בית הדין הארצי לעבודה

עע 001070/04

אייל עופר המערער

1. Harmonic Inc.

2. הרמוניק לייטוייס בע"מ המשיבים

בפני סגנית הנשיא אלישבע ברק-אוסוסקין, השופט יגאל פליטמן, השופטת נילי ארד,

נציג ציבור מר אבישי ספיר, נציג ציבור מר מיכאל הילב

בשם המערער: עו"ד אריאל שמר; עו"ד ורד גרטל

בשם המשיב: עו"ד בנימין חורף

פ ס ק ד י ן

סגנית הנשיא אלישבע ברק-אוסוסקין

המערער הגיש תביעה כנגד חברת Harmonic inc ונגד חברת הרמוניק לייטווייבס בע"מ לבית הדין האזורי לעבודה בחיפה. חברת Harmonic inc היא תאגיד זר. אייל עופר, הוא התובע את שתי החברות, ביקש להתיר לו המצאה אל מחוץ לתחום השיפוט לחברת Harmonic inc שכתובתה בארצות הברית שעה שכתובתה של חברת הרמוניק לייטווייבס בע"מ היא בישראל. בקשתו התקבלה במעמד צד אחד. חברת Harmonic inc עתרה לביטול ההיתר ומותב בית הדין האזורי, סגנית השופט הראשי איטה קציר, נציג ציבור מר פנחס ברטוב ונציג ציבור מר שמואל גולן בבש"א 1765/03 עב 983/02, נעתר לבקשתה. היתר ההמצאה אל מחוץ לתחום השיפוט בוטל. על כך הערעור בפנינו. הערעור נדון לאחר נטילת רשות מהנשיא סטיב אדלר (בר"ע 529/03).

עלינו לבחון האם הפורום בישראל הוא אכן פורום לא נאות לבירור תביעתו של אייל עופר כנגד חברת Harmonic inc כקביעתו של בית הדי האזורי.

העובדות כפי שנקבעו על ידי בית הדין האזורי

חברת Harmonic inc היא חברה אמריקאית העוסקת בפיתוח מוצרים עבור שוק העברת הוידיאו. בשליטתה מוקדים אשר הוקמו על ידה במקומות שונים בעולם, לרבות מזרח אירופה והמזרח הרחוק. חברת הרמוניק לייטווייבס בע"מ, המשיבה השנייה, היא חברת בת של חברת Harmonic inc בישראל. חברת הרמוניק לייטווייבס בע"מ הוקמה בשנת 1995 על ידי ד"ר משה נצרתי, אשר שהה בישראל מטעם חברת Harmonic inc בשנים 2000-1993. חברת הרמוניק לייטווייבס בע"מ היא מוקד המו"פ (מחקר ופיתוח) של חברת Harmonic inc.

אייל עופר הוא מהנדס במקצועו. משנת 1994 עבד אייל עופר בחברת Divicom אשר נרכשה לימים על ידי חברת Harmonic inc והפכה להיות חטיבה בתוכה. ערב המיזוג שימש אייל עופר מגשר בין ההנדסה לייצור ב- Divicom. אייל עופר נקלט בחברת Harmonic inc באותם תנאים בם עבד קודם לכן ב- Divicom. הוא שימש בתפקיד מגשר בין ההנדסה לייצור בחטיבת Divicom תחת פיקוחו של ד"ר נצרתי, אשר מונה לתפקיד סגן נשיא לענייני הנדסה בחברת Divicom לאחר המיזוג עם Harmonic. ד"ר נצרתי היה אחראי על מחקר ופיתוח. תחתיו עבדו כ- 200 מהנדסים, בם אייל עופר.

לטענת חברת Harmonic inc, משביקש אייל עופר לחזור ולעסוק בתחום ההנדסה, נעשו נסיונות למצוא עבורו תפקיד הולם. הוצעו לו, כך על פי חברת Harmonic inc, הצעה או שתיים אך הוא סרב לקבלן. במסגרת הנסיונות למצוא עבורו תפקיד הולם, הוצע כי אייל עופר יחזור לארץ. וכך הוסכם. נמצא לו תפקיד. תנאי העסקתו של אייל עופר נקבעו ב"הסכם שיבוץ" שהוא הסכם לתקופה קצובה של שנתיים. בהסכם השיבוץ פורטו הסכומים שיועמדו לרשות אייל עופר לכיסוי הוצאות ההעברה לארץ ובחזרה ממנה בתום תקופת החוזה של שנתיים. כן נקבע כי חלק משכרו ישמש לשמירה על הביטוחים הסוציאליים שהיו לאייל עופר בארה"ב ויתרת השכר תשולם לו בארץ. ההסכם לא ציין איזה דין יחול על ההסכם, אך בכל הנוגע לימי מחלה, חגים וחופשה הפנה ההסכם לדין הישראלי:

Vacation, holiday and sick time will accrue based on local (Israel) policy.

בספטמבר, 2000 הגיע אייל עופר לארץ. הוא החל בעבודתו במשרדו הממוקם בתוך משרדי חברת הרמוניק לייטווייבס בע"מ.

בפברואר, 2001 הוחלט להעניק לו תכנית אופציות חדשה. מכתב האופציות נמסר לו על ידי מנהלו באותה תקופה מר אלישע ילין-מור, בלווי לחיצת יד וברכות.

ביום 7.3.2001, היינו, מספר חודשים לאחר תחילת עבודתו בישראל, קיבל אייל עופר שיחת טלפון מארה"ב, ממי שהציג את עצמו כמי שנכנס לתפקיד מנהל כח האדם בחברת Harmonic inc וממי שהתמנה חודש קודם לכן לסמנכ"ל פיתוח ראשי בחטיבה וישב בחברת Harmonic inc. בשיחה זו, לטענת אייל עופר, הוצגו בפניו שתי אלטרנטיבות - האחת, להמשיך באותו תפקיד אך הסטטוס שלו כ"משובץ" ייפסק תוך זמן קצר, והוא יעבור למעמד של "עובד ישראלי" בחברת הרמוניק לייטווייבס בע"מ על פי חוזה חדש, תוך ירידה משמעותית בשכר ובתנאים. האלטרנטיבה השנייה היתה כי אייל עופר יחזור בהקדם לארה"ב. עופר ביקש שהות להרהר בדבר ולקבל פרטים נוספים בדבר ההצעה. כתגובה קיבל ביום 12.3.01 "תלוש לדוגמא" ממנו למד כי תנאי ההעסקה החדשים כפי שהם מוצעים לו נחותים במידה רבה מהתנאים מהם נהנה קודם לכן וכפי שנקבעו בהסכם השיבוץ. לאחר חילופי מכתבים וטלפונים בניסיון לקבל פרטים נוספים על שתי האפשרויות העומדות בפניו, תוך כדי שיחה עם חברת Harmonic inc, התקשר אחד המנהלים ביום 19.3.2001 לטלפון הנייד והורה לו להפסיק מיד את השתתפותו בשיחה וכן הורה לו להמתין לשיחה ממנהל כוח אדם. בשיחה בין שלושתם נדרש אייל עופר לטענתו להשיב מיידית על ההצעה שהוצעה לו. משביקש לקבל את ההבהרות נענה לדבריו בצעקות ונאמר לו כי למעשה עומדת בפניו אופציה אחת בלבד - לעבוד בחברת הרמוניק לייטווייבס בע"מ. כן נאמר לו שאם יסרב - יפוטר מהרמוניק ארה"ב ויקבל פיצויים כמקובל בחברת Harmonic inc בגובה שכר של 7 שבועות.

אייל עופר ניהל שיחות נוספות בן שיבח מנהל אחר את עבודתו אך מנהל זה נמצא אותה עת בביג'ין.

