|
עע
000163/06 |
|
|
|
עע
000172/06 בש"א
000314/07 |
המערערת (עע 172/06)
(המשיבה עע 163/06) |
שרה אכשטיין |
|
|
- |
המשיבה (עע 172/06)
המערערת (עע 163/06)
|
איגוד ערים לכבאות חולון, בת ים,
אזור, בע"מ |
|
|
|
|
בפני: הנשיא סטיב אדלר, השופטת נילי
ארד , השופט שמואל צור נציג
עובדים, מר אבישי ספיר
נציגת מעבידים, גב' אמירה גלין |
|
ב"כ שרה אכשטיין: עו"ד בוסי גיא ועו"ד רונן אביאני |
|
ב"כ
איגוד ערים לכבאות: עו"ד שמואל ורזגר |
השופטת נילי ארד
1. גב' שרה אכשטיין ( להלן גם: המערערת) הועסקה באיגוד ערים לכבאות חולון, בת ים, אזור, בע"מ (להלן: האיגוד) כמנהלת חשבונות וחשבת שכר משך כשבע שנים, החל בתאריך 11.6.92 ועד לפיטוריה ביום 30.6.99. בתביעה שהגישה נגד האיגוד עתרה המערערת לתשלום פיצויים בגין פיטורים שלא כדין, לתשלום זכויות בגין תקופת עבודתה עד למועד פיטוריה ולתשלום זכויות בתקופת ההודעה המוקדמת.
בית הדין האזורי בתל אביב (השופטת נטע רות ונציג ציבור מר ברוך אייזנברג; עב 6312/00) קיבל את התביעה בחלקה בלבד, תוך שחייב את האיגוד לשלם למערערת פיצוי על פיטורים שלא כדין ופדיון חופשה שנתית.
גב' אכשטיין ערערה על דחיית עיקר תביעתה והאיגוד ערער על חיובו בתשלומים
שהושתו עליו. הערעורים נשמעו לפנינו ונדונו במאוחד.
עד שנבוא לגוף הכרעתנו, נקדים ונעמוד על השתלשלות העניינים, כפי
שהובררה מן החומר שהובא לפנינו.
התובענות נגד הפיטורים
התביעה הראשונה
2. בעקבות הודעת האיגוד על פיטורים לאלתר במכתב מיום 30.6.99, הגישה המערערת ביום 12.7.99 בקשה לצו מניעה זמני לביטול הפיטורים[1] לבית הדין האזורי בתל אביב, תוך שטענה כי פיטוריה נעשו שלא כדין ובהפרת חוק הגנה על עובדים (חשיפת עבירות, פגיעה בטוהר המידות ובמנהל התקין) התשנ"ז – 1997 (להלן: חוק הגנה על עובדים). לטענתה, עילת הפיטורים הייתה חשיפת שחיתויות באיגוד, לאחר שפנתה לרשויות המוסמכות לבדיקת חשדותיה בדבר מינהל בלתי תקין באיגוד בתחום תשלומי שכר; העסקת קרובי משפחה; מתן הטבות לעובדים; התנהלות הגזבר הממונה עליה; חששות בדבר עיסוקים פוליטיים במקום העבודה, התערבות והפעלת לחצים בהליכים משפטיים. בנוסף טענה כי הפיטורים נעשו בניגוד להוראות חוקת העבודה לעובדי הרשויות המקומיות (להלן: חוקת העבודה).
תביעת ההסתדרות
והסכמת הצדדים
3. בד בבד, עם בקשת המערערת לצו מניעה, הגישה הסתדרות העובדים הכללית החדשה (להלן: ההסתדרות) תובענה במישור הקיבוצי[2] בטענה שפיטורי המערערת נעשו בניגוד לחוקת העבודה מבלי שנוהל משא ומתן עם ועד העובדים עובר לפיטורים ומבלי שניתנה הסכמת הוועד לפיטורים, כמתחייב מסעיף 82 לחוקת העבודה. עוד נטען, כי הליך הפיטורים צריך היה להדחות עד לסיום הדיונים והבירור בעניינה של המערערת.
4. ההליכים בבקשה לצו מניעה ובתביעת ההסתדרות התבררו במאוחד. בדיון שנועד ביום 14.7.99 בבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב (השופטת ורדה וירט-ליבנה) הגיעו הצדדים להסכמה שקיבלה תוקף של פסק דין, בה נקבע כך:
"הצדדים יכנסו ועדה פריטטית בתוך 14 יום מהיום, שנציגיה יהיו מר לאון מורוזובסקי – מזכ"ל הסתדרות הפקידים ומר יעקב אגמון – יו"ר מרכז השלטון המקומי. דיוני הועדה יתקיימו במשך שבועיים ימים. היה והוועדה לא תגיע לידי הסכמה, הסכסוך יועבר לבוררות מוסכמת;
היה והסכסוך יובא בפני בוררות מוסכמת, הבוררות תתנהל במשך 30 יום ותגיע להכרעה בדבר תוקפם של הפיטורין;
היה ויוחלט כי הפיטורין בטלים, תקופה זו תחשב כתקופת עבודתה של המערערת לכל
דבר ועניין. היה ויוחלט כי הפיטורים תקפים, תקופה זו תחשב כתקופת ההודעה
המוקדמת;
הצדדים מסכימים כי עם חתימת הסכם זה, ההליך הקיבוצי
וההליך האישי שהוגש ביחד עם ההליך הקיבוצי מבוטלים, בכפוף לכך שלעובדת תהא זכות
להגיש תביעה כספית כנגד המשיבה במידה ולא יגיעו הצדדים להסכם כולל, הכולל גם את
הזכויות הכספיות.
מבקשים ליתן להסכם זה תוקף של פסק דין" (להלן: הסכמת הצדדים [3]).
פסק הבוררות
5. הצדדים פעלו בהתאם למוסכם. הסכסוך הועבר לוועדה פריטטית, ומשלא עלה בידי הוועדה הפריטטית ליישב את המחלוקת הועבר הסכסוך להכרעה בבוררות מוסכמת בפני הבוררת עו"ד רינה גרוס (להלן: הבוררת).
בפסק בוררות[4] מיום 27.4.00 התייחסה הבוררת בהרחבה לניהול ההליך. במסגרת זו עמדה הבוררת על כך שהצדדים לבוררות הם ההסתדרות ומרכז השלטון המקומי. אולם, נוכח טענותיה של המערערת בדבר חשיפת שחיתות ופגיעה בטוהר המידות ועל דעת כל בעלי הדין והמערערת בכללם השתתפו המערערת "ובאי כוחה באופן פעיל במהלך כל הבוררות". הוסיפה הבוררת וציינה "... בשל חומרת ואופי טענות ב"כ המערערת, אפשרתי כר נרחב להשמעת טיעוניהם והבאת כל הראיות, למרות שבאופן פורמאלי המערערת אינה צד לדיון. בבוררות נפרשה ונפתחה תיבת פנדורה נגד בכירי האיגוד – היו"ר, הגזבר ומפקד השירות".
הבוררת התייחסה בהרחבה לטיעוני הצדדים לבוררות,
ולטענות שהעלו המערערת ובאי כוחה בדבר חשיפת שחיתויות, ועל סמך כל אלה, היו ממצאיה
ומסקנותיה, בעיקרם, אלה:
א. נמצא פגם בהליך הפיטורים בכך שלא נוהל משא ומתן עם ועד העובדים ובכך שהפיטורים נעשו "בניגוד לחוקת העבודה, דהיינו בניגוד להסכם העבודה החל על הצדדים".
ב.
בנסיבות המקרה
כפי שהוכחו לפניה, הגיעה הבוררת למסקנה כי הגנת סעיף 2 לחוק הגנה על עובדים,
כפי שחלה אותה עת עובר לתיקון מיום 30.1.2002
בו הוסר תנאי בלעדיות התלונה אינה חלה על המערערת. הבוררת קבעה כי
"בלעדיות" הגשת התלונות, כסיבה לפיטורים, היא בעלת חשיבות מכרעת.
