בית הדין הארצי לעבודה

עע 000074/06

רשות השידור המערערת

משה אסולין ואח' המשיבים

בפני: הנשיא סטיב אדלר, השופטת נילי ארד, השופט רמי כהן

נציג עובדים מר שלמה גוברמן, נציג מעבידים מר דורון טמיר

בשם המערערת: עו"ד יורם הירשברג

בשם המשיבים: עו"ד יאיר עשהאל ועו"ד חיה שפיגל-אפרימי

פסק דין

השופט רמי כהן

פתח דבר

1. בפנינו ערעור נוסף, בסדרה ארוכה של הליכים משפטיים המתנהלים בין המשיבים, שהוכרו כעובדי המערערת לבין המערערת (להלן: רשות השידור). העניין שהובא עתה לפתחנו הוא היחס בין בקשה למתן פסק-דין הצהרתי, הקובע קיומם של יחסי עובד-מעביד בין צדדים לבין הדרך הדיונית המועדפת והנכונה, לשם הגדרת הסעדים הממוניים הנובעים מתובענה ממין זה. שאלה היא, מהי דרך המלך וכיצד מחד, לא יצא צד להליך מקופח ומאידך, בצורה שקופה וראויה, יגדיר תובע בפני יריבו את מסגרת הסכסוך (ה- (Lis וישלם אגרה כדין.

2. הערעור בפנינו, לאחר נטילת רשות (בר"ע 867/05), הינו על "החלטת" [צ"ל פסק-דין] בית הדין האזורי בירושלים (סגנית השופטת הראשית ד' פרוז'ינין ונציגי הציבור גב' רקנטי ומר פיינברג; עב 2275/05) מיום 14.11.2005, בה נדחה ערעור שהגישה רשות השידור על החלטת רשמת בית-הדין האזורי בירושלים (הרשמת ד' פיינשטיין; עב 300593/92) מיום 31.7.2005. רשמת בית-הדין דחתה את בקשתה של רשות השידור, להורות למשיבים - לאחר שנקבע כי הם עובדי רשות השידור, לצורך בירור תביעותיהם הכספיות - לכמת את תביעתם ולשלם בגינה אגרה. עוד קבעה היא, כי בירור תביעות המשיבים יתנהל בדרך של הגשת "תחשיבים".

העובדות הרלוואנטיות וההליכים השונים שננקטו על-ידי בעלי הדין

3. המשיבים הינם 96 אנשים אשר עסקו במקצועות שונים בביצוע הפקותיה של רשות השידור, שהינה רשות ממלכתית שהוקמה מכוח חוק רשות השידור, תשכ"ה – 1965.

4. בשנת 1992 הגישו המשיבים בבית הדין האזורי בירושלים, תביעה למתן פסק-דין הצהרתי. עיקר הסעדים ההצהרתיים שהתבקשו היה כדלקמן:

א. בין כל אחד מהמשיבים לבין רשות השידור מתקיימים יחסי עובד-מעביד;

ב. ההסכמים הקיבוציים החלים על עובדי רשות השידור חלים גם על המשיבים;

ג. על רשות השידור לנהוג במשיבים ובעובדי רשות השידור העוסקים בתחומי העיסוק המקבילים בשוויון מלא;

ד. הפסקת עבודה של אחד מהמשיבים תזכה אותו בתשלום פיצויי פיטורים.

ה. היקף המשרה לפיו הועסקו המשיבים ימשיך בשנים הבאות.

5. רשות השידור הגישה לבית הדין האזורי בקשה, למחוק על הסף את תביעתם של המשיבים. הטעם העיקרי שעמד ביסוד הבקשה היה, כי אין להעניק למשיבים סעד הצהרתי, מקום בו ניתן לעתור במקומו לסעד ממשי וכי על המשיבים לכמת את תביעתם, שכן היה ויקבע כי הם עובדי רשות השידור יתכן ויהא מקום לתבוע מהם השבה של סכומי כסף שקיבלו ביתר. ביום 14.3.1994 דחה בית הדין האזורי את הבקשה, וכך נפסק:

"כדבר של יום יום נתקל בית הדין לעבודה בתביעות כספיות, כאשר טענת ההגנה היא, אי קיום יחסי עובד-מעביד, על כל המשתמע מכך, היינו, הן טענה דיונית של חוסר סמכות לבית הדין לעבודה, והן טענות מהותיות של מחסום בפני תביעות לזכויות הנובעות מקיומם של יחסי עובד-מעביד ומחוקי המגן החלים על מי שהם עובדים. הטענה נבדקת אנצידנטלית לתביעות העיקריות. במקרים אלו אכן נפסק לא אחת, כי אין לפצל את הדיון וכי על תובע לכמת את תביעתו. שונה הדבר בענייננו. כאן, לב ליבה של התביעה הוא קביעת הסטטוס של המשיבים. המשמעות לגביהם היא ארוכת טווח. אין זו תביעה לזכויות ספציפיות, אלא זוהי בקשה להכרה בסטטוס... לשם כך יש לשמוע ראיות... לכשיקבע הסטטוס של המשיבים, ובאם יקבע שהם אכן עובדי הרשות המבקשת [רשות השידור], הרי שחזקה על המבקשת, שהיא תדע לממש את זכויותיהם כעובדים. והיה אם תהיינה למשיבים תביעות ספציפיות לאחר מכן, הם יוכלו להגיש תביעות נפרדות. במקרה דנן, לא השאלה אם מתקיימים יחסי עובד-מעביד אם לאו, היא אנצידנטלית לתביעות הכספיות, אלא התביעות הכספיות הן אנצידנטליות לשאלת הסטטוס של המשיבים...

זאת ועוד. המשיבים לא תובעים בהכרח רק זכויות שכבר התגבשו. הם מבקשים הכרה במעמדם על מנת שתנתנה להם זכויות בעתיד, זכויות לפי חוקי המגן... אחד המקרים הטיפוסיים למתן סעד הצהרתי הוא, כאשר בעל דין יוכיח לבית המשפט כי הוא זקוק להצהרה כדי למנוע מראש הפרה של זכות שיש בידו...

במקרה דנן, הכימות והסעדים בעין הם אנצדנטליים לשאלה של קיום יחסי עובד-מעביד ולא להפך" (השופטת א' ברק (כתוארה אז) ונציגי הציבור מר דורון ומר הדני; תב"ע נג/ 639 – 12) (ההדגשה הוספה) (להלן: החלטת השופטת ברק).

6. ביום 2.6.1994 הורה בית-הדין האזורי, לאור בקשתם המוסכמת של הצדדים, על פיצול הדיון, כך שבשלב הראשון תתברר שאלת קיומם של יחסי עובד-מעביד.

7. ביום 29.4.1997 דחה בית הדין האזורי את התביעה, וקבע כי לא התקיימו יחסי עובד-מעביד בין הצדדים (השופט הראשי י' נויגבורן (כתוארו אז) ונציגי הציבור מר יאיר וגב' מלחי; תב"ע נב/ 593 – 3).

8. על פסק-הדין הנ"ל הגישו המשיבים ערעור לבית דין זה.

בית-דין זה, מפי חברי הנשיא ס' אדלר, קבע, כי המשיבים הינם, לכאורה, עובדי רשות השידור על פי חוזה מיוחד. בסוף פסק-הדין הורה בית-דין זה, על החזרת העניין לבית-הדין האזורי, כדלקמן:

"[א] בית הדין ידון תחילה, ובהקדם, בשאלה אילו מהחברות שהקימו המערערים [המשיבים] יש לראות בהן "חברה אותנטית" ואילו יש לראות בהן חברת קש למתן שירותים... לכאורה, המערערים הועסקו כעובדי הרשות על פי חוזה עבודה, אך הרשות רשאית להביא ראיה לסתור הנחה זו. ככל שהרשות תביא ראיות כאמור יקבע בית הדין קמא מעמדו של כל מערער ומערער.

[ב] לאחר הכרעה בשאלה זו, ידון בית הדין בתביעות הכספיות של המערערים שלגביהם ייקבע, אם יקבע, שהינם עובדי הרשות" (עע 300245/97 משה אסולין ואח' – רשות השידור, פד"ע לו 689, 720 (2001)) (להלן: פסק-הדין בהליך הערעור).

9. למען שלמות התמונה נוסיף, עד לשנת 1980 היו שלוש קבוצות עובדים שביצעו עבודות הפקה טכנית עבור רשות השידור: עובדי רשות השידור, ה"משתתפים החופשיים"/"סטרינגרים" ועובדי חברות הפקה. המשיבים שהועסקו כ"משתתפים חופשיים" קיבלו את שכרם על-פי תעריפים קבלניים שנקבעו על-ידי הרשות מעת לעת. אלו שהועסקו דרך תאגידים ושותפויות קיבלו את שכרם דרך אותן החברות.

בשנת 1980, בעקבות דרישת המשיבים להעלאת התעריפים אותם קבעה רשות השידור ולקבלת הטבות סוציאליות שונות וכן פעולות בהם נקטו, קבעה רשות השידור מדיניות, על-פיה השירותים הנדרשים יירכשו מחברות הפקה בלבד.

חלק מהמשיבים הקימו חברות ושותפויות המספקות שירותי הפקה לרשות השידור ואחרים הצטרפו לכאלו שהוקמו קודם לכן. למעשה הוקמו 27 תאגידים, מהם: 19 חברות של משיב אחד; 4 חברות של 2 או 3 משיבים; 3 חברות של בין 14 ל- 16 משיבים וחברה אחת של 22 משיבים. אותן חברות ושותפויות התארגנו בגוף שנקרא עטק"מ-עובדי טלוויזיה וקולנוע מאוחדים (להלן: עטק"מ).