ביום 22.3.01 בשעות הבוקר המוקדמות התקשר אותו מנהל מר סימלר לאייל עופר וביקשו להכין הצעה בכתב להתרת חוזהו עם חברת Harmonic inc. את הצעת התרת החוזה נדרש אייל עופר להעביר לאלתר בדואר אלקטרוני או בפקס.

ביום 29.3.2001 נקרא אייל עופר לסור למנהלת משאבי אנוש בחברת הרמוניק לייטווייבס בע"מ שם הודע לו כי עבודתו בחברת Harmonic inc תופסק ביום 31.3.01. מנהלת כוח משאבי אנוש הסבירה כי "מדובר בהפסקת יחסי עובד-מעביד, אין צורך שתבוא לכאן יותר". לשאלתו של אייל עופר: "למה את מתכוונת, מפטרים אותי?" השיבה היא, לטענתו: "כן".

זהו הבסיס לתביעתו העיקרית של אייל עופר.

החלטת בית הדין האזורי

בית הדין האזורי בחן את השאלה האם תביעתו של המערער נכנסת לגדרי חלופותיה של תקנה 500 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984. בית הדין דן בשאלה אם על יחסי העבודה בין חברת Harmonic inc לאייל עופר חל הדין המקומי הקליפורני או הדין הישראלי מכח תקופת שבעת החודשים בם בוצעה עבודתו בארץ ומכח העובדה שפיטוריו נעשו בישראל. בית הדין האזורי קבע כי גם אם תתקבל עמדת המערער לפיה על תקופת עבודתו בארץ חל הדין הישראלי, ניתן יהיה לייחס זאת רק לתקופת עבודתו בארץ, בעוד שעיקר עבודתו של המערער בוצעה בארה"ב. אשר על כן קבע בית הדין האזורי כי לא חלה בעניינו של המערער תקנת משנה 500(4) שעניינה אכיפת חוזה או סעד אחר בשל הפרת החוזה כאשר חל עליו הדין הישראלי.

בית הדין האזורי לא קיבל את טענת המערער לפיה, משפוטר בארץ הרי הפרת הסכם השיבוץ, שהוא הסכם לתקופה של שנתיים, בוצעה בתחומי מדינת ישראל ועל כן יש להתיר לו המצאה אל מחוץ לתחום השיפוט מכח תקנה 500(5). כך גם נדחתה טענת המערער לפיה בגין פיטורין בארץ, תביעתו מבוססת על מעשה או מחדל בתחום המדינה, על בסיס תקנה 500(7). כן קבע בית הדין כי תקנה 500(10) אף היא לא חלה בעניינו של המערער שכן חברת הרמוניק לייטווייבס בע"מ, החברה הישראלית, אינה בעל דין נכון בתביעה ועיקר טענותיו של אייל עופר מופנות כנגד חברת Harmonic inc.

בית הדין האזורי הגיע למסקנה כי מירב הזיקות הן לארה"ב ולא לישראל. לכן אין מדינת ישראל הפורום הנאות לדיון בתביעה.

בית הדין האזורי התייחס לברירת הדין. בית הדין האזורי קבע כי, משאין חולק כי חוזה העבודה נכרת בארה"ב, מירב העבודה בוצעה בארה"ב, הסכם השיבוץ נכרת בארה"ב והסדיר את תקופת עבודתו של המערער בישראל וכן את חזרתו לארה"ב, נוטות כפות המאזניים לעבר דיני העבודה האמריקאיים. בית הדין סבר גם כי קיום הדיון בבית הדין לעבודה יהווה הכבדה מיותרת על ההליך המשפטי, נטל על הצדדים בשל ההוצאות שיגרמו להם בזימון עדים מומחים בעניין הוכחת משפט העבודה הקליפורני, ומשאבים נוספים שיצטרכו להקדיש לצורך לימוד הדין הזר וחקירת העדים.

בעת הדיון בפנינו, נעתרו הצדדים להצעת בית הדין לפיה הם יפנו למגשר על מנת לנסות ולסיים את הסכסוך כולו, ברם ניסיון הגישור לא צלח.

טענות המערער בקליפת האגוז

המערער טוען כי לבית הדין סמכות לדון בתביעה. לטענתו חברת הרמוניק לייטווייבס בע"מ, החברה הישראלית, אינה נתבעת פורמלית. היא נתבעת בכתב התביעה. היא וחברת Harmonic inc העסיקו אותו ביחד או לחוד או כמעסיקים במשותף. כן מדובר לטענתו במקום עבודה אחד. יש לאייל עופר לטענתו עילת תביעה הצומחת מיחסי עבודה כנגד חברת הרמוניק לייטווייבס בע"מ. חברת הרמוניק לייטווייבס בע"מ היא חברה ישראלית. אייל עופר עבד בה. לטענתו עיקר הסממנים מלמדים כי התקיימו יחסי עובד-מעביד בינו לבין חברת הרמוניק לייטווייבס בע"מ במשך עבודתו בישראל. הוא היה כפוף למנהלי חברת הרמוניק לייטווייבס בע"מ, היא הרמוניק ישראל, בעת עבודתו בישראל. הרמוניק ישראל שילמה לאייל עופר שכר ותנאים סוציאליים, ניפקה את תלושי השכר שלו, שילמה את התשלומים הנלווים למשכורת. חברת הרמוניק לייטווייבס בע"מ העמידה לרשותו של אייל עופר מכונית, חדר עבודה ואמצעי עבודה. לטענתו הוא השתלב בחברה הישראלית.

אייל עופר מבקש להראות כי עניינו נכנס למספר חלופות של תקנה 500. כך לגבי תקנת משנה 500(10) לגביה די בכך שחברת הרמוניק לייטווייבס בע"מ היא חברת בת של חברת Harmonic inc. לטענתו הן אף מנהלות במשותף. כך לגבי תקנת משנה 500(4) שהרי החוזה עמו הופר בישראל, וחל על ההפרה הדין הישראלי. כך לגבי תקנת משנה 500(5) שעניינה הפרת חוזה בתחום המדינה. תקנת משנה 500(7) עוסקת במעשה או מחדל בתחום המדינה.

לטענותיו אלו נוספת העובדה שחברת Harmonic inc לא דאגה לכלול בהסכם השיבוץ סעיף מקום שיפוט.

טענות המשיבות בקליפת האגוז

המשיבות טוענות כי לא די בהיותו של אייל עופר אזרח ותושב ישראל וכי אין נפקות לכך שהוא בחר להיות היום תושב ישראל. הוא הוצב באופן זמני בישראל. אייל עופר היה תושב ארצות הברית במשך 12 שנים. במשך תקופה זו הוא עבד שש וחצי שנים בחברת Harmonic inc. בהסכם השיבוץ דאג אייל עופר כי תשמרנה לו הזכויות המוקנות לו מכוח התושבות האמריקאית וכי חברת Harmonic inc תממן את חזרתו לארה"ב.

אין אליבא דמשיבות נפקות לעובדה שהמערער פוטר בעת שעבד בישראל, כדי להקנות סמכות לבית הדין לעבודה בישראל לדון בתביעתו כנגד חברת Harmonic inc. הסעדים אותם תובע אייל עופר, פיצויי פיטורין בגין שש וחצי שנות עבודה בחברת Harmonic inc, פיצויים בגין הפרת הסכם השיבוץ שנערך ונחתם בארה"ב, כל אלה קשורים לעבודתו בארצות הברית.

מהותית טוענות המשיבות שהזכאות לפיצויי פיטורין אינה רלוונטית לחברת הרמוניק לייטווייבס בע"מ. ככל שהתקיימו יחסי עובד-מעביד בין אייל עופר לחברת הרמוניק לייטווייבס בע"מ הרי אלו נמשכו רק שבעה חודשים.

