|
עע
000182/99 |
|
|
|
|
|
המערער |
|
|
|
|
|
המשיבים |
1.
קיוליק אנד סופה (ישראל) בע"מ 2. המוסד לביטוח לאומי |
|
בפני: הנשיא סטיב אדלר, סגנית הנשיא אלישבע ברק,השופטת נילי ארד,
נציגת עובדים גב' אורלי ביטי, נציג מעבידים מר בינימין ליברמן |
פ ס ק ד י ן
סגנית הנשיא אלישבע ברק
1. השאלה שבמחלוקת בפנינו היא שאלת קיומם של יחסי עובד
ומעביד בין המערער למעסיקה מספר 1 (להלן - המעסיקה). הערעור נסב על פסק דינו של
בית הדין האזורי לעבודה בחיפה (סגן השופט הראשי שמואל גוטמכר ונציגי הציבור גלנטי
והירשזון, בתב"ע נא / 232-3) בו דחה בית הדין קמא את תביעתו של המערער בקובעו
כי לא התקיימו יחסי עובד ומעביד בין הצדדים. טענתו העיקרית של המערער בערעור
שלפנינו היא כי בית הדין האזורי נתפס לכלל טעות בקובעו כי המערער
היה עצמאי בעוד שבפועל הוא היה עובד. על כן מבקש המערער מבית דין זה לקבוע כי בין
הצדדים התקיימו יחסי עובד-מעביד וכפועל יוצא מכך לחייב את המעסיקה בתשלום הזכויות
הסוציאליות הנובעות ממעמד זה: פיצויי פיטורין, דמי הודעה מוקדמת, פדיון חופשה, דמי
הבראה ופיצוי בגין אי הפקדת כספים בקרן תגמולים וקרן השתלמות. כן תובע המערער כי
יש לחייב את המעסיקה לשלם את דמי הביטוח הלאומי למשיב 2 בעד כל תקופת עבודתו אצל
המעסיקה. עוד טוען המערער כי זכאי הוא לתשלום בסך כ - 42,000 ₪ אשר לטענתו, המעסיקה
התנתה את תשלומו בהתחייבות המערער כי אין לו תביעות נוספות מהמעסיקה.
2. משדחה בית הדין האזורי את תביעת המערער נדחתה גם
התביעה שכנגד שהגישה המעסיקה להשבת סכומים שלדעתה שולמו למערער ביתר מכוח הגדרתו
כ"קבלן". משתביעת המערער עולה שוב לדיון, מבקשת המעסיקה כי אם תתקבל
תביעתו של המערער יכריע בית הדין גם בעניין ההשבה.
3. המשיב מספר 2 הצהיר כי הוא אינו נוקט עמדה באשר
להגדרת היחסים בין המערער ובין המעסיקה וכי יפעל בהתאם לכל פסק דין שיינתן.
4.
העובדות
הצריכות לעניין
א.
בשנת 1981 פנה המערער
אל המעסיקה והציע עצמו לעבודה אצל המעסיקה כשרטט. בין המערער ועובד המעסיקה, מר
קלמן קאופמן, החל משא ומתן אולם זה לא עלה יפה משום שהצעתו של מר קאופמן היתה בשכר
"ברוטו" ואילו המערער רצה כי שכרו יקבע לפי ה"נטו". משראה
המערער כי המשא ומתן לא עלה יפה הציע המערער כי יעבוד אצל המעסיקה כעצמאי ואף ציין
בפני מר קאופמן כי הוא רשום כעצמאי במס הכנסה, במוסד לביטוח לאומי ובמע"מ.
המעסיקה נעתרה להצעתו של המערער ונקבע כי דרך העסקתו של המערער על ידי המעסיקה
תהיה דרך העסקה של "קבלן- מזמין". המערער הועסק על ידי המעסיקה החל
מחודש ספטמבר 1981 עד לחודש יולי, 1990, משך תשע שנים.
ב.
היו שרטטים נוספים
שעבדו אצל המעסיקה אולם רק המערער הוגדר כעצמאי.
ג.
שכרו של המערער נקבע
כפונקציה של ערך שעה מסוים במכפלת שעות העבודה אשר עבד בכל חודש עבור המעסיקה כפי
שהדבר מצויין בכרטיסי הנוכחות. דרך התשלום למערער היתה באמצעות צ'ק כנגד חשבוניות
שהציג למעסיקה. מחשבוניות אלה ניכתה המעסיקה מס במקור.
ד.
למערער הוקצה שולחן
שרטוט אצל המעסיקה ובשלב מאוחר יותר גם מחשב. יתר הכלים בם השתמש - מחוגה, שבלונה,
סרגל היו - כליו של המערער.
ה.
המערער ביצע את
עבודתו בעצמו, לפי מומחיותו, בתחומי המפעל בלבד.
ו.
המערער היה זכאי
לאכול בחדר האוכל של המפעל ארוחות מסובסדות כשאר עובדי המעסיקה.
ז.
המערער הוזמן לישיבות
עובדים וכן הוזמן לטקס חלוקת שי לעובדים ותיקים שהתקיים במשרדי החברה וקיבל שי. כן
הוענק למערער מענק מיוחד עבור עבודתו והוא אף קיבל מהמעסיקה תעודת הוקרה בגין
עבודתו בחברה.
ח.
המערער הועסק כשרטט
במקומות נוספים מלבד אצל המעסיקה. מעדותו של המערער בבית הדין האזורי עולה כי הוא
ביצע עבודות שרטוט עבור חברות נוספות לאחר שעות עבודתו אצל המעסיקה ובמהלך
הפסקותיו.
ט.
היקף עבודתו של
המערער לאורך רוב תקופת ההתקשרות היה כ - 200 שעות בחודש. בשנת העסקתו האחרונה הופחתו שעות עבודתו
של המערער לכ-100 שעות בחודש בלבד.
י.
המערער מילא כרטיס
נוכחות.
יא.
בשנת 1988 כאשר קיבלו
כל עובדי החברה תגי עובד ממוחשבים לא קיבל המערער תג ממוחשב.
יב.
המערער ביצע את
עבודתו באופן אישי ובתחומי המפעל בלבד.
יג.
בחודש יולי 1990
הבהירה המעסיקה למערער כי היא אינה זקוקה עוד לשירותיו.
יד.
