בית הדין הארצי לעבודה

עע 701008/98

בבית הדין הארצי לעבודה עע 701008/98

מאיר בנימין המערער

1. שר האוצר

2. הממונה על תשלום גמלאות במשרד האוצר

3. לשכת נשיא המדינה

4. אריה שומר המשיבים

בפני סגנית הנשיא אלישבע ברק, השופטת נילי ארד, השופט רמי כהן,

נציג עובדים מר אבישי ספיר, נציג מעבידים מר מיכאל אל-דור

בשם המערער : עו"ד יוסי ארנון, עו"ד אילת אשל

בשם המשיבים: עו"ד רינת ענתבי שפרן

פ ס ק ד י ן

סגנית הנשיא אלישבע ברק

המערער מלין על החלטת הממונה על הגמלאות באשר לחישוב משכורתו הקובעת לצרכי גמלה.

העובדות

א. נסיבות ותנאי פרישתו של המערער

החל מאפריל, 1964 עבד המערער בשירות המדינה, בבית נשיא המדינה, כנהגו האישי של נשיא המדינה ורכז תחבורה של בית הנשיא. בתפקידו זה עבד תחת פיקוחם של חמישה נשיאים. בשנת 1993, כאשר הנשיא עזר ויצמן נבחר לנשיאות, חדל המערער מלשמש כנהגו של הנשיא. הנשיא עזר ויצמן ביקש, עם כניסתו לכהונה, להעסיק נהג שהביא עמו. עם כניסת הנשיא ויצמן לתפקידו התחלף מנכ"ל בית הנשיא ובתפקיד זה החל לכהן מר אריה שומר, המשיב מספר 4 (להלן – מר שומר). מיום שחדל המערער לשמש כנהגו של הנשיא המשיך הוא להופיע בכל יום לעבודתו בבית הנשיא, החתים כרטיס נוכחות בתחילתו ובסופו של יום העבודה אך לא ביצע כל עבודה.

המערער קיבל בתקופה זו גמול בגין 100 שעות נוספות, בערך של 125%. בנוסף הוא קיבל תשלום בגין 44 שעות כוננות, כך שבסך הכל הוא קיבל תשלום בגין 169 שעות רגילות בנוסף למשכורתו (ערך של 125 שעות בגין 100 השעות הנוספות ועוד 44 שעות כוננות בשכר של 100%).

ביום 3.8.1993 התקיימה ישיבה בה אישר מר שומר למערער את גמול השעות הנוספות כאמור לעיל וכן 1000 שיחות טלפון לחודש. לגרסת המערער הציע לו מר שומר לפרוש לגמלאות אך המערער דחה הצעה זו.

א(1) סיכום ביניים

בתקופת "אי העבודה", בה לא עשה המערער כל דבר במקום עבודתו, קיבל המערער שכר מלא בגין משרה מלאה בתוספת 169 שעות, כל זה בגובה 100% שכר ומבלי שהמערער מילא טופס של שעות נוספות או שביצע הלכה למעשה עבודה מעבר לשעות העבודה הרגילות. הצעות העסקה אלטרנטיביות לא עלו יפה. לדברי המערער הן לא היו ריאליות.

א(2) המשא ומתן לפרישה מוקדמת לגמלאות

עם המערער התנהל משא ומתן על פרישה לגמלאות. שנה לאחר מכן, ביום 13.6.1994, במסגרת אותו משא ומתן, נשלח על ידי מר שלום גרניט, הממונה על השכר דאז, מכתב למר שומר כתגובה על מכתבו של מר שומר אליו. במכתב נאמר כי על דעת מ"מ נציב שירות המדינה אושר למערער לשם חישוב השכר הקובע לגמלה, ערך שעות כוננות גלובלית של 44 שעות חודשיות. מר גרניט ציין כי

"האישור הנ"ל ניתן כחריג מאחר ובשירות המדינה יש הבחנה ברורה בין שעות כוננות גלובלית לבין שעות כוננות מתוכננת. במשרדים בהם מופעלים כוננויות מתוכננות הם אינם פנסיונרים.

אבקש לפעול שבעתיד לא תהיינה כוננויות גלובליות לנהג האישי לנשיא המדינה.

לגבי השעות הנוספות אין אישור לצרפם לשכר הקובע לצורך חישוב הגמלה".

ביום 28.7.1994 כתב מר שומר למר גרניט מכתב בו ביקש לתקן את מכתבו הנ"ל של מר גרניט באופן הבא:

"הנדון: אישור יחידות כוננות חודשיות למר בנימין מאיר ... יציאה לגמלה – נהג אישי לנשיא המדינה

בהמשך לשיחתנו הטלפונית מהיום, אודה על אישורך בחוזה כי מכתבך אלי מיום 13.6.1994 יתוקן כדלקמן:

א. אושר למר בנימין מאיר 65 כוננויות חודשיות.

ב. כוננויות אלו יהוו חלק מלא ובלתי נפרד מרכיב גמלתו.

בתודה על שיתוף הפעולה.

...........

אריה שומר".

העתק ממכתב זה נמסר למערער. עינינו הרואות כי מר שומר הבין משיחתו עם מר גרניט כי מר גרניט אישר למערער 65 כוננויות חודשיות בשכר הקובע לצורך חישוב גמלתו. לאור זאת ביקש המערער להעלות את הדברים על הכתב ולחתום על סיכום דברים. הדבר נעשה במסמך הקרוי "סיכום ישיבה" ונחתם על ידי מר שומר והמערער ביום 10.8.1994. אותו סיכום מעלה על הכתב את שהוסכם בין הצדדים הקרוי "בנימין מאיר – יציאה לגמלאות". באותו מסמך נרשמו הדרגות שיקבל המערער במועדים שונים. נרשם שלמערער מגיעה גמלה בגובה 60% ונאמר בו: "טיפול בהגדלת אחוזי גמלה גבוהים יותר עד קרוב ל-70% גמלה". הסעיף האחרון באותו סיכום ישיבה אומר כדלהלן:

"נתקבל אישור האוצר להכללת 65 כוננויות חודשיות ברכיב הפנסיה. (כוננות אחת שווה 5.3 שעות כוננות. דהינו קבלת 344.3 שעות כוננות חודשיות לפי 100% ערך שעה בפנסיה)".

כאמור חתומים על מסמך זה מנכ"ל בית הנשיא, מר אריה שומר, והמערער.

יומיים קודם לכן ביום 8.8.1994, נשלח למר שומר מכתב ממר גרניט, ובו נאמר:

"בהמשך למכתבי הנ"ל [מכתב מיום 13.6.1994 הדן ב-44 כוננויות גלובליות – א.ב.] יש לתקן מ-44 שעות חודשיות ל-65 שעות חודשיות, וזאת על פי מכתבך מיום 23.7.94 שבו הנך מציין שלמר בנימין מאיר אושרו 65 כוננויות חודשיות".

המכתב של מר גרניט מיום 13.6.1994, שבהמשך לו נכתב מכתב זה, מאשר 44 כונניות חודשיות גלובליות. מכתבו של מר שומר אליו מתייחס ל-65 כונניות גלובליות, ומר גרניט אכן מציין כי במכתבו זה של מר שומר נרשם כי אושרו בעל פה 65 כוננויות גלובליות במקום 44 כוננויות חודשיות, אלא שבמשפט הראשון הוא מדבר על 65 שעות חודשיות. המכתב אותו הוא מאשר הוא מכתבו של מר שומר המדבר על 69 כוננויות גלובליות חודשיות.

בחודש נובמבר, 1994 קיבל המערער העתק ממכתבו של עורך דין חיים אשכנזי אל הגברת טרנר, ראש תחום הגמלאות בחשב הללי, בו נאמר כי הגדלת הכוננויות תיכלל במשכורת הקובעת לצורכי גימלה. משכך כתב מר שומר ביום 4.12.1994 לחשב בית הנשיא כי שכרו של המערער מתוקן מיום 1.10.1994 באופן שיבוטלו רכיבי השעות הנוספות ושעות הכוננות הכלולים בתוכו ובמקומם יקבל המערער 65 כוננויות חודשיות כאשר כל אחת שווה ל-5.3 שעות כוננות. שינוי זה הותנה בפרישתו של המערער לגמלאות.

ביום 30.11.1994 נכתב על ידי מר שומר מסמך אחרון בטרם פרישה. המסמך כונה "הודעה על הפסקה עבודה". במסמך זה צויינה תקופת העבודה – 31.12.1994-1.4.1964. הסעיף האחרון באותה הודעה מכונה "פיצויים והטבות פרישה" והוא מציין:

"יש לכלול במשכורת הקובעת לצורכי גימלה 65 כוננויות חודשיות. כוננות חודשית אחת שווה ל-5.3 שעות כוננות וזאת במקום 44 שעות כוננות המקבל היום".

ביום 27.12.1994 זומן המערער למשרדו של המנכ"ל והמנכ"ל, מר שומר, נפרד מהמערער עם סיום עבודתו של המערער.

למחרת, ביום 28.12.1994, שמע המערער "שמועות נוספות", כלשון פסק הדין האזורי. הוא ביקש פגישה עם המנכ"ל. בישיבה זו השתתפה גם חשבת בית הנשיא, הגברת ויסנזיל. בסיכום ישיבה זו נרשם כי אין המנכ"ל "יכול לעמוד ב-65 כוננויות כפול 5.3 שעות לכל כוננות ומוכן לבטל את הסיכום לחזור למצב שלפני ההתדיינות לפרישה לגימלה ובני יועסק כנהג ויקבל משימות". המערער באותה פגישה ציין כי הופחתו 300 שעות בתלוש השכר של דצמבר 1994 וכי יש בעייה עם ימי המחלה. המערער ביקש להיוועץ ולא להתייחס עוד לכך עד לאחר היוועצות.

בגימלה ששולמה למערער בינואר, 1995 נכללו 65 שעות כוננות ולא 65 כוננויות בנות 5.3 שעות כל אחת, כפי שהתחייב מכל המסמכים וההסכמים המוזכרים לעיל.

המערער טען בבית הדין האזורי כי אין זה נכון שהוצע לו לחזור לעבודה וכי מנכ"ל בית הנשיא התפלא על החזרה של המדינה מההתחייבות. הגברת ויסנזיל, אשר הכינה תרשומת בעת השיחה, העידה כי הדברים נאמרו על ידי מר שומר.

מר שומר לא חלק על רוב דברי המערער ופירט כי ביום 13.6.1994 קיבל אישור מהממונה על השכר מר גרניט על דעת ממלא מקום נציב שירות המדינה מר פרלשטיין לצרף לשכרו הקובע של המערער 44 שעות כוננות גלובליות חודשיות ולא אושר צירוף רכיב השעות הנוספות כרכיב קובע למשכורת. בעקבות זאת פעל מר שומר, לדבריו, אצל מר גרניט וביום 8.8.1994 אושרו הגדלת רכיב שעות הכוננות מ-44 ל-65 שעות וכי במכתב מר גרניט אכן מצויין בשינוי ממכתבו הוא כי השכר הקובע יתוקן ל-65 שעות כוננות חודשיות ולא כפי שכתב המנכ"ל – 65 כוננויות חודשיות.

ב. פדיון ימי מחלה

מר שומר העיד כי אמר למערער שמאחר והוא פורש בטרם הגיעו לגיל 55 הוא אינו זכאי לפדיון ימי מחלה, ברם ציין כי יעשה מאמץ לקבל אישור לפדותם.

המערער טען שבפגישה האחרונה עם מר שומר, בה נאמר לו שהמדינה לא תעמוד בהתחייבויות האמורות, נאמר לו גם שבאשר לפדיון ימי מחלה אין בעייה והם ישולמו כפי שסוכם.

תביעתו של המערער

א. המערער מבקש לקבוע כי משכורתו הקובעת לעניין סעיף 12 לחוק שירות המדינה (גימלאות) [נוסח משולב], ה'תש"ל-1970 (להלן – חוק הגמלאות), כוללת 334.5 שעות, שהן 65 כוננויות חודשיות. על תשלום זה להשתלם בדיעבד לתקופה החל מינואר, 1955 בתוספת פיצויי הלנה או הצמדה וריבית כחוק.

ב. לחלופין תבע התובע כי יקבע שמשכורתו הקובעת לצורך חוק הגימלאות כוללת תשלום עבור 65 שעות כוננות ו-100 שעות נוספות גלובליות לפי 125%, כפי ששולם למערער קודם לתיקון.

ג. המערער תבע הפרשי שכר בצירוף פיצוי הלנתם או לחלופין בצירוף הפרשי הצמדה וריבית.

ד. המערער תבע תשלום בגין 766 ימי מחלה שלא נוצלו מחושבים על בסיס המשכורת האחרונה וצירוף הפרשי הצמדה וריבית.

הגנתה של המדינה

המדינה טענה בכתב ההגנה כי הן למר שומר והן למערער היתה טעות בהבנת הנקרא.

פסק דינו של בית הדין האזורי

בית הדין האזורי (מפי השופט ארי תיבון ונציג הציבור א. שיטרית בנו/1-6) התייחס לעניין 65 הכוננויות באמרו, כי "האחד דיבר בשעורים והשני ענה לו בחיטים כיוון שאין דומות 65 שעות למכפלה של 65 ב-5.3 שעות".

בית הדין האזורי קבע כי האישור ברור וכי המנכ"ל טעה בהבנת הנקרא. בית הדין קבע כי אין ספק שלא אושרה על ידי הממונה על השכר והמשנה לנציב שירות המדינה הכללת 65 כוננות, היינו, 344.5 שעות אלא רק 65 שעות כוננות. ההפרש מהותי. בית הדין האזורי לא הגיע למסקנה מי זימן את הישיבה ביום 28.12.1994, אותה ישיבה שזומנה באשר לאחר שהמערער חתם על ההסכם והצדדים נפרדו זה מזה, שמע המערער שמועות על הכוונה שלא לקיים את המובטח. בית הדין מציין – "למעשה אין הבדל מהותי מי זימן את הישיבה אך היה נעים לדעת זאת, מהבחינה האנושית של השתלשלות העניינים – אך כאמור 'תשבי יתרץ קושיות'". ואכן אין הדבר רלוונטי. בית הדין האזורי קובע כי אין ספק שאושרו למערער 65 שעות ולא 65 כוננויות. בית הדין האזורי קובע, כי משנאמר למערער שהוא יכול לחזור בו מהסכם הפרישה המוקדמת ולמלא משימות שונות היתה הברירה בידו. המערער בחר לפרוש. אין ספק לדעת בית הדין, כי המערער חש עצמו מרומה ותגובתו האמוציונלית מובנת. ברם בית הדין קבע כי תגובה אמוציונלית אינה תגובה שיש לה השלכות משפטיות. משהמערער בחר לפרוש, ותהא הסיבה אשר תהא, שכרו הקובע הוא השכר כפי שנקבע. בית הדין מציין כי גם המערער וגם מנכ"ל בית הנשיא, מר שומר, עשו את אותה שגיאה בהבנת הנקרא, הבנת מכתבו של הממונה על השכר. שניהם קראו, לדברי בית הדין, ממשאלות לבם.

הדבר נכון גם לעניין פדיון ימי מחלה.

בית הדין מסכם את מסקנתו ואומר כי נראה לו שהיתה כאן טעות הדדית של הצדדים באשר לתנאי הפרישה שאושרו למערער ומשנתבררה הטעות וניתנה למערער האפשרות לחזור מההסכם הוא בחר שלא לעשות זאת.

בית הדין קבע אם כן שאין מנוס מלדחות את תביעתו של המערער. בית הדין לא השית על המערער הוצאות לאור נסיבות העניין.