רשות השידור חתמה על הסכמים עם התאגידים השונים שהוקמו על ידי המשיבים. ההסכמים שהוגשו לבית-הדין היו אחידים והכילו את ההסכמות שהושגו בזיכרון הדברים שנחתם בין רשות השידור לבין עטק"מ וכן את התעריף שנקבע בין עטק"מ לבין רשות השידור.

בהמשך, במהלך המשא ומתן שנוהל על קביעת תנאי התשלום של רשות השידור לתאגידים, ביקשו נציגי המשיבים מנציגי רשות השידור, כי יוכרו כעובדי רשות השידור. לאחר מכן נחתם בין הצדדים זיכרון דברים ובהמשך נחתמו הסכמים בין רשות השידור לבין התאגידים, הנוגעים להסדרת תנאי הסכמים חדשים.

באשר להיקף עבודתם של המשיבים: בית-דין זה קבע, כי היקף עבודתם היה כהיקף עבודתם של עובדי רשות השידור במשרה מלאה, היינו – בין 4 ל- 6 ימים בשבוע ובין 8 ל- 12 שעות ליממה, לרבות, שעות נוספות וכוננויות. עוד נציין, כי המשיבים ברובם התפרנסו אך ורק מעבודתם עבור רשות השידור.

באשר לתשלום בעבור ביצוע העבודה: התשלום למשיבים נעשה דרך התאגידים אותם ייסדו. מלוא הכספים שהועברו לתאגידים על-ידי רשות השידור הגיעו למשיבים, בניכוי תשלומי חובה לשלטונות המס והוצאות כגון תשלום למנהל חשבונות ולרואה חשבון (ראו פסק-הדין בהליך הערעור, עמוד 712).

התביעה בבית הדין האזורי הוגשה, לאחר שבמהלך שנת 1992 החלה רשות השידור לצמצם באופן משמעותי את מספר המשמרות של המשיבים. צמצום זה הוא שהיווה את הגורם העיקרי להגשת התביעה.

נוסיף גם זאת, בית דין זה קבע, כי קיימים סממנים לכך, כי חלק מהמשיבים הפכו את החברות שלהם לחברות אותנטיות למתן שירותים. ישנן ראיות כי חלק מהמשיבים עבדו במקומות אחרים ולא רק ברשות השידור.

נציין לבסוף, כי בשנת 1994, החליטה רשות השידור להעסיק כ- 60 מאנשי עטק"מ בחוזי עבודה אישיים, ביניהם כ- 40 מהמשיבים. בעקבות כך, השינוי העיקרי בתנאי עבודתם של המשיבים היה תשלום השכר על ידי רשות השידור ישירות למשיבים, במקום התשלום לתאגיד של כל משיב.

10. ביום 18.11.2004 קבע בית הדין האזורי, אליו, כאמור, הוחזר ההליך, כי התקיימו יחסי עובד מעביד בין כל המשיבים לבין רשות השידור, וכך נפסק:

"...הנתבעת [רשות השידור] לא הגישה ראיות חדשות מעבר לאלה שהוגשו בגלגול הראשון (פרט למסמכים מאת רשם החברות-כאשר מסמכים אלו אינם מראים דבר לגבי ה'אוטנטיות' של החברות)...

בית דין זה מתייחס לנאמר על ידי בית הדין הארצי לעבודה כאל הלכה פסוקה בין הצדדים, המחייבת בית דין זה, ואין לבית דין זה לסטות ממנה ולבחון מחדש מעמדם של התובעים על פי הראיות שכבר הוגשו לתיק, באשר הן, לדעת בית הדין הארצי, מצביעות על קיום יחסי עובד ומעביד... כיוון [שרשות השידור] לא הביאה כל ראיות לגבי מהותן של החברות, על בית הדין לקבל את הטענה העקרונית של ב"כ התובעים... ולקבוע כי הנתבעת לא הצליחה לסתור את ההנחה שנקבעה על ידי בית הדין הארצי לעבודה, לפיה, החומר שכבר הוגש לתיק, בשלב הראשון, מצביע לכאורה על קיום יחסי עובד ומעביד בין הצדדים...

התיק מועבר לרשם להכנת השלב הבא של הדיון, דהיינו הזכויות הכספיות המגיעות לכל אחד מהתובעים" (השופט הראשי י' נויגבורן (כתוארו אז); עב 300593/92 ) (להלן: פסק-הדין של בית-הדין האזורי).

במאמר מוסגר נציין, כי לגבי עובד מסוים נקבע, כי עניינו ידון בנפרד.

על פסק-דין זה לא הוגש ערעור.

11. בדיון שהתקיים בפני רשמת בית הדין האזורי, הציעו המשיבים, כי הם יגישו פירוט של הזכויות הכספיות המגיעות, לשיטתם, לכל אחד מהמשיבים, לרבות הסכומים ואלו יועברו לתגובת רשות השידור.

בתגובה, בהודעה שהוגשה מטעם רשות השידור נאמר, כי עמדתה היא כי על המשיבים לתקן את תביעתם ולכמתה.

המשיבים התנגדו להצעתה של רשות השידור כי יוגש כתב תביעה מתוקן, זאת משני טעמים: מעשה בית-דין ויעילות הדיון. בתוך כך טענו המשיבים כי הדרך היעילה ביותר לבירור זכויותיהם הכספיות, הנובעות מהכרה בהם כעובדים, תושג באמצעות הגשת מסמך המפרט את זכויותיהם וסכומן, אשר לרשות השידור תהיה אפשרות להתייחס לאמור בו באמצעות מסמך מטעמה. בהודעה נוספת שהוגשה מטעם רשות השידור, פורטה עמדתה, לפיה אין לאפשר ניהול הליך, שבו מתבקש למעשה סעד כספי, במסווה של בקשה לסעד הצהרתי וכי מקום שהתביעה היא תביעה לסעד כספי, על תובע להתכבד ולשום את שווי התביעה, לנקוב בו בכתב תביעה ולשלם אגרה כדין. רשות השידור הדגישה, כי מטרתם של המשיבים היא להתחמק מתשלום אגרה כדין ולפגוע בזכויותיה של רשות השידור, הזכאית לכך שההליך כנגדה יתנהל בתוך מסגרת דיונית התוחמת ומגדירה מראש את גבולות החיוב הכספי שהיא עלולה להתחייב בו במסגרת הליך זה.

12. ביום 31.7.2005 קבעה רשמת בית-הדין האזורי, כי המשיבים אינם צריכים לתקן את תביעתם ולשלם אגרה. עוד נקבע, כי לצורך בירור התביעות הכספיות של המשיבים יגישו הצדדים תחשיבים. הטעמים להחלטתה היו כדלקמן:

"ההלכה היא... כי אין לתבוע סעד הצהרתי מקום שניתן לתבוע סעד כספי... יחד עם זאת, הלכה זו נקבעה בהתייחס לתביעה שמוגשת לראשונה ולא ביחס לתביעה שמתנהלת כבר למעלה מעשור ושכבר ניתן בה למעשה הסעד ההצהרתי העיקרי. בנוסף יש להדגיש כי בתובענה שבפני, בקשה למחיקת הסעד ההצהרתי על הסף ולכימות התביעה, נדחתה...

בתי הדין לעבודה פסקו לא פעם כי כאשר התביעה היא כנגד רשות ציבורית, ניתן לתת סעד הצהרתי וחזקה על הרשות שתחשב את הזכויות הכספיות הנובעות מכך כדין...

במקרה שבפני אילו היה ביה"ד הארצי או האזורי נותן סעד הצהרתי ומסיים את מלאכתו, חזקה על הנתבעת [רשות השידור] שהייתה משלמת את הסכומים שאינם שנויים במחלוקת עד היום, ואז היו יכולים התובעים [המשיבים] לשקול אם הם תובעים סכומים נוספים. אך בית הדין הארצי הקל על הנתבעת ולא חייבה לפעול על פי פסק הדין ההצהרתי, אלא קבע כי גם השאלות הכספיות תתבררנה בפני ביה"ד. יודגש כי ביה"ד הארצי לא קבע שתוגשנה תביעות חדשות ואף לא תביעות מכומתת, אלא קבע כי הסעד הכספי יתברר במסגרת תובענה זו, על אף שהיה ער לכך שהתובענה היא לסעדים הצהריים... מכאן שתיקון התביעה וכימותה לא מחויב על פי פסקי הדין שניתנו בתובענה.ב

...בסופו של יום, החלטה [החלטת השופטת ברק] נבלעה בפסק הדין של בית הדין הארצי, אשר לא עצר בסעד ההצהרתי, אלא החזיר את התיק גם לבחינת הסעדים הכספיים. כמו כן, יש להדגיש כי המבקשת עד היום לא מימשה כלל את זכויות העובדים, ועל כן, לא ברור אם התובעים יזדקקו לתביעות נוספות, לאחר שהנתבעת תפעל על פי הסעד ההצהרתי.ו

...לא ברור מדוע סבורה הנתבעת כי אם יתוקן כתב התביעה, גבולות הסיכון יהיו ברורים יותר, מאשר אם התובעים יגישו את חישוביהם, שלא על דרך תיקון התביעה. מכאן שלא ברור מהו האינטרס של הנתבעת שיפגע אם לא יתוקן כתב התביעה. מנגד האינטרס של התובעים, יפגע גם יפגע, בשים לב להתמשכות ההליכים עד כה.