משנקלע המערער לחובות
ולאחר ייעוץ משפטי שקיבל, טען בפני המעסיקה כי הוא למעשה "עובד" ודרש כי
המעסיקה תשלם לו זכויות סוציאליות המתחייבות ממעמדו וכן תשלם את החוב אשר צבר
למוסד לביטוח לאומי, הוא המשיב 2 בערעור זה.
האם ביחסי עובד-מעביד עסקינן או שמא ביחסי
קבלן-מזמין?
כאמור בית הדין האזורי קבע כי צורת ההעסקה של המערער אינה מאפיינת יחסים של עובד-מעביד אלא של יחסי מזמין-קבלן. את מסקנתו זו ביסס בית הדין האזורי בעיקר על הגדרת מערכת היחסים ביניהם כיחסי מזמין-קבלן ואת התנהגותם של הצדדים לאור הגדרה זו.
אין ספק כי הצדדים הגדירו את מערכת היחסים ביניהם כמערכת יחסים של מזמין-קבלן ואף התנהגו בהתאם להגדרה זו. המעסיקה ראתה במערער קבלן מתוקף ההסכם שגובש בינה ובין המערער. המערער גם הוא ראה עצמו כעצמאי במשך כל תקופת העסקתו. להגדרה זו הוא הסכים כאשר החלה מערכת היחסים בינו ובין המעסיקה, ובהתאם לכך פעל. במשך כל תקופת העסקתו לא תבע מהמעסיקה זכויות סוציאליות המגיעות לעובדים אחרים. המערער הגדיר את עצמו כעצמאי בפני רשויות המס. בתביעת מזונות שהוגשה נגדו לבית המשפט המחוזי הצהיר כי הוא עצמאי. המערער אף הודה בבית הדין קמא בחקירתו הנגדית כי חשב שהוא עצמאי לכל אורך תקופת העסקתו עד שקיבל ייעוץ משפטי במסגרתו נאמר לו כי הוא למעשה "עובד".
הפסיקה העניפה בתחום זה קבעה כי עובד הוא בגדר "סטטוס" אשר הצדדים אינם יכולים להתנות עליו (ראה דב"ע לא/27-3 עיריית נתניה - דוד בירגר, פד"ע ג', 177). לכן גם אם הצדדים הסכימו ביניהם על דרך העסקה של קבלן-מזמין, וגם אם המערער הצהיר בפני ערכאה שיפוטית אחרת על היותו עצמאי, אין בכך כדי לשלול את המסקנה המשפטית כי המערער היה בגדר עובד. אין בכוונת הצדדים כדי להצביע על מהות המעמד אלא שיתכן שבית הדין יתן תוקף לרצון הצדדים (ראה דב"ע נה/145-3 מדינת ישראל, משרד השיכון - יעקב בוכריס, פד"ע לו, 1). על כן יש לבחון את דרך העסקתו של המערער על ידי המבחנים שפותחו בפסיקה, כאשר כוונת הצדדים היא מרכיב אחד בכלל המרכיבים שיש לשקול בבואנו לקבוע את מעמדו של המערער, האם היה עובד או שמא עצמאי.
המבחן הרווח לבחינת מעמדו של מבצע העבודה כ"עובד" או "עצמאי" הוא המבחן המעורב, הבוחן את מכלול נסיבות המקרה, כאשר המבחן המרכזי בו הוא מבחן ההשתלבות (ראה עניין בירגר לעיל; בג"צ 5168/93 שמואל מור נ' בית הדין הארצי, פ"ד נ (4) 628; עע 300367/98 יוסף טויטו - מ.ש.ב. הנדסת קירור ומיזוג אויר 1965 בע"מ - טרם פורסם, ניתן ביום 23.05.02). מבחן ההשתלבות מורכב משני פנים, הפן החיובי, בו נבחנת השאלה האם מבצע העבודה השתלב בעסקו של נותן העבודה. ככל שהתשובה לכך היא חיובית יש לפנות לפן השלילי של מבחן ההשתלבות, אשר בוחן האם מבצע העבודה ניהל עסק עצמאי משלו, באמצעותו הוא סיפק שירותים חיצוניים למפעל.
המעסיקה עוסקת בתעשיית המוליכים למחצה. היא מייצרת מכונות. המערער ביצע עבור המעסיקה עבודות של שרטטות תחת מחלקת מחקר ופיתוח של המעסיקה. הוא ביצע תיעוד הנדסי של מוצרי החברה. במשך 9 שנים העסיקה המעסיקה את המערער. במשך רוב תקופה זו הוא הועסק במשרה מלאה. הוא התייצב בכל יום במפעל מוכן למטלות אשר תטיל עליו המעסיקה. המעסיקה הסתמכה על עבודתו ונזקקה לה. המערער ביצע את עבודתו בתחומי המפעל ולא יכול היה לבצעה במקום אחר, הן משום שהיה צורך בקשר עין עם המכונות אשר שרטט והן מפאת סודיות. עוד עולה כי המערער הוזמן לישיבות אצל המעסיקה. הוא אכל בחדר האוכל של המעסיקה ארוחות מסובסדות כשאר העובדים. המערער זכה יחד עם עובדים אחרים במענק מיוחד עבור השתתפותו בפרוייקט של המעסיקה. כן הוענק למערער שי לעובדים ותיקים וניתנה לו תעודת הערכה עבור עבודתו אצל המעסיקה. הנה כי כן, מתקיים במערער הפן החיובי של מבחן ההשתלבות.
