בבית משפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים

 

 

 

ע"א 2000/97

רע"א 4196/98

רע"א 4247/98

רע"א 4324/98

 

 

 

בפני:                                               כבוד הנשיא א' ברק

                                                     כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן

                                                     כבוד השופט י' טירקל

                                                     כבוד השופט י' אנגלרד

                                                     כבוד השופט מ' אילן

 

 

המערערת בע"א 2000/97:                   ניקול לינדורן

 

המערערים ברע"א 4196/98:                 1. יו.פי.אס

                                                     2. פטר סבו

 

המערערים ברע"א 4247/98:                 1. טארק בן תאופיק חבשה

                                                     2. תאופיק חבשה

                                                     3. א.ח.ק. אגודה חקלאית שיתופית קישון בע"מ

                                                     4. "אררט" חברה לביטוח בע"מ

 

המערערת ברע"א 4324/98:                 "מגל" מפעלי גז ונפט לישראל

                                                    

 

                                                     נגד

 

 

המשיבה בע"א 2000/97:                     קרנית-קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים

 

המשיבים ברע"א 4196/98:                   1. מירי לביא

                                                     2. טארק בן תאופיק חבשה

                                                     3. "אררט" חברה לבטוח בע"מ

                                                     4. "מגל" מפעלי גז ונפט לישראל

                                                     5. שלמה קליין, חברה קבלנית בע"מ

                                                     6. תאופיק חבשה

                                                     7. א.ח.ק אגודה חקלאית שיתופית קישון בע"מ

 

המשיבים ברע"א 4247/98:                   1. מירי לביא

                                                     2. "מגל" מפעלי גז ונפט לישראל

                                                     3. יו.פי.אס

                                                     4. פטר סבו

                                                     5. שלמה קליין חב' קבלנית בע"מ

 

 

 

המשיבים ברע"א 4324/98:                   1. מירי לביא

                                                     2. טארק בן תאופיק חבשה

                                                     3. "אררט" חברה לביטוח בע"מ

                                                     4. יו.פי.אס

                                                     5. פטר סבו

                                                     6. שלמה קליין חברה קבלנית בע"מ

                                                     7. א.ח.ק. אגודה חקלאית שתופית קישון בע"מ

 

 

                                                    

                                                     ערעור על פסקי דינן  של בית משפט המחוזי

                                                     בת"א-יפו  בת.א. 1314/96, מיום  19.2.97

                                                     שניתן על ידי כבוד השופט  צבי כהן; ע.א.

                                                     264/96 מיום 1.6.98, שניתן ע"י השופטים:

                                                     י' גרוס, י' בן שלמה, מ' רובינשטיין

 

 

 

תאריכי ישיבות:                                  ד' בטבת תשנ"ט (23.12.98)

                                                     י' באלול תשנ"ט (22.8.99)

                                                    

 

 

בשם המערערת בע"א 2000/97:            עו"ד רחל הראל-מצלאוי

 

בשם המערערים

ברע"א 4196/98:                               עו"ד חיים גלזר

 

בשם המערערים

ברע"א 4247/98:                               עו"ד חדוה וינבאום-וולצקי

 

בשם המערערת

ברע"א 4324/98:                               עו"ד עילם בורבין

 

 

 

בשם המשיבה בע"א 2000/97:              עו"ד אלון בלגה

 

בשם המשיבה מס' 1 ברע"א

4196/98;ברע"א 4247/98

וברע"א 4324/98:                               עו"ד שירה דונוביץ', עו"ד ערן צחי

 

בשם המשיבים מס' 2-3 ברע"א

4196/98; ברע"א 4324/98:                  עו"ד דוד אור-חן

 

בשם המשיבה מס' 4 ברע"א

4196/98 ו משיבה מס' 2

ברע"א 4247/98:                               עו"ד עילם בורבין

 

בשם המשיבה מס' 5 ברע"א

4196/98; ברע"א 4247/98

ומשיבה מס' 6 ברע"א

4324/98:                                         עו"ד א' רוטקופף

 

 

 

 

                                                    

 

פסק-דין

 

 

 

 

הנשיא א' ברק:

 

 

 

             עוולה גרמה למותו של אדם. על פי הוראותיה של פקודת הנזיקין [נוסח חדש], התלויים במנוח זכאים לפיצויים בגין נזק הממון שנגרם להם. הפקודה קובעת כי התלויים הם "בן-זוגו, הורו וילדו" של המנוח. האם ידועה בציבור של המנוח נכללת במסגרת "בן-זוגו" - זו השאלה הניצבת בפנינו בערעורים אלה.

 

העובדות

 

1.           המנוח (בע"א 2000/97) קיפח חייו בתאונת דרכים. בתביעה שהוגשה נגד קרנית - קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים, תבעה המערערת פיצויים כתלויה. המנוח והמערערת חיו חיים משותפים ללא נישואין. כפי שעולה מטיעוני המערערת, הם לא נישאו בישראל, שכן היו בני דתות שונות (המערערת היתה נוצריה והמנוח יהודי). מחייהם המשותפים נולדה להם בת. בעקבות מות המנוח - כך נמסר לנו מפי ב"כ המערערת - הוכרזה המערערת כבת-זוגו של המנוח לענין סעיף 55 לחוק הירושה, תשכ"ה1965-. תביעת הנזיקין שלה נדחתה על הסף על ידי בית המשפט המחוזי (השופט צ. הכהן). נקבע, כי "בהעדר הוראה מפורשת בחוק, אין להכיר בתביעתה של ידועה בציבור לפי סעיף 78 לפקודה וממילא לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה1975-".

 

2.           המנוח (ברע"א 4196/98, רע"א 4247/98, ע"א 4324/98) קיפח את חייו שעה שביצע חפירה בתעלה תת-קרקעית. המשיבה הגישה תביעת פיצויים כתלויה במנוח. לטענתה היא היתה ידועה בציבור של המנוח. היא ניהלה עמו משק בית משותף במשך כשש שנים. הם חיו כזוג נשוי כל אותן השנים. תביעתה של המשיבה הוגשה הן על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה1975- והן על פי פקודת הנזיקין [נוסח חדש]. בית משפט השלום (סגן הנשיא גורפינקל) העמיד בפניו שתי שאלות: האחת, האם ידועה בציבור נחשבת כ"בת זוג" לצורך הכרתה כתלויה? השניה, האם התובעת שבפניו היתה תלויה, הלכה למעשה, במנוח. בית משפט השלום השיב בשלילה על השאלה הראשונה. הוא קבע - על בסיס הפסיקה הקיימת - כי ידועה בציבור אינה נכללת בגדרי התלויים הרשאים לתבוע על פי פקודת הנזיקין. מכיוון שכך, לא נבדקה כלל השאלה השניה. על פסק דין זה הגישה המשיבה ערעור לבית המשפט המחוזי. הערעור נתקבל ברוב דעות. דעת הרוב (השופטים י' גרוס ומ' רובינשטיין) היתה, כי יש להכיר בידועה בציבור כ"בת-זוג" של המנוח. כתוצאה מכך, יש להחזיר התיק לבית משפט השלום להמשך הדיון. דעת המיעוט (השופט בן-שלמה) פסקה, כי יש לדחות הערעור. על פסק דין זה נתבקשה וניתנה רשות ערעור. הרשות צומצמה לשאלה אחת ויחידה: "האם ידוע/ידועה בציבור באים בגדר תלויים לענין סעיף 78 לפקודת הנזיקין".

 

3.           הערעורים נדונו תחילה בפני הרכבים שונים. לאור זהות הבעיה, החלטתי כי הערעורים ידונו במאוחד. הדיון התקיים, בהסכמת הצדדים, על פי הסיכומים שבכתב. אנו מודים לצדדים על סיכומיהם המקיפים והמעמיקים.

 

רקע היסטורי

 

4.           עמדתו המסורתית של המשפט המקובל האנגלי היתה, כי מותו של פלוני אינו מעניק, כשלעצמו, זכות בנזיקין לאלמוני (הכלל בפרשת Baker v. Bolton (1808) 1 Camp. 493). עמדה זו שימשה בסיס לאמרה, כי במשפט המקובל האנגלי זול יותר לגרום למותו של אדם מאשר לפציעתו (לניתוח הסוגיה, ראו אנגלרד, ברק, חשין, דיני הנזיקין: תורת הנזיקין הכללית 681 (תש"ל) (בעריכת ג. טדסקי)). חוסר הנחת מגישה זו הביא להתערבות חקיקתית. ב1846- חוקק ה-Fatal accidents Act (הידוע גם כLord Campbell’s Act-). חוק זה לא ביטל את הלכת Baker v. Bolton על כל השלכותיה. הוא יצר לה חריג סטטוטורי. הוא העניק זכות עצמאית לתלויים במנוח כנגד מזיק, שגרם למות המנוח בבצעו כלפיו מעשה נזיקין עליו יכול היה לתבוע המנוח אילו נשאר בחיים. באשר לזכאים לתבוע,  קבע החוק מ1846- (בסעיף 2) לאמור:

 

"Every such action shall be for the benefit of the wife, husband, parent, and child of the person whose death shall have been so caused...”

 

 

5.           פקודת הנזיקין נחקקה ב1944- (ונכנסה לתוקפה ב1947-). היא לא כללה הוראה כללית באשר להלכת Baker v. Bolton (ראו טדסקי, שם, עמ' 682). עם זאת, היא קבעה (סעיף 55 בנוסח הישן) - בעקבות ההוראה המקבילה מפקודת הנזיקין הקפריסאית אותה העתיקה (אשר מצידה התבססה על החקיקה האנגלית) כי אם עוולה גרמה למותו של אדם, ואותו אדם, אילולא מת, זכאי היה אותה שעה לפיצויים לפי הפקודה בעד חבלת גוף שגרמה לו עוולה, יהיו ה -

 

 “husband, wife, parent and child”

 

 

של המנוח זכאים לפיצויים מן האדם האחראי לעוולה (להיסטוריה חקיקתית, ראו ד"נ 24/81 חונוביץ נ' כהן, פ"ד לח(1) 413, 420 וכן ג' טדסקי וא' רוזנטל, פקודת הנזיקין לאור תולדות התהוותה ותיקונה 109).

 

6.           ב1968- נערך נוסח חדש של פקודת הנזיקין. הפקודה קבלה לבוש עברי. תחת הלשון האנגלית בא הנוסח העברי. נקבע (בסעיף 78 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן - הפקודה)) כי אם עוולה גרמה למותו של אדם, ואותו אדם היה, אילולא מת, זכאי אותה שעה לפיצויים לפי הפקודה בעד חבלת-גוף שגרמה לו העוולה -

 

"יהיו בן-זוגו, הורו וילדו זכאים לפיצויים מן האדם האחראי לעוולה".

 

 

הנה כי כן, תחת ה-“husband” וה-“wife” בנוסח האנגלי, בא עתה "בן-זוגו" בנוסח העברי. נוסח זה לא שונה מאז קבלת הנוסח החדש ב1968-. השאלה הניצבת בפנינו הינה איפוא זו: האם ידועים בציבור נכללים בגדר "בן-זוגו" של מי שעוולה גרמה למותו? לבחינתה של שאלה זו נעבור עתה. בפסק דיננו נעסוק בידועה בציבור. עם זאת, כל שנאמר ונקבע חל, כמובן, גם לענין הידוע בציבור.

 

נקודת המוצא: הנוסח החדש

 

7.           נקודת המוצא שלנו היא הדיבור "בן-זוגו" שבנוסח החדש. דבר זה מתבקש מהוראותיו של סעיף 16(ז) לפקודת סדרי השלטון והמשפט, התש"ח1948- הקובעת כי עם פרסומו של הנוסח החדש:

 

"יהיה הוא, מיום הפרסום ואילך או מיום שקבעה הועדה, החוק המחייב, ולא יהיה עוד תוקף לכל נוסח אחר של אותו חוק, ולא תישמע טענה שהנוסח משנה מתכנו של החוק המקורי."

