בית הדין הארצי לעבודה

עע 001076/04

המערערת	מדינת ישראל
המשיבים	אדם שוב ואח'

בפני: הנשיא סטיב אדלר, השופט שמואל צור, השופטת ורדה וירט-ליבנה,

נציגת עובדים גב' אורלי ביטי, ונציג מעבידים מר דוד בלומברג

בשם המערערת – עו"ד רחל שילנסקי

בשם המשיבים - עו"ד גדעון רובין

פסק דין

השופט שמואל צור

1. צבא הגנה לישראל מפעיל תחנת רדיו בשם "גלי צה"ל". בתחנה זו מועסקים חיילים ואזרחים עובדי צה"ל. המשיבים – קבוצה של 26 במספר – הועסקו בגלי צה"ל וברשת "גלגל"צ" המופעלת על ידי גלי צה"ל, כ"משתתפים חופשיים" ובחלק מהזמן הועסקו באמצעות חברת כח אדם. המשיבים הועסקו במיגוון של תפקידים אותם ניתן לחלק לקטגוריות של תפקידי ניהול (ראשי מחלקות), כתבי שטח ועורכים מוזיקלים ושדרי תוכניות.

2. בבית הדין האזורי בתל אביב התבררו, במאוחד, תביעות אישיות שהגישו כל אחד מן המשיבים נגד המדינה. המשיבים תבעו להצהיר על קיומם של יחסי עובד ומעביד בינם לבין המדינה, להצהיר כי חלים עליהם ההסכמים הקיבוציים החלים על אזרחים עובדי צה"ל, לחייב את המדינה להעניק להם שורה של זכויות הנובעות ממעמדם כעובדים ובהן זכויות לפי חוקי המגן או ההסכם הקיבוצי (פדיון חופשה, דמי חגים, דמי הבראה, הוצאות נסיעה, תוספת שכר על עבודה בשבתות וחגים והפרשות לפנסיה בשיעור של 5%). כמו כן תבעו המשיבים תשלום פיצויים לאלה מהם שסיימו שרותם.

3. בית הדין האזורי (כב' השופטת לאה גליקסמן ונציגי ציבור יצחק כהן ודן ארז – תיק עב' 3295/00 - 3320/00) קיבל את תביעת המשיבים. בית הדין האזורי סקר את מעמדם ותפקידם של כל אחד מן המשיבים ואת דרכי ההתקשרות עימם ופסק, על יסוד פסיקת בית הדין הארצי בכלל ובפרשת צדקא (עע 300274/96 שאול צדקא נ' מדינת ישראל גלי צה"ל, פד"ע לו 625) בפרט, כי בין כל אחד מן המשיבים לבין המדינה התקיימו יחסי עובד-מעביד (סעיפים 34 – 43 לפסק הדין). בית הדין האזורי דחה את טענת המדינה כי תביעת המשיבים נגועה בחוסר תום לב וקבע כי היוזמה להתקשרות עימם כמשתתפים חופשיים היתה של המדינה וכי לא הוצעה להם כל הצעה חילופית להיות מועסקים כעובדים (סעיפים 44 – 49). בית הדין האזורי קבע כי על כל אחד מן המשיבים חלות הוראות ההסכם הקיבוצי מס' 119/73 מיום 15.5.73, בתחולה למפרע מיום תחולת העסקתו של כל אחד מהם (סעיפים 50 – 61). כמו כן פסק בית הדין כי, מכח הוראות ההסכם הקיבוצי, קיבלו המשיבים – אוטומטית – מעמד של קביעות, לאחר שרות של 24 חדשים (סעיפים 62 – 69).

לאור זאת פסק בית הדין האזורי כי המשיבים זכאים לזכויות אותן תבעו כעובדים, מכח החוק ומכח ההסכם הקיבוצי (סעיפים 70 – 72). בית הדין האזורי נמנע מלפסוק למשיבים פיצויי הלנת שכר מעבר לפסיקת הפרשי הצמדה וריבית (סעיפים 73 – 75). בית הדין האזורי פסק למיקצת מן המשיבים פיצויי פיטורים (סעיפים 76 – 83) וכן חייב את המדינה לשלם לכל אחד מן המשיבים הוצאות משפט בסך 6,000 ש"ח.