"העובדות הראו כי התלונות לגופים השונים והפרסומים במקומונים נעשו בתחילה
באמצע ובסוף 1998. פיטוריה של העובדת נעשו בסוף יוני 1999 לאחר שבפברואר 99'
הועברה לעבוד אצל מפקד השירות, כדי למנוע חיכוכים בינה לבין הגזבר" על דעת
ועד העובדים ובהסכמתה. ...לאיגוד היו טענות קשות על איבוד האמון בעובדת, אשר
הוציאה נתונים שהיו בהישג ידה לגורמי חוץ... המרדנות ואי קבלת המרות מצאו את
ביטויים גם בתקופת עבודתה האחרונה, שבה היתה צריכה להוכיח כי למעשה אין כל עילה
צודקת נגד הטענות כלפיה. העובדת לא השכילה להרים נטל זה." ו"הרושם
שהתקבל הוא שלא רק בשל תלונותיה פוטרה" המערערת. הוסיפה וציינה הבוררת כי "תהיה
זו אך תמימות לחשוב, כי לפרסומים השונים ולרפש שנזרק במקומונים (ללא קשר אם יש בו
אמת מלאה או חלקית) לא הייתה השפעה כלשהי על ההחלטה לפטרה, אך גורם זה לא היה,
כאמור, הסיבה היחידה לפיטוריה".
ג.
בהתייחס
לעילות הפיטורים הנוספות
נקבע, כי המערערת "היא עובדת מקצועית ולא היו טענות כנגד כישוריה וטיב
עבודתה". עם זאת, הטענות שהושמעו כלפיה היו "בשל אופיה הקשה, האגרסיביות
והבוטות שהתבטאה ביחס אל הממונים עליה". "המרדנות ואי קבלת המרות מצאו
את ביטויים גם בתקופת עבודתה האחרונה, שבה הייתה צריכה להוכיח כי למעשה אין עילה
צודקת נגד הטענות כלפיה" והמערערת "לא השכילה להרים נטל זה". "לאור הרקע של התנהגותה"
"כלפי הגורמים הנ"ל, בעבר הרחוק והקרוב הגיעו באיגוד להחלטה כי לא ניתן
להוסיף ולעבוד" עם המערערת.
ד.
בסיכומו של
דבר קבעה הבוררת, כי "לא
תלונות העובדת ופניותיה לגורמים השונים, בין במישרין ובין עקיפין, היוו את הגורם
הבלעדי להחלטה לפטרה". עם זאת גם אילו הגיעה למסקנה שהמערערת פוטרה רק
בשל הגשת התלונות, היה בידי הבוררת שיקול דעת בדבר התרופה שיש להעניקה. זאת,
בנסיבות העניין בהן נמצא כי "המערערת אינה טלית שכולה תכלת" וכי
"היו עליות ומורדות ביחסים בעבודה". בהקשר זה חזרה הבוררת וציינה, כי
"היו נסיונות של השכנת שלום" בין המערערת לממונה עליה וכי פעמים, הייתה
המערערת "עושה במקום העבודה כבתוך שלה ואינה סרה למרות הממונים עליה, אשר
למען השקט והשלווה היו מניחים לה לנפשה. היחסים העכורים בינה לבין הממונים
עליה, כולל התלונות שהוגשו לגורמי חוץ, לעתונות, האשמות על בסיס קשר אישי, חוסר האמון שהממונים
ובכירי האיגוד רוחשים לה, כל אלה מעמידים בסימן שאלה גדול את מהות הקשר שיהיה עמה
בעתיד ואת מערכת יחסי העבודה במקום העבודה" אם תוחזר המערערת לעבודתה באיגוד.
בשולי הדברים העירה הבוררת, כי אין זה מתפקידה "להיכנס לעובי הקורה
האם יש ממש בכל הטענות שנטענו כנגד מי משלושת בכירי האיגוד" והסתפקה בנאמר כי
יו"ר האיגוד החזיר כספים לאיגוד והגזבר פרש לגמלאות.
ה.
נקבע כי פיטורי
המערערת יכנסו לתוקפם ביום 1.5.00, והתקופה למן הודעת הפיטורים ועד לפסק הבוררת
תחשב כתקופת הודעה מוקדמת. וזאת, בהתאם להסכמת הצדדים שקיבלה תוקף של
פסק דין.
התביעה הכספית ופסק הדין בבית הדין האזורי
6. בהתאם להסכמת הצדדים במסגרתה נשמרה זכותה של המערערת "להגיש תביעה כספית כנגד המשיבה במידה ולא יגיעו הצדדים להסכם כולל, הכולל גם את הזכויות הכספיות" ובהסתמך על פסק הבוררת, הגישה המערערת לבית הדין האזורי תביעה כספית נגד האיגוד. תביעתה הייתה לזכויות שונות לפני הפסקת עבודתה בפועל ובתקופת ההודעה המוקדמת עד לסיום יחסי העבודה. בנוסף, חזרה המערערת על תביעתה הראשונה לפיצויים בגין פיטורים שלא כדין, בטענה שנעשו בניגוד לחוקת העבודה, ללא עילה שבדין, ובשל חשיפת תופעות מינהל לא תקין. בתביעתה ובתצהירה חזרה המערערת ופרשה בהרחבה את המסכת העובדתית בכל הנוגע לטענותיה בדבר נסיבות פיטוריה בניגוד לחוק הגנה על עובדים.
פסיקת בית הדין האזורי
7.
בית הדין האזורי קיבל את בקשת האיגוד למחוק מתצהיר עדות
ראשית של המערערת סעיפים שעניינם בחשיפת מעשי שחיתות [5].
בקשת רשות ערעור שהגישה המערערת על החלטה זו ובקשה לעיון חוזר, נדחו בהחלטותיו
של הנשיא אדלר [6].
התביעה
הכספית שהגישה המערערת התקבלה בחלקה בלבד. בית הדין
פסק למערערת פיצוי על פיטורים שלא כדין שווה ערך לארבע משכורות חודשיות
"על בסיס שכרה המשולב"
(2,981 ש"ח x 4) בסכום כולל של 11,296 ש"ח. כמו כן התקבלה התביעה
לפדיון חופשה בסכום של 1,819 ש"ח, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום
1.5.00.
בשולי
הדברים ובהתייחס לטיעוני האיגוד, הוסיף בית הדין וציין כי האיגוד מצידו לא הרים את
"הנטל להוכיח כי התובעת לא עשתה די להקטין את נזקה ומה הסכום שיש להפחית עקב
כך".
נדחתה תביעתה של המערערת לתוספות שכר בהסתמך על הסכם מקומי מיום 10.11.96 שנחתם בין הנהלת האיגוד לוועד העובדים, בו נקבעה תוספת אחת בשיעור של 95% בגין התקופה שמיום 10.11.96 ועד ליום 9.11.97 ותוספת שכר בשיעור של 100% עבור התקופה שבין 10.11.97 ליום 1.5.00; וכן נדחו תביעותיה לתשלום שעות נוספות; דמי הבראה; ביגוד; שי לחג הפסח; ותשלום "תוספת מנקו".
נדחתה התביעה לתשלומים נלווים בגין התקופה מעת הפסקת העבודה בפועל ועד לסיומה ביום 1.5.00. התביעה להפרשים בגין פיצויי פיטורים נדחתה אף היא משהמערערת "לא השכילה להוכיח מכוח מה יש להביא בחשבון רכיבים נוספים" מעבר לאלה שכלל האיגוד בשכר הקובע לצורך תשלום פיצויי פיטורים" (להלן: הזכויות הכספיות ).