 

 

 

הנה כי כן, עם פרסומו של הנוסח החדש מתבטל הנוסח הישן. תחתיו בא הנוסח החדש. אובייקט הפרשנות הוא הנוסח החדש. הטקסט המהווה בסיס לפעילות הפרשנית הוא הטקסט של הנוסח החדש. "הטעון פירוש הוא הדיבור העברי שבפי המחוקק" (ע"א 811/75 The Russian Ecclesiastןcal Mission in Jerusalem נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד לא(3) 317, 323); "משנוסחה פקודת הנזיקין [נוסח חדש] על פי סעיף 16 לפקודת סדרי השלטון והמשפט, תש"ח1948-, שומה עלינו לפרש את המילים והניבים כמשמעותם בלשון העברית" (ע"א 489/79 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' עזבון המנוחה ויולט צאיג ז"ל, פ"ד לה(2) 123, 136). אם קיימת סתירה בין הנוסח החדש לנוסח הישן - ידו של הנוסח החדש על העליונה (ראו ע"א 609/65 פקיד השומה תל-אביב 4 נ' מנופלה, פ"ד כ(2) 695, 698; ע"פ 524/82 ודרד נ' מדינת ישראל, פ"ד לז(2) 553, 558). עם זאת, לנוסח הישן תפקיד פרשני. מעמדו אינו רק כמעמד של חוק קודם שבוטל על ידי חוק חדש, והמהווה, איפוא, אך חלק מההיסטוריה החקיקתית של החוק החדש. יש לו, לנוסח הישן, מעמד "חזק" יותר. מעמד זה מתבטא בגישה, כי חזקה היא, שתכליתו של הנוסח הישן היא גם תכליתו של הנוסח החדש, תוך התחשבות בשינויים שהתרחשו בין מועד חקיקתי של הנוסח הישן לבין מועד פירושו של הנוסח החדש (ראו בג"ץ 547/84 עוף העמק, אגודה חקלאית שיתופית רשומה נ' המועצה המקומית רמת-ישי, פ"ד מ(1) 113, 134). אכן, על הפרשן לפרש את לשונו של הנוסח החדש. הוא יעשה כן על פי התכלית המונחת ביסודו של נוסח זה. תכלית זו כוללת בחובה, בין השאר, גם את התכלית שעמדה ביסוד הנוסח הישן. עם זאת, אין זו התכלית היחידה, המונחת ביסוד הנוסח החדש. בצד התכלית ההיסטורית הזו, עומדת התכלית (הסובייקטיבית והאובייקטיבית) של הנוסח החדש.

 

לשון ותכלית

 

8.           בפרשנותו של טקסט משפטי עלינו להבחין בין משמעותו הלשונית של הטקסט לבין משמעותו המשפטית. משמעותו הלשונית של הטקסט קובעת את מגוון המשמעויות שהטקסט יכול לשאת בשפתו. משמעותו המשפטית של הטקסט היא המשמעות הלשונית המגשימה את התכלית שהנורמה הגלומה בטקסט נועדה להגשים (ראו בג"ץ 267/88 רשת כוללי האידרא, עמותה נ' בית המשפט לעניינים מקומיים, פ"ד מג(3) 728, 736). בקביעת מתחם המשמעויות הלשוניות, הפרשן פועל כבלשן. בקביעת המשמעות המשפטית, הפרשן מייחד את הטקסט המשפטי משאר הטקסטים. הוא מעניק לטקסט אותו מובן המגשים את תכליתו. בהגשמת התהליך הפרשני אין מוקדם ומאוחר. פרשן אחד יתחיל במישור הלשוני. פרשן אחר יתחיל במישור המשפטי. כל פרשן וגישתו שלו, פרי הכרתו, גישתו ותרבותו. אך כל הפרשנים כולם צריכים לעבור את התהליך כולו. עליהם לבחון את המשמעות שהטקסט עשוי "לסבול" בלשונו; עליהם לבחור מתוך מגוון המשמעויות הלשוניות אותה משמעות המגשימה את תכליתה של הנורמה הגלומה בטקסט. אכן, כלל הברזל הוא זה: הפרשן אינו רשאי ליתן לטקסט מובן משפטי הנופל מעבר למתחם המשמעויות הלשוניות של הטקסט (ראו בג"ץ 4562/92 זנדברג נ' רשות השידור, פ"ד נ(2) 793, 803). "מלאכת הפירוש אינה מוגבלת אך למלים, אך המלים מגבילות את הפירוש" (ד"נ 40/80 קניג נ' כהן, פ"ד לו(3) 701, 715). נפנה עתה למובן הלשוני והמשפטי של הדיבור "בן זוגו" המופיע בסעיף 78 לפקודה.

 

המובן הלשוני של הדיבור "בן-זוגו"

 

9.           מהו מובנו הלשוני של הדיבור "בן-זוג" בשפה העברית? במתן תשובה לשאלה זו יש לפנות לתורת הבלשנות. יש להעזר במהותה של הלשון ובעיותיה. השופט הופך להיות בלשן, תוך שהוא נעזר בעולם הבלשנות (ראו לנדוי, "המשפט במשפט: בלשנות משפטית - הבלשן בשירות המשפטן", עיוני משפט כ"ב 37 (1999)). בהקשר זה ניתן להיעזר במילונים ובשאר אמצעים להבנת הלשון העברית. דומה שהמובן הלשוני של הדיבור "בן-זוג" דינו "אחד מן השניים שהם זוג" (א. אבן-שושן, המלון החדש 243 (כרך א, תשכ"ו)). בן-זוג הינו, איפוא, אחד מצמד. לענין זה, אין כל דרישה לשונית שהצמד יהא נשוי כדת וכדין. עמד על כך השופט עציוני, בציינו:

 

"כמובן, שהמונח 'בן זוג' כשלעצמו אינו מוגבל לזוג נשוי, ובחיי יום-יום משתמשות הבריות במונח זה במקרים רבים שאין להם כל קשר לא לאיש ולאשה הנשואים, ולא לאיש ואשה הידועים בציבור כנשואים" (ת. אימוץ (חיפה) 79/66 פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"מ נט 270, 273).

 

 

אכן, לא פעם נזקק בית המשפט לדיבור "בן-זוג", הן בהקשר של בן-זוג נשוי והן בהקשר של בן-זוג שאינו נשוי (ראו, למשל, ע"א 52/80 שחר נ' גולדמן, פ"ד לח(1) 443, 448, 452; ע"א 640/82 כהן נ' היועץ המשפטי לממשלה פ"ד לט(1) 673, 689; בג"ץ 673/89 משולם נ' בית הדין הרבני הגדול, פ"ד מה(5) 594, 600; ע"א 4385/91 סלם נ' כרמי, פ"ד נא(1) 337, 346). בכל הנוגע למובן הלשוני, דומה שאין מחלוקת כי גם ידועה בציבור  עשויה להיחשב כ"בן-זוגו". השאלה הניצבת בפנינו הינה, איפוא, אם המובן המשפטי של הדיבור "בן זוג" כולל בחובו גם את הידועות בציבור. שאלה זו נקבעת על פי התכלית המונחת ביסוד דבר החקיקה. עמד על כך בית הדין הארצי לעבודה בציינו:

 

"המחוקק יכול וישתמש במלה 'אשה' או 'הידועה בציבור' של פלוני גם לא כאשתו של פלוני כדין, והכל תלוי בהקשר הדברים ובמטרת החוק" (דיון ל0-19/ המוסד לביטוח לאומי - רחל מנו, פד"ע ב 72, 78).

 

 

 

מהי, איפוא, התכלית המונחת ביסוד זכות התלויים?

 

המובן המשפטי של הדיבור 'בן-זוג'

 

10.         התלויים זכאים לפיצויים מהמזיק. זכותם היא עצמאית. אין הם מפעילים את זכות המנוח כלפי המזיק. הם מגשימים את זכותם שלהם כלפי המזיק. זוהי זכות העומדת על רגליה היא - "זכות חדשה ועצמאית" (השופט בך בע"א 506/82 זונטג נ' עיזבון המנוח מנדלסון דוד, פ"ד מ(3) 113, 125). זכותם של התלויים היא לפיצוי על הנזק הרכושי שנגרם להם. הפיצוי ניתן להם בשל אבדן הערך הכספי של התלות במנוח. אכן, התכלית המונחת ביסוד זכות התלויים היא במתן פיצוי לתלויים בשל כך ש"מטה לחמם נשבר" (מ"מ הנשיא, השופט ש. ז. חשין בע"א 148/53 פנץ נ' פלדמן, פ"ד ט 1711, 1717). זכותם של התלויים לפיצויים אינה מותנית בחובתו המשפטית של המנוח לקיימם. זכותם של התלויים לפיצויים מותנית במציאות העובדתית של התלות הכספית ובסיכוי, כי תלות זו היתה נמשכת גם בעתיד לולא מעשה הנזיקין. הפקודה מפצה את התלויים בשל כך שמותו של המנוח קטע את מקור מחייתם. הפיצוי הוא על אבדן התלות המשפחתית. אין מפצים על אובדן תלות עסקית (ראו ע"א 111/68 לפידות נ' שליסר, פ"ד כב (2) 379, 390; ע"א 206/87 קופת חולים של ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ-ישראל נ' עיזבון המנוח ד"ר מאיר אדיסון, פ"ד מה(3) 72, 79; ע"א 64/89 גבאי נ' לוזון, פ"ד מח(4) 673, 680). הפיצוי אינו על זכות שנפגעה; הפיצוי הוא על תלות שנקטעה. הפיצוי הוא על התלות בפועל ועל התלות בכוח (ראו ד. קציר, פיצויים בשל נזק גוף 766 (מהדורה רביעית, 1997)). תלוי שלא נתמך עובר למות המנוח, זכאי לפיצוי כדי אבדן הסיכוי לתמיכה בעתיד. בהערכת סיכוי זה - הערכה הנעשית על פי מידת הסבירות ולא על פי מאזן ההסתברות (ד"נ 24/81 חונוביץ נ' כהן, פ"ד לח(1) 413, 421) - יש להתחשב בקיומה או בהעדרה של זכות חוקית לתמיכה ממקור משפטי שמחוץ לפקודת הנזיקין. עמד על כך קציר בקבעו:

 

"השאלה על דבר קיום חובה חוקית תתעורר רק בהעדר תלות בפועל ערב הפטירה. או אז, כאשר בא בית-המשפט לשאול עצמו, אם עתיד היה המנוח לתמוך בתובע, יהיה עליו לשקול, בגדר כלל שיקוליו, גם את קיומה של החובה, או העדרה, לתמוך בתובע" (קציר, שם, עמ' 769).

 

 

 

הנה כי כן, קיומה של זכות לתמיכה ממקור שמחוץ לפקודה, אינו תנאי הכרחי ואף אינו תנאי מספיק להכרה באדם כ"תלוי". אין הוא תנאי הכרחי, שכן אדם עשוי להיות בפועל תלוי במנוח, גם אם לא היתה מוטלת על המנוח חובה לתמוך בו; אין הוא תנאי מספיק, שכן יתכן והמנוח לא תמך בפועל, ולא היה סיכוי שיתמוך בעתיד, בבעל הזכות, ועל כן הוא לא היה תלוי בו. בקביעת שיעור הפיצוי יש לקבוע את הערך הכספי של התלות. יש לבחון את קיומה או העדרה של תלות בעבר, ואת הסיכוי לקיומה או העדרה בעתיד - הכל בהנחה שהמוות לא היה נגרם.

 

11.         הפקודה אינה מעניקה זכות לכל מי שהיה "תלוי", הלכה למעשה, במנוח. הפקודה מגדירה את היקף התלויים. מי שהיה "תלוי" במנוח, אך אינו נכלל בהגדרה של הפקודה, אינו זכאי לפיצויים על פיהם. מכאן חשיבותה של השאלה הניצבת בפנינו - האם ידועה בציבור נכללת בגדר "בן-זוגו" של המנוח. כפי שראינו, מן הבחינה הלשונית, ניתן לראות בידועה בציבור כ"בן-זוגו" של המנוח. אך האם זוהי גם המשמעות המשפטית של לשון החוק? נקודת המוצא היא לשון החוק. מגוון המשמעויות הלשוניות קובע את המתחם הלשוני. ממנו "נשלפת" המשמעות המשפטית. "כלל השליפה" הוא תכלית החוק. עמדנו על התכלית הספציפית המונחת ביסוד הוראת הפקודה בענין התלויים. מה משתמע מכך באשר לשאלה המונחת לפתחנו? האם ידועה בציבור היא בגדר "בן-זוגו" של המנוח, כמשמעותו (המשפטית) של דיבור זה בפקודת הנזיקין?