כעת נפנה לבחינת הפן השלילי של מבחן ההשתלבות. המשיבה טענה כי המערער עבד במקומות עבודה נוספים. לטענתה, יש בעובדה זו כדי לשלול את התקיימותו של הפן השלילי של מבחן ההשתלבות במערער. שאלת היקף עבודתו של המערער במקומות נוספים לא התבררה עד תום בבית הדין האזורי. המערער אכן הודה בעדותו כי ביצע עבודות שרטוט עבור מקומות עבודה נוספים. לטענתו, ביצע עבודות נוספות בשעות הפנאי ובשבתות. בבית הדין האזורי לא הובאו ראיות באשר להיקף עבודתו של המערער במקומות אחרים. אין בפנינו נתונים באשר למספר שעות העבודה שעבד המערער במקומות אלה בחודש וכן אין בפנינו נתונים באשר לתקופה בה ביצע המערער עבודות עבור גורמים נוספים. עם זאת עולה כי עיקר עבודתו של המערער נעשתה עבור המעסיקה, בהיקף של כ - 200 שעות בחודש, ועל כן עבודותיו הנוספות של המערער היו בהיקף מצומצם. בית דין זה עמד על כך כי היקף מצומצם של עבודה אצל נותני שירותים אחרים אינו שולל את היותו עובד ואף לא מצביע על ניהול עסק עצמאי (ראה: ע"ע 300256/98 אורי אייזיק - תה"ל תכנון המים לישראל (טרם פורסם), ניתן ביום 10.06.2002)). זאת ועוד: יכול ואדם יהא עובד במפעל אחד ועצמאי אצל אחרים, או בעל עסק עצמאי (ראה פסק הדין בעניין בירגר המוזכר לעיל). משכך אין בעבודתו של המערער עבור מקומות נוספים, כדי להצביע על כך שהמערער ניהל עסק של שרטטות, ואין בה כדי לשלול את קיומו של הפן השלילי של מבחן ההשתלבות במערער. עולה מן האמור שבין הצדדים התקיימו יחסי עובד-מעביד.
מבחנים
נוספים לקביעת מעמדו של המערער
11.ביצוע העבודה באופן אישי הוא סממן מובהק של
היות מבצע העבודה בגדר "עובד". במקרה דנן המערער ביצע את עבודתו באופן
אישי. מעדויות המעסיקה אף עולה כי המערער היה אומן בעבודתו, וכי יתר השרטטים שהיו
עובדים אצל המעסיקה לא היו יכולים לבצע את עבודתו כפי שהוא ביצעה.
12. בית הדין קמא קבע
כי המעסיקה לא פיקחה על המערער. אין בידי לקבל מסקנה זו. המערער ביצע את עבודתו
במיתחם המעסיקה. הוא עבד תחת מחלקת מחקר ופיתוח. עובד המעסיקה, מר קאופמן קלמן,
העיד כי פיקח על עבודתו של המערער לפי תוצאותיה. הוא בחן את הספקו של המערער ואת
איכות עבודתו. עוד העיד מר קאופמן כי המערער קיבל הוראות מעובדים אחרים של
המעסיקה.
כן היה פיקוח על
שעות עבודתו של המערער משמילא כרטיסי נוכחות, אשר הועברו למחלקת הנהלת חשבונות של
המעסיקה, ובהתאם לכרטיסים אלה שולם שכרו של המערער.
הנה כי כן
ממכלול הנסיבות עולה כי המערער היה עובד של המעסיקה.
האם יש בהתנהגותו
של המערער כדי לשלול את מעמדו כ"עובד"?
13. טוענת המעסיקה כי
המערער נהג בחוסר תום לב בכך
שבעת המשא ומתן שנערך בינו ובין
המעסיקה הציע המערער כי יועסק על דרך של מזמין - קבלן וכך אכן נהגו הצדדים למשך כל
תקופת ההתקשרות. לטענת המעסיקה רק עובדת היותו של המערער בחובות היא אשר הולידה את
תביעתו לפיה יש להכיר בו כעובד. עוד טוענת המעסיקה כי שילמה למערער שכר גבוה יותר
מכוח הגדרתו כ"קבלן" ולכן אין עליה לשלם כפליים: תשלום שכר גבוה יותר
למערער בעת העסקתו כ"קבלן" ותשלום עלות התנאים הסוציאלים מכוח מעמדו כ"עובד".
14. עמדתי על כך כי
התכלית המונחת ביסודה של הקביעה כי עובד הוא מעין סטטוס ואין באפשרות העובד לוותר
על סטטוס זה, היא אותה התכלית המונחת ביסוד היותם של חוקי משפט העבודה המגן חוקים
קוגנטיים (ראה: ע"ע 300267/98
וערעור שכנגד יוסף טויטו - מ.ש.ב. הנדסת קירור למיזוג אוויר (1965) בע"מ,
(טרם פורסם), ניתן ביום 23.05.2002)). כמו בחוקי המגן האחרים, מטרת הקביעה כי עובד
אינו יכול לוותר על מעמדו נועדה להגן על העובד מפני עצמו. גישה זו מכירה בכך כי
ישנם עובדים המעדיפים לקבל שכר גבוה יותר ולוותר על זכויות סוציאליות עתידיות מתוך
ראיה קצרת מועד. כך נהג המערער במקרה שלפנינו, בהעדיפו את הכסף המיידי על פני
הזכויות הסוציאליות המגיעות לו כעובד. אין בהתנהגות זו כדי לשלול את מעמדו של המערער כעובד. משכך פסקנו כי גם כאשר העובד הוא זה אשר מציע כי מערכת
היחסים בין הצדדים תהיה של מזמין-קבלן, אין בכך כדי לשלול את היותו עובד (ראה: פסק
הדין בעניין אייזיק, המוזכר לעיל).
15. עם זאת, אין
משמעות הדבר כי עובד כזה יהנה משני העולמות: גם שכר גבוה וגם תנאים סוציאלים, שכן
המשמעות היא הטלת עלות כפולה על כתפי המעביד. משום כך דעתי היא כי, משמוכח כי
העובד קיבל שכר גבוה יותר מאחר והוא
הוגדר כקבלן עצמאי יש לקזז את הסכומים אשר קיבל ביתר מהסכומים אשר המעסיק ישלם לו
בגין הזכויות הסוציאליות הנובעות ממעמדו כעובד. ודוק. שכרו לא היה גבוה במידה קטנה
משכר עובד. בית הדין האזורי קבע כי שכרו היה "פי שלוש ממשכורתו של שכיר רגיל אצל הנתבעת". זהו מקרה
קיצוני בו על העובד להשיב למעביד את הסכומים אשר קיבל ביתר (להרחבה בסוגיית ההשבה
ראה דעתי בעניין אייזיק המוזכר לעיל).
16. משקבענו כי
המערער הינו "עובד" יש לבחון מהן הזכויות הסוציאליות המגיעות לו כתוצאה
ממעמדו זה. השופט גוטמכר לא נדרש לשאלות אלו משום שקבע כי בין הצדדים לא התקיימו
יחסי עובד-מעביד. מאחר וחלף זמן רב
מעת הגשת התביעה לבית הדין האזורי ומשקבענו כי על הזכויות הסוציאליות
שהמערער צריך לקבל מתוקף מעמדו כעובד להתקזז מול שכר שקיבל ביתר, לא מצאנו מחקום
להחזיר העניין לבית הדין האזורי אלא אנו רואים את הזכויות כמתקזזות זו כנגד זו.