אף המשיבות מתייחסות לחלופות השונות של תקנה 500. הסכם השיבוץ נכרת בארצות הברית, הפיטורין הודעו מארצות הברית. הדין האמריקאי חל. המשיבות טוענות כי על בית המשפט לגשת בגישה זהירה בהפעילה את שיקול דעתה. מירב הזיקות אינן בפורום הישראלי. על כן אין זה הפורום הנאות. מעבר לכך הדין החל הוא הדין האמריקאי.

כוח השיפוט של בתי הדין לעבודה בתביעתו של אייל עופר

נבחן ראשית לכל האם מבחינת מדיניות רצוי וראוי הוא שהתביעה כנגד חברת Harmonic inc תדון בישראל. אם נגיע למסקנה שכך הוא, נבחן האם העניין נתפס באחת החלופות של תקנה 500, שאם לא כן אין לישראל סמכות בינלאומית, סמכות אקסטרה טריטוריאלית. הפרוצדורה באה לתמוך במהות. כאשר קיימת זכות מהותית רשאית ערכאה דיונית לדון בה רק כאשר יש לה סמכות דיונית. היה ונגיע למסקנה כי לבית דין לעבודה בישראל יש סמכות עניינית יהא עלינו לבחון האם לבית דין בארץ יש סמכות חוץ טריטוריאלית, סמכות בינלאומית. סמכות אחרונה זו נבחנת לאור תקנה 500 לתקנות סדר הדין האזרחי. נבחן ראשית לכל האם חלים בענייננו לכאורה דיני העבודה הישראליים, דיני העבודה המקנים לבית הדין לעבודה בישראל סמכות עניינית. אם אכן חלים, ולו לכאורה, דיני העבודה הישראליים על הסכסוך נעמוד על המדיניות הראוייה. אם אכן נגיע למסקנה כי מבחנית מדיניות רצוי לדון בתביעה נגד חברת Harmonic inc בישראל יהא עלינו לבחון האם העניין נתפס באחת החלופות של תקנה 500 לתקנות סדר הדין האזרחי.

חלות דיני העבודה הישראלים – קיום עילה בישראל

את השאלה אם חל הדין המהותי הישראלי עלינו לבחון בשלב זה רק לכאורה. אם אף לכאורה לא חל הדין המהותי, אין צורך לבחון סמכות בינלאומית.

לדעתנו חלים על היחסים בין הצדדים לכאורה דיני העבודה הישראלים. המערער עבד בישראל בחודשי עבודתו האחרונים. לכאורה הוא השתלב בחברת הרמוניק לייטווייבס בע"מ הנמצאת בישראל. הוא פוטר בישראל באמצעות שיחה טלפונית שהגיע מחברת Harmonic inc בארצות הברית. אייל עופר טוען כנגד דרך פיטוריו וכנגד עצם הפיטורין. אייל עופר טוען לזכויות סוציאליות מכוח הדין המהותי הישראלי. אמת, את הדין המהותי ניתן להוכיח גם באצות הברית. אך בשלב זה די לנו להראות שאייל עופר טוען לחלות הדין הישראלי על מנת להראות שלבית הדין בישראל נתונה הסמכות העניינית. כתב התביעה הוא המנחה אותנו מבחינת הסמכות העניינית.

זהות הנתבעות

אייל עופר תובע את שתי הנתבעות, חברת Harmonic inc וחברת הרמוניק לייטווייבס בע"מ. שתיהן לכאורה היו מעסיקותיו. אחת הנתבעות נמצאת בישראל. כאשר אחת הנתבעות בישראל, נראה לכאורה שמאזן הנוחות אומר שהתביעה נגד שתי הנתבעות תעשה באותה ערכאה. את הערכאה בחר התובע. על מנת לקבוע שהיא אינה נאותה למרות שאחת הנתבעות היא ישראלית והדין הישראלי המהותי חל, צריך הטוען לכך להביא נימוקים כבדי משקל.

שיקולי מדיניות – הפורום הנאות

טענותיו של אייל עופר הן כנגד עצם פיטוריו, כנגד דרך פיטוריו וכן הוא טוען לזכויות מכוח משפט העבודה הישראלי. בישראל ישנה מערכת בתי דין לעבודה שסמכותה העניינית היא לדון בסכסוכים בין עובד למעביד. המערכת כוללת שופטים מקצועיים ונציגי ציבור המייצגים את העובדים והמעסיקים. מערכת מקבילה לזו לא קיימת בארצות הברית. בישראל פותחה הקונספציה של פיטורין הוגנים, מנימוק נכון ותוך מתן הודעה מוקדמת. אין בישראל גישה של work at will לפיה בכל דקה נקשר חוזה חדש ומסתיים אותו חוזה לאחר דקה. על כן קיימת בישראל הקונספציה של פיטורין שלא כדין. על כן נדרש בישראל שימוע בטרם פיטורין. יש לתת לעובד הודעה מוקדמת לפני פיטורין. בישראל קיימת מערכת שלמה של זכויות סוציאליות. על כן מבחינת מדיניות נאותה, אם יש לישראל סמכות עניינית, אם חל הדין המהותי, אם יש לישראל סמכות אקסטרה טריטורילית ומבחינת מאזן הנוחות אין מניעה לנהל את ההתדיינות בישראל, יש יתרון לדיון בישראל. שיקולי מדיניות הם שיקולים כבדי משקל כאשר שופט מפעיל את שיקול דעתו לגבי טענה של פורום לא נאות.

האם נתונה לבית הדין סמכות בינלאומית בעניין שלפנינו

משהגענו למסקנה שלבית הדין לעבודה בישראל יש סמכות שיפוט עניינית שפירושה כוח שיפוט, שמבחינת מדיניות נאותה נראה לנו שראוי לו לעניין להתברר בבית הדין בישראל, נבחן האם מהבחינה של הסמכות הבינללאומית יש לבית הדין הישראלי סמכות, האם יש לו סמכות אקסטרה טריטוריאלית. ערכאה שיפוטית שיש לה סמכות עניינית אך אין לה סמכות מקומית או בינלאומית אינה רשאית לדון בעניין. על כן נבחן את הסכמות הבינלאומית. לשם כך נבחן קודם כל אם המקרה נכנס לגדרה של אחת החלופות של תקנה 500. אם אכן כך הוא נשוב אל שאלת הפורום הנאות, המדיניות הנאותה, ונסכמה.

בבוחננו את החלופות של תקנה 500 לתקנות סדר הדין האזרחי נראה כי העניין נכנס לגדרן של מספר תקנות משנה. אנו סבורים שהעניין נכנס לגדרה של תקנות משנה 500(5). די לנו בכך ואין לנו צורך לבחון את תקנות המשנה האחרות. הסכם השיבוץ הוא הסכם לתקופה קצובה. ההסכם הופר בתחומיה של מדינת ישראל. תקנה 500(5) קובעת –

תובעים על הפרת חוזה בתחום המדינה - ואין נפקא מינה היכן נעשה החוזה - אפילו קדמה לאותה הפרה, או נלוותה אליה, הפרה מחוץ לתחום המדינה אשר שללה את האפשרות לקיים אותו חלק מן החוזה שצריך היה לקיימו בתחום המדינה.

