בית הדין הארצי לעבודה

עע 000015/99

1. דיירקס מערכות רפואיות בע"מ

2. דיירקס אינק. המערערות

אבנר ספקטור המשיב

------------------------------------------------------------------------------------

ע"ע 26/99

בש"א 1381/01

בש"א 1431/01,

בש"א 1327/04

אבנר ספקטור המערער

1. דיירקס מערכות רפואיות בע"מ

2. דיירקס אינק. המשיבות

לפני: הנשיא סטיב אדלר, סגנית הנשיא אלישבע ברק-אוסוסקין,השופט עמירם רבינוביץ'

נציגת עובדים גב' נירה שמאי, נציג מעבידים מר חיים קמיניץ

בשם המערערות בעע 15/99 והמשיבות בעע 26/99-עו"ד אלישע בן שחר, עו"ד אסף סמואל

בשם המשיבות בעע 15/99 והמערער בעע 26/99 - עו"ד רונן הורוביץ, עו"ד גור אוזן, עו"ד אמיר בלנק.

פסק דין

הנשיא סטיב אדלר

לפנינו שני ערעורים על פסק דינו של בית הדין האזורי בתל-אביב [1]. הערעור האחד נוגע לטענות דיירקס מערכות רפואיות בע"מ ודיירקס אינק (להלן: דיירקס), לפיהן מר אבנר ספקטור (להלן: ספקטור), עובד לשעבר של חברת דיירקס, השתמש שלא כדין בסודותיה המסחריים של דיירקס, התחרה בדיירקס בניגוד להתחייבות חוזית שנטל על עצמו, והעתיק מכשיר רפואי פרי פיתוחה של דיירקס. בגין כל אלה תבעה דיירקס מספקטור, במסגרת ההליך בבית הדין האזורי, סכום של 28,000,000 ₪ ותביעתה נדחתה. מנגד, תבע ספקטור מדיירקס סכום תגמולים שלטענתו חייבת לו דיירקס וגם תביעתו נדחתה, ומכאן הערעור השני שבפנינו. [2]

העובדות הצריכות לעניין כפי שהן עולות מכלל החומר שהונח בפנינו

[2] העובדות הצריכות לעניין נקבעו על ידי בית הדין האזורי באופן חלקי בלבד ועל כן חלקן החסר נקבע על ידינו על סמך כלל חומר הראיות. נוסיף, כי הערעורים נסובים בעיקרם על קביעות עובדתיות והם אינם מעוררים שאלה משפטית חדשה

המכשיר

בלב המחלוקת בין הצדדים מצוי מכשיר רפואי לריסוק אבני כליה ומרה באמצעות גלי לחץ המכונה בלשון המקצועית "ליתוטריפטר" (Lithotripter). המכשיר מתוצרתה של דיירקס מכונהTRIPTER X1 (להלן: המכשיר). ריסוק אבני כליה ומרה מתבצע על ידי המכשיר באמצעות מיקוד רעש בעקבות פיצוץ היוצר גלי הלם מכניים. כך מתואר המכשיר בחוברת הפעלה של דיירקס משנת 1991:

"The tripter x1 is a mobile extracorporeal shock wave lithotripter, it includes a shock wave generator, a treatment table and a control unit".

המכשיר הראשון לריסוק אבני כליה ללא התערבות כירורגית, פותח על ידי חברת דורנייר הגרמנית ((Dornier, שרשמה עליו פטנט. המכשיר מתוצרת חברת דורנייר היה גדול מימדים והפעלתו היתה כרוכה בעלויות גבוהות. לקראת מועד פקיעת תוקף הפטנט הרשום לטובת חברת דורנייר, צצו ועלו בתחילת שנות השמונים מספר חברות שהחלו בפיתוח מכשיר דומה לריסוק אבני כליה ומרה, המבוסס על העקרון הגלום במכשיר של חברת דורנייר, תוך נסיון להקטין את מימדיו ולהוזיל את עלותו לצרכן. ספקטור הצביע על כך שקיימות בעולם לפחות 25 חברות המייצרות מכשיר זהה או דומה לזה המיוצר על ידי דיירקס, וביניהן חברות סימנס, וולף ושטורץ הגרמניות וחברות מדסטון ונורסגייט האמריקאיות. חברת אלסינט הישראלית הגישה שתי בקשות לרישום פטנט לגבי רכיבי המכשיר, אולם אינה עוסקת בייצורו.

המכשיר הראשון לריסוק אבני כליה שהותקן במוסד רפואי בישראל היה מתוצרת חברת דורנייר הגרמנית, ונמצא מאז 1985 בבית החולים הדסה עין כרם שבירושלים.

חברת דיירקס

חברות דיירקס, הרשומות האחת, כחברה המוגבלת במניות והאחרת, כחברה זרה הרשומה בישראל, עיסוקן בפיתוח, ייצור ושיווק של מכשירים רפואיים מתוחכמים ומתקדמים, ובכלל זה בפיתוח מכשיר הליתוטריפטר. דיירקס הוקמה במהלך שנת 1984, לקראת מועד פקיעת הפטנט של חברת דורנייר. סמוך להקמתה קיבלה דיירקס מאת המדען הראשי של משרד המסחר והתעשייה (דאז) סיוע בפיתוח המכשיר, על פי אישורים מיום 4.12.1985 ומיום 19.1.1987. זאת, בהתאם לסמכות המסורה למדען הראשי בחוק לעידוד מחקר ופיתוח בתעשייה, התשמ"ד-1984. מאז שנת 1987 נמכר המכשיר על ידי דיירקס בעלות של 300,000 $ בקירוב ליחידה, וזאת ב- 13 מדינות ברחבי העולם.

מר ספקטור

מר ספקטור, מהנדס מכונות במקצועו, הועסק אצל דיירקס מערכות רפואיות בע"מ (דיירקס ישראל) החל מחודש דצמבר 1985 ועד לחודש פברואר 1989. החל ממחצית שנת 1986 הועסק ספקטור בדיירקס ישראל בתפקיד סמנכ"ל פיתוח, ייצור ושיווק. במסגרת תפקיד זה עסק ספקטור בפיתוח וייצור המכשיר. דיירקס התחייבה לשלם לספקטור תמלוגים על בסיס אחוזים מסך מכירות המכשיר.

ההתחייבויות החוזיות של בעלי הדין

במהלך תקופת עבודתו של ספקטור בדיירקס חתמו הצדדים על הסכמי עבודה, מעת לעת, כדלקמן:

א. ביום 12.12.1985 חתם ספקטור על התחייבות לאי תחרות ושמירת סודיות שהוכתרה: "Proprietary disclosure and non-compete agreement" .

ב. ביום 1.9.1987 נחתם בין הצדדים הסכם העסקה המרחיב את היקף עיסוקו וסמכויותיו של ספקטור בדיירקס, ואף בו מצויות התחייבויות בעניין שמירת סודיות ואי תחרות. בהסכם זה התחייב ספקטור, בין היתר, כדלקמן:

"ספקטור מתחייב שבמשך 3 שנים לאחר הפסקת עבודתו עם החברה, מכל סיבה שהיא, לא יעסוק ולא יעשה פעולות עסקיות כלשהן במישרין ו/או בעקיפין עם גוף משפטי כלשהו המתחרה בחברה...".

ג. ביום 19.4.1988 נחתם בין הצדדים הסכם העסקה נוסף, שהחליף את קודמו והרחיב עוד יותר את היקף סמכויותיו של ספקטור בדיירקס. גם בהסכם זה מצויות התחייבויות דומות לאלה שלעיל בכל הנוגע לשמירת סודיות ואי תחרות.

כך, במסגרת שני ההסכמים האחרונים התחייבה דיירקס לשלם לספקטור תמלוגים על בסיס אחוזים מסך מכירותיה.

[3] אשר לאירועים שהביאו לסיום העסקתו של ספקטור בדיירקס, נציין מספר עובדות אותן ניתן לקבוע על סמך חומר הראיות. כמו כן, לא יהיה מנוס מלדון בגרסאות העדים שנשמעו בפני בית הדין האזורי ולהכריע ביניהן.

ביום 23.11.1988 הגיש ספקטור לרשם הפטנטים בישראל בקשה לרישום פטנט. הבקשה התייחסה למכשיר לטיפול בפסולת רפואית המרוקן שקיות שתן ונוזלים אחרים בשל חשש מפני זיהומים (Device for discharging urine bags). לטענת ספקטור, משראה כי "אין לו עתיד" בדיירקס, גמר אומר בדעתו לפתח מכשיר זה באמצעות חברה אמריקאית בשם Breakthrough Medical Corp. (להלן: חברת ב.מ.ס), הרשומה במדינת דלוור ופועלת במרילנד שבארצות הברית.

ביום 1.2.1989 מסר ספקטור לדיירקס הודעה בכתב על הפסקת עבודתו בשירותיה, תוך שהודיע כי יעמוד לרשות החברה, ככל שיידרש, במהלך חודשיים נוספים, כמתחייב מהסכם ההעסקה עימו.

בחודש ספטמבר 1988 הוקמה חברת ב.מ.ס. בארצות הברית על ידי מר צבי פורת, איש עסקים ישראלי המתגורר בארה"ב. עם סיום העסקתו בדיירקס, החל ספקטור לעבוד בחברת ב.מ.ס. חברה זו החלה בייצור מכשיר רפואי לריסוק אבני כליה ומרה, וכבר באפריל 1989 החלה במסע שיווק של המכשיר. בחודש ספטמבר 1989 החלה ב.מ.ס. לספק את המכשיר. לאחר שסיפקה כ-30 מכשירים, נאלצה להפסיק את מכירותיה וזאת עקב צו זמני של בית משפט פדרלי בארה"ב שאסר על עשיית כל פעולה במכשיר, לרבות מכירתו, שיווקו והפצתו. בטרם יבשה הדיו על צו זה, הוציא מלפניו, ביום 5.6.1990, מִנהל התרופות הפדרלי (ה-FDA) צו המורה על החרמת הציוד ומלאי המכשירים של חברת ב.מ.ס, כנראה בשל אי-רישום המכשיר בהתאם להוראות החוק הפדרלי האמריקאי (FDA). ביום 27.10.1992 הוציא בית משפט בארצות הברית צו השמדה למלאי מכשירי ב.מ.ס וזאת לבקשת ה -FDA. ביום 5.2.1993 הושמד מלאי המכשירים על ידי הרשויות המוסמכות לכך בארצות הברית.

מר קופל "קובי" ליפשיץ

[4] מר קופל "קובי" ליפשיץ הועסק בדיירקס החל מינואר 1987, כמנהל השיווק של החברה באירופה ובישראל. לאור חשדות שעלו בדיירקס ולפיהן מר ליפשיץ מעל בכספי החברה, זייף המחאות ועשה יד אחת עם ספקטור בכל הנוגע להקמת ב.מ.ס בארצות הברית, פוטר ליפשיץ מעבודתו בחודש ינואר 1989 והוגשה כנגדו תלונה במשטרת ישראל. ביום 27.2.1989 הגישה דיירקס בבית המשפט המחוזי בתל-אביב תביעה כנגד ליפשיץ בגין גניבת כספים והפרת חוזה. הדיון בתביעה הועבר לבוררות בפני עו"ד אורי סלונים, על פי הסכם בוררות מיום 21.9.1989. בפסק הבורר מיום 29.4.1992, שקיבל תוקף של פסק דין מבית המשפט המחוזי בתל-אביב, חויב ליפשיץ לשלם לדיירקס פיצויים בסך 300,000$ לכיסוי חלק מההפסדים שנגרמו לחברה עקב הפרת הסכמים עימה.

