התנגדות המזכירות הארצית של עובדי חברת החשמל לישראל בע"מ (להלן: נציגות העובדים) ושתיקת
הסתדרות העובדים הכללית החדשה (להלן: ההסתדרות).
אי לכך ובמסגרת
היחסים הקיבוציים המתחייבים מחוקת העבודה, הגישה החברה לבית הדין האזורי לעבודה
בחיפה בקשת צד בסכסוך קיבוצי שהמשיבות לה היו ההסתדרות ונציגות העובדים. בבקשת הצד
עתרה חברת החשמל להתרת פיטוריו של המערער. נציגות העובדים עמדה בסירובה בכל הנוגע
לפיטורי המערער מעבודתו בחברה וההסתדרות נמנעה מהתייצבות להליך ומהגשת עמדתה.
במסגרת הדיון בהליך התגבשה הסכמה בין החברה לבין נציגות העובדים, בדבר העברת
הסכסוך לבורר מוסכם, כדי שיכריע בין עמדות החברה מזה והנציגות מזה, בשאלת פיטוריו
של המערער ואמצעי המשמעת שיינקט כלפיו. הסכמת הצדדים קיבלה תוקף של החלטה.
בפסק הבוררות נקבע כי
אין מנוס מפיטוריו של המערער בתנאים כספיים מיטיבים. או אז, פנה המערער לבית הדין האזורי
בבקשה לבטל את פסק הבורר. נציגות העובדים משכה ידיה מן ההליך ואילו ההסתדרות דבקה
במנהגה להימנע מהבעת עמדה בנושא. חברת החשמל מצידה הגישה בקשה לאישור פסק הבורר.
בית הדין האזורי דחה את בקשת המערער, ומנגד אישר את פסק הבוררות תוך שקבע
כי חברת החשמל רשאית לפטר את המערער.
המערער לא השלים עם
פסיקתו של בית הדין האזורי ומכאן הערעור שלפנינו. נציגות העובדים וההסתדרות לא
התייצבו לדיון בערעור, אף לא הגישו עמדתן למרות שהתבקשו לעשות כן. בעלי הדין
שנותרו ב"סכסוך הקיבוצי" שלפנינו היו איפוא המערער וחברת החשמל.
נוכח הודעת הצדדים על
הזמנת המערער לשימוע לקראת פיטורים למחרת היום, ניתן בתום הדיון שנועד לפנינו ביום
20.1.09 פסק הדין הדוחה את הערעור. במסגרתו קבענו כי יש להותיר על כנו את
פסק הבוררות ככתבו וכלשונו לרבות הכרעת הבורר לפיה "יש לקבל את דרישת החברה לפטר את מר זילבר".
נימוקינו וטעמינו לדחיית הערעור יפורטו להלן.
פרק ראשון: השתלשלות העניינים
בירור התלונה על הטרדה ותקיפה מינית
2.
המערער (להלן
גם: מר זילבר) הועסק בחברת החשמל כמנהל האנגר ציוד בתחנת הכח 'אורות רבין' בחדרה. ביום
9.1.00 הגישה עובדת החברה (להלן: העובדת) תלונה נגד מר זילבר על הטרדה
מינית ותקיפה. התלונה נדונה בו ביום בוועדה המרחבית לבדיקת תלונות בדבר הטרדה
מינית בחברת החשמל. נוכח החשד לביצוע עבירות פליליות של תקיפה מינית בנוסף להטרדה
מינית ולפי הנוהל החל בחברה הוקמה ועדה לבחינת החשדות.
המלצותיה של הוועדה לבחינת חשדות מצאו ביטוין במזכר מיום 25.1.00 בו ציין היועץ
המשפטי ומזכיר החברה, עו"ד דוד יהב (להלן: היועץ המשפטי) כי הוועדה
שמעה את מר זילבר, את העובדת ועובדים נוספים "ולאור הגרסאות הסותרות שהיו
בפניה ובהעדר כלים מקצועיים להגיע לחקר האמת" המליצה להפריד בין מר זילבר ובין
העובדת עד למועד סיום העסקתה המתוכנן בחברה. "בהתאם להמלצה זו יצא העובד
לחופשה עד לאותו מועד" ומכיוון ש"העניין נמצא בחקירה משטרתית - תנקוט
החברה צעדים משמעתיים נגד העובד מיד עם קבלת תוצאות החקירה ובהתאם להן".
פסק הדין בבית משפט השלום
3.
ביום 4.3.02
הוגש לבית משפט השלום בחדרה כתב אישום נגד מר זילבר (להלן גם: הנאשם) בגין
שישה מעשים מגונים והטרדה מינית שביצע בעובדת (להלן בפרק זה גם: המתלוננת)
במהלך החודשים דצמבר 1999 - ינואר 2000. בהתאם, יוחסו למערער עבירות של ביצוע
מעשים מגונים לפי סעיפים 348(א) ו- 345(א)(1) לחוק העונשין, תשל"ז – 1977
והטרדה מינית לפי סעיפים 3(א)(2), (3) ו-5 לחוק למניעת הטרדה מינית, התשנ"ח –
1988 (ת"פ 1979/02).
בהכרעת הדין שניתנה
ביום 27.9.05 הורשע מר זילבר בעובדות המפורטות בכתב האישום. השופטת דיאנה סלע
קבעה כי "התביעה הוכיחה מעבר לכל ספק סביר את אשמתו של הנאשם" וכי גרסת
המתלוננת נמצאה מהימנה. בתוך כך נקבע, כי הנאשם ביצע את המעשים המגונים המיוחסים
לו בכתב האישום "מתוך כוונה להתגרות ולהגיע לסיפוק מיני, בניגוד לרצונה של
המתלוננת, אשר הביעה את התנגדותה במילים ובמעשים"; וכי "חזר והציע
למתלוננת הצעות מגונות, ואף חזר ותיאר את המעשים אשר היה רוצה לעשות בה באופן אשר פגע בכבודה
והשפילה".
בתאריך 16.3.06 נגזר דינו של מר זילבר למאסר בפועל
לשלושה חודשים אותו ירצה
בעבודות שירות על פי חוות דעת של ממונה על עבודות שירות. בנוסף נגזר עליו מאסר על
תנאי למשך עשרה חודשים, קנס בסך 7,500 ש"ח או מאסר תחתיו ל- 45 יום, ופיצוי
למתלוננת בסך 7,500 ש"ח.
בית המשפט נעתר לבקשת בא-כוחו של מר זילבר והורה על עיכוב ביצוע גזר הדין
למשך 30 יום נוכח הודעתו על כוונה להגיש ערעור על הכרעת הדין.
פסק הדין בערעור בבית המשפט המחוזי
4. בפסק
דין מיום 2.11.06 דחה בית המשפט המחוזי בחיפה (סגן הנשיא יגאל גריל, והשופטים ברכה
בר-זיו ועודד גרשון; ע"פ 796/06) את הערעור שהגיש מר זילבר על ההרשעה, תוך
שקבע כי "עדותה וגרסתה של המתלוננת נתמכו בראיות שפורטו בהרחבה על ידי בית
המשפט קמא. אין בטענות המערער כנגד ממצאיו של בית המשפט קמא כדי להצדיק את
התערבותה של ערכאת הערעור". בכך הפכה הרשעתו של מר זילבר לחלוטה, וכמוה גזר
הדין עליו לא הוגש ערעור.
פניות מר זילבר לחברה שלא לנקוט נגדו בהליכי משמעת ופיטורים
5.
לאחר הכרעת הדין
בבית משפט השלום ונוכח הרשעתו של מר זילבר בעבירות פליליות של מעשים מגונים והטרדה
מינית וחומרתן, המליץ היועץ המשפטי של החברה במכתבו מיום 5.1.06 למנהל אגף משאבי
אנוש, לפעול לפיטוריו של מר זילבר לפי הנהלים המחייבים בחברה.
במכתב מיום 10.1.06 ביקשה באת-כוחו של מר זילבר שלא
לפתוח בהליכים בעניין השעיית מר זילבר או פיטוריו, משטרם ניתן גזר דין, ונוכח
כוונתו להגיש ערעור על הכרעת הדין. החברה נענתה לבקשה זו והקפיאה את ההליכים המשמעתיים בעניינו של מר זילבר.
לאחר מתן גזר דינו של בית משפט השלום, חזרה באת-כוחו של מר זילבר ובמכתבה מיום 22.5.06
ביקשה להשהות את הליכי המשמעת. החברה נענתה לפנייתה זו תוך שציינה כי
"בשלב זה, אנו דוחים מועד שקילת צעדינו באשר למרשך".
משנדחה מועד הדיון בבית המשפט המחוזי לחודש אוקטובר
2006, ביקש מר עמוס לבאן חבר המזכירות הארצית, להשהות את זימונו של מר זילבר
לשימוע בנוגע לסיום עבודתו בחברה, עד להכרעת בית המשפט המחוזי בערעור. בהתאם, נדחה מועד השימוע ומר זילבר הוזמן
לשימוע שנועד להתקיים ביום 7.11.06 תוך שהובהר כי "השימוע ייערך בכל מקרה,
ללא כל דחייה נוספת ובכל הרכב".