משהסכם השיבוץ הוא לתקופה קצובה הרי כל פיטורין הם הפרתו. הדבר צריך להיעשות מנימוקים סבירים ובדרך ראוי. תקנת משנה זו שמה את הדגש על מקום הפרת החוזה. די בכך שהפרת החוזה מבוצעת בדרך כלשהו בתחום השיפוט, רשאי בית משפט לקבוע שהוא מוסמך לדון בתביעה. היינו גם אם הביצוע היה בחוץ לארץ די בכך שההפרה היתה בארץ. מציינת טליה קונפינו-שר בספרה "סמכות שיפוט על נתבע זר" (בורסי, תש"ס-2000) כי המקרה האופייני הוא שההפרה מתבצעת במקום שנועד לקיום ההתחייבות (שם, עמוד 82 והפסיקה המאוזכרת שם). מציינת טליה קונפינו-שר כי דרושים שלושה אלמנטים על מנת שתחול תקנת משנה זו. עצם קיומו של החוזה שנטען להפרתו, קיומה של ההפרה והתרחשותה של ההפרה בתחום המדינה (שם עמוד 83). זאת ועוד. די בכך שרק חלקו של החוזה אמור להתבצע על ידי הצד המפר בתחום השיפוט המקומי וחלק זה לא בוצע. לכן פרופסור אביגדור לבונטין (בהצעה לחקיקה שהגיש למשרד המשפטים) הציע את הנוסח הבא לפיו יש לערכאה ישראלית סמכות אקסטרה טריטורילית:

בהליך בגין הפרת חוזה שנעשתה בשלמותה או בחלקה בתחום המדינה.

בענייננו הסכם השיבוץ היה אמור להתבצע בישראל. ההסכם כל כולו נכרת על מנת שיתבצע בישראל. ביצועו החל בישראל. הפרתו נעשתה בישראל תוך כדי ביצועו מספר חודשים לאחר תחילת ביצועו. כאשר אנו מתבוננים בהסכם השיבוץ המכונה "מכתב הבנות" עולה ממנו שמדובר בהסכם לפיו אייל עופר יעבוד שנתיים בישראל, ולאחר מכן ישוב לארצות הברית. ההסכם מפרט את כל ההטבות תוך דאגה לסידורו ולסידור משפחתו בישראל ולאחר שנתיים שוב בארצות הברית. זהו חוזה לתקופה קצובה שהפרתו נעשתה לכאורה ללא נימוק קרוב לתחילת ביצועו. את ההצדקה לכך על הערכאה הדיונית לברר.

על תקנת משנה זו כותב עו"ד משה קשת בספרו "הזכויות הדיוניות וסדר הדין האזרחי", (הוצאת לשכת עורכי הדין, מהדורה 14 מעודכן ליולי, 2004, בעמוד 172):

בחלופה הקודמת הושם הדגש על שלב יצירת החוזה, ואילו בחלופה זו ההתייחסות היא להפרתו. לפיכך, חוזה שנעשה מחוץ לישראל ונועד לביצוע בתוך ישראל, הופר, ניתן יהיה לתבוע בגינו בישראל, שכן הפרת החוזה היא צידו האחר של ביצועו. הקובע לעניין זה הוא הקשר בין מקום ההפרה לישראל.

די לנו במבחן זה על מנת להקנות סמכות לבית הדין בישראל. זו חלופה חשובה משום שהיא מצביעה על העיקרון שמקום הפרת החוזה יש לו חשיבות. ואכן קיום חוזה, מה עוד שחוזה לתקופה קצובה, המופר באמצע התקופה הקצובה, הוא נימוק חשוב להקניית סמכות. חשיבות מוגברת יש לכך כשמדובר בניתוק יחסי עבודה. העובד מסתמך על ההסכם. יש לו ציפיות סבירות לקיומו. משנה תוקף יש לכך שאייל עופר עבר לישראל עם משפחתו בהתבסס על ההסכם. לכך נוסיף את השיקול שהתביעה מתבססת על דיני העבודה בישראל ואחד הנתבעים הוא ישראלי. ברי שגם חלופות משנה אחרות מקנות בענייננו סמכות בינלאומית. יש אם כן סמכות בינלאומית לבית הדין. משמעותה היא שיש לאפשר המצאה אל מחוץ לתחום השיפוט. בכך באה לידי ביטוי הסמכות הבינלאומית.

עוד נציין כי כיום ניכרת מגמה להרחבת התחולה הטריטוריאלית לאור הגלובליזציה, קיצור המרחקים וחברות שיש להן סניפים ועסקים בארצות שונות. השופט אליקים רובינשטיין עמד על כך בבקשת רשות ערעור 11822/05 Philip Morris USA Inc נ. יובל אל רואי (טרם פורסם) בציינו :

הרעיון שביסוד כל אלה אחד הוא: משנתרחבה הפעילות הבינלאומית, ולאחר שהאמצעים הטכנולוגיים למיניהם – בתנועה, בתקשורת ושינוע - נשתפרו וקיצרו דרמטית את המרחקים, המבקש למכור מוצריו בארץ פלונית צריך להניח כי אף ייחשף לתביעות, וכמובן ייבחן כל מקרה לנסיבותיו.

פורום לא נאות

משקבענו שלבית דין בישראל יש סמכות עניינית ככל שהדבר עולה מכתב התביעה ויש לו סמכות אקסטרה טריטוריאלית, סמכות בינלאומית, נשוב ונבחן את השאלה אם הפורום הישראלי אינו פורום נאות כטענת חברת Harmonic inc שעתרה לעיכוב הליכים בגין פורום לא נאות. עברנו את המשוכה הדיונית. עתה אנו מגיעים שוב לבחינת המדיניות הנאותה. נקודת המוצא היא שעל הדיון להתקיים במקום אליו פנה התובע. קביעה שהפורום אינו נאות נעשית במקרים חריגים. למסקנה לפיה הפורום הישראלי אינו נאות, מסקנה כפי שזו מתבקשת על ידי חברת Harmonic inc, מגיעה ערכאה שיפוטית רק כאשר מוכח בעליל כי קיים פורום אחר אליו זיקתם של הצדדים רבה מזיקתם לערכאה שיפוטית בישראל. אם לא כן, אם לא קיימת ערכאה אליה הזיקות רבות יותר, יש לבקר להשאיר את השיפוט במקום בו הגיש התובע את תביעתו. השופט אור עמד על כך (רע"א 2705/97 הגבס א' סיני
(1989) בע"מ נגד The Lockformer Co, פ"ד נב(1), 109, 114 מול האות א):

כשבא בית המשפט בישראל, כשהוגש בפניו הליך, לשקול אם על פי מרב הזיקות יש לקיים את ההליך בפניו, או שמא עליו לקבוע כי הוא אינו מהווה את הפורום הנאות, עליו לצאת מההנחה שקנויה לו סמכות לדון בעניין. רק אם האיזון בין הזיקות לפורום הישראלי לבין הזיקות לפורום הזר נוטה בבירור, באופן משמעותי, לפורום הזר, יחליט כי אין הוא הפורום הנאות.

בבוא ערכאה שיפוטית לשקול אם הפורום נאות אם לאו, עליו לצאת מהנחת מוצא לפיה קנויה לה סמכות. מציין השופט תיאודור אור כי הנחה זו של קיום הסמכות פירושה צמצום האפשרות לקבל את הטענה שהפורום הישראלי הוא בלתי נאות (שם, בעמוד 114 מול האותיות ו-ז):

להנחה זו, שעל פיה בדרך כלל ייטה בית-המשפט לדחות טענת פורום לא נאות, ישנו רציונל נוסף. רציונל זה מבוסס על ההתפתחויות שחלו בתקשורת ובדרכי התנועה המודרניים. בעבר, קשיים שנגרמו לנתבעים, אשר נדרשו להתדיין בפני פורום זר, היו רבים ואמיתיים. אלה נבעו הן מקשיי הקומוניקציה והן מעלותם הרבה. בימינו, בעידן מטוסי הסילון, הטלפון הסלולרי, הפקסימיליה והאינטרנט, איבדו קשיים אלה חלק ניכר מעוצמתם. העולם כולו הולך והופך ל"כפר אחד גדול", שבו למרחקים שבין מקום אחד למשנהו אין עוד אותה משמעות מכבידה. לפיכך, אין להפריז במשקל שניתן לקשייו של נתבע לבוא עם עדיו לארץ אחרת, ומכאן גם מתבקש שהנטייה להיעתר לטענת פורום לא נאות תלך ותקטן.