ההתייחסות אל המערער ערב פרישתו המוקדמת לגמלאות

המערער עבד כנהגם של נשיאי המדינה לדורותיהם החל מאפריל, 1964. הנשיא עזר ויצמן החל את כהונתו כנשיא המדינה בשנת 1993. הוא הביא עמו נהג אישי ועל כן הודיע עם בואו שאין לו צורך בשירותיו של המערער. גישה זו בעייתית בעיני, ולמעשה אינה לגיטימית. חוק שירות המדינה (מינויים), ה'תשי"ט-1959, קובע מה הן המשרות שאינן צריכות מכרז בהיותן מה שקרוי "משרת אמון". אלו משרות של מי שעובד בצורה מאד צמודה עם מעסיקו. עם זאת גם העברה מתפקיד של בעל "משרת אמון" אינה פטורה מנימוקים ענייניים. עצם העובדה שלבעל משרה שנכנס לתפקיד יש "איש משלו" או שהעובד הקודם אינו נושא חן מלפניו מנימוקים לא ענייניים, אין בה די. ציין סגן הנשיא סטיב אדלר:

"תכליתה של החקיקה שדנה במינויים בשירות הציבורי היא, בין היתר, למנוע פיטורים ומינויים משיקולים פוליטיים, או שיקולים זרים אחרים עקב חילופי השלטון. על כן, נקבעו בחקיקה נורמות לגבי העברת עובדים מתפקידם ומינוי עובדים במקומם, והדבר חשוב במיוחד לגבי עובדים בכירים, שמתוקף תפקידם עשויים למצוא את עצמם במצב של התנגשות עם נבחרי הציבור, כמו ראש המועצה במקרה שלפנינו.

מינויים של עובדים על פי כישוריהם מקדם את השמירה על טוהר המידות בשירות המדינה ובשירות הציבורי בכלל. על כן, הוקם השירות הציבורי הבלתי תלוי שדאגתו הראשונה תהיה לשרת את הציבור" (דב"ע נה/3-107 המועצה המקומית ירוחם (המשיבה שכנגד) - פנחס נבון (המערער שכנגד) פד"ע לא, 546).

נהג אישי אמנם עובד בצמידות עם מעסיקו ברם קביעה על אי התאמתו למעסיקו יכולה לנבוע אך מנימוקים רלוונטיים. נימוקים רלוונטיים כשמדובר בנהג יכולים להיות לדוגמא ממצאים לפיהם הנהג אינו דיסקרטי, הן בשמירה על פרטיות מעסיקו, הן בשמירה על סודיות והן בהתערבות בשיחות. יתכן שיש לו בעיות פיסיות הגורמות לאי נעימות ולסבל פיזי להמצא עמו במכונית במשך שעות. נימוקים מעין אילו עשויים להוות נימוקים סבירים ולגיטימיים להפסקת קשר עם נהג בעל "משרת אמון". שאם לא כן אין נימוק להחלפת נהג עם היכנסו של בעל משרה חדש לתפקיד. עובד אינו חפץ, הוא אינו פיון על לוח שחמט, שניתן להזיזו מעת לעת ללא נימוק מספיק. קנה המידה לקביעה אם הנימוק מספיק צריך להיות חמור וקפדני ביותר. יש לקחת בחשבון השיקולים גם את ויתקו וגילו של העובד. יש לבחון האם היו תלונות קודמות על אותו עובד. האם מעבידיו הקודמים התלוננו על בעיות בנוכחותו במכונית בה הם נוסעים. למצער יש לבחון את תיפקודו בטרם מעבירים אותו מתפקידו. עמדתי על כך במקום אחר:

"עובד אינו חפץ שניתן להעבירו ממקום למקום, שניתן יום אחד להכניסו למקום עבודה ולמחרת להוציאו משם. עובד אינו חפץ, עובד אינו קניינו של המעביד. עמדתי במקום אחר על כך:

'בעליו של מפעל הוא בעל הקניין בו. כבעל קניין יש לו הכוח להיפטר מקניינו ולהעבירו לאחר, כוח כלפי כולי עלמא, in rem, ואין לאיש זכות למנוע זאת ממנו. בעליו של מפעל אינו בעליו של העובדים במפעל. לא העובדים ולא כוח העבודה שלהם, הם קניינו של המעביד. העבדות, שראתה בעובד קניינו של המעביד, פסה מן העולם ואינה חוקית עוד. לכל היותר ניתן לראות בכוח העבודה של העובד קניינו של העובד אותו הוא משכיר למעביד' (דב"ע נד/4-1ההסתדרות הכללית של העובדים בא"י נגד התעשייה האווירית לישראל בע"מ ורמת"א בע"מ; דב"ע נד/4-3 התעשייה האווירית לישראל בע"מ ורמת"א נגד ההסתדרות הכללית של העובדים בא"י, פד"ע כט, 501).

המשמעות של האמירה שעובד הוא 'סטטוס' אינה אך באשר למהות היחסים. היא גם אומרת שמדובר במעמד מיוחד במינו. מעמד היוצר קשר רב צלעות, קשר בין המעביד למקום העבודה שהוא קניינו, קשר בין העובד למעביד, בו המעביד מספק את מקום העבודה ומשלם את השכר והעובד מעמיד לרשות המעביד את כוח העבודה שלו, וקשר של העובד למקום העבודה. קשר אחרון זה אינו ערטילאי. לעובד זכות מעין קניינית על מקום העבודה. זו אינה זכות שמעביד יכול לנהוג בה ככל העולה על רוחו, בשרירות. (ע"ע 375/99 החברה הכלכלית פיתוח כפר מנדא (1997) בע"מ מוחמד זידאן, יו"ר החברה הכלכלית כפר מנדא בע"מ - עבד אלחמיד ג'אבר (פד"ע לה, 245).

זאת ועוד. החירות לעבוד פירושה השתכרות נאותה לעובד ולבני משפחתו לשם מחיה בכבוד. אך אין זה הכל. הזכות לעבוד היא גם הזכות ליהנות מהעבודה, לעסוק בשטח בו העובד מיומן ולהתקדם בשטח זה. עמדתי על כך בעניינה של לאה לוין (ע"ע 359/99 לאה לוין - רשות השידור, פד"ע לו, 400, 408 מול האות א):

"הזכות לעבוד היא זכות העומדת בנפרד מהזכות להשתכר בכבוד. שתי זכויות אלו עומדות זו לצדה של זו ואין האחת ממעיטה מרעותה. שתיהן הן זכויות חברתיות הכלולות בחוקות בן יש פרק על זכויות חברתיות. שעה שהזכות להשתכר, לקיום מינימלי, עשויה לבוא על פתרונה על ידי כללים סוציאליים כמו דמי אבטלה והבטחת הכנסה, אין ההטבות הסוציאליות מרפאות פגיעה בזכות לעבוד. לעובד זכות מעין קניינית לעבודה. יש לו הזכות לא רק להשתכר בכבוד אלא גם ליהנות מהעבודה, לעסוק במה שהוא מיומן בו, לעסוק במלאכה ולא ללכת בטל. ברי שזכות זו, ככל זכויות האדם, אינה זכות מוחלטת (ראה דעתי בעע 300353/97 מדינת ישראל - משה נהרי – טרם פורסם; פסק דיני בבית הדין האזורי בתב"ע נד3-289/ (י-ם) ד"ר אורלי פרט – ד"ר עמיצור פרקש ואחרים).

החירות לעבוד במובנה זה גורמת לאדם להיות בעל הערכה עצמית; החירות לעבוד במובנה זה גורמת לאדם להיות מוערך על ידי הסובבים אותו, משפחתו וידידיו; היא משנה את סביבתו החברתית. עמד על כך פרופסור Kenneth L. Karst מהאוניברסיטה של קליפורניה (The Coming Crisis of Work in Constitutional Perspective ; הרצאה פומבית שפורסמה ב-82 Cornell L. Rev. 523, March, 1997):

“The idea that we become our jobs has another dimension [ מלבד ההערכה העצמית של העובד - א.ב. ]: the work we do affects other people’s evaluation of us”.

הנה כי כן הבאת עובד, ובעיקר עובד ותיק, לכך שהוא ישב, לאחר עשרות שנות עבודה, בחוסר מעש, היא פגיעה קשה בסיפוק מהעבודה, בהערכה העצמית של האדם ובהערכת הסובב אותו, משפחתו והחברה. על כן יש לבחון את מהות השיקולים להעברת עובד מתפקידו בו עסק במשך קרוב לשלושים שנה ולבחון האם הנימוקים עומדים במבחן המידתיות כאשר שיקולי שני הצדדים נשקלים במלואם. הוספתי על כך בעניין כפר מנדא הנ"ל:

"יש לבחון על כן האם הפיטורין היו כדין, וזאת בשני שלבים. האחד, האם היה נימוק לגיטימי רלוונטי לפיטורים, והשני, גם אם היה נימוק כזה, האם השיקולים של המעביד היו סבירים ומידתיים (ראה דיון על כך - Simon Deakin and Gillian S.

Morris “Labour Law” Buterworth, London, Dublin, Edinburgh 1995, par 5.5 Fairness of Dismissal, p. 411 ואילך).

אין על כן לקבל את טענת המדינה לפיה "... נשיא המדינה זכאי לקבוע מי יהיה נהגו האישי", הא ותו לא. המדינה לא הצביעה על כל נימוק ענייני להעברת המערער מתפקידו.

משהועבר המערער מתפקידו עם כניסתו של הנשיא עזר וייצמן לתפקיד, אושרו למערער תנאים מיוחדים לתקופת "אי עבודה", תקופה בה למעשה לא עשה דבר – 100 שעות נוספות מחושב לפי 125% משכרו ו-1000 שיחות טלפון.

אין לנו אפשרות לבדוק את מדיתיות הנימוקים להעברת המערער מתפקידו באשר המדינה לא הציגה כל נימוקים מלבד הטענה הגורפת שלנשיא מותר לבחור את הנהג. אשר על כן העברתו של המערער מתפקידו לא היתה כדין.

ההסכם בין המדינה למערער באשר לתנאי הפרישה

א. השכר הקובע לצורך הגימלה

משהעבירו את המערער מתפקידו לאחר תקופת שירות כה ארוכה, כשלושים שנה, וממילא גיל מתקדם, היה לגיטימי לנסות ולהסכים עמו על תנאי פרישה מיוחדים. מכל מקום לא בכך עסקינן אם סביר היה הדבר אם לאו. השאלה היא איזה הסכם נכרת בית הצדדים, היינו, בין המדינה למערער.

המדינה טוענת כי משרד האוצר ונציב שירות המדינה הם המאשרים זכאות לגמלה. אלה לא ידעו שמר שומר והמערער הגיעו לסיכום שונה. מר שומר אינו מוסמך להגיע להסכם עם המערער אלא נציגות שירות המדינה ומשרד האוצר. על פי הטענה מר שומר והמערער טעו בהבנת הנקרא.

א(1) למה הסכימה המדינה

אנו עוסקים בהסכם פרישה שנכרת בין המדינה למערער. מר שומר אשר היה הפונקציונר אשר ניהל את המשא ומתן עם המערער, הציע הצעות שונות למשרד האוצר באמצעות הממונה על השכר, בן גם הצעה ל-65 כוננויות. כזכור פנה מר שומר לממונה על השכר ביום 28.7.1994וביקש לתקן את מכתבו של הממונה, מר גרניט, הדן ב-44 שעות כוננות, באופן הבא:

"הנדון: אישור יחידות כוננות חודשיות למר בנימין מאיר ... יציאה לגמלה – נהג אישי לנשיא המדינה

בהמשך לשיחתנו הטלפונית מהיום, אודה על אישורך בחוזה כי מכתבך אלי מיום 13.6.1994 יתוקן כדלקמן:

ג. אושר למר בנימין מאיר 65 כוננויות חודשיות.

ד. כוננויות אלו יהוו חלק מלא ובלתי נפרד מרכיב גמלתו".

ביום 8.8.1994, כתב מר גרניט, הממונה על השכר, למר שומר:

"בהמשך למכתבי הנ"ל [מכתב מיום 13.6.1994 הדן ב-44 כוננויות גלובליות – א.ב.] יש לתקן מ-44 שעות חודשיות ל-65 שעות חודשיות, וזאת על פי מכתבך מיום 23.7.94 שבו הנך מציין שלמר בנימין מאיר אושרו 65 כוננויות חודשיות".

משיחות הטלפון עם מר גרניט וממכתב זה הבין מר שומר, הוא איש דברו של המערער, כי פנייתו של מר שומר לאשר למערער 65 כוננויות ולא 65 שעות, אושרה. במכתבו של מר גרניט מוזכר האישור, פעם כ-65 שעות כוננות ופעם כ-65 כוננויות חודשיות. זאת בהמשך להסכמה שהיתה בין מר גרניט למר שומר טלפונית.

א(2) תוכן ההסכם בין הצדדים באשר לשכר הקובע לצורך חישוב הגמלה

בין המדינה למערער נכרת הסכם. התנהל משא ומתן באמצעות מר שומר, והיה קיבול של משרד האוצר באישור נציב שירות המדינה. מכתבו של מר גרניט המסכם את המוסכם עם מר שומר מדובר פעם ב-65 שעות ופעם ב-65 כוננויות כאשר המשא ומתן נוהל סביב כוננויות. לא נאמר בשום מקום כי לא אושרו 65 כוננויות. המדינה טוענת כי מר שומר טעה בהבנת המוסכם על ידי משרד האוצר ונציב שירות המדינה. זאת אין לקבל. את הקיבול להצעה עשה בשם משרד האוצר הממונה על השכר, מר גרניט. מכתבו של מר גרניט אינו בהיר. הוא מהווה סיכום של שיחה טלפונית עם מר שומר, אשר מצדו התייחס ל-65 כוננויות חודשיות, ועושה שימוש בשני המושגים כאחד. הוא אם כן דו משמעי. המדינה לא מבצעת קיבול של הסכם בלשון חידה. מר שומר הבין מכך שהיה קיבול לתנאים שהוא הציע למערער ושעליהם דיבר עם מר גרניט. שינוי מההצעה של מר שומר היתה צריכה להאמר במפורש, ולא כסיכום לשיחה ביניהם. כך או כך הקיבול אינו יכול להיות דו משמעי ובלתי בהיר. מר שומר הבין כי מדובר ב-65 כוננויות כהמשך לשיחות הטלפוניות. המערער היה רשאי להבין זאת. הדבר נרשם בסיכום הסופי – מסמך שנרשם על ידי מר שומר וסיכם את שהובטח למערער באמצעותו. המסמך המכונה "הודעה על הפסקת עבודה", בסעיף - "פיצויים והטבות פרישה", אומר:

"יש לכלול במשכורת הקובעת לצורכי גימלה 65 כוננויות חודשיות. כוננות חודשית אחת שווה ל-5.3 שעות כוננות וזאת במקום 44 שעות כוננות המקבל היום".

זהו ההסכם. זו היתה ההצעה. הקיבול על ידי הממונה על השכר נעשה בלשון דו משמעית. כאמור המדינה לא מבצעת קיבול בלשון חידה. עליה לקיים את שהובטח גם אם היתה טעות מצידה.

משנכרת ההסכם אין נפקות לטענת המדינה כי המערער סרב לבטל את ההסכם, לשוב לעבודה ולקבל על עצמו משימות שונות שתוטלנה עליו. הדבר לא עולה מפסק דינו של בית הדין האזורי. אך גם אם כך היה הדבר, כדין פעל המערער, באשר נכרת עמו הסכם ולא היה צידוק לחזרה ממנו. מעבר לכך אין מבטלים הסכם שנכרת בשיחה אקראית.

המדינה לא טענה שמר שומר לא היה מוסמך לחתום על ההסכם. המדינה גם לא טענה לטעות משותפת, כפי שקבע בית הדין. לא ברור משותפת למי. לא מדובר כאן כלל בטעות משותפת. אך אין צורך להתייחס לכך. נכרת חוזה על ידי קיבול שנעשה על ידי הממונה על השכר.

אין זכר לטענת טעות בכתב ההגנה. כל שהמדינה טענה הוא כי מר שומר והמערער טעו בהבנת הנקרא וכי היתה בידי המערער הברירה לחזור בו מההסכם.

הסכם שנכרת בגין טעות אינו מתבטל מעצמו. כך לא מבטלים הסכם בגין טעות. סעיף 14 לחוק החוזים (חלק כללי), ה'תשל"ג-19731 קובע:

טעות

14(א) מי שהתקשר בחוזה עקב טעות וניתן להניח שלולא הטעות לא היה מתקשר בחוזה והצד השני ידע או היה עליו לדעת על כך, רשאי לבטל את החוזה.

