|
עע
001117/00 |
|
|
|
|
המערערת
|
עיריית מעלות תרשיחא |
|
|
- |
המשיבה
|
שולה בוחבוט |
|
|
|
|
בפני: סגנית הנשיא אלישבע ברק, השופטת נילי ארד, השופט שמואל
צור נציג
עובדים: מר אורי ינאי, נציג מעבידים: מר אברהם ברק |
|
ב"כ המערערת: עו"ד פאוזי חזאן |
|
ב"כ המשיבה: עו"ד מיקי הוכמן |
השופטת נילי ארד:
1.
תביעה שהגישה המשיבה נגד המערערת (להלן: העירייה) בגין פיטוריה
התקבלה על ידי בית הדין האזורי בחיפה (השופטת שרה מאירי ונציגי ציבור מרחב
ורייכנשטיין; עב 3/6091/98), אשר בפסק דינו מיום 15.3.2000 הורה על החזרת המשיבה
לעבודתה, לאור בטלות הפיטורים, ועל תשלום שכרה מיום הפסקת עבודתה ועד למועד החזרתה
לעבודה. על פסיקתו זו של בית הדין האזורי הוגש הערעור לפנינו.
בית הדין האזורי - דיון והכרעה
2.
המשיבה
הייתה עובדת העירייה משך עשרים ושתיים שנים, ובתפקידה האחרון ניהלה את מחלקת
שירותי חינוך ורווחה. ביום 30.11.1998 פוטרה המשיבה מטעמי אי התאמה, ועל כן עתרה
לבית הדין האזורי למתן צו עשה, לפסק דין הצהרתי ולחיוב העירייה בתשלום שכרה מיום
הפיטורים ועד להחזרתה לעבודה ולחלופין להפסד שיעור הפנסיה ממועד הפסקת עבודתה ועד
הגיעה לגיל 60 (סכום אשר עמד באותה עת על סך 811,200 ₪) וכן לפיצויים בגין הפרת
חוק, הפרת חוזה ועוגמת נפש בסך 100,000 ₪.
עיקר טענותיה של המשיבה התמצו בכך שפיטוריה נעשו
בניגוד לחוקת העבודה לעובדי הרשויות המקומיות, שהיא ההסכם הקיבוצי החל על הצדדים,
וזאת מחמת התנגדות נציגות העובדים למהלך הפיטורים; כי אם הייתה עילת הפיטורים
עבירות משמעת המיוחסות לה, היה עליה להתברר לפני בית הדין למשמעת, כאמור בסעיף
171א(1) לפקודת העיריות [נוסח חדש] (להלן: פקודת העיריות); וכי מדובר
בפיטורים פוליטיים, לאחר ש"סומנה" על-ידי ראש העירייה, משהודיעה על
התמודדותה ברשימה יריבה בבחירות לרשויות המקומיות.
3.
לטענת העירייה, נעשו פיטוריה של המשיבה כדין, לאחר שבוצעו ההליכים המחויבים
בדין, וכי המשיבה קיבלה תמורת הודעה מוקדמת; כי למרות שהמשיבה כפרה בסמכותו של ועד
העובדים לייצגה, נשמעה עמדתה של נציגות העובדים ולאחריה התקבלה החלטת הפיטורים.
הפיטורים נעשו לא בגין עבירת משמעת,
כי אם מחמת אי התאמתה של המשיבה לתפקיד אותו מילאה, בשל אופיה והתנהגותה, אשר גרמו
ל"קשיי תפקוד, דמורליזציה והשלטת טרור". העירייה הכחישה מכל וכל את טענת
המשיבה, לפיה הרקע לפיטוריה היה פוליטי, וציינה כי הליך הבירור והפיטורים נפתח בחודש פברואר 1998, עוד בטרם נודע
לעירייה כי למשיבה כוונות פוליטיות.
4.
מותב בית הדין האזורי שמע את עדויות הצדדים וקיבל את סיכומיהם בכתב, אולם באותו שלב
נפטר, למרבה הצער, אב בית הדין, השופט דורון מיבלום ז"ל, ובהסכמת הצדדים
הועבר המשך הדיון בתביעה למותב אחר, בראשות השופטת שרה מאירי, אשר נתן את פסק הדין
מושא הערעור.