טענות
המערערת ותביעותיה לפיצוי בכל הנוגע לפיטורים שלא כדין עקב חשיפת שחיתויות נדחו
לגופן מן הטעמים שלהלן:
א. פסק הבוררת מהווה מעשה בית דין ביחס לטענות התובעת לפיהן פוטרה שלא כדין ובניגוד לחוק הגנה על עובדים. העברת הסכסוך לבוררות נבעה מרצון הצדדים לחסוך בהתדיינויות נוספות ולייעל את ההליכים; הסכמת הצדדים שקיבלה תוקף של פסק דין, הייתה, שהתובעת "לא תוכל לשוב ולהתדיין ביחס לנסיבות הפיטורים ועילתם ולשאלת היותם נוגדים את הוראות חוק הגנה על עובדים". מסקנה זו מבוססת על בחינת אומד הדעת האובייקטיבי של הסכמת הצדדים, כצדדים סבירים והוגנים ולפי העולה מלשון ההסכם, נסיבות כריתתו והגיונו, התנהגות הצדדים ומביצועו בפועל של ההסכם. במיוחד לאחר "התדיינות ממושכת ומייגעת כפי שהייתה בהליך הבוררות" בה ניתנה לתובעת אפשרות לשטוח בהרחבה טענותיה ביחס לעילת הפיטורים הנטענת לפי חוק הגנה על עובדים; ולאור הסכמת האיגוד לתשלום מלוא שכרה של המערערת בתקופת הבוררות, כבתקופת הודעה מוקדמת.
ב. התביעה הכספית נסמכה על קביעת הבוררת לפיה
פיטוריה של התובעת היו שלא כדין, ואי אפשר להניח מצב בו הכבילה לפסק הבוררות תהא
רק באותם עניינים הנוחים לה.
ג. יש להחיל את דוקטרינת השתק הפלוגתא והמניעות כלפי התובעת לאחר שנתנה הסכמתה לכך ש"המחלוקת ביחס לתקינות הליך הפיטורים כפי שהועלתה בתביעתה האישית, תוכרע במסגרת הליכי בוררות שהצדדים לו הם מרכז השלטון המקומי וההסתדרות". ו"כאשר על פי ההסכם, לו הייתה שותפה, בתום הליך הבוררות הנ"ל יתאפשר לה להגיש תביעה כספית בהתאם לאשר יקבע בהליך הבוררות ביחס לתוקפם של הפיטורים"; בהיותה "בעלת אינטרס מובהק בהליך" הבוררות, הייתה התובעת צד פעיל בהליך הבוררות ו"ניתנה לה הזדמנות לפרוש בהרחבה את טענותיה" ביחס למניע לפיטורים.
ד. בנסיבות המקרה, פסק הבוררות תקף על אף קיומה של עילת ביטול הנובעת מחוסר סמכות.
ה. העברת המחלוקת להליך של יישוב חילוקי דעות שהסתיים בבוררות אינו מרפא את הפגם הפרוצדוראלי שנפל בהליך פיטוריה של המערערת. על כן בדין נקבע בפסק הבוררות סעד ראוי של פיצוי כספי בגין פיטורים שלא כדין למערערת, בשיעור שקבעה הבוררת.
הערעורים
ערעורה של גב' אכשטיין
8. עיקר טענותיה של המערערת היה באלה: קיים קשר "בלתי ניתן לניתוק" בין חשיפת מעשי השחיתות, לבין פיטוריה שלא כדין; הוחלט לפטרה זמן קצר לאחר תלונותיה בדבר מעשי השחיתות כאשר עובר לשימוע הייתה דעה קדומה ומגובשת כלפיה; הבוררת חרגה מסמכותה עת קיימה דיון אודות הסעד המגיע לה בניגוד להסמכה שניתנה לה ו"חל איסור חמור, נוכח הלכות בית הדין הארצי לעבודה, כי נושא פיטוריו של עובד יידון בהליך של בוררות, בעיקר ולא רק עת עסקינן בעובד אשר הבסיס לפיטוריו הינם מעשי השחיתות אותם חשף";
טענתה העיקרית של המערערת מכוונת נגד קביעתו של בית הדין האזורי, אשר סמך
ידיו על פסק הבוררת לפיו "פיטוריה של המערערת נעשו שלא נוכח מעשי השחיתות
אותם חשפה";
המערערת לא הייתה צד לבוררות ולכן לא הייתה יכולה להגיש בקשה לביטול הפסק "וזאת הסיבה היחידה בגינה נפסלה בקשתה להפסקת הבוררות";
הוסיפה המערערת וטענה, כי פסק הבוררות אינו מהווה מעשה בית דין ואין הוא
מקים השתק פלוגתא. זאת מן הטעם, שהוסכם על הצדדים שככל שלא יוסדרו זכויותיה
הכספיות, לא תהא המערערת כבולה לאשר נפסק בפסק הבורר ביחס לנסיבות הפיטורים,
מניעיהם ומידת תקינותם; וכי לפי העולה מחומר הראיות, פוטרה אך ורק בשל חשיפת
שחיתויות. בתוך כך, חזרה והלינה על ההחלטה בדבר מחיקת הסעיפים מתצהיר עדות ראשית
שהגישה "העוסקים במעשי השחיתות אותם חשפה".
לבסוף ערערה על דחיית טענותיה בתביעתה לזכויות הכספיות.
ערעורו של האיגוד
9. האיגוד ביקש לדחות את ערעורה של המערערת, והוסיף טענותיו אלה בערעור שהגיש:
בהתייחס לפגם שבהליך הפיטורים ולחיוב בתשלום פיצוי על פיטורים שלא כדין:
השיקולים לפיטורי המערערת נבדקו לעומקם בהליך הבוררות ובפסק הבוררות, ונמצאה הצדקה
לפיטורי המערערת. מכאן ש"נרפאו" כל הפגמים" להם טענה המערערת לרבות
הפגם בהליך הפיטורים גופו; בהסכמת הצדדים שקיבלה תוקף של פסק דין נקבע כי ההחלטה
לגבי הפיטורים תועבר להכרעת ועדה פריטטית ובהעדר הסכמה לבוררות. בכך יש לראות
"הסכמה כי הליך הפיטורין ייעשה עפ"י ההליך הקיבוצי וכי הוא בא במקום
הליך הפיטורין הראשון ועל כן יש בכך משום סילוק סופי של הפגם שנפל במעשה הפיטורין
'הראשון' " ולא קמה למערערת זכאות לפיצויים בגין פיטורים שלא כדין; קביעותיה
של הבוררת שומטות את טענת המערערת בדבר "פגם" בהליך הפיטורים עקב חשיפת
שחיתויות ואף מטעם זה אין המערערת זכאית לפיצויים בגין פיטורים שלא כדין.
לחלופין, גם אילו הייתה המערערת זכאית לפיצוי על פיטורים שלא כדין, הרי
שעבדה שבע שנים בלבד "ומשנקבע בהליך קיבוצי מוסכם כי לא היה פגם בשיקולי
המעביד לעצם הפיטורים" נמצא כי המערערת קיבלה בפועל 11 משכורות "מעל
ומעבר" לפיצוי הנפסק במקרים דומים, כאשר לפי ההלכה הפסוקה "הפיצוי המרבי
עבור פיטורים שלא כדין מגיע לידי
סכום השווה לשכר של שנה אחת".
חישוב דמי ההודעה המוקדמת, בהתאם להסכמת הצדדים הינו "בהתאם לשכר
הרגיל הקובע לצורך חישוב פיצויי פיטורים – ללא תנאים נלווים, מותנים, תנאים
סוציאליים והחזרי הוצאות". אולם מאחר שהמערערת לא עבדה בתקופה בה קיבלה הודעה
מוקדמת, אין היא זכאית לכל התוספות והנלווים המותנים בעבודה בפועל; המערערת קיבלה
"תשלום של חודש אחד נוסף מעבר לחודשי ההודעה המוקדמת שפסקה הבוררת" ויש
לקזז תשלום זה; פדיון חופשה שולם ביתר; בנסיבות המקרה משקיבלה פיצויי פיטורים אשר
כללו גם את התקופה של עשרת חודשי ההודעה המוקדמת בה לא עבדה, ומשעבדה פחות מ- 10
שנים, אין היא זכאית לפיצוי פנסיוני
אלא רק לפיצויי פיטורים.
אשר לטיעוני המערערת בדבר חריגה מסמכות הבוררות, טען האיגוד, כי אין לאפשר
לה "להחזיק את המקל משני קצותיו. מצד אחד לבסס חלק ניכר מתביעותיה על פסק
הבוררות וקביעותיו ובאותה נשימה לטעון לחריגה מסמכות של הבוררות לגבי קביעות שאינן
נוחות לה".