הליך השימוע והתנגדות נציגות
העובדים להחלטת הפיטורים
6. בסמוך
לאחר דחיית הערעור בבית המשפט המחוזי התקיים הליך השימוע בו נטלו חלק: מר מרדכי
ולדמן, מנהל כח האדם המה"ר במשרד הראשי של החברה; מר רחמים ששון, סגן מנהל
אגף אספקה ואחסנה; מר חנן קרן, מנהלו הישיר של מר זילבר ומנהל מחלקת המחסן;
עו"ד ענת ברוך מהיחידה המשפטית הארצית בחברה; נציג ועד העובדים - מר עמוס
לבאן; נציג ארגון העובדים עו"ד
רן פינגרר. לפי העולה מן הפרוטוקול, טען עו"ד פינגרר לעניינו של מר זילבר,
ובנוסף על כך נשמעו אף דבריו של מר זילבר עצמו.
בתום השימוע הגיעה הנהלת החברה למסקנה כי אין מנוס מסיום העסקתו של מר
זילבר. מנגד, ולפי הודעתו של יו"ר ארגון העובדים במרחב הצפון מר דוד
ביטון מיום 19.12.06, התנגד הוועד לפיטורים.
7. נוכח
התנגדות הוועד לפיטוריו של מר זילבר, הוסיפה החברה ופנתה אל יו"ר המזכירות
הארצית של עובדי החברה, מר דוד (מיקו) צרפתי (להלן: מר צרפתי) במכתב
מיום 4.1.07 בו התבקשה הסכמת המזכירות הארצית לסיום העסקתו של מר זילבר. בתגובתו
מיום 8.1.07, ביקש מר צרפתי לקבל את פרוטוקול השימוע והוסיף: "ככלל, ארגון
העובדים שותף למסר החד משמעי כנגד התופעה של הטרדה מינית מכל סוג שהוא, ונותן ידו
למיגור התופעה מבין כתלי החברה. אולם, יחד עם זאת, מתנגד לענישה אך ורק 'למען יראו
ויראו'. הסכמה או אי הסכמה על סיום
העסקתו של העובד תעשה לאחר שיקול דעת מעמיק שיביא בחשבון את מכלול הנתונים של
העובד והממצאים שהורשע על
פיהם".
8.
חלפו כחמישה
חודשים ובאין מענה מן המזכירות הארצית, נעשתה ביום 4.6.07 פנייה מטעם
מנכ"ל חברת החשמל אל מר עופר עייני יו"ר הסתדרות כדי "שיזמן את
נציגי ההנהלה וארגון העובדים למו"מ בנושא". בתוך כך התקבלה התנגדותו
של יו"ר המזכירות הארצית לפיטוריו של מר זילבר, עליה הודיע לבני שיחו
בחברה, לאחר שבחן "את ההיבטים השונים של הפרשה, לרבות המשפטיים, המוסריים,
ושל העובד ומשפחתו".
בפגישה שנועדה ביום 9.8.07 במשרדי ההסתדרות בתל אביב בהשתתפות נציגי הנהלת החברה,
ועד העובדים וההסתדרות, הציע מר צרפתי כי "העובד יעבוד בסביבה ללא נשים,
והישנות של מעשה דומה מצד העובד תגרור פיטוריו". לאחר שיקול נוסף נותרה החברה בעמדתה כי יש לסיים את העסקתו של מר
זילבר. פניותיה של החברה אל יו"ר ההסתדרות במכתבים מיום 12.12.07 ומיום
9.1.08 לקבלת הסכמתה המיידית לסיום העסקתו של מר זילבר, נותרו ללא מענה.
בקשת צד בסכסוך קיבוצי בבית הדין
האזורי לעבודה
9.
נוכח התנגדות
המזכירות הארצית של עובדי חברת החשמל לפיטוריו של מר זילבר ושתיקתה המתמשכת של
ההסתדרות, הגישה חברת החשמל ביום 10.2.08 בקשת צד בסכסוך קיבוצי (ס"ק
13/08) לבית הדין האזורי לעבודה בחיפה, במסגרתה התבקש בית הדין לקבוע כי התנגדותן
של המשיבות - ההסתדרות והמזכירות הארצית של עובדי חברת החשמל "לסיום העסקתו
של עובד החברה אליהו זילבר ("העובד") אינה סבירה, על כן יכולה החברה
לפעול לסיום עבודתו". בנוסף, התבקש בית הדין להצהיר כי "סירוב
נציגות העובדים לאפשר את פיטורי העובד אינו סביר ואינו לגיטימי, על כן רשאית
המבקשת לסיים את העסקתו של העובד חרף אי קבלת הסכמת נציגות העובדים".
לבקשת המזכירות הארצית ומשהחברה לא התנגדה לכך, הורה בית הדין האזורי על
"צירופו של העובד מר אליהו זילבר כמשיב פורמלי להליך שבנדון, בבחינת
מי שעלול להיפגע מן ההחלטה בבקשה". עם זאת הטעים בית הדין האזורי בהחלטתו
כי "אין בצירוף האמור כדי לשנות ממהות ההליך כבקשת צד בסכסוך קיבוצי ולהסרת
כל ספק מובהר כי אין עסקינן בצירוף הליכים". ההסתדרות כדרכה, לא הגישה תגובתה
ולא התייצבה לדיון בהליך.
הליך הבוררות ופסק הבורר
10.
בתאריך 16.6.08
הודיעו חברת החשמל והמזכירות הארצית לבית הדין האזורי כי בהתאם להמלצתו הסכימו
להפנות את המחלוקת להכרעה בהליך של בוררות, ובלשון הכתוב:
" הוסכם
ביניהם על מינוי בורר מוסכם אשר יכריע בין עמדת המבקשת, לפיה יש לפטר את העובד
מעבודתו בחברה, לבין עמדת המשיבה, לפיה אין לנקוט באמצעים כנגד העובד, ו/או יקבע
על ידו כל אמצעי משמעת אחר כנגד העובד.
החלטת הבורר תהא סופית, מחייבת ומנומקת, והיא תימסר לאחר שתינתן לצדדים
האפשרות לטעון בפני הבורר" (להלן: הסכמת הצדדים).
הסכמת הצדדים קיבלה תוקף של החלטה ביום
19.6.08, והפכה להיות, ככתבה וכלשונה, הסכם בוררות אותו הגישו הצדדים ביום
9.7.08 לבורר פרופ' מרדכי (מוטי) מירוני עו"ד.
בישיבת הבוררות שנועדה ביום 6.10.08 הוצגו טיעוני החברה מזה, ומזה - טיעוני
נציגות העובדים כבאת-כוחו של מר זילבר. בנוסף על כך השמיע אף מר זילבר טענותיו
בפני הבורר.
בפסק בוררות מנומק, התקבלה עמדת חברת החשמל ונקבע כי יש
לקבל את בקשת החברה ולפטר את מר זילבר. מפאת חשיבות הדברים לענייננו נביא להלן את עיקרי הדברים מפסק הבורר.
בפרק המיוחד ל"תשתית
ההסכמית" נאמר כך:
"א.
מאחר שהעברת ההכרעה בחילוקי הדעות נעשתה על בסיס הסכמה אד-הוק ולפנים משורת הדין,
ההסכמה, כשלעצמה, איננה מהווה תקדים למערכת היחסים בין הצדדים.
ב. במסגרת הבוררות לא ייבחנו ולא יפורשו ההוראות
ההסכמיות, החלות ביחסי הצדדים בכל
הקשור לענישה משמעתית. כמו כן, לא תהיה התייחסות לשאלה האם עמדת הארגון ביחס
לדרישת החברה היא במסגרת מתחם הסמכות והאם היא עומדת במבחן תום הלב, ולא תיבחן
מערכת היחסים בין הארגון לבין ההסתדרות.
ג. הוסכם כי פסק הבוררות יוגבל לקביעת העונש
שיוטל, אם יוטל, על מר
זילבר.
ד.
ההרשעה
הכלולה בפסק הדין של בית משפט
השלום, כפי שאושרה בבית המשפט המחוזי, תשמש בסיס לכך שנעברה העבירה, וכל שנותר הוא
לקבוע את ההשלכות שיש לכך מבחינת ענישה משמעתית.
ה. לאור מעמדה המיוחד של החברה, כגוף דו-מהותי,
הפסיקה של בית המשפט העליון בנושא ערעורים על בתי הדין למשמעת של עובדי מדינה תשמש
מקור מדריך בבוררות."