4. על פסק דין זה מערערת המדינה בפנינו. ערעור המדינה נסב, במקורו, על כל העניינים בהם פסק בית הדין האזורי ובעיקר על הפסיקה בעניין קיומם של יחסי עובד-מעביד. במהלך הדיון בפנינו חזרה בה המדינה מטענותיה בעניין מעמדם של המשיבים, כמו גם מטענותיה בדבר תחולת ההסכם הקיבוצי עליהם. טענות המדינה בפנינו התמקדו למעשה בפסיקת בית הדין האזורי המכירה בזכויותיהם של המשיבים למפרע ובכלל זה על ההכרה בהם כעובדים קבועים, כל זאת מיום תחילת עבודתו של כל אחד מהם. לטענת המדינה, היה מקום לקבוע את זכויותיהם של המשיבים מיום הפסק ואילך ולחילופין מיום הגשת התביעה. לטענת המדינה, המשיבים נהנו מהטבות ותנאי עבודה מיטיבים מכח היותם משתתפים חופשיים ועתה נפסקו להם זכויות והטבות כעובדים מעבר למגיע להם. לטענת המדינה לערעורה בעניין זה יש משמעות כספית כבדה, ובעיקר חוששת המדינה מהשלכת הרוחב של הפסיקה על ענייניהם של עובדים אחרים בגלי צה"ל במעמד הדומה לזה של המשיבים שלא הגישו תביעה ועניינם לא התברר בבית הדין האזורי. כמו כן מפנה המדינה טענותיה כלפי גובה פסיקת ההוצאות שנפסקו לחובתה המגיע לסכום של כ-180,000 ש"ח.

5. המשיבים תומכים בפסיקת בית הדין האזורי. לטענתם, קביעת זכויותיהם של המשיבים למפרע מיום תחילת עבודתם, לרבות עניין הקביעות, הינה פועל יוצא ממעמדו של כל אחד מהם כעובד. כמו כן טוענים המשיבים כי הוכח בבית הדין האזורי כי בתקופת העסקתם של המשיבים כמשתתפים חופשיים הם קיבלו, בפועל, זכויות הנופלות מאלה המגיעות להם מכח החוק או ההסכמים הקיבוציים.

6. לאחר שנתנו דעתנו למכלול טענות הצדדים, מוצאים אנו כי דין הערעור להתקבל לגבי שניים בלבד מן העניינים שהועלו בערעור והם: האחד – ההכרה במעמדם של המשיבים כעובדים קבועים למפרע מיום תחילת עבודתם והשני – גובה החיוב בהוצאות. אשר לשאר העניינים שהועלו בערעור אנו מחליטים כי ראוי פסק דינו של בית הדין האזורי להתאשר מטעמיו לפי תקנה 108(ב) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין)
תשנ"ב-1991. לגבי עניינים אלה פסק דינו של בית הדין האזורי מפורט ומבוסס כראוי. פסק הדין נסמך נכונה על התשתית העובדתית שנפרשה בפניו ועל העקרונות והנורמות שנקבעו בהלכה הפסוקה. פסק הדין של בית הדין האזורי ניתח נכונה את כל הסוגיות שבאו בפניו ויישם אותן כהלכה על עניינו של כל אחד מן המשיבים.

7. לא יכול להיות ספק שעל אף העובדה שהמשיבים הועסקו כמשתתפים חופשיים ובחלק מן הזמן כעובדי חברת כח אדם, התקיימו יחסי עובד ומעביד בינם לבין המדינה מראשית דרכו של כל אחד מהם בגלי צה"ל. מסקנה זו מתחייבת מן ההלכות המחייבות העולות מפסקתנו ובמיוחד מפסק הדין בפרשת "צדקא". פסק הדין בפרשת צדקא הכיר בקיומם של יחסי עובד ומעביד לגבי משתתף חופשי שקשריו עם מעסיקו הם פחות מובהקים מאלה של המשיבים. מדין קל וחומר, הלכת צדקא מחייבת הכרה במעמדם של המשיבים כעובדים בשרות גלי צה"ל ואף המדינה השלימה עם מסקנה זו.

8. צדק בית הדין האזורי בקובעו כי על המשיבים חל ההסכם הקיבוצי מיום 15.5.03. משעה שנקבע כי המשיבים היו "עובדים", הרי חל עליהם ההסכם הקיבוצי למפרע מיום תחילת עבודתו של כל אחד מהם. מכאן מתבקשת מאליה הקביעה בדבר מכלול הזכויות המגיעות למשיבים במעמדם זה מכח החוק ומכח ההסכם הקיבוצי. כך פסק בית הדין האזורי וכך ראוי היה לפסוק. השיקול של עלות התשלומים המתחייבים מפסיקת בית הדין האזורי אינו ראוי להילקח בחשבון כנגד זכויותיהם של המשיבים אשר הוכרו למפרע.