דיון והכרעה
10. נקדים אחרית לראשית ונאמר כי לאחר בחינת כלל
החומר וטיעוני הצדדים שהובאו לפנינו, הגענו למסקנה לפיה דינם של שני הערעורים
להדחות. פסק דינו של בית הדין האזורי מבוסס היטב בממצאיו העובדתיים ובהנמקתו
המשפטית ההולמת את הוראות הדין וההלכה הפסוקה.
עם זאת, רואים אנו להוסיף ולהרחיב בהתייחס להיבטים הנורמטיביים של סמכות
הבורר בתביעה לזכויות קוגנטיות
ובמיוחד בתביעה מכוח חוק הגנה על עובדים. מן הכלל נפנה אל הפרט: ליישום
הדין בנסיבות המקרה הנדון, מושא הערעורים שלפנינו, בהתייחס לטיעוני המערערת, לרבות
תביעותיה הכספיות; ומנגד - טיעוני האיגוד בערעורו.
פרק
ראשון - המסגרת הנורמטיבית
בוררות בהוראה קוגנטית בחוק או במשפט - הכלל והחריגים לו.
11.
ככלל,
מורה החוק ונקבע בפסיקה, כי הכרעה בהוראה קוגנטית בחוק או במשפט לא תובא לבוררות. סעיף
3 לחוק הבוררות שכותרתו "סייג להסכם" קובע: "אין תוקף להסכם בוררות
בענין שאינו יכול לשמש נושא להסכם בין הצדדים".
בהתאם ניכרת
המגמה בפסיקה "לשלול דיון בבוררות, כשהסכסוך מתייחס לחוקים אשר מטרתם להגן על
הציבור או על חלק ממנו וכשאלה הם חוקים שאין להתנות עליהם"[7]
"במיוחד כן בזכויות מוקנות בחוקים מתחום יחסי העבודה שביסוד מטרתם אינטרס
ציבורי מובהק להגן על העובד"[8]. לפיכך "זכות שנוצרה בחוק מגן אינה
יכולה לשמש נושא להסכם בוררות ותבוא בגדר תחולת הסייג שבסעיף 3 לחוק".[9]
בנדון זה נפסק, כי אין למסור להכרעה בבוררות עניינים אלה: קביעת מעמד "עובד"; עצם קיומה של הזכות הקוגנטית, או שלילתה; או הכרעה עובדתית בעלת נפקות לזכות סטטוטורית כגון, התפטרות, פיטורים ונסיבות ההתפטרות[10], כמו גם סכסוך שעניינו בהגנות ובתרופות המוענקות לעובד בחוק הגנה על עובדים חושפי שחיתויות[11]. על כן "מימוש הזכות להגשת תלונה כדין או פגיעה בה אינן יכולות לשמש נושא להסכם בוררות בין הצדדים. בהתאם, אף סכסוך בשאלה אם הפגיעה בעובד נבעה מהגשת תלונה נגד המעביד לא ידון במסגרת בוררות".[12]
היוצאים מן הכלל
12. בצד הכלל לפיו הכרעה בהוראה קוגנטית בחוק או במשפט לא תובא לבוררות,
הכירה ההלכה הפסוקה באפשרות לפיה בהתקיים נסיבות מיוחדות, לא יבוטל פסק דין של
בורר ב"עניין שאינו יכול לשמש הסכם בין הצדדים". בהקשר זה, ציין נשיא בית דין זה,
השופט מ' גולדברג[13] כי "אין
המדובר בעיקרון נוקשה, ובית הדין רשאי לסטות ממנו בנסיבות המתאימות. יודגש כי בית
הדין יחרוג מן הכלל האמור אך בנסיבות חריגות ויוצאות דופן. בנושא בוררות, פסק בית
המשפט העליון כי לא תמיד היעדר סמכות לבורר תהווה עילת ביטול פסק הבוררות". ובעניין גושן קבעה השופטת א' פרוקצ'יה
כי "העיקרון שלפיו בוררות אינה מסגרת מוכרת לדיון בזכויות שמקורן ב'חוקי
מגן' אינו כלל נוקשה, ונסיבות מיוחדות מצדיקות חריגה ממנו"[14]. בדומה, בעניין ללה אבין נאמר על ידי
חברי הנשיא אדלר, כי "עילות תביעה דוגמת העילות שהועלו במקרה דנן אינן
סיבה אוטומטית למניעת קיום הליך של בוררות"[15].
בהתאם, הכירה הפסיקה במגמות ובשיקולים אשר
בהתקיימם לא יבוטל פסק בורר למרות שניתן בעניין שאינו בסמכותו, משאינו יכול לשמש
הסכם בין הצדדים. על עיקרי הדברים נעמוד
להלן.
13. מגמת בתי המשפט לקיים פסק בוררות ככל הניתן
ולצמצם את התערבותו של בית המשפט בהכרעות פסק בוררות "והנטייה לראות בו -
עד כמה שאפשר - קביעה פסקנית וסופית בסכסוך שבין הצדדים' ... מחייבות מתן פירוש
המצמצם את העילות, ולא מרחיבן, כדי להימנע, ככל שניתן, מביטול הפסק"[16]. לאור מגמה זו נפסק, כי יש "להתייחס אל עילות ביטול פסק
הבוררות בצורה דווקנית ביותר"[17].
לאמור, לפרשנות הדיבור 'סמכות' בסעיף 24(3) לחוק הבוררות תינתן משמעות
דווקנית, ובמקרים בהם קיים ספק בדבר אומד דעתם של בעלי הדין לגבי נושא הסכסוך,
תינתן פרשנות מרחיבה להסכם הבוררות.
14. יש לייחס חשיבות למועד בו הועלתה לראשונה טענה בדבר חוסר סמכות הבורר. "מחדל בעל-דין לטעון להיעדר סמכות הבורר במהלך הבוררות והעלאת טענת היעדר סמכות רק לאחר שניתן פסק בורר יהיו בדרך-כלל בעוכריו ויכשילו את ניסיונו לבטל את הפסק"[18].
ככלל, בעל דין שנתן הסכמתו
להרחבת חזית הבוררות בעניין שאינו נתון לסמכות הבורר, לא יוכל להתכחש להסכמתו. הסכמת בעל דין "יכולה להיות גם מכללא באי העלאת הטענה בדבר חריגה
מסמכות במועד. במילים אחרות - עילת הביטול עומדת לצידו, אך טענת המניעות נגדו. לא
העלה את טענת חוסר הסמכות בפני הבוררים וגם לא מיחה על המשך הדיון לפניהם – יהא
מנוע מלעלות טענה זו בשלב של הבקשה לביטול פסק"[19]. מחאתו של בעל הדין הנוטל חלק בבוררות, צריך שתעלה "כמו בכל נושא
דיוני או מהותי אחר, בדרך מקובלת ובתום לב"[20] "בעל-דין אינו יכול
לפנות לבורר לנהל התדיינות לפניו, ומשפסק הבוררות אינו לרוחו לטעון טענת חוסר
סמכות"[21].
עד כאן הכלל בדבר משקלה המכריע של הסכמת בעל דין להרחבת חזית הדיון בבוררות
לרבות בזכויות קוגנטיות שעל פי דין אינן בנות הכרעה בבוררות. אולם בכך לא תמה
מלאכתו של בית הדין. בדומה לבחינת תוקפו של כתב ויתור על זכויות [22], נדרשת בחינת בית הדין את
מהותה של ההסכמה לבוררות בזכויות קוגנטיות ועד כמה יש ליתן לה תוקף. במסגרת
זו, ועל רקע נסיבות המקרה הנדון לפניו יבחן בית הדין האם היה לבעל הדין ייצוג
משפטי עובר למתן ההסכמה והאם היה מודע להשלכות ההסכמה ולתוצאותיה. גם אם נמצא כי
ההסכמה ניתנה כדין, מרצון, במודעות הנדרשת ובייצוג הולם, עדיין ייתכנו מקרים בהם
לא יינתן תוקף להסכמת בעל הדין לכלול בהליך הבוררות זכויות שאינן בנות ויתור לפי
חוק הבוררות, וזאת בשל אינטרס של טובת הציבור.
