בעניין:

בית הדין הארצי לעבודה

עאח000018/07

המערער	ד"ר אילן שדה
	-
האוניברסיטה	אוניברסיטת בן גוריון

בפני: השופטת נילי ארד, השופטת ורדה וירט ליבנה, השופטת רונית רוזנפלד

נציג עובדים, מר שלום חבשוש נציג מעבידים, מר ישראל בן יהודה

המערער: בעצמו

בשם האוניברסיטה: עו"ד אלמוג צבר

פסק דין

השופטת נילי ארד

1. ערעורו של ד"ר אילן שדה (להלן: המערער) מכוון נגד החלטתה של רשמת בית דין זה, השופטת לאה גליקסמן, אשר דחתה מרבית רכיבי כתב הערעור שהגיש לרישום.

עד שנבוא להכרעה בערעור שלפנינו, ולשם העמדת דברים על מכונם, נפנה להשתלשלות העניינים שהביאונו עד הלום, שהם ביסוד הבקשה.

הדיון בבית הדין האזורי

2. המערער הגיש תביעה בבית הדין האזורי בבאר שבע נגד האוניברסיטה מעסיקתו (להלן: האוניברסיטה) ביום 7.7.02 (עב 1866/02). כשנתיים וחצי לאחר מכן, בתאריך 21.3.05 הגיש "בקשה להוספת נתבעים, עילות וסעדים בכתב התביעה". במסגרת בקשה זו, ביקש להטיל הוצאות עונשיות על האוניברסיטה "עקב הפרת הצווים אודות גילוי ועיון במסמכים רלבנטיים" ו"תיקון כתב התביעה בדרך של הוספת נתבעים, עילות וסעדים".

3. בהחלטה מיום 29.6.05 קיבל בית הדין את הבקשה לתיקון כתב התביעה בכל הנוגע לאוניברסיטה כמשיבה לתביעה, תוך שהורה על הגשת תצהירים משלימים מטעם המערער. עם זאת, נדחתה הבקשה בכל הנוגע לתביעה כנגד אורגנים של האוניברסיטה שחלקם אינם עובדים בה יותר "חלקם לא קיים וחלקם אינו עוד בין החיים". וכן, בשל העדר תשתית עובדתית ובגין "טענות מכפישות ומעליבות שראוי היה למחקן". בקשת רשות ערעור שהגיש המערער על החלטה זו נדחתה (בר"ע 553/05).

החלטת המחיקה מיום 1.12.05

4. כעבור כששה חדשים, בהחלטה מיום 1.12.05 הורה בית הדין האזורי כך: "מאחר ועד היום טרם הגיש התובע תצהירים משלימים בקשר לכתב תביעתו המתוקן, נמחק בזאת כתב התביעה המתוקן. המזכירות תעביר החלטה זו לצדדים בדחיפות".

להשלמת התמונה נציין, כי בצילום ההחלטה שצירף המערער לכתב הערעור שהגיש, הנושאת אישור מזכירות בית הדין האזורי מיום 28.12.06, כי ה"העתק מתאים למקור" נמצאת תרשומת בכתב יד: "עותק נשלח בפקס לב"כ הנתבעת הושארה הודעה במענה הקולי של התובע. תוכן פסה"ד הוקרא לתובע 05-12-1". (להלן: החלטת המחיקה או ההחלטה מיום 1.12.05).

על החלטה זו, סב דיוננו בערעור זה, בסוגיית ההמצאה והידיעה, כפי שיפורט להלן.

5. בפסק דין מיום 4.12.05 הורה בית הדין האזורי על מחיקת התביעה, לאחר שהמערער לא התייצב לדיון שנועד לאותו יום, ככל הנראה, על בסיס כתב התביעה המקורי.

הערעור הראשון ( עע 56/06)

6. בערעור שהגיש על פסק דינו של בית הדין האזורי מיום 4.12.05 טען המערער כי לא התייצב לדיון בתביעה, מכיוון שלא קיבל הזמנה לדיון שנועד ליום 4.12.05 ולאחר שסבר כי התביעה נמחקה קודם לכן, ביום 1.12.05, תוך שטען כי "ביום 1 דצמבר קבלתי הודעה קולית למכשיר הטלפון הסללורי שלי לפיה התביעה נמחקה כבר אז וכי הדיון הקבוע ליום 4 דצמבר בוטל". (להלן: הערעור הראשון).