פסק הבוררות ניתן ביום 31.12.08 וכך נאמר בו: [ההדגשה לא במקור – נ.א.]:
" אודה כי לאחר שקראתי את כל המסמכים
והאסמכתאות בתיק ושקלתי בכובד ראש
את הטיעונים המשכנעים של הצדדים ואת הדברים שהשמיע בפני מר זילבר, התלבטתי רבות
לגבי הדרך שבה עלי לצעוד. מצד אחד, לא התבקשתי להחליט האם מר זילבר אכן אשם
בביצוע העבירות הקשות, שבגינן דורשת החברה את פיטוריו. בית המשפט הכריע בדבר,
בהרשיעו את מר זילבר בהטרדות מילוליות ופיזיות קשות שיצרו אווירת פחד עוינת
ואלימה, ופגעו בעובדת פיזית ונפשית, תחת סטנדרטים מחמירים בהרבה מאלו הדרושים על
מנת לבסס אשמה בעבירות משמעת בעבודה. גם הצדדים הקלו עלי בכך שהסכימו,
ובצדק, כי אודרך בהחלטתי על ידי הפסיקה הרלבנטית של בית המשפט העליון, המתייחסת
להטרדה מינית ולביצוע מעשים מגונים בעבודה של עובדים בשירות המדינה, וכי אמנע
מלהתייחס לנורמות השונות, המסדירות את הענישה המשמעתית, והחלות במערכת היחסים בין
הצדדים לבוררות, כמו גם למידת הלגיטימציה ולהשלכות המשפטיות של אי הסכמת הארגון
לפיטוריו של מר זילבר.
מצד שני, היו
מספר גורמים, אשר כל אחד מהם, ובמיוחד משקלם המצטבר, הקשו והכבידו על קבלת ההחלטה. ראשית, ניצב לפני
לדין עובד מצטיין, מסור ונאמן, אשר הצליח להתקדם בתפקיד בחברה, ולתרום רבות להצלחתה, נשוי ואב לשלושה ילדים. שנית,
כפי שהוחלט בבתי המשפט, מר זילבר חטא בביצוע מעשה מגונה ובהטרדה מינית. בעקבות
הרשעתו הוא נענש, ושילם בכך את חובו לכלל, ואף פיצה את העובדת אשר בה פגע. עתה
חברת החשמל מבקשת להענישו שוב; הפעם במסגרת הדין המשמעתי ב"מדינת
המפעל", ולהטיל עליו את העונש החמור מכולם – פיטורים. שלישית, ברור כי אם
אקבל את עמדת חברת החשמל, מר זילבר ייאלץ לעזוב מקום עבודה מאורגן, מכובד ומיטיב, אשר עמו הוא קשר את גורלו
כעובד קבוע ובו הוא תרם והותרם, ולהיכנס בתנאים מגבילים, לתוך שוק עבודה קשה ובעייתי. רביעית, הזמן שחלף
מאז ביצוע המעשים והעובדה שחברת החשמל בחרה, מטעמים השמורים עמה, לא להשעות את מר
זילבר, במהלך כל תקופת החקירה וההליכים הפליליים, לרבות במהלך התקופה שבה נדון הערעור, לאחר הרשעתו בבית
משפט השלום, מעלה ספקות לגבי היעילות הצפויה של העונש הכבד, אשר אותו רוצה להטיל
חברת החשמל, מבחינת הרתעה ומסירת מסר לעובדיה.
בסופו של דבר
החלטתי בלב כבד כי ההרשעה החד - משמעית בבית המשפט, אשר מציבה את מעשיו של מר זילבר בקצה החמור של מדרג
מעשי ההטרדה המינית, כמו גם הצורך בהרתעה וביצירת מסר תקיף, ברור וחד משמעי לגבי
סטנדרטים של התנהגות; מסר אשר יש בכוחו
להבטיח סביבת עבודה בטוחה ומכבדת לעובדות, שמירת כבודן כנשים, והגנה עליהן
מהתנהגות גסה ומשפילה בעבודה; כל אלו דורשים לקבל את עמדת חברת החשמל. מבחינה
זאת, הענישה המשמעתית כאן מהווה בעיקר אמצעי מניעה, להבדיל מאמצעי ענישה. לכן אף
לא יכולתי להעניק משקל של ממש לנסיבות המקלות הרבות, האישיות והאחרות... מצב
דברים שבו עובד שהורשע בפסיקה חלוטה ותחת סטנדרטים מחמירים, בהטרדה מינית חוזרת
ונשנית, שנלוותה אליה אלימות פיזית, נותר לעבוד בחברה, ישדר מסר הפוך בדיוק לעובדי
החברה, לעובדות הפגיעות, השוקלות האם תזכינה להגנה ראויה במקרים דומים ולציבור
בכלל.
אינני בא חשבון עם
חברת החשמל על כך שעל רקע טענתו של מר זילבר כי הוא חף מפשע, היא בחרה לא להשעותו
במסגרת השעיית בירור, אף אם נראה לכאורה שהייתה מוסמכת לעשות זאת, לפי ההוראות
ההסכמיות, החלות בין הצדדים. זאת היא גם העמדה שהובעה בפסיקת בית המשפט העליון
בנושא. זאת אף זאת, בין אם ההחלטה שלא להשעות את מר זילבר
נבעה בחלקה ממערכת היחסים המורכבת עם הארגון, ובין אם מתוך היענות לבקשת בא
כוחו של מר זילבר, הדבר לא יכול עתה לעמוד לה לרועץ. איני מאמין גם שלאחר זמן כה
ממושך מאז ביצוע העבירות נשחקה ונטשטשה חומרתן. עם כל הקושי שהדבר מעורר לגבי
הצורך בעקביות במדיניות הענישה של "אפס סובלנות" לעבירות של הטרדה
מינית, אין לדעתי לבוא לחברה בטענות או להיבנות מכך שהיא כיבדה את חזקת
החפות וגלתה פתיחות העדיפה לא למהר ולשפוט בעצמה את מר זילבר, אשר דבק כל העת ודבק
אף עתה בטענה שהוא קורבן לעלילת שווא. במקום זאת, החברה בחרה לאפשר למר זילבר להגן
על עצמו מתוך מקום של עוצמה, כעובד בשכר ובתנאים מלאים, ולהטיל את יהבה על מערכת
המשפט, אשר תוציא את האמת לאור".
נוכח מכלול
השיקולים ונסיבות המקרה הגיע הבורר "למסקנה כי יש לקבל את דרישת החברה
לפטר את מר זילבר. יחד עם זאת, במהלך הבוררות החברה הבהירה כי היא מסתפקת בפיטוריו
של מר זילבר, ואיננה חפצה לפגוע כלל בזכויותיו הכספיות. לפיכך, מר זילבר יהיה
זכאי ליהנות מסל תנאי הפרישה המיטיב ביותר הקיים בחברה, לעובד במעמדו המסיים את
קשר העבודה עם החברה". משקידומו של מר זילבר לדרגה 20 הוקפא "ישולמו לו
ההפרשים לכל התקופה, לרבות ככל שהדבר רלבנטי גם לגבי זכויות סוציאליות. כמובן שהוראה זאת תחול גם על
אופן החישוב של תנאי הפרישה". "לגבי המישור התעסוקתי, החברה תספק למר
זילבר מכתב המלצה המתייחס לתרומתו ולכישוריו המקצועיים, כפי שאלו באו לידי ביטוי
בתקופת עבודתו בחברה ובהערכות המצוינות, להן זכה". לבסוף, צוין כי בהחלטת
הבורר אין "כדי לפסול את מר זילבר להתקבל בעתיד לעבודה בחברה או בחברות
קשורות לחברה או אצל גופים המבצעים עבודות שונות בעבור החברה" (להלן: פסק
הבורר) [הדגשות
לא במקור- נ.א.].
הבקשות לביטול פסק בורר ולאישורו
11.
בתאריך 4.1.09,
ארבעה ימים לאחר מתן פסק הבוררות, חזרו המזכירות הארצית של עובדי חברת החשמל ומר
זילבר ופנו לבית הדין האזורי בחיפה בבקשה לביטול פסק הבורר ולעיכוב ביצוע הפסק עד
למתן ההחלטה בבקשה. זאת, נוכח ישיבת השימוע בנוגע לפיטורים שנועדה להתקיים למחרת
היום.
במועד מאוחר יותר, הודיעה המזכירות הארצית כי אינה מצטרפת לבקשה לביטול פסק
הבורר. עם זאת, נמסר בהודעת בא-כוחו של מר זילבר, על תמיכת המזכירות המחוזית של החברה במערער ובהליך,
הגם שאינה צד לו (להלן: הבקשה לביטול פסק הבורר).
חברת החשמל התנגדה לבקשתו של מר זילבר והגישה מצידה בקשה לאישור פסק
הבוררות. הבקשות נדונו והוכרעו במאוחד.
פסק דינו של בית הדין האזורי
12.
מר זילבר השתית
בקשתו לביטול פסק הבוררות על שתי עילות שיסודן בחוק הבוררות תשכ"ח - 1968
(להלן חוק הבוררות או החוק): עילת הביטול הראשונה נסמכה על סעיף
24(5) לחוק, בטענה כי הבורר "לא הכריע באחד העניינים שהועברו להכרעתו".