תביעת דיירקס בבית המשפט המחוזי

[5] ביום 9.5.1989, הגישה דיירקס כנגד ספקטור תביעה לבית המשפט המחוזי בתל אביב וזאת, בגין גניבת סודות מסחריים, הפרת אמונים והפרת חוזי ההתקשרות עימה, [3] בסך כולל של 1,098,000 ש"ח. ביום 29.6.1989 ניתן על ידי בית המשפט המחוזי בתל אביב, בהסכמת הצדדים, פסק דין חלקי בהליך כדלקמן:

"בשלב זה מסכימים באי כח הצדדים לקבל הצעת בית המשפט לפיה ינתן פסק דין סופי בתובענה, האוסר על הנתבע למסור לאחרים כל ידע סודי מקצועי המיוחד למבקשות וזה כולל כל תוכניות, מפרטים, דגמים של מכשירים שיש בהם ביטוי לידע המיוחד הנ"ל כנ"ל. הנתבע לא יהא רשאי לעסוק בתכנון או בייצור של מכשיר המבוסס על ידע של התובעות וזה כולל גם מתן שירות למכשירים של התובעות. הנתבע ישמור בסוד את כל המידע הסודי שרכש אצל התובעות. הנתבע יהא רשאי לעסוק בתחום של מכשור רפואי ואף מכשיר לריסוק אבני כליות ומרה ובלבד שלגבי מכונה של ריסוק אבני כליות היא לא תהא מבוססת על ידע המיוחד הנ"ל של התובעות".

התביעות הכספיות ההדדיות נותרו תלויות ועומדות להמשך בירורן בפני בית המשפט המחוזי. לימים, במהלך הדיון בפני בית המשפט המחוזי, העלה ספקטור את הטענה כי מאחר והיה עובד של דיירקס, הסמכות לדון בתביעה נתונה לבית הדין לעבודה. בית המשפט המחוזי קיבל את טענתו האמורה של ספקטור ובהחלטה מיום 9.2.1993 הורה על העברת ההליך להתברר בפני בית הדין האזורי לעבודה בתל-אביב וזאת מכח האמור בסעיף 79(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984. בהתאם, הגישו הצדדים לבית הדין האזורי בתל-אביב כתבי טענות מתוקנים, [4] הדומים בעיקרם לאלה שהוגשו לבית המשפט המחוזי, אלא שסכום תביעתה של דיירקס האמיר לגובה של 28,000,000 ₪. חלקו הארי של סכום זה נתבע בגין מה שכונה על ידי דיירקס "אובדן רווחים".

התביעה של דיירקס בבית משפט פדרלי בארה"ב

[6] ביום 8.11.1989 הגישה דיירקס תביעה כנגד ספקטור, מר צבי פורת וחברת ב.מ.ס בבית המשפט הפדרלי במדינת מרילנד שבארצות הברית. זאת, בניסיון לעצור את ייצור ושיווק המכשירים המיוצרים על ידי ב.מ.ס, ושלטענתה הועתקו ממנה. ביום 24.5.1990 הוציא מלפניו בית המשפט הפדרלי במרילנד צו מניעה זמני כנגד ספקטור וב.מ.ס בכל הנוגע להמשך הייצור והשיווק של המכשיר. צו זה בוטל על ידי בית המשפט לערעורים ביום 24.12.1991, משנקבע כי דיירקס לא הוכיחה נזק מיידי ובלתי הפיך בפעולותיה של ב.מ.ס. קביעה זו נסמכה על העובדה שבמועד הוצאת צו המניעה היתה ב.מ.ס, הלכה למעשה, "משותקת" לחלוטין, עקב האיסור שהטילו שלטונות המכס על מכירת תוצרתה מחוץ למדינה ועקב החרמת ציוד החברה על ידי ה-FDA. ביום 23.10.1992 ניתן על ידי בית המשפט הפדרלי בארצות הברית פסק דין וצו מניעה קבוע בהסכמה כנגד פעולותיה של חברת ב.מ.ס וכנגד צבי פורת.

ההליך בבית הדין האזורי

[7] בכתב התביעה המתוקן טענה דיירקס שלוש טענות אלה:

[א] ספקטור הפר את התחייבויותיו כלפיה ואת חובת הנאמנות שחב לה בעניין שמירת סודותיה המסחריים.

[ב] ספקטור הפר את התחייבויותיו כלפיה בכל הקשור לאי תחרות עימה במשך שלוש שנים ממועד סיום העסקתו בשירותיה.

[ג] הופרו זכויות היוצרים שלה במכשיר.

בגין שלוש אלה ביקשה דיירקס מבית הדין כי יוציא מלפניו צווי מניעה ויורה לספקטור לשלם לה סכום של 28,000,000 ₪ בגין הנזקים שנגרמו לה.

ספקטור מצדו הגיש כתב תביעה שכנגד, בו תבע תשלום הפרשי תמלוגים בסך 54,300$; תשלום בסך 5,500$ בגין הודעה מוקדמת; ותשלום בסך 40,000$ בגין מניות אותן התחייבה דיירקס להנפיק בעבורו.

[8] בית הדין האזורי שמע הוכחות בהליך בהיקף חסר תקדים. אלפי עמודי פרוטוקול נרשמו ונשמעה עדותם של מומחים מטעם הצדדים בכל הקשור למבנה המכשיר והליך ייצורו. בפסק דינו קבע בית הדין האזורי, כי שוכנע שהתוכנה שספקטור השתמש בה לפיתוח המכשיר של ב.מ.ס כמו גם מכשיר ה"רפלקטור" שפיתח היו זהים לאלה שפותחו על ידי דיירקס, וכי רב הדמיון בין שני המכשירים על השונה. עם זאת, קבע בית הדין קמא, כי הידע שהיה ברשותה של דיירקס בכל הנוגע לפיתוח המכשיר אינו בבחינת ידע סודי. זאת, באשר המכשיר נמכר על ידי דיירקס במשך שנתיים עובר להתפטרותו של ספקטור משירותיה והוא היה מצוי בשוק במידה ובאופן המאפשרים לפרקו וללמוד את דרך הרכבתו. משכך, נקבע כי ספקטור לא לקח מדיירקס כל ידע סודי או מקצועי בנוגע לייצור המכשיר, ונדחתה תביעתה של דיירקס. אשר לתביעה שכנגד לתשלום תמלוגים, קבע בית הדין האזורי כדלקמן:

"מאחר שהנתבע [ספקטור - ס.א.] התחרה בצורה בוטה וברורה בתובעת, הן בתקופת עבודתו אצלה והן מיד לאחר שהתפטר, בנסיבות אלה אין זה צודק לזכות אותו בתמלוגים...".

יצוין, כי לא מצאנו בפסק דינו של בית הדין האזורי התייחסות לתביעותיו של ספקטור בכל הנוגע לתשלומים בגין הודעה מוקדמת ובגין המניות, שלטענתו, הובטחו לו.

ההליך בפנינו

[9] על פסק דינו של בית הדין האזורי הוגשו, כאמור, שני ערעורים. האחד מטעם דיירקס, בו ביקשה החברה כדלקמן:

[א] צו מניעה קבוע, שאינו מוגבל בזמן, האוסר על ספקטור לעסוק במישרין או בעקיפין בייצור ושיווק של מכשירים ליתוטריפטרים ולחילופין בכאלה המבוססים על שיטה אלקטרו-הידראולית, וכן לעסוק בייצור ושיווק מכשירים ניידים לריסוק אבני כליה ומרה המבוססים על שיטת הליתוטריפסיה.

[ב] פיצויים שהועמדו משיקולי אגרה על סך 10,000,000 ₪ בגין נזקיה הנטענים של דיירקס.

[ג] החזרת הדיון לבית הדין קמא אשר יקבע את גובה הנזק וסכומי ההשבה ועל מנת שידון בנזקים נוספים שנולדה עילתם בשנים שלאחר הגשת התביעה. לחילופין התבקש היתר לפיצול סעדים.

הערעור השני הוגש על ידי ספקטור, ובמסגרתו התבקש בית דין זה לפסוק לזכותו תשלומים בסך כולל שהועמד לצורך אגרה על 638,955₪ בגין תמלוגי מכירות לשנים 1988-1987 ובגין הודעה מוקדמת, והכל בצירוף פיצוי הלנת שכר.

השאלות בהן נותר לנו להכריע הן שלוש: האחת, האם היו בידי דיירקס סודות מסחריים שספקטור עשה בהם שימוש שלא כדין; השנייה, האם הפר ספקטור את חובתו לפעול בתום לב בכך שהעתיק את המכשיר של דיירקס. השלישית, האם ספקטור פגע באינטרס ליגיטמי אחר של דיירקס? אולם, לפני הכרעה בשאלות הללו נדון בסוגיה הכללית של חופש העיסוק.

הכרעה

חופש העיסוק

[10] בפסק דין מועלם [5] תיאר בית דין זה את המעבר של המשק הישראלי ממשק ריכוזי בשליטת המדינה למשק תחרותי. בהקשר זה אוזכר האימוץ של ממשלות ישראל במרוצת השנים את העמדה, לפיה שוק חופשי ותחרותי יוביל בהכרח לקידום החברה כקולקטיב כמו גם לקידום הפרט. עמדה על כך גם פרופ' נילי כהן במאמרה "תחרות מסחרית וחופש העיסוק" משכתבה: [6]

"חיי הכלכלה שלנו מושתתים עקרונית על תיאוריה של שוק פתוח. השוק צריך להיות פתוח לא רק לפני קונים חדשים, אלא גם לפני מוכרים חדשים. אם לא כן, ייווצר מצב שלפיו יוקנה לסוחרים הקיימים מונופול על השוק. מצב זה אינו רצוי. הוא מעניק יתרון למי שהצליח להשתלט על השוק ברגע נתון, והוא מנציח את השתלטותו בלי לשים לב לשאלה אם יש בכך כדי לתרום לרווחת הציבור… תחרות נחשבת למבורכת משום שהיא פועלת לטובת כלל הציבור, בכך שהיא תורמת ליעילות, מעודדת יזמות, מקטינה הוצאות ועשויה לשפר את המוצרים והשירותים ולהפחית את מחירם".

צא ולמד, חופש התחרות הוא כיום בגדר אינטרס ציבורי מובהק, ומכאן ההגנה שפורש המשפט על אינטרס זה. [7] אינטרס השמירה על תחרות חופשית שואב את חיותו, בין היתר, מרעיון העל של תקנת הציבור, במובנה הרחב. [8] התחרות החופשית היא בעלת פן כלכלי כמו גם פן דמוקרטי, כיוון שבשמירה עליה יש משום מתן אפשרות לפרט להשפיע על חיי הכלכלה והמסחר בחברה. ביטא זאת הנשיא ברק בפסק הדין בעניין תנובה כדלקמן: [9]

"התחרות החופשית היא אבן היסוד בכל שיטת משטר דמוקרטי, בהיותה סממן בולט של חירות הפרט להגשמת האוטונומיה שלו. בהגשמת התחרות החופשית ובשמירה עליה יש משום ביזור מוקדי ההכרעה החברתיים ומניעת ריכוז-יתר של כוח בידי השלטון או גופים מונופוליים פרטיים. היו שראו בשמירה על התחרות החופשית כמנגנון הכרעה דמוקרטי בקבלת החלטות חברתיות בתחום הכלכלי, כאשר שמירת כוחו של הצרכן להכריע בין אלטרנטיבות כלכליות מקנה לו, למעשה, כוח להשפיע ולהכריע גם בהכרעות כלכליות כלליות של החברה."