(ב) מי שהתקשר בחוזה עקב טעות וניתן להניח שלולא הטעות לא היה מתקשר בחוזה והצד השני לא ידע ולא היה עליו לדעת על כך, רשאי בית המשפט, לפי בקשת הצד שטעה, לבטל את החוזה, אם ראה שמן הצדק לעשות זאת; עשה כן, רשאי בית המשפט לחייב את הצד שטעה בפיצויים בעד הנזק שנגרם לצד השני עקב כריתת החוזה.

(ג) טעות אינה עילה לביטול החוזה לפי סעיף זה, אם ניתן לקיים את החוזה בתיקון הטעות והצד השני הודיע, לפני שבוטל החוזה, שהוא מוכן לעשות כן.

(ד) "טעות", לענין סעיף זה וסעיף 15 - בין בעובדה ובין בחוק,

להוציא טעות שאינה אלא בכדאיות העיסקה.

אנו דנים בטענה לפי סעיף 14(ב). על צד הטוען לטעות לבקש את ביטול החוזה מהערכאה המתאימה – בית משפט או בית הדין, ולקבל את תגובת הצד השני. בענייננו לאחר חתימת ההסכם "שמע המערער שמועות". טענה זו שהיה בידי המערער לבטל את החוזה ולשוב לעבודה אין לקבלה. לא זה הדרך בו מתבטל חוזה. מי שרצה לבטלו היא המדינה. לא כך היה עליה לנהוג. סעיף 14(ב) לחוק החוזים קובע כי אם אכן היתה טעות, יכול הצד שטעה לפנות לבית המשפט ולבקש את ביטול החוזה. זהו ביטול שבשיקול דעת בית המשפט. שיקול דעת לביטול הסכם שנכרת מופעל במקרים יוצאים מן הכלל, כגון, כאשר ההסכם נעשה תוך הטעייה של הצד השני. הביטול בודאי שלא תלוי אך ברצונו של מי שמבקש לבטל את ההסכם. עליו לפנות לבית המשפט לצורך ביטולו. בענייננו הצד שטוען כי טעה כלל לא פנה לבית הדין בבקשה לביטול ההסכם. כל שהוצע למערער הוא הסכם חדש, לפיו יוותר מרצונו על ההסכם הקודם ויכרות הסכם בתנאים חדשים. לכך לא הסכים המערער. הוא היה זכאי שלא להסכים לכרות הסכם בתנאים חדשים.

הנה כי כן, משנכרת החוזה לא היה מקום לומר למערער כי הוא רשאי לחזור בו אם רצונו בכך.

ודוק. אמנם מדובר בתנאים הקרויים על ידי בית הדין האזורי כתנאים מפליגים, ברם יש לזכור מה היה הרקע להסכם. עבודתו של המערער הופסקה לאחר שהועבר מתפקיד בו כיהן כשלושים שנה, וזאת ללא כל נימוק ענייני. הוא ישב בחוסר מעש. קודם לכך עבד שעות רבות ותוגמל בהתאם. בעת שהיה בחוסר מעש קיבל תוספות שונות על מנת לפצותו על כך. תוספות אלו כולן הורדו בגמלה. תחת זאת קיבל תוספת של כוננויות. תכלית הגמלה היא לשמר במידת האפשר את מצבו של האדם בטרם פרש. בזוכרנו את הרקע ואת העובדה שהמערער נאלץ לפרוש בגיל בו קשה למצוא עבודה אחרת, אין לראות בחוזה שנכרת משום חריג.

כך או כך, ההסכם נכרת ויש לכבדו.

ב. פדיון דמי מחלה

אשר לפדיון דמי מחלה, נאמר למערער כי אין אפשרות לאשר לו את פדיון דמי המחלה מפאת גילו. לא נכרת הסכם שונה. אמנם בפנינו הודיעה המדינה כי תבחן דבר זה אך זאת לא עשתה.

הערעור בעניין פדיון דמי מחלה נדחה.

הערעור מתקבל בשאלת השכר הקובע לצורך חישוב הגמלה ונדחה באשר לפדיון דמי מחלה.

המדינה המשיבה תשלם את ההפרשים בגימלתו של המערער לפי 69 כוננויות חודשיות ולא 69 שעות כוננות וזאת מיום פרישתו כשלסכום מצורפים הפרשי הצמדה וריבית כחוק לגבי כל סכום מהיום בו הוא היה אמור להשתלם.

לחוות דעתו של השופט רמי כהן

קראתי בעיון את חוות דעתו המקיפה של חברי השופט רמי כהן. צר לי אך נראה לי שאנו מתדיינים בשני מישורים שונים לחלוטין. מהבחינה המשפטית נכרת הסכם בין המדינה למערער באישור הממונה על השכר ונציבות שירות המדינה. ההסכם נעשה לאחר משא ומתן ממושך. את המשא ומתן ניהל מר שומר כאיש קשר בין המערער לפונקציונרים המוסמכים לכך במדינה. לבסוף פעל מר שומר על פי הקיבול שנעשה על ידי הממונה על השכר. הממונה על השכר התייחס בקיבול בשני לשונות, האחד, 65 שעות כוננות, והשני, 65 כוננויות. כפי שהבהרתי, זהו הקיבול של המדינה לאחר משא ומתן ממושך. מר שומר התייחס לכוננויות ולא לשעות כוננות. הקיבול על ידי הממונה על השכר מעורפל. המדינה, כאמור אינה יכולה לעשות קיבול בחידות. לכן יש לראות בהתייחסותו של מר גרניט, הממונה על השכר, גם ל-65 כוננויות כקיבול ההצעה של 65 כונניות שהוצעה באמצעות מר שומר. אתייחס לכן לקביעותיו של חברי השופט רמי כהן. לכן לא התייחסתי לשאלה אם היתה כאן שליחות נחזית על ידי מר שומר. אם כי בעיני יש שליחות נחזית. לא היה לי גם צורך להתייחס לכך שהסכם יש לפרש כנגד המנסח. כל אלו נכונים לדעתי אך אינם נחוצים לי כאשר בעיני נכרת הסכם. הקיבול של המדינה לא היה בהיר והמערער, וגם מר שומר, רשאים היו להבינו בדרך שהבינוהו. משנכרת ההסכם לאחר משא ומתן ממושך והעוול שנעשה למערער, לא היה מקום להציע למערער לחזור בו ובודאי שהמדינה לא יכולה לבטל את ההסכם חד צדדית.

אתייחס לנקודות המשפטיות אליהן התייחס חברי השופט רמי כהן. ראשית לכך שכוננויות אינן נכללות, על פי האמור בתקשי"ר, בשכר הקובע לצורך גמלה. דבר זה מקובל עלי. אך הוא אינו רלוונטי לכאן. הכוננויות, או שעות הכוננות, לא הובטחו למערער מכוח התקשי"ר. הן הובטחו לו בגין נסיבות סיום עבודתו והרקע לעבודתו קודם לכן. אין לכן כל משמעות לכך שבתקשי"ר נקבע שתוספות אינן כלולות בשכר הקובע לצורך גמלה. אין אנו דנים בשכר הקובע מכוח התקשי"ר. התקשי"ר הוא התחייבות של המדינה לכל אחד מעובדיה. אנו דנים בהסכם ספציפי שנעשה עם המערער לאור הנסיבות המיוחדות של סיום עבודתו. אין לכך כל קשר לשאלה אם תוספות נכללות בתקשי"ר אם לאו. לא בכך עסקינן. אף חברי הגיע למסקנה זו בקובעו כי

"מכל מקום, חילוקי הדעות המתעוררים בנוגע ליישום המבחן האם רכיב שכר הוא פיקטיבי אם לאו, אינם מתעוררים במקרה דנן; זאת לאור האישור שניתן על ידי מר גרניט בתיאום עם מר פרלשטיין – מ"מ נציב שירות המדינה, להכללת 65 שעות כוננות ב'משכורת הקובעת' לצורך חישוב שיעור הגימלה".

מקובלים עלי דבריו אלו של חברי השופט רמי כהן. חברי מסכים אם כן ששאלת הלגיטימיות של הכללת תוספות בשכר הקובע אינה רלוונטית. גם הוא רואה באישור הממונה על השכר ומ"מ נציב שירות המדינה קיבול ההסכם. אלא שחברי מבקש לקבל רק את החלק במכתבו של מר גרניט לפיו מדובר ב-65 שעות כוננות שעה שבעיני כאשר שתי האופציות נאמרו רשאי היה מר שומר להבין כי הקיבול נעשה לגבי הצעתו הוא במשא ומתן. מר שומר דיווח כך למערער. לאור הקיבול המעורפל שנעשה על ידי הממונה על השכר, היה הדבר לגיטימי.

אשר למסקנתו של חברי השופט רמי כהן לפיה לא מי שמוסמך לאשר את גובה הגימלה הוא שאישרה, על פי דבריו של השופט כהן כפי שהובאו לעיל, אין לקבלה. חברי עצמו כותב שמי שאישר בסופו של דבר את השכר הקובע לצורכי פנסיה היה מר גרניט בהיוועצות עם מי שמוסמך מטעם נציבות שירות המדינה. מר שומר היה אמנם איש דברו של המערער. רק באמצעותו נוהל המשא ומתן. אך לא מר שומר אישר את הגמלה אלא המוסמכים לכך. לכן אין לקבל את הניתוח לפיה ההבטחה המנהלית נעשתה על ידי מי שלא היה מוסמך לכך, היינו, מר שומר.

לאור מסקנתי כי מר גרניט עשה את הקיבול במכתב מעורפל, אין לי צורך, כפי שציינתי, לדון בשאלה אם מר שומר היה שלוח נחזה, אם מדובר בשליחות נחזית. הקונסטרוקציה המשפטית פשוטה – מר שומר אמנם היה מי שניהל את המשא ומתן מאחר ולמערער לא היתה גישה ישירה למוסמכים. אך את הקיבול עשו המוסמכים. הקיבול נעשה בלשון מעורפלת. כפי שציינתי, המדינה לא עושה קיבול בלשון חידות. המשא ומתן התנהל סביב כוננויות ומר שומר רשאי היה להבין שזהו הקיבול ולדווח כך למערער.

לאחר שנכרת ההסכם, אין עוד מקום לבקש לחזור ממנו. השאלה של חזרה מהבטחה מנהלית סבוכה היא. אך לא כאן המקום לדון בה. נכרת הסכם. הביטול לא יכול שיעשה כלאחר יד בהצעה שהמערער יחזור לעבודה.

למעלה מהדרוש אציין כי ניתן לסמוך גם על הכלל של פירוש נגד המנסח. כלל ידוע הוא שדו משמעות בניסוח חוזה תתפרש כנגד המנסח. הכלל חל כאשר הטקסט של החוזה אינו ברור או שיש ספק לגבי המובן הנכון. כאשר לשון החוזה שנוסח על ידי צד אחד ניתנת לשני פירושים יועדף הפירוש הפחות נוח למנסח (ראה גבריאלה שלו "דיני חוזים", מהדורה שנייה, עמוד 312). גבריאלה שלו עומדת על הרציונל שבכלל זה:

"הגיונו של כלל הפירוש הנדון טמון בעקרון אחריותו של האדם למעשיו. צד לחוזה שבידיו הכוח לנסח את החוזה ולהביא לידי ביטוי את רצונות הצדדים ואינו מפעיל כוח זה בצורה נאותה, אלא מנסח את החוזה בצורה לקויה, דו משמעית, הוא – ולא הצד האחר – צריך לסבול מחוסר הבהירות של החוזה. כלל הפירוש נגד המנסח הוא איפוא כלל ברור וטבעי של פירוש לשוני, לאו דווקא משפטי. ניתן גם לומר כי בכלל זה טמונה הגנה על אינטרס ההסתמכות של הצד השני. כאשר צד זה היה זכאי להניח כי ניסוח החוזה על ידי משנהו יתפרש בצורה מסוימת הנוחה לו, הטענה של פירוש כזה אינו נובע מלשון החוזה מנוגדת לאינטרס ההסתמכות ולפיכך יש לדחותה" (שם, עמוד 313).

אהרן ברק, בספרו "פרשנות במשפט" כרך רביעי, "פרשנות החוזה" מציין:

"כלל זה מקובל הוא במשפט המשווה. מקורו במשפט הרומי. הוא נהג בישראל לפני כניסתו לתוקף של חוק החוזים (חלק כללי). הוא נוהג בישראל לאחר כניסתו לתוקף של חוק זה, אף שסעיף 25 לחוק החוזים (חלק כללי) אינו כולל בעניין זה כל הוראה" (עמודים 635-636).

במשפט האנגלו-אמריקאי הוחל כלל זה גם לעניין צדדים בעלי כוח שווה. הנימוק, שליטתו הישירה או העקיפה של הצד המנסח על תוכן החוזה:

"בעל השליטה הוא לרוב במצב הטוב ביותר לדעת את חוסר הוודאות של הטקסט ולדאוג לאינטרסים של עצמו לעתיד. אין דבר שימנע ממנו לתקן את נוסח החוזה לדאוג לכך כי בעתיד תיקבע הוראה מפורשת המיטיבה עמו. הנה כי כן, בשל משקלם המצטבר של שיקולים אלה – שחלקם שיקולים של צדק מחלק, חלקם שיקולים של תום לב (אובייקטיבי) וחלקם שיקולים של משפט וכלכלה – מוצדק הוא לפרש את החוזה בניגוד לאינטרס של בעל השליטה על הטקסט" (שם, בעמוד 639).

זאת ועוד. חזקה היא שיש לפרש חוזה בו אחד הצדדים שולט על תוכנו, באופן המגשים את הציפיות הסבירות של הצד הנשלט. הלכה זו הינה צידה האחר של החזקה בדבר תכלית שתוצאותיה הן לרעת המנסח ומפנה לציפיותיו הסבירות של הצד הנשלט בלבד. הציפייה הסבירה של הצד הנשלט היא אמת מידה לפרשנות החוזה (שם עמודים 644-646). השופט גבריאל בך עמד על כך (רע"א 3128/94 אגודה שיתופית בית הכנסת רמת חן נ. סהר חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נ(3) 281, 297):

"מקום שלשון החוזה בגיזרה השנויה במחלוקת הינה רב משמעית, כשאחת מהמשמעויות הנסבלות מבחינה מילולית היא זו אשר לה טוען המבוטח, יוביל יישומו של עקרון כיבוד הציפיות הסבירות של המבוטח לפירוש החוזה בהתאם לנטען על ידיו".

לאור כל האמור אני חוזרת על מסקנתי כי דין הערעור להתקבל, והייתי משיתה על המשיבה הוצאות משפט בסך -.10,000 ₪ שישולמו תוך 30 יום.

השופט רם כהן

פתח דבר:

1. עיקר הערעור שבפנינו הוא הכרעה בשאלה משפטית מובהקת: מה תוקפו של הסכם אשר נחתם על-ידי עובד מדינה מצד אחד והממונה עליו מצד שני, כאשר שני הצדדים סברו (או כך אנו מחזיקים אותם), כי ניתן לקיים הסכם זה והתברר כי הסכם זה נחתם על-ידי הממונה על העובד בחוסר סמכות ובניגוד להנחיה ברורה ומפורשת שניתנה לממונה על-ידי הגורם המוסמך בשירות המדינה, כל זאת כאשר הממונה על העובד פעל בתום לב.

תשובתה של חברתי, סגנית הנשיא א' ברק הנה, כי ההסכם תקף ויש לאוכפו. אקדים ואומר כי דעתי אינה כדעתה.

שאלה נוספת עליה יש ליתן את הדעת היא, מה הנפקות המשפטית של העובדה, כי עוד בטרם פרש העובד לגמלאות, התגלה כי לא ניתן יהיה לממש את האמור בהסכם ולמרות זאת פרש העובד לגמלאות.