הלא היא טענת ההתיישנות שהעלתה המזכירות הארצית בטיעוניה בבוררות. עילת הביטול
השנייה, סמכה על סעיף 24(3) לחוק לפיה "הבורר חרג מסמכותו" בכך שקבע כי ההרשעה
בבית משפט שלום "מציבה את מעשיו של מר זילבר בקצה החמור של מדרג ההטרדה
המינית".
בית הדין האזורי דן בהרחבה בטענותיו של מר זילבר ובסופו
של יום הגיע למסקנה כי לא נמצאה עילה לביטול פסק הבוררות ולא נגרם עיוות דין. בפסק
דין מיום 13.1.09 נדחתה בקשתו לביטול פסק הבורר, והתקבלה בקשתה של חברת החשמל
לאישורו.
בקשה שהגיש מר זילבר לעיכוב ביצוע פסק הבוררות נדחתה אף היא תוך שבית הדין מצא טעם לפגם בכך שהוא "לא
טרח לידע את בית הדין בבקשתו, או למצער בעיקרי טיעונו על כך שבתוך שלושה שבועות
עשוי מעמדו המשפטי לעניין זכויות הפרישה להשתנות" לאחר שימלאו לו 40 שנה ועל
פי תנאי העבודה יהיה זכאי החל ממועד
זה לקבל פנסיה לכל ימי חייו.
הערעור
13.
נוכח דחיית
בקשתו לביטול הפסק, הגיש מר זילבר ביום 14.1.09 את הערעור שלפנינו
(עס"ק 52/09) בו פירט טענותיו בנוגע לעילות המצדיקות ביטול פסק הבורר, במיוחד
זו שעניינה ב"התיישנות". במהלך הדיון לפנינו, הוסיף בא-כוחו
וביקש כי אם יידחה הערעור יורה בית דין זה לחברת החשמל להעניק למר זילבר פנסיה
במסגרת "סל תנאי הפרישה המיטיב ביותר הקיים בחברה, לעובד במעמדו המסיים את
קשר העבודה עם החברה ", כפי שקבע הבורר. זאת, נוכח התגבשות זכאותו לכך ביום
2.2.09 בהגיעו לגיל 40.
14.
בד בבד עם הגשת
הערעור, הגיש מר זילבר בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית הדין האזורי (בש"א
76/09) במסגרתה טען ל"סיכויי הצלחה ממשיים בערעור" ולפגיעה הבלתי הדירה
הכרוכה בפיטוריו, שהשימוע בנוגע להם נועד למחרת היום.
15. חברת
החשמל תמכה בפסק דינו של בית הדין האזורי והצדיקה את אישור פסק הבוררות, תוך
שהטעימה את מגמת בתי המשפט לקיים פסק בוררות ככל הניתן. לטענתה, הנמקת הבורר במקרה
הנדון עונה על דרישות הפסיקה ו"אף אם קיימת עילה לביטול פסק הבוררות (ולא
היא), הרי שבנסיבות העניין כלל לא
נגרם עיוות דין".
החברה התנגדה נחרצות לבקשת עיכוב ביצוע פסק הבורר ופסק דינו של בית הדין
האזורי, הן מן הטעם שסיכויי הערעור קלושים ומאזן הנוחות אינו נוטה לטובתו של
המערער; והן מן הטעם שהליכי עיכוב הביצוע הינם "ניסיון להביא למצב בו פיטוריו של המערער ייעשו לאחר שימלאו
לו 40 שנה, באופן בו יהיה זכאי לפנסיה
לכל ימי חייו ולהטבות נוספות, לרבות חשמל בתעריף מוזל". זאת בנוסף
לפסיקת הבורר לפיה, יהיה מר זילבר זכאי עם פיטוריו "לזכויות המרביות להן זכאי
עובד במעמדו המפוטר מעבודה בחברה, לרבות פיצויי פיטורים בשיעור 100% וכן תמורת
הודעה מוקדמת של שלושה חודשים".
16.ההסתדרות שהיא משיבה 2 לערעור, הודיעה
כי לא הייתה צד להליכי הבוררות ולהליכים לאישור פסק הבוררות או ביטולו במסגרת
בית הדין האזורי, על כן "אינה מוצאת לנכון להביע עמדתה במסגרת התיק
הנדון" והותירה את ההחלטה לשיקול דעתו של בית דין זה.
נציגות העובדים בחברת החשמל אשר אף תגובתה התבקשה, הודיעה כי לא הצטרפה לבקשה
לביטול פסק הבוררות וזו עמדתה גם
בהליך המתנהל לפנינו.
בקשת ההסתדרות "לפטור אותה מלהתייצב בדיון בהליכים
שבכותרת" התקבלה בהחלטת
חברי הנשיא אדלר במסגרתה נאמר, כי "ההסתדרות הייתה צד להליך הבוררות ולהליך
הקיבוצי בבית הדין האזורי, וניתנה לה ולמזכירות הארצית האפשרות להביא עמדתן
בפנינו. די בעמדת ההסתדרות והמזכירות הארצית, כפי שהובאה בפני בית דין זה".
לדיון בערעור התייצבו המערער ובא-כוחו, אליהם התלווה באופן בלתי רשמי נציג
ארגון עובדי חברת החשמל וחבר המזכירות הארצית של חברת החשמל, חבר ועד במרחב הצפון
של חברת חשמל.
17. לאחר ששמענו את טיעוני הצדדים ונתנו דעתנו לכלל
החומר שהובא לפנינו דחינו בפסק דין מיום 20.1.2009 את ערעורו של מר זילבר ואת
בקשתו לעיכוב ביצוע פסק הדין של בית הדין האזורי. נימוקינו לגוף העניין נפרט להלן.
טענת "התיישנות" אינה מקימה
עילת ביטול לפי סעיף
24(5) לחוק הבוררות
18. עיקר
ערעורו משתית מר זילבר על טענת ההתיישנות. לטענתו, הגם שהבורר פטור מן הדין המהותי, הרי הוא כפוף
להוראות חוק ההתיישנות. אי לכך היה על הבורר "לדון בטענה על פי חוק ההתיישנות
התשי"ח ו/או כל חוק רלבנטי אחר". משהבורר לא התייחס לטענת התיישנות
שהעלתה לפניו נציגות העובדים בבוררות, מתקיימת העילה שבסעיף 24(5) לחוק הבוררות
לפיה "הבורר לא הכריע באחד העניינים שנמסרו להכרעתו". על כן טעה
בית הדין האזורי בכך שלא הורה על ביטול פסק הבוררות.
לפי הנטען בערעור, מבוססת טענת ההתיישנות ולמצער טענת השיהוי, על כך שחברת
החשמל הגישה את בקשת הצד בסכסוך קיבוצי "בחלוף למעלה מ - 8 שנים!!! מיום
האירוע (ההטרדה המינית)" אשר הובא לידיעת הנהלת החברה "עוד ביום
המקרה".
בנוסף, גזר הדין בהליך הפלילי ניתן ביום
2.11.06 ולאחריו "נותרו כחודשיים ימים שאפשרו הגשת ההליך המשפטי קודם תחילת
ההתיישנות". ואילו בקשת הצד בסכסוך קיבוצי הוגשה לבית הדין האזורי
"בחלוף 15 חודש!!! ממועד גזר הדין בבית המשפט המחוזי ומכל מקום בחלוף 8 שנים
ממועד אירוע נשוא הכרעת הדין".
ומשחלפו למעלה מ- 7 שנים התיישנה עילת התביעה בגין אירוע ההטרדה המינית.
הוסיף המערער וטען, כי "הניסיון לטעון
שמירוץ ההתיישנות מתחיל כשקמה עילת תביעה במישור הקיבוצי שגוי. לא יעלה על הדעת,
כי כל אימת שיחליט צד על סכסוך קיבוצי ואפילו יהא בעניין שארע שנים רבות קודם לכן,
יתאפשר הדיון בו, בלא שתידון טענת התיישנות" בטענה ממין זו יש כדי לפגוע
בסופיות הדיון בחלוף מועדי ההתיישנות.
19.
חברת החשמל
ביקשה לדחות את הערעור תוך
שהטעימה כי "לא נקבע בהסכם הבוררות במפורש, כי הבורר יהא כפוף לדין המהותי.
משכך, לא היה הבורר כפוף להוראות חוק התיישנות". עוד טענה, כי "פסק
הבורר תואם את הדין המהותי, אשר אינו מכיר בטענת התיישנות או שיהוי" בנסיבות
ממין אלה שבמקרה הנדון בהן "אין הסדר סטטוטורי כלשהו הקובע תחולת דיני
ההתיישנות על עבירות המשמעת שביצע המערער".
עם זאת "הבורר התייחס לטענה לפיה אין עוד אפשרות להביא לפיטוריו של
המערער בשל חלוף הזמן ממועד ביצוע המעשים בהם הורשע, ודחה טענה זו לגופה".
הוסיפה החברה וטענה כי ככל ש"טענת
ההתיישנות" מכוונת לבקשת הצד בסכסוך הקיבוצי שהגישה - "אין בטיעון זה ולא כלום".