15. לבסוף יש לבחון האם
נגרם עיוות דין. כך ולפי הוראתו של סעיף 26 לחוק
הבוררות "בית המשפט רשאי לדחות בקשת ביטול על אף קיומה של
אחת העילות האמורות בסעיף 24, אם היה סבור שלא נגרם עיוות דין". הועלתה
טענת חוסר סמכות במועדה, והתבקש ביטול פסק הבוררות בעילת חוסר סמכות, יבחן בית
הדין האם ייגרם עיוות דין למי מהצדדים אם יישאר הפסק על כנו, חרף היעדר הסמכות[23].
זאת, אף "בנושאים שבורר אינו יכול לדון בהם
מעצם מהותם, ולא רק כאשר סמכות הבורר נקבעה בהסכם הבוררות"[24].
פרק
שני - מן הכלל אל הפרט
יישום הדין על תביעת המערערת
17. בחינת טיעוניה של המערערת, על בסיס הוראות הדין ובנסיבות המקרה הנדון,
מעלה כי דין הערעור להדחות. מסקנה זו מבוססת על טעמיו של בית הדין האזורי ובנוסף
עליהם על השיקולים המנויים להלן.
חזקת התקינות של הליך
הבוררות הקיבוצי
18. בנסיבות המקרה שלפנינו, יש לייחס משנה תוקף ומשקל להיבט הקיבוצי של
הליך הבוררות שהתקיים בהסכמת הצדדים לסכסוך. במסגרת זו חזרו בהם המערערת וההסתדרות
מתביעותיהם נגד האיגוד ותחת הליך הבירור בבית הדין קמא, הגיעו שלושת הצדדים להסכמה
לפיה ההכרעה בתביעתה האישית של המערערת, לרבות בשאלת המניע לפיטוריה, תועבר
למנגנון קיבוצי במהותו, בדומה למנגנון הקבוע בחוקת העבודה לעובדי הרשויות
המקומיות.
בהסכמה רצונית ומודעת זו אשררו הצדדים לסכסוך,
והמערערת בכללם, את המנגנון הקיבוצי של הבוררות בין ההסתדרות ומרכז שלטון המקומי,
כמנגנון מוסכם להכרעה בתקינות פיטוריה של המערערת. למעלה מזאת. למרות שלא הייתה צד לבוררות הקיבוצית, ניתן
למערערת מלוא יומה בהשמעת טיעוניה באותו הליך, ובמיוחד אלה המכוונות נגד תקינות
הליך הפיטורים וחוקיותו, בנוסף לטיעוני הצדדים להליך הבוררות הקיבוצית. הנה כי כן,
הבוררות הקיבוצית בעניינה של המערערת ובחוקיות פיטוריה הייתה ל"בבואה של
הצדדים ליחסי העבודה" בהיותה מורכבת מנציגי הצדדים ליחסי העבודה הקיבוציים [25].
במצב דברים זה, ומשהמדובר במקום עבודה
מאורגן ממין זה שבעניינו, קמה "חזקה כי שני הצדדים דאגו לתקינות ולהגינות של
המנגנון, שכן הדעת נותנת ששני הצדדים חפצים במנגנון ניטראלי אשר יכריע בסכסוכים
באופן ענייני, נכון, יעיל והוגן" [26].
לאורה של חזקה זו "הליך הבוררות הוא דרך המלך ובית הדין יטה ליתן תוקף
להסכמת הצדדים"[27] במגמה "לקיים את פסק הבוררות ככל שהדבר
ניתן ולצמצם את התערבותו של בית המשפט בהכרעותיו של הבורר"[28].
לא נגרם למערערת עיוות דין
19. אף בהיבט תחולתו של חוק הגנה על עובדים, לא נגרם למערערת עיוות דין כתוצאה מפסק הבוררות. ונבאר.
המערערת לא השמיעה כל טענה לפיה נפגעה, או עלולה הייתה להיפגע,
הגינות הליך הבוררות ועצמאותו ולא בכדי. וזאת נוכח כלל נסיבות המקרה
בהצטברותן:
א. המערערת הייתה שותפה להסכמה שקיבלה תוקף של פסק דין בבית הדין האזורי, ועל בסיס זה הפך הליך הבוררות ל"פורום המתאים"[29] להכרעה בתביעתה נגד האיגוד לרבות בשאלת "תקינות הפיטורים כפי שהועלתה בתביעתה האישית"[30]. ב"פורום מתאים" זה בחרה המערערת להשמיע טיעוניה בכל הנוגע לתחולת החוק על מושא תביעתה.
ב. בבחינת הליך הבוררות הקיבוצי יש להתחשב ברצון הצדדים
והתנהלותם לגבי יריעת המחלוקת הנדונה בבוררות, כפי שמצאו ביטויים בדיון. בהקשר זה ציינה הבוררת כך: "ב"כ של העובדת הוסיפו טענה שונה
והיא, כי לעובדת קמה הגנת החוק בפני פיטורים בגין חשיפת עבירות ופגיעה בטוהר
המידות או במינהל תקין". במסגרת
טענה זו "נפרשו במהלך הבוררות, מסכת נרחבת של תלונות על ראשי האיגוד ובכיריו –
היו"ר, המזכיר והגזבר, מפקד השירות. תלונות על קבלת תשלומים שלא כדין, על
מינהל לא תקין, אשר מצאו את ביטוין בפניה לגופים שונים כמו משרדי ממשלה שונים (ראש
הממשלה, מבקר המדינה, היועץ המשפטי לממשלה, הפרקליטות, המשטרה משרד הפנים ומשרד
האוצר), כמו כן מצאו הדברים את ביטויים בפרסום ראוותני ופופוליסטי
במקומונים". בהליך הבוררות גופו, הייתה זו המערערת שהרחיבה מיוזמתה את יריעת הבוררות אל
עבר תחולתו של חוק הגנה על עובדים על תביעתה. הבוררת נענתה למבוקשם של המערערת ובאי-כוחה ונתנה להם
"כר נרחב להשמעת טיעוניהם והבאת כל הראיות, למרות שבאופן פורמלי המערערת אינה
צד לדיון"[31]. משנפרשה היריעה,
שטחו אף באי-כוח הצדדים הקיבוציים לבוררות טיעוניהם בשאלה זו. בהתנהגותם זו, נתנו
הצדדים והמערערת בכללם, משנה תוקף להסכמתם להסמיך את הבוררת לדון ולהכריע בתחולת חוק הגנה על עובדים על יחסי העבודה בין
המערערת לאיגוד.
ג. המערערת הייתה
נאמנה להסכמתה להרחבת יריעת הבוררות, לא מחתה ולא העלתה טענת חוסר סמכות במהלך
הבוררות. משלא עשתה כן, אין לה להלין אלא על עצמה. למעלה מזו, המניעות
הנובעת מהתנהלותה במהלך הבוררות, מסיגה מפניה את טענת חוסר הסמכות אותה בחרה
להעלות לאחר שפסק הבוררות לא הלם את ציפיותיה. בנסיבות אלה, לוקה התנהלותה
של המערערת אף בחוסר תום לב ובניצול לרעה של הליך משפטי.
20. ועוד זאת. הליך הבוררות ופסק
הבוררות נתנו משקל ראוי לאינטרס האישי של המערערת. כפי שציינתי בפסק הדין בעניין
רפי רותם[32] תכליתו
של חוק הגנה על עובדים, לעודד עובדים לחשוף מעשי שחיתות ולהגן על העובד חושף
השחיתות. "במסגרת זו קבועה זכותו של העובד להגיש תלונה כדין לרשות המוסמכת,
מבלי שייפגעו בשל כך מעמדו ותנאי עבודתו". וכן נפסק[33],
כי על רקע תכליותיו של החוק עולה
החשש כי ניהול הליך בפורום אחר מזה שבבית הדין לעבודה, עלול לתת הכשר להתנהלות
פסולה מושא התלונה.