2. עיקרי חוות דעתה של חברתי מושתתים, לאחר ניתוח העובדות בפרשה שלפנינו, על התייחסות למעמדו של עובד באשר הוא עובד, לאמור: הדגשת מעמדו של עובד אשר במשך עשרות שנים בשירות המדינה עבד בנאמנות והיה איש אמונם של חמישה מנשיאי מדינת ישראל, עת שימש כנהגם האישי. בהמשך חוות דעתה מנתחת חברתי את ההסכם שנחתם בין המערער לבין המדינה ואת המסגרת הנורמטיבית הצריכה לעניין - סעיף 14 (ב) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג - 1973 (להלן: חוק החוזים) וחותמת את פסק דינה בקביעה כי בין הצדדים נכרת הסכם שיש לכבדו.

3. תמים דעים אני עם הקביעה, כי "עובד אינו חפץ, הוא אינו פיון על לוח שחמט, שניתן להזיזו מעת לעת ללא נימוק מספיק" וכן אין חולק בדבר הדרך בה יש לנהוג בעובד ותיק.

אולם, מכאן ועד למסקנה כי במקרה דנן יש לאכוף את ההסכם, רבה, לעניות דעתי, הדרך ולהלן אבהיר דעתי זו.

4. מעובדותיו של המקרה דנן עולה, כי חרף העובדה שהמערער שימש נהגם האישי של חמישה מנשיאי מדינת ישראל, נשיא המדינה מר עזר ויצמן, עת מונה לכהונת נשיא המדינה, עמד על כך שהנהג שהביא עימו ישמש כנהגו האישי.

הניסיונות שנעשו כדי לאפשר למערער להמשיך ולעבוד בשירות המדינה, שלא כנהגו של הנשיא, לא צלחו. משכך, ניתנה למערער אפשרות לפרוש פרישה מוקדמת משירות המדינה, בתנאים מועדפים.

המערער אכן פרש לגמלאות. ההסכם שנחתם עמו בדבר תנאי פרישתו עומד בבסיס ערעור זה.

בפתח הדברים אציין, כי לאור העובדה שהמערער פרש לגמלאות ואין הצדדים דנן מבקשים להחזיר את הגלגל אחורנית, אין צורך לדידי להתייחס, לשם הכרעה בסוגיות המונחות בפנינו, לשאלה האם העברתו מתפקידו הייתה שלא כדין; כמו כן, לצורך הכרעה בעניין דנן, אין צורך להתייחס לשאלה האם משרת נהג של אישיות בכירה נופלת בגדר "משרת אמון", על כל המשתמע מכך, לעניין מתחם השיקולים שיש לשקול בנסיבות מעין אלו.

רקע הדברים:

5. מכאן נתחיל את מסענו לגבי המקרה דנן:

נסיבות פרישתו של המערער, על רקע העובדה שנשיא המדינה דאז מר עזר ויצמן לא חפץ כי ישמש כנהגו האישי, לא היו, כאמור לעיל, שגרתיות:

בתאריך 10.8.1994 נערכה ישיבה בה השתתפו: מר שומר – מנכ"ל לשכת נשיא המדינה והממונה על המערער (להלן: מר שומר או הממונה), המערער וגב' רונית וייסנזיל - עוזר לענייני כ"א.

בסיכום הישיבה נאמר:

"העובד מסכים לצאת לגמלה מוקדמת בתנאים הבאים:

1. העובד מקבל את הסכמת המנכ"ל לצאת לפנסיה מוקדמת.

תחילת קבלת הגמלה מיום 1.1.1995.

2. העובד יסיים עבודתו בלשכת נשיא המדינה ביום 31.12.1994.

3. העובד יקבל דרגה כב ביום 1.5.94.

דרגה כג ביום 1.7.94.

דרגה כד ביום 1.10.94.

3. העובד יקבל מענק הסתגלות חד פעמי של 6 חודשים.

4. העובד מגיע היום ל – 60% גמלה. טיפול בהגדלת אחוזי גמלה גבוהים יותר עד קרוב ל – 70% גמלה.

5. נתקבל אישור האוצר להכללת 65 כוננויות חודשיות ברכיב הפנסיה.

(כוננות אחת שווה ל – 5.3 שעות כוננות, דהיינו קבלת 344.5 שעות כוננות חודשיות לפי 100% ערך שעה בפנסיה)" (ההדגשה הוספה) (להלן: סיכום הישיבה).

סיכום הישיבה נחתם על-ידי המערער ועל-ידי מר שומר.

מהאמור עולה, אפוא, כי מר שומר הבטיח בכתובים למערער, הכללת 65 כוננויות חודשיות במשכורת הקובעת לצורך חישוב שיעור הגימלה, לאמור: 344.5 שעות כוננות.

אין חולק, כי הן המערער והן מר שומר ידעו, כי כדי שההסכמה האמורה, בדבר תנאי הפרישה של המערער, תהא בת תוקף, יש צורך באישור הממונה על השכר והסכמי עבודה במשרד האוצר – מר גרניט (שכיהן באותה עת בתפקיד). הא ראיה שמר שומר פנה, בידיעתו של המערער ועוד בטרם הגיעו הוא והמערער לסיכום הדברים, למר גרניט בבקשה לאשר למערער תנאי פרישה חריגים (ראו להלן את הפניה למר גרניט כמו גם את תשובתו).

מר שומר הבטיח הבטחה זו, בסוברו שכך אישר מר גרניט. בית-הדין קמא קבע כממצא עובדתי, כי סברתו זו של מר שומר בטעות ובתום לב יסודה. מהחומר שהונח בפנינו ובפני בית-הדין קמא לא עולה, כי הובאו ראיות או הועלו טענות משכנעות דיין, להסקת מסקנה שונה.

נפנה, אפוא, לאישור שניתן על-ידי מר גרניט: תחילה אישר מר גרניט למערער בכתובים, 44 שעות כוננות כתוספת לשכר הקובע לגימלה; ולאחר מכן, לאחר פניה נוספת מצד מר שומר, אישר לו 65 שעות כוננות; כל זאת כאשר מר שומר, עקב טעות, כתב לו בפניותיו את אותו המספר (65) אך לא כשעות כוננות אלא ככוננויות חודשיות. כך כתב מר שומר, לכך התכוון מר שומר, אך לא לכך היה מוסמך מר שומר ולא לכך ניתנה הסכמת נציבות שירות המדינה ומשרד האוצר, לא במפורש ולא במשתמע.

לשון אחרת: המדינה על-ידי הגורם המוסמך מטעמה - מר גרניט בתיאום עם מר פרלשטיין (מ"מ נציב שירות המדינה) – מעולם לא הסכימה כי למערער יוענקו כוננויות תחת שעות כוננות. לא זו אף זו, מר גרניט תיקן במכתביו באופן מפורש את מר שומר וקבע כי לא בכוננויות חודשיות עסקינן אלא בשעות כוננות.

מפאת חשיבות המסמכים, נביא להלן את חלופת המכתבים כלשונם:

א. ביום 9.6.1994 שלח מר שומר מכתב למר גרניט, בזו הלשון:

"מר בנימין מאיר מכהן כנהג אישי לנשיאי המדינה מתאריך 26.2.1964. מאיר עבד כנהגם האישי של הנשיאים זלמן שזר ז"ל, אפרים קציר, יצחק נבון, חיים הרצוג.

מאיר מועמד לצאת לגמלאות ביום 31.12.1994.

רכיבי משכורתו כוללת בין השאר:

א. שעות כוננות גלובליות: 44 שעות חודשיות.

ב. שעות נוספות ע"פי החתמת כרטיס שעון: 111 שעות חודשיות (על-פי חישוב ממוצע שנתי).

אבקש אישורכם כי שעות הכוננות והשעות הנוספות יהוו חלק מלא ובלתי נפרד מרכיב גמלאתו" (ההדגשה הוספה).

ב. בו ביום שלח מר שומר מכתב גם למר דב שטרסברג, מנהל תחום גמלאות ורווחה בנציבות שירות המדינה, כדלקמן:

"רצוף מכתבי למר שלום גרניט ממשרד האוצר המדבר בעד עצמו.

מר בנימין מאיר מבקש לקבל אישור הנציבות:

א. כי גמלתו תשולם לו החל מיום 1.1.1995.

ב. לנ"ל 30 שנות וותק – 60% קצבה. מבקש לקבל הפרשי גיל וכדומה, ולהגיע ל – 70% קצבה.

ג. דרגתו ליום הפרישה תהיה כד בדירוג האחיד".

ג. ביום 13.6.1994 שיגר מר גרניט מכתב למר שומר, וכך נאמר בו:

"בהמשך לבקשתך הריני לאשר על דעת מ"מ נציב שירות המדינה מר דודו פרלשטיין צרוף ערך שעות כוננות גלובלית של 44 שעות חודשיות לשכר הקובע לגימלה.

האישור הנ"ל ניתן כחריג מאחר ובשירות המדינה יש הבחנה ברורה בין שעות כוננות גלובליות לבין שעות כוננות מתוכננת. במשרדים בהם מופעלים כוננויות מתוכננות הם אינם פנסיונרים.

אבקש לפעול שבעתיד לא תהיינה כוננות גלובלית לנהג האישי לנשיא המדינה.

לגבי השעות הנוספות אין אישור לצרפם לשכר הקובע לצורך חישוב הגמלה ..." (ההדגשות הוספו).

ד. ביום 28.7.1994 פנה שוב מר שומר למר גרניט בזו הלשון:

"...אודה על אישורך בחוזר כי מכתבך אלי מיום 13.6.1994 יתוקן כדלקמן:

א. אושר למר בנימין מאיר 65 כוננויות חודשיות.

ב. כוננויות אלו יהוו חלק מלא ובלתי נפרד מרכיב גמלאתו" (ההדגשה הוספה).

ה. בתגובה כתב מר גרניט ביום 8.8.1994:

"בהמשך למכתבי הנ"ל [מיום 13.6.1994] יש לתקן מ-44 שעות חודשיות ל- 65 שעות חודשיות, וזאת על-פי מכתבך מיום 28.7.94 שבו הינך מציין שלמר בנימין מאיר אושרו 65 כוננויות חודשיות" (ההדגשות הוספו).

6. כאמור, ענייננו בטעות, מצערת אומנם, אך בטעות.

ביום 28.12.1994 זומנה ישיבה. בית-הדין קמא לא הכריע בשאלה, מי הוא אשר זימן את הישיבה. ציינתי זאת, מאחר שזו הנקודה היחידה במסכת העובדתית שלפנינו בה לא נקבע ממצא עובדתי ברור.

בית-הדין קמא קבע, כי באותה ישיבה הוסבר למערער כי המדינה אינה יכולה לעמוד בהסדר עליו חתם מר שומר והמערער הודיע כי פרישתו עומדת בעינה.

אציין, כי בישיבה נכחו עדים נוספים מר ספרוני – חשב הלשכה וגב' וייסנזיל אשר רשמה "סיכום ישיבה" כדלקמן:

"אריה: היות ואינו יכול לעמוד ב-65 כוננויות*5.3 שעות לכל כוננות. מוכן לבטל את מה שסוכם, ולחזור למצב שלפני ההתדיינות לפרישה לגימלה. בני יועסק כנהג ויקבל משימות.

בני מסר:

1. הורידו לו 300 שעות בתלוש דצמבר 1994.

2. יש בעיה עם ימי מחלה.

3. לא רוצה להגיד יותר כלום, ילך להתייעץ בחוץ. לאחר שיתייעץ יבוא וימסור מה יש לו להגיד...

4. עוזב את העבודה ביום 31.12.1994".

מר ספרוני וגב' וייסנזיל אימתו בעדותם, שלא נסתרה, את שאירע באותה הישיבה.

7. המערער פנה לבית-הדין קמא ועיקר תביעתו היתה, אכיפתו של סעיף 5 לסיכום הישיבה מיום 10.8.1994, בו נכתב בשגגה כהאי לשנא:

"5. נתקבל אישור האוצר להכללת 65 כוננויות חודשיות ברכיב הפנסיה.

(כוננות אחת שווה ל – 5.3 שעות כוננות, דהיינו קבלת 344.5 שעות כוננות חודשיות לפי 100% ערך שעה בפנסיה)".

(ברור הוא שלא התקבל אישור מטעם משרד האוצר בתיאום עם נציבות שירות המדינה, להכללת 65 כוננויות חודשיות ב"משכורת הקובעת" של המערער לצורך גמלה. מה שאושר, וגם זה כחריג, הוא הכללת 65 שעות כוננות).

המערער ביקש לחייב את המשיבים 1 עד 4 באחריות לאמור בסיכום הישיבה ותבעם בבית-הדין קמא ביחד ולחוד.

בכתב ההגנה שהוגש מטעם המשיבים נטען, כי יש לדחות/למחוק על הסף את התביעה כנגד כל הנתבעים ולרשום תחתם את המדינה. בהתייחס למר שומר - נתבע מס' 4 - נטען:

"הנתבעת הנכונה בתביעה זו היא מדינת ישראל ודין התביעה להדחות ו/או להמחק על הסף מחוסר עילה כנגד כל אחד מהנתבעים, כפי שיפורט להלן.

...

כתב התביעה אינו מגלה עילה אישית כנגד נתבע מס' 4 אשר פעל כאורגן של מדינת ישראל, ועל כן הנתבעת אותה צריך לתבוע היא מדינת ישראל.

לאור האמור לעיל יתבקש ביה"ד הנכבד לשנות את שמות הנתבעים בכתב התביעה למדינת ישראל".

8. בהחלטת השופט הראשי של בית-הדין קמא, השופט נויגבורן, מיום 17.12.1995, נקבעו השאלות שבמחלוקת כדלקמן:

"א. התוקף המשפטי של נספח ד' לכתב התביעה [סיכום הישיבה מיום 10.8.1994].

ב. האם אושרו לתובע כדין תוספת של 65 כוננויות במרכיב הפנסיה.

ג. האם הסידור הנ"ל אושר על-ידי הממונה על השכר.

ד. האם היתה בסמכותו של מנכ"ל לשכת הנשיא לאשר את הכללת הרכיב הנ"ל בפנסיה.

ה. האם ניתנה הזדמנות לתובע לחזור בו מהפרישה. והאם יש לכך משמעות משפטית אם למעשה נכרת חוזה מחייב לפני כן.

ו. האם המרכיב של שעות נוספות גלובליות הם חלק מהמשכורת הקובעת; האם שולמו שעות נוספות גלובליות בנוסף לתשלום שעות נוספות בפועל על אותן שעות.

ז. האם התובע זכאי לפדיון ימי מחלה בין בגין הבטחה מפורשת ובין מכוח נוהג הקיים בבית הנשיא".

אציין, כי אין אני מתייחס בחוות דעתי למחלוקת ו', אשר אינה עומדת למעשה לבחינתנו. באשר למחלוקת ז', אני מסכים לאמור בחוות דעתה של חברתי, כי דין הערעור להידחות. מחלוקת ה' נקבעה כממצא עובדתי על-ידי בית הדין קמא בפסק-דינו, למעט הסיפא לה שהינה מסקנה משפטית העומדת לבחינה. כך שנותרו במחלוקת שאלות א' עד ד' והסיפא של פלוגתה ה' כאמור.

כעת ניגש לבירור השאלות המשפטיות הניצבות בפנינו.

מהותה של תוספת הכוננות בשירות המדינה לעניין חישוב שיעור גמלה:

9. פרק משנה 27.5 לתקשי"ר עוסק בתוספת בעד כוננות וקריאת פתע.

מכוח סעיף 27.501 לתקשי"ר, מוסמכת נציבות שירות המדינה לאשר תשלום כוננויות לעובדים בשירות המדינה.

סעיף 27.504 לתקשי"ר עניינו דיווח ותשלום עבור הכוננויות, וזה לשון הסעיף בחלקו הנוגע לענייננו:

"א. דיווח

...

ב. תשלום

...

ג. עבודה בשעות נוספות בעת היות עובד בכוננות

...

התשלום עבור הכוננויות אינו חלק מהמשכורת הקובעת לצורך תשלום גימלאות" (ההדגשה הוספה).