לבסוף, ולמעלה מהצורך, לאור האמור לעיל, אתייחס לטענת הנתבעת כי התובעים מנסים לנהל הליך באופן שיעקוף את חובתם לשלם אגרה. ככלל הדין הוא שלנתבע יש מעמד משני בלבד בשאלת חיוב תובעים באגרה... מנגד למדינה יש מעמד בשאלת החיוב באגרה, האגרה משתלמת לכיסה.נ

במקרה שבפני רשות השידור היא הנתבעת, אך הפרקליטות שמייצגת אותה היא גם מי שמייצגת את המדינה בשאלת חיוב באגרה. כך, שלכאורה יש לנתבעת מעמד כפול, אף כי לא ברור אם הטענות לעניין האגרה נטענו מכוח היותה נתבעת או מכוח היותה רשות מרשויות המדינה. יחד עם זאת, ראוי כי בשלב זה, לאחר ההליכים הממושכים שכבר התקיימו בתובענה, ולאחר שטענות הנתבעת בדבר יחסי עובד מעביד נדחו, לא תעלה הנתבעת, דווקא בהיותה רשות שלטונית, טענות שיש בהן כדי לעכב את התביעה, אלא תפעל כמיטב יכולתה להביא את ההליכים לסיומם".

13. על החלטה זו הגישה רשות השידור ערעור לבית הדין האזורי. בית הדין האזורי דחה, כאמור, את הערעור, וכך נפסק:

"הסוגיה המועלית בערעור זה זכתה להתייחסותה של כב' השופטת ברק... כאשר נדונה בקשת המערערת [רשות השידור] למחיקת התביעה על הסף בשנת 1994. ...

למעשה נקבע בהחלטה כי על המערערת לממש את זכויות המשיבים, אם אמנם ייקבע שהם עובדים, ורק לאחר מכן, אם יוותרו להם 'תביעות ספציפיות', תוגשנה תביעות נפרדות. ההנחה העומדת בבסיס קביעה זו הינה כי המערערת, כרשות ציבורית, תכבד פסק דין של בית הדין, אף אם מדובר בתביעה לסעד הצהרתי... עם זאת, וכפי שציינה כב' הרשמת בהחלטתה, במקרה דנן בית הדין הקל עם הנתבעת, וקבע כי גם השאלות הכספיות תתבררנה לפני בית הדין. בית הדין הארצי אישר את החלטת כב' השופטת ברק, וקבע במפורש כי: 'לאחר ההכרעה בשאלה זו, ידון בית הדין בתביעות הכספיות של המערערים'...משמע, שמדובר בהמשך ישיר, ולא נקבע כי על המשיבים להגיש כתבי תביעה מתוקנים לשם כך. החלטת כב' הרשמת, נשוא ערעור זה, מיישמת, אם כן, את ההחלטות הנ"ל.

... משנקבע כי התובעים הינם עובדי המשיבה, אין עוד מחלוקת לגבי זכאותם לסעדים הנתבעים, ונותרה מחלוקת רק באשר לשיעורם של אלה. הגשת התחשיבים תאפשר לכל צד להציג את עמדתו בעניין זה, ואם יהיה צורך בכך, ותתעוררנה מחלוקות בעניין זה, יינתן למערערת כמו גם למשיבים, יומם בבית הדין, ויתאפשר להם להוכיח את טענותיהם בעניין התחשיבים הנ"ל באמצעות תצהירים, חקירות נגדיות וכד'.

יש לזכור כי מדובר בתביעה המתנהלת במשך למעלה מ-12, אין כל ספק כי למשיבים נגרם עינוי דין, וכי מן הראוי לסיים את הדיון בתביעתם בהקדם. די בטעם זה בלבד כדי להצדיק את ההחלטה נשוא הערעור. חיובם של התובעים להגיש כתבי תביעה מתוקנים תחזיר את התובעים לנקודת ההתחלה, ותביא להתמשכות נוספת של ההליכים שלא לצורך.

...

באשר לחיוב המשיבים באגרת משפט. אכן, על בעלי הדין לשלם את אגרת המשפט הנדרשת על פי התקנות, והתמשכות הליכים כשלעצמה, אינה נימוק לפטור מאגרה. ואולם, לאור קביעותיו החוזרות של בית הדין בעניין הצורך לדון בתביעות הכספיות על אף העובדה שהסעד שנתבקש היה הצהרתי, אין מקום להיזקק לטענה זו".

על פסק-דין זה הגישה רשות השידור בקשת רשות ערעור לבית דין זה. הבקשה התקבלה ומכאן הערעור שבפנינו.

טיעוני הצדדים:

14. עיקר טענתה של רשות השידור הוא, כי החלטת בית הדין האזורי פוגעת באופן מהותי בזכויותיה הדיוניות ובאפשרותה להתגונן בהליך. לצד זה, לטענתה, ההחלטה בפועל פוטרת שלא כדין ובהעדר סמכות את המשיבים מתשלום אגרה, תוך הפלייתם לטובה מיתר המתדיינים. מהעבר השני, לטענתה, למשיבים לא יגרם נזק כלשהו אם ילכו בדרך המלך ויגישו תביעה מתוקנת בגין הסעדים הכספיים המבוקשים על-ידם.

רשות השידור טענה, כי העובדה שהתביעה הפכה מתביעה הצהרתית לתביעה כספית גרידא, בשלב מאוחר של התיק, אינה משנה מהאינטרס הלגיטימי של רשות השידור כי לא ינוהל נגדה הליך כספי במסווה של הליך הצהרתי. רשות השידור, ככל נתבע, זכאית שהליך שבו היא עלולה להתחייב חיוב כספי יתנהל בתוך מסגרת המוגדרת על-ידי כתבי הטענות, זאת הן באשר להגדרת העניין הנדון, הגדרת הטענות שיעלו והן בהקשר של היקף התביעה. עוד נטען, כי בכתב התביעה לא נתבע סעד כספי כלשהו וכאשר אין לסעדים הכספיים אזכור מפורש וברור בכתב התביעה, אין כל אפשרות לדון בתביעות אלו.

רשות השידור ציינה, כי אף תובעים שהשתייכו לעטק"ם אולם הגישו תביעות נפרדות נדרשו להגיש תביעות מכומתות ומפורטות.

רשות השידור הדגישה, כי רשימת הפטורים מתשלום אגרה הקבועה בתקנות בית הדין לעבודה (אגרות), תשכ"ט –1969 (להלן: תקנות האגרות), היא רשימה סגורה. לטענתה, המשיבים מתחמקים מתשלום אגרה ולא קיים מקור בדין לפטירתם מתשלום זה.

לגישתה, בהחלטתה של השופטת ברק נקבע, כי אם יקבע שהמשיבים היו עובדי רשות השידור ולמשיבים יהיו תביעות נוספות, הרי שעליהם להגיש תביעות נפרדות.

15. עיקר טענת המשיבים הוא, כי הנמקת בית הדין האזורי נסמכת בעיקרה על הכרעות קודמות שניתנו על-ידי בתי הדין בתובענה זו – הן פסק-הדין בהליך הערעור והן פסק-הדין של בית-הדין האזורי, שלא הוגש עליו ערעור ואשר הן בבחינת מעשה בי-דין. פסקי-דין אלו קבעו, כי זכויותיהם הכספיות של המשיבים כתוצאה מההכרה בקיום יחסי עובד-מעביד, יתבררו במסגרת תביעה זו, זאת ללא כל דרישה להגשת כתב תביעה מתוקן או לתשלום אגרה.

המשיבים ציינו, כי עסקינן בהחלטת ביניים הנוגעת לקביעת סדר דיוני בהליך. בנוסף, הגשת התחשיבים תאפשר לכל צד להציג את עמדתו בעניין זכויותיהם ואם יסבור מי מהם שיש צורך בכך, בית הדין יהיה רשאי להורות על הגשת תצהירים גם בשלב מאוחר יותר.

לטענתם, כתב התביעה עמד בפני בית הדין הארצי ובפני בית הדין האזורי, במועדים בהם ניתנו פסקי-הדין ועל אף שבתי הדין היו ערים לכך שהתובענה היא במהותה תביעה לקבלת סעדים הצהרתיים, מצאו לנכון להורות כי גם הזכויות הכספיות תתבררנה במסגרת תביעה זו. עוד נטען, כי מדובר בסעד משני לסעד העיקרי בתובענה, ולכן מוסמך בית-הדין להכריע בו, ללא הגשת כתב תביעה מתוקן.

המשיבים מלינים על כך, שמתן החלטה על הגשת כתב תביעה מתוקן תחזיר את הצדדים להליך 13 שנים אחורה, להליכים הראשוניים בתיק, זאת שעה שהסעד העיקרי בתיק כבר ניתן לפני כשנה וכל שנותר לברר הוא את היקף הזכויות הנובעות מסעד זה.

עוד נטען, כי החלטת השופטת ברק קבעה בבירור, כי על רשות השידור מוטל לממש את זכויות המשיבים במסגרת תיק זה וכי רק לאחר מכן, אם יוותרו לגבי משיבים שונים "תביעות ספציפיות" יהיה על משיבים אלה להגיש לגביהן תביעות נפרדות.

המשיבים הוסיפו וטענו, כי אין להיזקק לטענות בדבר תשלום אגרה 13 שנים לאחר הגשת התביעה ולאחר שניתן הסעד העיקרי בתיק.

המשיבים הדגישו, כי יש ליתן את הדעת לשיקולים של מניעת עינוי דין ושל התמשכות ההליכים בתיק על פני למעלה משלוש עשרה שנים.