5.
בהכרעתו דחה בית הדין האזורי את הטענה לפיה נעשו הפיטורים על רקע פוליטי ופנה לבחון
את טעמם האמיתי: האם היה זה בשל אי התאמה לתפקיד, או מחמת עבירות משמעת שיוחסו
למשיבה. בית הדין עמד על טענות הצדדים בדבר העליות והמורדות שהתגלו ביניהם בתקופת
עבודתה של המשיבה; על התלונות שהוגשו נגד המשיבה במהלך השנים, ומנגד – על מכתבי
תודה בהם החזיקה; ניתנה הדעת לכך שהמשיבה סברה כי הגורם המוסמך ליתן לה הוראות
בעבודתה הוא משרד החינוך ולפיכך לא ראתה עצמה כפופה להנהלת העירייה, או למרוּתה.
לאור כל אלה קבע בית הדין, כי גם אם ילך לשיטתה של העירייה:
"מדובר
לכאורה בעבירות משמעת, כשעניין לנו בעובד שאינו נשמע למרוּת המחויבת מתפקידו.
נזכיר כי לא הובאה ראיה בפנינו כי עניינית-מהותית אין התובעת מבצעת עבודתה או
מבצעת היא אותה שלא כראוי.
בנסיבות אלה, כשפיטורי התובעת
נובעים מהפרות משמעת, משזו הסיבה האמיתית לפיטוריה ולא אי התאמתה לתפקידה (ומכל
מקום לא הובאו בפנינו נתונים לאי התאמתה) - רואים אנו לבטל את פיטורי התובעת,
משנעשו שלא בדרך המותווית על פי פקודת העיריות.
אין באמור כמובן כדי לומר
שאין רשאית העירייה לנקוט בהליכי משמעת כנגד התובעת אם תחפוץ בכך."
למען הסר ספק, ראה בית הדין להבהיר:
"כי קביעתנו אין בה משום
מתן הכשר להתנהגותה של התובעת כעולה מחומר הראיות. לא לנו לקבוע אם אכן עברה
התובעת עבירות משמעת, אך נעיר כי 'גוון' רע מאד עולה מחומר הראיות בהקשר
להתנהגותה ומעשיה, ואף מעשיה לאחר אקט הפיטורים בהקשר להתנהלות החשבון באשר לעמותה
יש בהם משום ספק תום לב כמתחייב מהיותה עובדת, ודאי במעמדה! " (ההדגשה במקור - נ.א.).
משנעתר בית הדין האזורי לסעד העיקרי
אליו כיוונה המשיבה, דחה את תביעתה, ככל שנגעה לעילות הפיצויים החלופיות וקבע "כי
פיטורי התובעת בטלים וכי על העיריה להשיב את התובעת לעבודתה ולשלם לתובעת שכר
עבודה לו היא זכאית מיום הפסקת עבודתה ועד למועד החזרתה לעבודתה".
טענות הצדדים בערעור
6.
העירייה טענה כי פיטרה את המשיבה לאחר שזו הוזמנה להופיע בפני ועדת בירור ופיטורים
של העירייה, אשר הוקמה מכוח סעיף 171א(2) לפקודת העיריות, כאשר במכתב הזימון
לוועדה, מיום 23.11.1998, הודע למשיבה כי העילה לפיטוריה היא "אי התאמה
לתפקיד". המשיבה הופיעה בפני הוועדה בישיבה שהתקיימה ביום 26.11.1998 וניתנה
לה הזדמנות להשיב לטענות שהועלו נגד תפקודה. הוועדה אישרה את הפיטורים, לאחר ששמעה
את טענות מנכ"ל העירייה, ראש מינהל החינוך ותגובת המשיבה, ובעקבות כך נשלח
מכתב הפיטורים למשיבה. מכאן, לטענת העירייה, שהעילה לפיטורי המשיבה הינה "אי
התאמה", אשר התבססה על מערכת יחסי אנוש גרועים בין המשיבה והגורמים השונים
בהיררכיה ברשות המקומית. העירייה לא הכחישה כי המשיבה ביצעה עבירות משמעת שונות,
אולם לטענתה אין בכך כדי לשנות את העילה האמיתית לפיטורים, שהייתה, כאמור, אי
התאמה לתפקיד אותו מילאה המשיבה.