הערעור התקבל תוך שנקבע בפסק דין מיום 23.11.06: "פסק דינו של בית הדין האזורי מיום 4.12.05 מתבטל. הדיון מוחזר לבית הדין האזורי על בסיס החלטת בית הדין מיום 1.12.05" (להלן: פסק הדין בערעור).

הבקשה לפסלות שופט

7. בתאריך 18.12.06 הגיש המערער בבית הדין האזורי, בקשה לפסלות שופט בטענה שהחלטות השופט "ובמיוחד מחיקת התובענה אינן סבירות ומעידות על נטית ליבו ודעה קדומה". בהחלטה מיום 27.12.06 נדחתה הבקשה, המערער חויב בהוצאות בסך 1500 ש"ח, והמזכירות התבקשה להמציא למערער את "פסק הדין מיום 1.12.05".

הערעור שני (עע 84/07)

8. בתאריך 11.1.07 חזר המערער והגיש לבית דין זה כתב ערעור ובו טענות נגד מחיקת תביעתו המתוקנת בהחלטה מיום 1.12.05 תוך שטען כי החלטת המחיקה היא "פסק דין". לעניין מועד המצאת ההחלטה, שהוא מושא דיוננו בהליך זה, טען כי ההחלטה הומצאה לו "רק לאחר מספר פניות ולאחר שחלפה למעלה משנה מיום מתן פסק הדין ביום 29 בדצמבר 2006" וכי "כל שנמסר לי ביום 1 דצמבר 2005 היתה הודעה מבולבלת ומקוטעת בתא הקולי במכשיר הטלפון הסלולרי שלי לפיה התביעה נמחקה ודיון בוטל".

המערער הוסיף והלין על "שורה של 'החלטות אחרות'... ה"כלולות בעתירה לבג"ץ" אותן לא פירט לגופן, אך טען כי אלה החלטות דיוניות חשובות אשר קיפחו זכויותיו וגרמו לו נזק כספי.

עוד טען נגד החלטת בית הדין האזורי מיום 10.1.07 שלא לדחות את דיון ההוכחות שנקבע ליום 1.2.07, כאשר "כלל לא ברור מה הפלוגתאות ולשם מה נחוץ דיון הוכחות לאחר שנמחקה התובענה". בנוסף, ערער על החלטת בית הדין האזורי מיום 27.12.06 שלא לפסול עצמו מלדון בתביעתו.

החלטת הרשמת

9. בהחלטתה מיום 17.1.07, קבעה הרשמת כי "הערעור על החלטת בית הדין האזורי שלא לפסול עצמו מלדון בתביעתו של המערער הוגש במועד, ויש לקבלו לרישום"( עע 56/06). עם זאת, הוסיפה הרשמת, כי אין לקבל לרישום את ערעורו של המערער על פסק דינו של בית הדין האזורי מיום 1.12.05 והחלטות אחרות. בנוגע לערעור על פסק הדין מיום 1.12.05 קבעה כך:

"לא ניתן להגיש ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי מיום 1.12.05. ראשית, למרות הכותרת, מדובר בהחלטה אחרת, שניתן להגיש עליה בקשת רשות ערעור. שנית, המועד להגשת בקשת רשות ערעור או ערעור חלף זה מכבר. אין ספק שהמבקש ידע על החלטה זו ביום 23.11.06, בעת שהתקיים דיון בבית הדין הארצי בערעורו על פסק דינו של בית הדין האזורי מיום 4.12.05. לפיכך, בין אם מדובר בפסק דין ובין אם מדובר בהחלטה אחרת, המועד להגשת הליך ערעורי חלף".

אשר לטענות המערער בדבר החלטות אחרות והחלטת בית הדין האזורי מיום 10.1.07 קבעה הרשמת כי אלה "אינן ניתנות לערעור בזכות אלא ברשות בלבד" (להלן: החלטת הרשמת).