9. עם זאת, קיים קושי בפסיקת בית הדין האזורי המכירה למפרע במעמדם של המשיבים כעובדים קבועים. אין חולק כי, על פי ההסכם הקיבוצי, החל על המשיבים מכח פסיקת בית הדין האזורי, עובד מתקבל לעבודה לתקופת נסיון אשר במקורה היתה בת ששה חודשים והוארכה לתקופה של שנתיים ימים (סעיפים 62-63 לפסק הדין של בית הדין האזורי). לפי סעיף 5 ד' לאותו הסכם –

"בתום תקופת הנסיון יחשב העובד לעובד קבוע ויהנה מכל הזכויות המוגדרות בהסכם זה, למפרע מיום כניסתו לעבודה."

על יסוד הוראה זו קבע בית הדין האזורי כי מדובר במהלך המעניק לכל אחד מן המשיבים קביעות אוטומטית למפרע ממועד חלוף 24 חודשים מיום תחילת עבודתם.

10. לדעתנו קביעה זו מוטעית. תקופת נסיון – כשמה כן היא – נועדה לאפשר למעסיק לעמוד על טיבו וטיב עבודתו של העובד ולבחון את התאמתו לעבודה ולתפקיד. תקופת נסיון - מעצם טיבה – נועדה לאפשר למעביד לשקול בדעתו אם לקבל את העובד למעמד של קביעות או להביא לסיום עבודתו בתוך תקופת הנסיון. המושג של "קביעות אוטומטית" - כפשוטו - עומד בסתירה לתכליתה של תקופת הנסיון: אם עובד זכאי לקביעות אוטומטית בתום תקופת הנסיון, כאילו אמרנו שאין משמעות לתקופת הנסיון. מכאן שהדרך הנכונה להשקיף על הוראת סעיף 5ד' להסכם הקיבוצי ולפרשו על פי תכליתו, היא שבתום תקופת הנסיון יקבל העובדת קביעות, אלא אם מצא המעביד שהעובד לא עמד בנסיון או שקיימת סיבה מוצדקת שלא להעניק לו קביעות. מכאן שבענייננו, ההכרה בקיומם של יחסי עובד ומעביד למפרע – על הזכויות הכספיות הנובעות מכך – אינה יכולה לשלול את כוחו של המעביד להחליט אם אמנם עמדו מי מן המשיבים בתקופת הנסיון. מכאן שעם הכרה בקיומם של יחסי עובד ומעביד למפרע – הכרה שנולדה לראשונה בפסק דינו של בית הדין האזורי - יש לאפשר למעביד, תוך פרק זמן סביר לאחר פסק הדין, לשקול בדעתו אם יש הצדקה עניינית שלא להעניק למי מן המשיבים מעמד של קביעות, החלטה שמשמעה סיום שרותו של אותו עובד.

11. במהלך הדיון בפנינו טען בא כח המשיבים כי, לאחר שניתן פסק הדין של בית הדין האזורי, הציעה המדינה לקלוט את המשיבים כעובדי גלי צה"ל ולהעסיקם בחוזים אישיים (עמוד 4 לפרוטוקול). עניין זה לא הובהר לאשורו אך יכולים אנו לקבוע שאם אמנם הציעה המדינה, לאחר שניתן פסק הדין, לקלוט מי מן המשיבים כעובדים, הרי בכך, לכאורה, גילתה דעתה שעובדים אלה עמדו בתקופת הנסיון. הואיל ואין בפנינו כל ראיה התומכת בטיעון זה - אם בכלל ואם לגבי מי מן המשיבים – אנו פוסקים שהמדינה רשאית, תוך 60 ימים ממתן פסק דיננו, לשקול בדעתה אם מי מן המשיבים עמדו בתקופת הנסיון אם לאו ואם ראויים הם לקביעות. עם זאת, אם אמנם החליטה המדינה עד היום לקלוט את מי מן המשיבים לשירותיה במעמד של עובד קבוע, כי אז יש לראות את אותו עובד כמי שקיבל קביעות לפי סעיף 5 ד' להסכם הקיבוצי.