הוסיפה העירייה וטענה, כי בית הדין
האזורי שם את שיקול דעתו תחת שיקול דעתה של ועדת הבירור והפיטורים בעירייה, ובכך
כפה על מעביד יחסי עבודה שאין הוא חפץ בהם, מבלי שהוּכחה אף לא אחת מן העילות
המצדיקות אכיפת יחסי עובד-מעביד כנגד רצונו של המעביד.
עוד טענה העירייה, כי בית הדין האזורי
לא בחן את חומר הראיות במידה מספקת, בכך שלא התייחס לראיות ולעדויות מרכזיות, אשר
הצביעו על כך שהמשיבה אינה מתאימה להמשיך ולעבוד בשירות העירייה.
7.
המשיבה
סמכה טענותיה על פסיקתו של בית הדין האזורי, וטענה כי מסקנותיו נכונות ומבוססות,
וכי פיטוריה נבעו מהפרות משמעת ומאי קבלת מרוּת בלבד.
ניסיונות הפשרה בין הצדדים
8.
במהלך
הדיונים אשר התקיימו בהליך זה בערכאות השונות, הגיעו הצדדים פעמים מספר להסכם
פשרה, אשר לבסוף לא מומש.
במהלך הדיון בבית הדין האזורי,
שהתקיים בפני המותב בראשות השופט הראשי דורון מיבלום ז"ל, הגיעו הצדדים להסכם
פשרה לסילוק מלא ומוחלט של התביעה (אשר אוזכר בהסכם פשרה מאוחר יותר, אליו הגיעו
הצדדים, כ"הסכם הפשרה מיום 1.2.1999") לפיו תשלם העיריה למשיבה:
" 1. שמונה חודשי משכורת כדמי הסתגלות,
תוך 30 יום ממתן פסק דין זה.
2.
מענק
פרישה לפי מחצית משכורת לכל שנת עבודה, כאמור בחוק הגמלאות, לפי שכר משרה מלאה.
3.
התובעת
תקבל פדיון ימי מחלה וחופשה על פי דין תוך 30 יום ממתן פסק דין זה.
4.
בהתחשב
בתקופת עבודתה הארוכה של התובעת אצל הנתבעת, במסירותה ובמצוינותה, ובהתחשב בגילה,
העשוי למנוע עבודה אחרת מסכימה
הנתבעת להגדיל את קיצבת הפרישה של התובעת ולהעמידה על שיעור של 60%, כולל התוספות
הקבועות לפי חוק הגמלאות ובתנאי שמשרד הפנים יאשר הגדלה זו.
5.
הנתבעת
תפנה מיד למשרד הפנים בבקשה לאישור ההגדלה הנ"ל תוך פירוט הנסיבות המיוחדות
והחריגות בעניין זה.
6.
היה
ומשרד הפנים לא יאשר הגדלה זו תוך 60 יום מפניית הנתבעת - יתבקש בית הדין לחדש
הדיון בדחיפות הראויה ומן השלב בו הופסק הדיון בתיק זה.
7.
מכתב
הפיטורים של הנתבעת יאשר מצוינותה ומסירותה של התובעת, וינמק כי עקב המצב הבריאותי
של התובעת נאלצה הנתבעת לפטרה.
8.
הנתבעת
תעניק לתובעת מכתבי המלצה בהתאם לרוח הדברים בהסכם זה, תוך 15 יום מאישור הסכם זה.
9. הנתבעת תשלם לתובעת עבור 30 ימי חופשה הנתבעים בתיק המתנהל לפני כב' הרשמת איצקוביץ', וזאת תוך 30 יום מאישור הסכם זה.