לבסוף נטען, כי רשות השידור פועלת בחוסר תום לב קיצוני, גם מהטעם שלא שילמה למשיבים דבר, על חשבון חובה הנובע מהסעד ההצהרתי, לפיו הוכרו כעובדיה.

בהמשך לדיון שהתקיים בפנינו, הגישו המשיבים טיעון משלים, בדבר האבחנה בין עניין רפפורט (ראו להלן) לבין נסיבות המקרה דנן.

דיון והכרעה:

16. ככלל, על תובע המבקש להגיש תובענה, לפרט את כל הרכיבים הכספיים המדויקים אותם הוא תובע. וזה לשונה של תקנה 9 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), תשנ"ב – 1991 (להלן: תקנות סדרי הדין) שעניינה פרטי כתב-תביעה, בחלקה הנוגע לענייננו:

"ואלה הפרטים שיכיל כתב תביעה, וחוץ מן האמור בתקנות להלן לא יכיל אלא פרטים אלה:

...

6. הסעד המבוקש לרבות פיצויי הלנה והפרשי רבית והצמדה והוצאות משפט;

7. שוויו של נושא התובענה, ככל שאפשר לקבעו לפי העניין; היתה התביעה לסכום שיגיע לתובע לאחר בירור חשבונות שלא נתיישבו בינו לבין הנתבע, יפורש בכתב התביעה הסכום הנתבע לפי המשוער".

17. בעע 220/03 (ארצי) ארגס – רשות הנמלים בישראל עמד לאחרונה בית דין זה על השיקולים המנחים בסוגיית כימות תביעות, תוך שהביא את עיקרי הדברים מפסק-הדין בעניין רפפורט [עע 1193/04 (ארצי) רפפורט – רשות שדות התעופה (ניתן ביום 30.1.2006) (להלן: עניין רפפורט)]. בפרשה נדון עניינם של 721 עובדים בנמל אשדוד וחיפה שהגישו תביעות, בעיקרם למתן סעד הצהרתי וצו עשה. יחד עם זאת, התביעה כללה גם בקשה, "להורות לנתבעת לפצותם בגין עוולות השכר המתוארות...באופן שהנתבעת תגרום לתיקון כל המעוות ולהשלמת כל רכבי השכר על פי הוראות הדין...מיד לאחר מתן פסק-הדין ההצהרתי, ייעתרו התובעים לבית הדין בכדי לפצותם בגין כל עוולות השכר... על פי תחשיב אקטוארי מדויק שיוגש לבית הדין". הדיון בשתי התביעות אוחד. בית-הדין האזורי הורה לעובדים לכמת את תביעותיהם. השאלה שהובאה לפתחו של בית-דין זה היתה: האם היה מקום לחייב את העובדים לכמת את תביעתם או שמא נכון היה להותיר את התביעות כתביעות למתן סעד הצהרתי, וכך פסק חברי הנשיא ס' אדלר ברוב דעות, עת דחה את הערעור:

"'נקודת המוצא בהקשר ליחס שבין סעד הצהרתי ובין סעד כספי היא, שככלל, לא יידרש בית המשפט, ובית הדין לעבודה בכלל זה, לתביעה לסעד הצהרתי מקום בו יכול התובע לכמת תביעתו ולתבוע סעד כספי...

'השיטה הנקוטה בבתי המשפט ובבתי הדין לעבודה היא, ככלל שלא ליתן רשות לתבוע סעד הצהרתי מקום שהזכות הכספית התגבשה וניתן לתבעה במלואה. זאת חרף הקושי היחסי העשוי להתעורר או הטרחה המוסבת לעתים, בכימות התביעה, וכל עוד לא הוכח כי נבצר הכימות...'.

ההיגיון העומד ביסוד ההלכה... הינה במגמה למנוע מצב בו יהפכו בתי המשפט אכסניה לבירור דיונים עקרים, שלא יביאו את המחלוקות בין הצדדים לידי סיום...

במקרים רבים בהם לא נדרש התובע לכמת את תביעתו מתקשה הנתבע לעמוד על מהות התביעה לאשורה ולהכין את הגנתו. זאת ועוד, כל נתבע זכאי לכך שההליך נגדו יתנהל במסגרת דיונית התוחמת ומגדירה מראש את גבולות החיוב הכספי שהוא עלול להתחייב בו. ביטוי לנורמה יסודית זו בשיטתנו המשפטית נמצא גם בתקנה 9 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב – 1991... העובדה שלתובע עומד סעד כספי ממשי אותו הוא יכול לתבוע, מהווה שיקול משמעותי כנגד מתן סעד הצהרתי. בכוחו של התובע המבקש סעד הצהרתי להתגבר על הכלל האמור רק במידה שיצליח להצביע על אינטרס לגיטימי אחר, כבד-משקל, המצדיק את הגשת התביעה לסעד הצהרתי בלבד'.

ככל שתובע מודיע, כי אינו מסוגל לכמת את תביעתו ומבקש הלכה למעשה מהנתבע להכין את התביעה עבורו, ספק אם עומדת לו כלל עילת תביעה. לשון אחרת, תובע המבקש להגיש תביעה צריך להימצא במצב בו פרטי תביעתו ידועים לו.

במקרה דנא כימות התביעה נחוץ, בין השאר, כדי להבין את מהותה...

שיקול נוסף הוא זה של היחס שבין סכום התביעה של כל עובד לבין עלות כימות התביעה. ככל שהתביעה רחבה יותר... גוברת ההצדקה לדרוש מהתובע לממן את כימות התביעה. יתרה מזו, מדובר בתביעות של עובדים רבים ופיצול הדיון עלול להוביל לכך שההליך ימשך מעבר למקובל ולרצוי...

...אין זה צודק לחייב את המעסיקה להוכיח את התביעות, כאשר המערערים אינם יכולים להצביע על עובדות על פיהן הם זכאים לסכומים...

...

לא חוסר היכולת לכמת את התביעות הוא בשורש הדברים, כי אם עלות הכנת התביעות המכומתות. דא עקא, שהמדובר בתובעים המשתכרים הרבה מעל לשכר הממוצע במשק... כימות התביעות עשוי אומנם להכביד עליהם, שכן יצטרכו לטרוח בהכנת הנתונים ואף לגייס לצורך כך מומחים לדבר ואף לשלם אגרת בית דין בהתאם. אולם, חזקה על עובד בשכר גבוה המגיש תביעה העולה על מיליון שקל, שיש בידו גם לממן את הכנת התביעה כדבעי. אין זה המקרה, לטעמי, בו הצדק מחייב חריגה מהכלל המקובל של כימות תביעות. אין זה גם המקרה המצדיק פגיעה בזכות המעסיקה לדעת בפני מה עליה להתגונן.

...

מעמדת ההסתדרות עולה, כי, לטענתה, מדובר בחריגה מוסכמת מהוראות חוק שעות עבודה ומנוחה וצו ההרחבה בעניין שעות העבודה. מאידך-על אף שהרוויחו העובדים מתנאי העבודה הללו הם מגישים תביעות שנים לאחר מכן ומבקשים תוספות על סמך ההסדר בחוק שהם חרגו ממנו ביודעין. בנסיבות אלה אין הצדקה לחרוג מן הכלל של כימות תביעות ובתוך כך להקל על בעל דין שאת תביעתו מלווה מידה של חוסר תום לב" (ניתן ביום 28.2.2006) (הוגשה עתירה לבג"ץ-4214/06) (ההדגשות הוספו) (להלן: עניין ארגס).

זאת ועוד:

"דרך המלך בשמיעת תובענות היא לשמוע את ההליך כולו, מעשה מקשה אחת. פיצול הדיון בהליך אפשרי רק במקרים חריגים, כגון מקרים בהם מוגשת התובענה במהלך התקיימותם של יחסי העבודה. לאמור, יחסי העבודה לא נותקו והמחלוקת הניטשת בין העובד למעסיקו היא בנוגע לתחולת ההסכם הקיבוצי, או למעמדו של העובד ובמיוחד כן לצורך זכויות עתידיות. ככלל, על התובע להגיש את מלוא תביעתו הכספית כאשר היא מכומתת. על הנתבע להגיש את מלוא הגנתו, ועל בית הדין לשמוע את ההליך במלואו. ביסוד הכלל האמור ניצב השיקול של היעילות הצומחת מקיום דיון בהליך כולו ללא פיצול. טעמים נוספים לכימות התביעות, גם אם אינם המכריעים, הם תשלום אגרות בית הדין, ומניעת הגשת עתירות לפסק דין הצהרתי במטרה להתחמק מתשלום אגרה. כמו כן, כימות התובענה מאפשר לצדדים לאמוד את הכדאיות הכלכלית של ניהול ההליכים עד תום, לעומת סיומם בפשרה" (עניין רפפורט).

18. בגין הסעדים המבוקשים בכתב התביעה, על התובע לשלם אגרת בית משפט כדין, כקבוע בתקנות האגרות, זאת בגין עצם הזכות להיעזר בשירותים שהמדינה, על-ידי בתי-המשפט שלה, מספקת לבעלי הדין.

ראשית – תקנות האגרות מאזנות בין זכות הגישה לערכאות לבין האינטרס הציבורי במימון פעילות מערכת בתי המשפט.