הגישה הרווחת רואה את אינטרס השמירה על תחרות חופשית כשלוב זרוע בזרוע עם חופש העיסוק. "קרובי משפחה", כלשונו של השופט חשין בדיון הנוסף בעניין טבעול. [10] הטעם לכך הוא שהשוק החופשי מבוסס על מעבר חופשי של הון, מוצרים ועבודה (לרבות מתן שירותים). חלק בלתי נפרד מהמעבר החופשי של ההון הוא המעבר החופשי של מידע, שכן מידע הוא קניין. מעבר חופשי של מידע נעשה, בין היתר, באמצעות התניידות העובדים, קרי, החלפת מקום עבודה. מכאן שתנועה חופשית של עובד ממקום עבודה אחד למשנהו היא ביסוד השוק התחרותי. מעבר כזה תואם במיוחד את הנוהגים בתעשיות עתירות ידע, בהן חשיבות ההון האנושי עולה או לפחות משתווה לחשיבות ההון הכספי. על הישגיו של משק בו מתאפשרת תנועה חופשית, ללא הגבלות, של עובדים (דוגמת עמק הסיליקון בקליפורניה) לעומת משק המגביל את חופש העיסוק ואוכף הוראות של הגבלת העיסוק (למשל - כביש 128 באזור בוסטון) עמדתי בפסק דין צ'ק פוינט[11]. במסגרת פסק דין זה גם קבעתי שלתנית אי-תחרות בהסכם עבודה אישי ינתן משקל מקום בו היא סבירה ומגנה בפועל על האינטרסים של שני הצדדים, ובעיקר על סודותיו המסחריים של המעביד הקודם. חיזוק לעמדתי זו נמצא בפסק דינו של הנשיא ברק בפרשת AES[12] בו נפסק כי סעיף הגבלת העיסוק יהא בעל תוקף רק כל אימת שהוא בא להגן על "אינטרס לגיטימי" של המעסיק, כגון אינטרס קנייני או מעין קנייני, וכי אין די ברצונו של המעביד כי עובדו לשעבר לא יתחרה בו. עוד נפסק שתניית הגבלת תחרות שבאה להגן על המעביד מפני התחרות של עובדו, מבלי שעומד מאחוריה אינטרס לגיטימי נוסף, נוגדת את תקנת הציבור ואינה תקפה.

אוסיף כי הלכת צ'ק פוינט עולה בקנה אחד עם החשיבות שבהענקת חופש לעובד כאדם לבחור במה יעסוק. טעם נוסף להלכה נעוץ בחוסר האיזון האינהרנטי שבין העובד הבודד לבין מעסיקו, כאשר ברוב רובם של המקרים העובד זקוק לעבודה הרבה יותר ממה שמעסיקו זקוק לעבודתו.

בהתבסס על עקרונות אלה מניתי בפסק דין צ'ק פוינט את הנסיבות העיקריות בהן יינתן תוקף לתנית הגבלת עיסוק, כדלקמן:

א. שימוש בפטנט רשום או בזכויות יוצרים.

ב. שימוש שלא כדין בסודות מסחריים.

ג. המעסיק השקיע משאבים מיוחדים בהכשרת העובד ונקבעה בחוזה ביניהם התחייבות של העובד לעבוד פרק זמן מינימלי אצל המעסיק.

ד. העובד קיבל תמורה מיוחדת עבור התחייבותו שלא להתחרות במעסיק עם תום יחסי העבודה ביניהם.

ה. בחינת תום הלב וחובת האמון בין הצדדים מחייבת את אכיפת התניה.

להלן נבחן האם מי התנאים האמורים מתקיימים במקרה דנן אף שלא בהכרח על פי הסדר בהם הם מופיעים לעיל.

[11] המכשיר של דיירקס אינו נהנה מההגנה של פטנט. כפי שיפורט בהמשך אף לא הוכח, כי עמדו לרשות דיירקס סודות מסחריים שספקטור השתמש בהם לייצור המכשיר בב.מ.ס. אכן, ספקטור השתמש במידע שלמד בדיירקס, אולם מידע זה לא היה בגדר סוד מסחרי. דיירקס לא השקיעה משאבים מיוחדים בהכשרתו של ספקטור לתפקיד. ההיפך הוא הנכון. מכלל החומר שהונח בפנינו עולה, כי ספקטור הגיע לעבוד בדיירקס כשבחיקו השכלה מתאימה ונסיון עשיר בהנדסת מכונות. בתצהיר שהגיש לבית הדין האזורי פירט את הכשרתו ונסיונו בתחום, ובכלל זה ציין שהוא בעל תואר מטעם אוניברסיטת בן גוריון בהנדסת מכונות; בבעלותו שני פטנטים רשומים בישראל בתחומי הנדסת מכונות ואלקטרוניקה ופטנט רשום בארצות הברית בעניין שימוש באולטרסאונד באמצעות מכשיר הליתוטריפטר; בעבר הועסק בחברה משפחתית בשם "ספקטרוניקס", במשך שבע שנים ומחצה, ובמסגרת זו סייע בפיתוח מערכת שיכוך התפוצצויות בכלי רכב משוריינים, שאף היא פטנט רשום ונרכשה על ידי משרד הבטחון. ספקטור הצביע על הנסיון שרכש במהלך פיתוח מערכת זו ועל הקשר שבין פיתוחה לבין פיתוח מכשיר הליתוטריפטר. זאת, באשר בשניהם נעשה שימוש בהשפעת גלי ההלם במים, במדידת לחץ במוקד פיצוץ וכיוצא באלה; עוד הצהיר, כי כיהן כמנהל אחזקה ראשי במכרות הנחושת בתמנע והיה אחראי לתחזוקת כל המערכות החשמליות של המכרות. הנה כי כן, לא זו בלבד שדיירקס לא השקיעה משאבים בהכשרתו של ספקטור לעבודה בשירותיה, אלא שעם הגעתו היה ב'תרמילו' ידע נרחב וניסיון עשיר בתחום הנדסת המכונות בכלל, ובתחומי אלקטרוניקה וטכנולוגיה שנצרכו לפיתוח המכשיר, בפרט. ידע זה, כפי הנראה, תרם רבות לפיתוח המכשיר.

ספקטור לא קיבל תמורה מיוחדת עבור התחייבותו שלא להתחרות בדיירקס. התחייבותו להמשיך ולעבוד בחברה עד ליום 15.6.1987, כפי שבאה לידי ביטוי במכתבו של ד"ר עין-גל, מנהל החברה, לספקטור מיום 6.7.1986, ניתנה בקשר לתשלום התמלוגים בגין מכירות החברה. מדובר בשכר עבודה ולא בתמורה הקשורה בהתחייבותו של ספקטור להגבלת עיסוק.

האם היה בידי דיירקס סוד מסחרי ?

[12] כאמור לעיל, בפסק דין צ'ק פוינט נפסק כי שימוש שלא כדין בסוד מסחרי של מעסיק קודם הינו נימוק משמעותי למתן תוקף לסעיף הגבלת עיסוק. [13] בחוק עוולות מסחריות, התשנ"ט-1999 (להלן: חוק עוולות מסחריות) נקבע, בין היתר, כי אין לעשות שימוש בסוד מסחרי ללא הסכמת בעליו, כאשר השימוש הוא בניגוד לחיוב חוזי. כך, בסעיף 7 להסכם ההעסקה של ספקטור הוסכם כדלקמן:

"ספקטור מתחייב לשמור בסודיות את סודותיה המקצועיים והמסחריים של החברה, את כל הנעשה בחברה, לרבות חברות בת וגופים מסחריים שימצאו עם החברה בקשרים מסחריים ואת כל הידיעות והמידע שיגיעו לידיעתו, תוך כדי ו/או עקב ביצוע התחייבויותיו לחברה, ולא לגלות אותם לאחר/ים ולא לעשות בהם שימוש - הן בתקופת עבודתו עם החברה והן לאחר שיפסיק את קשריו עם החברה".

האירועים מושא דיוננו התרחשו עובר לחקיקת חוק עוולות מסחריות, אולם אנו יכולים ללמוד מהוראותיו על משמעות המונח סוד מסחרי. בסעיף 5 לחוק עוולות מסחריות הוגדר סוד מסחרי כ - "מידע עסקי, מכל סוג, שאינו נחלת הרבים ושאינו ניתן לגילוי כדין בנקל על ידי אחרים, אשר סודיותו מקנה לבעליו יתרון עסקי על פני מתחריו, ובלבד שבעליו נוקט אמצעים סבירים לשמור על סודיותו".

בדרך כלל, המדובר במידע המצוי בידי חלק קטן מעובדי המעסיק או בידי ההנהלה הבכירה. כך נפסק, כי "מידע הנגיש לציבור או מוצר מוגמר הנמכר לציבור הרחב, אינם נופלים בגדר 'סוד מסחרי' ".[14] על מעסיק הטוען לקיומו של סוד מסחרי להוכיח טענתו על ידי תיאור מפורט של הסוד ואין די בטענה כללית בדבר קיומו. במסגרת זאת, שומה על המעסיק להרים את הנטל באשר להיקף הסוד ומסגרת הזמן בה הוא ראוי להגנה. כמובן, שהגדרת "סוד מסחרי" משתנה מענף לענף ועל פי הקשרו התעשייתי.

לטענת בא כוח דיירקס, המידע הסודי של החברה מתבטא בתוכניות, שרטוטים, רשימות, חלקים ותוכנית מחשב. מקורות אלה היוו את מקור ההעתקה שביצע ספקטור, לטענתה, החל מתת מכלול ההפעלה ועובר לתת מכלול הפריקה; תת מכלול הטעינה; תת מכלול האלקטרודות; תת מכלול הרפלקטור הכולל תוכנת מחשב בה השתמשה דיירקס לייצור הרפלקטור; תת מכלול הפיקוד; תת מכלול המים שבדומה לדיירקס אינו כולל מערכת לניטרול גזים; ותת מכלול ההדמיה.

בית הדין האזורי קבע, כי ספקטור אכן השתמש במידע שהגיע לרשותו באמצעות דיירקס אולם אותו המידע לא בא בגדר "סוד" ועל כן דחה את תביעתה של דיירקס. במסגרת הערעור עשתה דיירקס כל אשר לאל ידה על מנת לשכנענו, כי קביעת בית הדין האזורי האמורה בטעות יסודה וכי אופן ייצור המכשיר הוא בגדר סוד מסחרי. נאמר כבר עתה, כי כמו בית הדין האזורי גם אנו סבורים שדיירקס לא הרימה את הנטל בעניין זה. אין, לדידי, להתערב בקביעות העובדתיות של בית הדין האזורי בעניין ה"סוד" וזאת, מן הטעמים הבאים:

[א] עיסוקה של דיירקס, כמו זה של חברת ב.מ.ס ושל חברות נוספות שהוקמו ככל הנראה על ידי ספקטור עם שובו לארץ, הוא בייצור מכשירים ניידים לריסוק אבני כליה ומרה המבוססים על שיטה אלקטרו-הידראולית. כאמור לעיל, המכשיר הראשון פותח על ידי החברה הגרמנית דורנייר. כאשר תוקף הפטנט של חברת דורנייר פקע חברות רבות, לרבות דיירקס, השתמשו בהמצאה ובידע שנצבר מהמכשיר הגרמני כדי לפתח מכשירים שלהם. לשון אחרת, המכשיר של דיירקס הורכב מרכיבים דומים לאלה של המכשיר של דורנייר וכאלה שניתנים לרכישה על ידי כל מי שחפץ בכך. ההוצאות הכבדות לצורך פיתוח המכשיר נעשו אף הם על ידי חברת דורנייר וחברות אחרות יכלו לפתח מכשירים דומים בלי השקעה גדולה וכאמור על ידי שימוש בחלקים סטנדרטים. עם זאת אין חולק, כי קיימת בין החברות תחרות על פלח שוק ספציפי, בין היתר בעניין מי יכול לפתח מכשיר טוב יותר.

למעשה, משעה שפקעו זכויותיה של חברת דורנייר הגרמנית על המכשיר מכח הפטנט שרשמה, צצו ועלו בשטח מספר לא מבוטל של חברות שפיתחו מכשיר המבוסס במידה רבה על העקרון של המכשיר מתוצרת דורנייר, כאשר כל חברה ביצעה במכשיר אי אילו שינויים. משכך, אין לקבוע שבידי דיירקס "סוד" ואף אין לתת יד לדרישת דיירקס להוציא מלפנינו צו המונע מספקטור לנהוג באותה דרך מדוייקת בה נהגה דיירקס, דהיינו – להמציא מכשיר דומה לזה של דורנייר באמצעות חלקים סטנדרטים בתוספת שינויים קלים.

[ב] בהקשר זה קבע השופט הפדרלי בבית המשפט לערעורים שדן בתביעת דיירקס נגד החברה בה עבד ספקטור:

"It is so to be remembered that the district judge found that the development of both Direx's and Breakthrough's device represented 'a fairly unsophisticated R&D effort', one consisting simply of the arrangement of a number of off-the-shelf items. Moreover, Direx developed its own machine within a period of about six months after Direx had received the Israeli grant... It is unlikely that anyone would consider such an obviously prudent act a trade secret. There was another point made that both Direx's and Breakthrough's device did not include an imaging device as an integral part of the machine. There was nothing significant about this. Both machines required as essential to their operation an imaging device. Competing machines generally included such a device as a part of the machine itself. But Direx and Breakthrough eliminated the imaging device from its Tripter as a price item: by eliminating it they reduced the cost of the machine by about $100,000. Such elimination, we repeat, did not obviate the need for an imaging device but merely required the purchaser of the Direx and Breakthrough machines to acquire independently an imaging device. There was nothing creative about this".