10. עו"ד חזאן יבדוק אם
התובעת קיבלה את כל המגיע לה בתקופה שלא עבדה, כמקובל ברשות המקומית, ואם יש מקום
לתיקונים - הם יבוצעו תוך 45 יום מהיום."
9.
אישורו
של משרד הפנים להסכם לא ניתן, ולאחר פטירתו של השופט הראשי דורון מיבלום ז"ל
זומנו הצדדים לפני השופט הראשי רמי כהן, בניסיון נוסף להביאם לכלל פשרה. ביום
15.12.1999 הגיעו הצדדים בשנית להסדר, אשר קיבל תוקף של פסק דין, בכפוף לאפשרות
ביטולו בתוך שבעה ימים.
בהסכם פשרה זה נקבע, כי מכתב הפיטורים
שנשלח למשיבה יבוטל; כי מועד סיום עבודתה המוסכם של המשיבה יהא ביום 31.3.1999 ועד
למועד זה תקבל המשיבה משכורת מלאה, ללא תנאים נלווים; כי במועד סיום העבודה המוסכם
תקבל המשיבה את כל התנאים המגיעים לעובדת בעירייה הפורשת לגימלה, הכל על פי הוותק
שצברה בעבודתה והאמור במכתב מיום 11.2.1999, אשר שלח ראש מינהל השירות במשרד הפנים
לראש העירייה.
גם הסכם פשרה זה, כקודמו, לא עלה יפה,
משמומשה הזכות לביטולו תוך שבעה ימים.
ניסיון שלישי להגיע לפשרה עלה בבית
דין זה, לאחר הגשת הערעור. ביום 18.5.2000 התקיים דיון בפני השופט יגאל פליטמן,
במסגרתו גיבשו הצדדים הסכם פשרה, שעיקריו היו אלה:
"א. הגברת בוחבוט תפרוש
לפנסיה מוקדמת ביום היכנסו לתוקף של הסכם הפשרה.
ב. הפנסיה שתשולם לה תהיה בשעור של 60%
מן המשכורת הקובעת על פי חוק הגמלאות. במשכורת הקובעת יכללו כל התוספות הקבועות
לפי חוק זה.
ג.
עם
היכנסו לתוקף של הסכם הפשרה ישולם לגברת בוחבוט (צ"ל - סכום כסף - נ.א.) עבור
שלושה חודשי הסתגלות במקום שמונת חודשי הסתגלות עליהן (כך במקור - נ.א.) דובר
בהסכם הפשרה מיום 1.2.1999.
ד.
הוראות
פסק הדין לעניין השלמת שכרה של הגברת בוחבוט מאז פיטוריה שבוטלו, יישארו בעינן עד
למועד היכנסו לתוקף של הסכם פשרה זה, והפרשי השכר המגיעים לה לאור זאת ישולמו לה
תוך ארבעים וחמישה יום מיום היכנסו לתוקף של הסכם הפשרה.
ה.
תוך
ארבעים וחמישה יום מיום היכנסו לתוקף של הסכם הפשרה תשלם המערערת למשיבה מענק
פרישה, פדיון ימי מחלה ופדיון חופשה, על פי המוסכם ביניהם בהסכם הפשרה, אליו הגיעו
ביום 1.2.1999 (סעיפים 2, 3).
ו.
שאר
תניות הסכם הפרישה שנחתם ביום 1.2.1999 בין הצדדים (סעיפים 7, 8) - יישארו
בעינן."
10.
הסכם
פשרה זה הובא לאישור ראש מינהל שירות העובדים במשרד הפנים, אשר במכתב מיום
14.6.2000 קיבל את תנאי ההסכם באופן חלקי בלבד, וקבע כי קיצבתה הכוללת של המשיבה
תהא בשיעור 55.33% ממשכורתה הקובעת; כי המשיבה זכאית למענק פרישה בשיעור 11.33
משכורות קובעות ולשלושה חודשי הסתגלות, הכוללים גם חודשי הודעה מוקדמת; וכי בשל
גילה ועל פי הדין, אין המשיבה זכאית לפדיון ימי מחלה, אלא לפדיון ימי חופשה בלבד.