הערעור על החלטת הרשמת

10. בערעור על החלטת הרשמת טען המערער בין היתר, כי "פסק דין בו נמחקה התובענה איננו "החלטה אחרת" ויש זכות ערעור עליו". בנוסף חזר על טענותיו בכתב הערעור תוך שהלין על "מחדלי בית הדין" שלא המציא לו את פסק הדין מיום 1.12.05, על כך שפסק הדין הומצא לו רק כעבור כשנה 29.12.06 ומועד זה הוא "התאריך הקובע לצורך ערעור".

האוניברסיטה תמכה בהחלטת הרשמת תוך שהוסיפה וציינה כך: החלטת בית הדין האזורי מיום 1.12.05 הינה החלטה אחרת, משהתביעה מוסיפה להתנהל בבית הדין האזורי; המועד להגשת הליך ערעורי על ההחלטה מיום 1.12.05 חלף; "המערער מושתק מלהעלות טענות בדבר אי המצאת פסק הדין במועד" משטען בערעורו הראשון טענות בקשר להחלטה זו.

דיון והכרעה

11. לאחר עיון בכלל החומר שהובא לפנינו נחה דעתנו כי דין הערעור להדחות, מאחר שחלף המועד להגשת הליך ערעורי על פסק הדין מיום 1.12.05 ועל "החלטות אחרות". טעמינו לכך יפורטו להלן.

"כלל הידיעה" ו"כלל ההמצאה"

12.לאחרונה, התייחסה השופטת א' פרוקצ'ה בהרחבה ל"כלל הידיעה" ול"כלל ההמצאה" בפסק הדין בעניין שלמה זקס[1] בדבריה אלה, הנכוחים לעניין הנדון לפנינו:

" כלל 'הידיעה' על מתן פסק דין שניתן בהעדר הצדדים לא נועד לתפוס את מקומו של כלל ה'המצאה' המעוגן בדין. כלל 'הידיעה' איננו אלא אחת ההשתקפויות של חובת תום הלב הדיונית המוטלת על כל בעל דין באשר הוא, המחייבת כל מי שמעורב בהליך משפטי לנהוג בדרך הוגנת כלפי יריבו, וכלפי מערכת השיפוט שבמסגרתה נדון עניינו. כלל 'הידיעה' אין פירושו אלא, כי מקום שבו יודע בעל דין ידוע היטב על קיום פסק דין בעניינו, ואף יודע, או יכול לדעת בבירור את תוכנו, והוא משתהה השתהות בלתי סבירה, ארוכה וממושכת בייזום הליך ערעורי, תוך ניצול ביודעין של תקלה שארעה בהמצאה כדין של פסק הדין, כי אז יתכן בנסיבות מסוימות כי חובת תום הלב הדיוני תפעל כחסם וכמניעות לייזום הליך ערעורי עם חלוף תקופה ארוכה מאז ידע בעל הדין בפועל על פסק הדין.

.........

כדי להחיל את 'כלל הידיעה' כחריג נדיר לכלל 'ההמצאה' של פסק הדין נדרש עוד כי אופי הידיעה של בעל הדין על דבר קיום הפסק יהיה כזה שניתן להשוותו לידיעה ממש, כפי שקיימת בעקבות המצאה כדין. לשון אחר, החלת "כלל הידיעה" אפשרית רק מקום בו הוּכחו ידיעה מלאה, ספציפית וברורה של מלוא תוכן פסק הדין, או, למצער, יכולת סבירה להגשים ידיעה כזו בידי בעל הדין הפונה בהליך ערעור....

הכלל הוא, איפוא, כי מנין הימים לצורך ייזום הליך ערעורי מתחיל מיום המצאת פסק הדין לידי המערער, אם ניתן בהעדרו, וככלל, ידיעת בעל הדין אודות קיום פסק הדין קודם להמצאה אינה מעלה ואינה מורידה. במקרים חריגים וקיצוניים, ניתן לסטות מכלל זה, ולהעדיף את כלל הידיעה על פני כלל ההמצאה, וזאת, בדרך כלל, מקום שבעל הדין יודע על קיומו של פסק הדין, ויש לו יכולת לדעת את תוכנו, והוא משתהה בהגשת הליך על פי הפסק, תוך ניצול לרעה של הליכי בית המשפט בהתנהגות המגיעה כדי חוסר תום לב".