שנית - האגרות הן חלק מהכנסות המדינה והן נגבות על-ידי המדינה. החובה לשלמן ושיעורן הם עניין שבין בעל הדין החייב באגרה לבין המדינה כזכאית לאגרה. לעניין מעמדו של בית המשפט בנוגע לגביית אגרות נאמר:

"...בית המשפט הוא שמופקד על עניין אגרות המשפט ועליו לדאוג שאלה תשולמנה לפי הדין ואם מתקיימת בעניין זה התדיינות יכול והוא ימלא פונקציה כפולה: של בעל דין המייצג את האינטרסים של המדינה בתשלום האגרה, ושל שופט, ממש כפי שנאמן בפשיטת רגל ומפרק חברה ממלאים פונקציה כפולה...כאשר הם דנים בתביעות חוב המוגשות אליהם" (שלמה לוין פרוצדורה אזרחית: סדרי דין מיוחדים בבתי המשפט 9 (2003) (להלן: ש' לוין)).

שלישית - מושכלות ראשונים הם, כי על בעל דין היוזם הליך שיפוטי, חלה חובה ראשונית, לשלם בעדו אגרת משפט, כחלק מחובת האזרח לשלם למדינה עבור שירות משפטי הניתן על-ידה (ראו לדוגמא: רע"א 11644/04 מרכז ע"ש ורה סלומונס נ' הנהלת בתי המשפט (ניתן ביום 9.1.2005)). תקנה 18 לתקנות האגרות קובעת, כי תשלום אגרה, מקום בו לא התקבל פטור לתשלומה או שתשלומה נדחה, מהווה תנאי לפתיחת ההליך (ראו גם: בש"א (ארצי) 153/05 גוריצה אדריאנה - שנרך (ניתן ביום 7.3.2005)). תקנה 8 לתקנות האגרות קובעת, כי הליך שהסעד המבוקש בו הוא, בין היתר, צו מניעה, צו עשה, סעד הצהרתי, ייראו אותו כהליך ששווי הנושא שלו אינו ניתן לביטוי בכסף.

רביעית - מבנה תקנות האגרות בבתי הדין לעבודה שונה ממבנה תקנות בית משפט (אגרות), תשמ"ח – 1987 (להלן: תקנות בית משפט אגרות), כך שבהליכים מסוימים נדחה תשלום האגרה, לפי בקשת בעל דין המביא את ההליך ובכל עניין אחר ידחה תשלום האגרה, אם הציג בעד הדין אישור מאת לשכת הסעד המקומית, לפיו אין ידו משגת לשלם את האגרה שנקבעה לאותו ההליך (תקנה 6 לתקנות האגרות). האגרה שתשלומה נדחה, תשולם עם מתן פסק-הדין (תקנה 16 (א) לתקנות האגרות). יחד עם זאת, רשאי בית הדין לפטור את בעל הדין מתשלום אגרה נדחית, כולה או מקצתה (תקנה 15 לתקנות האגרות).

פטור או דחיית תשלום אגרה מתייחסים אף הם למישור היחסים שבין יוזם ההליך השיפוטי לבין המדינה. נציין כבר עתה, כי לענייננו, הוראות הפטור או הדחייה מתשלום אגרה, אינן ישימות, שכן לא הוכח כי עילת הפטור או הדחייה על פיהן, התקיימו בנסיבות המקרה דנן.

חמישית - עת נדונה שאלת מעמדו של נתבע בבקשה למתן פטור מתשלום אגרה ומידת הצורך בתגובת המדינה בהליך מעין זה, נפסק על ידי השופט א' רובינשטיין כדלקמן:

"'אגרות בית המשפט נגבות בעד שירות שהמדינה מספקת לבעל הדין באמצעות מערכת בתי המשפט שלה. הואיל וכספי האגרות נכנסים לקופתה של המדינה, ברור שהמדינה היא שנפגעת כתוצאה מכך שבעל דין אינו משלם את האגרה שעליו לשלמה על פי הדין'...

...קרוב אני להשקפה שבוטאה ברע"א 7633/98 דיסקונט ישראל נ' משה שמש... בו צויין, כי הגם שבעלי הדין הנכונים בענייני אגרה הם התובע והמדינה, 'עם זאת ניתן מעמד לנתבע-בעל אינטרס מצומצם בנושא האגרה, שהוא בלימת תביעה מופרזת נגדו או גרימת הקטנתה-להשמיע את עמדתו'...המחבר לוין קובע...כי אמנם אין לנתבע אינטרס לגיטימי להתנגדותו, אלא אם כן בידו להראות שסיכויי התובענה כמעט אפסיים, או כך לגבי הסכום הנתבע, שכן בהליך שיוגש חינם, מה מן התובע יהלוך לנפחו מעבר לפרופורציה. אוסיף, כי כשלעצמי איני סבור שבעצם העלאת טענה בדבר אגרה על-ידי הנתבע יש דבר המעורר מורת רוח... אין פסול במאבקים פרוצדוראליים הוגנים, ובמובן הרחב ענייני אגרות כאלה הם, וכמובן מתפקידו של בית המשפט למנוע ניצולם לרעה. גישה עדכנית של בית משפט זה בוטאה זה לא כבר, ולפיה יש מקום לתת 'תמריץ לתובע לקבוע את תביעתו מלכתחילה על סכום ריאלי. הגשתה של תביעה בסכום מופרז יכולה לנבוע משיקול קר ומניפולטיבי של התובע...' יש אפוא מקום ככלל לקבלת תגובתו של הנתבע בבקשה לפטור מאגרה, בטרם יחליט בית המשפט...

...

...אכן, אין בית-המשפט חייב להזמין את המדינה להופיע לכל תיק בו מתבקש פטור מאגרה, ובידו לשקול את הנסיבות והיש צורך בכך. המדינה היא גוף גדול ומסורבל, שאינו ערוך לבדוק כל מקרה מראש לגופו, ואין גם מקום להכביד על גופי המדינה יתר על המידה...ואולם, במקרה של ספק, וכיוון שהיא היא בעל הדין הבסיסי לענייני אגרות... וקופתה, קופת הציבור היא הניזוקה במתן פטור מאגרה, ישקול בית המשפט היש מקום להזמינה... " (רע"א 1550/05 בונה הצפון חברה קבלני בניין בעכו בע"מ ואח' נ' א.ב.ג.ל. בנייה ויזמות בע"מ ואח' (ניתן ביום 30.8.2005); ראו גם: רע"א 1944/96 א' שפירא ואח' נ' יוסי כהן, עו"ד ואח', פ"ד נ (1) 253, 256 – 257 (1996); רע"א 6928/01 אברהם פלוק ואח' נ' משה זינגל ואח', פ"ד נו (5), 721 , 723 – 724 (2002); עע 1016/04 יעקב טלוביץ – מכון בית יעקב למורות (ניתן ביום 28.3.2005)).

נעיר כאן, כי דברים אלו יפים לענייננו על דרך קל וחומר, שעה שהנתבע מסב את תשומת ליבו של בית-הדין לאי עמידת התובע, שלא ביקש פטור מאגרה, בדרישת תקנה 9 לתקנות סדרי הדין ולמחדלו העולה מכך לעניין תשלום האגרה (בין אם כלל לא שולמה בגין התובענה אגרה או שהאגרה ששולמה שולמה על-פי סיווג מוטעה)

נוסיף, השאלה מהו הבסיס לחישוב אגרה כאשר תובע מקטין את הסכום הנתבע לעומת הסכום המקורי עליו העמיד את תביעתו, הוכרעה על-ידי בית המשפט העליון ונפסק, כי האגרה אשר חייב התובע לשלם מחושבת לפי סכום התביעה ביום הגשתה, אף אם בהמשך מקטין התובע את סכום תביעתו (רע"א 2623/02 סיס עיצוב ריהוט ציבורי בע"מ נ' בזק החברה הישראלית לתקשורת בע"מ, פ"ד נז (1) 717 (2002)). הטעם המרכזי העומד בבסיס גישה זו הינו מתן תמריץ לתובע לקבוע את תביעתו מלכתחילה על סכום ריאלי.

וברוח דומה:

"אין סיבה שפרשנותם של דיני האגרות תתרום להגברת השיקול המניפולטיבי בהגשת תביעה ולכך שתובע יעריך כי הוא נוטל סיכון כספי קל ביותר שעה שהוא מגיש תביעה מופרזת" (ע"א 10537/03 מדינת ישראל (הנהלת בתי המשפט - המרכז לגביית קנסות, אגרות והוצאות) נ' יש-גד תעשיות לתשתית (1993) בע"מ ואח', פ"ד נט (1) 642 , 648- 649 (2004)).

ובהמשך:

"ברגיל, מתקיים הדיון בנושא האגרה עם פתיחת התיק בבית המשפט או משהנתבע מקבל כתב בי-דין, הפותח את ההליך. עניין האגרה יכול שיועלה בעת הגשתו של ההליך, כאשר יוזם ההליך חולק על דרישתה של הגזברות לגבי האגרה שעליו לשלם. אפשרות אחרת היא שהנתבע (או המשיב) יעלה את נושא האגרה כאשר יגיע לידיו כתב בי-דין שפתח את ההליך. גם בענייננו, הועלתה לראשונה סוגיית האגרה עוד לפני שהחל שלב ההוכחות. ואולם, נסיבותיו המיוחדות של המקרה הביאו לכך שהנושא נדון בשנית, והפעם לקראת סיום שמיעת הראיות. האינטרס הציבורי בחישוב האגרה לפי סכום התביעה ביום הגשתה... שריר וקיים גם במקרה זה. העמדת האגרה על הסכום המקורי לא תגרור בהכרח את ירידתם לטמיון של המשאבים שהושקעו עד כה בבירור המחלוקת. משלא הונחה תשתית ראייתית לחוסר יכולתם של המשיבים לעמוד בתשלום מלוא האגרה, נקודת המוצא לדיון היא כי המשיבים יוכלו להשלים את סכום האגרה הנדרש ולהמשיך בניהול ההליך. אם ברצונם לקבל פטור מתשלום המחצית השנייה של האגרה, פתוחה בפניהם הדרך לנקוט הליך לעניין זה כקבוע בתקנות האגרות. רק אם לא יעלה בידם של המשיבים לשלם את המחצית השנייה של האגרה, ולא יינתן להם פטור מכך, תימחק תביעתם. ואולם אם כך יהיה, לא יוכלו הם להלין אלא על עצמם, על כך שהגישו תביעה מבלי להיות בטוחים די הצורך כי יעמדו בתשלום האגרה עבורה" (עמודים 650 – 651).