 

12.         תשובתי לשאלה זו היא בחיוב. התכלית המונחת ביסוד ההסדר של פקודת הנזיקין היא להעניק פיצוי בגין אובדן התלות, תוך החזרת המצב לקדמותו. כלומר, העמדת התלויה, במונחים כספיים, באותו מצב בו היתה נתונה לולא מעשה הנזיקין שבוצע במנוח. לענין זה, הקובע הוא היחס העובדתי, הלכה למעשה, של התלות. כאשר ידועה בציבור תלויה הלכה למעשה, במנוח - עמו חיה חיי אישות וניהלה משק בית משותף במסגרתה של משפחה מאוחדת - יש לראות בה כ"בת-זוג" של המנוח לענין תביעתה כתלויה. מסקנה זו אפשרית היא מבחינה לשונית. היא מתבקשת מבחינה משפטית. אכן, אין כל הגיון להעניק פיצוי על אבדן התלות לילדיה של הידועה בציבור - אף אם אינם ילדיו של המנוח (ראו סעיף 2 לפקודה הנזיקין (הגדרת "ילד")) - אך לא להכיר בזכותה של הידועה בציבור עצמה לפיצוי בגין אבדן תלותה. מותו של המנוח גורם לפגיעה בתלותה של ידועה בציבור של המנוח, באותה מידה שהוא גורם לפגיעה בתלותה של אשה נשואה למנוח. יפים לעניינו הדברים הבאים שכתב השופט ח' כהן:

 

"אשה שנתנה לאיש פלוני את אונה ואת עונתה, את מעשי ידיה ואת אהבת לבה, שנשאה אותו בסבלו ועודדה אותו בצרתו - למה ייגרע חלקה, לענין אותן טובות-הנאה הסוציאליות למיניהן, אך באשר אין בידה תעודת-נישואין? המדינה שוקדת על מתן זכויות אלה לאלמנות, לא באשר נישאו לבעליהן כדת וכדין, אלא באשר שכלו את מפרנסיהן, אם בפועל ואם בכוח..." (ע"א 384/61 מדינת ישראל נ' פסלר, פ"ד טז 102, 109).

 

 

הוא הדין בעניננו: ידועה בציבור קשרה את גורלו עם בן-זוגה. הם חיו חיי שיתוף. הם ניהלו משק בית משותף. לעתים אף נולדו להם ילדים. הם חיו חיי משפחה. מעשה הנזיקין קטע את המציאות הזו. הוא פגע בתלותה של הידועה בציבור. למה ייגרע חלקה לענין זכותה כתלויה מזכותה של אשה נשואה? זכותה של אשה תלויה, לפיצויים בגין מות בעלה על פי פקודת הנזיקין, באה לה לא באשר נישאה לו כדת וכדין, אלא באשר שכלה את מפרנסה. כמובן, בשל העדר קשר נישואין כדת וכדין, עשוי להתקיים סיכוי כי הקשר בין הידועה בציבור לבין המנוח לא היה נשמר בעתיד. קל יותר לנתק קשר של ידועה בציבור מקשר של נישואין (ראו פ. שיפמן, דיני המשפחה בישראל 158 (כרך א, מהדורה שניה, 1995)). בנתון זה יש להתחשב. הוא עשוי להתבטא בהערכת הסיכוי של התלות במנוח בעתיד לולא מעשה הנזיקין. הוא אינו יכול להתבטא בשלילה מוחלטת של אותה תלות עתידית.

 

13.         זאת ועוד: בצד התכלית הספציפית המונחת ביסוד זכות התלויים, מונחת תכלית כללית. זוהי תכלית אובייקטיבית. היא משקפת את ערכי היסוד של השיטה (ראו בג"ץ 953/87 פורז נ' ראש עיריית תל-אביב-יפו, פ"ד מב(2) 309, 329). היא ביטוי לתפישה, כי דבר חקיקה אינו מעשה חד-פעמי של מחוקק חולף, אלא חוליה של יצירה חקיקתית של מחוקק קבוע. היא מהווה "מטריה נורמטיבית" הפרושה מעל דברי החקיקה כולם (ראו ע"א 165/82 קיבוץ חצור נ' פקיד שומה רחובות, פ"ד לט(2) 70, 75). תכלית כללית זו "מחלחלת" לתכליתו של כל דבר חקיקה. היא ביטוי למבנה השיטה ולערכיה (ראו בג"ץ 935/89 אינדור נ' ראש עיריית ירושלים, פ"ד מה(4) 683, 689). היא מתבטאת בחזקות (presumptions) באשר לתכליתו של דבר החקיקה. רשימתם של ערכי היסוד, המהווים את תכליתו הכללית של דבר חקיקה, אינה סגורה. היא כוללת בחובה, בין השאר, את אופיה היהודי והדמוקרטי של המדינה, את העקרונות בדבר הפרדת הרשויות ועצמאות השפיטה. היא משתרעת על ערכים חברתיים כגון תום לב, הגינות, יושר, סבירות ומניעת ניגוד ענינים. במרכזם של ערכי היסוד עומדות זכויות האדם. מבין אלה רלבנטית לענייננו הזכות לשיוויון.

 

14.         אחד מערכי היסוד של שיטת המשפט שלנו הוא ערך השיוויון והזכות לשיוויון. בית משפט זה חזר וציין כי השיוויון הוא ערך יסוד וזכות יסוד (ראו בג"ץ 114/78 בורקאן נ' שר האוצר, פ"ד לב(2) 800, 806; ע"א 507/70 ראונדנאף (קורן) נ' חכים, פ"ד לו(2) 757, 794; בג"ץ 153/87 שקדיאל נ' השר לענייני דתות, פ"ד מב(2) 221, 274). בית המשפט העליון הדגיש, כי השיוויון הוא מעמודי התווך של המשטר הדמוקרטי; כי השיוויון הוא "ערך חיוני להסכמה החברתית המונחת ביסוד המבנה החברתי" (בג"ץ 869/92 זוילי נ' יושב ראש ועדת הבחירות המרכזית לכנסת השלוש-עשרה, פ"ד מו(2) 692, 707); כי השיוויון הוא עקרון יסוד עליו בנויה השיטה המשפטית שלנו (בג"ץ 1703/92 ק.א.ל קווי אוויר למטען נ' ראש הממשלה (טרם פורסם)); כי הוא מהווה את "נשמת אפו של המשטר החוקתי שלנו כולו" (השופט לנדוי בבג"ץ 98/69 ברגמן נ' שר האוצר, פ"ד כג(1) 693, 698). עמדתי על כך באחת הפרשות בצייני:

 

"השיוויון הוא ערך יסודי לכל חברה דמוקרטית... הפרט משתלב למירקם הכולל ונושא בחלקו בבניית החברה, ביודעו שגם האחרים עושים כמוהו. הצורך להבטיח שיוויון הוא טבעי לאדם. הוא מבוסס על שיקולים של צדק והגינות. המבקש הכרה בזכותו, צריך להכיר בזכותו של הזולת לבקש הכרה דומה. הצורך לקיים שיוויון הוא חיוני לחברה ולהסכמה החברתית שעליה היא בנויה" (בג"ץ 953/87 הנ"ל, בע"מ 332).

 

 

לשיוויון פנים רבות. תוכנו שנוי במחלוקת (ראו בג"ץ 1705/92 הנ"ל). לעניננו, די אם אומר, כי על הכל מקובלת ההשקפה כי אחד מהיבטיו של עקרון השיוויון הוא זה: השיוויון דורש כי יש להעניק יחס שווה לשווים ויחס שונה לשונים. שיוויון קיים כאשר דין זהה חל על אנשים שאין ביניהם, לענין תכליתו של הדין, שוני רלבנטי. זהו כלל הרלבנטיות. עקרון השיוויון מניח קיום של טעמים ענינים המצדיקים שוני. "הפליה" - שהיא ניגודו של השיוויון - קיימת באותם מצבים שבהם דין שונה לאנשים שונים זה מזה (מבחינה עובדתית) מבוסס על טעמים שאין בהם - לאור תכלית הדין - להצדיק הבחנה ביניהם (בג"ץ 1703/92 הנ"ל, וכן ד"נ 10/69 בורונובסקי נ' הרבנים הראשיים לישראל, פ"ד כה(1) 7, 35; בג"ץ 4541/94 מילר נ' שר הבטחון, פ"ד מט(4) 94, 110). אכן, עקרון השיוויון אינו מבטיח דין אחד לכול. עקרון השיוויון דורש כי קיומה של הבחנה יוצדק על פי תכליתה של הנורמה.

 

15.         הנה כי כן, הזכות לשיוויון מהווה היבט מרכזי של התכלית (האובייקטיבית) של כל דבר חקיקה. הוא מהווה אמת מידה לפרשנותו (בג"ץ 721/94 הנ"ל, בעמ' 759). עמדתי על כך באחת הפרשות, בצייני:

 

"עקרון היסוד, המשמש מטרה חקיקתית לכל פעולות הגוף המחוקק, הוא העיקרון של שיוויון הכול בפני החוק... על כן יש להניח ולפרש דברי חקיקה, כבאים להגשים מטרה זו ולא לסתור אותה" (בג"ץ 507/81 אבו חצירא נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד לה(4) 561, 586; ראו גם בג"ץ 301/63 שטרייט נ' הרב הראשי לישראל, פ"ד יח(1) 598, 612).

 

 

 

מכאן, שהשיוויון מהווה אחת מתכליותיו (הכלליות והאובייקטיביות) של ההסדר המונח ביסוד זכות התלויים בפקודה. מהי המסקנה המתבקשת מכך לעניננו?

 

16.         לדעתי, אין יסוד רלבנטי המצדיק הבחנה בין בת-זוג נשואה לבין בת-זוג שאינה נשואה, לענין זכות התלויים. זכות זו מבוססת על אבדן התלות. אבדן זה קיים הן לענין בת הזוג הנשואה והן לענין בת הזוג הידועה בציבור. אכן, זכותה של התלויה על פי פקודת הנזיקין אינה נגזרת מזכותה מחוץ לפקודת הנזיקין. זכותה של תלויה על פי פקודת הנזיקין נגזרת מהמציאות העובדתית שבה מעשה נזיקין קטע יחסי תלות. יחסים אלה אינם מבוססים על אקט הנישואין ואינם נגזרים ממנו. יחסים אלה מבוססים על מציאות של חיים משותפים ונגזרים מהנזק הכספי שפגיעה במציאות זו יוצרת. הכרה באלמנה נשואה כתלויה ושלילת ההכרה בתלות מאלמנה ידועה בציבור, מהווה הפליה כלפי האלמנה הידועה בציבור (ראו Miron v. Trudel [1995] 2 S.C.R. 418). חובתנו לפרש את הוראות הפקודה על בסיס עקרון השיוויון, מובילה אותנו למסקנה, כי מבין שני פירושים אפשריים עלינו לבחור באותו פירוש המקדם את השיוויון והשולל את ההפליה. ודוק: איננו אומרים כלל, כי לענין כל דבר חקיקה, טיפול שונה באישה (או אלמנה) נשואה ובאישה (או אלמנה) ידועה בציבור, יוצר הפליה בין השתיים. הכל תלוי ברלבנטיות של ההבחנה; הכל תלוי בתכלית הספציפית המונחת ביסוד ההסדר. אם על פי תכלית זו, השוני בין אשה (או אלמנה) נשואה לבין אשה (או אלמנה) ידועה בציבור הוא רלבנטי, אין לראות בו הפליה. אם, לעומת זאת, על פי תכלית החקיקה הספציפית השוני אינו רלבנטי, תהא בכך הפליה (השוו בג"ץ 89/93 לוי נ' יושב ראש ועדת הכספים של הכנסת, פ"ד לח(2) 488; ד"נ 13/84 לוי נ' יושב ראש ועדת הכספים של הכנסת, פ"ד מא(4) 291). אכן, על הפרשן לעשות כל מאמץ אפשרי - במסגרת נאמנותו לתכלית של דבר החקיקה - ליתן ללשון החוק אותה משמעות שתמנע הפליה ותקיים שיוויון. חובה זו תומכת בגישה הפרשנית - אליה הגענו במישור של התכלית הספציפית - כי הדיבור "בן-זוגו" בהסדר של תביעת התלויים בפקודה משתרע הן על האלמנה הנשואה והן על האלמנה הידועה בציבור. אלה הם הטעמים המונחים ביסוד עמדתי, כי הדיבור "בן-זוגו" בפקודה, בכל הנוגע לזכות התלויים במנוח, כולל בחובו גם ידועה בציבור.