באשר עילת התביעה שביסוד בקשת הצד
" 'נולדה' ביום בו סירבה נציגות העובדים להיענות לבקשת החברה בנוגע
לפיטורי המערער";
עוד הטעימה, כי "אין המערער יכול להישמע בטענה של שיהוי במיצוי
ההליכים המשמעתיים בעניינו, כיוון שהטעם היחיד לאותו עיכוב במיצוי ההליך המשמעתי
היה בקשתו של המערער עצמו לעיכוב ההליכים המשמעתיים, עד בירור הליך הפלילי".
מהות הטענה- התיישנות ההליך
20.עד שנבוא להכרעה בגופו
של עניין, נקדים ונידרש למהותה של טענת ההתיישנות עליה נסמך המערער, כפי שהדברים
מצאו ביטויים בטיעוניו ובהליכים שהתקיימו עד כה.
בית הדין האזורי קבע כך: טענת התיישנות שמעלה המערער "מכוונת לכך שבקשת
הצד בסכסוך קיבוצי שהגישה חברת החשמל בפנינו התיישנה שכן ממועד אירוע ההטרדה ועד
למועד הגשת בקשת הצד בסכסוך קיבוצי חלפו מעל ל- 7 שנים". במלים אחרות: "
'ההתיישנות' אליה כיוונו שני הצדדים והבורר עצמו היתה ה'התיישנות' או ה'שיהוי'
שבין מועד התרחשות ההטרדה המינית לבין מועד דרישתה של החברה לפטר את העובד".
לפי העולה מפרוטוקול הבוררות טען ב"כ המערער: "האירוע היה ב -
1999 וכאשר מעבירים את האירוע הזה לדיון כעת, מדובר בלמעלה משבע שנים. משום
שבפלילי אין פסיקה כזו, סבור שכל סעד אזרחי בגין אירוע מותחם ומוגבל לדיני
ההתיישנות".
בדיון בערעור, חזר ב"כ המערער והבהיר שיטתו, כפי שמצאה ביטויה
בטיעוניו בכתב ובעל-פה, לפיה מדובר בהתיישנות ההליך שהתנהל בבית הדין האזורי
במסגרת בקשת צד לסכסוך קיבוצי. זאת, מן הטעם שחלפו למעלה משבע שנים ממועד
האירועים בגינם הורשע המערער, ועד להגשת בקשת הצד בסכסוך קיבוצי בבית הדין האזורי.
הכרעה
21. נקדים
ונאמר, כי דין טענת המערער בכל הנוגע להתיישנות ההליך שהתנהל בבית הדין האזורי
להידחות. טעמיו של בית הדין האזורי לדחיית הטענה מקובלים עלינו, ועליהם נוסיף
ככל הנדרש, כמבואר מטה.
22. ראשית דבר
ולפי שציין בית הדין האזורי "הצדדים החליטו למצות את בקשת הצד בדרך
מוסכמת" בכך שהעבירו להכרעת בורר את המחלוקת גופה בשאלת המשך עבודתו של
העובד. זאת "במובחן מן ההליך הקיבוצי בבקשת הצד שבנדון, אשר עניינו בזכויות
ובחובות של הצדדים ליחסים הקיבוציים".
משהסכימו הצדדים מרצונם ובמודע למנגנון הקיבוצי
של הבוררות, כמנגנון מוסכם להכרעה במחלוקת בנוגע לסיום יחסי העבודה עם המערער, חל
עליהם הכלל הפסוק לפיו "בבחינת הליך הבוררות הקיבוצי יש להתחשב ברצון הצדדים
והתנהלותם לגבי יריעת המחלוקת הנדונה בבוררות, כפי שמצאו ביטויים בדיון" [עע 163/06 שרה אכשטיין –
איגוד ערים לכבאות חולון, בת ים, אזור, בע"מ , 1.7.08 (להלן: עניין
שרה אכשטיין)].
נוכח הסכמת הצדדים להליך הקיבוצי בדבר העברת
הסכסוך לבוררות, נדחית מאליה טענת התיישנות ההליך הקיבוצי, דבר המתיישב עם התנהלותו של המערער. ובלשון
בית הדין האזורי: "אם לשיטת העובד ממילא התיישן ההליך שמכוחו הועבר הסכסוך
להכרעת הבורר, מה טעם היה מלכתחילה להעביר את הסכסוך להכרעת הבורר".
שנית
- אף לגופו של עניין אין לקבל את טענת התיישנות ההליך. זאת מן הטעם שהמועד
הקובע למניין תקופת ההתיישנות הוא, מועד היווצרות העילה במישור הקיבוצי לבקשת סעד
של התרת פיטורי המערער, וממועד
התגבשות העילה ועד להגשת
בקשת צד בסכסוך קיבוצי לא התיישן ההליך.
עמד על כך בית
הדין האזורי בקביעתו הנכונה אף לטעמנו, לפיה " 'מסכת העובדות' אשר בהתקיימן זכאית
חברת החשמל לטענתה לסעד שהתבקש על ידיה, נולדה ביום שבו לשיטתה, סירבו המשיבות
בבקשת הצד ליתן הסכמתן לפיטורי העובד". עילת התביעה והסעד שהתבקש בעקבותיה
באו לעולם "לכל המוקדם ביום 12/6/07, מועד בו הודיע יו"ר המזכירות
הארצית, כי הוא מתנגד לפיטורים, ועל כן ברי כי בקשת הצד בסכסוך הקיבוצי שהוגשה
ביום 10/2/08 לא התיישנה".
שלישית - לא הוכח כי חוק ההתיישנות חל במישור המשמעתי בחברת החשמל.
כך, במסגרת "התשתית ההסכמית" שהובאה בפני הבורר בכל הנוגע להגדרת
המחלוקת וניהול הליך הבוררות הוסכם, כי "במסגרת הבוררות לא ייבחנו ולא יפורשו
ההוראות ההסכמיות, החלות ביחסי הצדדים, בכל הקשור לענישה משמעתית".
בנדון זה קבע בית הדין האזורי כי
"איש מהצדדים לא טען ולא טוען כי קיימת הוראת התיישנות באיזה מן הנוהלים
הקיבוציים או המשמעתיים שחלים על החברה ועל כן בצדק סבר הבורר כי לא חלים כללי
ההתיישנות על הסכסוך שבפניו"; ו"בצדק דחה הבורר את טענת ההתיישנות
שהעלתה המזכירות הארצית, שכן חוק ההתיישנות וכללי ההתיישנות האזרחיים, אינם חלים
על נקיטת הליכים משמעתיים או קיבוציים לפיטורי עובד, זאת במובחן מנקיטת הליך משפטי
בפני ערכאה שיפוטית כהגדרתה בחוק ההתיישנות, אלא אם כן נקבעה הוראה
לעניין התיישנות באותו מקור נורמטיבי אשר מכוחו ננקטים אותם הליכי פיטורים".
אף בערעור לפנינו לא נטען דבר
קיומה של הגבלת זמן להפעלת דין המשמעת, או כי הגבלת הזמן הינה בהתאם לחוק
ההתיישנות וכי יסודה בהסכמים או הסדרים קיבוציים, בנוהל משמעתי או בכל הוראה
נורמטיבית אחרת.
על כן, ולאור ההלכה לפיה "אין דיני ההתיישנות חלים על הליכי משמעת
בהיעדר הסדר סטטוטורי מפורש בעניין זה" [על"ע 2531/01 שמעון חרמון נ'
הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל אביב יפו, פ"ד נח(4) 55 (להלן: עניין
שמעון חרמון), עמ' 72], בדין קבע בית הדין האזורי כי חוק ההתיישנות
אינו חל במישור המשמעתי בין הצדדים בבחינת עניינו של המערער.
רביעית
- במסגרת "התשתית ההסכמית" לבוררות הסכימו הצדדים כי "לאור
מעמדה המיוחד של החברה, כגוף דו-מהותי, הפסיקה של בית המשפט העליון בנושא ערעורים
על בתי הדין למשמעת של עובדי מדינה תשמש מקור מדריך בבוררות". לאור הסכמה
זו, ניתן להקיש מהסדרי המשמעת החלים על עובדי המדינה ולהחיל הוראות סעיפים 64 סיפא
ו- 61א לחוק שירות המדינה (משמעת), תשכ"ג-1963 (להלן: חוק המשמעת).
בסעיף 64 סיפא לחוק המשמעת, נקבע כי בחישוב תקופת ההתיישנות של הליך משמעתי
"...לא יבוא במנין הזמן שבו נמשכו במשטרה או בבית המשפט חקירה או
דיון פלילי בשל אותם מעשה או מחדל" ו"מועד תחילת תקופת ההתיישנות הוא
המועד בו נודע על עבירות המשמעת לאחד מבעלי התפקידים הקבועים בסעיף, אולם מרוץ
ההתיישנות יוקפא במשך הזמן שבו נמשכו במשטרה או בבית המשפט חקירה או דיון פלילי
בשל אותו מעשה או מחדל" [עש"מ 7440/04 שלמה יששכר – נציב שירות המדינה,
7.4.05 – פסק דינה של השופטת (כתוארה דאז) ד' בייניש].