עינינו הרואות, כי על המבקש להגיש תובענה לבית משפט, לרבות בית-הדין לעבודה ליתן את הדעת ולשקול מהו הסעד לו הוא עותר ומהו הסכום אותו יתבע.

19. בתי הדין לעבודה מוסמכים ליתן סעד הצהרתי (ראו סעיף 29 לחוק בית הדין לעבודה, תשכ"ט – 1969). סעד זה אינו ניתן כדבר שבשגרה והוא מסור לשיקול דעתו של בית-הדין. תובע עשוי לזכות בפסק-דין הצהרתי, בהתקיים שני תנאים מצטברים: האחד - בהוכיחו כי קנויה לו זכות או כי התקיים "מצב" שעליו מבקש הוא להצהיר; השני – בהוכיחו כי מן הראוי לשריין עבורו את אותה הזכות או את ה"מצב" (ראו: אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 468 (2005)). בתי הדין לעבודה אינם נמנעים מליתן סעד זה, עת יהיה בכך כדי לסייע לקידום יחסי עבודה תקינים וכן לצורך הבטחת זכויותיו של צד ליחסים אלה. נציין, כי הסעד ההצהרתי התפתח במיוחד בתובענות אזרחיות נגד המדינה.

נוסיף, כאמור, ככלל, אין להיעתר לתובענה למתן סעד הצהרתי בלבד, אם התובע יכול להשיג את מבוקשו בתובענה, שבה יתבע את מלוא הסעד הממשי.

20. מקום בו נתבע סעד הצהרתי שיכולות להיות לו משמעויות כספיות, מתעוררת בעיתיות מסוימת. כאמור, הליך שהסעד המבוקש בו הוא סעד הצהרתי, נופל בגדר הליך ששווי הנושא שלו אינו ניתן לביטוי בכסף.

במקרה כגון דא, טענתם של נתבעים שונים, לרבות של המדינה הינה, כי על התובע לפרט את תביעתו ולשלם בגינה אגרה. בהתייחס לנתבעים ככלל, המערכת המשפטית נטתה לקמץ במתן היתר להעלאת טענות כאמור. יחד עם זאת נקבע, כי לנתבע ישנה זכות לגיטימית, בסיטואציות מסוימות, לעורר טענה מסוג זה. אף המדינה נטתה להעלות טענות מסוג זה. במצב דברים זה, נטו בתי-המשפט לאפשר למדינה לטעון טענות אלו, ברוחב לב יחסית, נוכח העובדה שלמדינה בכובעה השני, אינטרס נוסף, שהרי האגרה משתלמת לכיסה, עבור שירות שהיא מעניקה. אין ספק, כי בנוסף לצורך הציבורי, המטרה של המדינה, כאשר העלתה את הטענה בדבר הצורך בכימות התביעה היתה, כפי שטוען כל נתבע אחר, הרצון לסלק את התובענה מפתחו של בית-המשפט וכן רצונה שההליך כנגדה יתנהל בתוך מסגרת דיונית אשר מגדירה מראש את גבולות החיוב הכספי בה היא עלולה להתחייב במסגרת אותו הליך.

לטעמנו, לא אמור להיות הבדל בין נתבע "רגיל" לבין המדינה. על-פני הדברים לנתבע, לרבות המדינה, שטוענים נגדו כי זכאים להיפרע ממנו בגין סעד כספי בסכום ניכר, אינטרס לגיטימי לעשות ככל שביכולתו על-מנת לסלק את התובענה ואם אכן התובע מבקש להיפרע ממנו, בגבולות הלגיטימיים של מערכת המשפט, הרי שעליו לשלם אגרה כדין. במידה ויתברר כי טענות הנתבע טענות סרק הם, חזקה על ערכאה שיפוטית כי תחייבו בהוצאות בהתאם.

21. מהם סדרי הדין, בהתייחס לתובענה שעילתה הצהרה בדבר קיומם של יחסי עובד-מעביד, במקרה בו הלבוש הפורמאלי או הכמו-פורמאלי שקדם להצהרה הינו שלא קיימים יחסי עובד-מעביד בין הצדדים ולבירור הסעדים הכספיים הנובעים הימנה. בשים לב הן לשיקולי יעילות בעת בירור ההליך והן למעמדה החוקתי של זכות הגישה לערכאות בכלל ולתכליתה של מערכת בתי הדין לעבודה, המבקשת להקל על בירור זכויות מתחום משפט העבודה בפרט, אנו סבורים, כי על המבקש פסק-דין הצהרתי כי מתקיימים יחסי עובד-מעביד בינו לבין פלוני, לנהוג באחת משתי הדרכים:

הדרך הראשונה – דרך המלך - הינה להגיש תובענה הכוללת בקשה למתן פסק-דין הצהרתי ותביעה כספית, המפרטת את הזכויות הממוניות המדויקות, שלטענת התובע-העובד הוא זכאי להם בגין הסעד ההצהרתי. על התובע לתחום ולכמת במדויק את הסכום הנתבע ולשלם בגינו אגרה כדין.

יתרונה של דרך זו הוא, שהבירור בגין הסעד ההצהרתי והסעד הממוני המגיע כתוצאה מהצהרה זו, אם מגיע, ייבחנו ויידונו יחדיו. דהיינו: מדובר על תובענה בה תינתן הכרעה מהירה יותר.

הדרך השנייה הינה להגיש תובענה למתן סעד הצהרתי, כי התקיימו יחסי עובד-מעביד בין התובע לבין הנתבע. במידה ובית-הדין יקבל את התובענה לסעד הצהרתי ויקבע כי בין הצדדים מתקיימים יחסי עובד-מעביד, או אז, בדרך כלל ,יהיה על התובע להגיש כתב תביעה מתוקן ומכומת ולשלם אגרה כדין.

כאן יובא בחשבון שכיוון שלמעביד הידיעה בדבר מכלול הפרטים אודות תנאי העסקתם של העובדים בשירותו, יהיה עליו, ככל שיידרש לכך על-ידי ה"עובד", להעמיד לרשות ה"עובד" את מלוא המידע הרלוואנטי להעסקתו, ככל שמידע זה נמצא ברשות המעביד. זאת לאור החובות המוטלות על המעביד, שעוגנו זה מכבר הן בעקרון תום-הלב והן בהוראות חוק הודעה לעובד (תנאי עבודה), תשס"ב – 2002 (להלן: חוק הודעה לעובד) ובפרט הוראת סעיף 10 לחוק הנ"ל (ראו: הצעת חוק מסירת מידע לעובד (עיקר תנאי העבודה), תשס"א – 2000, הצ"ח 2959, 18.12.2000, 372 – 374).

סעיף 10 לחוק הנ"ל קובע כהאי לשנא:

"תחולה על עובד שהחל את עבודתו לפני יום התחילה

חובות המעביד לפי חוק זה, לגבי עובד שהתחיל את עבודתו אצלו לפני תחילתו של חוק זה, יחולו עליו בשינויים אלה:

(1) החובה כאמור בסעיף 1 [חובת מעביד] תחול בשינוי זה: במקום 'מהיום שהעובד התחיל לעבוד אצלו' יבוא 'מהיום שהעובד דרש זאת ממנו בכתב'.

(2) החובה כאמור בסעיף 3 [הודעה על שינוי] תחול עליו ואולם לגבי עובד שלא דרש מהמעביד הודעה כאמור בפסקה (1), יקראו את סעיף 3 כך: במקום 'כפי שפורטו בהודעה כאמור בסעיף 2' יבוא 'בפרט מהפרטים המנויים בסעיף 2'" (ההדגשה הוספה).

לא יהא זה למותר לציין, כי הוראת סעיף 10 לחוק הודעה לעובד מקנה לעובד, לרבות למשיבים בענייננו, זכות לדרוש פירוט שכר וזכויות סוציאליות, אף אם החלו לעבוד אצל המעביד קודם לתחילת תוקפו של החוק.

ועוד יודגש, כי עת יגיש ה"עובד" את תביעתו המפורטת והמכומתת, המעביד יהיה זכאי לטעון לכל הפחתה ו/או קיזוז בגין זכויות "עודפות", שלטענתו ניתנו ל"עובד" במסגרת מערכת היחסים הקודמת, שנחזתה להיות מערכת יחסים שאינה בין "עובד" לבין "מעבידו".

22. אנו עדים למגוון רחב של סיטואציות עובדתיות, בהן עשויה להתעורר שאלת הצורך בכימות התביעה, בהליך בו נתבע סעד הצהרתי להכרה ביחסי עובד-מעביד. המטרה העיקרית של דרישת הכימות הינה להטיל חסם על תובענות גוזמא וכן הצורך של נתבע להתגונן בפני תביעה, עת כתב התביעה אינו מפרט סעדים ממוניים קונקרטיים הנסמכים על זכות מהותית מוגדרת.