 

נימוקים נגדיים

 

17.         כנגד הקביעה, כי ידועה בציבור עשויה להיות "בת-זוג" לענין זכותה כתלויה, הועלו בפנינו - ובפני הערכאות האחרות שדנו בשאלה זו - מספר נימוקים (ראו שאווה, "'ידועה בציבור כאשתו' - הגדרתה, מעמדה וזכויותיה", עיוני משפט ג' 484 (1973); שלח, "בן הזוג הידוע בציבור", משפטים ו' 119 (1975); שאווה, "משמעות 'בן-זוג' בחקיקה לאור חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו", ספר שילה 197 (1999)). נעמוד עתה עליהם. הנימוק הראשון הוא זה: לדיבור "בן-זוג" שבסעיף 78 לפקודה יש ליתן אותה משמעות שבית משפט אנגלי היה נותן לדיבור “wife” בעת חקיקתו של ה-Fatal accidents Act. משמעות זו הינה, כי הדיבור “wife” בדבר החקיקה האנגלי משתרע אך על אשה נשואה. אין בידי לקבל גישה זו. מוכן אני להניח, כי הדיבור “wife” בחוק האנגלי משנת 1846 מכוון אך לאשה הנשואה. מכאן לא מתבקש שזו המשמעות שבית משפט אנגלי יתן לו כיום. בודאי שלא מתבקש שגם אנו, במדינת ישראל ניתן לדיבור "בן-זוג" אותה משמעות עצמה. מים רבים זרמו בתמזה האנגלית ובירדן הישראלי מאז 1846. חובתנו כשופטים בישראל הינה ליתן לדיבור "בן זוג" אותה משמעות שנודעת לו בחברה הישראלית ולא בחברה הויקטוראנית האנגלית של אמצע המאה התשע-עשרה. כך מתבקש מ"השנויים הנובעים מתוך הקמת המדינה ורשויותיה" (סעיף 11 לפקודת סדרי השלטון והמשפט, התש"ח1948- וכן ד"נ 29/84 קוסוי נ' בנק י. ל. פויכטונגר, פ"ד לח(4) 505, 511); כך מתבקש מכללי הפרשנות המקובלים עלינו. עמדתי על כך באחת הפרשות, בצייני:

 

"הפירוש שיש ליתן לתקנות ההגנה במדינת ישראל אינו זהה לפירוש שהיה מקום ליתן להן בתקופת המנדט. תקנות ההגנה הן כיום חלק מדיניה של מדינה דמוקרטית. הן צריכות להתפרש על רקע עקרונות היסוד של מערכת המשפט הישראלית. כך נהג בית-משפט זה ברשימה ארוכה של דברי חקיקה מנדטוריים... בדרך זו יש לנהוג גם לענין פירושן של תקנות ההגנה". (בג"ץ 680/88 שניצר נ' הצנזור הצבאי הראשי, פ"ד מב(4) 617, 627)

 

 

וברוח דומה פסק השופט מ' חשין:

 

"דברי חוק שהורתם ולידתם בתקופת המנדט... פירוש אחד היה להם בתקופת המנדט ופירוש אחר נודע להם לאחר קום המדינה, והרי ערכיה של מדינת ישראל - מדינה יהודית, חופשית ודמוקרטית - שונים הם תכלית שינוי מערכי היסוד שבעל המנדט השליט בארץ. עקרונות היסוד שלנו - ובימינו - הם עקרונות היסוד של מדינת חוק דמוקרטית השוחרת חופש וצדק, ועקרונות אלה הם שייתנו רוח חיים בפירוש דברי חוק אלה ואחרים" (בג"ץ 2722/92 אלעמרין נ' מפקד כוחות צה"ל ברצועת עזה, פ"ד מו(3) 693, 705).

 

 

 

דברים אלה נכונים במיוחד בפקודה מנדטורית שהועתקה מחוק הנזיקין הקפריסאי (מ1933-) שהועתק מחוק אנגלי משנת 1846. דברים אלה נכונים ביתר שאת בפקודה מנדטורית, שעברה לנוסח חדש, אשר ניתק את הקשר הפורמלי בין הדין הישן לדין החדש. אכן, המובן שיש ליתן לדיבור שבחוק - כגון הדיבור "בן זוגו" - אינו קבוע ועומד לעולמים. החוק הוא חלק מהחיים, והחיים משתנים. עם השינוי במציאות משתנה גם הבנת החוק. לשון החוק עומדת על מכונה, אך משמעותה משתנה עם "תנאי החיים המשתנים" (השופט אגרנט בע"א 58/50 ברנר נ' וינריך, פ"ד ה' 1451, 1460), עמד על כך השופט זילברג באומרו:

 

"לכל חוק וחוק יש מציאות מסוימת, ועם השתנותה היסודית, משתנה מאליו גם החוק" (בג"ץ 222/68 חוגים לאומיים אגודה רשומה נ' שר המשטרה, פ"ד כד(2) 141, 158).

 

 

 

החוק משתלב במציאות החדשה. כך מדבר חוק ישן אל האדם המודרני. מכאן הגישה הפרשנית, כי "החוק מדבר תמיד" (always speaking) (ראו F. Bennion, Statutory Interpretation 686 (3 rd ed., 1999)). הפרשנות היא תהליך מתחדש. יש לתת תוכן מודרני ללשון הישנה, בכך יקטן הפער בין החוק לבין החיים. על רקע זה נכון לומר, כפי שאמר רדברוך, כי הפרשן עשוי להבין את החוק טוב יותר מיוצר החוק, וכי החוק הוא לעולם חכם מיוצרו (ראו G. Radbruch, “Legal Philosophy", The Legal Philosophies of Lask, Radbruch and Dabin 141 (1950)). מכאן הגישה הפרשנית המקובלת באנגליה, לפיה יש ליתן לחוק פרשנות שהיא updating. (בניון, שם, עמ' 686). אכן, החוק הוא יצור חי, פרשנותו צריכה להיות דינמית. יש להבינו באופן שישתלב ויקדם את המציאות המודרנית (ראו א. ברק, פרשנות במשפט 264, 603 (כרך שני, 1993)). על כן, את הדיבור "בן-זוגו" שבסעיף 78 לפקודה יש לפרש על פי משמעותו במדינת ישראל, ולא רק על פי המשמעות שבתי משפט אנגליים היו עשויים ליתן לדיבור "husband"  ו"wife"- לפני מאה וחמישים שנה. כך ינהג בית משפט אנגלי כיום (ראו R. v. Hammersmith and Fulhom London Borugh Council, Ex. P. (1997) המובא אצל בניון (שם, עמ' 686)). כך עלינו לנהוג כיום.

 

18.         נימוק שני הוא זה: זכותה של האלמנה התלויה נגזרת מזכותה של האשה הנשואה למזונות. באין לידועה בציבור זכות למזונות בחיי המנוח, אין לידועה בציבור זכות לפיצוי במותו (השוו ע"א 4480/93 פלוני נ' פלונית, פ"ד מח(3) 461, 479). גישה זו אינה מבוססת. זכותו של תלוי לפיצוי על אובדן התלות מבוססת על הפגיעה בתלות, כנתון עובדתי. אין זכות זו מבוססת על פגיעה בזכות משפטית לתמיכה. מקור זכותו של תלוי לפיצוי הוא בהוראותיה של פקודת הנזיקין ולא בדין חיצוני המכיר בחובת תמיכה. עמד על כך השופט ברנזון, בציינו:

 

"השאלה אם מי-שהוא מבני המשפחה המנויים באותו סעיף, היינו הבעל, האשה, אחד ההורים והילד של הנפטר היו תלויים בו היא שאלה של עובדה גרידא ואינה תלויה כלל בקיומה או אי-קיומה של חובה משפטית מצד הנפטר כלפי אותו בן-משפחה לכלכלו" (ע"א 6/57 בשארי נ' כוזהינוף, פ"ד יא 996, 999).

 

 

 

ועל אותו רעיון חזר בפרשה אחרת:

 

"אמנם מבחינה משפטית אין חובה על הורה לזון את הילדים אחרי הגיעם לגיל 18, אך אין בכך לקבוע את גורל הטענה לשלילה משום שהשאלה ביסודה היא שאלה עובדתית. מה שקובע הוא התלות המעשית, וזו שאלה עובדתית" (ע"א 580/72 אלחמורי נ' דהרי, פ"ד כז(2) 186, 190).

 

 

 

על כן, זכאית אלמנה שהיתה נשואה למנוח לפיצוי על אובדן תלותה, גם אם בעלה לא היה חייב במזונותיה, אם כי תמך בה הלכה למעשה. עמד על כך השופט שינבוים בקבעו:

 

"הפסדה של אלמנה, בכך שאיבדה את תמיכת בעלה, אינו חופף את חיובו של הבעל במזונות. גם אם לא היתה קיימת חובה חוקית על הבעל לפרנס את האישה, אך הוא פירנסה למעשה, היא איבדה את מפרנסה" (ע"א 524/80 אבידן נ' הלפרין, פ"ד לז(1) 29, 35).

 

 

 

סיכם את ההלכה בענין זה השופט ש' לוין:

 

"מקובל על הכול, כי זכאותו של פלוני לתשלום דמי נזק בגדר סעיף 78 אינה תלויה בקיום חובה חוקית של המנוח, לו היה חי, לתמוך בפלוני" (ע"א 20/80 פלישר נ' לקטוש, פ"ד לו(3) 617, 627).

 

 

 

בהערכת הסיכויים לקיומה העתידי של התלות לולא מעשה הנזיקין יש להתחשב בכל נסיבות הענין. אחת הנסיבות שיש להתחשב בהן, היא בחובתו של המנוח לפרנס את בני משפחתו. ככל שהקשר בין בני הזוג, לולא מעשה הנזק, היה רופף יותר, כך יקטן הסיכוי לקיומה של תלות עתידית לולא מעשה הנזיקין, ויפחת הפיצוי בגין פגיעה בתלות זו. ענין לנו בנתונים שבעובדה הנבחנים כולם במסגרת הקשר העובדתי בין בני הזוג. אין לנו ענין בנתונים משפטים הבוחנים את זכותה של האלמנה לתמיכה מחוץ לפקודת הנזיקין. זהו גם הדין במשפט המשווה (ראו H. Luntz, Assessment of Damages for Personal Injury and Death 390 (3 rd. ed, 1990)). מטעם זה אין לי צורך לבחון השאלה, אם חיי השיתוף בין ידועים בציבור מבססים הסכם משתמע לתשלום מזונות במקרה של פירוד. בשאלה זו הובעו בפסיקה דעות שונות (ראו ע"א 563/65 יגר נ' פלביץ, פ"ד כ(3) 244; ע"א 32/81 צונן נ' שטל, פ"ד לז(2) 761). השאלה הושארה על ידי בצריך עיון (ראו ע"א 805/82 ורסנו נ' כהן, פ"ד לז(1) 529, 531-2). מבקש אני להשאירה בצריך עיון גם עתה.