השופטת ד' בייניש (כתוארה אז) ציינה אף היא, בעניין תפנית אורטופדיה: "כאשר הוכח כי בעל^-דין ידע על החלטה של בית^-משפט, לא יוכל להסתתר מאחורי טענת היעדר המצאה"[2]

בפסק הדין עניין שרה חן [3] עמדתי על "כלל ההמצאה" ותחולתו, באלה הדברים: "היבט אחר של הכלל לפיו גובר מועד 'הידיעה' על מועד 'ההמצאה', הוא בהחלתו למעשה של עקרון הבטלות היחסית. ולפיו, עצם קיומו של פגם בהליך ההמצאה אינו גורר מאליו את בטלות מועד הידיעה, ממנו מתחיל מירוץ הזמן להגשת ערעור. זאת, נוכח תכלית ההמצאה שנועדה להביא לידיעת בעל הדין את ההחלטה או הפסק. לפי גישה זו, אם התקיימה באופן ברור תכלית ההמצאה, אין לראות בפגם טכני בהליך ההמצאה, גורם לבטלותה. הדין הוא, כי בנסיבות ממין אלה, יש להעדיף את מועד 'הידיעה' על פני מועד 'ההמצאה' ".

בעניינו של המערער מתקיים "כלל הידיעה" ואין מתקיים "כלל ההמצאה"

13. לאור ההלכה הפסוקה ובנסיבות המקרה שלפנינו, מתבקשת המסקנה לפיה עניינו של המערער הוא מסוג המקרים החריגים בהם מתקיימים שני התנאים המצטברים לתחולת כלל "הידיעה": ידיעה ממשית של בעל דין על תוכן ההחלטה או פסק הדין; ואופן התנהלותו והתנהגותו של בעל הדין בניהול ההליכים למן המועד בו נודע לו על ההחלטה או פסק הדין. ונבאר.

למערער הייתה ידיעה מלאה, ספציפית וברורה על מתן ההחלטה ועל תוכנה

14. מעיון בכלל החומר שהובא לפנינו הוברר, כי המערער ידע על החלטת המחיקה במועד מתן ההחלטה, ביום 1.12.05.

מסקנה זו מתבקשת מרישום המזכירות על גב החלטת בית הדין האזורי מיום 1.12.05 לפיה: "הושארה הודעה במענה הקולי של התובע. תוכן פסה"ד הוקרא לתובע 05-12-1" (להלן: הרישום). צילום החלטת המחיקה הכולל בתוכו רישום זה צירף המערער לערעור השני, וחיזוק לו נשמע מטענתו בערעור הראשון: "ביום 1 דצמבר קבלתי הודעה קולית למכשיר הטלפון הסללורי שלי לפיה התביעה נמחקה כבר אז וכי הדיון הקבוע ליום 4 דצמבר בוטל".

בערעור השני, מושא דיוננו, הוסיף המערער וטען: "כל שנמסר לי ביום 1 דצמבר 2005 היתה הודעה מבולבלת ומקוטעת בתא הקולי במכשיר הטלפון הסלולרי שלי לפיה התביעה נמחקה ודיון בוטל".

אם לא די בכך, הרי נשמע מטענות המערער בערעורו הראשון, עליהן חזר בערעור השני, כי הבין מן ההודעה שנמסרה לו, שהתביעה כולה נמחקה וכי ולא הבין שכתב התביעה המתוקן, הוא שנמחק בהחלטה מיום 1.12.05. שמע מיניה: המערער קיבל את החלטת בית הדין האזורי מיום 1.12.05 וגם ידע את תוכנה, גם אם פירש אותה לפי הבנתו.

ועוד זאת. משעה שהמערער קיבל ביום 1.12.05 את הודעת המזכירות בנוגע למחיקת ההליך, היה עליו, למצער, להוסיף ולברר במזכירות בית הדין מהותה של ההודעה הקולית ותוכנה. במצב דברים זה גובר כלל הידיעה על כלל ההמצאה, בהיותו ממין המצבים החריגים המתנקזים, במהותם, לדרישת תום הלב הדיוני. כש"הבסיס המשפטי לצורך כך נשען על עילות של השתק, מניעות, והתנהגות הנגועה בחוסר תום לב דיוני"[4].