הלכה זו נקבעה לאור הכלל המנחה בדין המשמעתי לפיו "אין לקיים בדרך-כלל
הליכים משמעתיים עד לגמר ההליכים הפליליים בגין אותו מעשה או מחדל" [עש"מ 9223/02 מוחמד
זערור נ' נציבות שירות המדינה, פ"ד נז(2) 77, 84-83 - פסק דינה של השופטת
(כתוארה דאז) ד' בייניש (להלן: עניין זערור)].
כלל זה, זכה לעיגון בסעיף 61א לחוק המשמעת, בו נקבע כי כל אימת
שהוגש כתב אישום או שהיועץ המשפטי לממשלה הודיע כי בכוונתו להגיש כתב אישום יעוכבו
"ההליכים לפי חוק זה עד גמר ההליכים בפלילים, והוא הדין אם
הוגשה הקובלנה לאחר הגשת כתב האישום כאמור... נגמרו ההליכים בפלילים, או שהיועץ
המשפטי לממשלה הודיע לאב בית הדין שחזר בו מכוונתו להגיש כתב אישום, ימשיכו
בהליכים משמעתיים לפי חוק זה".
בהתאם נפסק, כי "כאשר ההליך המשמעתי מתקיים בנוסף על
ההליך הפלילי, ייסוג הדין המשמעתי מפני קדימותו של ההליך הפלילי, אשר במסגרתו
מתבררת שאלת אשמתו או חפותו של עובד המדינה" [עניין זערור; וכן: עע 376/08 נציב שירות המדינה – חיים בונן,
14.7.08]. מה גם ש"לממצאים
של הליך פלילי מרשיע יש משקל מכריע בהליך המשמעתי, ובנסיבות מסוימות ההרשעה עצמה
היא העילה להליך המשמעתי" [עניין זערור].
חמישית - כללים אלה נכוחים בתחולתם על העניין הנדון לפנינו. ככל שטענת
המערער היא, כי מקורה של עילת התביעה נגדו בהטרדה המינית ובתקיפת העובדת בהן
הואשם, אזי נוכח התשתית ההסכמית והדין הקיים בנוגע לעובדי מדינה ובהיקש המתאים
לענייננו, ניתן היה להקפיא, ובדין, כל הליך משמעתי כלפיו, עד לאחר הרשעתו בדין
הפלילי, כפי שאכן נעשה.
ודוק. עילת ההליך הקיבוצי אינה אירועי התקיפה המינית וההטרדה בגינם הורשע
המערער. בירורם של אירועים אלה הסתיים במסגרת ההליך הפלילי וקביעותיו של בית
משפט השלום הפכו חלוטות בפסק דינו של בית המשפט המחוזי מיום 2.11.06. מיד לאחר מכן,
ביום 7.11.06 התקיים הליך השימוע.
מאותו מועד ואילך נדחתה בלך ושוב דרישתה של חברת החשמל
לפטר את המערער, על ידי המזכירות הארצית של עובדי חברת החשמל ובשתיקתה הרועמת של
ההסתדרות. משלא הסתייעה הבאת הליך הפיטורים לגמר על פי חוקת העבודה ובמסגרתה,
הגישה חברת החשמל לבית הדין האזורי ביום 10.2.08 את בקשת הצד בסכסוך הקיבוצי
בעתירתה להתיר את פיטורי המערער. משכך הוא, נסוג ההליך המשמעתי בעניינו של המערער
מפני ההליך הפלילי, עד אשר הפכה לחלוטה הרשעתו של המערער; מאותו מועד ואילך, נוכח
התנגדותן של המזכירות הארצית וההסתדרות לפיטורי המערער התגבשה העילה לבקשת צד בסכסוך הקיבוצי.
23.כטענת ההתיישנות כן דינה של טענת השיהוי
להידחות. בקשת הצד להתרת פיטורי המערער לה עתרה חברת החשמל במישור היחסים
הקיבוציים, הוגשה בסמוך לאחר שמוצו עד תום אפשרויות ההתדיינות עם המזכירות הארצית
וההסתדרות, כמתחייב מחוקת החברה. משכך הוא, אין כל שיהוי בפניית החברה לבית הדין
האזורי לאישור הסעד מושא הסכסוך הקיבוצי.
ועוד זאת. אמנם, ככלל
"המשפט הציבורי מכיר בטענת השיהוי כטענת הגנה כנגד פתיחת הליך שיפוטי
באיחור. טענה זו נטענת, על-פי רוב, בהיעדר תקופת התיישנות
סטטוטורית" [עניין
שמעון חרמון]. אולם, המערער
לא יבוא בגדרו של כלל זה ולא מפיו תישמע טענת שיהוי כלפי חברת החשמל בהגשת בקשת
הצד לבית הדין האזורי, בהיותו בבחינת "טובל ושרץ בידו". בקשותיו של
המערער, מטעמו ועבורו, לרבות השתדלויות ועד העובדים והמזכירות הארצית בעניינו, פעם
אחר פעם, הן הן שהיו הגורם להשעיית הליכי המשמעת בהם ביקשה החברה לנקוט כלפי
המערער. ככל שבפיו של המערער טענה בדבר התמשכות הליכי הפיטורים מעבר לנדרש, אין לו
להלין אלא על עצמו.
אין עילה לביטול פסק הבוררות מכח סעיף 24(5) לחוק הבוררות
24.
הוסיף המערער
וטען לפנינו כי טעה בית הדין האזורי בקביעתו לפיה הבורר התייחס לטענת ההתיישנות
ודן בה לגופה. אין לקבל טענתו זו.
נקדים ונטעים כי טענת המערער להתיישנות ההליך נסתרת
מיניה וביה, מעצם "הסמכתו" המוסכמת של הבורר להכרעה בסכסוך. למעלה מזו. הבורר
לא היה מוסמך מלכתחילה להכריע במקום בית הדין בהליכים התלויים ועומדים בפניו, ולא
ניתן היה להסמיכו לכך.
אף לגופו של עניין דין הטענה להידחות. סעיף 24(5) לחוק הבוררות קובע כאחת העילות
לביטול פסק בורר, מקרה בו "הבורר לא הכריע באחד העניינים שנמסרו
להכרעתו". עילת הביטול מתייחסת אך ורק לאי הכרעה בעניין שנמסר להכרעת הבורר
במפורש" [עע
1293/00 ד"ר גרינר – קופת חולים כללית, פד"ע לט 518]. ככל שיטען
הטוען כי הבורר לא דן בטענה כלשהי "רשאי בית המשפט לפרש את שתיקת הבורר
כדחיית התביעה ולקיים את הפסק" [רע"א 233/88 שחר ושות-חברה לעבודות עפר ופיתוח
בע"מ נ' יונה גבאי, 20.10.88; וראו גם: ע"א 318/85 דן כוכבי נ'
גזית קונסליום השקעות ופיתוח בע"מ, פ"ד מב(3) 265].
לא נמצא בסיס לטענת המערער, לפיה הבורר לא הכריע בטענת ההתיישנות. לפי
העולה מפסק הבוררות, לא הועלתה טענת ההתיישנות כטענת סף, אלא כחלק מכלל טיעוני
הצדדים. הבורר עמד על טיבן של טענות המזכירות הארצית והמערער בסוגיית
ההתיישנות, הבינן כטענות המתבססות על התיישנות ההליך, ודחה אותן תוך שקבע כי אין
"לבוא לחברה בטענות או להיבנות מכך שהיא כיבדה את חזקת החפות וגלתה פתיחות
העדיפה לא למהר ולשפוט בעצמה את מר זילבר, אשר דבק כל העת ודבק אף עתה בטענה שהוא
קורבן לעלילת שווא. במקום זאת, החברה בחרה לאפשר למר זילבר להגן על עצמו מתוך מקום
של עוצמה, כעובד בשכר ובתנאים מלאים, ולהטיל את יהבה על מערכת המשפט, אשר תוציא את
האמת לאור".
הנה כי כן,
הבורר יצא ידי חובת ההנמקה בהתייחסות עניינית ובדחיית טענת ההתיישנות ו"הפסק
סיים כליל את הדיון בכל העניינים התלויים ועומדים בפני הבורר" [ע"א 177/83 סב"ם
שיטות בניה מתוחכמות
בע"מ נ' אגוד קיבוץ גליל ים, פ"ד לח(4) 718; דב"ע תשן/ 5-3 חיים
עובדיה – פאנטוריסט סוכנות נסיעות ותיירות בע"מ, פד"ע כא 410].
