בית הדין הארצי לעבודה

עע 000354/07

עע 354.1/07

המערערת (המשיבה שכנגד)	אחים אוזן - חברה לבנייה פיתוח וייזום בע"מ
המשיבים (המערערים שכנגד)	ולי טקין ואח'

בפני: השופט עמירם רבינוביץ, השופטת נילי ארד, השופטת רונית רוזנפלד

נציג עובדים מר שלום חבשוש, נציג מעבידים מר רפאל פרבר

בשם המערערת - עו"ד יעל דולב

בשם המשיבים - עו"ד דני רונן

פסק דין

השופט עמירם רבינוביץ

אקדמות מילין

1. לפנינו ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית הדין האזורי בבאר שבע (סגנית הנשיא יהודית גלטנר - הופמן; תיק עב' 1105/04; עב' 1419/04 באיחוד עם עב' 1120/04 ואח') אשר חייב את המערערת (להלן גם: החברה) לשלם למשיבים פיצויי פיטורים, גמול בגין עבודה בשעות נוספות, הפרשות לקרן פנסיה, דמי הבראה, תוספת 2000 ודמי חגים בסך כולל של 1,218,728 ש"ח בתוספת הפרשי ריבית והצמדה כחוק. נוסף לכך חויבה המערערת לשלם למשיבים שכר טרחת עורך דין בסך 70,000 ש"ח בצירוף מע"מ. מנגד דחה בית הדין האזורי את תביעת המערערת לתשלום פיצויים בסך 1,000,000 ש"ח בגין נזקים שנגרמו לה, לטענתה, כתוצאה מהתפטרותם הפתאומית וללא הודעה מוקדמת של המשיבים.

הערעור והערעור שכנגד עוסקים בנושאים רבים. אנו נדון בכל נושא בנפרד, בעיקרו של דבר, בסדר הצגת הדברים על ידי המערערת שהגישה את ערעורה ראשונה. לאחר מכן נדון בטענות של המשיבים בערעור שכנגד.

הרקע עובדתי

הרקע העובדתי הנדרש לענייננו, כפי שנקבע על ידי בית הדין האזורי הוא זה:

2. המערערת הינה חברת בנייה ישראלית, שעיקר פעילותה באתרי הבנייה בדרום המדינה בכלל, ובתחומי עיריית באר שבע בפרט. המשיבים הינם עובדים אזרחי תורכיה, אשר הובאו לישראל על מנת לעבוד בענף הבניין ואשרות עבודתם הוצאו על שם החברה. על הצדדים חלות הוראות ההסכם הקיבוצי הכללי בענף הבנייה ועבודות ציבוריות (להלן - ההסכם הקיבוצי). בין המשיבים למערערת נחתמו חוזי העסקה עוד בטרם הגיעם של המשיבים לישראל. חוזים אלה נכתבו בשפה האנגלית והתורכית ותוקפם נע בין שמונה חודשים לשנה וחצי. על פי חוזים אלה קיבלו המשיבים שכר שעתי של 3.5$ נטו, שעלה במהלך תקופת עבודתם ל - 4$ נטו.

3. המשיבים עסקו אצל המערערת במקצועות שונים, כמפורט להלן:

א. המשיב 1 שימש כצבע.

2. המשיבים 15, 10, 2 הועסקו בעבודות קרמיקה.

ג. המשיבים 11, 7, 3 ו-24 שימשו כטייחים.

ד. המשיבים 20, 4 הועסקו כמנופאים.

ה. המשיבים 25, 21, 19, 18, 17, 16, 14, 13, 12, 9, 8, 6, 5 הועסקו כטפסנים וברזלנים.

ו. המשיב 22 הועסק בעבודות תיקון ושיפוץ שונות.

ז. המשיב 23 שימש כמנהל עבודה.

ו. המשיב מס' 26 שימש כפועל בענף הבנייה ונהג טרקטור.

4. המשיבים החלו את עבודתם במערערת עם הגיעם לישראל במועדים שונים, כפי שיפורט להלן:

א. המשיבים 21,20, 19, 18, 11, 1 החלו את עבודתם במערערת ביום 22.11.01 ובסה"כ עבד כל אחד מהם שנתיים וחודש ימים.