12. שקלנו בדעתנו את טענות המדינה בעניין חיובה בהוצאות ומצאנו להתערב אף בכך. בית הדין האזורי חייב את המדינה בהוצאות בסכום של 6,000 ש"ח לכל משיב. מדובר בסכום המגיע – יחד עם תשלום המע"מ - לסך של כ- 180,000 ש"ח. חיוב שכזה חורג באופן מובהק מן הנורמות המקובלות בבתי הדין לעבודה. אכן, מדובר בפסק דין מאוחד שניתן לגבי 26 תביעות אישיות שהגיש כל אחד מן המשיבים בנפרד, אשר בכל אחת מהן נפרשה מסכת עובדתית מיוחדת הנוגעת לכל תובע. מדובר אמנם בחומר רב ובהשקעת עבודה מרובה אך עדיין מדובר בפסיקת הוצאות חריגה במיוחד בבתי הדין לעבודה שאין לה תקדים ואין לה הצדקה.

לאחר שנתנו דעתנו לנסיבות המיוחדות של התביעה שהתבררה בבית הדין האזורי, אנו מחליטים להעמיד את סכום החיוב בהוצאות על סך כולל של 50,000 ש"ח בתוספת מע"מ.

13. סוף דבר – ערעור המדינה מתקבל בחלקו, כאמור בסעיף 12 לעיל. שאר חלקי הערעור נדחים מטעמיו של בית הדין האזורי. בנסיבות העניין לא יעשה צו להוצאות בערעור זה.

הנשיא סטיב אדלר:

קראתי את פסק דינו של חברי, השופט שמואל צור, מסקנותיו מקובלות עליי, אך ברצוני להוסיף דברים מספר משלי.

מעמדם של המשיבים -

[2] חברי, השופט שמואל צור הבין, כי המדינה חזרה בה מהטענה, כי חלק מהמשיבים לא היו עובדי גל"צ. אשר על כן, אין להתערב במסקנת בית הדין קמא שהם היו עובדים.

לדידי, נסיבות עבודתם של רוב המשיבים שונות מאלה שנדונו בפרשת צדקא[1] ויש בהן יותר סממנים של "עובד" משהיו למר צדקא. לעומת זאת, היו מספר משיבים אשר נסיבות העסקתם הצביעו על היותם "משתתפים חופשיים". עם זאת, לאור עמדת באת כוח המדינה לא ארחיב על כך.

המסקנה המתבקשת היא שאין לדון בהכרעת בית הדין האזורי, לפיה כל המשיבים היו "עובדים".

האם המשיבים זכאים לקביעות אוטומטית בדיעבד -

[3] לו מנענו מעובד וממעסיק להאריך בהסכם את תקופת הניסיון, מעסיקים רבים היו מפסיקים את עבודתם של עובדים בסיום תקופת הניסיון. הארכת תקופת הניסיון, שהיא, למעשה, הארכת התקופה לפני הענקת קביעות, פועלת במקרים רבים לטובת העובדים, שכן במקום לפטר העובד מסכים המעסיק להאריך את תקופת הניסיון. הארכת תקופת העבודה לפני הענקת קביעות מתקיימת במקרים רבים, משום שהמעסיק אינו מוכן מסיבות שונות להעניק לעובד קביעות והיה מפטר אותו במקום להעניק לו קביעות. זה הטעם לפסיקה בה נקבע, כי המעסיק והעובד רשאים להאריך בהסכמה את תקופת הניסיון, אף אם נקבע בהסכם קיבוצי שתוענק לעובד קביעות בתום תקופת הניסיון, שכן הדבר יכול לפעול לטובת העובד. [2]

במקרה שלפנינו הסכימו הנהלת גל"צ והמשיבים, כי המשיבים ימשיכו להיות מועסקים במעמד של מי שאינו עובד ומבלי שהם יקבלו קביעות. משהסכימו המשיבים לעבוד על פי חוזה למתן שירות, היינו, במעמד של מי שאינו עובד, ניתן לומר כי הם גם הסכימו שלא להיות במעמד של עובדים קבועים. המשיבים חתמו על חוזים למתן שירות ובכך הסכימו להארכת התקופה בה הם מועסקים ללא קביעות, היינו, הסכימו לדחיית הענקת קביעות. ארגון העובדים החתום על ההסכם הקיבוצי לא הודיע על התנגדות להסדר זה. מטעמים אלה, לדידי, בנסיבות המקרה יש לכבד את ההסכם בין המשיבים לבין המעסיק בעניין זה. ככל שהעובד מעדיף הארכת תקופת הניסיון על פני החשש מפיטורים יש ליתן תוקף להסכמתו להאריך את תקופת הניסיון. [3]