זאת ועוד. פסק
הבורר מתייחס לטענת ההתיישנות כנדרש על פי הדין מ"שיהא בו להראות לקורא כי לא
נעלמו מעיני הבורר הנושאים שעמדו לפניו להכרעה, כי לא נשתכחו מלבו טענות הצדדים,
וכי מצויים בו התייחסות עניינית לכל אלה וכן טעמים, לפחות בתמצית, שהביאו לתוצאת
הפסק" [עא 1325/92 רמי קולקר – דיפלומט אופנועים
(1985) בע"מ, פ"ד מז (3) 89, 96]; וכלל נקוט הוא כי "אפילו חייב בורר לפי הסכם
הבוררות לנמק את פסק הבוררות אין בכך כדי לחייבו להתייחס בפסקו בנפרד ובמפורש לכל
ראיה וראיה שהובאה במהלך הבוררות ולעמוד בנפרד ובמפורש על כל טענה וטענה
שנטענה" [רע"א 2470/02 ציון חסיד נ' עוזי רחמים, 15.5.02.].
מעבר לנדרש נבהיר כי מסקנות הבורר מתיישבות עם הדין המהותי בדבר שלילת
הטענות בדבר התיישנות.
מסקנת הדברים בפרק
זה
25.לאור האמור לעיל, לא
קמה כלל ועיקר טענת התיישנות המצדיקה דחיית הליך הפיטורים בו ביקשה חברת החשמל
לנקוט כלפי המערער. בית הדין האזורי צדק במסקנתו לפיה טענת התיישנות שעניינה
בנקיטת הליכי פיטורים נגד המערער, אינה שקולה לאי הכרעה בעניין שנמסר להכרעת
הבורר. אשר על כן, בדין נדחתה עילת הביטול לפי סעיף 24(5) לחוק הבוררות, הנסמכת
על ההתיישנות כפי שטען לה מר זילבר.
אין מתקיימת עילה לביטול פסק הבוררות
מכח סעיף 24(3) לחוק הבוררות
26.העילה השנייה בה תלה
המערער את בקשתו בבית הדין האזורי לביטול פסק הבורר נסמכה על הוראתו של סעיף 24(3)
לחוק הבוררות בטענה כי "הבורר חרג מסמכותו" בכך שקבע כי הרשעת
המערער בבית משפט שלום "מציבה את מעשיו של מר זילבר בקצה החמור של מדרג
ההטרדה המינית". טענותיו בנדון זה נדחו על ידי בית הדין האזורי ובדין
נדחו.
עילת ביטול פסק הבוררות בסעיף 24(3) לחוק מתייחסת למקרה בו "הבורר פעל
ללא-סמכות או שחרג מהסמכויות הנתונות לו לפי הסכם-הבוררות". "לפרשנות
הדיבור 'סמכות' בסעיף 24(3) לחוק הבוררות
תינתן משמעות דווקנית, ובמקרים בהם קיים ספק בדבר אומד דעתם של בעלי הדין לגבי
נושא הסכסוך, תינתן פרשנות מרחיבה להסכם הבוררות"[עניין שרה אכשטיין].
בית הדין האזורי דחה את טענות המערער תוך שקבע כי הן "מכוונות כל כולן כלפי
שיקול הדעת של הבורר במובחן מטענות המכוונות כלפי חריגה מסמכות". ועוד קבע:
החלטת הבורר התייחסה למכלול טענות הצדדים במסגרת "השאלה בה נדרש להכריע"
תוך שפירט בפסק את השיקולים לקולא שהעלתה המזכירות הארצית ואת השיקולים לחומרא
שהעלתה החברה. "בסופו של יום הגיע הבורר למסקנה כי לשיטתו ההרשעה החד משמעית
בבית המשפט, מציבה את מעשיו של מר זילבר בקצה החמור של מדרג מעשי ההטרדה המינית,
וגם אם מסקנה זו אינה עונה על
ציפיותיו של העובד אין פירושו של דבר כי במסקנתו זו חרג הבורר מן הסמכות שהוענקה
לו. נהפוך הוא הנכון. מסקנה זו של הבורר נקבעה במסגרת ד' אמותיו של הסכסוך שהועבר
להכרעתו והיא יורדת ללב ליבם של השיקולים אותם היה על הבורר לשקול לצורך הכרעה
בסכסוך שהועבר אליו תוך התייחסות לטענות הצדדים שהועלו בפניו".
בית הדין האזורי הטעים, כי המערער
הורשע "במסגרת הליך פלילי בין היתר בעבירה לפי סעיף 348 לחוק העונשין, שהיא
החלופה השניה מבחינת מדרג החומרה מתוך שש החלופות" הקבועות בסעיף 3(א) לחוק
למניעת הטרדה מינית. "בנסיבות אלו, מסקנת הבורר במסגרת הליך אזרחי כי הרשעתו
של העובד מציבה את מעשיו 'בקצה החמור של מדרג מעשי ההטרדה המינית', לא רק שאינה
מצביעה על טעות לא כל שכן קיצונית כסברת העובד, אלא שהיא מעוגנת בהוראות החוק
עצמן, כך שגם אם היינו דנים בערעור על החלטת הבורר, לא היה בידנו לקבל את סברת
העובד כי הבורר טעה במסקנתו זו".
27. בערעורו
לא חזר מר זילבר על טענותיו בדבר חריגה מסמכות הבורר. לפיכך רואים אנו בהן טענות
שנזנחו ולא נידרש להן לגופן. מה גם שקביעותיו ומסקנותיו הנכוחות של בית הדין האזורי,
מעוגנות היטב בחומר הראיות ובדין וראויות להתאשר מטעמיהן.
28. מעבר
לנדרש נציין, כי קביעתו של הבורר לפיה הרשעתו של מר זילבר בבית משפט שלום מציבה
את מעשיו "בקצה החמור של מדרג ההטרדה המינית" הינה על פי דין ובמסגרת
הדין. וכבר נפסק כי "על מנת להרשיע בעבירה לפי סעיף 3(א)(2) לחוק למניעת
הטרדה מינית יש לנהוג משל מדובר בהרשעה לפי אחת מן העבירות המפורטות בסעיפים
348ו-349 [לחוק
העונשין – נ.א.] שכן,
מבחינת דיני העונשין, מדובר באותה עבירה" [עש"מ
4790/04 מדינת ישראל – אברהם בן חיים, פ"ד ס(1) 257, 265;
וראו: עש"מ 6737/02 מדינת ישראל – נחום זקן, פ"ד נז(2) 312, 325; עע 274/06 פלונית – אלמוני,
26.3.08 (להלן: עניין פלונית), פסקה 40 לפסק דינה של השופטת ורדה וירט
ליבנה]. ההתנהגות של מעשים
מגונים המיוחסת למערער במישור המשמעתי הינה חמורה ביותר ומהווה אף עבירה פלילית
בשונה "מהתנהגויות אשר על פי רוב הינן פסולות, אולם יאסרו רק מקום בו הן אינן
רצויות למתלוננת" ואינן מהוות כשלעצמן עבירה פלילית [עניין פלונית, פסקה 38 לפסק דינה של השופטת
ורדה וירט ליבנה] גם מטעם זה
מצויה הרשעתו של מר זילבר במדרג החמור של עבירות ההטרדה המינית.
לא נגרם עיוות דין למערער
29. לפי הוראת סעיף 26
לחוק הבוררות "בית המשפט רשאי לדחות בקשת ביטול על אף קיומה של אחת העילות האמורות
בסעיף 24, אם היה סבור שלא נגרם עיוות דין" [לעניין עיוות דין ראו: עניין שרה אכשטיין
והאסמכתאות המובאות שם]. בענייננו, משהמערער לא הצביע על קיומה של עילה המצדיקה את
ביטול פסק הבוררות, אין מקום כלל לדון בשאלת עיוות
הדין. גם אילו נטענה עילה כזו,
אזי נוכח מכלול נסיבות המקרה והשיקולים עליהם עמדנו לעיל, ומשלא נגרם עיוות דין
בהליך הבוררות ובתוצאתו, אין הצדקה כלשהי לביטול פסק הבוררות לרבות ההכרעה שבו
לפיה "יש לקבל את דרישת החברה לפטר את מר זילבר".
מעמדו של המערער בהליך שעניינו בקשת הצד
בסכסוך קיבוצי
30. בבית
הדין האזורי ובטיעוניה לפנינו, חזרה חברת החשמל והלינה על המעמד שניתן למערער
בהליך הבוררות, כמו גם בעתירותיו בבית הדין האזורי בבקשה לביטול פסק בורר ובערעור
לפנינו, בהן הפך להיות בעל דין יחיד נוכח נטישתן של המזכירות הארצית וההסתדרות את
ההתדיינות. בהתייחס לטענה זו קבע בית הדין האזורי, כי בהעדר עילה המצדיקה התערבות
בפסק הבורר ומשיש לאשרו "התייתר מניה וביה הצורך לדון בטענתה המקדמית של חברת
החשמל בשאלת מעמדו של העובד לטעון לביטול פסק הבורר משזנחה המזכירות הארצית שהיתה
צד לבוררות, את בקשתה לביטול פסק הבורר". עם זאת, נמצא כי בהיותו בעל העניין
בבוררות, בדין נשמעו אף טענותיו. פסיקתו של בית הדין האזורי מקובלת על דעתנו
בתוצאתה. ונבאר.