15. לחלופין, וגם אם נקבל את טענותיו לפיהן ביום 1.12.05 ידע על החלטת המחיקה אך לא ידע על תוכנה, או לא הבין אותה נכונה, ידע גם ידע על החלטת המחיקה מן הקביעה המפורשת של בית דין זה, בפסק הדין בערעור הראשון שניתן ביום 23.11.06, כי "בהחלטה מיום 1.12.05 מחק בית הדין האזורי את כתב התביעה המתוקן בשל כך שהמערער לא הגיש תצהירים משלימים בקשר לאותו כתב תביעה" וכי "הדיון מוחזר לבית הדין האזורי על בסיס החלטת בית הדין מיום 1.12.05". מרישומי מזכירות בית הדין הארצי הוברר, כי פסק הדין בערעור הראשון הומצא למערער ביום 10.12.06.

משכך הוא, אין עוד כל ספק כי למערער הייתה ידיעה מלאה וממשית על החלטת המחיקה ועל תוכנה, למצער, ממועד המצאתו של פסק הדין בערעור הראשון למערער.

16. מסקנת הדברים היא, כי משהוכח שהמערער ידע על תוכן ההחלטה, התקיימה בבירור תכלית ההמצאה ולא תשמע טענתו בדבר אי המצאה פורמאלית של ההחלטה גופה.

כמבואר לעיל, המערער ידע על מתן ההחלטה ותוכנה, בדבר מחיקת כתב התביעה המתוקן, במועד נתינתה ביום 1.12.05, וזאת, לפי ההודעה הטלפונית שמסרה לו מזכירות בית הדין האזורי. מכל מקום, ברי הוא כי למערער הייתה ידיעה מלאה וממשית על תוכן החלטת המחיקה, במועד הדיון הראשון בערעור בתאריך 23.11.06, ולכל המאוחר, במועד המצאת פסק הדין בערעור הראשון בתאריך 10.12.06.

משכך הוא, לא תשמע טענת המערער לפיה הומצאה לו החלטת המחיקה בתאריך 29.12.06, ככל הנראה במסגרת החלטתו של בית הדין האזורי על דחיית הבקשה לפסילת שופט, בה הורה למזכירות להמציא למערער את "פסק הדין מיום 1.12.05".

מניעות מהעלאת טענה בדבר מניין הימים ממועד ההמצאה

17.בפסק הדין בעניין סרביאן [5] ציינה השופטת פרוקצ'ה, כי "...במסגרת החובה הכללית לפעול בהליך הדיוני בתום^-לב, חובה על בעל^-הדין לפעול במסגרת מגבלות הזמן המוטלות על^-פי התקנות מאותו מועד שבו תוכנו של כתב^-בי^-הדין הגיע לידיעתו". לא כך פעל המערער. הערעור השני במסגרתו הועלו טענותיו נגד החלטת המחיקה, הוגש בתאריך 11.1.07.

ככל שידע על מתן ההחלטה ותוכנה ביום 1.12.05, או במועדים מאוחרים יותר, כמבואר לעיל, מנוע המערער מלהעלות טענה בדבר מניין המועדים ממועד ההמצאה, ולא ממועד הידיעה. ומכל מקום, זמנו של ערעור על ההחלטה חלף עבר זה מכבר.

גם אם נניח כי לראשונה ידע המערער על תוכן ההחלטה ידיעה ממשית וברורה, במועד המצאת פסק הדין בערעור הראשון, קרי ביום 10.12.06, הרי שאין כל ספק, כי ממועד זה ואילך, קמה בפניו מניעות מהעלאת טענה של מניין מועדים ממועד ההמצאה ולא ממועד הידיעה.

ודוק. העדפת כלל הידיעה על כלל ההמצאה, בנסיבות המקרה שבפנינו, עולה בקנה אחד עם "מלוא התכליות הראויות – עמידה על קיומם של הליכים משפטיים בתוך פרקי הזמן הקבועים בתקנות; מתן הזדמנות מלאה לבעל^-הדין שקיבל לידיו בפועל את כתב^-בי^-הדין, גם אם לא בדרך המצאה כדין, לפעול על^-פיו במסגרת המועדים המוגדרים בתקנות; מתן אפשרות לבעל^-הדין שכנגד להתגונן כראוי בטרם תחלוף תקופה ארוכה שבעטייה יתקשה בהבאת ראיותיו; קידום עניינה של מערכת השיפוט להכריע באופן סופי במחלוקות תוך זמן סביר ולהימנע מהותרתן בלתי פתורות לאורך זמן"[6].