לאור סירובו של ראש מינהל שירות
העובדים במשרד הפנים לאשר את תנאי הסכם הפשרה כלשונם, שבו הצדדים ביום 5.2.2001
לדיון בפני מותב בית דין זה. בסיום הדיון קיבלו הצדדים את המלצת בית הדין לנסות
להגיע לפשרה ביניהם. בית דין זה המליץ לצדדים לפנות לגישור או לוועדה פריטטית,
לצורך מציאת פתרון, ובהיענות להמלצה זו פנו הצדדים לוועדה פריטטית, אשר קיימה דיון
בעניין ביום 11.3.2001.
במכתב סיכום הדיון בוועדה הפריטטית,
הנושא תאריך 25.6.2001 וחתום על ידי נציג מרכז השלטון המקומי, יעקב אגמון, ונציג
הסתדרות הפקידים, איציק רוכברגר, נאמר, בין היתר כך:
"גב' שולה בוחבוט דרשה לחזור
לעבודה או לחלופין קבלת תנאיה להפסקת עבודתה לרבות דרישותיה לגבי תיקון שכרה בגין
התקופה שעברה. לאור עמדת הגב' בוחבוט ולאחר דין ודברים ארוכים מחליטה הוועדה
להחזיר את הנושא להחלטת בית הדין".
11.
לאור
זאת, שבו הצדדים בשלישית לבית דין זה. לדיון, אשר התקיים ביום 13.5.2002, הוזמנו
נציגי משרד הפנים, פרקליטות המדינה והסתדרות הפקידים. בסיכום הדיון, היה מקובל על
הצדדים כי הפנסיה של המשיבה תהיה בשיעור 55.75%. הצדדים נדרשו להגיש לממונה על
השכר ולמשרד הפנים את בקשת המשיבה לכלול בשכר הקובע לצורך פנסיה את הרכיבים הבאים:
1.
תוספת לתואר B.A. - לכך הסכימה העירייה.
2. גמול
שיקום בגובה 1000 ₪.
3. כפל
תואר אשר לפי הטענה ניתן לעובדי הוראה בתפקידי הוראה בפועל.
4. גמול
הדרכה בשיעור של למעלה מ - 45%, לפי חישוב שנות הוותק, במקום 38% גמול מדריך, שאף
לכך מסכימה העירייה.
12. בכתב העמדה שהוגש מטעמם של
הממונה על השכר במשרד האוצר והממונה על הגמלאות ברשויות המקומיות שבמשרד הפנים
להסכמה זו נאמר, כי תנאי שכרה ופרישתה של המשיבה נוגדים, לכאורה, את הוראות סעיף
29(א) לחוק יסודות התקציב, התשמ"ה - 1985. ההתייחסות המפורטת לרכיבים אשר
המשיבה ביקשה לכלול במסגרת השכר הקובע לצורך חישוב הפנסיה מעַלה, כי לא הוצגו
אישורים על כך שהמשיבה היא בעלת תואר B.A., וכי קיימת התנגדות גם לדרישות לתשלום גמול שיקום, כפל תואר וגמול
הדרכה בשיעור של 45%.
13.
משכלו
כל הקצים, פונים אנו מן הפשרה אל שורת הדין ולהכרעתנו בערעור לגופו.
14. לפי
הוראתו של סעיף 171א לפקודת העיריות, שתיים הן הדרכים הפתוחות בפני ראש העיריה
לפיטוריו של עובד, שאינו מן העובדים המנויים בסעיף 171 לפקודה. לפי הדרך האחת, יפטר
ראש העיריה עובד "על פי החלטת בית דין למשמעת לפי חוק המשמעת". לפי הדרך
האחרת ורק "אם הפיטורים היו שלא מחמת עבירת משמעת כמשמעותה בחוק
המשמעת", כגון בעילה של אי-התאמה, "רשאי ראש העיריה" לפטר
את העובד "באישור המועצה או ועדה שהמועצה מינתה לכך".