31. "ככלל
לא יהא לעובד בודד מעמד בתביעה לביטול פסק בורר" [עע 1173/00 יעקב סגל – אסם תעשיות
מזון בע"מ, 10.1.07 (להלן: עניין יעקב סגל)]. הגוף הרשאי לבקש ביטולו של פסק הבוררות בסכסוך
קיבוצי הוא הצד שהפסיד בבוררות. בעניין יעקב סגל ציינתי כי "בכך
שניתנה למערער ההזדמנות הראויה להביא טיעונו בפני הבוררת, אין די כדי להקנות לו
מעמד של צד עצמאי בבוררות, אף לא מעמד של בעל דין בבקשה לביטול פסק הבורר. בהיבט
הרחב של משפט העבודה הקיבוצי, כמו גם ביישומו על ענייננו - ארגון העובדים הוא
נציגו המוסמך של המערער בבוררות, המעוגנת בהסכם הקיבוצי והנובעת הימנו. הכרה
במעמדו העצמאי של המערער כבעל דין הזכאי לבקש את ביטול פסק הבוררות, עלולה לרוקן
מתוכן את מעמדו של ארגון העובדים כשותף ליחסי העבודה, וכנציג העובדים והמערער
בכללם".
דברים אלה
נכונים אף במקרה שלפנינו. אופיו הקיבוצי של הסכסוך בין חברת החשמל לבין נציגות
העובדים וההסתדרות לא השתנה בהעברתו המוסכמת של הסכסוך לבוררות, אשר הייתה ל"בבואה
של הצדדים ליחסי העבודה" בהיותה מורכבת מנציגי הצדדים ליחסי העבודה הקיבוציים
[עסק 75/05
ארגון עובדי בנק המזרחי המאוחד – בנק המזרחי המאוחד בע"מ, 15.11.05; עניין
יעקב סגל].
צירופו של
המערער להליך הקיבוצי כמשיב פורמאלי, עובר להעברת הסכסוך לבוררות, לא הקנה לו מעמד
בבקשה לביטול הסכם הבוררות. וכפי שהטעים בית הדין האזורי, בהיענות לבקשת המערער
לצרפו להליך, אין כדי לשנות ממהותו של ההליך כסכסוך קיבוצי.
בשלב שלאחר פסק הבוררות, משהוברר כי הצדדים
להליך הבוררות הקיבוצי אינם טוענים לבטלות הפסק, לא קם למערער מעמד עצמאי בבקשתו
לביטול פסק הבוררות [עניין יעקב סגל]. ככל
שהתנגד לפסיקת הבורר – היה על המערער ללכת בדרך המלך ולבקש מנציגיו בבוררות לפעול
לביטול הפסק. או לחלופין, לפנות לערכאה השיפוטית בתביעה לאכוף על נציגי העובדים
לעשות כן. כזאת לא עשה.
עם זאת, אין להתעלם מן האינטרס הממשי של המערער בהליך הבוררות, בהיותו מושא
הבוררות גופה. על כן, ולמרות שלא היה בעל דין בבקשה לביטול הפסק, צדק בית הדין
האזורי בקביעתו לפיה "לאור טיב הסכסוך שהונח בפני הבורר וזכויות העובד
הכרוכות בו מן הראוי היה בכל מקרה לדון בטענות העובד לעניין ביטול פסק הבורר
לגופן, ולא לסלקן על הסף".
משכך הם פני הדברים, ולמרות שאין המערער בעל דין בהליך הבוררות הקיבוצי,
ניתן לו מלוא יומו בהשמעת טיעוניו בהליך הבוררות, בבית הדין האזורי ולפנינו.
כללם של דברים
32. פסק
הבוררות ופסק דינו של בית הדין האזורי עולים בקנה אחד עם המגמה בהלכה הפסוקה
לצמצום דוקטרינת ההתיישנות "זאת, כמובן, מבלי שיפורש החוק בצורה מאולצת
ומלאכותית, ומבלי שייגרם עיוות הכתוב בחוק או עיוות הדין" [עע 210/99 מיכאל לוטן –
מדאינווסט-מרכז רפואי הרצליה, 22.1.02; וראו גם: עע 110/07 פרדי ברבי- יוסי
ברבי, 1.9.08; עע 346/05 שלמה שלום – אלה קוזמינוב, 15.6.06; עע
300431/97 פרופ' רות נויברגר – גלעד גמלאות לעובדים דתיים בע"מ,
פד"ע לח 47].
פסק דינו של בית הדין האזורי אף עולה בקנה אחד עם
"מגמת בתי המשפט לקיים פסק בוררות ככל הניתן ולצמצם את התערבותו של בית המשפט
בהכרעות פסק בוררות" [עניין שרה אכשטיין]. זאת, על דרך של "מתן פירוש המצמצם את
העילות, ולא מרחיבן, כדי להימנע, ככל שניתן, מביטול הפסק" [עא 816/88 המועצה האזורית מעלה-יוסף נ' תישרא בע"מ,
פ"ד מד (3)
124; עע 657/05,
עע 682/05
עזבון המנוח יגאל ליבוביץ ז"ל - תנובה מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית
בע"מ, 22.4.07; רע"א
1006/07 עומרי עאהד חברה לבניין בע"מ נ' קרקעות עמק במרחב (1998) בע"מ, 7.2.08.]
תוצאת פסיקתו בית הדין האזורי מתיישבת עם חזקת התקינות
של הליך הבוררות הקיבוצי [עניין שרה אכשטיין] השלובה במגמת אי- ההתערבות בפסק הבוררות. לפי חזקת התקינות ככל שהמדובר במקום עבודה מאורגן ממין זה שבעניינו, קמה
"חזקה כי שני הצדדים דאגו לתקינות ולהגינות של המנגנון, שכן הדעת נותנת ששני
הצדדים חפצים במנגנון ניטראלי אשר יכריע בסכסוכים באופן ענייני, נכון, יעיל
והוגן" [עע
1504/04 ד"ר ללה אבין – מכבי שירותי בריאות, פד"ע מ 505 (להלן: עניין
ללה אבין)]. לאורה של חזקה זו
"הליך הבוררות הוא דרך המלך ובית הדין יטה ליתן תוקף להסכמת הצדדים"
[עניין ללה
אבין;
דב"ע שם/10-4 הסתדרות הפקידים - עיריית רחובות, פד"ע יא 253, 258] במגמה "לקיים את פסק הבוררות ככל שהדבר
ניתן ולצמצם את התערבותו של בית המשפט בהכרעותיו של הבורר" [עע 676/06
שירותי בריאות כללית - בטי כהן, ניתן ביום 11.7.07; ע"א
823/87 דניה סיבוס חברה לבניה בע"מ נ' ס.ע. רינגל בע"מ, פ"ד מב(4)
605, 612; ע"א
318/85 דן כוכבי נ' גזית קונסליום השקעות ופיתוח פ"ד מב(3) 265, 275.]. במיוחד
כן בענייננו, בו לא התבקש כלל ביטול פסק הבוררות על ידי הצדדים לסכסוך הקיבוצי,
ומנגד התגבשה הסכמתם לפסיקת הבורר ולתוצאתה בדבר סמכותה של חברת החשמל להורות על
פיטורי המערער.
33. טרם חתימה, רואים אנו להסתייג מהתנהלותן
של ההסתדרות ונציגות העובדים בחברת החשמל בפרשה זו. ככלל, יש לצפות מארגון עובדים
כי יתמוך במדיניות החברה ואף יעודד את ציבור העובדים בכללותו לשמירה מוקפדת מפני
הטרדה מינית במקום העבודה. כך דרך כלל, כך גם במקרה שלפנינו. בענייננו, לא מן
הנמנע כי בתחילת הפרשה, רשאית הייתה נציגות העובדים להגן על האינטרסים של העובד
הנילון כמו גם על אלה של העובדת המוטרדת. אולם, למן המועד בו נקבעה הרשעתו החלוטה
של מר זילבר, בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, לא נמצא עוד טעם של ממש במכשלות ובאבני
הנגף ששמו נציגות העובדים וההסתדרות בפני חברת החשמל, מפני פיטוריו של עובד המורשע
בהטרדה מינית ובתקיפה של עובדת בחברה.
34. סוף
דבר – כפי שקבענו בפסק הדין מיום 20.1.09 נדחה ערעורו של מר זילבר וממילא נדחית
בקשתו לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית הדין האזורי. כמו כן נדחית "הבקשה
לעיון חוזר לעניין סכום
ההוצאות" שהגיש המערער ביום
21.1.09, ונותר בעינו חיובו של מר זילבר בתשלום שכר טרחת עו"ד לחברת
החשמל בסכום כולל של 20,000
ש"ח בצירוף מע"מ.
ניתן היום ה' אדר,
תשס"ט (1 במרץ 2009) בהעדר הצדדים ויישלח אליהם
|
סטיב אדלר, נשיא
יגאל פליטמן, שופט
נילי ארד, שופטת נציג עובדים, יהודה בן הרוש נציג
מעבידים, מר דוד רג'ואן |