חשש ממין זה אינו מתקיים בענייננו משנמצא, כי בהליך הבוררות ניתן משקל נכבד
לאינטרסים של המערערת בטענותיה להגנה מפני פיטורים עקב חשיפת שחיתויות. המערערת
מיצתה את מלוא זכות הטיעון בבוררות, למרות שלא הייתה צד ישיר לה. בפסק הבוררות,
ניתן לטיעוניה ביטוי הולם ורחב יריעה, כמו גם המשקל הראוי, באיזון הנדרש במכלול
הטיעונים שהועלו, ובשים לב לחומר הראיות ולנסיבות המקרה.
לא הוּכחה הטענה כי הפיטורים נעשו בשל חשיפת
שחיתויות
21. במועדים
הרלבנטיים לתביעתה של המערערת, חלו הוראות סעיף 2 לחוק הגנה על עובדים, לפיהן נדרש התובע להוכיח כי הפגיעה בתנאי עבודתו ופיטוריו,
נעשו בשל כך "בלבד" שהגיש תלונה נגד מעבידו. הוראה זו חלה על ענינה של המערערת, מושא
תביעתה. ומנגד, אין חלה על התביעה הוראת התיקון מיום 30.1.2002 בו הוסר תנאי בלעדיות התלונה שבסעיף 2 לחוק והופחתה
"עוצמת ההוכחה הנדרשת לקיומו
של הקשר הסיבתי בין התלונה" לפיטורי העובד"[34]
. לעניינה של הוראה מתקנת זו, ראוי לחזור ולהבהיר את שנפסק בעניין רפי רותם והוא,
כי "טענה שמעלה עובד בדבר חשיפת שחיתויות במקום העבודה, אין די בה, כשלעצמה,
כדי לשמש לו חליפת מגן מפני בירור טענות המעסיק על תפקודו בעבודה, בחינתן וקבלת
ההחלטה הנדרשת בנסיבות המקרה". [35]
22. לפי שקבעה הבוררת בענייננו, הדין ופירושו נכון למועד התובענה, עשוי היה
להקים למערערת את הגנת החוק במקרה בו "הפיטורים נעשו אך ורק מסיבת
הגשת התלונה ואין כל סיבה מוצדקת אחרת לפיטורים". על בסיס זה, צדקה הבוררת
במסקנתה כי "שאלת בלעדיות הגשת התלונות כסיבה לפיטורים יש לה חשיבות
מכרעת". על כן ולאור כלל נסיבות המקרה כפי שהוכחו לפניה, בדין קבעה הבוררת כי
"לא תלונות העובדת ופניותיה לגורמים השונים, בין במישרין ובין עקיפין, היוו את הגורם הבלעדי
להחלטה לפטרה". והוסיפה וציינה: "לא בהכרח, רק בשל התלונות שבהם
היתה מעורבת העובדת, גמלה ההחלטה לפטרה" אלא "הרושם שהתקבל הוא שלא רק
בשל תלונותיה פוטרה העובדת. תהיה זו אך תמימות לחשוב, כי לפרסומים השונים ולרפש
שנזרק במקומונים (ללא קשר לשאלה אם
יש בו אמת מלאה או חלקית) לא היתה השפעה כלשהי על ההחלטה לפטרה, אך גורם זה לא
היה, כאמור, הסיבה היחידה לפיטוריה".
23. בחינת
מכלול השיקולים הצריכים לעניין, על רקע נסיבות המקרה הנדון לפנינו, מעלה כי מראשית
ההליכים בבית הדין האזורי, היה למערערת ייצוג משפטי באמצעותו ניתנה הסכמתה מדעת
להעברת המחלוקת לבירור והכרעה במנגנון הקיבוצי. בדומה, אף במסגרת הבוררות, הייתה
זו המערערת שהרחיבה מיוזמתה את חזית הדיון הקיבוצי והשמיעה בעצמה ובאמצעות
בא-כוחה, טיעוניה בפני הבוררת בכל הנוגע לפיטוריה עקב חשיפת שחיתויות באיגוד.
הבוררת התייחסה בפירוט רב לטיעוני המערערת בנדון זה והגיעה למסקנה, כי בנסיבות
המקרה ובמצב החוקי שהיה קיים באותה עת, לא באה המערערת תחת הגנת החוק להגנת
עובדים.
מסקנת הדברים היא, איפוא, כי בנסיבות המקרה לא נגרם עיוות דין בפסק הבוררות. משלא מדובר
בחשיפת שחיתויות כגורם לפיטורים, אף אין מתקיים אינטרס ציבורי הגובר על הסכמתה
מדעת של המערערת ויוזמתה לכלול את טענותיה בדבר פיטורים שלא כדין בניגוד לחוק הגנה
על עובדים בהליך הבוררות. משכך הוא, צדק בית הדין האזורי בהחלטתו שלא להוסיף
ולהידרש לדיון והכרעה בסוגיה זו. הכרעתו מקובלת על דעתנו ולא נתערב בה.
השפעת צו החזרה לעבודה על יחסי
העבודה
24. במסגרת
סמכותו הייחודית של בית הדין לעבודה לדון בהליך בשל
הפרת הוראות סעיף 2 לחוק הגנה
על עובדים רשאי בית הדין לעבודה
"ליתן צו מניעה או צו עשה לרבות צו המבטל פיטורין, אם ראה שהענקת פיצויים בלבד לא תהא צודקת; בבואו
ליתן צו לפי סעיף זה, יביא בית הדין בחשבון, בין היתר, את השפעת הצו על יחסי
העבודה במקום העבודה ואת האפשרות שעובד אחר ייפגע..."[36]. על השיקולים להם יידרש בית הדין בהפעלת סמכותו זו, עמד חברי
הנשיא אדלר בעניין גרטי[37] הנכוחים אף למקרה שלפנינו: "מקום בו
מתבקש סעד של השבה לעבודה, על בית הדין לשקול את תקופת העבודה, צורת ההעסקה, השפעת
מתן הסעד על יחסי העבודה, ממצאי הגופים המוסמכים שבדקו את התלונה
וכיוצ"ב". במסגרת זו ועל רקע נסיבות המקרה בכללותן, יש
לשקול את "ההשלכות על מקום העבודה ועל
מרקם יחסי העבודה בו, הפגיעה בעובדים האחרים ובהתנהלותה התקינה של
העבודה, אם יוחלט על השארת העובד באותו תפקיד ובאותו מקום"[38].
בענייננו, נוכח
מערכת היחסים העכורה כפי שהוכחה בבוררות, אף אין ניתן לקבוע כי נגרם למערערת עיוות
דין בהחלטה הסופית שלא להורות על החזרתה לעבודתה באיגוד. בדין קבעה הבוררת כי
בנסיבות המקרה כפי שהוכחו ולאחר שנתנה דעתה למכלול השיקולים הרלבנטיים, אין להעניק
למערערת סעד של החזרה לעבודה, וזאת, גם אילו נמצא כי המערערת באה בגדר תחולתו של
התיקון לחוק הגנה על עובדים.
25. אשר לטענת השתק פלוגתא. בהליך הבוררות נדונה המחלוקת בדבר תקינות הליך פיטוריה של המערערת ועילת הפיטורים הנטענת של חשיפת שחיתויות, תוך שנשקלו טענות הצדדים, הראיות ונסיבות המקרה. במצב דברים זה, התקיימו התנאים הנדרשים להתגבשותו של השתק פלוגתא[39].
לא התעלמנו מהוראות הדין וההלכה לפיהן הבורר
אינו כפוף לדין המהותי, בדיני הראיות או בסדרי הדין הנהוגים בבתי-המשפט[40]
"בעוד אשר הגשת תלונה על פי חוק הגנה על עובדים, בירורה, התרופות וההגנות לה
מחייבים שמיעת ראיות מדוקדקת"; וכי לבית הדין לעבודה המומחיות "הנדרשת
במשפט העבודה בכלל, ובבחינת אופי התלונה ומהותה, על רקע פעילותו של המעביד,
בפרט"[41]. אולם טענות
ממין אלה אינן מעלות או מורידות לענייננו. כפי שקבענו לעיל, לא נגרם למערערת עיוות
דין בבוררות, ניתנה לה אפשרות לטעון בהרחבה בסוגיית פיטוריה עקב חשיפת שחיתויות,
וניתן לה יומה בהליך הבוררות בנוגע לאותה פלוגתא.