אבן הבוחן להליך שיינקט כלפי העובד,
יהיה הנסיבות לאשורן אשר בעטיין התקבלה החלטת הפיטורים ומה הייתה, הלכה למעשה,
הסיבה לפיטורים: האם באו בשל עבירת משמעת או "שהם באו למעשה, באמת ובתום לב,
בשל כך שהעובד אינו מתאים לעבודתו ואותה אי-התאמה אינה מוצאת את ביטויה בעבירות
המשמעת" כמאמרו של בית דין זה, משכבר הימים, בעניין חנוכי ([1]).
ובמלים אחרות, עילת אי ההתאמה צריך שתעמוד לעצמה, נקיה מהעילה של עבירת משמעת
ומבלי שזו האחרונה תדבק בה.
כיצד יֵעָשֶה כן? ערים אנו לכך שלא פעם
מתעורר קושי של ממש לקבוע את התנהגותו של העובד בדל"ת אמותיו של אחד משני
התחומים: זה של הפרת משמעת או זה של אי-התאמה לתפקיד - ובגבולותיו בלבד, ולא אחת
חורגת ההתנהגות המיוחסת לעובד מן התחום האחד ומתפרסת גם אל עבר משנהו. בהקשר זה
ניתן לומר, כי בנסיבות מסוימות טמון בעבירת משמעת גם יסוד של אי-התאמת העובד
לתפקיד. מנגד, לא כל אי-התאמה לתפקיד תהא בהכרח עבירת משמעת. על כן, יש צורך לברור
את הטפל מן העיקר ולקבוע מהו "מרכז הכובד" של ההתנהגות הפסולה המיוחסת
לעובד. ככל שמרבית הראיות הן בעלות סממנים של עבירת משמעת, תוכרע הכף לבחירה בהליך
משמעתי, גם אם נלווים להתנהגות המיוחסת לעובד סממנים של אי-התאמה. מאידך - אם
בראיות שהובאו בפני בית הדין האזורי לא מתקיימים סממנים של עבירת משמעת, או אם
הסממנים של אי-התאמה גוברים במובהק על אלה של עבירת משמעת, או אז תוכרע הכף לנקיטה
בהליך המינהלי של פיטורים מחמת אי-התאמה.
נכון הוא, כי אין לכפות על המעביד
להמשיך ולהעסיק את העובד בכל תנאי, גם כאשר התנהגותו של העובד מגיעה לכלל ביצוע
עבירה, או כאשר התנהגותו חורגת מן המסגרת הנדרשת ממנו במילוי תפקידו וביחסיו עם
הממונים עליו ועם הכפופים לו, ומגיעה לכלל פגיעה בציבור הנדרש לשירותיו.
אולם, בד בבד, אין להתעלם מן התוצאה
החמורה הכרוכה בהליך הפיטורים והשלכותיו על גורלם ועתידם של העובד ובני משפחתו.
באיזון שבין שני הקטבים הללו פתח המחוקק דלת בפני המעסיק לפטר את העובד שעבר עבירת
משמעת, תוך מתן אפשרות לעובד להתגונן מפני ההאשמות כלפיו, בראש וראשונה, בפני בית
דין של משמעת. בהליך השיפוטי שווה מעמדו של העובד לזה של ראש העיריה בהבאת ראיות,
בהעלאת טענות ובהכרעה שיקבל בית הדין למשמעת בעבירות המיוחסות לעובד.
הדרך השניה לפיטורי עובד, זו של ההליך
המינהלי, קמה לראש העירייה רק "אם הפיטורים היו שלא מחמת עבירת משמעת
כמשמעותה בחוק המשמעת" ולאחר שקיבל את אישורה של מועצת העיריה לפיטורים.
למרות שאף בדרך זו שמורות לעובד זכויותיו, לרבות זכות הטיעון, לית מאן דפליג כי
מעצם טיבה וטבעה, עשויה היא להיות "נוחה" יותר לרשות ו"מהירה"
יותר בתוצאותיה.