10. זכות עובד לקבלת גמלה הינה מכוח חוק שירות המדינה (גימלאות) [נוסח משולב], תש"ל – 1970 (להלן: חוק הגמלאות). סעיף 8 לחוק הגמלאות מגדיר, בין היתר, את המונח "משכורת קובעת", המהווה את הבסיס לחישוב שיעור הגמלה לה זכאי עובד, בזו הלשון:

"שיעור המשכורת, לרבות התוספות הקבועות, המגיע, באחד לחודש שבו חל אותו זמן, לעובד שדרגתו כדרגה שהיתה לפלוני ערב פרישתו מהשירות...".

"תוספת קבועה" המהווה מרכיב ממרכיבי ה"משכורת הקובעת" מוגדרת כדלקמן:

"תוספת המשתלמת על משכורתו היסודית של עובד, ושהוכרה על ידי הממשלה כתוספת קבועה לעניין חוק זה".

11. כאשר רכיב שכר אינו נופל בגדר "תוספת קבועה", יש לבחון האם הוא תוספת אמיתית או שמא הוא חלק מהשכר הרגיל.

"התשובה לשאלה זו תינתן על-פי הבחינה האם רכיב השכר הנדון 'מותנה בתנאי או בגורם מיוחד, ותלוי בכך שמי שבו מדובר מתקיים בו אותו תנאי או גורם'" (דב"ע נז/ 59-4 הסתדרות העובדים הכללית החדשה ואח' – מדינת ישראל, פד"ע לא 166, 179; ראו גם: ע"ע 1240/01 עו"ד גרא קורן – קרן קיימת לישראל (ניתן ביום 14.1.2003)).

ברור, כי אין נפקות לכינוי אשר ניתן לאותו רכיב שכר.

12. השאלה האם תשלום המכונה תוספת כוננות מהווה חלק מ"המשכורת הקובעת" לצורך גמלאות אם לאו, העסיקה את בתי-הדין לעבודה מספר רב של פעמים. במרבית ההליכים נפסק, גם בהתייחס לסעיף 27.504 לתקשי"ר, כי תוספת הכוננות אינה חלק מהשכר הרגיל וכי תשלום התוספת היה מותנה בתנאים.

מכל מקום, חילוקי הדעות המתעוררים בנוגע ליישום המבחן האם רכיב שכר הוא פיקטיבי אם לאו, אינם מתעוררים במקרה דנן; זאת לאור האישור שניתן על-ידי מר גרניט בתיאום עם מר פרלשטיין-מ"מ נציב שירות המדינה, להכללת 65 שעות כוננות ב"משכורת הקובעת" לצורך חישוב שיעור הגימלה (ראו מכתבו מיום 13.6.1994-סעיף 4 ג. לעיל).

ניתן להניח, כי מעבר לנסיבות המיוחדות בהן עסקינן, האישור ניתן נוכח דרישות התפקיד והשעות בהן העמיד עצמו המערער לרשות העבודה (ראו: דב"ע מד/ 6-7 מדינת ישראל – דב חביון ז"ל, פד"ע טז 29, 31; דב"ע נג/ 17-4 ההסתדרות הכללית ואח' – מדינת ישראל, פד"ע כו 263, 274; השוו: דב"ע נד/ 5-7 אברהם אלדג'ם – הממונה על תשלום הגימלאות (ניתן ביום 8.11.1994 והאסמכתאות שם); דב"ע נה/ 5-6 שלמה זינו – הממונה על תשלום הגימלאות (ניתן ביום 16.4.1996); ע"ע 1018/00 נחום דימור – מדינת ישראל-משרד החקלאות (ניתן ביום 30.7.2002)).

אולם, לאור האמור ברור, כי ללא האישור שניתן על-ידי מר גרניט ומר פרלשטיין, אשר רק הם היו מוסמכים לתתו, לא ניתן היה לכלול את רכיב הכוננויות ב"משכורת הקובעת" לצורך חישוב שיעור הגמלה. לכן גם ברורים דבריו של מר גרניט במכתבו כי האישור ניתן כחריג.

13. זאת אף זאת, במכלול נסיבות המקרה שלפנינו, יש לבחון את סיכום הישיבה מיום 10.8.1994, גם על רקע המטרות המונחות ביסוד הגמלאות הניתנות לעובד מדינה. על תכלית חוק הגמלאות עמדו השופטים בבג"ץ 5580/94 יהודה מירוז ואח' נ' בית-הדין הארצי לעבודה ואח', פ"ד נב (1) 252 כדלקמן:

"מטרת החוק [חוק הגימלאות] היא אפוא למנוע פגיעה ממשית ברמת חייו של העובד עקב פרישתו מן העבודה, ולשמור על יציבות הכנסותיו גם לאחר פרישתו מן העבודה.

הפגיעה ברמת חייו של הגימלאי אורבת לו משתי סיבות. הסיבה האחת היא מעצם הגריעה ממשכורתו... שכן, עם פרישתו מהעבודה מקבל הוא בכל מקרה גימלה הנמוכה מן המשכורת שקיבל במהלך עבודתו. פער זה מתעצם ככל שגדלים מרכיבי השכר שאינם נכללים במשכורת הקובעת לצורך חישוב הגימלה. הסיבה האחרת נעוצה בשחיקת ערכה הכלכלי של הגימלה במרוצת הזמן" (עמוד 261).

וברוח דומה:

"...מערכת הפנסיה לא באה להגן על הגימלאי מפני עוני. היא באה להבטיח כי הפסקת העבודה לא תביא לירידה דרסטית ברמת החיים של הגימלאי...

...[חוק הגמלאות] בא להבטיח לעובדים בשירות המדינה מנגנון פנסיה וביטחון סוציאלי, שייתן ביטוי לעבודתם רבת-השנים בשירות המדינה" (עמודים 268-269; ראו גם: ע"ע 1078/02 שלמה דרגן ואח' – עיריית ירושלים (ניתן ביום 1.1.2003)).

ועוד:

"על הגימלה לשקף את תפקידיו ורמת עבודתו של העובד טרם פרישתו, אלו שבאו לידי ביטוי בתגמולי השכר על תוספותיהם שאותן קיבל תוך כדי עבודתו הרגילה ובגינה. זו מחויבותה של החברה לאזרחיה" (ע"ע 300312/97 יעקב נחמני ואח' – עיריית באר-שבע, פד"ע לו 251, 267).

בנסיבות המקרה דנן, קבלת עמדתו של המערער באשר לאמור בסעיף 5 לסיכום הישיבה מיום 10.8.1994, לא תביא להגשמת המטרות המונחות ביסוד חוק הגמלאות, ואסביר:

מטבע הדברים, הסכם לפרישה מוקדמת מעניק תנאים משופרים לעובד. יחד עם זאת, חוק הגמלאות אינו אמור לשמש מנגנון לגישה תועלתנית כספית לזכותו של עובד אלא לכל היותר לשמר את המצב הקיים, מבחינת תנאי העבודה שעמדו לזכותו של העובד בעת שעבד בשירות המדינה.

בענייננו, עובר לחתימת סיכום הישיבה מיום 10.8.1994, כללו תנאי עבודתו של המערער – נהגם האישי של נשיאי מדינת ישראל, בין היתר, 44 שעות כוננות. עתה טוען המערער, כי יש לכלול ב"משכורתו הקובעת" לצורכי גמלה 344.5 !!! שעות כוננות, כפי שנקבע בסיכום הישיבה. בהקשר זה יש לציין, כי המערער היה כבן 51 עת פרש לגמלאות.

למותר לציין, כי המדובר בתנאים העולים בשיעור חסר תקדים על הנורמה המקובלת לשכר בשירות המדינה. משמעותם, היה ויאכפו, תהא הטבה כספית מפליגה על חשבון המדינה ולא שימור תנאי עבודתו של העובד.

בחינת סעיף 14 (ב) לחוק החוזים:

14. לכאורה, השאלה העיקרית שבמחלוקת בפנינו עניינה, פרשנותה ושאלת תחולתה של הוראת סעיף 14 (ב) לחוק החוזים. יחד עם זאת, אפשר ונכון הוא לומר, כי הוראת סעיף 14 (ב) כלל אינה רלוואנטית, שכן לא ארעה כל "טעות" מצד המדינה (לאמור: הממונה על השכר ומ"מ נציב שירות המדינה). עם זאת, השאלה היא יותר מורכבת מכדי לומר בפשטות כי לא ארעה כל "טעות" על-ידי המדינה.

המדינה אינה ייצור בשר ודם המבצע "טעות" או שאינו מבצע "טעות". המדינה היא יישות, אשר את רצונה מגשימה מערכת נורמות חלקן מכוח הדין וחלקן פנימיות. בתוך יישות זו, אי-שם, אין ספק שאכן ארעה "טעות", שהרי מר שומר לא היה חותם על ההסכם אלמלא היתה אי-שם "טעות". אומנם, ברור לכל בר-בי-רב כי מצד המדינה לא ארעה שום "טעות", שהרי המדינה לא התכוונה להתקשר בהסכם אשר נחתם לבסוף. אולם, "טעות" אי-שם בתוך המדינה כיישות אכן היתה והמבחן הוא מבחן התוצאה.

נשוב אפוא לסעיף 14 (ב) לחוק החוזים הקובע:

"מי שהתקשר בחוזה עקב טעות וניתן להניח שלולא הטעות לא היה מתקשר בחוזה והצד השני לא ידע ולא היה עליו לדעת על כך, רשאי בית המשפט, לפי בקשת הצד שטעה, לבטל את החוזה, אם ראה שמן הצדק לעשות זאת; עשה כן, רשאי בית המשפט לחייב את הצד שטעה בפיצויים בעד הנזק שנגרם לצד השני עקב כריתת החוזה".

מכאן, יסודות העילה של טעות לא ידועה המעוגנת בסעיף זה הם: קיום חוזה; קשר סיבתי; יסודיות הטעות; והעדר ידיעה של הצד השני.

כאשר טעותו היסודית של צד אחד אינה ידועה לצד השני, אין הטועה יכול לבטל את החוזה (כהוראת סעיף 14 (א) לחוק החוזים) אלא רק לפנות לבית-המשפט בבקשה לבטלו ובית-המשפט יעתר לבקשה "אם ראה שמן הצדק לעשות זאת".

לאור הוראה זו נבחן עתה את שאלות המשנה המתפצלות הימנה.

"מי שהתקשר בחוזה עקב טעות וניתן להניח שלולא הטעות לא היה מתקשר בחוזה":

האם נכרת חוזה מחייב בין מדינת ישראל לבין המערער?

15. לגישתי, הדיבור ברישא להוראת סעיף 14 (ב), לאמור: "מי שהתקשר בחוזה", אינו חל בנסיבות המקרה דנן. לא ניתן לראות את המדינה כ"מי שהתקשר בחוזה", שכן הסכם הפרישה שנחתם בין מר שומר לבין המערער – סיכום הישיבה מיום 10.8.1994 - נחתם בחוסר סמכות ומתוך הפרת הכללים הברורים והסדורים באשר להסכם כגון דא המחייב את המדינה.

16. א. הממונה על השכר במשרד האוצר בתיאום עם נציבות שירות המדינה, הם המוסמכים להתחייב בשמה של המדינה, לעניין השינויים שבוצעו בשכרו של המערער ערב פרישתו.

הרציונאל לקביעה זו הינו ברור, ישנו גוף מרכזי אחד הער לכל מתחם השיקולים הנוגעים למדיניות התקציבית של המדינה, לעניין השינויים בשכר ובתנאי הפרישה וליצירת שוויון מהותי בין עובדי המדינה בתנאי פרישתם.

ב. זאת ועוד,

"...ברי הוא שאין בידי עובד לקבוע את תנאי פרישתו, או לכפותם על המעביד, במיוחד כאשר הם חורגים מן התנאים המותרים על פי דין" (ע"ע 1147/00 יחזקאל ציטיאט – עיריית תל-אביב-יפו (ניתן ביום 10.4.2002)).

כאמור, מר גרניט אישר כי ב"משכורתו הקובעת" של המערער לצורך גמלה יכללו 65 שעות כוננות. יש להדגיש, כי האישור הנ"ל ניתן לפנים משורת הדין וכי לא דובר באישור על הכללת 65 כוננויות חודשיות ב"משכורת הקובעת" של המערער.

אשר על כן, ברור כי המדינה לעולם לא היתה מתקשרת בהסכם בו עסקינן, שכן ההנחיה המפורשת היתה להתקשר לכל היותר בהסכם הכולל את התנאים שאישר ופירט מר גרניט.

ג. לאור האמור, המסקנה היא, כי סיכום הישיבה מיום 10.8.1994 אינו חוזה המחייב את המדינה.

ד. בהקשר זה לא יהיה זה למותר לציין, כי גם המערער עצמו יכול היה להיות ער לחריגות דנן, שהינה מעבר לכל פרופורציה, שכן אין חולק שבהיותו עובד כללו תנאי עבודתו "רק" 44 שעות כוננות. היתכן לחשוב ובתום לב שבעת פרישה וכחריג תכלול "משכורתו הקובעת" 344.5 שעות כוננות, לאמור: כפי 8 שעות כוננות לעומת שעות הכוננות שקיבל עת היה עובד בפועל ולמעשה שעות כוננות במספר המהווה ככפליים היקף משרה מלאה?!

17. צידה השני של בחינת שאלת הסמכות להתקשר בהסכם שלפנינו, אשר המדינה היא צד לו, היא שאלת ההבטחה המינהלית, שהציג מר שומר כלפי המערער. כלומר: האם לסיכום הישיבה מיום 10.8.1994 יש תוקף מחייב, מכוח היותו הבטחה מינהלית.

לעניין זה נקבעו בפסיקה הלכות ברורות ומפורשות, באשר לסמכותו של פלוני לחייב רשות מינהלית מסוימת בפניו של אלמוני.

18. הבטחה מינהלית, המהווה מקור עצמאי לחיוב רשות מינהלית, תהא אכיפה אם יתקיימו התנאים המוקדמים לגיבושה של הבטחה ולא נמצא – לאחר שקילת שיקולים רלוואנטיים ואיזון אינטרסים – צידוק חוקי לחזור ממנה (ראו: ר' הר-זהב המשפט המינהלי הישראלי (תשנ"ז) 514).

19. היסודות להלכה המכירה בתוקפה המחייב של הבטחה אשר ניתנה על-ידי רשות מינהלית הונחו בבג"צ 135,321/75 סאי – טקס קורפוריישן בע"מ ואח' נ' שר המסחר והתעשיה:

"כלל גדול הוא שרשות ציבורית חייבת לכלכל את מעשיה בתום-לב, כלומר לנהוג ביושר ובהגינות ביחסיה עם האזרח...הבטחה שניתנה על-ידי בעל שררה בגדר סמכותו החוקית בכוונה שיהיה לה תוקף משפטי והצד השני מקבל אותה בצורה זו, ההגינות הציבורית דורשת שההבטחה תקויים הלכה למעשה, כאשר בכוחו של המבטיח למלא אחריה, אפילו לא שינה האזרח את מצבו לרעה בעקבות ההבטחה...כאשר ניתנת הבטחה חוקית על-ידי מי שהסמכות בידו לתתה ובידו גם למלא אחריה, היא מחייבת, ובאין צידוק חוקי לשנותה או לבטלה-יש לכבדה, ובית-משפט זה יצווה על מילויה" (פ"ד ל (1) 673, 676).

הלכה זו סוייגה וצומצמה בפסיקתו המאוחרת יותר של בית-המשפט העליון ונקבעו בה ארבעה תנאים מצטברים, הדרושים על-מנת לקשור רשות מינהלית להבטחתה:

א. נותן ההבטחה היה בעל הסמכות לתתה;

ב. לנותן ההבטחה הייתה כוונה להקנות לה תוקף משפטי מחייב;

ג. הוא בעל יכולת למלא אחר ההבטחה;

ד. אין צידוק חוקי לשנותה או לבטלה (ראו: בג"צ 142/86 "דישון" כפר שיתופי להתיישבות חקלאית נ' שר החקלאות ואח', פ"ד מ (4) 523, 529; בג"ץ 4915/00 רשת חברת תקשורת והפקות (1992) בע"מ נ' ממשלת ישראל ואח', פ"ד נד (5) 451, 477 – 478; ע"א 2054/98 אחים רויכמן שומרון בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד נו (2) 433, 456 - 457).