בדומה פסק המשנה לנשיא שלמה לוין (רע"א 2903/96 אליהו מסיקה נגד פרופ' וינקו דולנס, פ"ד נב(1) 817). השופט שלמה לוין קובע שנקודת המוצא היא שהעניין צריך להתברר בבית^-המשפט המוסמך אליו הוגשה התובענה. רק אם האיזון בין הזיקות לפורום הישראלי לבין הזיקות לפורום הזר נוטה בבירור, באופן משמעותי, לפורום הזר, יחליט בית^-המשפט כי אין הוא הפורום הנאות (שם, בעמוד 820 מול האותיות ה – ו). אף השופט שלמה לוין עומד על כך שבנוסף להלכה זו שהיתה קיימת מאז ומתמיד, נוספה היום העובדה שבעקבות ההתפתחויות שחלו בתקשורת (הטלפון הסלולרי, הפקסימיליה והאינטרנט) ובדרכי התנועה המודרניים (מטוסי הסילון), העולם כולו הולך והופך ל"כפר אחד גדול", שאין בו עוד אותה משמעות מכבידה כבעבר למרחקים שבין מקום אחד למשנהו. אמת הפיכתו של העולם לכפר גלובלי קטן עשוייה גם לשחק לידי הטוענים שאין בעייה לעבור ממקום למקום ועל כן התובע יכול לילך אחרי הנתבע (ראה חיבורו של מיכאיל קרייני "שיקולי הפורום הנאות: מסעם אל תוך האלף השני ומעבר לו" מחקרי משפט י"ט, תשס"ב -2002 בעמ' 67, 98). ברם הכלל הוא, וזו המדיניות הנאותה, שהעניין ידון במקום הגשת התביעה כאשר יש לערכאה שיפוטית בו סמכות. על ההלכה לפיה על ערכאה אליה הוגשה תביעה לדון בה אלא אם כן באופן מובהק הפורום אינו נאות עמד סגן הנשיא יצחק אליאסוף תוך שהוא סקר את הפסיקה בנושר (דב"ע נז/2-289 מולטי לוק (2000) בע"מ - פנחס בללי, פד"ע לב 616, 623):

השאלה מתי בית הדין האזורי לעבודה בישראל הוא "פורום לא נאות" נדונה בדב"ע מו/ 97-3 בן יצחק - סיס טקס בע"מ [5]. באותו הליך נסקרה ההלכה בנושא זה ונקבע כי "עקרון היסוד הוא, שבית המשפט דן בתביעה אשר יש לו סמכות לדון בה, ואי השימוש בסמכות הוא חריג" (בעמ' 20).

והשופט משה לנדוי ציין (המ' 280/57 חכמוב נגד שמידט ואח', פ"ד יב 59,
64):

העובדה שאותה עילה היא גם בסמכותו של בית-משפט אחר בחוץ-לארץ, אין בה כשהיא לעצמה, כדי להרתיע את בית המשפט הישראלי מלהשתמש בסמכות השיפוט שלו, אף אם עלול הדבר להביא לידי כפילות הדיון... ישנם מקרים אחרים, בהם יפסיק בית המשפט המקומי את הדיון בתביעה שהוגשה לפניו בקשר לעילה שנוצרה בחוץ לארץ, כאשר מתברר לו שדיון מקביל באותה עילה מתנהל בפני בית משפט נוכרי או אף שאפשר היה לנהל את הדיון ביתר נוחיות בבית משפט נוכרי. אך לא על נקלה ינהג בית המשפט הישראלי כך, כי בדרך כלל אין זה רצוי לחסום בפני בעל-דין את הגישה אל בית משפט מקומי מוסמך.

עלינו לשים לנגד עינינו את הכלל הראשון והעיקרי – הפורום אליו הוגשה התביעה הוא הפורום הראוי. למדינה אחריות כלפי אזרחיה ותושביה. לאייל עופר זיקות רבות לישראל: הוא אזרח ותושב ישראל. בהיותו אזרח ותושב ישראל, חל עליו העיקרון לפיו הפורום המקומי ידון בתביעתו של תובע מקומי לאור מחויבותה של המדינה לספק שירותים משפטיים לאזרחיה ולתושביה. חובה זו קיימת במינון קטן הרבה יותר כאשר התובע הוא זר (ראוPiper Aircraft Co. v. Reyno 454 U.S. 235 (1981)). טענה לפיה זיקות רבות יותר הן בערכאה חוץ טריטוריאלית אליה לא פנה התובע, דורשת ראיות כבדות משקל.

כך לגבי התובע, אייל עופר. אשר לנתבעת, המשיבה מספר 1, חברת Harmonic inc, גם לה זיקות רבות לישראל. המשיבה 2, חברת הרמוניק לייטווייבס בע"מ, היא "מוקד המו"פ הישראלי" שלה. חברת Harmonic inc היא שהציעה לאייל עופר את העבודה בישראל בשירותן של שתי המשיבות. חברת Harmonic inc היא שהסדירה בהסכם השיבוץ את סידורי עבודתו של אייל עופר בישראל. למנהליה של חברת Harmonic inc סמכות להציע הצעות עבודה בשם חברת הרמוניק לייטווייבס בע"מ. לפי העובדות שציין בית הדין האזורי בכירי חברת Harmonic inc הם אלה שהעמידו בפני אייל עופר את האופציות להמשיך לעבוד אצל חברת הרמוניק לייטווייבס בע"מ במעמד של "עובד ישראלי" או שעבודתו אצל חברת Harmonic inc והוא יפוטר. ברי כי לחברת Harmonic inc זיקה ישירה לישראל לאור קשריה עם חברת הרמוניק לייטווייבס בע"מ. סביר הוא כי בכיריה של המשיבה 1 פוקדים את ישראל לצורך פעילותה. כל אלה מצביעים על זיקה כבדה למדינת ישראל.

נוסיף על אלה את העובדה שערב הפיטורין עבד אייל עופר בישראל וחל על היחסים משפט העבודה הישראלי.

הנה כי כן הן מקום הגשת התביעה, הן הדין החל, הן זיקתן של המשיבות לישראל מצביעים על זיקות כבדות משקל לערכאה בישראל.

נטל השכנוע

על שכמי מי מוטל נטל השכנוע בשאלת הפורום הבלתי נאות. נטל השכנוע מוטל על כתפי המבקש שלא לאשר המצאה אל מחוץ לתחום השיפוט. עליו להוכיח שני עקרונות אותם ציין השופט משה לנדוי בעניין חכמוב הנ"ל:

העקרונות שעל פיהם רואה בית המשפט חובה לעצמו לנקוט אמצעי קיצוני כזה [הם]...(1) מאזן הנוחיות בלבד אינו נימוק מספיק... (2) כדי להצדיק הפסקת התביעה יש למלא אחר שני תנאים, אחד חיובי ואחד שלילי: (א) על הנתבע לשכנע את בית המשפט שהמשכת התביעה היתה גורמת לו עוול, בהיותה מציקה או מטרידה אותו או בהוותה באופן אחר שימוש לרעה בהליכי בית המשפט; ו – (ב) ההפסקה אינה גורמת עוול לתובע. לגבי שני התנאים חובת ההוכחה היא על הנתבע. (וראו גם רע"א 4716/93 החברה הערבית לביטוח שכם נ. זריקאת, פ"ד מח(3) 265, 269-270).