17. סוף דבר - הערעור
מתקבל לעניין טענת המערער לפיה התקיימו יחסי עובד-מעביד בינו לבין המשיבה, מבלי
שתחוייב בתוספת תשלום על השכר ששולם לו, נוכח התקזזות הזכויות ההדדיות, כמבואר
לעיל. לאור התוצאה אין צו להוצאות.
הנשיא סטיב אדלר
עיינתי בדעותיהם המפורטות
והמעמיקות של סגנית הנשיא ונציג הציבור מר ליברמן ורואה אני לנכון להביע את עמדתי.
על
פי המבחן המעורב, ובמיוחד מבחן ההשתלבות הכלול בו, המערער היה עובד של המשיבה
(להלן: חברת קיוליק). ואפרט.
עבודת
השרטוט הינה חלק מעיסוקה הרגיל של חברת קיוליק, אשר כוללת הן את תהליך הייצור והן
את הפעילויות הנלוות לו המתבצעות במפעל. המערער עבד שעות רגילות במשרה מלאה, ביצע
את עבודת השרטוט במפעל, יחד עם משרטטים אחרים שהיו עובדי חברת קיוליק והדפיס כרטיס
נוכחות כמו העובדים האחרים.
אשר לעבודתו של המערער מחוץ
לשעות עבודתו אצל חברת קיוליק, הלכה פסוקה היא כי עבודות אחרות שמבצע העובד בנוסף
לעבודתו הרגילה אינן שוללות את מעמדו כעובד אלא הכל תלוי בנסיבות המקרה. במקרה
שלפנינו עסק המערער רוב שנות עבודתו במשרה מלאה אצל חברת קיוליק ועבודותיו האחרות
נוספו על עבודתו הרגילה. יישום ההלכה במקרה שלפנינו מלמד כי ביצוען של העבודות
הנוספות אינו שולל את מעמדו של המערער כעובד חברת קיוליק. הנה אם כן, מצטרף אני
למסקנה אליה הגיעה חברתי סגנית הנשיא בפסק דינה, לפיה בין המערער לחברת קיוליק
התקיימו יחסי עובד-מעביד.
אשר
לשאלת תום הלב, הלכת בוכריס (דב"ע נה/145-3 מדינת ישראל, משרד
השיכון - יעקב בוכריס, פד"ע לו, 1) הינה מצומצמת ביותר ויש לסייג את
תחולתה במקרים בהם העובד תובע זכויות שנקבעו בחקיקה או בהסכם קיבוצי. ההלכה לפיה
חובת תום הלב גוברת על זכות קוגנטית שנקבעה בחוקי עבודה המגן אפשרית רק במקרים
נדירים, אולם מקרה זה אינו אחד מהם (עמדתי על כך בע"ע 300267/98 יוסף
טויטו - מ.ש.ב. הנדסת קירור למיזוג אויר (1965) בע"מ, פד"ע לז 354,
366; ע"ע 300256/98 אייזיק - תה"ל-תכנון המים לישראל
בע"מ, פד"ע לו 817, סעיפים 12, 18 לפסק דיני). יתרה מזו, הגשת
תביעה על ידי העובד להשיג את זכויותיו כשלעצמה אינה נחשבת לחוסר תום לב. לעומת זאת,
העסקת עובד כקבלן עצמאי יכולה להיחשב כחוסר תום לב מטעם המעסיק הנמנע מליתן לעובד
את זכויותיו.
משהגעתי
למסקנה כי המערער הינו עובד יש
לבחון כיצד יערך חישוב הזכויות המגיעות לו כתוצאה ממעמדו זה. בהתייחס לעובדות המקרה,
המערער קיבל תשלום כעצמאי הגבוה בהרבה ממה שהיה מקבל כשכיר. הסדר העסקתו של המערער
כעצמאי נבע ממחלוקת בינו לבין חברת קיוליק לגבי תשלום שכר "ברוטו" או
"נטו". המעסיקה שילמה לו שכר כעצמאי ללא הורדת מס הכנסה וביטוח לאומי של
שכיר. אשר לסעד הנכון, מקובלת עלי התוצאה אליה הגיעה חברתי סגנית הנשיא כי העניין
לא יוחזר לבית הדין האזורי.
לסיכום:
המערער היה עובד חברת קיוליק. הסכומים ששולמו לו כביכול כעצמאי היו הרבה יותר
מהשכר שהיה מקבל כ"עובד". אשר על כן, בבואנו לקבוע את זכויותיו של
המערער כ"עובד", ניישם את העקרונות שנקבעו בפסק דין אייזיק
ואחרים ונקזז בין הכנסתו כעובד עם הזכויות הסוציאליות הנלוות לה להכנסה שקיבל
בפועל.
השופטת נילי ארד
מקובלת עלי
מסקנתם של חברי הנשיא וסגנית הנשיא לפיה המערער היה עובד של חברת קיוליק. עם זאת,
אין הוא זכאי לתשלום נוסף על זה ששולם לו במהלך שנות עבודתו, נוכח הקיזוז הנדרש להיעשות
בנסיבות, עליו עמדו בהרחבה חברי למותב.
נציגת עובדים גב' אורלי ביטי
אני מצטרפת לפסק דינה של סגנית הנשיא אלישבע ברק.
נציג עובדים מר בנימין ליברמן
1. אני
סבור שיש לדחות את הערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בחיפה. לנימוקיו
של בית הדין קמא ברצוני להוסיף מספר נימוקים נוספים:
האם היה
המערער עובד של המשיבה הראשונה? המרכיבים אשר יקבעו את "המעמד" נדונו
בהרחבה בפסקי דין קודמים ואין טעם לחזור עליהם. בתמצית, המבחן הוא מבחן מעורב
המכיל בתוכו את מבחן ההשתלבות על שני פניו ומספר מבחנים נוספים כגון צורת תשלום
השכר, דיווח לשלטונות וכיוצא באלה סממנים העשויים להעיד על מערכת היחסים שבין
הצדדים. אדון במבחנים אלו ככל שהם רלבנטיים לערעור זה.