מסקנת הדברים היא, כי לפתחו של בית הדין האזורי
ולפתחנו בערעור זה, הובאה למעשה פלוגתא שהוכרעה בפסק הבוררת, ומשכך אין להוסיף
ולהידרש לה.
כללם של דברים בעניין הליך הבוררות
26. לאור האמור לעיל ובנסיבותיו של מקרה זה הגענו למסקנה, כי פסק הבוררות אינו גורם עיוות דין למי מהצדדים; כי מן הדין להשאיר את פסיקת הבוררת על כנה ואין לבטל קביעותיה בכל הנוגע לטענות המערערת בדבר פיטוריה עקב חשיפת שחיתות ותחולת חוק הגנה על עובדים, על כל המשתמע מכך; וכי צדק בית הדין האזורי בדחיית טיעוניה של המערערת כנגד פסק הבוררת בסוגיה זו.
ערעור המערערת בנוגע לזכויות
הכספיות
27. לא מצאנו טעם משפטי המצדיק התערבותנו בפסיקתו של
בית הדין האזורי, בכל הנוגע לדחיית הזכויות הכספיות אותן תבעה המערערת. בנדון זה
העלתה המערערת טענות כלליות בלבד, ואילו קביעותיו של בית הדין האזורי מבוססות היטב
בחומר הראיות ובדין. על כך נוסיף את ההערות שלהלן.
תביעות כספיות לתקופה שלאחר הפיטורים
28. במסגרת הבוררות ובמהלכה ועד
למועד מתן הפסק 27.4.00 הסכים האיגוד לשלם למערערת שכר מלא כבתקופת הודעה מוקדמת,
למרות שלא עבדה במהלך אותה תקופה. בנסיבות אלה, כדין פסק בית הדין האזורי כי לא
הייתה כל הצדקה לשלם לה תשלומים המותנים בביצוע העבודה בפועל, או תשלומים המהווים
החזרי הוצאות, לרבות תוספת עבור אחזקת רכב וביגוד, תוספת מנקו, ותשלום עבור שעות
נוספות. מסקנה זו באה בגדר ההלכה הפסוקה לפיה מעביד שוויתר על עבודת העובד בתקופת
ההודעה המוקדמת, ישלם לעובד עבור תקופה זו פיצוי בגובה הסכום השווה לשכרו הרגיל.
תשלום הפיצוי, כאמור, ייחשב כהפסד שכר בלבד ללא תנאים נלווים[42].
נחה דעתנו מקביעתו של בית הדין האזורי לפיה
בתביעתה לתשלום הפרשי פיצויי פיטורים לא הוכיחה המערערת "מכח מה יש להביא
בחשבון רכיבים נוספים, מעבר לאלה שכללה הנתבעת בשכרה הקובע לצורך תשלום פיצויי
פיטורים".
אף לא מצאנו טעם משפטי המצדיק התערבותנו בדחיית
טענותיה של המערערת לתוספות שכר בהסתמך על הסכם מיום 10.11.96 בין הנהלת האיגוד
לבין ועד העובדים. בהתייחס לתוספות שכר אלה קבע בית הדין האזורי כי אף אם הייתה
המערערת זכאית להן, ויתרה עליהן בהתנהגותה, ומכל מקום התוספות הללו לא קיבלו
אישורו של הממונה על השכר.
בשולי
הדברים נציין, כי בקשה לצירוף ראיה
חדשה שהגישה המערערת לאחר הדיון בערעור [43]
אין בה כדי לשנות מן התוצאה הסופית אליה הגיע בית דין זה וכדי לתרום למחלוקת. אשר
על כן, נדחית הבקשה.
ערעור האיגוד בהתייחס לריפוי הפגם בהליך הפיטורים
29. עיקר
ערעורו של האיגוד בטענה לפיה הליך הבוררות מרפא את הפגם שנפל בהליך הפיטורים ועל
כן אין המערערת זכאית לפיצויים בגין פיטורים שלא כדין, כפי שנפסקו לה ובשיעור
שנפסק. דין טענה זו להידחות.
30. בסוגיית הפגם בהליך פיטורים ונפקותה, יש להבחין
בין שתי פנים אלה: הפן האחד, הוא זה של תורת הבטלות היחסית. לפיו, פגם שנפל
בהליך הפיטורים לא בהכרח יביא לבטלות החלטת הפיטורים. במסגרת זו, תינתן הדעת
לתיקון הפגם בהליך מאוחר או נוסף של שימוע, או בהליכים אחרים, כגון העברת הסכסוך
לפורום מוסכם שיכריע בטענות הצדדים ובעניינו של העובד. במצב דברים זה גם אם לא
נרפא הפגם שנפל בהליך הפיטורים, לא יהא בכך כדי לשנות מן התוצאה הסופית של החלטת
הפיטורים.
הפן השני, סובב על הנזק שנגרם לעובד מעצם הפגם שנפל בהליך הפטורים, בין אם נרפא ובין אם לאו. כגון, במקרה בו
נמצא כי שימוע מאוחר לא ירפא את הנזק שנגרם לעובד בשלב מוקדם של הליך הפיטורים. על
כך נאמר משכבר הימים בפרשת באקי[44]:
"נמצא כי מי שזכאי לשימוע מוקדם, והוא נאלץ להסתפק בשימוע מאוחר, מתקפח בזכותו.
ולא זו בלבד. מי שזכאי לשימוע, והשימוע נדחה עד לאחר שנתקבלה החלטת הרשות, עצם
ההחלטה עשויה לגרום לו נזק, לרכושו, לעסקו או למעמדו. והנזק הוא נזק, גם אם ההחלטה
תשונה לאחר זמן בעקבות שימוע מאוחר".
בענייננו
31. הפן האחד של הליך הפיטורים ותקפותו,
התבטא בפגם הראשוני שדבק בהליך הפיטורים אשר נעשה שלא על פי המתחייב מחוקת העבודה.
הסכמת הצדדים על העברת הסכסוך לבירור והכרעה במסגרת הקיבוצית הביאה בדיעבד
ל"ריפויה" של החלטת
הפיטורים מן הפגם שדבק בה, ובכך
היה אמנם טעם מספיק שלא להורות על בטלות החלטת הפיטורים מדעיקרא.
אולם בתיקון הפן האחד
של הפגם בעצם הליך הבוררות, לא נמצא תיקון לפן השני של הליך הפיטורים, והוא הנזק
שנגרם למערערת כתוצאה מהליך הפיטורים הפגום כפי שהתקיים כלפיה. בהליך הפיטורים
נשללה ממנה ההגנה הקיבוצית שבחוקת
העבודה, במסגרתה אמורה הייתה ההחלטה על פיטוריה להידחות "עד גמר
הדיונים" בעניינה[45].
המערערת פוטרה על אתר ונאלצה לנקוט בהליכים משפטיים נגד
האיגוד לביטול הפיטורים, כשהיא נעזרת בהסתדרות שהתייצבה לצידה בהליך קיבוצי. אף
לאחר שהוסכם על העברת הסכסוך לבירור במישור הקיבוצי לא הוחזרה המערערת לעבודתה
באיגוד, למצער לתקופה שעד למתן פסק הבוררות.
על רקע זה
נפסק הפיצוי למערערת, מתוך שבית הדין האזורי נתן דעתו מחד גיסא לשיקולים של "חומרת ההפרה של הסכם
העבודה, על פני מדרג סוגי ההפרה האפשריים וכן לנסיבותיה האישיות של התובעת ובכללן
תקופת עבודתה בנתבעת". מה גם שהאיגוד לא עמד בנטל להוכיח כי המערערת
לא עשתה די להקטין את נזקה.
32. בנסיבות אלה נחה דעתנו כי הפיצוי שפסק בית הדין
האזורי למערערת בגין פיטורים שלא כדין, שווה ערך לארבע משכורות, ראוי והולם ולא
נתערב בו לשנותו[46]. משכך הוא,
דין ערעורו של האיגוד להידחות.