ככל שהמשיבים חפצו ליישם את הוראות ההסכם הקיבוצי בעניין הענקת קביעות בסיום תקופת הניסיון היה עליהם לפעול בסיום אותה תקופה וזאת על מנת לאפשר למדינה להחליט אם ברצונה להמשיך את העסקתם. ואולם, עד למועד הגשת התובענה דנן הפירוש שניתן להסכם הקיבוצי הן על ידי הנהלת גל"צ והן על ידי המשיבים היה, שניתן להאריך בהסכמה את תקופת הניסיון. נוסיף עוד, כי ככל שוועד העובדים התנגד לפירוש הנהלת גל"צ והתנגד עקרונית להעסקת המשיבים מבלי להעניק להם קביעות היה יכול הוא לפעול על מנת להבטיח הענקת הקביעות. משלא עשה כך, יכולה היתה הנהלת גל"צ לסבור שהוועד לא התנגד לפירוש זה של ההסכם הקיבוצי ולהמשך העסקת המשיבים באותה מתכונת, מבלי לקבל אותם כעובדים.

ועוד, עלי להוסיף, כי המקרה דנן שונה מהמקרה שנדון בפסק דין ברכה, [4]משום ששם ידעו הצדדים כי מבצע העבודה מועסק כעובד.

זאת ועוד, המדיניות המעוגנת בהלכת קרואני והלכת חסון נכונה אף למקרה דנן. אכן, חוק שירות המדינה (מינויים), תשי"ט – 1959 אינו חל על גל"צ ואין חשיבות למתן כתב מינוי של עובד מדינה. אולם, נימוקי השופט צור והנימוקים שהוספתי חלים על עובדי גל"צ כפי שחלים הם על עובדי המדינה.

חישוב ההפרשים בין שכר המשיבים כעובדים לבין הסכומים שקבלו בפועל -

[4] על פי הלכת אייזיק [5] והלכת טויטו [6] כאשר אנשים שעבדו במעמד של "עצמאי" או "משתתף חופשי" ובתור כך קבלו תשלומים גבוהים בהרבה ממה שהיו מקבלים כשכר עבודה ומוכרים כ"עובדים" מכוח פסק דין, יש לערוך חישוב של הסכום שנתקבל בפועל מול הסכומים שהיו מקבלים כעובדים. ההיגיון בעריכת החישוב הוא, שמבצע עבודה כ"עצמאי" או "משתתף חופשי" מקבל לפעמים סכום גבוה בהרבה ממה שהיה מקבל כ"עובד", משום שהוא אינו מקבל את הזכויות הסוציאליות להן זכאי עובד, כגון: חופשה, פיצויי פיטורים, קופת גמל ועוד. איש במצב כזה אינו יכול להחזיק המקל בשני צדדיו: מחד גיסא- לקבל כל הזכויות של עובד, ומאידך גיסא- לקבל סכומים גבוהים משכר עובד בגלל היותו עצמאי.