 

19.         נימוק שלישי אותו מעלים כנגד הגישה הרואה בידועה בציבור כ"בן זוגו" של הידוע בציבור שלה לענין היותה תלויה על פי הפקודה הוא זה: הכרה באלמנה-ידועה-בציבור תגרום קושי במקום שהמנוח היה נשוי כדין לאשה אחרת. במצב דברים זה תתעורר בעיה קשה של התנגשות בין האלמנה-הנשואה לבין האלמנה-הידועה בציבור. כדי למנוע מצבים קשים אלה, יש לשלול את זכותה של האלמנה-הידועה-בציבור. טעון זה אין לו מקום בסוגיית התלויים. כפי שראינו, המבחן לזכותו של התלוי הוא בקיומה של תלות בפועל ובסיכויי התלות בעתיד לולא מעשה הנזיקין. על כן, מקום בו איש נשוי לא תמך באשתו הנשואה ובנסיבות הענין לא היה גם סיכוי שיתמוך בה בעתיד, זו לא תזכה בפיצוי, כתלויה, בין אם לאותו אדם נשוי היתה ידועה בציבור ובין אם לאו (ראו ע"א 453/72 ג'רבי נ' רשות הגנים הלאומיים, פ"ד כח(1) 197, 200).

 

 

 

 

20.         עד כה עמדנו על שלושה טעמים הקשורים למהותה של זכות התלויים לפיצויים. נעבור עתה למספר טעמים הקשורים למעמד הידועה בציבור במשפט ובחברה. הטעם הרביעי הוא שהכרה בזכותה של הידועה בציבור כתלויה בידוע בציבור שלה תורמת ליצירת מעמד (סטטוס) של ידועה בציבור ופוגעת במוסד הנישואין. טענה זו אין בידי לקבלה. הפסיקה בישראל ראתה בידועים בציבור מצב עובדתי המוכר לצרכים אלה ואחרים (בין ביחסים בינם לבין עצמם, כגון שיתוף נכסים ובין ביחסים בינם לבין זולתם). הפסיקה לא הכירה ביחס של הידועים בציבור כיחס היוצר מעמד (סטטוס) של ידועים בציבור (ראו ע"א 384/61 מדינת ישראל נ' פסלר, פ"ד טז 102, 109; ע"א 356/78 שטייניץ נ' קרן גמלאות של חברי אגד בע"מ, פ"ד לג(3) 556, 558; ד"נ 13/84 לוי נ' יושב ראש ועדת הכספים של הכנסת, פ"ד מא(4) 291, 296). עמדתי על כך באחת הפרשות, בצייני:

 

"שיטת המשפט בישראל, בדומה לשיטות משפט מודרניות בדמוקרטיות נאורות, שומרת על סטטוס הנשואים ואינה מזהה את מוסד הידועים בציבור לסטטוס זה... לא הרי נשואים כדת וכדין, עליהם חל מכלול דינים הקשור לסטטוס הנישואים, כהרי ידועים בציבור, אשר אינם נהנים ממעמד הבכורה של סטטוס הנשואים" (בג"ץ 693/91 אפרת נ' הממונה על מרשם האוכלוסין במשרד הפנים, פ"ד מז(1) 749, 787).

 

 

 

 

גישה זו בעינה עומדת, ואין דבר בפסק דיננו היום המשנה אותה. ההכרה בזכותה של ידועה בציבור כתלויה מבוססת כל כולה על המצב העובדתי של תלות הדדית למעשה. הכרה בזכותה של הידועה בציבור אינה מבוססת על מצב נורמטיבי של זכות לתלות. אכן, שיטות משפט שונות מכירות בזכותם של תלויים שונים ומשונים, כגון דודים ודודות, ארוסים וארוסות, ואף אנשים שאינם קשורים כלל בקשרי משפחה כלשהם וכל קשריהם עם המנוח הוא בתלותם בו (ראו McGregor, “Personal Injury and Death" in 11 International Encyclopedia of Comparative Law, 90 (ch. 9, 1969)). בוודאי שאין בכל אלה כדי לפגוע במעמד האשה הנשואה. הוא הדין בפסק דיננו שלנו. מכירים אנו במציאות הקיימת, לפיה בני זוג חיים יחדיו ויוצרים, הלכה למעשה, תלות. מעשה נזיקין גרם למותו של אחד מבני הזוג. הוא פגע בכך בתלותו של השני. בכך גרם המזיק נזק לזולתו. אין כל סיבה שלא לפצות על נזק זה; אין כל סיבה לשחרר את המזיק מאחריותו. ענין לנו איפוא, בדין נזיקין המפצה על אובדן תלות בפועל.

 

21.         טענה חמישית - והיא מהנפוצות ביותר בסוגיה זו - הינה, כי כאשר המחוקק הישראלי מבקש להכיר בזכותה של ידועה בציבור הוא קובע זאת במפורש, תוך שימוש בנוסחה כגון "לרבות ידועה בציבור". לעומת זאת, כאשר המחוקק נזקק אך לדיבור "בן-זוג" או "אשה" הוא מכוון לבן זוג נשוי או לאשה נשואה. טענה זו מצאה אוזן קשבת אצל שופטים מספר, הן בבתי המשפט המחוזיים (ראו למשל, ת.א. (ת"א) 2072/80 אוחיון נ' "הסנה" (פורסם בצלטנר, חבות לפיצוי נפגעי תאונות דרכים, 438); ת. אימוץ (חיפה) 79/66 פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"מ נט 270, 274); והן בבית המשפט העליון (ראו ד"נ 13/84 לוי נ' יושב ראש ועדת הכספים של הכנסת, פ"ד מא(4) 291, 295). וכך נפסק באחת הפרשות:

 

"בכל החוקים בהם נפרשה החסות על הידועה בציבור נאמרו הדברים במיוחד ובמפורש" (השופט בכור בע"א 356/78 שטייניץ נ' קרן גמלאות של חברי אגד בע"מ, פ"ד לג(3) 556, 558).

 

 

 

וברוח דומה כתב השופט י. כהן:

 

"את הביטוי 'בן זוג' בהחלטה, שבה אנו דנים, יש לפרש לפי המובן הרגיל של ביטוי זה וכן לפי כוונת מחוקק המשנה. מבחינת המשמעות הרגילה של הביטוי 'בן זוג' בחיקוקים שונים, אין ספק, שבאותם חיקוקים שביטוי זה מופיע משמעותו הרגילה היא - בן-זוג, אשר נשוי לבן הזוג האחר. דבר זה ברור משורה של חיקוקים, שבהם השתמשו המחוקק ומחוקק המשנה בביטוי בן-זוג, כגון חוק הגנת הדייר [נוסח משולב], תשל"ב1972-, שבו הוגדר 'בן-זוג' בסעיף 1: "בן-זוג - לרבות הידוע בציבור כבן-זוג". - לו הביטוי 'בן-זוג' היה מכוון לתיאור המצב למעשה, לא היה צורך בכל ההגדרות המיוחדות, אשר הרחיבו את משמעותו של ביטוי זה לצורכי חיקוקים שונים... בשורה ארוכה של חיקוקים שהקנו זכויות סוציאליות לזכאים שונים, נזקק המחוקק הישראלי להגדרות מיוחדות כדי להעניק זכויות גם לידועה בציבור. זאת היא טכניקה חקיקתית ידועה ובוודאי עמדה לנגד עיני מנסחי ההחלטות השונות בדבר זכויות לגימלאות של נושאי משרה ברשויות השלטון" (ענמ"ש 1/82 לוי נ' מנהל בתי המשפט, פ"ד לו(4) 123, 129).

 

 

 

ועל גישה זו חזר השופט ש. לוין:

 

"'ידועה בציבור' אינה מוכרת אלא מכוח הוראה מפורשת מטעם המחוקק" (ע"א 155/87 אוחיון נ' "הסנה" חברה ישראלית לביטוח בע"מ (לא פורסם)).

 

 

 

הנמקה זו מעוררת בעיני קשיים רבים. אעמוד על העיקריים שבהם.

 

22.         ראשית, הנמקה זו אינה תופסת לענין הדיבור "בן זוגו" בפקודת הנזיקין. פקודה זו הוחקה בזמן המנדט, ובוודאי שאין מקום לטענה שהמחוקק המנדטורי היה מודע לטכניקה חקיקתית לפיה אם מבקשים להכיר בזכותה של ידועה בציבור, יש לומר זאת במפורש. ואשר למחוקק הישראלי, הוא לא חוקק הוראה זו בדרך הרגילה. השיקול של הרחבת הדיבור "בן זוגו" באופן שיכלול גם את הידועה בציבור - והמסקנה הפרשנית מהימנעות מהרחבה זו - כלל לא עמדה ולא יכול היה לעמוד, בשל מגבלות הנוסח החדש לנגד עיני המחוקק. הטיפול של הכנסת בפקודה היה במסגרת הנוסח החדש. מליאת הכנסת כלל לא עסקה בענין. תהליך החקיקה הסתיים בועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת (סעיף 16(ו) לפקודת סדרי השלטון והמשפט, התש"ח1948-). הועדה לא עסקה כלל בשאלה, אם ראוי הוא לראות בידועה בציבור "תלויה" של המנוח. הועדה עסקה בבדיקת הנוסח החדש והתאמתו לנוסח הישן. אין להסיק, איפוא, משתיקתה של הפקודה בכל הנוגע לידועה בציבור כל מסקנה פרשנית באשר לכוונתה של הכנסת.

 

23.         שנית, אין למצוא טכניקה חקיקתית מקובלת בענין זה. אין לומר כי בכל מקרה בו החוק נמנע מלהזכיר את הידועה בציבור הוא ביקש למנוע את תחולתו של ההסדר החקיקתי עליה. החקיקה בענין זה אינה מספיק מקיפה, כדי שניתן יהא לקבוע כלל חקיקתי שכזה. ה"סטטיסטיקה" היא דלה מדי. היא עוסקת בעיקר בחקיקה סוציאלית. אין להסיק מכך מסקנות כלשהן באשר לסוגי חקיקה אחרים. כך, למשל, נפסק כי הזכות לשנות שם היא גם זכותה של ידועה בציבור, הרשאית לשנות את שמה לשם הידוע בציבור שלה, וזאת חרף העובדה שההוראה בענין זה אינה עוסקת במפורש בידועים בציבור (ראו בג"ץ 693/91 אפרת נ' הממונה על מרשם האוכלוסין במשרד הפנים, פ"ד מז(1) 749; בג"ץ 6086/94 נזרי נ' הממונה על מרשם האוכלוסין, פ"ד מט(5) 693). אך מעבר לכך: באחת הפרשות נידון סעיף 11(א) לחוק הירושה, הקובע הסדר ירושה באשר ל"בן זוגו של המוריש". נפסק כי דיבור זה כולל גם את הידועה בציבור של המוריש (ראו ע"א 714/88 שנצר נ' ריבלין, פ"ד מה(2) 89, 96). כמובן, בית המשפט הגיע למסקנה זו לאור הוראותיו של סעיף 55 לחוק הירושה. עם זאת, יש בכך כדי להצביע על כך שכל חוק צריך להתפרש על רקע תכליתו שלו, בלא שניתן להסיק את דבר קיומה של טכניקה חקיקתית שלטת בענין זה.

 

24.         שלישית - וזה העיקר - אין להסיק ממובנו של ביטוי בחוק פלוני על מובנו של אותו ביטוי בחוק אלמוני, מקום ששני החוקים עוסקים במטריה שונה. "דיבור שבחיקוק" - כתב השופט זוסמן - "הוא יצור החי בסביבתו" (בג"ץ 58/68 שליט נ' שר הפנים, פ"ד כג(2) 477, 513). הוא מקבל את צביונו מההקשר בו הוא מופיע (בג"ץ 310/82 בן-צבי נ' ראש הממשלה, פ"ד לו(4) 191, 194). אין לו, לדיבור שבחוק, משמעות אחת ויחידה החלה בכל ההקשרים. ידועים דבריו של השופט הולמס (Holmes) בציינו:

 

“A word is not a crystal, transparent and unchanged, it is the skin of a living thought and may vary greatly in color and content according to the circumstances and the line in which it is used” (Towne v. Eisner, 245 U.S. 418, 425 (1918)).