סוף דבר
33. נדחה ערעורה של גב' שרה אכשטיין ונדחה ערעורה של איגוד ערים לכבאות חולון, בת ים, אזור, בע"מ איגוד ערים לכבאות חולון, בת ים, אזור,
בע"מ. משנדחו שני הערעורים ישא כל צד ישא בהוצאותיו בערעור.
ניתן היום כ"ח סיון, תשס"ח (1.7.08) בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.
סטיב אדלר, נשיא נילי ארד, שופטת
שמואל צור, שופט
נציג
עובדים, מר אבישי ספיר נציגת מעבידים, גב' אמירה גלין
[1] עב' 911886/99.
[2] ס"ק 481020/99, 481021/99.
[3] הדגשות להלן שלנו – נ.א.
[4]
פסק בוררות מס'
18/200.
[5]
בשא 2430/01.
[6]
ברע 1424/01.
[7] בג"ץ 115/77 הסתדרות
מכבי ישראל קופ"ח מכבי כוללת קופ"ח אסף, אגודה לעזרה רפואית נ' בית הדין
הארצי לעבודה וד"ר מאיר בלכנר,
פ"ד לב(1), עמ' 214..
[8] ד"ר ללה אבין - מכבי שירותי בריאות, פד"ע מ, 505 (להלן: עניין ללה אבין) 520-519.
[9] עניין ללה אבין, עמ' 515.
[10] דב"ע נד/163-3 הלסקו ישראל בע"מ - עזבון המנוח אלי גל-און ואח', פד"ע כח 66, 72.
[11] עניין ללה אבין, עמ' 520.
וכן ראו: עע 259/06 רפי רותם - מדינת ישראל-משרד האוצר, ניתן ביום 20.9.07.
(להלן: עניין רפי רותם); אושר בבג"ץ 1233/08 רפי רותם - ורדה סאמט,
שופטת בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב, מיום 3.3.08.
[12] עניין ללה אבין, עמ' 521.
[13] דב"ע נה/ 3-125 אלון בן דור - ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל, פד"ע כט 286, 291-292 (להלן: עניין בן דור).
[14] רע"א 4710/00 הרצל גושן נ' סמינריון גבעת חביבה, פ"ד נה 426 (להלן: עניין גושן); וראו: רע"א 300/89 ולקו חברה לבניין ועבודות עפר בע"מ נ' החברה לפיתוח חוף אילת בע"מ, פ"ד מה(4) 497, בעמ' 516.
[15] עניין ללה אבין,
פסקה 5 לפסק דינו של הנשיא אדלר.
[16] עא 816/88 המועצה האזורית מעלה-יוסף נ' תישרא בע"מ, פ"ד מד (3) 124 (להלן: ענין תישרא).
[17] עע 657/05, עע 682/05 עזבון המנוח יגאל ליבוביץ ז"ל - תנובה מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית בע"מ, ניתן ביום 22.4.07; רע"א 1006/07 עומרי עאהד חברה לבניין בע"מ נ' קרקעות עמק במרחב (1998) בע"מ, ניתן ביום 7.2.08.
[18]
ענין גושן לעיל. וכן: עניין תישרא, בעמ'
130; ספר אוטולנגי בעמ' 478, 480; רע"א 4928/92 יחזקאל
עזרא נ' המועצה המקומית תל מונד,
פ"ד מז(5) 94, 101.
[19]פרופ' ס' אוטולנגי, בוררות - דין ונוהל, (מהדורה שלישית, 1991) (להלן: ספר אוטולנגי), שם בעמ' 438; וראו: עע 1106/02, עע 337/03 אבוד אידית - רשות השיפוט הארצית בהסתדרות, ניתן ביום 6.9.05 - פסקה 63 לפסק דינה של השופטת וירט ליבנה.
[20] הנשיא גולדברג, בעניין בן דור.
[21] רע"א 300/89 ולקו חברה לבניין ועבודות עפר בע"מ ואח' נ' החברה לפיתוח חוף אילת בע"מ, פ"ד מה (4) 497, 516.
[22] עע 252/07 אשר עמי-עד - זוהיר בכריה,
ניתן ביום 11.12.07. ; עע 687/05 אלי גור - מכתשים - מפעלים כימיים
בע"מ, ניתן ביום 15.11.06 – בפסק דינו של הנשיא סטיב אדלר.
[23] עניין גושן לעיל; וכן ראו: ע"א 275/83 עיריית נתניה נ' "סחף" חברה ישראלית לעבודות פתוח בע"מ, פ"ד מ(3) 235, 247; ספר אוטולנגי, 478, 480; ע"א 646/78 חברת בורוכוביץ בע"מ נ' עיריית רמת-גן, פ"ד לג(3) 690, בעמ' 696; ע"א 79/76 ג'ולייט ושלום מרציאנו - סימון בן שושן, פ"ד ל(3) 729, 735.
[24] הנשיא גולדברג בעניין בן-דור; ספר אוטולנגי בעמ' 480.
[25] עסק 75/05 ארגון עובדי בנק המזרחי המאוחד – בנק
המזרחי המאוחד בע"מ, ניתן
ביום 15.11.05; עע 1173/00 יעקב סגל – אסם תעשיות מזון בע"מ, ניתן
ביום 10.10.07.
[26] פסק דינו של הנשיא סטיב אדלר בעניין ללה אבין לעיל.
[27] עניין ללה אבין לעיל; דב"ע שם/10-4 הסתדרות הפקידים - עיריית רחובות, פד"ע יא 253, 258.
[28] עע 676/06 שירותי בריאות כללית - בטי כהן, ניתן ביום 11.7.07; ע"א 823/87 דניה סיבוס חברה לבניה בע"מ נ' ס.ע. רינגל בע"מ, פ"ד מב(4) 605, 612; ע"א 318/85 דן כוכבי נ' גזית קונסליום השקעות ופיתוח פ"ד מב(3) 265, 275.
[29] עניין ללה אבין – פסקה 3 לפסק דינו של הנשיא אדלר.
[30] פסקה 11 לפסק דינו של בית
הדין האזורי.
[31] עמ' 4 לפסק הבוררות.
[32] עע 259/06 רפי רותם - מדינת ישראל-משרד האוצר, ניתן ביום 20.9.07.
[33] ראו: פסק הדין בעניין ללה אבין.
[34] לעניין תיקון החוק ונפקותו,
ראו: פסק הדין בעניין רפי רותם.
[35]
עניין רפי רותם, פסקה 19; בג"ץ 6840/01
פלצמן בל נ' ראש המטה הכללי, ניתן ביום 10.10.05; עע 683/05 חנה לוי -
משרד החינוך, ניתן ביום 17.1.08.
[36] סעיף 3(א)(2) לחוק הגנה על עובדים.
[37] עע 502/05 אסף
גרטי - מדינת ישראל-משרד הפנים, ניתן ביום 25.7.06-פסקה 17.
[39] על התנאים המצטברים הדרושים להוכחת השתק פלוגתא, ראו: עע 1154/04 נפתלי גרוס - מדינת ישראל משרד הביטחון, ניתן ביום 9.1.07; עע 1521/04 עמיר רונן - כלל (ישראל) בע"מ, ניתן ביום 4.4.06; עא 258/88 משה פיכטנבוים נ' רשם המקרקעין ומינהל מקרקעי ישראל, פ"ד מד(2), 576.
[40]סעיף י"ד לתוספת לחוק
הבוררות; רע"א 985/93 אלרינה אינווסטמנט קורפורייישן נ' ברקי
פטה המפריס (ישראל), פ"ד מח(1) 397;
[41] עניין ללה אבין, עמ' 520.
[42] וראו: עע 299/99 קציר
רובינסון - משה איתם, פד"ע
לח 49; עע 122/03 אבנר וקסמן -
אי.טי.סי. 24 מסביב לשעון, ניתן ביום .7.1.07.
[43] בש"א 314/07 הוגשה ביום 1.5.07.
[44] בג"צ
3486/94 סאמי עבדול באקי נ' עמרם קלעג'י - מנכ"ל
משרד הפנים,
מח (5) 291.
[46] והשוו: עע 10062/02 ד"ר תהילה
לסמן גרוס – הטכניון מכון טכנולוגי לישראל, ניתן ביום 13.12.06.