15. המשיבה עבדה בעיריה 22
שנה ובתקופת עבודתה האחרונה נעכרו מאד יחסי העבודה. ראש העיריה ייחס למשיבה
התנהגות שעיקרה באי קבלת מרות הממונים עליה, שהגיעה לכדי פגיעה מהותית בסדרי
העבודה וביכולתם של הממונים עליה והכפופים לה לעבוד עמה בצוותא. המשיבה מצידה כפרה
בכך והצביעה, בראיות מטעמה, על מכלול שנות עבודתה בעיריה, אשר הניבו מכתבי תודה
והוקרה לרוב. במחלוקת עובדתית זו הכריע בית הדין האזורי, עת קבע כי: "לא
הובאה ראיה בפנינו כי עניינית-מהותית אין התובעת מבצעת עבודתה או מבצעת אותה שלא
כראוי".
16. עיון
מעמיק בטענות הצדדים ובראיות שהיו לפני בית הדין האזורי ובטענות שהושמעו לפנינו,
מביא אף אותנו למסקנה, כי "נקודת הכובד" בהתנהגותה של המשיבה אכן התבטאה
באי-קבלת מרות, וכי בזמן אמת ראו הממונים בהתנהגותה זו הפרת משמעת חמורה מצידה. מן
הראיות שהיו לפני בית הדין האזורי עולה, כי בחודש ינואר 1998 הוצאה המשיבה לחופשה
עד לבירור "בועדת משמעת מיוחדת" של הטענות שהועלו כלפיה בדבר התנהגותה
הפסולה. לאחר השעיה, חזרה המשיבה לעבודה וכעבור חדשיים, ב-4 ביוני 1998 שלח אליה
ראש העירייה מכתב התראה נוסף, בגין "אי מילוי הוראות והתחצפות". באותו
מכתב התרעם ראש העירייה, בין היתר, על כך שהמשיבה "מתעלמת במתכוון מההוראות
ומדיניות של מנהל החינוך" לו היא כפופה, ואינה משתפת פעולה עם העובדים
במערכת. לא חלפו אלא ימים ספורים וב-10 ביוני חזר סמנכ"ל העירייה ומנהל משאבי
אנוש והתרה במשיבה על כי אינה ממלאת אחר נוהלי העירייה המחייבים כפיפותה המינהלית
והמקצועית לראש מינהל חינוך. אי לכך הועברה המשיבה ביום 18.6.1998 לתפקיד של עוזרת
מנכ"ל, בו הייתה אמורה לעסוק, בין היתר, ב"נושאים משפטיים".
לאחר הדברים האלה, נשלח
למשיבה מכתב פיטורים מיום 30.11.1998 וכך נאמר בו, בין היתר:
"ההחלטה לפטרך התקבלה
לאחר שנשקלו כל הנסיבות והטענות על ידי ועדת הבירורין והפיטורין של העיריה מיום
26.11.98, אשר שמעה את טענות העיריה כלפייך ואת טענותייך כנגד טענות אלה ובעקבות
כך הגיעה למסקנה לפטרך".
בתצהירים שהוגשו מטעם העירייה
חזרו, וביתר שאת, הטענות כנגד התנהלותה של המשיבה, בין היתר על ש"לא הפנימה
ולא קיבלה את העובדה האלמנטרית של היררכיה במינהל תקין..." ([2]).
על ביצוע פעולות שלא במסגרת סמכותה, כגון: "התחייבויות לעובדים על גובה
שכרם"; "התחייבויות כספיות עם נותני שירות לרשות ללא אישור הגזברות
כמתחייב"; "גביית כספים בניגוד לנהלים ואי מתן דיווח"; "הקצאת
כספים במסגרת תכניות השיקום ללא אשור צוות היגוי כמתחייב". פעולות אלה העידו,
לדעתו של גזבר העיריה בתצהירו, על פעולתו "בתוך מערכת ללא כל כפיפויות מינהליות".