א. המערער
אומנם ביצע את עבודתו במפעלה של המשיבה (כנראה מטעמי סודיות) אך הוא היה עצמאי
בעבודתו ובגלל מומחיותו הוא לא היה תלוי באחרים ואחרים לא היו תלויים בו. עסקה של
המשיבה הוא יצור מכונות וכלים מדויקים לעיבוד מתכת ולתעשיה האלקטרונית. מחלקת
השרטוט אינה חלק אינטגראלי לקו היצור ובמקרים רבים השרטוטים מסופקים על ידי מזמין
הציוד. הגשמת המטרה העסקית של המפעל מאפשרת העסקת עובדים לאו דוקא במעמד הפורמלי
של "עובד", גם כאשר הם מבצעים פעולות חיוניות עבורו. ראה את דברי כב'
השופט גולדברג בבג"ץ מור 168/93 פד"י נ' (4) עמ' 655 ו'.
ב. היחסים
בין המערער למשיבה הצטמצמו לתחום קביעת שעות העבודה בפועל וביקורת איכות העבודה
ההכרחיים לצורך תשלום התמורה.
ג. נקבע
היקף מסגרת של 200 ש"ע בחודש (משרה מלאה) כשבפועל ההיקף נקבע על ידי המערער
לפי זמינותו ועל ידי המשיבה לפי צרכיה. כך לדוגמא בשנה האחרונה ירד היקף העבודה
(והתשלום) ב-50%,
דבר שאין להעלותו על הדעת ביחסי עובד-מעביד.
ד. בגלל
הימצאותו של המערער במפעל, המשיבה התייחסה אליו כאל עובד מהמניין: אכילה בחדר
האוכל, השתתפות באירועים, קבלת מענקים וכו'. אכן סממנים אלה מצביעים לכאורה לכיוון
"מעמד" של עובד אך מי שקרוב לחיי התעשייה יודע שהנהלת המפעל ויותר מכך,
אלה העוסקים ברווחת העובדים משתדלים לחזק את זיקת העובדים למפעל ואין להם עניין
לדקדק ולהפלות בין מועסקים העובדים תחת אותה קורת גג זה לצד זה. המעמד המשפטי
(צורת התשלום) של העובד אינה רלבנטית לגביהם ויפה שכך.
ה. אם
חלק מהקריטריונים של הפן החיובי של מבחן ההשתלבות ניתנים לפירוש לצד זה או אחר, בא
הפן השלילי וטופח על פניו של המערער. המערער היה עצמאי לפני שהחל את עבודתו
עבור המשיבה וסביר להניח שהתפרנס ממקצועו. היה זה סביר לכן שהמערער היה זה שהציע
למשיבה להעסיקו כקבלן. לפי הודאתו המשיך המערער לעבוד עבור לקוחות נוספים בצורה
מסודרת (בניגוד לעובדות בענין אייזיק נ' תה"ל עע 300239/98
(טרם פורסם)). משכך הם פני הדברים, הפן השלילי של מבחן ההשתלבות פועל כנגד המערער
לפחות בכך שנטל ההוכחה לגבי היקף העבודות עבור מעסיקים נוספים עובר אליו. הפן
השלילי של מבחן ההשתלבות הוא ניטרלי כדברי כב' השופט גולדברג בבג"ץ מור (ראה
לעיל) 655 ז'. ההוכחה פשוטה וקלה לבצוע. אין לו למערער אלא להציג בפני בית הדין את
הדו"חות שהגיש לשלטונות (מע"מ או מס הכנסה) ולהשוותם לחשבונות שהגיש
למשיבה, וההוכחה תמצא תוך מספר דקות. הימנעות מבדיקה כמותית של הנושא משמיטה את
הקרקע מהפן השלילי של מבחן ההשתלבות. נעבור עתה לבחינת יתר ההיבטים הנוגעים ליחסי
המערער עם המשיבה.
ו. דיווח
לשלטונות
אף
נושא זה ברור כשמש. המערער היה עצמאי לפני שהחל לעבוד עבור המשיבה והמשיך בכך כל
הזמן. בעב"ל 34/95 קובע כבוד הנשיא ס' אדלר "מי ששילם דמי ביטוח כעצמאי
ודיווח על מעמדו כעצמאי", ואז מבקש לשנות את מעמדו לדווח ולשלם כעובד – עליו
הנטל להוכיח שאירע שינוי של ממש במעמדו". אמירות ברוח זו נאמרו גם על ידי חלק
מחברי המותב (א. ברק וצ. טל) בבג"ץ מור (ראה לעיל). כך גם נקבע
בבי"ד זה בתמר אדר נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כ'
60.
ז. היקף
שעות העבודה
נקבעה
מסגרת כללית של 200 ש"ע בחודש. מסגרת זו מצביעה על כך שהכוונה היתה להיקף של
משרה מלאה. עם זאת לא נאסר על המערער לעבוד עבור מזמינים אחרים (דרישה מקובלת
במקרים דומים), הוא לא נדרש לעמוד לרשות המשיבה בזמני כוננות או שעות נוספות
ובפועל היו סטיות מההיקף המוסכם שהבולטת בהן היא ההקטנה ב-50% בשנה האחרונה.
העובדות
מצביעות איפוא לכיוונים שונים אך בכל מקרה אין לתת משקל מכריע לסממנים כמו מקום
ביצוע העבודה או היקף שעות העבודה כאמור בבג"ץ מור, (ראה לעיל) ע'
6060 ג' – ה'.
ח. משך
ההתקשרות
גם
לקריטריון זה אין לדעתי משמעות רבה מעבר לציון העובדה שמערכת היחסים בין הצדדים
היתה לשביעות רצונם ההדדית. סביר לכן להניח שהיקף העבודה וטיבה, רמת התשלום וצורת
ההתקשרות עמדו בציפיות הצדדים ואין בכך כדי להצביע על המעמד הפורמלי. אין המשכיות
ההתקשרות יכולה לחזק או להחליש את המעמד. בבג"ץ מור, (ראה לעיל) קובע
השופט צ. טל עמ' 693 כי יש משום אי הגינות בולטת ואפילו חוסר תום לב, לבוא
לאחר שנים של התנהגות כזו ולתבוע כאילו היה המערער עובד.