כבר נפסק כי:

"קני מידה אלה חלים גם בבית-הדין לעבודה, שכן עקרונות המשפט הציבורי חלים גם בו" (דב"ע מט/ 132-3 מדינת ישראל – מנשה נבעה, פד"ע כא 326, 331; עתירה לבג"צ נדחתה: בג"צ 1407/90 מנשה נבעה נ' בית הדין הארצי לעבודה ואח', פ"ד מה (1) 152).

20. עתה נבחן, האם את סיכום הישיבה מיום 10.8.1994 ניתן לאכוף על המדינה מכוח היותו "הבטחה מינהלית":

א. התנאי הראשון: נותן ההבטחה היה בעל הסמכות לתתה:

"הכלל הוא שהבטחה מינהלית נוצרת רק אם ניתנה במסגרת הסמכות החוקית של נותנה. תנאי זה נובע מעיקרון חוקיות המינהל. בהתאם לעיקרון זה, פעולתה של הרשות המינהלית מתוחמת במסגרת הסמכויות שהוענקו לה מכוח הדין. 'הבטחה של פקיד ציבור או גוף ציבורי הנוגדת את החוק שאותו הם מתיימרים לשרת אינה תופסת ובתי המשפט לא יתנו את ידם לאכיפת הבטחה כזו מפני הסכנה הברורה שבעזרת הבטחות מעין אלה ירחיבו השלטונות את סמכויותיהם מעבר לגבולות שנקבעו להם על-ידי המחוקק'" (ר' הר-זהב לעיל עמוד 519 והאסמכתאות שם; ראו גם: ד' ברק האחריות החוזית של רשויות המינהל (תשנ"א) 119 – 120).

וכן:

"...אין במחוות אנושיות אלו כדי ליצור הבטחה מינהלית במפורש או מכללא, אשר יש בקיומה כדי להקים מניעות או השתק כנגד המשיב, שכן אין כל זהות בין אותם גורמים ממערכת הביטחון אשר חתומים על אותם אישורים ומכתבים, או נקטו באותן פעולות אנושיות שנמנו על ידי בא כוח המערערים, לבין המשיב, אשר מפעיל סמכויותיו על פי החוק ועל פיו בלבד" (ע"א 5555/92 עזבון המנוח נתן בסון ז"ל נ' קצין התגמולים (לא פורסם)).

בענייננו, לכאורה עסקינן בחוסר סמכות פונקציונאלית. מר שומר – נותן ההבטחה – לא היה מוסמך ליתן את ההבטחה אשר נתן למערער. הבטחה מעין זו אשר ניתנה בחוסר סמכות, אינה מחייבת את המדינה (ראו: עניין מנשה נבעה לעיל, עמוד 331; דב"ע נו/ 278-3 אברהם קיזמן ואח' – עיריית גבעתיים, פד"ע לא 116, 126; השוו: ע"א 6971/93 עיריית רמת-גן נ' שאול קרשין ואח', פ"ד נ (5) 478, 483).

יחד עם זאת, ברור כי אורגנים שונים בשירות המדינה הם שחותמים בשם המדינה על הסכמים דוגמת ההסכם העומד ביסוד ערעור זה. בידי מר שומר הופקד ביצוע אקט ההתקשרות הפורמאלי ולא המהותי.

בהקשר זה יש לציין, כי יש הסוברים כי הבטחה מינהלית אשר ניתנה על-ידי מי שאינו מוסמך לתיתה, אינה בטלה מעיקרה ובמקרים מסוימים יהיה על הרשות המינהלית לקיים גם הבטחה מעין זו. בנסיבות מסוימות רשאי אזרח הבא במגע עם הרשות להניח שהגורם הבא עימו במגע הוא בעל הסמכות (ראו: א' שטיין "הבטחה מינהלית" משפטים יד (תשמ"ה) 255, 285 - 288).

במקרה דנן, אין חולק כי המערער ידע מיהו בעל הסמכות הפונקציונאלית.

ב. התנאי השני: לנותן ההבטחה הייתה כוונה להקנות לה תוקף משפטי מחייב:

אין ספק כי תנאי זה מתקיים וכי מר שומר התכוון ליצור יחסים משפטיים. כבר נפסק, כי הבטחה שהינה הבטחה מפורשת, מפורטת וברורה ואשר התגבשה במסמך כתוב, מחזקת את הסברה שניתנה מתוך כוונה להעניק לה תוקף משפטי מחייב (ראו ר' הר-זהב לעיל עמודים 525 – 528; השוו: ע"א 6620/93 עיריית רמת-גן נ' נפתלי גולומב ואח', פ"ד נא (2) 363, 370 – 371).

ג. התנאי השלישי: הוא בעל יכולת למלא אחר ההבטחה:

"הבטחה מינהלית, על מנת שתהא תקפה, צריכה להיות בת ביצוע. כאן אין ענייננו באפשרות החוקית לבצע את ההבטחה, נושא בו דובר במסגרת התנאי הראשון של הסמכות. התנאי השלישי עניינו באפשרות הביצוע הטכנית או הכלכלית של תוכן ההבטחה. המקרים הברורים בהם נותן ההבטחה אינו בעל יכולת לקיימה הם כשאין אפשרות מעשית-טכנית לקיים את ההבטחה" (ר' הר-זהב לעיל עמוד 529).

בענייננו, ברור כי אין בכוחו של מר שומר למלא אחר האמור בסיכום הישיבה אשר חתם עם המערער. יכולת זו נתונה בידי משרד האוצר ונציבות שירות המדינה בלבד.

ד. התנאי הרביעי: אין צידוק חוקי לשנותה או לבטלה:

"...גם אם נתקיימו בהבטחה המינהלית כל הדרישות הללו כולן [שלושת התנאים המנויים לעיל], והן דרישות מצטברות, עדיין יש לבחון את השאלה, אם היה לרשות צידוק חוקי לסגת מהבטחתה, כי אז גובר הוא על היסוד ה'חוזי' שבהבטחה השלטונית...הנטל להוכיח צידוק כזה הוא על הרשות" (בג"צ 5018/91 גדות תעשיות פטרוכימיה בע"מ ואח' נ' ממשלת ישראל ואח', פ"ד מז (2) 773, 780; ראו גם: דב"ע מו/ 170-3א מדינת ישראל – דוד מצגר, פד"ע יט 237, 241 - 242; עתירה לבג"צ נדחתה: בג"צ 903/87 דוד מצגר נ' בית הדין הארצי לעבודה ואח', פ"ד מב (2) 773).

זאת ועוד,

"ברמה הנורמטיבית ניתן לומר, כי צידוק חוקי יהא קיים, מקום בו יימצא אינטרס ציבורי שמשקלו יהא רב ממשקל מכלול האינטרסים – הציבוריים והפרטיים – התומכים בכבילת הרשות להבטחתה" (ר' הר-זהב לעיל עמודים 530 – 531).

ועוד:

" ביטולם של החלטה או מעשה בנסיבות כאלו [כאשר המדובר בהבטחה מינהלית, כשביטולה עלול לפגוע במי שסמך על אותה הבטחה וכלכל את התנהגותו בהתאם לה] מעמיד זה מול זה שני אינטרסים ציבוריים מנוגדים: מחד גיסא, יש לציבור עניין לקיים את סמכות הרשות לתקן שגגה או עיוות שדבקו בפעולתה. מאידך גיסא, יש לציבור עניין בהקפדה על יציבות פעולתו של המינהל הציבורי, בהיותה אחד התנאים לתקינותם של סדרי המינהל וערובה חשובה לשמירת אמונו של האזרח ברשויות השלטון" (בג"צ 4383/91 חיים שפקמן ואח' נ' עיריית הרצליה ואח', פ"ד מו (1) 447, 454 – 455).

בענייננו, אף אילו ניתן היה לראות בסיכום הישיבה מיום 10.8.1994, כמקים "הבטחה מינהלית" מחייבת למערער, ואין אני סבור כך, הרי שהמדינה היתה רשאית להשתחרר מהבטחתה, שכן קיים לכך "צידוק חוקי".

במקרה דנן, כאמור, אישר מר גרניט, על-פי שיקול דעתו וכחריג, הכללת 65 שעות כוננות ב"משכורת הקובעת" של המערער לצורך גמלאות. בסיכום הישיבה מיום 10.8.1994 נכתב, כי ב"משכורת הקובעת" של המערער לצורך גמלאות יכללו 344.5 שעות כוננות.

במצב דברים זה, המדובר בהתחייבות חריגה באופן קיצוני הנוגעת לכספי ציבור ואשר מנוגדת להנחיה ברורה ומפורשת שניתנה מאת הגורם המוסמך. ברור כי ההתחייבות כפי שניתנה למערער, נוגדת את צורכי הציבור והאינטרס שלו. לכן, משקלו של האינטרס הציבורי גובר על אינטרס ההסתמכות של המערער במימושה של ההתחייבות (ראו: בג"צ 636/86 נחלת ז'בוטינסקי, מושב עובדים ואח' נ' שר החקלאות ואח', פ"ד מא (2) 701, 709 - 710).

ראיית הדברים באספקלריה ציבורית רחבה, מחייבת את השתחררות הרשות מקיום ההתחייבות אף אם היתה כזו.

ה. כללם של דברים: לדידי, בסיכום הישיבה מיום 10.8.1994, לא גלומה הבטחה שלטונית תקפה כלפי המערער.

21. בהקשר זה יש לציין את הוראת סעיף 30 לחוק החוזים, הקובעת בטלותו של חוזה המנוגד לחוק, למוסר או לתקנת הציבור.

בענייננו, סעיף 5 לסיכום הישיבה מיום 10.8.1994 נוגד בבירור את תקנת הציבור.

22. על מקומם של החוקיות, המוסר ותקנת הציבור בפרשנות חוזה נאמר:

"...מה הדין אם הצדדים – או אחד מהם – לא נתנו כלל דעתם על שיקולים של חוקיות, מוסר או תקנת הציבור? האם חרף זאת ניתן להתחשב – ואם כן, באיזה היקף – בשיקולים אלה בפרשנות החוזה? לדעתנו, התשובה היא בחיוב. הכללים לפירוש חוזה מבוססים על האפשרות ליתן משקל לשיקולים של חוקיות, מוסר ותקנת הציבור...

כיצד מוצאים שיקולים אלה של חוקיות, מוסר ותקנת הציבור את דרכם אל כללי הפרשנות? התשובה הינה כי כללי הפרשנות רואים בהם תכלית אובייקטיבית של כל חוזה וחוזה. אמת, תכלית זו עשויה להידחות על-ידי תכלית סובייקטיבית משותפת ונוגדת. אך בהעדר תכלית סובייקטיבית משותפת הנוגדת את התכלית האובייקטיבית, על הפרשן ליתן לחוזה אותו מובן המגשים את החקיקה, המוסר ותקנת הציבור. בכך נוצרת הרמוניה בין החוזים לבין דברי החקיקה, בין האוטונומיה של הפרט לבין שאר ערכיה של שיטת המשפט. כמובן, השיקולים של חוקיות, מוסר ותקנת הציבור אינם השיקולים היחידים במסגרת התכלית האובייקטיבית. 'התכלית האובייקטיבית של החוזה היא המטרות, האינטרסים והתכליות שחוזה מהסוג או מהטיפוס של החוזה שנכרת נועד להגשים'. בגדריה של זו יש להתחשב בשיקולים נוספים, כגון ההגיון הכלכלי-מסחרי של החוזה והיעילות העסקית שלו. מכאן, ששאלת המפתח הינה המשקל היחסי שיינתן לשיקולים אלה של חוקיות, מוסר ותקנת הציבור, בגיבוש התכלית (האובייקטיבית) של החוזה. בקביעתו של משקל זה יש לחזור לציווי של חוק החוזים, שלפיו 'חוזה הניתן לפירושים שונים, הפירוש המקיים אותו עדיף על פירוש שלפיו הוא בטל'. מכוחה של הוראה זו מוצדק הוא ליתן להיבט האובייקטיבי שעניינו חוקיות, מוסר ותקנת הציבור, משקל נכבד. בכך בא לידי ביטוי היחס הקרוב בין פרשנות החוזה לבין הכללים בדבר החוזה האסור בפרט, ובין פרשנות החוזה ותוקפו בכלל" (א' ברק פרשנות במשפט (כרך רביעי-פרשנות החוזה, תשס"א) 129 - 130).

לאור ההשלכות העצומות שעשויה לגרור כל התחייבות שתינתן בחוסר סמכות על-ידי אורגן של המדינה, לעניין חיוב המדינה, ברור שמטעמים של מדיניות משפטית, לא ניתן יהיה לכפות על המדינה התקשרות כאמור.

23. בבג"צ 101,102/74 בינוי ופיתוח בנגב בע"מ נ' שר הבטחון ואח', העותרות זכו במכרזים שהוצאו על-ידי משרד הביטחון לסלילת כביש בסיני. אולם, בסופו של דבר העבודה לא נמסרה להן אלא למע"צ; זאת לאחר שמע"צ הודיעה שהיא מוכנה לקבל על עצמה את סלילת הכביש והמציאה אומדן הוצאות הנמוך בארבעה מיליון ל"י מהמחיר שהוצע על-ידי העותרות.

וכך נאמר:

"לדעתנו, הרצון והאפשרות לחסוך למדינה מיליוני לירות, תוך ניצול יעיל של הציוד ומשאבי כוח האדם המצויים בידי מע"צ, הם סיבה טובה להצדקת מעשי המשיבים, בתנאי, כאמור, שהפגיעה הנובעת מכך לעותרות תבוא על תיקונה בצורת תשלום פיצוי הולם. ד"ר חשין, בטיעונו לפנינו, הקשה ושאל באורח דרמטי: כיצד יכול עובד ציבור, בלי שתרעד ידו, להוציא מתחת ידו עבודה כזאת לקבלן, אשר לפי הנתונים שבידו כרוכה בה הוצאה נוספת של כ – 4 מיליון ל"י? לא רק ידו של העובד היתה רועדת, גם ידי היתה רועדת, וכל עוד כוח השיפוט עמי לא הייתי חותם על פסק-דין המביא לבזבוז משווע של כספי ציבור בניגוד לכל עקרון של מימשל תקין וסדר ציבורי"(פ"ד כח (2) 449, 454; ראו גם: ע"א 6926/93 מספנות ישראל בע"מ נ' חברת החשמל בע"מ, פ"ד מח (3) 749, 781 – 782).

דברים אלו יפים לענייננו, על דרך קל וחומר. לא יתכן שהמדינה, בשל טעות של עובד מעובדיה, תחוייב בסכומי עתק חסרי סבירות ובלתי פרופורציונאליים לנורמה הנוהגת; זאת כאשר הביעה באופן מפורש על-ידי הגורם המוסמך מטעמה את התנאים בהם היא מוכנה להתקשר, תנאים שהיו אף הם הלכה למעשה חריגים (השוו: דב"ע נז/ 7-3 נחום לבון – מ.ת.מ. מבני תעשיה ומלאכה בע"מ, פד"ע לב 584, 599).

24. לאור כל האמור לעיל, המסקנה היא, כי בין המדינה לבין המערער לא נכרת כלל חוזה מחייב. יחד עם זאת, אין להתעלם מקיומו של המסמך - הוא סיכום הישיבה מיום 10.8.1994, כפי שאפרט להלן.

תוקפו של סיכום הישיבה במישור היחסים של מר שומר עם המערער:

25. סיכום הישיבה מיום 10.8.1994 הוא מסמך רב רושם. בכותרתו סמל המדינה והוא נושא באופן מפורש את השם "לשכת נשיא המדינה". כותרתו "סיכום ישיבה מיום 10.8.1994". בישיבה נטלו חלק שלושה אנשים אריה שומר – מנכ"ל, בנימין מאיר – עובד ו - רונית וייסנזיל - עוזר לענייני כ"א. נושא המסמך הוא "בנימין מאיר - יציאה לגמלאות". במסמך חמישה סעיפים. בסעיף 5, הוא הסעיף הראשי שבמחלוקת, נאמר כי התקבל אישור האוצר להכללת 65 כוננויות חודשיות ברכיב הפנסיה וכי כוננות אחת שווה ל – 5.3 שעות כוננות, דהיינו קבלת 344.5 שעות כוננות חודשיות. המסמך נושא את חתימתו של מר שומר מנכ"ל לשכת נשיא המדינה ושל המערער.