השופט מישאל חשין מסכם (ע"א 45/90 ש' עבאדה נגד ת' עבאדה, מח(2) 77 בעמודים 83-82:

ומהלכה שנקבעה ידענו זאת: נתבע המבקש להעלות לפני בית^-משפט בישראל טענת 'פורום בלתי נאות', נושא בנטל לשכנע את בית המשפט כי בית^-משפט זר קנה אף הוא סמכות לדון בתביעה, וכי ב'תחרות' זו שבין בית המשפט בישראל לבין בית המשפט הזר, ידו של אותו בית^-משפט זר על העליונה: הוא הפורום הנאות לדון בתביעה, בעוד בית המשפט בישראל הינו 'פורום בלתי נאות'. המבחן לקביעה כי בית^-משפט בישראל הינו 'פורום בלתי נאות' אינו אך מאזן נוחות רגיל; על הטוען טענת 'פורום בלתי נאות' לשכנע את בית המשפט בישראל כי המאזן נוטה בבירור ובמובהק אל עבר הפורום הזר [ההדגשה במקור – א.ב.א.].

הנה כי כן הפורום הטבעי הוא במדינה בה הגיש תובע את תביעתו. צריך להיות נימוק חזק להעברתו. נטל השכנוע לנימוק זה מוטל על שכמו של הטוען לפורום לא נאות, הן באספקט שלתובע לא יגרם עוול גדול אם התביעה תתברר מחוץ לתחום השיפוט, והן שהעוול שיגרם לנתבע גדול כך שמאזן הנוחות מצדיק המצאה אל מחוץ לתחום השיפוט. מדובר בנטל כבד.

סיכום

ראינו שלבית דין ישראלי יש סמכות עניינית ובינלאומית, שיש להעדיף את מקום הגשת התביעה, שקביעה שהפורום אליו הוגשה התביעה אינו ראוי צריכה נימוקים כבדי משקל. מעל לכך אנו עוסקים בהסכם לתקופה קצובה.ומעבר לכל השיקולים נוסף בענייננו שיקול כבד משקל. אנו דנים ביחסי עבודה. אלה בישראל הם יחסים מתמשכים. לא work at will לפיו ניתן בכל דקה לסיים את היחסים אלא הסכם יחס. ניתוק יחסים אלה קשה הוא לעובד. עובד מצפה לעסוק בעבודתו. זהו חלק חשוב בחייו. הדין הישראלי מכיר בפיטורין שלא כדין. הדין הישראלי עומד על כך שצריך שיהא נימוק סביר לפיטורין, שהפיטורין יעשו בדרך הוגן ובתום לב מוגבר. הנשיא מנחם גולדברג עמד על כך:

נציין עובדה נוספת המיוחדת ליחסי עובד - מעביד אשר בית דין זה כבית הדין לעבודה אינו רואה מקום להתעלם ממנה. העובד פוטר מעבודתו, דהיינו החברה היתה זו שהביאה את יחסי עובד-מעביד לידי סיום, וכתוצאה מכך חזר העובד ארצה ורק מכאן יכול הוא לנהל את מאבקו המשפטי. שונה היה המצב לו היה סכסוך משפטי מתעורר בעודו עובד שם, כי אז סביר היה שיפנה לערכאה משפטית בסיסקאי, ויתכן והיה שונה המצב לו היה זה העובד שהפסיק את עבודתו שלא בעטיה של פעולה שנעשתה על ידי מעבידו (דב"ע מו/3-97 ארנון בן יצחק - סיסקטקס בע"מ, פד"ע יח 12).

הסכם השיבוץ החיל זכויות סוציאליות ישראליות על החוזה. אף אלמלא זאת היה חל הדין הישראלי על היחסים לתקופה בה עבד אייל עופר בישראל. הפיטורין, הפרת הסכם לתקופה קצובה, ותוצאותיהם חלים על תקופת העבודה כולה. ראוי לו לבית דין לעבודה ישראלי שידון בעניין.

הערעור מתקבל. המשיבות ביחד ולחוד תשלמנה למערער הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך -.20,000 ₪.

השופט יגאל פליטמן

השאלה הניצבת לפנינו הינה האם צדק בית הדין קמא בהחלטתו לבטל את היתר ההמצאה לחו"ל אשר ניתן לבקשת המערער במעמד צד אחד.

וזו דעתנו:

1. המערער ביקש היתר המצאה של כתב התביעה אל מחוץ לתחום המדינה על פי תקנה 500 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד - 1984 (להלן – תקנות סדר הדין האזרחי). בתמצית, טוען המערער כי מתקיימת בענייננו אחת מהחלופות הקבועות בתקנה 500(4); 500(5); 500(7); 500(10) וכי הפורום הנאות לדון בתובענה הינו בית הדין לעבודה בישראל, על פי הדין בישראל. המשיבה מצידה טוענת כי לא מתקיימת אף אחת מהחלופות הקבועות בתקנה 500 שלעיל וכי הפורום הנאות לדון בתביעה הינו בית המשפט המוסמך בארצות הברית, על פי הדין שם.

2. על פי הוראת תקנות סדר הדין האזרחי, היתר המצאה יכול שיינתן רק כאשר נתמלאו התנאים הקבועים באחד מסעיפי המשנה של תקנה 500 לתקנות סדר הדין האזרחי, המקנים לבית המשפט כוח שיפוט בכל העניינים הכפופים לריבון הישראלי, גם כאשר הנתבע נמצא בחוץ לארץ. שאלת היתר ההמצאה מחוץ לתחום איננה שאלה פרוצדוראלית, כי אם שאלה מהותית. בעניין זה נפסק כך:

"בדרך כלל צמוד שיפוטם של בתי משפט לשטח המדינה בה הם מכהנים, וחריגת בית משפט מתחומו הטריטוריאלי כרוכה בה סכנה של התנגשות סמכויות ופגיעה בנימוס הבין לאומי... משום כך חייבת גישת בית משפט לבקשה כזאת להיות זהירה וכל ספק פועל לטובת תושב החוץ כלומר נגד הזמנתו להתדיין בארץ". (ע"א 98/67 הנס ליבהר - גזית ושחם חברה לבניין בע"מ פ"ד כא (2) 243).

וכן ד"ר י. זוסמן:

"המקרים השונים בהם מותר להביא תביעה נגד תושב חוץ לפני בית משפט ישראלי מנויים בתקנה 500, והם מוגדרים בהתחשב בנוהג הבין-לאומי, הסובל את הרחב השיפוט כלפי חוץ לצורך עניינים מסויימים, על בסיס ההדדיות. מעבר לגבולות שהוגדרו לכך, השיפוט הישראלי אינו משתרע". (ד"ר יואל זוסמן, סדרי הדין האזרחי, מהדורה שביעית, 241).

3. זאת ועוד, גם כאשר מתמלאים תנאי אחד מסעיפי המשנה של תקנה 500, מסור לבית^-המשפט שיקול דעת אם להתיר המצאה מחוץ לתחום השיפוט ואת שיקול דעתו עליו להפעיל בזהירות. לעניין זה נפסק כך:

"כאמור, המסע שעורך בית המשפט בבואו להחליט אם להתיר המצאה מחוץ לתחום אינו מסתיים, אף אם מתברר כי נתקיימו הנסיבות שבאחת מתקנות המשנה של תקנה 500. עדיין מוקנה לבית המשפט שיקול דעת אם להתיר המצאה ועליו להפעילו בזהירות. הנימוק העיקרי העומד בבסיס הגישה הזהירה הוא, שבמהותו מתן היתר המצאה מהווה הטלת מרותו של בית משפט בישראל על נתבע שאינו נמצא בישראל. הרחבה זו של סמכות בית המשפט, מעבר לתחומה של המדינה עשויה להביא לידי התנגשות". (ע"א 4601/02 ראדא תעשיות אלקטרוניות בע"מ - BODSTRAY COMPANY LTD ואח' פ"ד נח (2) 465).