ט. צורת
התשלום
המערער
קיבל תשלום לפי שעות עבודתו בפועל. עובדים מן המנין מקבלים בדרך כלל שכר יומי או
חודשי (למעט קבלנים) ואינם תלויים בצבר ההזדמנות של המעביד. בשנה האחרונה להעסקתו
קיבל המערער רק מחצית מההיקף המוסכם ולא עלה על דעתו לתבוע את ההפרש. אין בידינו
נתונים על גובה השכר לשכירים ברמתו המקצועית של המערער ומצד שני אין אנו יודעים מה
היה גובה התשלום לש"ע שגבה המערער. ככל שהפער גם בין השניים גדול יותר כך
סביר יותר להניח שהמדובר ביחסי מזמין – קבלן. אין בפנינו נתונים רלבנטיים לגבי
שינויים בגובה התשלום (תוספת יוקר) לעומת עובדי המפעל מן המנין.
י. מידת
התלות הכלכלית של המערער במשיבה
לקריטריון
זה יש חשיבות מסוימת וזאת לאור מטרתו הסוציאלית של משפט העבודה והצורך להגן על
טיעוני ההגנה. אין קריטריון זה עומד בפני עצמו והוא נקבע למעשה תוך בדיקת
קריטריונים אחרים כגון בדיקת הצד היוזם את מערכת היחסים, מידת מומחיותו של העובד,
קיומו של הפן השלילי של מבחן ההשתלבות וכו'.
נושא
התלות הוא חמקמק ולא ברור. אין קריטריון אובייקטיבי המסוגל לקבוע את רמת התלות
שמידתה נקבעת גם על ידי מצבו הכלכלי הכולל של העובד.
איני
מוציא מכלל אפשרות מצב שבו 100% מההכנסה כעובד תהיה שולית לסך ההכנסות האחרות
(מריבית, קצבאות, שכר דירה וכו') ומצד שני 20% מהשכר עלולים להעביר עובד ממצב של
קיום בכבוד לעוני.
בפסקי
דין קודמים בבית דין זה ובבג"ץ נאמר שהמבחנים לקביעת קיומם של יחסי
עובד-מעביד אינם קופאים על שמריהם ושינוי העתים מחייב התאמות למציאות המשתנה.
המסקנה
הנובעת מבחינת העובדות עשויה להשתנות לפי השקלול של המרכיבים השונים שגם הם שונים
ממקרה למקרה דבר המחייב הכרעה מחודשת.
לדעתי,
שקילת העובדות הרלבנטיות של מבחן ההשתלבות על שני פניו מטה את המאזניים לכיוון של
מזמין – קבלן עצמאי גם אם יש ספק בכך, באות כל הנסיבות הנוספות ומסירות אותו.
יא. מבחן
התכלית ושאלת תום הלב
בין
הדיון הפרטני (ההכרחי לצורך קביעת המעמד) בעובדות המאפיינות מקרה זה לבין הנסיון
להשוות פרטים אלה או לאבחנם ממקרים קודמים, נשכחת לעתים מטרת החוק. בבסיס משפט
העבודה עמדה ועדיין עומדת המגמה הסוציאלית להגן על החלשים (בשוק העבודה) ולאזן
במידת האפשר את יחסי הכוחות במערכת היחסים עובד ומעביד. בעוד שבמאה ה-19 ואפילו
בחלק גדול במאה ה-20 לא היה בדרך כלל ספק מיהו הזקוק להגנה, הרי שבעשרות השנים
האחרונות חל שינוי מבורך כתוצאה מתהליכים חברתיים וכלכליים שגרמו לכך שבמקרים לא
מועטים ובמיוחד בענפים המבוססים על טכנולוגיה מתקדמת, מחשבים, וכיוצא באלה ענפים
המבוססים על ידע – נוטה כח המיקוח דווקא לכיוונם של המועסקים. מועסקים אלה המודעים
לערכם מנהלים משא ומתן עם מעסיקיהם על בסיס שווה כוחות ובמקרים רבים אף מכתיבים
עובדים אלה למעבידיהם את תנאי העסקתם. המצב בתעשיות ההייטק בכלל ובמחשבים בפרט
לפני כשנתיים הוא דוגמא טובה לכך. כאשר מתברר לפנינו סכסוך הנוגע להסכם בין מעסיק
למועסק אשר נחתם ביניהם בתנאים של שוויון כוחות או כאשר ידו של העובד היתה על
העליונה, עלינו לפנות מקום גם לכללים הנהוגים בדין האזרחי, ראה בעניין זה את בג"ץ 566/76 אלקו נ' בית הדין
הארצי לעבודה פד"י לא' (1) 209. החלת דיני העבודה על צדדים שלא התכוונו
שיהיו ביניהם יחסי עובד-מעביד ואשר התנהגותם במשך שנים תאמה לרצונם היא טעות
העלולה לגרום לעיוות דין, וראה את דברי כבוד השופט צ. טל בעניין מור, (ראה
לעיל) עמ' 5-644. באבחנה ממקרים דומים שעלו בפנינו בנושא זה המערער פעל כעצמאי כבר
לפני שהחל להיות מועסק על ידי המשיבה וידע היטב מהם היתרונות והחסרונות
הנובעים מכך. ברור שלמשיבה היה נוח יותר להעסיקו כעובד מן המנין אך היא מחלה על
רצונה בגלל רמתו המקצועית הגבוהה של המערער שכנראה לא נמצא לו תחליף ראוי.
בניגוד
לעובדות בעניין אייזיק, ע"ע 300239/99 (טרם פורסם) לא ביקש המערער
לשנות את ההסדר הקיים עם מעסיקו במהלך תקופת העסקתו ולמעשה אף לא עלתה על דעתו
האפשרות או הצורך לשנות את מעמדו כקבלן עצמאי. נשאלת איפוא השאלה איזה חוק,
אינטרס, או מטרה אנו מתבקשים לשרת כאשר אנו נדרשים לפסוק בסכסוך זה?
החלה
מלאכותית של סטטוס שצדדים שווי כוחות מלכתחילה לא היו מעונינים בו מהווה גישה
פטרנליסטית המנוגדת לרצון שני צדדים שכרתו חוזה תקף ביניהם, התנהגו לפיו במשך
תקופה ארוכה ויצרו מצגים לגבי צדדים שלישיים ובעיקר לשלטונות (מס הכנסה,
מע"מ, ביטוח לאומי). כל זאת תוך מתן יתרון דווקא לאותו צד הלוקה בתום לב.