[ג] באי כוחה של דיירקס טענו, כי המכשיר שפיתחה החברה חדשני וייחודי במובן זה שהמכשיר פרי פיתוחה הוא נייד וזול. אולם, דיירקס לא הרימה את הנטל להוכיח, כי אכן המכשיר פרי ייצורה הוא חדשני או ייחודי, אף לא במחיר שבו הוא נמכר. לטעמנו, ההבדל המשמעותי היחיד בעקרון הפעולה של המכשיר מתוצרת דיירקס לעומת זה של חברת דורנייר הגרמנית, הוא בכך שהמכשיר של דיירקס לא כולל מערכת לנטרול גזים. עובדה זו אינה באה בגדר "סוד מסחרי". באותה עת בה פיתחה דיירקס את המכשיר שלה ניתן היה למצוא בשוק חברות נוספות שפיתחו מכשיר שאינו כולל מערכת לניטרול גזים. למעשה, עניין זה הפך לנחלת העוסקים בענף. יתרה מזו, מחומר הראיות עולה, כי ישנן חברות אחרות, המייצרות מכשיר דומה לזה של דיירקס ומשווקות אותו במחירים המתחרים במחירים שהציעה דיירקס. כפי הנראה ניידותו ומחירו הנמוך באופן יחסי של המכשיר מתוצרת דיירקס התאפשרו, בין השאר, בשל כך שמערכת ההדמיה של המכשיר נמכרה בנפרד, דבר ידוע ומפורסם אצל העוסקים בענף,[15] ושאף הוא איננו בבחינת "סוד מסחרי". נראה, כי עלותם של רכיבי המכשיר, שהם רובם ככולם מוצרים הנמכרים בשוק, מותירה מרחב תמרון בכל הקשור למחיר שיווק המכשיר בשוק.

[ד] במסגרת חוברת "נתונים מדעיים" שפרסמה דיירקס ביולי 1991 כלולים נתונים אודות המתח החשמלי של המכשיר, מימדי הרפלקטור וכיו"ב. פרסום זה מעיד, כי נתונים אלו הפכו לנחלת הכלל וכי אין דיירקס רואה בהם משום ידע סודי. בדומה, ללקוחות החברה נמסרו שרטוטים של המכשיר, מפתחות לפאנל וכרטיס אלקטרוני.

בהקשר זה ניתן להוסיף, כי דיני הסודות המסחריים לא מונעים מצב בו מתחרה רוכש כדין מכשיר מוחשי שיוּצר מכוח תהליך סודי, ובאמצעות תהליך של הנדסה חוזרת (reverse engineering) מתוודע לסודות הטמונים באותו מכשיר (ראו לעניין זה: סעיף 6(ג) לחוק עוולות מסחריות). במקרה שלפנינו ניתן לומר, כי ספקטור ביצע פעולות דומות להנדסה חוזרת למכשיר שפיתחה דיירקס. עם זאת וכפי שנאמר לעיל, המכשיר פרי פיתוחה של דיירקס לא טמן בחובו סודות מסחריים, ולאור הרקע של ספקטור והידע שרכש במהלך עבודתו בדיירקס, ושמותר היה לו לעשות בו שימוש לאחר עזיבתו את החברה שכן הפך לחלק מכישוריו, לא הביא לחסכון משמעותי בזמן, בטרחה ובהוצאות כאשר תכנן את המכשיר החדש שייוצר על ידי ב.מ.ס.

[ה] הענף המשקי בו מתנהלים עסקיו של המעסיק הקודם ואלו של המעסיק החדש משפיע אף הוא על הגדרתו של ה"סוד". שונה המצב בענף בו מצויים מספר לקוחות קטן שהם בעלי פוטנציאל לרכישת המוצר, מענף בו קיימים מאות או אלפי לקוחות. כך, שונה המצב בענף המורכב מלקוחות פוטנציאלים רבים הרוכשים מוצר סטנדרטי, מענף המורכב ממספר מועט של לקוחות הרוכשים מוצר ייחודי שאינו סטנדרטי.[16] במקרה דנן, המדובר בענף עסקי המורכב מלקוחות פוטנציאלים רבים הרוכשים מוצר סטנדרטי ועל-כן גם מטעם זה נוטה הכף אל עבר המסקנה שבידי דיירקס אין "סוד מסחרי".

מסקנת הדברים – בית הדין קמא, כמו גם בית המשפט הפדרלי לערעורים בארצות הברית ובית משפט השלום בתל אביב,[17] קבעו כולם, כי דיירקס לא הוכיחה קיומם של סודות מסחריים הראויים להגנה. בהעדר סוד מסחרי, ממילא לא עשה ספקטור שימוש שלא כדין בסודותיה המסחריים של דיירקס.

חובת תום לב

[13] בפסק דין צ'ק פוינט נקבע, כי בנסיבות מסוימות ניתן להגביל את עיסוקו של עובד או לחייב אותו בתשלום פיצויים כל אימת שיוכח, כי פעל בחוסר תום לב. דוגמה לכך נדונה בפסק דין טוני טועמה. [18] באותו המקרה התפטר עובד מממקום עבודתו ועבר לעבוד אצל מעסיק מתחרה. הטעם העיקרי להעסקתו אצל המעסיק החדש היה היכרותו עם הסודות המסחריים של מקום העבודה הקודם. בית המשפט העליון, בשבתו כבית משפט גבוה לצדק, דחה עתירה שהוגשה כנגד פסק דינו של בית דין זה בעניין, וקבע:[19]

"על עובד מוטלת חובה, הנגזרת מיחסי האמון שבינו לבין מעבידו והמעוגנת בחוזה עם מעבידו ובצורך לבצע חוזה זה בתום לב, לשמור על סודות עסקיים של המעביד... כאשר העובד מפר את חובת הסודיות הוא עשוי להתחייב בפיצויים (בגין הפרת החוזה) ובהשבה (בגין התעשרות שלא כדין). כמו כן עשוי בית המשפט, על פי הסמכות הנתונה לו בחוק החוזים (תרופות בגין הפרת חוזה), תשל"א-1970, ליתן צו עשה או צו לא-תעשה (צווי אכיפה), לרבות צו האוסר על העובד לעבוד אצל מעביד חדש, אם הצו נחוץ כדי למנוע גילויו של הסוד המסחרי".

במקרה דנן דעתנו היא, כי אין מקום להגביל את עיסוקו של ספקטור, שכן הוא לא העתיק את עיסקו של דיירקס, כמו שעשה טוני טואמה משניסה להעתיק את עסקן של שתי הנשים אצלן הועסק. לדיירקס לא היו ספקים שניתן להגדיר את זהותם כסוד מסחרי, כפי שהיה בפסק דין טוני טואמה. העיסוק של קיירקס הוא בענף תחרותי. כמו כן, כפי שהסברנו לעיל בפירוט אין בידיה של דיירקס "סוד מסחרי" בו עשה ספקטור שימוש שלא כדין.

האם יש להגדיר כחוסר תום לב התנהגותו של ספקטור כאשר החל להתחרות עם דיירקס באמצעות מכשיר דומה לזה שעזר לפתח כעובד דיירקס? תשובתי היא, כי הדבר כשר אבל מסריח. השוק התחרותי מעודד תחרות ואינו מגנה עובד אשר משתמש בידע שרכש בעיסוקיו הקודמים. כפי שהוצג במחקרים שהשוו בין ענף ההי-טק בעמק הסיליקון לבין אותו ענף בכביש 128 במדינת משאצוסיטס, המעבר של עובדים בין מפעל למפעל באמצעות ניידות בלתי מוגבלת והקמת מפעלים חדשים על יסוד המידע שלמד ממעסיקו הקודם, הוא גורם מרכזי בשגשוג עמק הסיליקון.

מכאן, כי ספקטור רשאי היה להשתמש במידע ובניסיון שרכש אצל דיירקס ואפילו היה רשאי לעבוד אצל חברה מתחרה. אולם, ספקטור עשה מעבר לכך. במסגרת עבודתו אצל מעסיקו החדש - ב.מ.ס - חברה מתחרה בדיירקס - עסק ספקטור בתכנון ובייצור מכשיר שמטרתו הייתה להתחרות ישירות עם זה של דיירקס.

מחד, ראוי ליתן הגנה למעסיק מפני העתקת מוצרו על ידי עובד שסיים עבודתו אצלו. מאידך, ראוי לבחון כל מקרה על פי נסיבותיו. במקרה שפנינו לא הוכח, כי דיירקס השקיעה משאבים רבים על מנת להשיג את הידע. כאמור, ההמצאה הבסיסית הייתה של חברת דורנייר וחלקים מסוימים של המכשיר אף היו סטנדרטים. הידע העיקרי שרכש ספקטור בדיירקס נגע ליישום (ואולי גם לשיפור?) ההמצאה של החברה הגרמנית על ידי הרכבת חלקים סטנדרטים. בנסיבות הללו צדק בית הדין קמא משפסק, ואנו מאשרים בזאת את קביעותיו, שאין מקום להגביל את עיסוקו של ספקטור, אולם יש מקום לשלול ממנו את התגמולים שתבע.

חיקוי, העתקה ותחרות כעילה במסגרת דיני עשיית עושר

[14] עניין נוסף שעלינו להידרש אליו הוא האם התעשרותו של ספקטור הינה בלתי צודקת על רקע השוק התחרותי בו פעלו בעלי הדין, זכויות הקניין של המעסיק, חופש העיסוק של העובד ותחושת הצדק והיושר.

פרופ' דניאל פרידמן מתייחס בספרו "דיני עשיית עושר ולא במשפט" לנושא החיקוי, ההעתקה והתחרות וכותב, כי נקודת המוצא צריכה להיות שחיקוי מוצר, שאינו מוגן על ידי חוקי הקניין הרוחני, אינו מקנה, כשלעצמו, זכות תביעה בעשיית עושר. לגישתו, על מנת שתקום עילה בעשיית עושר יש צורך בהתמלאותם של מספר תנאים:

[א] ההגנה מכוח דיני עשיית עושר אינה מנוגדת למדיניות החקיקה בעניין קניין רוחני.

[ב] ההגבלה על התחרות לא תהיה חריפה מדי.

[ג] יש במוצר המועתק מידה רבה של חדשנות, אשר מצדיקה את ההגנה עליו.