 

 

על כן, הדיבור "יהודי" מקבל משמעות שונה בהקשר שונה (בג"ץ 58/68 הנ"ל, עמ' 513). בדומה, הדיבור "עובד" מקבל את משמעותו על פי ההקשר בו הוא מופיע (ראו דנג"ץ 4601/95 סרוסי נ' בית הדין הארצי לעבודה (טרם פורסם); ע"א 502/78 מדינת ישראל נ' נסים, פ"ד לה(4) 748, 758). על אחת כמה וכמה כך לענין הדיבור "בן-זוג". למונח זה יש ליתן את המשמעות (המשפטית) המתבקשת מההקשר בו מופיע ביטוי זה, ובלבד שמשמעות (משפטית) זו נופלת לגדר מתחם המשמעויות הלשוניות. אין לו למונח "בן זוג" משמעות אחת ויחידה בכל דברי החקיקה. אין לומר כלל, כי הדיבור "בן-זוג" בדבר חקיקה משמעותו תמיד "בן-זוג נשוי". הכל תלוי בהקשר; הכל תלוי בנסיבות; הכל תלוי בתכלית.

 

25.         רביעית, לדיבור: "בן זוג" יש ליתן - כפי שציין השופט י' כהן עצמו בענמ"ש 1/82 הנ"ל - אותו תוכן המגשים את תכליתו. בפרשה שנדונה על ידו (גמלאות לנושאי משרות ברשויות השלטון) הגיע השופט י' כהן למסקנה כי תכליתו של החוק לא היתה להכיר בידועה בציבור כ"בן זוג". הוא ציין כי "בולט הדבר, שמחוקק המשנה היה סבור, שלגבי נושאי משרה ברשויות השלטון לא מן הראוי להקנות זכויות לגימלה לידועה בציבור" (שם, עמ' 128). התכלית (הספציפית והכללית) המונחת ביסוד ההכרה בזכותם של "תלויים" שונה היא. המטריה היא שונה. כפי שראינו, התכלית הינה לפצות על אובדן התלות; התכלית דינה להגשים שיוויון בין תלויים בפועל. התכלית השונה מביאה למובן שונה.

 

26.         נחזור עתה לטענות הנשמעות בפסיקה ובספרות כנגד עמדתנו, כי ידועה בציבור נכללת בגדר "בן זוגו". לענין סעיף 78 לפקודה. טענה שישית היא זו: ההכרה בידועה בציבור לענין זכויות וחובות צריכה לבוא מהמחוקק. אל-לו לבית המשפט לנקוט עמדה בענין זה. (ראו שאוה, "משמעות 'בן-זוג' בחקיקה לאור חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו", ספר שילה 197 (1999)). גישה זו אין בידי לקבלה. אכן, מקובל עלי כי ההכרעות החברתיות העקרוניות והבסיסיות של החברה הישראלית צריכות להעשות על ידי הכנסת כרשות מכוננת ומחוקקת (ראו בג"ץ 3267/97 רובינשטיין נ' שר הבטחון (טרם פורסם)). כמו כן מקובל עלי כי בהעדר קונסנסוס חברתי, אין זה ראוי בדרך כלל כי בית המשפט יכיר בסטטוס אישי חדש. ברוח זה פסקנו, כי:

 

"שאלת הנהגתם של הנישואין האזרחיים בין בני זוג חסרי עדה דתית - כמו גם הנהגתם של נישואין אזרחיים לגבי בני זוג המשתייכים לעדות דתיות שונות - היא שאלה קשה וסבוכה. אין לגביה הסכמה לאומית. היא קשורה בהכרה בסטטוס, הפועל כלפי כולי עלמא. במצב דברים זה נראה לכאורה כי המוסד הראוי לטיפול ולהסדרת הנושא הוא הכנסת ולא בית המשפט" (בג"ץ 4058/95 בן מנשה נ' שר הדתות (טרם פורסם).

 

 

 

הענין שלפנינו אינו נופל לקטגוריות אלה. הכרה בידועה בציבור כ"תלויה" לפי פקודת הנזיקין מהווה פעילות פרשנית רגילה בסוגיה משפטית בעלת השלכה מוגבלת. היא אינה שונה מהחלטתנו כי שר הפנים אינו רשאי, מטעמים של תקנת הציבור, למנוע מידועה בציבור מלשנות את שמה באופן שיכלול גם את שם המשפחה של הידוע בציבור עמו היא חיה (ראו בג"ץ 693/91 הנ"ל וכן בג"ץ 6086/94 הנ"ל). אכן, בפסק דיננו זה ממלאים אנו את תפקידנו הרגיל לפרש את החוק על פי תכליתו. בהחלטתנו היום אנו עושים את שכל בתי המשפט העליונים במדינות דמוקרטיות עושים - סגירת פערים בין החיים למשפט (ראו ברק, "ההלכה השיפוטית והמציאות החברתית: הזיקה אל עקרונות היסוד", ספר זוסמן 71 (תשד"ם)). אין כל ייחוד בענין שלפנינו. לא נדרש בו, לא אקטיביזם שיפוטי ולא איפוק שיפוטי. כל שנדרש הוא הגיון שיפוטי. משוכנע אני כי מקום שהפיצוי ניתן על אובדן התלות, גם תלות הנובעת מקשר בפועל של ידועים בציבור במשמע. איננו יוצרים סטטוס חדש של ידועים בציבור. אנו מכירים במציאות קיימת של תלות, אותה תלות עצמה קיימת גם מחוץ לידועים בציבור, ואין המצב של ידועים בציבור עומד במרכזו.

 

27.         טענה אחרונה כנגד הכרה בידועה בציבור כ"בן זוגו" של המנוח היא זו: במספר פסקי דין שניתנו בעבר החליט בית המשפט העליון כי אין לראות בידועה בציבור כ"תלויה" לענין פקודת הנזיקין. על כן, אין זה ראוי כי בית המשפט העליון יסטה בענין זה מפסיקתו שלו. אכן, אמרת אגב באשר למעמדה של הידועה בציבור כתלויה נאמרה באחת הפרשות, בזו הלשון:

 

"אמת נכון הדבר, שבמרבית דברי החקיקה הסוציאליים, עליהם עברתי, מוכרת זכותה של ה'ידועה בציבור' בוואריאציות אלו או אחרות של ההגדרה, אך קיימות גם הוראות חוק אחרות, שבהן מדובר על 'בני זוג' בלבד, ולאור הלכת ענמ"ש 1/82 קשה להניח, שדיבור זה יתפרש ככולל את ה'ידועה בציבור' (ראו.... סעיף 78 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]" (ד"נ 13/84 לוי נ' יושב ראש ועדת הכספים של הכנסת, פ"ד מא(4) 291, 295).

 

 

 

ובפרשה אחרת הפכה גישה זו ל"הלכת הפסק". וזו לשון פסק הדין (כולו):

 

"בד"נ 13/84 (פ"ד מא(4) 291) כבר קבע בית משפט זה, תוך איזכור גם של סעיף 78 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], ש'ידועה בציבור' אינה מוכרת אלא מכוח הוראה מפורשת מטעם המחוקק. משום כך צדק השופט המלומד בסברו שגם אם תוכיח המערערת שהיתה 'ידועה בציבור' של המנוח לא תוכל להצליח בתביעה כתלויה בו. הערעור נדחה" (ע"א 155/87 אוחיון נ' "הסנה" חברה ישראלית לביטוח בע"מ (לא פורסם)).

 

 

 

האם יש בפסיקה זו כדי למנוע מאתנו מלסטות ממנה בפרשה שלפנינו?

 

28.         כידוע, מוסמך בית המשפט העליון לסטות מתקדימיו הוא (סעיף 20(ב) לחוק-יסוד: השפיטה). הוא עושה כן כאשר היתרון בהלכה החדשה עולה על החסרון שבהלכה הישנה ובעצם השינוי עצמו (ראו א. ברק, שיקול דעת שיפוטי 398 (1987)). עמדתי על כך באחת הפרשות, בצייני:

 

"סטיה מתקדים קודם של בית-המשפט העליון הוא ענין רציני ואחראי. לא די בכך שאילו התעוררה השאלה בפני בעבר הייתי פוסק בה באופן שונה ממה שנפסק בעבר. כנגד הרצון להעמיד את ההלכה על מכונה עומדים שיקולים של יציבות, ודאות, עקביות, המשכיות והסתמכות. על השופט להשתכנע, בטרם יסטה מתקדים קודם, כי השיקולים התומכים בדין החדש משקלם עולה על השיקולים התומכים בדין הישן ועל הנזק שנגרם בשל עצם השינוי" (ע"א 5/84 יחזקאל נ' אליהו חברה לבטוח בע"מ, פ"ד מה(3) 374, 384).

 

 

בהעמידי מבחנים אלה לנגד עיני, אין ספק בליבי כי הסטייה מההלכה הקודמת בענין שלפנינו מוצדקת היא. השיקולים העומדים ביסוד הגישה הרואה בידועה בציבור "תלויה" עולים לאין שעור על אלה המונחים ביסוד ההלכה הישנה. הנזק לעקרון ההסתמכות העסקית של חברות הביטוח הנגרם בעצם השינוי אינו מצדיק, בנסיבות הענין, המנעות משינוי ההלכה. הסוגיה כולה לא נדונה בהרחבה בבית משפט זה. "אמת ויציב - אמת עדיף" (הנשיא זמורה בע"א 376/46 רוזנבאום נ' רוזנבאום, פ"ד ב' 235, 254).

 

סיכום ההלכה

 

29.         הגענו לסוף הדרך. מסקנתי הינה כי הדיבור "בן-זוגו" בסעיף 78 לפקודה משתרע גם על ידועים בציבור. משמעות זו של המונח "בן זוגו" נופלת למתחם המשמעויות הלשוניות של הדיבור "בן זוגו". משמעות זו היא מובנו המשפטי של הדיבור "בן זוגו", שכן מובן זה מגשים את התכלית (הספציפית והכללית) המונחת ביסוד לשון החוק. לא מצאתי טעמים של ממש שלא לקבוע הלכה זו (וברוח זו, ראו גם פרידמן, "הידועה בציבור בדין הישראלי", עיוני משפט ג' 459 (1973)). בהקשר זה, ברצוני להעיר שתי הערות אלה.

 

30.         ראשית, פסק דיננו קובע הלכה חדשה בדין התלויים שבנזיקין. הוא קובע כי ידועה בציבור יכולה להיחשב כ"בן זוגו" - או נכון יותר "בת זוגו" - של הידוע בציבור שלה. אין בפסק דיננו כל קביעה מעבר לכך. אין בו כל קביעת הלכה בדיני המעמד האישי. עמדתנו הינה כי הדיבור "בן זוג" בפקודה מצביע על מצב עובדתי של תלות ולא על סטטוס משפטי. כמובן, בהקשרים אחרים עשוי להינתן לביטוי "בן זוג" מובן אחר. כל חוק צריך להיבדק לגופו; כל ביטוי צריך להיבחן בהקשרו; כל מונח צריך להיקבע על פי תכליתו.

 

31.         שנית, ההגדרה הקיימת של "תלויים" בפקודה אינה מניחה את הדעת. אין בפסק דיננו זה כדי לפתור את כל הקשיים. בעתיד יעלו מקרים נוספים של תלות מעשית בין אלה שלפי הטענה מצויים בגדרי ההגדרה, ובין אלה המצויה מעבר להגדרה הצרה של "בן-זוגו, הורו וילדו". באנגליה עצמה שונתה ההגדרה (ראו ה- Fatal Accidents Act 1976 ה-Administration of Justice Act, 1982). בעקבות זאת שונו ההגדרות במרבית מדינות המשפט המקובל בהם נהג בעבר הסדר שהושפע מהFatal Accidents Act 1846-. יש מקום לבחון אם אין להרחיב את ההסדר הישראלי בעקבות התפתחויות אלה (השוו H. Luntz, Assessment of Damages 386 (3 rd. ed., 1990)). זאת ועוד: יש מקום לשקול אם אין לנקוט בשיטה שונה, המעמידה במרכזה את התלות עצמה תוך הצבת גבולותיה, בלא להגדיר את התלויים. כך נוהגות רוב המדינות באירופה. כך ממליצים המומחים לדבר (ראו מק-גרגור, לעיל, עמ' 96 וכן S. Waddams, The Law of Damages 6-990 (2 nd. Ed., 1991)). היא מונעת את הצורך בתיקוני חקיקה תכופים; היא נותנת פתרון לבעיה העיקרית, שעניינה פגיעה בעצם התלות. לולא עמדתו של המשפט המקובל האנגלי ניתן היה להגיע אליה במישרין, תוך הטלת חובת זהירות מושגית על המזיק כלפי התלויים; היא עוקפת ומנטרלת בעיות אידיאולוגיות השנויות במחלוקת קשה. ראוי לו, למשרד המשפטים, ליתן דעתו למכלול אפשרויות אלה.