בעיית
תום הלב היא מבחינתי, במקרה זה, שאלה מכרעת. השאלה נדונה בפס"ד מדינת
ישראל נגד יעקב בוכריס פד"ע (ל(2) 67; וכן בפס"ד אייזיק (ראה
לעיל), בפסק דינה המפורט של סגנית הנשיא השופטת אלישבע ברק שעם דעתה (בנושא זה)
היה לי הכבוד להסכים וכל אמירה נוספת תהיה בבחינת כל המוסיף גורע.
חולק
אני על הדעה שלשאלת תום הלב אין כלל מקום (לגבי החלת חוקים קוגנטיים) כאשר נקבע
בדיעבד על ידי בית הדין קיום יחסי עובד-מעביד. המערער הרי פונה לבית הדין בבקשת
סעד בגין זכויותיו שנפגעו כביכול על ידי מעסיקו. האם שאלת תום הלב אינה רלבנטית
כאשר אחד הצדדים לחוזה תקף תובע זכויות מצד שני? הענקת זכות קוגנטית אינה בלתי
מותנית ועשויים להיות מקרים בהם עלולה זכות כזו להישלל עקב מעשה או התנהגות של
מבקש הזכות. גם אם לא תדחה תביעתו של המערער על הסף בגין אי נקיון כפיו יש
בהתנהגותו כדי להטיל עליו את עול ההוכחה לגבי זכויותיו שלכאורה קופחו. בפסק הדין מלונות
דן נ' מיכאל ברנט, פד"ע כ"ג 176, נאמר "התנהגות הצדדים כשלעצמה
אינה ראייה מכרעת לקביעת מעמדו של פלוני כ"עובד" או כ"עצמאי",
אך במערכת נסיבות כגון זו שלפנינו, המבקש לסתור התנהגות מוסכמת רבת שנים – עליו
הראייה".
יב. כיצד ראו
הצדדים את היחסים שביניהם?
במקרה
שלנו העובדות ברורות. הצדדים ניהלו משא ומתן ביניהם לכריתת חוזה כשמעמדם שווה.
כשהגיעו לעמק השווה ביצע כל צד את חלקו וזאת במשך 8 שנים. כאשר פקע ההסכם היו
למערער תביעות כספיות שלא נענו. יועצו המשפטי העמידו על האפשרות לעקוף את בית
המשפט האזרחי ולפנות בתביעה לבית הדין לעבודה. למה הדבר דומה לאותו גיבור ספרותי
של מולייר ("גם הוא באצילים") שבערוב ימיו גילה שכל חייו דיבר פרוזה.
לדעתי לא יצלח הדבר. הגשת התביעה אכן לגיטימית אך התוצאה אינה אוטומטית, ולשאלה
כיצד ראו הצדדים את היחסים שביניהם יש משקל ובמיוחד כאשר כפות המאזניים במהלך
בדיקת העובדות הרלבנטיות במבחן ההשתלבות אינן נוטות לצד זה או אחר וזאת כדברי
הנשיא אהרון ברק בפסק דינו בבג"ץ מור (ראה לעיל) ע' 651ב', ג'.
יג. האספקט
הכלכלי
עניין
נוסף הטעון הבהרה הוא הפן הכלכלי או העסקי של הבעיה עובד-קבלן עצמאי מבחינת שלושת
הצדדים המעורבים. אני מתייחס לשלטונות ובמקרה זה המשיבה מס' 2; כאל צד שלישי,
המדינה. כאשר מעסיק ומועסק לעתיד מנהלים משא ומתן ביניהם בטרם שהמועסק מתחיל את
עבודתו שוקל כל צד את כדאיות "העסקה" מבחינתו. ואם כי יש למי מהצדדים
לעתים גם שיקולים שאינם כספיים הרי השיקול הכספי הוא העיקרי.
המעסיק
קובע את עמדתו לפי סך עלותו של המועסק וכולל בכך את השכר ברוטו כולל כל התנאים
הסוציאליים וההוצאות הנלוות (כולל אחזקת רכב וטלפון – במידה ויש) שאותן הוא מחלק
בסך שעות העבודה האפקטיביות הצפויות והתוצאה היא – עלות כוללת לשעה. חישובו של
העובד מסובך יותר. את העובד מעניין
בעיקר הסכום אשר ישאר "בידו" וזוהי התמורה "נטו", דהיינו
הסכום הנשאר לאחר ניכוי המסים למיניהם: המועסק המתוחכם יותר (ואלה מרבית העובדים)
מוסיף לסכום נטו גם את הסכומים (השתתפות המעביד) המצטברים לזכותו בקרנות למיניהם
גמל או פנסיה, השתלמות, פיצויים וכו' שיגיעו לזכותו בבוא זמנם, וכן הטבות שוות כסף
– ארוחות מוזלות, אחזקות רכב וכו'. השיקולים הולכים ומסתבכים כאשר הצדדים למשא
ומתן מעדיפים למסד את היחסים ביניהם בצורה של מזמין – קבלן עצמאי. המעביד בדרך כלל
אדיש מבחינת שתי האפשרויות שכן עלות העובד לשעת עבודה תהיה דומה בשני המקרים. יתר
על כן סביר להניח שבנוסף לעלות הכוללת יהיה המעסיק מוכן להוסיף לקבלן עצמאי סכום
מסוים בגלל הגמישות הניתנת לו במערכת היחסים ביניהם שעיקרה החופש לצמצם או להפסיק
את העסקת הקבלן העצמאי כאשר העבודה מצטמצמת אם מסיבות עסקיות או עונתיות. לחופש זה
יש מחיר שגם המועסק מודע לו. כך לדוגמא במקרה שלפנינו, צמצמה המשיבה את היקף
העבודה שנמסרה למערער ב-50% בשנה לפני שהופסקה עבודתו.
אשר
על כן יש לצפות שהתשלום לקבלן עצמאי יהיה גבוה ב-50% - 40% מהשכר (ברוטו) שאותו
היה מקבל העובד כשכיר. התוספת מורכבת מההפרשות לביטוח לאומי (מעביד), חופשה,
הבראה, פיצויים (או פנסיה), גמל, קרן השתלמות, משכורת 13, מתנות לחג, אחזקת רכב (במידה
ויש) וכו'.