וכן ד"ר י. זוסמן :

"אפילו נתקיימו התנאים הקבועים בתקנות, לעולם אין זכות קנויה בידי התובע לקבלת היתר. תקנה 500 נותנת לבית המשפט רשות להתיר את ההזמנה מחוץ לתחום השיפוט, אך זו היא רשות, ואינה חובה, לכן מסורה ההכרעה לשיקול דעת בית המשפט, ומותר לו לסרב לבקשה, כאשר נראה לו, כי לא יהא זה צודק להביא את הענין בפני בית המשפט בארץ" (ד"ר יואל זוסמן, סדרי הדין האזרחי, מהדורה שביעית, 241).

4. בין שיקוליו של בית המשפט למתן היתר המצאה מחוץ לתחום, עליו לשקול, מעבר להתקיימות פיסקת המשנה הרלוונטית של תקנה 500, האם בית המשפט הישראלי הינו הפורום הנאות לדיון בתובענה. (לעניין זה ראה ע"א 837/87 הוידה - הינדי ואח' פ"ד מד (4) 545, וכן פרשת ראדא שלעיל). בעת קביעת הפורום הנאות, יש להביא בחשבון את כל הנסיבות הרלוונטיות, ולקבוע על יסודן מהי המדינה שראוי לקיים בה את ההליך המשפטי, כשנקודת המוצא היא שהעניין צריך להתברר בבית המשפט המוסמך שאליו הוגשה התובענה. רק אם האיזון בין הזיקות לפורום הישראלי לבין הזיקות לפורום הזר נוטה בבירור, באופן משמעותי, לפורום הזר, יחליט בית^-המשפט כי אין הוא הפורום הנאות. (לעניין זה ראה דב"ע נד 160-3 ס.וו.תעשיות בע"מ ואח' - ראשד אלזרן ואח'; ברע"א 4716/93 החברה הערבית לביטוח שכם - עבד זריקאת). אכן, נפסק זה מכבר כי טענת פורום לא נאות נחלשה במידה מסויימת עקב הגלובליזציה של המערכת הבינלאומית, אולם המבחן המהותי נותר בעינו וענייננו בשאלה האם מירב הזיקות נוטות לפורום הזר, כאשר בעניין זה יש לבחון את ציפיותיהם הסבירות של הצדדים, את היכולת לנהל הליך יעיל בארץ וכן את השאלה מהו הדין הראוי לחול על התביעה והאם לישראל ולשיטת המשפט הישראלית עניין לדון בתביעה. (ראה רע"א 2705/97 הגבס א' סיני בע"מ - The Lockformer Co ואח' פ"ד נב (1) 109; רע"א 3144/03 אלביט הדמיה רפואית בע"מ - HAREFUAH SERVICOS DE SAUDE S/C LTDA פ"ד נז (5) 41; ע"ע 300050/98 המועצה המקומית גבעת זאב ואח' - מחמוד מוחמד אלי ואח').

אשר לענייננו –

5. לאחר שבחנו את טענות הצדדים ונוכח העובדות העולות מהחומר שבפנינו, סבורים אנו כי מתקיימת בעניין דנן החלופה הקבועה בתקנה 500(10) לתקנות סדר הדין האזרחי. חלופה זו קובעת כך:

"500. רשאי בית המשפט או רשם שהוא שופט, להתיר המצאת כתב בי-דין אל מחוץ לתחום המדינה באחת מאלה:

(10) האדם שמחוץ לתחום המדינה הוא בעל דין דרוש, או בעל דין נכון, בתובענה שהוגשה כהלכה נגד אדם אחר, שהומצאה לו הזמנה כדין בתחום המדינה".

המקרה אליו מתייחסת תקנה זו, הינו מקרה בו הוגשה תביעה כנגד מספר נתבעים, כאשר כתב התביעה הומצא לאחד מהם בתחום ומבוקש היתר המצאה מחוץ לתחום אל הנתבעים האחרים. התביעה שבפנינו הוגשה נגד המשיבה ונגד הרמוניק לייטוייבס בע"מ (להלן: הרמוניק לייטוייבס). כתב התביעה הומצא להרמוניק לייטוייבס וזו הגישה כתב הגנתה. לפיכך עלינו לבחון האם התובענה כנגד הרמוניק לייטוייבס הוגשה כהלכה והאם המשיבה הינה "בעל דין נכון או בעל דין דרוש בתובענה שהוגשה כהלכה נגד אדם אחר". לשיטתנו, אף אם מכחישה הרמוניק לייטוייבס את קיומם של יחסי העבודה בינה לבין המערער, הרי ששאלת קיומם או העדר קיומם של יחסי עבודה, הינה כשלעצמה בסמכות בית הדין לעבודה (סע' 24(א)(1) לחוק בית הדין לעבודה, תשכ"ט - 1969). באשר לשאלה "מיהו בעל דין דרוש או בעל דין נכון", נפסק כי מילויו של התנאי תלוי בשאלה האם, בהנחה שהנתבע הזר היה מתגורר בארץ, ניתן היה לצרפו לבעל הדין האחר בכתב תביעה אחד. התשובה לשאלה זו חיובית. לפיכך, כאמור לעיל, דעתנו היא כי מתקיימת החלופה הקבועה בתקנה 500(10) לתקנות סדר הדין האזרחי. משזו מסקנתנו ונוכח מסקנותינו הסופיות כפי שיפורט שלהלן, אין אנו מוצאים להדרש לבחינת יתר החלופות הנטענות.

6. בעצם קביעתנו כי מתקיימת החלופה הקבועה בתקנה 500(10), לא די, שהרי גם כאשר מתמלאים תנאי אחד מסעיפי המשנה של תקנה 500, מסור לבית המשפט שיקול דעת אם להתיר המצאה מחוץ לתחום השיפוט ואת שיקול דעתו עליו להפעיל בזהירות. לשיטתנו, בחינת שאלת מירב הזיקות ושאלת הדין המהותי הראוי לחול על התביעה, מובילה למסקנה כי הפורום הנאות לדון בתביעה הינו בית המשפט המוסמך בארצות הברית.

בקביעתנו זו אנו נותנים משקל לעובדות העולות מחומר התיק שבפנינו, כדלקמן:

א. אכן, המערער הינו תושב ואזרח מדינת ישראל. ברי כי לעובדה זו משקל נכבד בשאלת הפורום הנאות. עם זאת, יש לזכור כי מאז שנת 1988 ועד לשנת 2000 התגורר המערער עם אשתו וילדיו בארצות הברית, שם התפרנס. שהותו של המערער בישראל, טרם פיטוריו, היתה קצרה וממילא, במסגרת ההסכמות שבינו לבין המשיבה, הבטיח המערער את שובו לארצות הברית.

עוד יש לזכור כי עת עסקינן במערכת יחסי עבודה, נתן המחוקק הישראלי משקל נכבד לשאלת מקום ביצוע העבודה. כך, תקנה 3 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין) תשנ"ב – 1991 קובעת כי מקום השיפוט בתובענה לפי סעיף 24(א)(1) לחוק בית הדין לעבודה, הינה בבית הדין אשר באזור שיפוטו נמצא מקום העבודה של העובד שהיא העבודה נושא התובענה, או שבאזור שיפוטו בוצעה העבודה. בהקשר זה נפסק זה מכבר כך –

"בעוד שבתקנות סדר הדין האזרחי, תשכ"ג-1963, נקטו בכלל כי התובע הולך אחרי הנתבע, נקטו בתקנות סדר הדין בבית-הדין לעבודה, לעניין תובענה בין עובד ומעביד, כאמור בסעיף 24(א) (1) לחוק, בכלל כי בענייני עבודה קובע לא מקום מושבו של התובע, לא מקום מושבו של הנתבע, אלא "מקום עבודתו של העובד שבגללו מוגשת התובענה". גישה זאת מתיישבת עם דרכו של המחוקק הישראלי, הרואה קשר בין העובד ובין מקום העבודה. לענייננו, ראה מתקין התקנות לא לאלץ עובד ללכת ל"מקום מגוריו או מקום עסקו של הנתבע", אלא לאפשר לו לפעול למימוש זכויותיו במקום עבודתו". (ראה דב"ע לג/ 24-3 וקסלמן - עטיאס).