בכתב ההגנה שהגישה המדינה בבית הדין האזורי אין התייחסות ישירה לנושא זה, אך נאמר בו כי היא שומרת את "... זכותה להעלות בעתיד טענות בדבר אופן חישוב הסכומים להם זכאי כל אחד מהתובעים...". אולם, ברשימת פלוגתאות ומוסכמות שהוגשו לבית הדין על ידי באי כוח הצדדים נאמר: "תעריפי השכר ואופן התשלום ביחס לכל אחד מהתובעים היו כמפורט בכתב התביעה. בגין חלק מהתפקידים שולם שכר גלובלי חודשי ובגין חלק מהתפקידים שולם שכר לפי משמרת, בתעריף שהשתנה בין תובע לתובע. מעבר לכך לא שולמו לתובעים כל תמורה או תוספת לשכר מכל מן וסוג שהוא. לא שולם לתובעים שכר בתקופת מחלה, חופשה, או היעדרות מכל סיבה אחרת". לאחר מכן הגישה המדינה תעודת עובד ציבור של ראש מדור שכר בצה"ל - מרכז תעודות עובדי ציבור, בתעודה נערכה השוואה בין "שכר שעה בחברת כוח אדם" לבין שכר שעה של עובד אזרח צה"ל. על פי ההודעה הזו חלק מהתובעים קיבלו קצת יותר כעובדי חברות כוח אדם, חלק קיבלו פחות וחלק קבלו הרבה יותר. בתצהיר תשובה שהוגש מטעם העובדים נאמר, כי ההשוואה אינה רלוונטית, שכן התביעה התבססה על שכרם כ"משתתפים חופשיים", טרם המעבר לתשלום באמצעות חברות כוח אדם. עוד נטען, כי הנתונים בהודעת עובד ציבור לא היו מדויקים. לא מצאתי בחקירה הנגדית של התובעים בבית הדין האזורי שאלות בעניין השבה או קיזוז. לא מצאתי בסיכומים מטעם המדינה התייחסות לקיזוז או השבה. בהודעת הערעור מטעם המדינה אין בקשה לקיזוז או השבה ואין טענה, כי העובדים קבלו כ"משתתפים חופשיים" סכומים גבוהים מאלה שהיו מקבלים כעובדים אזרחי צה"ל. אכן, פסק דין טויטו ופסק דין אייזיק צוינו בהודעה, אך בהקשר של טענת חוסר תום לב. על כל פנים, בסיכום טענות הערעור לא העלו באי כוח המדינה את טענת הקיזוז או ההשבה. בטענות בעל פה בבית הדין האזורי השיבה באת כוח המדינה על שאלות בעניין השוואת שכר עובד לבין הסכומים שקבלו העובדים כמשתתפים חופשיים, אך בלי לבקש בעצמה קיזוז או השבה. מכאן, שבית הדין האזורי לא טעה כאשר הגיע למסקנה, כי המדינה אינה טוענת קיזוז או השבה.

שקלתי אם לעלות נושא הקיזוז או ההשבה ביוזמת בית הדין במסגרת הערעור, אולם יש להניח כי באי כוח המדינה היו ערים לנושא והחליטו – ביודעין - שלא לטעון אותו. כמו כן, לקחתי בחשבון את המוסכמות שהוגשו, על פיהן לא קיבלו העובדים סכומים כ"משתתפים חופשיים" מעבר למה שהיו מקבלים כעובדים.

הוצאות משפט -

[5] סכום ההוצאות שנפסק על ידי בית הדין האזורי כמו גם זה המוצע על ידי חברי, השופט שמואל צור, עולה בהרבה על סכום ההוצאות המקובל בבתי הדין לעבודה, אולם לאור מורכבות המקרה הנני מצטרף לסכום שהוצע על ידי השופט צור.

השופטת ורדה וירט-ליבנה

אני מסכימה עם פסק דינו של חברי השופט שמואל צור ולהערות של חברי הנשיא סטיב אדלר.

נציגת עובדים, גב' אורלי ביטי

הריני מצטרפת לפסק דינו של השופט שמואל צור.

נציג מעבידים, מר דוד בלומברג

הריני מצטרף לפסק דינו של השופט שמואל צור וכן להערותיו של הנשיא

סטיב אדלר.

סוף דבר

ערעור המדינה מתקבל בחלקו, כאמור בסעיף 13 לחוות דעתו של השופט צור. אין צו להוצאות בערעור זה.

ניתן היום,ד' בתמוז תשס"ה (11 ביולי 2005) בהעדר הצדדים.

השופטת ורדה וירט-ליבנה

השופט שמואל צור

הנשיא סטיב אדלר

נציג מעבידים מר דוד בלומברג

נציגת עובדים גב' אורלי ביטי

---

[1] עע 300274/96 שאול צדקא - מדינת ישראל פד"ע לו, 625

[2] דב"ע לג/2 - 9 רשות הנמלים בישראל - אפרים ענתבי, פד"ע ד' 449, 454; דב"ע מח/50 - 3, אבי ברכה - מגן דוד אדום בישראל, פד"ע כ' 253, 257.

[3] דב"ע לב/44 - 9 יוסף קרואני - מדינת ישראל, פד"ע ה' 11; עע 388/99 יעקב חסון - מדינת ישראל ומשרד הבינוי והשיכון,עבודה ועוד, עבודה ארצי, כרך לג(62), 39.

[4] ראו ה"ש 2.

[5] עע 300256/98 אורי אייזיק - תה"ל - תכנון המים לישראל בע"מ, פד"ע לו, 817; עע 1039/02 שלמה עמית - מדינת ישראל, עבודה ועוד, עבודה ארצי, כרך לג(96), 37.

[6] עע 300267/98 יוסף טויטו - מ.ש.ב. הנדסת קירור למיזוג אויר (1965) בע"מ, פד"ע לז, 354.