מהם
שיקוליו של העובד – קבלן עצמאי? שיקוליו הם בעיקרם שיקולי "נטו"
ועצמאות. בהיותו קבלן עצמאי הוא חופשי להחליט מתי ואם ברצונו לצאת לחופשה, באיזו
קרן ובאיזה סכום ברצונו לחסוך (גמל) וכיוצא באלה החלטות שאינן בדרך כלל בידי העובד
השכיר. כעצמאי הוא זכאי להפחית מהכנסתו הוצאות שהוציא (או לא) המוכרות על ידי מס
הכנסה וגם עיתוי תשלום המס הוא בדרך כלל בידיו. על הקבלן העצמאי גם לנקוט בפעולות
שונות כדי ששלטונות המס לא ימסו את התנאים הסוציאליים המגולמים בתמורה הכוללת
שקיבל וזאת בהתאם לכללים. כך צבר המערער חוב לביטוח הלאומי שהיה בלתי אפשרי לו היה
שכיר. כעצמאי הוא גם חופשי לקבל עבודה ממעסיקים נוספים (כמו המערער) דבר שמרבית
המעבידים אינם רואים בעין יפה וחלקם אף אוסר זאת במפורש. כדי ליהנות מחופש זה מוכן
הקבלן העצמאי לקבל על עצמו את הטרחה הנגרמת מדיווח ותשלומים חודשיים לשלטונות,
הגשת דו"ח שנתי וכיוצא באלה חובות המוטלות עליו כעצמאי. מהאמור לעיל עולה
שבמרבית המקרים עריכת חישוב מדוקדק תראה שהקבלן העצמאי קיבל תמורה העולה (לעתים
בהיקף משמעותי) על הכספים שהיה מקבל לו היה מועסק כעובד מן המנין. לו תשמע דעתי
והערעור ידחה תתייתר ההתחשבנות שמלכתחילה היתה צריכה להתברר בבית הדין קמא.
סבורני
שלו היה המערער נדרש להציג את מלוא תביעתו בגין זכויותיו לפי חוקי המגן תוך
השוואתם לתמורה שקיבל כקבלן, יתכן והתביעה לא היתה מוגשת, ומכל מקום לא היה צורך
להחזיר את הבירור לבית הדין קמא שאחריו עלול לבוא ערעור נוסף.
יד. עיקרון
ההשבה
גם
אם יוכר המערער כ"עובד" יהיה צורך לערוך את ההתחשבנות כאמור בפסק דינה
בסעיף 16 של סגנית הנשיא, כב' השופטת א. ברק. עקרון ההתחשבנות או ההשבה נקבע בהלכת
"גדרון" דב"ע /128-3 (לא פורסם), ניתן ביום 15.6.87) ואושר שוב
ושוב בפסקי דין מאוחרים יותר.
בעיקר
יש לציין את הדיון המפורט והיסודי בשאלה זו בפסקי דינם של כל שופטי המותב בעניין אייזיק
(ראה לעיל) שתמציתם ב"קליפת אגוז" היא שאין להרשות מצב בו נמצא החוטא
נשכר. הטלת עלות כפולה על המעביד אינה צודקת ואין לתת יד למצב בו יעשה המערער
(במקרה זה) עושר שלא במשפט מה גם שהיחסים מזמין – קבלן עצמאי הוצעו ומוסדו
ביוזמתו, ולפי בחירתו החופשית.
חלוק
אני על קביעתה של כב' סגנית הנשיא כי בין הצדדים התקיימו יחסי עובד מעביד אך אני
מסכים בהחלט לקביעתה בסעיף 16 בפסק דינה שאין מקום לכך שהמערער "יהנה משני
העולמות". התוצאה המעשית מכך (והדבר יקבע בבית הדין קמא) עשויה להיות שהמערער
שבא לדרוש "ירושה" יצטרך לשלם "דמי קבורה" וכל כך למה? משום
שכפי שהסברתי לעיל התמורה שקיבל כקבלן עצמאי גבוהה (קרוב לודאי) בהרבה מהזכויות
המוקנות לו כעובד מכח חקיקת המגן שאותן יוכל לתבוע (פיצויים, פדיון חופשה, הבראה,
הודעה מוקדמת) ושהיקפן עשוי להגיע, גם אם נתעלם משאלת ההתישנות, לכ-20% לכל היותר
מהשכר ברוטו. המערער לא תבע להחיל עליו את הסכם העבודה הקיבוצי הקיים במפעל
ומסופקני אם הדבר היה עומד לזכותו אילו עשה זאת. זאת ועוד, טענת המערער שבינו לבין
המשיבה התקיימו יחסי עובד-מעביד, פותחת למשיבה השניה (וליתר שלטונות המס) לערוך
חישוב מחודש של השומות (כולל פסילת הוצאות מוכרות) שכתוצאה מהן ידרש המערער לשקול
לאוצר המדינה הפרשי מס ונמצא ששכרו יצא בהפסדו.
טו. אחרית
דבר (לדעתו של נציג ציבור מר בנימין ליברמן):
לאחר שקילה
חוזרת ונשנית של העובדות והשיקולים המשפטיים, אני סבור שדין הערעור להידחות. בית
הדין קמא התרשם מן העובדות שהובאו בפניו מכלי ראשון. לא מצאתי טעות משפטית מהותית
בפסק דינו, ובודאי שאין כאן מצב המחייב את התערבותנו משיקולים של צדק.
לו תישמע
דעתי והערעור ידחה הייתי מחייב את המערער בהוצאות בגובה של 10,000 ש"ח.
סוף דבר – הוחלט על דעת רוב חברי המותב בניגוד
לדעתו החולקת של נציג הציבור מר בנימין ליברמן, כי בין המערער וחברת קיוליק התקיימו יחסי עובד מעביד. לאור קיזוז
התשלום העובד שקיבל כעצמאי, אין הוא זכאי לתשלומים נוספים.
כל צד ישא בהוצאותיו.
ניתן היום, כ"ו בחשוון
תשס"ד (10 בנובמבר 2004) בהעדר הצדדים.
|
השופטת נילי ארד |
|
סגנית הנשיא אלישבע ברק |
|
הנשיא סטיב אדלר |
|
נציג מעבידים מר בנימין
ליברמן |
|
נציגת עובדים גב' אורלי
ביטי |