[ד] הסיבה בעטיה אין המוצר נהנה מהגנת הקניין הרוחני אינה נובעת מהסדר שלילי, אלא מלאקונה, שמקורה בכך שמשיקולים שהמחוקק לא הביא בחשבון, אין זה מעשי לקבל הגנה במסגרת דיני הקניין הרוחני.[20]

מוסיף פרופ' פרידמן וכותב שבבסיס דיני עשיית עושר עומד הרעיון השולל את התעשרותו הלא מוצדקת של אדם על חשבון חברו.[21] בהקשר זה, לא למותר לציין כי סעיף 1 להצעת החוק לאיסור תחרות לא הוגנת, תשנ"ו - 1996, שעל בסיסו נחקק לבסוף חוק עוולות מסחריות, ביקש לעגן עוולה כללית של תחרות בלתי הוגנת. ואולם, עוולה זאת לא בא זכרה במסגרת חוק עוולות מסחריות. מכאן, כי במשפט הישראלי לא קיימת עוולת מסגרת חקוקה של תחרות בלתי הוגנת, מכוחה ניתן לזכות בסעד השבה כחלק מדיני עשיית עושר. [22]

[15] אמות המידה להשבה מכח דיני עשיית עושר במקרה של העתקה נקבעו בפסק דינו של בית המשפט העליון בפסק דין א.ש.י.ר.[23] באותו מקרה, קבע הנשיא ברק בחוות דעתו, כדלקמן:

"אכן, עצם העובדה שהאחד זורע והשני קוצר היא, כשלעצמה, אינה מפירה דין 'פנימי' המחייב את הקוצר להשיב התעשרותו לזורע. לגיבושו של דין 'פנימי' נדרש 'יסוד נוסף' הקשור בנסיבות הזריעה ובדרכי הקצירה. מהו יסוד נוסף זה?...ה"יסוד הנוסף" ממקם עצמו בנסיבות החיקוי או ההעתקה. נסיבות אלה צריכות להיות של תחרות. תחרות זו צריכה להיות בלתי הוגנת, או תוך הפרה של הלכות המסחר. מובן שכל עניין נבחן לגופו, על פי נסיבותיו. כל שניתן להצביע עליו הם השיקולים השונים שיש להביאם בחשבון וחשיבות היחסים בעת האיזון בניהם. בעניין זה ניתן לציין כי ככל שהיצירה היא חשובה יותר, חדשנית יותר, ייחודית יותר ובעלת תרומה מהותית יותר, כן תהיה נטייה גדולה יותר לראות בחיקויה או בהעתקתה משום תחרות בלתי הוגנת. כן יש להתחשב במאמץ שהשקיעו היוצר והמעתיק. על כן, לא הרי העתקה או חיקוי הכרוכים במאמץ רב מצד המתחרה, כהרי העתקה או חיקוי הנעשים ללא כל מאמץ מצד המחקה או המעתיק. לא הרי העתקה או חיקוי של יצירה שהושקעו בה עמל ומחקר רב, כהעתקה או חיקוי של מוצר פשוט, שלא הושקעו מאמצים רבים בפיתוחו. בעניין זה יש להתחשב גם באינטנסיביות ההעתקה או החיקוי. לא הרי העתקה סיסטמטית של מוצר כהרי העתקה חד-פעמית או מקרית. כן יש להתחשב במצבו הנפשי של המתחרה, שהעתיק מוצר של יצרן או חיקה אותו. לא הרי העתקה או חיקוי שנעשו מתוך מודעות להעתקה או לחיקוי, כהרי חיקוי או העתקה שנעשו ללא מודעות. עניין אחר שיש להתחשב בו בקביעת חוסר ההגינות של התחרות הוא בקיומן של חלופות להעתקה. אם קיימות חלופות סבירות לייצור מוצר דומה פונקציונלית אך שונה בצורתו או במראה, תהייה נטיה חזקה יותר לראות בתחרות כבלתי הוגנת אם ההעתקה השתרעה גם על הצורה...".[24]

באחד המקרים שנדונו בפסק דין א.ש.י.ר. (רע"א 5614/95) הועתקו באופן מדויק מבלטים לעיבוד אלומיניום על ידי חברה מתחרה. באותו מקרה דובר במוצר חדשני שהושקע זמן ניכר בפיתוחו. על העתקת המבלטים אמר הנשיא ברק כדלקמן:

"המאפיין את המוצר שהועתק הוא חדשנותו, משך ההשקעה, הפיתוח והזהות שבהעתקה. קיימים יחסי תחרות בין הצדדים וההעתקה לא נועדה לשימוש שאינו תחרותי. המבקשים ידעו, כי הם מעתיקים מוצר פרי פיתוחם של המשיבים. נראה לי, כי צירוף נסיבות זה מבסס קיומה לכאורה של תחרות לא הוגנת. התנהגות המבקשים נוגדת את סטנדרט ההתנהגות הראוי שבין מתחרים בישראל. התנהגותם אינה בתום לב. היא מפירה את חובתם כלפי המשיבים...".[25]

לטעמי, ניתן ליישם את הכללים הקיימים בעניין חיקוי, העתקה ותחרות במסגרת הכלל שהנשיא ברק קבע בפסק דין AES, היינו – העובד חופשי לעסוק במה שחפצה נפשו כל עוד הוא אינו פוגע באינטרס לגיטימי של מעסיקו הקודם.

[16] דעתי היא, שבמקרה שבפנינו ספקטור לא פגע באינטרס לגיטימי של דיירקס. ספקטור התחרה בדיירקס ומניעת תחרות אינה באה בגדר 'אינטרס לגיטימי' לא כל שכן בענף בו דיירקס וספקטור פועלים. על יסוד פסיקתו של הנשיא ברק בפסק דין AES קל להגיע למסקנה שאין אינטרס ציבורי למנוע מספקטור להשתמש בידע שרכש אצל דיירקס, ובפרט כאשר אין מדובר ב"סוד מסחרי" בו עשה שימוש. אמנם, לחברת דיירקס יש אינטרס לגיטימי שעובד לא יעתיק את המוצר שלה, אולם כאמור לעיל הוכח, כי במקרה דנן מדובר בעיקר בחיקוי ולא בהעתקה.

[17] אוסיף, כי בית הדין קמא לא עמד על אופן ההעתקה והיקפה. לפי הראיות שנפרשו בפנינו עיקר ההעתקה התמצתה בשימוש של אותם חלקים סטנדרטים בהם השתמשה דיירקס לפיתוח וייצור המכשיר שלה, תוך העתקה של חלקים של המכשיר. השאלה המתעוררת בעניין זה היא, האם חיקוי המכשיר של דיירקס, בנסיבות הנ"ל, מצדיק מתן צו הגבלת עיסוק? תשובתי לכך היא בשלילה ולהן אבאר דעתי.

שלא כמו בפסק דין א.ש.י.ר., המכשיר שייצרה דיירקס אינו בגדר מכשיר חדשני, שהרי הוכח כי המכשיר של דיירקס מבוסס על עקרון פעולה שהיה כבר גלום במכשיר של חברת דורנייר הגרמנית. בנוסף, זמן הפיתוח שהושקע על ידי חברת דיירקס בייצור המכשיר לא עלה באופן משמעותי על זה שהשקיעה חברת ב.מ.ס. בייצורו. אמנם חברת דיירקס הוקמה כבר במהלך שנת 1984 לשם פיתוח המכשיר, אולם שוכנעתי כי הליכי הפיתוח צברו תאוצה רק החל מסוף שנת 1985, אז אושר הסיוע מאת המדען הראשי. ועוד, שלא כמו בעניין א.ש.י.ר, בענייננו אין מדובר בהעתקה מדוייקת או בזהות מוחלטת בין המכשירים, אלא בהעתקה של מאפיינים או רכיבים מסויימים במכשיר של דיירקס.

לבסוף, לא הוכחה במקרה דנן העתקה שהיא בבחינת "מעשה קוף" (slavish imitation) כפי שכונתה בפסק דין א.ש.י.ר. כך, אפילו אם יוגדר המכשיר של ספקטור כהעתקה מושלמת, דבר שכאמור לא הוכח, אין ה"יסוד הנוסף" הדרוש לקיומה של עילת עשיית עושר שלא כדין. מבלי שאכניס עצמי, לעת הזו, לפירושים השונים שנתנו שופטי בית המשפט העליון בפסק דין א.ש.י.ר. לאותו "יסוד נוסף" רק אומר שלא הוכחו במקרה דנן נסיבות של "יסוד נוסף", אשר מצדיקות את מתן הסעד של צו הגבלת עיסוק. כך, אין מקום למנוע חיקוי של חיקוי.

לאור כל האמור אנו דוחים את ערעורה של דיירקס ונעבור לדון בערעור של ספקטור.

הזכאי ספקטור לתמלוגים ממכירות של דיירקס?

[18] בית הדין האזורי קבע בהקשר זה (פסקה 15 לפסק הדין):

"הוכח בפני כי הנתבעת [דיירקס - ס.א.] מכרה מכשירים לריסוק אבני כליה ולא נתנה לנתבע [ספקטור - ס.א.] מהם תמלוגים, בניגוד להסכם העבודה. בכך הפרה התובעת את הסכם העבודה".

חרף זאת, מצא בית הדין האזורי לנכון לדחות את תביעת ספקטור בנוגע לתשלום התמלוגים כקבוע בהסכם העבודה. טעמיו לכך היו אלה (פסקה 15 לפסק הדין):

"מאחר שהנתבע התחרה בצורה בוטה וברורה בתובעת, הן בתקופת עבודתו אצלה והן מיד לאחר שהתפטר, בנסיבות אלה, אין זה צודק לזכות אותו בתמלוגים".

בית הדין האזורי שמע את הראיות והתרשם מהן ולא מצאתי טעם המצדיק התערבות במסקנתו, שהתנהגותו של ספקטור מצדיקה דחיית תביעת התמלוגים שלו. נוסיף, כי לפי הראיות אין ספקטור זכאי לדמי הודעה מוקדמת, שכן התפטר ועזב את הארץ כשבוע לאחר מכן.

[19] עיינתי בעמדתו המנומקת היטב של חברי, השופט עמירם רבינוביץ, אשר בסופו של דבר מצטרף תוצאה אליה הגעתי. עם זאת, הריני מבקש להשיב בקצרה לחלק מדבריו.

בנסיבות המקרה גם אדם 'זר' היה מסוגל לקחת את המכשיר מתוצרת החברה הגרמנית ואת המכשיר מתוצרתה של דיירקס ולהכין העתק מהם. זאת, מאחר שמדובר במכשיר נפוץ, המורכב מחלקים סטנדרטים ושלא נרשם בגינו פטנט.

לטעמי, אין לדרוש מעובד שיעמוד בסטנדרט התנהגות שלא נדרש מחברה מסחרית. חברת תרופות רשאית להכין העתק כמעט מדויק מתרופה, בגינה נרשם פטנט וזאת, תוך כדי שינוי מסוים בהליך ייצור התרופה. מקום שניתן לייצר תרופות גנריות אף עובד רשאי להכין העתק דומה של מכשיר שבגינו לא נרשם פטנט.

אשר לפסק דינו של בית המשפט המחוזי - חברי ציין בפסק דינו את הסיבה בגינה אין ליתן לו תוקף. אולם, מעבר לכך יאמר כי פסק דין זה ניתן לאחר שבוצע החיכויי ולא הוכח שספקטור עסק בהעתקת המכשיר גם לאחר מכן. ועוד, הסכם הפשרה בבית המשפט המחוזי מדבר בסודות וכפי שהוסבר לעיל, לטעמנו, המכשיר של דיירקס לא טומן בחובו סודות.

סוף דבר –

[20] על יסוד כל האמור לעיל באנו לכלל מסקנה, כי אין מקום להתערב בתוצאה אליה הגיע בית הדין האזורי. לדיירקס לא קמה עילה נגד ספקטור המצדיקה מתן צו המגביל את עיסוקו או פסיקת פיצויים לטובתה. כך, אין מקום בנסיבות המקרה לחייב את דיירקס לשלם לספקטור תמלוגים או סכומים אחרים שתבע.

שני הערעורים נדחים. אין צו להוצאות.

השופט עמירם רבינוביץ

1. קראתי את פסק דינו רב הכמות והאיכות של חברי הנשיא אדלר, וברצוני להעיר מספר הערות לגבי אמירות וקביעות של הנשיא אדלר, בהן איני רואה עיין בעין איתו את הדברים.

2. בית הדין האזורי קבע, כי:

" שוכנע שהתוכנה שספקטור השתמש בה לפיתוח המכשיר של ב.מ.ס כמו גם מכשיר ה"רפלקטור" שפיתח היו זהים לאלה שפותחו על ידי דיירקס, וכי רב הדמיון בין שני המכשירים על השונה. עם זאת, קבע בית הדין קמא, כי הידע שהיה ברשותה של דיירקס בכל הנוגע לפיתוח המכשיר אינו בבחינת ידע סודי. זאת, באשר המכשיר נמכר על ידי דיירקס במשך שנתיים עובר להתפטרותו של ספקטור משירותיה והוא היה מצוי בשוק במידה ובאופן המאפשרים לפרקו וללמוד את דרך הרכבתו. "

ברם, נראה שלא יכולה להיות מחלוקת, שהידע שהיה לספקטור לגבי פיתוח המכשיר חסך לכל גורם שעבד איתו זמן והוצאות רבים בפיתוח המכשיר, והיווה בכך יתרון עסקי בולט על פני מתחרים אחרים ביצור המכשיר.