 

מן הכלל אל הפרט

 

32.         בע"א 2000/97 נמחקה התביעה על הסף. לאור מסקנתנו, לא היה מקום לכך. מכיון שכך, יש להחזיר את התיק לבית המשפט המחוזי. על בית המשפט לבחון אם אמנם היתה המערערת ידועה בציבור של המנוח. בענין זה לא שמענו טיעונים ואיננו נוקטים כל עמדה. יהא על בית המשפט לבחון אם המערערת היתה תלויה במנוח במותו, ואם לולא התאונה, החיים המשותפים בין המערערת לבין המנוח היו נמשכים. יהא על בית המשפט להעריך סיכויים אלה ובהתאם לכך לפסוק באשר לפגיעה בתלותה של המערערת.

 

33.         ברע"א 4196/98, רע"א 4247/98 רע"א 4324/98 החליט בית המשפט המחוזי, בפסק דינה היפה של השופטת רובינשטיין, כי ידועה בציבור עשויה להיכלל בגדר "בן זוגו" של המנוח. הוחלט על החזרת התיק לבית משפט השלום לשמיעת ראיות וקיום הדיון לגופו של ענין. אנו דוחים את הערעור על פסק דין זה. משמע, יש לקיים את הוראותיו של בית המשפט המחוזי.

 

             התוצאה היא כי אנו מקבלים הערעור בע"א 2000/97 ומורים על החזרת התיק לבית המשפט המחוזי. המשיבה תישא בהוצאות המערערת בסכום כולל של 20,000 ש"ח. אנו דוחים הערעורים ברע"א 4196/98, רע"א 4247/98 ורע"א 4324/98. המערערים בכל אחד מהערעורים יישאו בשווה בהוצאותיה של המשיבה מירי לביא ובסכום כולל של 20,000 ש"ח.

            

 

                                                                                                            ה נ ש י א

 

השופטת ט' שטרסברג-כהן:

 

 

 

אני מסכימה.

 

 

                                                                                                            ש ו פ ט ת

 

השופט י' אנגלרד:

 

 

אני מסכים.

 

 

                                                                                                            ש ו פ ט

השופט מ' אילן:

 

             אני מסכים עם דעתו של הנשיא הנכבד שיש לפרש את המונח "בן זוג" שבסעיף 78 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) ככולל גם ידוע או ידועה בצבור של מי שמותו נגרם על ידי עוולה, וכי אותו "בן זוג" יוכל לזכות בפיצוי אם יוכיח עובדתית שאמנם היה תלוי בנפטר.

 

             אני מסכים שיש לפסוק כך הגם שיש בפסיקה זאת משום חידוש הלכה וסטייה מפסיקה קודמת של בית משפט זה.

 

             אני גם מסכים, בכל הענווה, עם ההערה הנוספת של כב' הנשיא באשר לחוק הרצוי. אני מסכים שראוי הוא כי הזכאות לפיצוי של התלויים תקבע ללא קשר למעמד האישי של התלוי ביחסו לנפטר. אלא שדבר זה ראוי שיעשה על ידי המחוקק.

 

             מאליו מובן שאני מצטרף גם עם התוצאה שהגיע אליה הנשיא לגבי כל אחד מהתיקים שהדיון בהם אוחד.

 

 

             לא ביד קלה כתבתי את הסכמתי זו. יש נימוקים כבדי משקל נגד הדעה הזאת. כדי להגיע לתוצאה שהגיע אליה הנשיא הנכבד, צריך לפרש את החוק בסטייה מפסיקה קודמת של בית משפט זה. לא זו בלבד, אלא שמדובר בנושא רגיש, אשר לגביו דרושה זהירות מיוחדת כאשר מטפלים בו בדרך של חקיקה שיפוטית. כפי שמציין הנשיא בעצמו, בכמה מכתביו "קיימים תחומי משפט הטעונים מטען אידיאולוגי חריף (כגון, מקצת דיני משפחה) אשר בהם צריך השופט לבחון בזהירות את צעדיו" (א. ברק, "שיקול דעת שיפוטי" (1987), 291, וכן גם א. ברק "חקיקה שיפוטית" משפטים יג' 1983, 25 בעמ' 65).

 

             הנושא שדנים בו הפעם, הגם שאינו נוגע לדיני המעמד האישי, יש לו, במובן מסוים, השלכה עליהם. הנשיא מציין בפסק דינו (בסעיף 20), שאין דבר בפסק דיננו היום המשנה את הגישה "השומרת על סטטוס הנישואין, ואינה מזהה את מוסד הידועים בציבור לסטטוס זה" (מתוך בג"צ 693/91 אפרת נ. הממונה על מרשם האוכלוסין, פ"ד מז(1)749,789) אני  מסכים, בכל הכבוד, לדברים האמורים, אך בסייג אחד; לעניות דעתי, אי אפשר לומר שאין לדברים שבפסק דין זה כל השלכה על סטטוס הידועה בציבור, מפני שכל פסיקה, כמו כל דבר חקיקה, שמכיר בזכותה של הידועה בציבור, ומשווה את זכותה לזכות של בן זוג נשוי כדת וכדין, יש בו משום חיזוק מעמדה. בכל הזדמנות כזאת יש עוררין על תוספת חיזוק זו.

 

             אם וכאשר תתקבל המלצתו של הנשיא לתיקון סעיף 78 של פקודת הנזיקין, ברוח הדברים שכתב, וברוח התיקון שנעשה לסעיף המקביל של החוק באנגליה - Fatal Accidents Act 1976 (סעיף 3b1), באופן שהקריטריון לזכאות תהיה התלות בפועל, ולא שאלת היחס בין המנוח שנהרג ממעשה עוולה, לבין התלוי מבחינת הסטטוס האישי. לא תהיה לזה שום השלכה על דיני המעמד האישי. משום כך הצטרפתי להמלצה זאת בכל לב. אך כל זמן שיש בסעיף 78 רשימה סגורה של תלוים והיקף משמעותו של המונח  בן זוג נובע מפרשנות שבפסיקה, אי אפשר לומר שפסיקה זו נעדרת כל השלכה על שאלת הסטטוס.

 

             אשר לפרשנות הסעיף 78 לפקודת הנזיקין, לפי ניסוחו כיום, נכתבו בפסק דין המיעוט של כבוד השופט בן שלמה, בבית המשפט המחוזי נימוקים כבדי משקל, נגד הדעה שהובעה בפסק הרוב. לא כל כך קל להתגבר עליהם. מלבד זאת, נכתב בתגובה לפסק הדין הזה, מאמר יסודי ומקיף על ידי המלומד פרופ' מנשה שאווה, "משמעות: בן זוג וחקיקה לאור חוק יסוד כבוד האדם וחירותו", (פורסם בספר מנחה ליצחק, שהוצא לאור לרגל הגיעו של השופט יצחק שילה לגבורות, עמ' 197-293). המחבר המלומד מביא שורה של נימוקים נגד הדעה שהובעה בפסק הרוב בע"א 264/96 לביא נ. חבשה ואח', שהוא נושא שלוש בקשות הרשות ערעור שאנו דנים בו במאוחד עם ע"א 2000/97. הנשיא הנכבד מזכיר את המאמר בפסק דינו, וגם משיב על כל הטיעונים המובאים שם אחד לאחד. מכיוון שאני מסכים. עם פסק הדין של הנשיא, אין טעם שאחזור על הטענות המובאות שם, אלא שאני חייב להודות שלא בכל התשובות שבפסק דינו של הנשיא יש מענה מלא לטיעונים שהועלו הן בפסק דין המיעוט, והן במאמר האמור. גם בפסק הדין, וגם במאמר, נזכר, בין היתר, השיקול של עקרון ההסתמכות העסקית. הנשיא מציין בהקשר לעקרון זה, כי הנזק הנגרם לעקרון ההסתמכות העסקית של חברות הביטוח בעצם השינוי אינו מצדיק, בנסיבות הענין, המנעות משינוי ההלכה. לעניות דעתי, קשה לנו לקבוע את היקף הנזק מבלי שנערך על כך מחקר. העובדה היא שמה שהביא את הנשיא הנכבד לכתוב את פסה"ד, כמו גם את שופטי הרוב בבית המשפט המחוזי בע"א 264/96, היא העובדה שבית המשפט אינו יכול להתעלם מן המציאות ההולכת ומתהווה, שיש יותר ויותר זוגות שחיים חיי משפחה, מבלי להיזקק לנישואין פורמליים. השופטת רובינשטייו מציינת בפסק דינה "כי במציאות החברתית של היום, מסיבות שאין כאן המקום לפרטן, מוסד ה'ידועה בציבור' הוא נפוץ מאוד וגם מי שמבקש להתעלם ממנו אינו יכול לעשות זאת". הנשיא הנכבד בפסק דינו מדבר על כך שהפרשנות הנאותה צריכה לסגור את הפערים בין המשפט לבין מציאות החיים. "יש לתת תוכן מודרני ללשון הישנה, וכך יקטן הפער בין החוק לבין החיים". במילים אחרות, כולם מסכימים שחלה התפתחות בחיים. לי נראה שבלי מחקר אי אפשר לדעת את היקף השנוי והאם לענין המקרים שסעיף 78 של פקודת הנזיקין דן בהם השינוי הוא ממשי או לא. השאלה הזאת כלל לא נדונה בערכאות הקודמות, לא בערכאה הראשונה ולא בערעור בבית המשפט המחוזי, וגם אצלנו לא נדונה בהרחבה.

 

             כאמור, הנשיא הנכבד מציין בפסק דינו שאיננו עוסקים בנושא של סטטוס אלא במצב עובדתי. כבר ציינתי שיתכן ויהיה לפסק הדין השלכה מסוימת לנושא של מעמד אישי. אמנם אין לפסק דיננו השפעה ישירה על נושא הסטטוס אבל אין ודאות שלא תהיה לפסק דין זה השפעה עקיפה, כפי שהסברתי לעיל.

 

 

             מקריאת מאמרו הנ"ל של פרופ' שאווה, ברור שמה שמטריד אותו בעיקר, זו ההשלכה של פסק הדין על דיני המעמד האישי. הדאגה הזאת מובנת לי, כאמור, הנושא הוא באמת רגיש.

 

 

             אילו היה מדובר בסעיף 78 לפקודת הנזיקין, במונחים משפטיים כגון "איש ואשתו" או "אישה ובעלה", הייתי מתקשה להרחיב את המושג הזה, שהוא מושג של סטטוס, על ידי חקיקה שיפוטית שתרבה את הידועים בציבור, והייתי אומר, שיש להמשיך וללכת לפי הפסיקה הקיימת, דהיינו ש"ידועה בציבור אינה מוכרת, אלא מכוח הוראה מפורשת מטעם המחוקק" (ראה: ד"נ 13/84 ד"ר אמיליה לוי נ. יו"ר ועדת הכספים של הכנסת, פ"ד מא(4),291). כל זמן שהמחוקק לא תיקן זאת. כך נפסק בדעת רב בענין אחר שבו היה מדובר בפרוש מונח משפטי שבחוק, ראה ע"פ 6182/98 שמואל שינביין נ' היועהמ"ש לממשלה. (טרם פורסם).  אבל, אין לנו עניין במונח משפטי. המונח "בן זוג" או "בת זוג" סובל, מבחינת הלשון העברית, גם את הפירוש של בן זוג, שאינו נשוי לבת זוגו בחופה וקידושין. התוכן המשפטי, דהיינו שמדובר דווקא בבני זוג הנישואים כדת וכדין, הוא פרי הפסיקה. פסקי הדין שקבעו הלכה זו הוזכרו על ידי הנשיא הנכבד, כמו גם בפסק הדין של בית המשפט המחוזי ובמאמר האמור. מפסיקה זאת אנו סוטים עכשיו, המחבר המלומד של המאמר הנ"ל סבור שאין מקום לסטות מן הפסיקה, בין היתר, מפני שלא מדובר בפסיקה עתיקת יומין. הוא סבור שלאור העובדה שפסה"ד האחרון בנושא ניתן לפני 10 שנים, לא עבר זמן מספיק על מנת לומר שהפסיקה הזאת נתיישנה. ויש צורך לחדשה, כדי שהפסיקה תהיה מעודכנת. בעניין זה, אני לא מסכים עם המחבר המלומד. הקובע הוא לא נקיפת הזמן מאז מתן פסק הדין האחרון, אלא משך הזמן שקיים השינוי החברתי והיקפו יכולים להביא לשינוי במשמעותו של מושג.