משמוסכם כי חלקה הגדול של תקופת העבודה היה בארצות הברית, הרי שיש בדברים אלו כדי לחזק את מסקנתנו באשר להיות הפורום המתאים בית המשפט המוסמך בארצות הברית.

ב. חשיבות רבה יש ליתן לדין הראוי לחול על התובענה. המשיבה הינה חברה הרשומה בארצות הברית ומקום מושבה בקליפורניה. כמפורט בכתב התביעה, תחילת דרכו של המערער היתה בחברת Divicom אשר נרכשה מאוחר יותר על ידי חברה בשם C-Cube. בחודש מאי 2000, נרכשה C-Cube על ידי המשיבה ובסמוך לכך הוצב המערער בהרמוניק לייטוייבס. על מערכת היחסים שבין הצדדים חל הסכם העסקה מיום 3.2.1994 אשר נחתם בין המערער לבין חברת Divicom. יש לציין כי בהסכם זה קיימת התייחסות אף לשאלת סיום יחסי העבודה שבין הצדדים. על הסכם זה אין תחולה של הדין הישראלי. ככל שקיימת זיקה לדין הישראלי, הרי שקיומה אפשרי רק באשר לתקופה בה שהה המערער בישראל. בתקופה זו, בנוסף להסכם ההעסקה, קיים המסמך מיום 1.8.2000. המדובר במסמך הבנות שבין המערער לבין המשיבה ואשר עניינו ב"משימת השיבוץ" של המערער בישראל. על פי מסמך זה, משימת השיבוץ הוגדרה לתקופה של שנתיים, כאשר בסיומה עתיד היה המערער לשוב לארצות הברית למשרה דומה למשרתו קודם לשיבוץ. מסמך זה, כפי שנכתב בו, נועד להסדיר את נושא הוצאותיו של המערער בתקופת השיבוץ ואת מידת כיסוי ההוצאות לה התחייבה המשיבה. עיקר ההתחייבויות המפורטות במסמך זה הן של המשיבה כלפי המערער, לרבות לעניין הוצאות הטיסה, ביטוחים, ענייני מיסוי ועוד. אף על מסמך זה אין תחולה של הדין הישראלי. ככל שקיימת זיקה בין מערכת היחסים שבין הצדדים לבין הדין הישראלי, הרי שמקורה בעובדה כי במהלך תקופת השיבוץ ביצע המערער עבודתו במשרדי הרמוניק לייטוייבס בישראל. ואולם, עיקר מערכת היחסים שבין הצדדים, כמו גם ההסכמים הרלוונטיים שביניהם, נשלטים על ידי הדין האמריקאי, כפי שהוסבר. אף לכך יש ליתן משקל נכבד בעת בחינת הפורום הנאות.

ג. זאת ועוד, אף התנאים הקבועים במסמך ההבנות מיום 1.8.2000, מלמדים על הזיקה של המערער עצמו לארצות הברית ולמשיבה, כמעסיקתו. מסמך ההבנות הבטיח כי זכויותיו של המערער בארצות הברית, לא תפגענה בשל משימת השיבוץ. עוד הובטח כי עם תום משימת השיבוץ ישוב המערער לארצות הברית במימונה של המשיבה. המשיבה אף התחייבה לשאת בעלויות שונות של המערער בעת שהותו בישראל, לרבות עלות טיסות לארצות הברית למערער ולבני משפחתו. גם במסמך זה יש כדי להעיד על זיקת התובענה כולה לארצות הברית.

ד. פיטורי המערער, כמו גם חילופי הדברים אשר קדמו למעשה הפיטורים, נעשו על ידי מנהליו בארצות הברית. בהקשר זה טענה המשיבה כי הודעת הפיטורים נעשתה בשיחה טלפונית על מנת שלא להטריח את המערער לשוב לארצות הברית. גם המערער טען בכתב תביעתו כי בשיחה מיום 7.3.2001 נאמר לו כי אלמלא יקבל את הצעת המשיבה, יאלץ לשוב לארצות הברית, שם יפוטר. על כן, את המשקל העיקרי בהקשר זה יש ליתן לעובדה שההחלטה באשר לפיטורים התקבלה על ידי מנהלי המערער במשיבה והם אלו אשר מסרו לו על פיטוריו בעוד שלעובדה כי הפיטורים נעשו בעת היות המערער בישראל, יש ליתן משקל פחות יותר.

7. אשר על כן, משמעמתים אנו את זיקות התובענה לארצות הברית אל מול זיקותיה לישראל, דעתנו היא כי ראוי, בנסיבות המקרה דנן, כי בית המשפט יעשה שימוש בסמכותו ובשיקול דעתו ויקבע כי, בנסיבות המקרה דנן, נוטה המאזן באופן ברור ומובהק אל עבר הפורום הזר וראוי כי התובענה תתברר בארצות הברית.

למעלה מן הצריך, נוסיף עוד, כי בדרך כלל כאשר אזרח ותושב ישראל, נשלח לעבודה בחוץ לארץ, בחברת בת של חברה ישראלית, הנטייה הינה להתיר המצאת כתבי בי - דין לחברה בחוץ לארץ, הכל כמובן בהתחשב ביתר הנסיבות. לדידנו, אותו הכלל צריך שיחול גם במקרה ההפוך, בו תושב ארצות הברית, נשלח על ידי חברה אמריקאית לעבוד בחברת בת בישראל, כשהוא עתיד לשוב לארצות הברית לאחר זאת. ברב המקרים הללו, לא יהא מקום להתיר המצאה לחוץ לארץ של כתבי בי דין לחברה שם. זאת אף מפני שבית הדין בישראל אינו הפורום הנאות והטבעי לברורה של תביעה, שתולדתה ברקע עובדתי שכזה. ושוב, הכל בהתאם לשאר הנסיבות והזיקות.

אשר על כן ולו תשמע דעתנו, דין הערעור להדחות.

המערער ישא בהוצאות המשיבה 1 בסך 10,000 ש"ח.

השופטת נילי ארד

במחלוקת בין חברי דעתי היא כדעתה של חברתי סגנית הנשיא, אלישבע ברק אוסוסקין והריני מצטרפת למסקנתה לפיה דין הערעור להתקבל באופן שיינתן למערער היתר המצאה של כתב התביעה נגד המשיבה 1 – Harmonic Inc אל מחוץ לתחום המדינה על פי תקנה 500 לתקנות סדר הדין האזרחי.

נציג ציבור מר מיכאל הילב

אני מצטרף לדעתו של השופט יגאל פליטמן.

נציגת ציבור מר אבישי ספיר

לאחר שעיינתי בהחלטות שנכתבו ע'י סגנית הנשיא וע"י  השופט פליטמן ולאחר שעיינתי, לפי בקשתי, ב"הסכם השיבוץ" - אני מצטרף לדעתן של סגנית הנשיא אלישבע ברק אוסוסקין והשופטת נילי ארד.

סוף דבר

על דעת רוב חברי המותב כנגד דעתם החולקת של השופט יגאל פליטמן ונציג ציבור מר מיכאל הילב, מתקבל הערעור באופן שיש להתיר המצאה אל מחוץ לתחום השיפוט. המשיבות ביחד ולחוד תשלמנה למערער הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך -.10,000 ש"ח תוך 30 יום.

ניתן בהיעדר הצדדים היום י"א טבת, תשס"ז (01 ינואר 2007) ויישלח אליהם.

סגנית הנשיא אלישבע ברק-אוסוסקין השופט יגאל פליטמן השופטת נילי ארד

נציג ציבור מר מר אבישי ספיר נציג ציבור מר מיכאל הילב