בעניין ארגס תבעו מעל ל- 700 עובדים את רשות הנמלים וביקשו סעדים הצהרתיים שונים. התעוררה שאלת כימות התביעות. באותה פרשה בית-דין זה לא ראה מנוס מלחייב את כל התובעים לחזור אל נקודת ההתחלה והיא-הגשת תובענה מפורטת, בסכום מוגדר, המותאמת לתפקידו הקונקרטי של כל תובע; זאת לצורך הבנת מהות התביעה ובהתחשב בעובדה שדובר על קבוצות רבות ביותר של עובדים, עת על כל אחת מהקבוצות חלה מסגרת הסכמית שונה. בית-הדין נתן משקל לתום הלב של הצדדים ולעצם הבסיס של עילת התביעה.

בעניין רפפורט המצב היה פשוט יותר. תפקידם של התובעים, 23 במספר, היה בעיקרו זהה - מתורגמנים בשירות הנתבעת-רשות שדות התעופה. עקב צמצומים נאלצה רשות שדות התעופה, בחודש מרץ 1998, לנתק את יחסי העבודה עם התובעים, תוך ששולמו להם מלוא הזכויות המגיעות להם עקב פיטוריהם. ממועד זה ואילך הועסקו התובעים על-ידי חברות כוח-אדם. נוכח שינויים טכנולוגיים וצמצומי עלויות, הוחלט ברשות על הפסקת ההתקשרות עם חברות כוח-האדם. התובעים ביקשו הצהרה, כי במהלך כל תקופת עבודתם בשדה התעופה, לרבות התקופה בה הועסקו באמצעות חברות כוח-אדם, התקיימו בינם לבין הרשות יחסי עובד-מעביד וכי במהלך כל התקופה האמורה, חלו על הרשות ועל התובעים הוראות ההסכמים הקיבוציים הרלוואנטיים. בית דין זה, מפי חברי הנשיא ס' אדלר פסק, בדעת רוב, כי על התובעים לכמת את תביעותיהם. כימות התביעות נחוץ על-מנת להבין את מהותן. בנסיבות העניין, ההנחה המתבקשת מאליה הינה, כי התובעים יודעים כמה כסף קיבלו מהרשות בחודשים האחרונים לעבודתם, לעומת התשלומים שקיבלו מקבלן כוח אדם בתחילת עבודתם אצלו. בנוסף, הן במהלך הדיון בבית הדין האזורי והן בפני בית-דין זה, התחייבו באי כוח הרשות, כי ימציאו לתובעים את כל המידע המצוי בידם בקשר להעסקתם לרבות "כל המסמכים לגבי תקופת עבודתם אצלנו - עד 98". בית הדין הדגיש, כי לכל תביעה המוגשת לבית הדין יש פן הצהרתי. ההצהרה לעולם קודמת לסעד.

ענייננו שונה. מדובר בקבוצה יחסית מצומצמת של תובעים, שכבר נקבע כי הם עובדים של רשות השידור. בית-הדין לא נתן תוקף להסכם הפיקטיבי שרשות השידור היתה צד לו ואף אמר את דברו באשר לתום-הלב של הצדדים. כעת יש לפסוק בשאלת הסעד הכספי האופרטיבי, לאור זהות בעלי הדין ומכלול הנסיבות הקונקרטיות של המקרה.

זאת ועוד, ככלל כל הליך משפטי חייב בתשלום אגרה. חרף העובדה שהאגרה במדינת-ישראל עומדת על אחוז נמוך יחסית מהסכום הנתבע (במערכת המשפט הכללית, האגרה שיש לשלם בעת הגשת תביעה לסכום כסף קצוב שאינה תביעה בגין נזקי גוף, הינה 2.5% מהסכום הנתבע, כערכו בעת הגשת התובענה) ובפרט בבתי-הדין לעבודה (האגרה שיש לשלם בגין הגשת תביעה לסכום כסף קצוב הינה 1% מהסכום הנתבע, כערכו בעת הגשת ההליך), הרי שמדובר בסכום נכבד יחסית בחלק מהתביעות. אין לכחד כי בפרשות כמו בעניין ארגס שם בהתאם לחישובים שבוצעו, עמדו הסכומים שנטען כי התובעים זכאים להם על סכומים גבוהים ביותר לכל אחד, הרי שמדובר בדרישה כספית נכבדה.

יחד עם זאת, יש להדגיש כי האמור קשור קשר בל ינתק לדרישת הכימות, שהרי מדובר בצורך לשלם עבור שירות שאותו מקבל האזרח. יש לזכור כי כאשר אין ידו של תובע משגת כסף לשם תשלום אגרה, קיימים מנגנונים בדין לאפשר לו את זכות הגישה לערכאות, אף בלא תשלום האגרה או בתשלום אגרה דחויה.

23. בנסיבות המקרה דנן, משנקבע כי מסגרת היחסים שבין המשיבים לבין רשות השידור הייתה למעשה מסגרת יחסים של עובד-מעביד ובשים לב להוראת סעיף 10 לחוק הודעה לעובד, הנחת המוצא הינה כפולה:

ראשית – המעביד הינו בעל מירב המידע, אודות תנאי העסקה של פלוני וכן אודות הזכויות המדויקות להן זכאי "עובד". על אחת כמה וכמה עת מדובר במקום עבודה ציבורי, בו קיימים עובדים אחרים עליהם חלה מסגרת חוזית או הסכמית מקבילה או דומה, האמורה לחול גם על המשיבים;

לכן, מוצדק יהיה, ככל שידרוש זאת מי מהמשיבים, להטיל על רשות השידור את חובת מתן פירוט המידע המצוי ברשותה, אודות הזכויות להן זכאי הוא כ"עובד".

שנית - ולאור כל האמור לעיל לגבי חובת תובע, ככלל, לכמת את תביעתו, על כל אחד מהמשיבים חלה החובה להגיש כתב תביעה מתוקן ומכומת וכן לשלם אגרה כדין.

24. תוצאת הדברים ודרך ניהול התביעות בהמשך:

בהתחשב בהוראות הדין וההלכה ובמכלול העובדות ונסיבות הפרשה שבפנינו, בשים לב לזהות בעלי הדין, תוך שאנו נותנים משקל לסוג היחסים בהם עסקינן, אנו מורים על החזרת ההליך לבית-הדין האזורי, על-מנת שיתבצעו הפעולות כדלקמן:

א. ככל שידרוש זאת מי מהמשיבים, על רשות השידור להעמיד לעיונו של אותו משיב את כל המידע הנדרש לעניינו והרלוואנטי לתביעתו כ"עובד" רשות השידור, לרבות הסכומים המשולמים ל"עובד" מסוגו של אותו משיב, על כלל רכיביהם.

דרישה כאמור יוכל כל אחד מהמשיבים להגיש, תוך 45 ימים מיום מתן פסק-דין זה. הרשות תמציא את החומר, כפי שתדרש, תוך 45 ימים מקבלת הדרישה.

ב. תוך 45 ימים ממועד קבלת החומר מרשות השידור או מיום מתן פסק-דין זה, ככל שלא נדרשה רשות השידור על-ידי אותו משיב להעמיד לעיונו מידע כאמור, על כל אחד מהמשיבים להגיש תביעה מפורטת ומכומתת. בד בבד עליו לשלם אגרת בית משפט בגין תביעתו המכומתת כדין.

ג. רשות השידור תגיש כתב הגנה מתוקן, זאת תוך 45 ימים ממועד הגשת כתב התביעה המתוקן.

ד. ככל שרשות השידור תסבור, כי בעניינם של המשיבים או מי מהם, יש לערוך חישוב בהתאם לפסק-הדין בעניין אייזיק (עע (ארצי) 300256/98 אורי אייזיק - תה"ל, תכנון המים לישראל, פד"ע לו 817 (2002)), יוגש גם חישוב זה על ידה, במצורף לכתב ההגנה. לצורך כך, רשות השידור רשאית לפנות למשיבים בבקשה לקבל לידיה את פירוט הכנסותיהם בתקופה הרלוואנטית לתביעה או שומות מאושרות של מס הכנסה לתקופה הנדונה.

25. למותר לומר, כי אין באמור בפסק-דין זה עמדה באשר למסקנה אותה יקבע בית-הדין האזורי בפסק דינו הסופי.

הנשיא סטיב אדלר

לפני למעלה מעשור שנים, הגישו המשיבים לבית הדין האזורי תביעה למתן פסק דין הצהרתי, שיקבע כי הם עובדי רשות השידור וחלים עליהם ההסכמים הקיבוציים החלים על עובדי הרשות. חברי עמד בהרחבה על הגלגולים הרבים שהיו מנת חלקה של עתירת המשיבים בערכאות השונות, עד שבסופו של דבר קבע בית הדין האזורי, בפסק דינו מיום 18.11.2004, כי כל המשיבים היו עובדי הרשות.

[2] כיום, מבקשים המשיבים כי במסגרת התביעה שהוגשה על ידם בשעתו למתן סעדים הצהרתיים, יורה בית הדין לרשות השידור לבצע חישוב של התשלומים המגיעים להם כפועל יוצא מהכרה במעמדם כעובדי הרשות. זאת, מבלי שהוגשה על ידם תביעה כספית בעניין ומבלי ששילמו את האגרה המתחייבת בגין תביעה זו. ניהול הליך במתכונת זו אינו מוכר בהוראות הדין.