הטענה בדבר אי-התאמה כטעם לפיטורים
עלתה לראשונה בכתב ההגנה וכמסקנה בחלק מן התצהירים שהוגשו מטעם העירייה. אכן,
המסכת בכללותה מגלה יחסי עבודה עכורים, שבהצטברותם עשויים לגלות גם פנים של
אי-התאמה לעבוד במסגרת הכללים הנדרשים מן המשיבה. אולם, אין זה המקרה בו ניתן לאמר
כי אי התאמתה של המשיבה לעבודה עומדת לעצמה, ואין היא מוצאת את ביטויה באותן
עבירות משמעת, שהן-הן הגורם הדומיננטי, אשר כתוצאה ממנו הוחלט על פיטוריה של
המשיבה.
17.
בנסיבות אלה, מקובלת עלינו המסקנה אליה הגיע בית הדין
האזורי, לפיה ככל שחפץ ראש העיריה בפיטוריה של המשיבה, היה עליו לנקוט הליך
משמעתי, ומשלא עשה כן נעשה הליך הפיטורים שלא כדין.
18. משהגענו עד הלום, עולה ובאה
השאלה: מהו הסעד הראוי להינתן בנסיבות אלה. האם נכון להורות על ביטול
הפיטורים, החזרתה של המשיבה לעבודתה והעמדתה, במידת הצורך, בפני בית דין משמעתי,
או לזכותה בפיצויים על פיטוריה בהליך פגום?
מאז
פיטוריה של המשיבה ועד היום חלפו למעלה מארבע שנים, במהלכן היו הצדדים שרויים
בהתדיינות משפטית שהתמשכה,
לא במעט, מחמת ניסיונות הפשרה, אשר היו עשויים להיות מוצא נכון למצב אליו נקלעו
הצדדים שלא בטובתם.
משהגענו עד הלום, ולאחר
ששקלנו את כלל נסיבותיה של פרשה זו, הגענו לכלל מסקנה כי
אין עוד מנוס מהימנעות מהוראה על החזרתה של המשיבה לעבודה וכי הסעד המתאים הוא
פסיקת פיצויים למשיבה בגין פיטורים שלא כדין.
לא
למותר לציין, כי גם מהליכי הפשרה שהתקיימו בין הצדדים, לרבות דיונים בפני ועדה
פריטטית, עליהם עמדנו בהרחבה לעיל, ולא בכדי, עולה כי עיקר ההתדיינות לא הייתה
סביב החזרתה של המערערת לעבודה, כי אם בהתייחס לתנאי פרישתה ולתשלומים שונים
הכרוכים בכך.
19. סוף דבר:
הערעור מתקבל בחלקו בלבד, במובן זה שאין אנו מורים על החזרתה של המערערת לעבודה.
העיריה תשלם למערערת פיצוי בגין פיטוריה שלא כדין, בשיעור של 12 חודשי משכורת, לפי
שיערוך משכורתה האחרונה של המשיבה, נכון להיום.
בנוסף לתשלום המשכורות שפסקנו כאמור,
תעמוד למשיבה הברירה לבחור באחת משתי חלופות: קבלת פיצויי פיטורים כדין לפי
המשכורת הקובעת האחרונה שהייתה משתלמת לה ביום פיטוריה, כשהיא נושאת הפרשי הצמדה
וריבית כחוק, ממועד פיטוריה ועד לתשלום המלא בפועל; או, במקום זאת, פרישה
לגימלאות לפי התנאים שנקבעו במכתבו של מר ישראל שפיצר, ראש מינהל שירות עובדים
במשרד הפנים, מיום 14.6.2000, אשר לצורך זה יהווה חלק בלתי נפרד מהכרעתנו בפסק דין
זה.
המשיבה תודיע לעיריה, בתוך 60 יום
מהיום, באיזו מן החלופות היא בוחרת.
המערערת תישא בתשלום הוצאות משפט ושכר
טרחת עורך של המשיבה בסך
10,000 ש"ח. אם לא ישולם סכום זה
בתוך 30 יום מהיום, ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק.
ניתן בהעדר הצדדים היום, כ"ב אדר
א' תשס"ג (24.2.2003) וישלח לצדדים.
|
____________________
_____________
_____________ סגנית הנשיא אלישבע ברק
השופטת נילי ארד
השופט שמואל צור
___________________
______________________
נציג עובדים, מר אורי ינאי
נציג מעבידים, מר אברהם ברק |