26. אומנם, כאמור, להתחייבותו של מר שומר, כפי שהובעה בסיכום הישיבה מיום 10.8.1994, אין כל תוקף של ממש ואין היא מחייבת את המדינה, הן לאור כללי הבטלות המינהליים והן לאור הוראת סעיף 30 לחוק החוזים. חרף זאת, במכלול נסיבות המקרה דנן, לא ניתן לעקר מכל משמעות מסמך מעין זה עליו חתם אורגן של המדינה.

27. לעניין הרישא לסעיף 14 (ב) לחוק החוזים, ניתן להניח, ככל שהדבר תלוי במערער, כי מר שומר התקשר עמו בהסכם בשם מדינת ישראל. לשון אחרת: מדינת ישראל על-ידי מר שומר, היא זו שהתקשרה בהסכם.

לנקודה זו אין כל נפקות באשר לעצם בטלותו של אותו חלק בהסכם השנוי במחלוקת. אולם, יש לה משמעות בהתייחס למצג שהציגה המדינה על-ידי מי שנחזה היה להיות כאורגן מוסמך, אף כי פעל בחוסר סמכות. הנחה זו יכול אני להניח לטובתו של המערער, אף כי לעניין זה יש בליבי מספר ספקות.

28. כפי שציינתי, במישור היחסים החוזי שבין מדינת ישראל על-ידי מר שומר לבין המערער, יש מקום ולו לכאורי לבחינת קיומם של תנאי סעיף 14 (ב) לחוק החוזים, זאת מאחר שהמדינה נטלה על עצמה באופן מפורש אחריות למעשיו ולמחדליו של מר שומר כפי שפורט לעיל. כבר עתה אציין, שאם לא כך היה, יתכן והנפקויות היו שונות, כפי שאפרט בהמשך.

29. הגדרתו של המונח "טעות" בדיני חוזים היא כדלקמן:

"טעות בדיני-חוזים היא מחשבה או אמונה של צד לחוזה שאינה תואמת את המציאות" (ג' שלו דיני חוזים (תשנ"ה) 188).

כאמור, מר שומר חתם על סיכום הישיבה מיום 10.8.1994 עקב טעות, בדבר מצב הדברים באשר לתנאי הפרישה שאישרו הגורמים המוסמכים למערער (ראו סעיף 5 לעיל).

זאת ועוד, יסוד נוסף לעניין העילה של טעות לא ידועה הוא "יסודיות הטעות", וכך נאמר:

"...מבחן היסודיות הוא אובייקטיבי: על הטוען לביטול בגין הטעות להראות, כי טעותו היא יסודית על-פי מבחן אובייקטיבי, הוא מבחן האדם הסביר... כדי לעמוד בדרישת היסודיות על הטועה להוכיח את סבירות ההנחה כי אלמלא טעותו לא היה מתקשר בחוזה.

טעות אשר ניתן להניח שלולא אירעה, הצד הטועה לא היה מתקשר בחוזה, היא טעות מהותית וחמורה 'היורדת לשורש העסקה שנעשתה ולעצם מהותה'...טעות יסודית היא זו היוצרת שוני מהותי בין העסקה, כפי שהבין אותה הטועה, לבין העסקה האמיתית" (ג' שלו לעיל עמודים 192 – 193 והאסמכתאות שם; ראו גם: ע"א 5349/97 ד"ר רבקה זוסמן ואח' נ' רולנד טייב ואח', פ"ד נד (2) 494, 499; ע"א 1581/98 חברת נתיבי אילון בע"מ נ' בשורה ייזום וקידום פרוייקטים בע"מ, פ"ד נד(4) 209, 217 – 218).

בענייננו, ברור כי אילו ידע מר שומר שהגורמים המוסמכים לא נתנו את אישורם להכללת 344.5 שעות כוננות ב"משכורת הקובעת" של המערער, לא היה חותם על סיכום הישיבה. אלמלא הטעות לא היה מר שומר מתקשר בהסכם. יש לשוב ולהדגיש, כי ברור הוא שהמדינה, כפי שפורט והוסבר לעיל, לא התקשרה ואף לא היתה מתקשרת בהסכם הכולל הכללת 65 כוננויות חודשיות ב"משכורת הקובעת" לגמלאות.

"והצד השני לא ידע ולא היה עליו לדעת על כך":

30. באשר לחלק זה מהוראת סעיף 14 (ב) לחוק החוזים, אין אני מוצא קביעה חלוטה בפסק דינו של בית-הדין קמא.

יתכן שהמערער לא ידע על כל התכתובות המדויקות שהתנהלו בין מר גרניט לבין מר שומר. המערער קיבל לידיו העתקים רק מחלק מהמכתבים.

זאת ועוד, ביום 30.11.1994 חתם מר שומר על "הודעה על הפסקת עבודה", בה נאמר, בין היתר:

"פיצויים והטבות פרישה – א. ששה (6) חודשי מענק הסתגלות.

ב. פדיון ימי חופשה, שעות חג, ומחלה.

ג. יש לכלול במשכורת הקובעת לצרכי גמלה 65 כוננויות חודשיות. כוננות חודשית אחת שווה ל – 5.3. שעות כוננות וזאת במקום 44 שעות כוננות המקבל היום".

בתאריך 4.12.94 כתב מר שומר למר ספרוני - חשב הלשכה כדלקמן:

"בהתאם למכתבו של שלום גרניט מיום 8.8.1994, ומכתבו של מר חיים אשכנזי מיום 21.11.1994 המצורפים, נא לתקן את שכרו של בנימין מאיר, החל מיום 1.10.1994 כדלקמן:

1. לבטל את מרכיב השעות הנוספות בשכרו.

2. לבטל את מרכיב שעות הכוננות בשכרו.

במקום הנ"ל יש להוסיף לשכרו:

65 כוננויות חודשיות (כאשר כוננות אחת שווה ל – 5.3 שעות כוננות).

שינוי השכר יבוצע רק באם יצא בנימין מאיר לגמלאות".

המערער קיבל לידיו העתקים ממסמכים אלו.

ואף בחקירתו הנגדית בבית-הדין קמא אמר המערער:

"ש. אתה יודע כמה זה 65 כפול 5.3 344.5 שעות. כשאדם עובד חודש רגיל זה 180 וחשבת שתקבל למשכורת עוד חודשים עבודה.

ת. אני חשבתי בדיוק ככה, זה היה הסכם, כי הוא עשה חשבון שאני ממילא מקבל 169 שעות אתה מפסיד קרן השתלמות, אתה מפסיד טלפונים, להוריד 30 אחוז מתוך 100 אחוז ואני באתי אליו עם חוברת ואמרתי לו בעוד שנתיים יש תוספת לעובדים השלמה לעובדי המדינה והוא אמר לי הכל אני מכניס לך" (עמוד 12 לפרוטוקול).

31. יחד עם זאת, יש לציין, כי המערער היה עובד וותיק בשירות המדינה וסביר להניח שידע כי תוספת כוננות אינה נכללת ברכיבי ה"משכרות הקובעת" לצורך גמלה. כמו כן, תנאי עבודתו של המערער ערב פרישתו כללו 44 שעות כוננות ולא 344.5 שעות כוננות. זאת ועוד, תלושי המשכורת שקיבל המערער ערב פרישתו ולאחר פרישתו כללו 65 שעות כוננות בלבד.

32. חרף האמור לעיל, נניח ולו בדוחק ולצורכי הבחינה של העניין, כי את המערער ניתן להעמיד בחזקת מי שלא ידע על ה"טעות" ולא היה עליו לדעת על כך.

"רשאי בית המשפט, לפי בקשת הצד שטעה, לבטל את החוזה, אם ראה שמן הצדק לעשות זאת":

33. על מבחן הצדק נאמר:

"...נראה כי 'צדק' בהקשר זה אין משמעו אלא צדק יחסי, בין צדדים לחוזה לבין עצמם, בנסיבות המיוחדות של העניין הנדון. מטרת שיקולי הצדק שעל בית-המשפט לשקול בבקשה לביטול חוזה על-פי סעיף 14 (ב), היא איזון האינטרסים של הצדדים: הטועה, והצד השני, הלא-טועה. בעיקר מיועדים שיקולי הצדק בסעיף 14 (ב) למנוע את סיכול ציפיותיו של הצד השני, הלא-טועה, אשר התקשר בחוזה מבלי לדעת על מצב דעתו הסובייקטיבי של הטועה. על בית-המשפט לאזן בין השאיפה לחלץ צד טועה מחוזה שנכרת עקב טעות, לבין הגנתו של הצד השני, שלא ידע על הטעות, ונכנס לחוזה מתוך אמונה כי הצהרות רעהו משקפות נאמנה את כוונותיו. כדי להביא את בית-המשפט לידי ביטול החוזה בגין טעות שאינה ידועה לצד השני, על הטועה לשכנע את בית-המשפט כי שקלול מצב הצדדים ואיזון עמדותיהם ונסיבותיהם מצדיק ביטול. לשון אחר: העוול שייגרם לטועה אם יישאר קשור בחוזה שבו התקשר עקב טעות, גדול מן העוול שייגרם לצד השני על-ידי עצם הביטול. בגדר מבחן הצדק שומה על בית-המשפט לשקול את האינטרסים של שני הצדדים, התוצאות האפשריות לכל אחד מהם במקרה של ביטול או אי-ביטול החוזה והתנהגותם של הצדדים, לפני כריתת החוזה ולאחריה" (ג' שלו לעיל עמודים 196 – 197 והאסמכתאות שם; ראו גם: בג"צ 221/86 אליעזר כנפי נ' בית הדין הארצי לעבודה ואח', פ"ד מא (1) 469, 483; ע"א 690/88 הדי רובין ואח' נ' שמעון רובין, פ"ד מד (3) 459, 463).

34. במקרה דנן אני סבור, כי אכן בית-הדין רשאי ואף חייב לבטל ומכל מקום שלא לאכוף על המדינה את אותו חלק בהסכם המעניק, לכאורה, למערער 65 כוננויות חודשיות (לאמור 344.5 שעות כוננות), מאחר ש"מן הצדק" לעשות זאת. טעמי הם כדלקמן:

א. מכל הטעמים כמפורט לעיל, אותו חלק בהסכם השנוי במחלוקת בטל מעיקרו וכן נחתם בחוסר סמכות פונקציונאלית של מר שומר;

ב. אינטרס הציבור הוא שלא יינתן תוקף להסכמים אשר נחתמים בחוסר סמכות על-ידי אורגנים של המדינה, מאחר שהדבר עלול לעודד יצירתם של חוזים פיקטיביים, להם תהיה מחויבת המדינה בסופו של יום;

ג. לטעמי, נהגו עם המערער לפנים משורת הדין, שכן במועד פרישתו אושרו למערער התנאים הבאים: העלאה של שלוש דרגות, קבלת מענק הסתגלות בן ששה חודשים, קצבת פרישה בשיעור של 70% מ"המשכורת הקובעת" במקום 60% ובנוסף לאלה כללו ב"משכורתו הקובעת" לצורך גמלה 65 שעות כוננות, שעה שבעת שעבד בפועל אושרו לו "רק" 44 שעות כוננות, וזאת כחריג;

ד. מהממצאים שהובאו בפני בית הדיו קמא ומקביעותיו עולה, כי בפגישה שהתקיימה ביום 28.12.1994, הועמדה בפני המערער הברירה שלא לפרוש, אך הוא ביכר שלא לעשות כן;

ה. בפניותיו של ב"כ המערער החל מחודש ינואר 1995, לגורמים השונים בשירות המדינה, לא אוזכרה הפגישה שהתקיימה עם המערער ביום 28.12.1994, בה הועמדה בפניו האפשרות שלא לפרוש. יחד עם זאת, ב"כ המערער עמד על קיומו של סיכום הישיבה מיום 10.8.1994.

בתאריך 18.1.1995 כתב ב"כ המערער למר שומר:

"...במכתבך מיום 4.12.94 הורית לתקן את שכרו של מר בנימין מאיר החל מיום 1.10.94. בהתאם לכך בוטלו מרכיב השעות הנוספות ומרכיב שעות הכוננות בשכרו ובמקום כך היה להוסיף לשכרו 65 כוננויות חודשיות (כאשר כוננות אחת שווה ל – 5.3 שעות כוננות).

הוראתך בוצעה רק בחלקה דהיינו בוטלו התוספות אך האמור לבוא במכתבך לא עודכן ולפיכך שכרו נפגע.

אנו בטוחים כי אי העדכון נובע מטעות טכנית בלבד וכי התשלומים שהובטחו למר בנימין מאיר יועברו אליו מידית.

נודה לטיפולך המהיר בנדון".

ובתאריך 5.3.1995 כתב ב"כ המערער למינהל הגימלאות:

"...

מרשי שהינו גמלאי שעבד בלשכת הנשיא קיבל החודש הגימלה הראשונה שלו ולהפתעתו גילה כי נפלה טעות.

תלושי המשכורת כוללים 65 שעות כוננות בלבד בעוד שהנכון הוא 65 שעות כוננויות חודשיות (שעת כוננות חודשית שווה ל – 5.3 שעות כוננות) ועל כן חסר בפנסיה של מרשי הפרש זה.

...

אודה לתיקון הטעות בהקדם".

ראוי היה שהמערער לא יתעלם בתכתובות אלו ממה שנאמר בפגישה שהתקיימה ביום 28.12.1994. לא ניתן לבקש את אכיפתה של ההתחייבות – סיכום הישיבה מיום 10.8.1994 - בלא לציין שהובהר למערער, עוד בטרם פרש לגמלאות, כי אין אפשרות לקיימה. בנסיבות אלו, יש בפנייתו של המערער באמצעות בא כוחו לגורמים השונים בשירות המדינה, תוך עמידה דווקנית על קיום ה"הסכם" מבלי אף לציין כי הודע למערער מפורשות כי ב"טעות" עסקינן, משום חוסר תום-לב.

"עשה כן, רשאי בית המשפט לחייב את הצד שטעה בפיצויים בעד הנזק שנגרם לצד השני עקב כריתת החוזה":

35. לגישתי, אין מקום לחייב את המדינה, בכובעה כמדינה, בתשלום פיצויים בנסיבות העניין. עם זאת, יש לפסוק למערער סכום מסוים של פיצוי בשל חובתו של מר שומר, עקב ה"טעות" שארעה כלפי המערער.

36. בהקשר זה יש לבחון את אפשרות תחולתו של סעיף 6 לחוק השליחות, תשכ"ה - 1965 (להלן: חוק השליחות), שעניינו פעולה ללא הרשאה, הקובע בחלקו הנוגע לענייננו כדלקמן:

"(ב) לא ידע הצד השלישי בשעת הפעולה שהשלוח פועל ללא הרשאה או בחריגה מהרשאתו, הברירה בידו, כל עוד לא נודע לו על אישור הפעולה, לראות את השלוח כבעל דברו או לחזור בו מן הפעולה ולתבוע מן השלוח את נזקו".

סעיף זה דן במעמדו של השלוח, עליו מוטלת אחריות מוחלטת, כלפי הצד השלישי. נקודת המוצא של הסעיף הינה, כי השלוח פעל ללא הרשאה או בחריגה מהרשאתו. בנסיבות מעין אלו, השולח אינו אחראי.

37. לכאורה, בהתאם להוראת סעיף 6 (ב) הנ"ל, משהתברר למערער כי מר שומר פעל ללא הרשאה או לחלופין בחריגה מהרשאה, רשאי היה לראות בו את בעל דברו או לדרוש ממנו פיצוי. אציין, כי יש להביט על האמור לעיל בזהירות רבה ותוך הסתייגות שאפרט להלן.

חובתו של מר שומר כשלוח במקרה דנן הינה מורכבת, זאת בשל המבנה החוקי וההיררכי של ההתקשרות עם המערער.