18. התמלאו התנאים המצדיקים העדפת מועד הידיעה על פני מועד ההמצאה. זאת, ככל שנלקח בחשבון מועד ההמצאה המאוחר יותר, הוא מועד המצאת פסק הדין בערעור בראשון מיום 10.12.06. ממועד זה ואילך, ידע המערער על תוכן ההחלטה מיום 1.12.05 ומהותה. לאמור: שהתביעה המתוקנת נמחקה, והדיון נמשך על פי התביעה המקורית. למרות זאת, השתהה בהגשת הערעור, ככל שמדובר בטענות נגד החלטת המחיקה, והגיש אותו ביום 11.1.07.

19. למעלה מן הנדרש נציין, כי ככל שהחלטת המחיקה מהווה פסק דין ולא החלטה אחרת , המערער לא טען כלל לקיומו של "טעם מיוחד" לאיחור הקל בהגשת הערעור. וכבר נפסק, כי איחור של ימים בודדים או אף יום אחד בלבד בהגשת הערעור טעון תרוץ והצדקה[7]. ולא נוסיף. על כן, משאיחר המערער בהגשת ההליך הערעורי במועד מבלי שהצביע על טעם מיוחד המצדיק הארכת מועד, בדין נדחה ערעורו לרישום טיעוניו נגד החלטת המחיקה. וזאת, אף מבלי שנידרש לשאלה אם החלטת המחיקה, היא בבחינת "פסק דין" או "החלטה אחרת", שהערעור עליה הוא ברשות.

20.אשר לטענות המערער בנוגע ל"החלטות הדיוניות האחרות" שלא פורטו בכתב הערעור ובכתבי הטענות שהגיש, וטענותיו בקשר להחלטת בית הדין האזורי, בדבר אי דחיית מועד ההוכחות. בנדון זה, כדין קבעה הרשמת שככל שביקש המערער להלין על ההחלטות הדיוניות, היה עליו לנקוט בדרך של הגשת בקשת רשות ערעור לפי תקנה 74(א) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), תשנ"ב – 1991. משלא עשה כן, כדין נדחה הערעור לרישום אף בנוגע להחלטות אלה.

21. סוף דבר הערעור נדחה. המערער ישלם למשיבה, שכר טרחת עורך דין בסך 2,500 ש"ח בצירוף מע"מ בתוך 30 יום מהיום, שאם לא כן ישא סכום זה הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

ניתנה היום כו' באדר א' התשס"ח (3 במרץ 2008) בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.

נילי ארד, שופטת ורדה וירט ליבנה, שופטת רונית רוזנפלד, שופטת

נציג עובדים, מר שלום חבשוש נציג מעבידים, מר ישראל בן יהודה

[1] בשא 1788/06 רונית קלינגר נ' שלמה זקס, ניתן ביום 13.11.07 (להלן: עניין שלמה זקס). (ההדגשות להלן לא במקור – נ.א.).

[2] בר"ם 1299/02 תפנית אורטופדיה בע"מ נ' קופת חולים לאומית ואח', פ"ד נו(4) 769 ; וראו גם: רע"א 7724/04 לריסה גולקו נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, ניתן ביום 4.11.04.

[3] עאח 48/06 בית יוסף בע"מ ביה"ח גריאטרי סיעודי לאה רמון - שרה חן, ניתן ביום 15.8.07(להלן: עניין שרה חן), פסקה 10.

[5] רע"א 1415/04 יוסף סרביאן נ' ניסן סרביאן, פ"ד נט(2) 440 (להלן: עניין סרביאן)

[7] עא"ח 34/06 אלו אור בטחון בע"מ- מראוון ראבייה, ניתן ביום 9.11.06; עא"ח 28/07 איקה יעקובי – מדינת ישראל-משרד החינוך מחוז מרכז, ניתן ביום 26.6.07; עא"ח 19/07 חיים גלעד – צים חברת השייט הישראלית בע"מ, ניתן ביום 28.6.07