3. לדיירקס היה אינטרס עסקי לגיטימי לנצור ידע זה לעצמה ולא להפקירו למתחרים בפועל או בכח, ועל ידי כך להקל עליהם את קטיפת הפירות ללא מאמץ רב יחסית. מבחינה זו יש לראות ידע זה כבר הגנה, גם אם אינו עונה במדויק על הגדרת "סוד" לפרטיה ודקדוקיה.

4. גישה דומה אנו מוצאים בפסק דינו של בית המשפט העליון בפרשת ורגוס (ע"א 1142/92 ורגוס בע"מ ואח' נ. כרמקס בע"מ ואח' פ"ד נא(3) 421 (להלן – פס"ד ורגוס), בו נערכה סקירה מקיפה של הגישות השונות אל "הסוד" "וחביריו" בו נאמרו, בין השאר, דברים אלה התומכים בגישתנו:

א. "בפסיקה זרה הוכר מידע כסודי גם אם יש בו כדי לשמש "קרש קפיצה" לקראת המידע הסופי או המוצר הסופי.

‘… a person who has obtained information in confidence is not allowed to use it as a springboard for activities detrimental to the person who made the confidential communication, and springboard it remains even when all the features have been published or can be ascertained by actual inspection by any member of the public… (Terrapin Ltd. V. Builder’s Supply Co. (Hayes) Ltd. [1960] R.P.C 128).’

ראה גם מ. ברונובסקי "הגנת דיני סודות מסחר על אינטרסים בתוכנה המופצת בשיווק המוני" מחקרי משפט ו, 94 בעמ' 103-105".

(פס"ד ורגוס, עמ' 432).

ב. "אין אחידות בהגדרתו של הסוד המסחרי שאינו קל להגדרה, אומר על כך המלומד ג. טדסקי, במאמרו "סודות עסקיים" הפרקליט לה, 5 (להלן- טדסקי):

'כשמדובר בסודות מסחרים הכוונה היא לרעיונות, ידיעות, מידע וכיוצא באלה, העשויים להבטיח לבעליהם יתרון לעומת מתחריו העסקיים (בפועל או בכוח) בתעשייה, במסחר ובחיי הכלכלה בכללם. האינטרס הטיפוסי של בעל סודות כאלה הוא אינטרס רכושי מובהק, ליהנות מהיתרון הנדון על ידי הערתו לאחר בתמורה.'

את אלמנט היתרון על פני מתחרים הצומח מהסוד ניתן ללמוד גם מהגדרת הסוד המסחרי בסעיף 757 של A.L.I RESTATEMENT OF TORTS, סעיף המתורגם בתרגום חופשי על ידי הנשיא א. וינוגרד בת"א 184/93 זנלכל בע"מ נ' פרי טעים בע"מ ואח' (טרם פורסם), (להלן: פס"ד זנלכל) כדלקמן:

'סוד מקצועי כולל כל נוסחה, תכנית, אמצאה או צירוף של מידע אשר אדם עושה בהם שימוש בעסקו והנותנים לו את ההזדמנות להשיג עדיפות על פני מתחריו החסרים אותו סוד. סוד זה יכול להיות נוסחה לתרכובת כימית, תהליך ייצור, סוד הטיפול או השימור של מוצרים, תרשים או תכנית של מכונה או כל אמצאה אחרת או אפילו רשימת לקוחות'.

הסוד יכול להיות גלוי או ידוע לעובדים המתעסקים בו ואף על פי כן, להישאר סודי כלפי זרים היכולים להשיגו רק בקשיים מסוימים. סודיות הסוד היא יחסית ואין צורך שיהיה סודי באופן מוחלט (ראה פסק דין זנלכל, ופסק דין עלית הנ"ל)".(ההדגשה הוספה- ע.ר).

(פס"ד ורגוס, עמ' 439).

5. א. דברים ברוח דומה כותב טדסקי במאמרו הנ"ל בזו הלשון:

"בעובדה שהידיעה הנדונה ידועה גם לאיש או לאנשים אחדים מבין העוסקים באותו העיסוק, מלבד בעל הסוד הנדון (ולמשתפי הפעולה שלו), לא סגי, על פי רוב, כדי לבטל לגמרי את ערכו. המבחן הוא זה: אם על אף הידיעה הקיימת אצלם, יש לסוד ערך כלכלי במתן עדיפות לבעליו לעומת מתחריהם בכללם. או, כפי שהעמידו את השאלה באנגליה: אם יש לשער כי יימצא מישהו המוכן לשלם לבעל הסוד כדי לקבל את גילויו. נמצא כי לעתים קרובות יהיה מושג הסודיות יחסי בלבד, ואכן בהצעתה של מועצת אירופה העדיפו לדבר על 'אי-פומביות' במקום 'סודיות'.

העניינים העסקיים שהסודיות הנדונה עשויה לחול עליהם הם שונים ומשונים: לא רק על אמצאה (כשירה או לא כשירה לפטנט) בדבר מכונות או בדבר תהליכי ייצור, אלא גם על "דע כיצד" (KNOW-HOW), שרטוטים טכניים, דגמים, רעיונות חדשים בעניני פרסומות, בידור, אופנה, בישול, בשמים, החלת תהליך מסויים על ענין שלא נהגו להפעילו בו, צירוף חדש של יסודות (אף אם כולם ידועים), רשימת לקוחות,מחקרים בענין שיווק, מפות, סטטיסטיקות ועוד. בסיכום, אפשר לומר כי הסודות עשויים להתייחס לכל יסודות המפעל, גם הפנימיים (כגון ארגון טכני ומינהלי, שיטות עבודה ותהליכיה, וכיוצא באלה) וגם חיצוניים (כגון לקוחות ומוניטין) - ובלבד שיהיו כאלה שמתחרה יוכל לעשות שימוש בהם בפעילותו העסקית המתחרה.

לא חשוב אם ניתן לכל אחד להשיג בכוחות עצמו את ההישג הנדון – כאשר הגילוי עשוי לחסוך לו טרחה, זמן והוצאות. חשיבות מסויימת – אף אם לא מכרעת בימינו – אפשר לייחס לעובדה כי החידוש נודע רק בחוץ לארץ.

חסרה הסודיות לגמרי כאשר הרעיון הנדון התגשם כבר בייצורו של מוצר שהוצא לשוק והוא גלוי או ניתן לגילוי על נקלה בבדיקת המוצר לכל המבקש לייצר מוצרים בעקבותיו. בנוהג שבעולם כאשר הסוד והמוצר הם כאלה, כי אז, לפני הכנסת המוצר לשוק יבקש המייצר פטנט כל פעם שאמצאתו כשירה לכך". (ההדגשות הוספו- ע.ר).

(טדסקי, שם, עמ' 25-26).

ב. אני סבור שלמקרה שלנו יפים דברי טדסקי לפיהם הגילוי של מבנה המכשיר על ידי ספקטור חסך טרחה והוצאות למתחרי דיירקס, ואין לראות במכשיר שהוצא לשוק "וניתן לגילוי על נקלה"...

הקלות בהרכבת המכשיר במקרה זה על ידי המתחרים, הושגה בשל הידע של ספקטור, שאילולא חשף אותו למתחרי דיירקס , ספק אם היו זוכים להרכבת המכשיר, או מכל מקום ייצור המכשיר היה כרוך בטרחה והוצאות לא מבוטלים.

יוצא איפוא, במקרה כזה האינטרס של דיירקס לשמור את המידע ולו לתקופה מוגבלת מוצדק.

6. בהקשר זה מן הראוי לציין, כי הגדרת "סוד" בחוק עוולות מסחריות, התשנ"ט-1999 (להלן – חוק עוולות מסחריות) (שאינו חל על מקרה זה משום שטרם נכנס לתוקפו) היא רחבה וכוללת "מידע שאינו נחלת הרבים ושאינו ניתן לגלוי כדין ובנקל על ידי אחרים, אשר סודיותו מקנה לבעליו יתרון עסקי על פני מתחריו..." (סעיף 5 לחוק עוולות מסחריות – ההדגשה הוספה- ע.ר). עינינו הרואות, שאף מהגדרה זו של "סוד" בחוק עוולות מסחריות למדים אנו, שמידת הקושי בגילוי המידע על ידי אחרים והיתרון העסקי בשמירת המידע, – מהווים מרכיבים רלבנטיים בהגדרת ה"סוד". הקושי בפניו עומדים המתחרים של דיירקס בייצור המכשיר לעומת אלה שהידע בידם – קיים בהחלט במקרה שלנו ויש להביאו במכלול השיקולים בהחלטה על הגבלת חופש העיסוק של ספקטור.

7. א. בבחינת צדקת הגבלת חופש העיסוק של ספקטור לא ניתן לדעתי,

להתעלם כלל ועיקר מהתחייבויותיו המפורשות של ספקטור כפי שבאו לידי ביטוי בהסכמים השונים, בין השאר, בזו הלשון:

"ספקטור מתחייב לשמור בסודיות את סודותיה המקצועיים והמסחריים של החברה, את כל הנעשה בחברה, לרבות חברות בת וגופים מסחריים שימצאו עם החברה בקשרים מסחריים ואת כל הידיעות והמידע שיגיעו לידיעתו, תוך כדי ו/או עקב ביצוע התחייבויותיו לחברה, ולא לגלות אותם לאחר/ים ולא לעשות בהם שימוש – הן בתקופת עבודתו עם החברה והן לאחר שיפסיק את קשריו עם החברה".

ב. בית הדין האזורי קבע, כי ספקטור "התחרה בצורה בוטה וברורה בתובעת בין בתקופות עבודתו אצלה והן מיד שהתפטר. (ההדגשה הוספה- ע.ר).

התנהגות זו לוקה בחוסר תום לב מובהק.

ג. בפסק דין ורגוס נקבע בעניין זה כי:

" מעבר לחובה שלא לחשוף סוד מסחרי, מוטלת על העובד חובת אמון כלפי מעבידו. מכוח חובת האמון מנוע העובד מלחשוף כל מידע קונפידנצאלי שנמסר לו במסגרת עבודתו, אף אם אין המידע בגדר סוד מסחרי."

(פס"ד ורגוס, עמ' 437).

ד. ה"איסור על שימוש במידע קונפדינציאלי של המעביד לשעבר CONFIDENTIAL INFORMATION)) לצורך התחרות עמו או העברת המידע לצדדיים שלישיים מוכרת במשפט המקובל ובמשפט הישראלי. (ראה פרידמן, שם, 309 טקסט סמוך להערה 160 והאסמכתאות המצוינות שם, 353(98א)). מקום שבו העובד עושה שימוש בסוד מסחרי של המעביד או במידע קונפידנציאלי אחר, בין בתקופת עבודתו אצל המעביד ובין לאחר שהסתיימו יחסי עובד-מעביד, עשויה לקום למעביד זכות תביעה שעיקרה הפרת חובת האמון האמורה. הגבלה זו על העובד חלה ללא צורך באיסור הסכמי מפורש על תחרות או בסעיף שמירת סודיות.

CHITTY ON CONTRAACTS (26^th ed.,Vol.2,1994),733) )

"עילת תביעה זו של איסור על שימוש במידע קונפידנציאלי, מוכרת ומבוססת במשפט האנגלו אמריקאי, אם כי הדעות חלוקות בשאלה מהו יסודה של עילת התביעה. יש הסבורים כי מקור החבות בתניה מכללא בחוזה ההעסקה; יש הסבורים כי מקורה בדיני הקניין ויש המצביעים לראות בהפרת חובת האמון עילת עצמאית (.C.J 326 – 321, The Law Of Fiduciaries SHEPHERD ראה גם ניתוח הדין האנגלי בספרו של פרידמן, שם בעמודים 309 – 308). בספרות המשפטית ניתן גם למצוא אמירות מהן עולה כי עילת התביעה נעוצה באיסור על תחרות בלתי הוגנת...

כמו כן, ניתן לשבץ את עילת התביעה של הפרת אמון במסגרת דיני עשית עושר ולא במשפט (פרידמן, 309).

מהו מידע קונפידנציאלי?