 

             סיכומו של דבר, נראה לי שחרף הנימוקים כבדי המשקל נגד סטייה מן הפסיקה הקיימת שנסקרו בפסק דין המיעוט, בע"א 264/96, בבית המשפט המחוזי בתל-אביב ובמאמר הנ"ל, הנימוקים בעד פרשנות בדרך שהלך בה הנשיא - תוך סטייה מן הפסיקה הקיימת, מכריעים את הכף כשלוקחים בחשבון את תכליתו שחוק שאנו דנים בו. תכלית שהיא הטבת הנזק למי שניזוק על ידי מעשה העוולה. השיקולים שמגשימים מטרה הזאת גוברים על שיקולים אחרים שהיו יכולים להכריע את הכף, אם היה מדובר בחקיקה הנוגעת למעמד האישי, כגון חוק יחסי ממון בין בני זוג או חוק נישואין וגירושין. נדמה לי, שבמצב החברתי כפי שנתהווה במשך השנים, שוב אין לומר שבפסיקה הכוללת במונח בן זוג שבסעיף 78 גם ידועה בציבור, יש משום פגיעה בתקנת הציבור.

 

             עוד הערה אחרונה; המחבר המלומד, הציע במאמר שהזכרתי, פתרון אשר לדעתו עולה בקנה אחד עם המשפט העברי, ואף על פי כן, לא יערער את אושיות דיני המעמד האישי. כוונתו לכך, שאישה החיה חיי אישות ומשפחה עם בן זוג במשך תקופה ארוכה, נחשבת על פי דיני ההלכה כספק נשואה. אם אישה כזו תיפרד מן הידוע בציבור ותרצה להינשא לאחר, בית הדין הרבני יחייב אותה בגט לחומרה. המחבר מציע זאת כמבחן גם לבן זוג לפי סעיף 78 לפקודת הנזיקין. הוא מזכיר בעניין זה את ד"נ 14/96 פלדמן נ. פלדמן פ"ד כ(4) 693, לפיו הוענקה לידועה בציבור זכות ירושה לפני חקיקת חוק הירושה, תשכ"ה1965-, וכן ע"א 524/87 היועץ המשפטי נ. ביהם, פ"ד מג(3) 485, ששם הוענקה זכות יורשת לגרושה שהוחזרה על ידי בעלי, שנפטר כשנה לאחר שהחזירה (לפי הדין המחזיר גרושתו, בלי לקדש אותה חייב לתת לה גט לחומרה אם היא רוצה להינשא לאחר). אינני חושב שפתרון שפותר רק את בעייתם של יהודים, הוא פתרון טוב. התיק השני שדנו בו, דהיינו, ע"א 2000/97, הוא ראיה לכך. בערעור זה מדובר ביהודי ונוצריה. זוג כזה אינו יכול להינשא בישראל והפתרון המוצע אינו ישים לגביו. זוגות "מעורבים" בני שתי דתות שונות

 

             אינם היחידים שהפתרון לא ישים לגביהם. לא יתכן שבפסיקה אזרחית בדיני נזיקין ניזקק לפתרון שהוא אולי פתרון ליהודים, אבל אינו ישים לגבי חלק נכבד של האוכלוסיה. לכן נראית לי נכונה הדרך שהלכנו בה.

 

 

                                                                                                            ש ו פ ט

 

 

 

 

 

 

השופט י' טירקל:

 

 

 

1.           אני מצרף דעתי לדעתו של חברי הנכבד הנשיא א' ברק וכן להערותיו של חברי הנכבד השופט מ' אילן. אוסיף מלים מספר משלי.

 

2.           בעיני פשוט הדבר וברור כי מן הבחינה האנושית והמוסרית זכאית ידועה בציבור של אדם שמותו נגרם כתוצאה מעוולה - אם היתה תלויה בו - לפיצויים מן האדם האחראי לעוולה. ודברים אמורים, כמובן, גם בידוע בציבור של אשה שמותה נגרם כתוצאה מעוולה, אם היה תלוי בה. זאת בעיני גם המדיניות הרצויה. הטרידה אותי השאלה - שחברי הנשיא עמד עליה, בסעיפים 21 ו26- לפסק דינו - האם ראוי הדבר שאנו, כבית משפט, נפרוש את כנפיו של הדיבור "בן זוגו", שבסעיף 78 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן - "פקודת הנזיקין"), על הידועה בציבור ועל הידוע בציבור, או שמא יש להניח זאת למחוקק.

 

             חברי הנשיא השיב על השאלה במספר טעמים, שכולם יפים בעיני. אדגיש טעם אחד. כידוע, נקבעו בסעיף 55 לחוק הירושה תשכ"ה1965- (להלן - "חוק הירושה") הוראות מפורשות בדבר זכות הירושה של איש ואשה שלא היו נשואים זה לזה:

 

"איש ואשה החיים חיי משפחה במשק בית משותף אך אינם נשואים זה לזה, ומת אחד מהם ובשעת מותו אף אחד מהם לא היה נשוי לאדם אחר, רואים את הנשאר בחיים כאילו המוריש ציווה לו מה שהנשאר בחיים היה מקבל בירושה על פי דין אילו היו נשואים זה לזה, והוא כשאין הוראה אחרת, מפורשת או משתמעת, בצוואה שהשאיר המוריש".

 

 

 

הוראות סעיף זה - שיש לפרשן, כמובן, על רקע תכליתו של חוק הירושה - ביטאו תפיסה חדשה של החיים המשותפים של איש ואשה; אמנם, לענין ירושה, ותוך שימוש (שאינו חסר משמעות) בלשון "מעין צוואה" בהערת השוליים, אולם הן חשובות גם לענייננו (עיינו ע"א 714/88 נירה שנצר נגד יובל ריבלין, פ"ד מ"ה(2) 89, 96; ש' שילה פירוש לחוק הירושה, תשכ"ה1965- (1992), בעמ' 477-475).

 

             ביסודה של הזכות לרשת לפי סעיף 55 לחוק הירושה עומדים "חיי משפחה במשק בית משותף" של "האיש ו(ה)אשה", כלשון הסעיף, שלא היו נשואים זה לזה ומת אחד מהם. דומה שמעשה חקיקה זה היה מהפך חקיקתי שבו הוכרה זכותו של "נשאר בחיים", שלא היה נשוי למי שנפטר, לרשת את הנפטר. הרחבת משמעותו של הדיבור "בן זוג", שבסעיף 78 לפקודת הנזיקין, כך שיכלול גם את הידועה בציבור ואת הידוע בציבור, היא פיתוח טבעי והגיוני של התפיסה שביסוד  סעיף 55 לחוק הירושה, נותנת לה ביטוי נוסף, ומשלימה אותה בתחום דיני הנזיקין. אין היא "מהפך" משפטי, אין היא גורמת לשינוי קיצוני בתפיסה חברתית מקובלת ואין היא בגדר "ענינים מסוימים [ש]ראוי להם להיקבע על ידי הרשות המחוקקת, המייצגת את העם, הנבחרת על ידו למטרה זו" (ראו הסיפא לסעיף 22 בפסק דינו של הנשיא א' ברק בבג"צ 3267/97 אמנון רובינשטיין נגד שר הבטחון (טרם פורסם)). אין היא מצריכה מהלך חקיקתי נוסף.

 

3.           הערה על המשפט העברי. פרשנותו החדשה של הדיבור "בן זוג"  משקפת לא רק את ערך השוויון והזכות לשוויון, שהוא אחד מערכי היסוד של שיטת המשפט שלנו (סעיפים 16-13 לפסק דינו של הנשיא). לעניות דעתי משקפת היא גם את אופיה היהודי של המדינה.

 

             פרופ' מ' שאוה, במאמרו "משמעות 'בן זוג' בחקיקה לאור חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו" ספר שילה (1999) 197, שעליו עמדו חברי, מבקר את הגישה הפרשנית שאותה אנו מאמצים. לשיטתו הדרך הראויה לזכות "אשה יהודיה החיה עם גבר יהודי בקביעות חיי אישות כבעל ואשה, מבלי לערוך טקס נישואין עמו" בתואר של "בן זוג", לצורך פקודת הנזיקין, היא לקבוע שהיתה בגדר "ספק נשואה" הזקוקה על פי הדין האישי העברי לגט מחומרא, או מן הספק (עמ' 228-227). על כך העיר בצדק חברי השופט מ' אילן שפתרון זה אינו ישים לגבי זוגות "מעורבים" בני דתות שונות ולכן אין לאמצו. ואף על פי כן דומני שיש מוצא מן הקושי גם בגדרי המשפט העברי. אכן, הפתרון שמציע פרופ' שאוה אינו חל על זוגות "מעורבים", אולם נראה לי שיש מקום להחיל את תוצאתו גם עליהם. זאת מכח הכלל עתיק היומין שטבעו חז"ל: "מפרנסים עניי נכרים עם עניי ישראל, ומבקרין חולי נכרים עם חולי ישראל, וקוברין מתי נכרים עם מתי ישראל, מפני דרכי שלום" (גיטין ס"א, ע"א; וראו רמב"ם, הלכות עבודת כוכבים, פ"י ה"ה; שו"ע יורה דעה, סימן נ"א, סעיף א'; שו"ת מהרי"ט חלק ב' - חו"מ סימן ה', ד"ה "ומה שטענו": "ומאחר שהדבר נעשה בפני הערכאות שפיר דמי לזכות לענייהם מפני ד"ש כ"ש" ובעוד מקומות).

 

             והערה נוספת על גישה אנושית בפרשנות הכתובים אצל חז"ל. חז"ל חשו את העוול שנעשה לממזרים - שלא חטאו אך נאסרו מלבוא בקהל ה' בשל חטא אבותיהם - ונראה שקיוו לתיקונו. במדרש נועז של חז"ל על הפסוק "ושבתי אני ואראה את כל העשוקים אשר נעשים תחת השמש והנה דמעת העשוקים ואין להם מנחם ומיד ע&שקיהם כח ואין להם מנחם" (קהלת ד' א'), נאמר כי "עשוקים" אלה הם הממזרים, שאבותיהם חטאו והם נאסרו מלבוא בקהל; ו"עושקיהם": "זה סנהדרין גדולה של ישראל, שהיא באה עליהן בכוח התורה ומרחקתן, על שם "לא יבוא ממזר בקהל ה'" (דברים כ"ג ג') --- אמר הקב"ה עלי לנחמן---" (ויקרא רבה (מרגליות, פרשה לב, ח); ובעוד מקומות). מידת הדין מרכינה את ראשה לפני מידות החסד והרחמים. גם לענין פרשנותו של סעיף 78 לפקודת הנזיקין יפה לה למידת הדין שתרכין ראשה לפני מידות החסד והרחמים.       

 

 

 

                                                                                                            ש ו פ ט

 

 

 

 

 

 

             אשר על כן הוחלט כאמור בפסק דינו של כבוד הנשיא.

 

 

             ניתן היום י' בטבת התש"ס (19.12.99).

 

 

 

 

ה נ ש י א                    ש ו פ ט ת                     ש ו פ ט

 

     

ש ו פ ט                      ש ו פ ט

 

 

 

 

 

העתק מתאים למקור

מזכיר ראשי - שמריהו כהן

97020000. 09A/דז/