כפי שצויין לעיל, המדינה טענה בכתב ההגנה שהוגש מטעמה, כי מר שומר אינו נושא באחריות אישית למעשיו ולמעשה נטלה על עצמה אחריות לפעולותיו. כשלעצמי אני סבור, כי אפשר שפעל מר שומר ברשלנות, ויתכן והיה על המערער להגיש כנגדו תובענה נזיקית בגין רשלנות; תובענה אשר התיישנה נכון למועד כתיבת פסק-דין זה. למותר לציין, כי תובענה כגון דא לא היתה נדונה בפני בית-דין לעבודה.

מאחר שבנושא זה לא נשמעו טענות ואף לא הוגשה תובענה, אני מוצא עצמי פטור מלהעמיק בשאלה זו. עם זאת לעניות דעתי השאלה במקומה.

38. כאמור, תנאי לתחולת הברירה הקבועה בסעיף 6 (ב) לחוק השליחות, הינו כי הצד השלישי לא ידע בשעת הפעולה המשפטית כי השלוח פועל ללא הרשאה או בחריגה מהרשאתו:

"לעיתים ידועות לצד השלישי כל העובדות המהותיות שמהן ניתן להסיק על העדרה של הרשאה, אך מטעם זה או אחר אין הוא מסיק מסקנה זו. האם ייחשב כיודע דבר העדר ההרשאה לעניין אי תחולתו של סעיף 6 (ב) לחוק? תשובת חוק השליחות היא כי, אם אדם סביר היה מסיק, לאור העובדות הידועות לו, כי ל'שלוח' אין הרשאה, רואים גם את הצד השלישי שאינו מסיק מסקנה זו כיודע על העדרה של הרשאה. דבר זה עולה משילוב הוראת סעיף 6 (ב) לחוק, הדורשת חוסר ידיעה לעניין תחולתו, עם הוראת סעיף 18 לחוק לפיה 'רואים אדם כיודע דבר אם היה עליו כאדם סביר לדעתו'" (א' ברק חוק השליחות (תשנ"ו, כרך ראשון) 829).

זאת ועוד, בהמשך נכתב:

"'כל דין הוא מן המפורסמות שאינן צריכות ראיה'. נראה על כן כי אם חוסר הרשאתו של השלוח מקורה בדין מיוחד, נחשב הצד השלישי כיודע זאת... כשלעצמנו, סבורים אנו כי גישה זו היא פיקטיבית, ואינה ראויה" (עמודים 830 – 831).

במקרה שלפנינו יש לבדוק האם ב"דין" עסקינן. בהתחשב במכלול נסיבות העניין ומבלי לקבוע מסמרות בדבר, אני סבור כי לעניין הוראת סעיף 6 (ב) הנ"ל, אכן ניתן לומר שחוסר ההרשאה של השלוח מקורו בדין, זאת לאור ההוראות המפורשות הקיימות בדין ובפסיקה עליהם עמדנו לעיל.

מכל האמור עולה, כי הוראת סעיף 6 (ב) לחוק השליחות אינה חלה בנסיבות המקרה דנן.

למעלה מהצריך אוסיף, סעיף 19 לחוק השליחות קובע:

"חוק זה אינו בא לגרוע מהוראות כל דין המסדיר סוג מיוחד של יחסי שליחות".

בענייננו, יחסי השליחות של מר שומר כלפי המדינה וכלפי המערער, נופלים בגדר "סוג מיוחד" של יחסי שליחות, המוסדרים באמצעות כללים ברורים ומפורשים.

39. כפי שציינתי לעיל, לדידי יש מקום לחייב את המדינה לפצות את המערער "בעד הנזק שנגרם לצד השני עקב כריתת החוזה".

יש להודות, כי לא על נקלה הגעתי למסקנה האמורה. תום-ליבו של המערער אינו מעל לכל ספק בנסיבות המקרה דנן. אולם מנגד, אין להתעלם מהעובדה שאכן נחתם הסכם בין המדינה על-ידי מר שומר לבין המערער, המעניק לו תנאים מופלגים טרם פרישתו לגמלאות. יש להדגיש, כי לא נכרת חוזה בין המדינה לבין המערער ואף אם היה נכרת, היה סעיף 5 לחוזה – סיכום הישיבה - בטל מעיקרו.

40. בענייננו, לא נשמעו טענות בהתייחס לנזק שנגרם למערער. יחד עם זאת, אין להתכחש לעובדה שהיתה בעצם החתימה על ההסכם - סיכום הישיבה מיום 10.8.1994 - לפחות לכאורה, רשלנות מסוימת מצידו של מר שומר. מרגע שנטלה על עצמה המדינה אחריות על מעשיו של מר שומר, הרי היא חבה בנזקים שנגרמו עקב מעשיו או מחדליו.

בהחלטתי כי המערער זכאי לפיצוי מסוים, הנני מונחה מהנסיבות המיוחדות של המקרה. נחתם הסכם פרישה עם המערער והלה ראה עצמו כבר כגמלאי. אני סבור, כי למערער היה קשה לקבל את ההצעה - לשוב ולהמשיך לעבוד בשירות המדינה - כפי שהוצעה לו על-ידי מר שומר בישיבה שהתקיימה ביום 28.12.1994. יש לזכור, כי מועד יציאתו לגמלאות היה 1.1.1995.

על הזכות לעבוד נאמר:

"הזכות לעבוד לא עומדת בפני עצמה. היא משפיעה על זכויות אדם אחרות. היא משפיעה על עצם הזכות לקיום, ביגוד, דיור ומזון. אי עבודה ואי השתכרות פירושם פגיעה באלו. זכות זו אם כן היא יסוד של כבוד האדם. בשל המשקל שבית הדין והחברה נותנים לזכות לעבוד עמד בית הדין הארצי מפי השופט י' אליאסוף, על כך שיש לפרש כל פגיעה בזכות זו בדרך מצומצמת [דב"ע נב/ 148-3 פלוני – מדינת ישראל, פד"ע כד 255]...

א. הזכות להתפרנס – הזכות לעבוד פירושה הכנסה מינימלית לקיום בכבוד...

ברם הזכות לעבוד אינה אך הזכות לקיום מינימלי. הזכות לעבוד היא גם הזכות להתפרנס בכבוד בהתאם לכישוריו של העובד...

ב. הזכות לבחור את העיסוק – הזכות לחופש בחירה – הזכות לעבוד אינה אך הזכות להתפרנס ולפרנס את המשפחה בכבוד. היא גם הזכות לעסוק בעבודה אותה העובד אוהב, נהנה ממנה, מיומן בה. פירושה חופש בחירה בכפוף להיצע... לכל אחד חירות בחירה ואין לפגוע בהזדמנויות של אדם לבחירה חופשית של עבודה. ספקטרום ההזדמנויות מוגבל כמובן על ידי צרכי המדינה, התפתחותה החברתית והכלכלית. אך יש להדגיש שאכיפה ללא אפשרות בחירה מתקרבת לעבדות ואינה חוקית. יש לאפשר לאדם לעבוד בעבודה אותה הוא בוחר באופן חופשי ובה הוא מסכים לעבוד.

ג. הזכות לעבוד תוך סיפוק בשטח בו אדם מיומן – הזכות לעבוד כוללת לא רק את הזכות להתפרנס בכבוד, אלא גם את הזכות לעבוד בשטח בו האדם מיומן, מאומן, בשטח הגורם לו סיפוק ובו הוא מתעניין. אספקט זה של הזכות לעבוד חשוב מאוד לגיבוש האני של העובד, להתקדמותו בעבודה, לגיבוש יכולתו וכישוריו. על כן לא די לאמר לרופא מנתח ששכרו ימשיך להשתלם לו, הוא לא ינזק בתשלום בגין כוננויות ותוספות שכר אחרות, אך הוא לא יוכל לבדוק חולים ולנתח. חלק חשוב מהסיפוק של רופא בעבודה הוא ביצועה. זה השטח המעניין אותו, מספק אותו, נותן לו ביטחון עצמי. ביצוע העבודה גם מקדם אותו במיומנותו...

ד. הזכות שעובד לא יהיה מופלה לרעה – זכותו של אדם שלא להיות מופלה לרעה נובעת מזכותו לשוויון...

ה. על המדינה והמעביד לדאוג לקידומו של העובד...

...

ח. הזכות לביטחון תעסוקתי, כולל ביטחון שלא להיות מפוטר שלא כדין..." (א' ברק "אילוצים כלכליים של המעביד מול זכות העובד לעבוד – האיזון הראוי" ספר מנחם גולדברג (2001) 209, 217 – 222); ראו גם: ע"ע 359/99 לאה לוין – רשות השידור, פד"ע לו 400, 407 – 410; ח' ברנזון "רדיקליזם שיפוטי ומגמות חדשות בבית הדין הארצי לעבודה" ספר מנחם גולדברג (2001) 173, 186 – 187).

בענייננו - המערער ששימש כנהגם האישי של נשיאי המדינה במשך שנים רבות, לא עתיד היה להמשיך ולעבוד בתפקיד זה. ברור הוא כי כל תפקיד אשר היה המערער מקבל ונדרש לבצע, היה בגדר הרעה משמעותית בתנאי עבודתו, שהרי אף אם היה מקבל בתפקידו החדש משכורת הגבוהה מהמשכורת שקיבל קודם לכן, הרי מקום עבודה אינו אך ורק משכורת אלא ברור הוא שיש בעצם העבודה ערך מוסף מעצם העבודה. המערער שהתחכך ועבד עם שועי הארץ והעולם, לא עתיד היה להמשיך ולעבוד כך. אני סבור, כי כל עובד סביר היה מסרב לשוב לעבודה בשירות המדינה בנסיבות המקרה דנן.

משכך הוא – המקרה נתון לפרשנויות רבות ובנסיבות המיוחדות ויוצאות הדופן כאמור, סביר הוא, כי המדינה תחוב בגין ביטול ההתקשרות שבינה על-ידי מר שומר לבין המערער, בפיצוי כהוראת סעיף 14 (ב) לחוק החוזים. במכלול נסיבות המקרה, הייתי מעמיד את הפיצוי על-סך 50,000 ₪.

השופטת נילי ארד:

1. שני פרקים עיקריים בחוות דעתה של חברתי סגנית הנשיא אלישבע ברק. הפרק האחד עניינו בנסיבות שקדמו לפרישתו של המערער מעבודתו רבת השנים בבית הנשיא והפרק האחר עניינו בתנאי פרישתו. אשר להתייחסות אל המערער ערב פרישתו המוקדמת לגימלאות ונסיבותיה העגומות, מקובלים עלי דבריה המאלפים של סגנית הנשיא בדבר החירות לעבוד ומשמעותה רבת ההיקף לכבוד האדם של העובד ולהשתקפותה ככזו בעיני הסובבים אותו.

2. דא עקא, שענינו של ערעור זה, בפרק השני של מסכת היחסים המורכבת אשר קדמה לפרישתו של המערער מן העבודה, כפי שנגולה לעינינו, לאמור - תנאי הפרישה להם הוא זכאי. בסוגיה זו עליה סב דיוננו, מקובלת עלי חוות דעתו של השופט כהן והריני מצטרפת הן לנימוקים והן לתוצאה, כאמור בה. עם זאת, אוסיף להלן הערות מספר.

3. דומה, כי אין חולק על כך שלא היה זה בסמכותו של המנהל הכללי של בית הנשיא, מר שומר, לקבוע את שכרו של המערער במהלך תקופת עבודתו, כשם שלא הייתה בידו סמכות לקבוע את תנאי פרישתו של המערער. בידן של הרשויות המוסמכות במשרד האוצר ונציבות שירות המדינה בלבד, היה לקבוע את תנאי עבודתו ותנאי פרישתו של המערער כעובד מדינה.

לכך היה מוּדָע היטב אף המערער, אשר במענה להצעות לפרישה שהעלה בפניו מר שומר ביקש, כאמור בתצהירו: "שכל הצעה שתובא תהיה בכתב, חתומה על ידו , וכן ביקשתי שיצרף לכל הצעה את האישורים המתאימים ממשרד האוצר ומנציבות שירות המדינה".

4. לא אחזור על מהלך הדברים, עליו עמדו בפרוטרוט חברי למותב בחוות דעתם. לגבי דידי, המסמך המחייב בנוגע לשעות כוננות הוא מכתבו מיום 13.6.94 של מר גרניט, הממונה על השכר, אשר במענה לבקשתו של מר שומר נתן אישורו ל"צירוף ערך שעות כוננות גלובלית של 44 שעות חודשיות לשכר הקובע לגימלה". כעולה מן הכתוב, האישור ניתן על דעתו של מ"מ נציב שירות המדינה, מר דוד פרלשטיין "כחריג, מאחר ובשירות המדינה יש הבחנה ברורה בין שעות כוננות גלובלית לבין שעות כוננות מתוכננת".

באותו מכתב באה לידי ביטוי המתכונת המאושרת לצירוף שעות כוננות לשכר הקובע לגימלה, כפי שנקבעה על ידי הגורמים המוסמכים בשירות המדינה. כל שבא לאחר מכן, היה אישור להגדלה בלבד, של מספר ערך אותן שעות מ-44 ל-65 במניין. כזאת אכן נעשה במכתב התיקון שיצא מעם מר גרניט ביום 8.8.1994, גם הפעם במענה לפנייתו של מר שומר.

אי ההבנה הקריטית שצמחה מן הסיפא של מכתב התיקון, מקורה בטפל ולא בעיקר, והיא נובעת מהתייחסותו של מר גרניט למבוקשו של מר שומר, כאשר זה האחרון העלה מצידו הוא בקשה לקבלת אישור ל"65 כוננויות חודשיות".

לבקשה זו, של 65 כוננויות חודשיות, לא ניתן אישור, וכפי שהתברר, בדיעבד, גם לא יכול היה להינתן מטעם מי מהרשויות המוסמכות. שכן, משמעות הדברים הייתה הגדלת האישור "מערך שעות כוננות גלובלית של 44 שעות חודשיות" לערך שעות כוננות גלובלית של 344.4 שעות חודשיות.

5. בהסכמה שגובשה בנסיבות אלה בין מר שומר לבין המערער עובר לפרישתו, לא היה כדי להקים התחייבות מטעם המדינה כלפי המערער. אחתום בדבריו אלה של הנשיא מאיר שמגר בבג"צ 539/85 ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל נ' בית הדין הארצי לעבודה ואח', פ"ד מ(4) 834, היפים לענייננו:

"מאחר ומדובר על קופה ציבורית אחת, אשר ממנה נשאבים כל התשלומים הנדרשים על פי ההסדרים המיוחדים, אך מובן הוא שאין להעניק לכל נושא תפקיד המופקד על קטע מן השירות הציבורי, את הסמכות להתחייב בשם השירות הציבורי כולו."

נציג מעבידים מיכאל אל דור

קראתי את חוות הדעת של חברי בעיון רב, ולאחר מחשבה הנני מצטרף לדעתו של השופט רם כהן וברוח חוות דעתה של השופטת נילי ארד.

נציג עובדים אבישי ספיר

לאחר שקראתי בעיון את שתי הדעות - אני מצטרף בסופו של דבר לתוצאה המובעת בפסק דינו של השופט רמי כהן.

סוף דבר - הוחלט ברוב דעות כאמור בחוות דעתם של השופט רמי כהן והשופטת נילי ארד, בניגוד לדעתה החולקת של סגנית הנשיא השופטת אלישבע ברק.

המדינה תשלם למערער תוך 30 יום מהיום סכום כולל של 50,000 ש"ח, כפיצוי בגין ביטול ההתקשרות ביניהם.

לא יבוצע התשלום במועדו יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום.

בנסיבות המקרה אין אנו רואים להשית הוצאות על המערער.

כל צד יישא בהוצאותיו.

ניתנה היום, י"ב אדר ב תשס"ג (16 מרץ 2003), בהעדר הצדדים.

רמי כהן, שופט

נילי ארד, שופטת

סגנית הנשיא אלישבע ברק

נציג מעבידים מר מיכאל אלדור

נציג עובדים מר אבישי ספיר