כאמור, חובת האמון בין עובד למעביד אינה משתרעת אך ורק על שמירה על סודות מסחריים של המעביד. האיסור על שימוש במידע קונפידנציאלי של המעביד חל גם על מידע אחר שאינו בגדר סוד מסחרי. כך נפסק בע"א 206/72 מיגן בע"מ נ' אילן פאר, פ"ד כז(1) 577:

'העילה השניה מבוססת על העיקרון, שאין אדם רשאי לנצל לטובת עצמו מידע שנמסר לו מתוך יחסי אמון בין המוסר והמקבל. עקרון זה מקורו בדיני היושר, וביחסים שבין מעביד ועובד הוא מבוסס על תנאי מכללא בחוזה עבודה, האוסר על העובד לגלות סודות מסחריים של מעביד ולהפיק תועלת לרעת המעביד מכל סוד מסחרי או מכל ידיעה סודית שהגיעה אליו במהלך עבודתו וכתוצאה ממנה. אולם אותה התחייבות מכללא של העובד, שעליו לקיימה גם אחרי סיום יחסי העבודה, מוגבלת לידיעות סודיות ואיננה חלה על ידיעות שהן נחלת הכלל ועל ידיעות מקצועיות כלליות וניסיון מקצועי שרוכש העובד מתוך עבודתו'.

זוהי גם גישת המשפט האמריקאי הקובע כי ההגנה על מידע קונפידנציאלי משתרעת גם על מידע שאיננו בגדר סוד מסחרי (ראה סעיף 396 לריסטייטמנט על שליחות סעיף (B),Nucor CorporationV. Tennesse Forging Steel Service 476 F 2^nd 386 (1973) .

מהו אותו מידע קונפידנציאלי שאינו עולה כדי סוד מסחרי, המוגן גם לאחר סיום יחסי העבודה?

ככלל, כדי שתקום החובה שלא לעשות שימוש במידע של אחר, על המידע עצמו להיות קונפידנציאלי. לדרישה זו שתי פנים: פן אחד, עניינו נסיבות העברת המידע. הפן השני עניינו, סוג המידע.

...

אך בדרך כלל, כאשר נסתיימו יחסי העבודה, רשאי עובד לעשות שימוש בכישורים ובידע האישי שרכש בקשר עם עבודתו כדי להפיק תועלת אישית ולהתחרות במעבידו, ובלבד שלא יעשה שימוש במידע קונפידנציאלי של המעביד העולה כדי הפרת חובת אמון או הפרת החובה לנהוג בתום לב (ראה: Faccenda Chiken Ltd. V. Fowler and others [1998] 1 all ER; Worsley V. Cooper [1939] 1 All ER 290; 617, 623 j, 625 g-j)"

(פס"ד ורגוס, עמ' 439-440).

8. על פי דברים אלה סבורני שהמידע שמסר ספקטור גם אם אינו בגדר סוד מקצועי, הוא מידע קונפידנציאלי, שמסירתו לאחרים היוותה הפרת אמון מובהקת והתנהגות שלא בתום לב, המצדיקה הגבלת חופש העיסוק של ספקטור לתקופה מוגבלת.

9. א. מעבר לכל אלה סבור אני שלא ניתן להתעלם גם מן ההסכם אליו הגיעו

הצדדים בבית המשפט המחוזי שקיבל תוקף של פסק דין שזו לשונו:

"בשלב זה מסכימים באי כח הצדדים לקבל הצעת בית המשפט לפיה ינתן פסק דין סופי בתובענה, האוסר על הנתבע למסור לאחרים כל ידע סודי מקצועי המיוחד למבקשות וזה כולל כל תוכניות מפרטים, דגמים של מכשירים שיש בהם ביטוי לידע המיוחד הנ"ל כנ"ל. הנתבע לא יהא רשאי לעסוק בתכנון או בייצור של מכשיר המבוסס על ידע של התובעות וזה כולל גם מתן שירות למכשירים של התובעות. הנתבע ישמור בסוד את כל המידע הסודי שרכש אצל התובעות. הנתבע יהא רשאי לעסוק בתחום של מכשור רפואי ואף מכשיר לריסוק אבני כליות ומרה ובלבד שלגבי מכונה של ריסוק אבי כליות היא לא תהא מבוססת על ידע המיוחד הנ"ל של התובעות".

ב. הסכם זה שקיבל תוקף של פסק דין, מבטא הוא גמירות דעת בשלה, ולפיכך, יש ליתן לו משמעות במסגרת השיקולים להגבלות חופש העיסוק של ספקטור.

אינני מתעלם מכך שבעקבות העברת הדיון לבית דין זה, פסק הדין של בית המשפט המחוזי שאישר הסכם זה למעשה בוטל, אך, אי אפשר להתעלם מכך כי ההסכם שאושר וקיבל תוקף של פסק דין ביטא את אומד דעתם של הצדדים, ושלולא העברת הדיון לבית דין זה, היה סוף פסוק להתדיינות בין ספקטור לדיירקס. לנתון זה יש ליתן משקל בבואנו לבחון את מידתיות ההגבלה, שהרי בסופו של דבר הייתה כאן הסכמה מפורשת להגבלה, שאין עוררין לגביה.

10. לא למותר להביא במקרה זה, את עמדתו של המשפט העברי, כפי שהועברה אלי בזמנו על ידי פרויקט שמ"ע של אוניברסיטת בר אילן בזו הלשון:

"א. מעיון במקורות המשפט העברי עולה שהשקפתו על סוגיית הגבלת חופש העיסוק שונה באופן מהותי מהשקפת המשפט האנגלי והישראלי בנידון. מאחורי האיסור על הגבלת חופש העיסוק עומד הרעיון שהגבלת תחרות היא לרעת הציבור. במשפט העברי היתה דאגה בכיוון הפוך – הגנה על המסחר היהודי כנגד הרוב העויין, ולכן הוטלו מיגבלות על תחרות על מנת שלא תהפוך לתחרות פרועה.

הכלל במשפט העברי היה שיש תוקף להסכם להגבלת חפש העיסוק, כלל שהוחל במערכת היחסים של עובד ומעביד. מי שנשבע שלא יתחרה עם מעבידו לא יכול היה להפר את הבטחתו, והנימוק לכך היה, שאחרת אנשים יהססו מללמד את זולתם מקצוע. המשפט העברי נתן תוקף להסכם המגביל את חופש העיסוק כאשר הסכם זה לווה בשבועה.

ב. בבית לחם יהודה על השולחן ערוך, יורה דיעה, סימן רי"ח הובא המקרה הבא: ראובן רצה ללמד את שמעון מקצוע וחשש שמא לאחר שילמדו, יעסוק בכך שמעון באופן עצמאי, ולכן השביעו שלא יעסוק באומנות זו עם שום אדם זולת ראובן. נקבע שהשבועה תקיפה וע"פ כוונתה היא חלה הן במקרה ששמעון רוצה להתעסק בשותפות עם אדם אחר והן כשהוא רוצה להתעסק בכך באופן עצמאי.

ממקרה זה ניתן להסיק בבירור על תוקפה של הגבלת חופש העיסוק כאשר ההתחייבות לכך נעשית בשבועה.

ג. מקרה דומה נידון בשו"ת אגרות משה (הר משה פיינשטיין, ארה"ב, המאה ה-20) אבן העזר, חלק ב', סימן צח. שם דובר בשוחט שהתקבל לאגודת השוחטים בעיר, כשקבלתו מלווה בחתימת ידו שלא יצא נגד חבריו באגודה, ולא יתחרה בהם או יעסוק בשחיטה בעיר שלא בבית המטבחיים של האגודה. לימים בעקבות סכסוך עבר לעיירה קטנה סמוכה והחל להתעסק שם בשחיטה. האגודה תבעה ממנו לחדול מכך, שכן אמנם אין הוא עושה זאת בעיר עצמה, אך בשר השחיטה מאותה עיירה מופץ בעיר, ועל ידי כך נמצאת פרנסתם של שוחטי האגודה מקופחת.

המשיב נותן תוקף מלא להתחייבותו (אשר מהנסיבות שם הוא מסיק שלוותה בשבועה), ולהגבלת חופש העיסוק שלו, ודוחה את כל טענות השוחט כנגד תוקפה. מתשובה זו עולה שוב שיש תוקף להגבלת חופש העיסוק של אדם גם לאחר סיום עבודתו.

ד. בשו"ת מנחת יצחק, חלק ב', סימן צד (2) (הרב יצחק וייס, ישראל, המאה ה-20) דובר באדם שעבד בחנותו של פלוני אשר רכש את הסחורה לחנותו מאדם שלישי. במסגרת עבודתו זו השתמש בקשרים שיצר במקום עבודתו הקודם והעביר את הלקוחות למקום החדש. המעביד הראשון ביקש למנוע את העסקתו של העובד אצל מעבידו החדש. בתשובה ניכרת אמנם מגמה לאפשר תחרות חפשית, אולם לא בנסיבות כאלו בהם עובד מועל במעבידו. המשיב מתבטא בחריפות על התנהגות זו:

'אשר אוכל לחמו, ואשר שם מבטחו בו, ויודע כל מסתוריו, יגדל עליו עקב... דהוי כאילו נוטל את נפשו כיוון דפסיק לחיותא...'

בנסיבות אלו מתקבלת תביעתו של המעביד הראשון, אם כי יש לסייג את המניעה מלהעסיק את העובד לפרק זמן מוגדר בלבד. (יצויין שבמקרה זה כוון "צו מניעה" כנגד המעביד החדש, ולא כנגד העובד עצמו, שכן דובר באדם שאינו "ציית דינא" – והיה חשש שלא יציית לפסק הדין של בית הדין המשיב, ולזה לא היה כוח כפיה נגדו).

ה. בשו"ת מהר"ח אור זרוע, סימן רנא מודגש שהתחייבות שלא למכור אין לה תוקף כשנעשתה בעל פה בלבד. התחייבות להימנע מתחרות תהיה בת תוקף רק כשנעשתה בדרך של שבועה. וראה גם בשו"ת הרדב"ז חלק א' סימן ק"ד (3) אשר מבהיר שהתחייבות של פלוני שלא יעשה דבר מסויים ללא הסכמת אדם אחר יש לה תוקף כשלוותה בשבועה. ובשו"ת מהרשד"ם, יורה דעה, סימן קט"ן קובע שמי שנשבע לתועלת חבירו אינו יכול להתיר את שבועתו ללא הסכמת חבירו.

ו. הגבלת חופש העיסוק במשפט העברי לא הותרה רק בנסיבות של עובד ומעביד.

בשו"ת מהרשד"ם חושן משפט סימן רנ"ט (4) אסר המשיב על הקמת מפעל שיתחרה במפעל אחר הקיים באותו מקום, אשר יש לו חזקה ליצור בגדים במשך כחמישים שנה. הגבלה זו לא מעוגנת בהסכם כלשהו ואעפ"כ הוטלה על ידי המשיב, כדי לשמור על פרנסת היהודים באותו מקום. המשיב ראה בהקמת מפעל כזה משום פגיעה בחזקתו של הראשון והסגת גבולו.

בדרך דומה נפסק גם בשו"ת חתם סופר, חלק ה', סימן ק"ד (5) אשר אסר על יהודי להתחרות בעסקי חבירו על ידי רכישת עסק הנמצא בחזקת חבירו מידי הגוי.

וראה גם בשו"ת מהרשד"ם, חלק ב', תשובה רנ"ג בו התקבלה הקביעה העקרונית, ואולם נפסק שבנסיבות אותו מקרה לא היתה חזקה, ולכן אין להגביל את חופש העיסוק של השני.

ז. מניעת תחרות חופשית מוצאת את בטויה כבר בדברי ר' יהודה במשנה, בבא מציעה, ד', יב':

'ר' יהודה אומר לא יחלק החנוני קליות ואגוזין לתינוקות מפני שהוא מרגילן לבוא אצלו וחכמים מתירים. ולא יפחות את השער, וחכמים אומרים: זכור לטוב.'