[3] בית הדין האזורי נעתר לבקשתם של המשיבים, קבע כי המשיבים אינם נדרשים לתקן את תביעתם ולשלם את האגרה בגינה והורה לצדדים להגיש את תחשיביהם בקשר לזכויות הכספיות הנובעות ממעמדם של המשיבים כעובדי הרשות. על כך סב הערעור שלפנינו.

השאלה העומדת לפיתחנו היא, איפוא, האם כדין הורה בית הדין האזורי על המשך בירור זכויותיהם הכספיות של המשיבים במסגרת התובענה ההצהרתית שהגישו בשעתו, או שמא, כטענת המדינה, יש להורות למשיבים להגיש תביעה כספית חדשה ומכומתת ולשלם את האגרה המתחייבת בעדה?

הכרעה

[4] בחוות דעתו המקיפה של חברי, השופט כהן, הובאה בהרחבה פסיקתו של בית דין זה בסוגיה העומדת לדיון ואין צורך לחזור על הדברים. פסיקה זו נתנה משנה תוקף לכלל לפיו מקום בו ניתן להכריע במחלוקת בכללותה מעשה מקשה אחת, אין לקיים דיון בשלבים.

רוצה לומר, ככלל, אין להגיש תביעה למתן פסק דין הצהרתי לקביעת קיומם של יחסי עובד-מעביד ורק לאחר שתביעה זו הוכרעה לדון בשאלת זכאותו של העובד לסעדים כספיים. מקום בו התגבשה הזכות וניתן לכמת את התביעה מראשית דרכה, יש לקבוע את שוויה עם הגשת התובענה כדרישת תקנה 9 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991. (ראה: עע 220/03 ארגס - רשות הנמלים בישראל, ניתן ביום 28.2.2006).

בעניין ארגס עמדנו על התמשכות ההליכים הנגרמת כתוצאה מפיצול הדיון לשלבים, על זכויותיו של הנתבע לעמוד מראשית הדרך על מהות התביעה כנגדו והיקפה, ועל החובה לשלם את האגרה הקבועה בתקנות בעד תביעה שהיא כספית במהותה.

קביעת שווי התובענה

[5] בעל דין הפונה לבית הדין בעתירה למתן פסק דין הצהרתי כנגד מעסיקו, ולהכרעה בעתירתו יכול ותהא השלכה כספית, צריך להחזיק בידו מבעוד מועד ראיות או מסמכים שיתמכו בדרישותיו הכספיות ויאפשרו לבית הדין להכריע בהן במידה ויכיר בתובע כ"עובד". לא מדובר בדרישה שאינה סבירה. ראיות אלה גלומות, דרך כלל, במסמכי התשלומים אותם קיבל העובד בפועל ובהסכמים הקיבוציים החלים על קבוצת העובדים עליה הוא נמנה. פרטי מתכונת העסקתו של התובע ושיעורי השתכרותו ממקורות אחרים, ככל שהיו כאלה, מצויים אף הם בידי התובע וגם בהם יש כדי לסייע בקביעת שווי תביעתו.

הנה כי כן, עובד המגיש בקשה למתן סעד הצהרתי, מחזיק בידו כבר בעת הגשת התובענה ההצהרתית ראיות או מסמכים היכולים להצביע, ולו לכאורה, על זכאותו לקבלת תשלומים ממעסיקו ככל שיקבע מעמדו כ"עובד". משכך, הדרישה כי עובד יקבע את שווי תביעתו בראשית דרכה, אינה בלתי סבירה.

[6] בית הדין אינו מופקד על קיום דיון בעתירות לקביעת מעמדו של מבצע עבודה כעובד, מבלי שיש להצהרה על כך השלכות מעשיות. מבצע עבודה העותר למתן פסק דין הצהרתי להכרה במעמדו כ"עובד", מניח כי הכרזה על היותו "עובד" תזכה אותו בתנאים כספיים משופרים או בקבלת תשלומים נוספים ממעסיקו. ההנחה העומדת ביסוד הדיון בעתירה להצהרה שמבצע עבודה הוא בגדר "עובד", היא שכ"עובד", יהא העותר זכאי לתשלום סכומים שונים אותם יפרט, בבוא העת, במסגרת תביעה כספית שיגיש.

המשיבים טענו לזכאותם לקבלת תשלומים שונים מרשות השידור מתוקף היותם עובדיה, וביקשו כי בית הדין יצהיר על מעמדם זה בטרם יגבשו את תביעותיהם הכספיות. בית דין האזורי הורה על פיצול הדיון כך שתוכרע תחילה שאלת מעמדם של העותרים. זאת, מן הטעם שמדובר בקבוצת עובדים גדולה ובהשקעת משאבים לא מבוטלת שתדרש לשם ביצוע מלאכת חישוב סכומי התביעה של כל אחד מהם. משכך, תוך שהביא בחשבון שיקולים שעניינם חסכון בכספי המשיבים ובזמנם של בית הדין ובעלי הדין, קיבל בית הדין את הבקשה לפיצול הדיון והכריע בשלב הראשון בשאלת מעמדם של המשיבים כעובדי הרשות.

נוכח מכלול הטעמים דלעיל, היתה במקרה זה הצדקה מסוימת לראות בעניינם של המשיבים כחריג לכלל, ולהכריע תחילה בשאלת מעמדם.

נטל גיבוש הראיות

[7] פיצול הדיון והכרעה נפרדת בשאלת מעמדם של המשיבים, אינו בא לגרוע מהנטל המוטל על כתפיהם להוכיח את תביעתם. בעת הגשת העתירה למתן פסק דין הצהרתי, היה על המשיבים לגבש גם את הראיות הדרושות לשם הוכחת תביעותיהם הכספיות. אם לא כן, וללא קיומה של תשתית ראייתית מתאימה מבעוד מועד, התובעים לא יוכלו להיווכח כי תביעתם ההצהרתית אכן תוליד להם, בסופו של יום, הטבות כספיות.

כאמור, יש להניח כי חלק ניכר מהמסמכים הדרושים להוכחת תביעותיהם הכספיות של המשיבים נמצאים ברשותם. ככל שהמשיבים מבקשים לקבל לידיהם מסמכים נוספים, כגון הסדרים קיבוציים, הם רשאים לפנות לרשות בדרישה לגילוי מסמכים אלה. בנסיבות תביעתם של המשיבים, היה זה מן הראוי שרשות השידור תשמור את המסמכים הנוגעים להעסקתם.

[8] לא נעלמה מעיני התמשכות ההליכים החריגה בעניינם של המשיבים, אולם בכך אין די כדי להכשיר את בירור תביעותיהם של המשיבים ב"דרכים עוקפות", תוך קיום הדיון במסגרת דיונית שאינה מוכרת בדין ותוך מתן פטור, דה-פקטו, מתשלום האגרה בעד תביעתם של קרוב למאה תובעים.

עם זאת, מקובלת עלי גישתו של חברי השופט כהן, לפיה נוכח התמשכות ההליכים עד כה, יש לקבוע את מתכונת הדיון בתביעותיהם של המשיבים באופן שיביא לסיומן בהקדם האפשרי.

בהתחשב במורכבות תביעותיהם של המשיבים, יתכן שיזקקו לפרטים או למסמכים המצויים בידי רשות השידור לשם הכנת תביעותיהם. לעניין זה, אני מצטרף לאמור בחוות דעתו של חברי השופט רמי כהן ולהנחיות הקבועות בה בחתימת דבריו. בתוך כך, די בכך שבית הדין יורה לרשות להעביר לידי המשיבים העתקים מהמסמכים המצויים בידיה והדרושים לשם הכנת התביעות, ויותיר בידי התובעים ובאי כוחם את מלאכת הכנת תביעתם כמנהגו של עולם.

השופטת נילי ארד

האמור בחוות דעתם של חברי השופט כהן והנשיא אדלר מקובלת על דעתי ואני מצטרפת לאמור בן ולתוצאה אליה הגיעו, כמפורט באחרית דבר של פסק דין זה.

נציג עובדים מר שלמה גוברמן: מקובלת עלי חוות דעתו של השופט רמי כהן כמו גם זו של הנשיא אדלר. אני מצטרף לתוצאה כאמור באחרית דבר.

נציג מעבידים מר דורון טמיר: אני מצטרף לדעת הנשיא אדלר.

אחרית דבר

הערעור מתקבל. המשיבים יפעלו כאמור בסעיף 24 לחוות דעתו של השופט רמי כהן. לאחר הגשת כתבי בי-דין על פי האמור לעיל, יקבע בית הדין האזורי את המשך הדיון בתובענה בדחיפות המרבית ויקיים את הדיון בה - ככל הניתן - מיום ליום, במגמה להביא לסיומה בכל ההקדם האפשרי.

ככל שיוגשו לבית הדין האזורי בקשות לדחיית מועדים להגשת מסמכים או לדחיית מועדי דיון, ובעת שיפעיל את שיקול דעתו בהתייחס לבקשות אלו, ייתן בית הדין דעתו גם להתמשכות ההליכים בתיק זה.

הוצאות ערעור זה יובאו בחשבון על ידי בית הדין האזורי, בבואו לקבוע את שיעור שכר הטרחה והוצאות המשפט בסיום ההליך.

ניתן בהעדר הצדדים, היום כ"ז באלול התשס"ו (20.9.2006) וישלח לצדדים.

_____________ _______________ _______________

הנשיא סטיב אדלר השופטת נילי ארד השופט רמי כהן

______________________ ____________________

נציג עובדים מר שלמה גוברמן נציג מעבידים מר דורון טמיר