במחלוקת זו בין חכמים לר' יהודה פסק השולחן ערוך, חושן משפט, סימן רכ"ח, סעיף י"ח כדעת חכמים המתירים הורדת מחירים ופרסום כדי למשוך לקוחות, ואולם פסיקה זו אינה מאפשרת תחרות פרועה. ראה לדוגמא בשו"ת חתם סופר, חלק ה', סימן מ"ד אשר ממליץ לסוחרים להגיע להסכם ביניהם ולא לנהל תחרות פרועה אשר תביא למצב בו:

'ירבו המחלוקות ותמעט המחיה והקלקלה מעותדת. וראוי לתקן שלא יעשה אדם כדגי הים שכל אחד בולע חבירו, ואם אי אפשר ע"י בית דין שלא ישראל יסתייעו מתקנת המדינה ע"פ המלכות'.

וראה גם: שם בסימן ע"ט.

בפד"ר א', רע"ו (6) נעשתה ההבחנה הבאה:

'אין אדם יכול למנוע מחבירו שהוא מתושבי המקום, לפתוח על יד חנות שלו, חנות מאותו הסוג, אולם אם השני מזיל המחיר הקבוע ונגרם מזה היזק לראשון, יש בו משום האיסור של יורד לתוך אומנתו של חבירו'.

וראה גם בפד"ר ח', פ"ב (7) המבחין בדרך דומה בין קיפוח טוטאלי של פרנסת הראשון לבין הפחתתה.

יצויין שאיסור זה לרדת לאומנות חבירו מעוגן בחובותיו המוסריים של האדם ואיננו איסור עם כפיה משפטית. ראה: שו"ת חות יאיר, סימן מ"ב; שו"ת רב פעלים, חלק ג', חושן משפט, סימן ו'; שדי חמד, כרך ג', מערכת יו"ד, כלל מ"ה; שו"ת מהרש"ם, חלק א', סימן קנ"א ועוד.

ואולם ראה בשו"ת אבני שיש, חלק א', סימן ס"ז אשר קובע שבמקרה שלאחד יש זכות מהרשות לעסק או משרה מסויימים, ובא חבירו ורוצה לזכות באותו העסק, יש בזה איסור ממש, ויתכן שהשני ייחשב לגזלן, ויוכל הראשון לתבוע ממנו את הרווחים שהפיק מהעסק.

במקרה זה השני דחק לגמרי את רגליו של הראשון ונראה שזו הסיבה להבדל בין מסקנת המשיב כאן למסקנת קודמיו.

ח. לסיכום

1. קיימת אפשרות להגבלת חפש העיסוק של עובד גם לאחר סיום עבודתו, ובלבד שהעובד קיבל התחייבות זו בשבועה.

2. במקורות מוצאים אנו מקרים בהם הוגבל חופש העיסוק של אדם על מנת למנוע תחרות פרועה ובלתי הוגנת, אשר תקפח את פרנסתו של אדם אחר".

10. לסיכום ערעורו של דיירקס סבורני, שהיה מקום בנסיבות העניין כפי שפורטו לעיל להגביל את ספקטור בייצור המכשיר בין במישרין ובין בעקיפין בין בעצמו ובין על ידי אחרים, למשך שנה אחת מיום סיום עבודתו בדיירקס. בנסיבות הקיימות, בשל חלוף הזמן, סעד זה הוא תיאורטי, אך מן הראוי שהדברים יאמרו ויכתבו.

11. א. ספקטור ערער על כך שלא שולמו לו תמלוגים ממכירות של דיירקס.

תמלוגים אלה נשללו ממנו הן על ידי בית הדין האזורי והן על ידי חברי, הנשיא אדלר, בפסק דינו, וזאת משום שספקטור הפר את ההסכם עם דיירקס ואף התחרה בדיירקס בצורה בוטה.

ב. לכאורה, זכאי ספקטור לתגמולים עד למועד בו הפר את ההסכם. היה קיים בסיס לשלילת התגמולים מספקטור, אילו נקבע שספקטור גרם לדיירקס נזקים בסכום שאינו נופל מסכום התגמולים להם הוא זכאי. ברם, במקרה הנוכחי לא נפסק, שספקטור גרם לדיירקס נזק ממוני המחייב אותו לפצות את דיירקס פיצוי כספי, ולכן לא ניתן לקזז נזק שאינו קיים כנגד התגמולים שהגיעו לו.

ג. יתר על כן, לדידו של בית הדין האזורי וגם לדידו של חברי הנשיא, גם אם הייתה הפרה של ספקטור את ההסכמים, היא הייתה "לגיטימית", משום שמלכתחילה הגבלת חופש העיסוק בהסכמים במקרה זה לא הייתה לדעת חברי הנשיא ראויה. במקרה כזה, לכאורה, זכאי ספקטור לתגמולים שתבע, בהעדר הפרה של ההסכמים.

ד. מאידך, סובר אני, שאם הייתה הפרה בוטה של ההגבלה החוזית על ידי ספקטור, מהפרה זו אין ספקטור יכול לצאת פטור בלא כלום. ברם, בהעדר ראיה לנזקים שגרם ספקטור לדיירקס, הדרך לשלילת התגמולים מספקטור אינה פשוטה מבחינה משפטית.

ה. נראה כי ניתן להגיע לפיתרון צודק במקרה זה על ידי שנחיל על ספקטור בפרפרזה את הפתגם התנכ"י "ההפרת ("הרצחת") וגם ירשת" (מלכים א' כ"ט י"ט). קבלת התגמולים במקרה זה מותנית מכללא בקיום הוראות החוזה. ספקטור לא קיים את חלקו בחוזה בתום לב, להפך, הוא נהג בקיום החוזה תוך הפרה בוטה של התחייבויותיו לגבי ייצור המכשיר.

ניתן להגיע לתוצאה זו גם על פי סעיף 13 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א- 1970 הקובע כי: "גרמה הפרת החוזה נזק שאינו נזק- ממון, רשאי בית המשפט לפסוק פיצויים בעד נזק זה בשיעור שייראה לו בנסיבות הענין".

במקרה הנוכחי אין ספק, שנגרם לדיירקס נזק שאינו נזק ממון. ההפרה הבוטה של החוזה על ידי ספקטור, פגעה בדיירקס באופן המצדיק חיובו של ספקטור בפיצוי בגין נזק שאינו נזק ממוני בסכום שאינו נופל מסכום התגמולים שחייבת דיירקס לספקטור.

13. סיכומם של דברים:

א. לדידי, היה מקום להגביל את ספקטור מלעסוק ביצור המכשיר לשנה אחת מיום בו עזב ספקטור את עבודתו בדיירקס. מאחר וזמן זה חלף זה מכבר, הופך סעד זה לתיאורטי, אך, כאמור חשוב שדברים אלה יכתבו.

ב. אין ספקטור זכאי לתגמולים.

ג. בסופו של דבר, אני מסכים בדיעבד לתוצאה אליה הגיעה חברי, הנשיא אדלר, בנימוקים אחרים ובדרך שונה. אך , סובר אני, כאמור, בניגוד לחברי הנשיא, שהיה מקום במקרה זה להגביל את חופש העיסוק של ספקטור למשך שנה אחת ממועד סיום עבודתו בדיירקס. אך, רק בשל חלוף הזמן, סעד זה אינו בר מימוש כיום.

סגנית הנשיא אלישבע ברק-אוסוסקין

אני מצטרפת לפסק דינו של הנשיא ולתוצאה אליה הגיעו שני חבריי.

נציגת עובדים גב' נירה שמאי

הריני מצטרפת לפסק דינו של הנשיא.

נציג מעבידים מר חיים קמיניץ

הריני מצטרף לפסק דינו של הנשיא ולסיכום הדברים של השופט עמירם רבינוביץ.

סוף דבר – הוחלט כאמור בסעיף 20 לפסק דינו של הנשיא אדלר.

שני הערעורים נדחים.

אין צו להוצאות.

ניתן היום י"ב בניסן, תשס"ה (21 באפריל 2005) בהעדר הצדדים.

השופט עמירם רבינוביץ

סגנית הנשיא אלישבע ברק-אוסוסקין

הנשיא סטיב אדלר

נציג מעבידים מר חיים קמיניץ

נציגת עובדים גב' נירה שמאי

[1] סגנית השופט הראשי עדנה גבריאלי, תב"ע נג/ 1136 – 3.

[2] יצוין, כי מתן פסק דין זה התעכב בשל צורך בשחזור התיקים. מותב בית הדין מתנצל בפני הצדדים על עיכוב זה.

[4] תב"ע נג/1136-3, סגנית השופט הראשי (בדימוס) ע' גבריאלי; תב"ע נג/1136-3.

[5] דב"ע 98/ 7 – 3 מועלם ואח' – משרד הבטחון ואח', פד"ע לג 441.

[6] נ' כהן "תחרות מסחרית וחופש העיסוק" עיוני משפט יט (תשנ"ה) 353, 354-355.

[7] בג"צ 344/89 ח.ס.ה סחר בינלאומי בע"מ נ' שר התעשייה והמסחר, פ"ד מד(1) 456, 470.

[8] דנ"א 4465/98 טבעול (1993) בע"מ נ' שף הים (1994) ואח', פ"ד נו(1) 56, 70 (להלן: דנ"א טבעול).

[9] ע"א 2247/95 הממונה על ההגבלים העסקיים נ' תנובה מרכז שיתוף לשיווק תוצרת חקלאית בישראל בע"מ, פ"ד נב(5) 213, 229-230.

[11] ע"ע 164/99 דן פרומר וצ'ק פוינט - רדגארד בע"מ, פד"ע לד 294.

[12] ע"א 6601/96 AES SYSTEM INC. נ' משה סער, פ"ד נד(3) 850.

[13] ראה גם: ע"א 2600/90 עלית נ' סרנגה, פ"ד מט(5) 796, 805; ע"א 1142/92 וערעור שכנגד ורגוס בע"מ ואח' נ' כרמקס בע"מ ואח', פ"ד נא(3) 421, 432; ע"א 3156/98 בן ישי נ' וינגרטן, פ"ד נה(1) 939, 955 (להלן: עניין בן ישי); ע"ע 292/99 עדי עמיחי - חברת יוסי גולדהמר בע"מ, פד"ע לה 204. ראו עוד בהקשר זה: ד' גילה, "לקראת מדיניות חדשה כלפי תניות אי-תחרות" עיוני משפט כג (תש"ס) 63.

[14] פסק דין צ'ק פוינט, עמ' 318.

[15] ראו לעניין זה, בין היתר, מאמר בכתב העת המקצועי Contemporary Urology מיום 11.10.1991 שצורף כנספח 24 לתצהירו של ספקטור בבית הדין האזורי.

[16] ראו לעניין זה ע"ע 1141/00 הר זהב שרותי מזון בע"מ - פודליין בע"מ (טרם פורסם).

[17] במסגרת קובלנה פלילית שהוגשה על ידי ספקטור בגין פרסום לשון הרע; קפ 1433/93.

[18] דב"ע נג / 17-3 טוני טועמה - טכנו גומי ליסצקי בע"מ, פד"ע כה 227.

[19] בג"צ 1683/93 יבין פלסט בע"מ נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד מז(4) 702, 707.

[21] ד' פרידמן, דיני עשיית עושר ולא במשפט (מהדורה שנייה, תשנ"ח – 1998) 3 (להלן: פרידמן).

[22] יצוין, כי הגם שעוולת התחרות שאינה הוגנת נשמטה מנוסחו הסופי של חוק עוולות מסחריות, יש הסוברים כי האיסור הנזיקי הכללי בעניין זה קיים בשיטת המשפט הישראלית, בעיקר באמצעות עוולת הרשלנות. לטיעון זה ראו: דויטש, עמ' 43.

[23] רע"א 5768/94, 5614/95, 993/96 א.ש.י.ר יבוא יצור והפצה נ' פורום אביזרים, פ"ד נב(4) 289, 449 (להלן: פסק דין א.ש.י.ר). לביקורת על פסק הדין ראו: נ' אלקין-קורן, "על כלל ועל 'נחלת הכלל'" מקניין רוחני לעשיית עושר ולא במשפט" עיוני משפט כה (תשס"א) 9.

[24] ראו: חוות דעתו של הנשיא ברק בפסק דין א.ש.י.ר., עמ' 478-479.