ב. המשיבים 26, 22, 17, 7, 6, 5, 3 החלו את עבודתם במערערת ביום 7.12.00 ובסה"כ עבד כל אחד מהם 3 שנים.

ג. המשיב 15 החל את עבודתו במערערת ביום 12.10.00 ובסה"כ עבד 3 שנים וחודשיים.

ד. המשיבים 2 ו-4 החלו את עבודתם במערערת ביום 12.10.00 ובסה"כ עבד כל אחד מהם 3 שנים וחודשיים וחצי.

ה. המשיבים 14, 12, 9, 8 החלו את עבודתם במערערת ביום 8.7.99, ובסה"כ עבד כל אחד מהם 4.5 שנים.

ו. המשיב 16 החל את עבודתו אצל המערערת ביום 23.12.97 ובסה"כ עבד 6 שנים.

ז. המשיב 13 החל את עבודתו אצל המערערת ביום 11.12.97 ובסה"כ עבד 6 שנים וחצי חודש.

ח. המשיב 24 החל את עבודתו במערערת ביום 10.7.97 ובסה"כ עבד 6 שנים ו-3.5 חודשים.

ט. המשיב 23 החל את עבודתו במערערת ביום 6.7.97 ובסה"כ עבד 7.5 שנים.

י. המשיב 10 החל את עבודתו במערערת ביום 9.7.96 ובסה"כ עבד 7.5 שנים.

5. כל המשיבים התפטרו מעבודתם ביום 23.12.03, למעט המשיב 15 שהתפטר ביום 13.12.03 והמשיב 25 שהתפטר ביום 28.12.03, עם שובו מחופשה בתורכיה.

6. כתב תביעה מתוקן אחרון בתביעת המשיבים הוגש ביום 9.1.05 לאחר שתוקן מספר פעמים, וכתב תביעה מתוקן בתביעת המערערת הוגש ביום 7.7.04.

7. מרבית המשיבים העידו בהליך של עדות מוקדמת על בסיס תצהירי עדות ראשית שהוגשו מטעמם (בישיבה מיום 12.2.04 בפני הרשם זיידרמן ובישיבה מיום 20.7.05 בפני הרשם יוחנן כהן), למעט המשיב 17, אשר העיד בפני בית הדין. המשיבים 22, 19, 13 לא הגישו כלל תצהירים מטעמם ואף לא נחקרו בחקירה ראשית או נגדית במועדי הדיונים שהתקיימו בהליך. המשיב 15 הגיש תצהיר, אך לא התייצב לחקירה עליו.

8. מטעם המערערת העידו מיכאל אוזן - מבעלי המערערת, זוהרית אוזן - עובדת במדור שכר במערערת, נורית כודדי-אוזן - מנהלת הכספים של המערערת, הרצל חדידי - מנהל החשבונות של המערערת ועודד שריקי - מנהל חברת צבעי הנגב בע"מ.

9. פיצויי פיטורים

א. השאלה הנשאלת בהליך זה היא, האם זכאים המשיבים לתשלום פיצויי פיטורים. אין מחלוקת בין הצדדים, כי המשיבים התפטרו מעבודתם בחברה, באופן פתאומי וללא כל הודעה מוקדמת. ככלל, התפטרותו של עובד אינה מזכה אותו בתשלום פיצויי פיטורים, אלא בנסיבות הקבועות בחוק, ובכללן סעיף 11 לחוק פיצויי פיטורים, תשכ"ג-1963 (להלן - חוק פיצויי פיטורים) שזו לשונו:

"התפטר עובד מחמת הרעה מוחשית בתנאי העבודה, או מחמת נסיבות אחרות שביחסי עבודה לגבי אותו העובד שבהן אין לדרוש ממנו, כי ימשיך בעבודתו, רואים את ההתפטרות לעניין חוק זה כפיטורים".

ב. בית הדין האזורי לאחר שבחן את מכלול הראיות והעדויות דחה את טענות המשיבים, לפיה התפטרותם נבעה מתנאי מגורים קשים ובלתי נסבלים, ניודם לעבוד בחברות אחרות והחרמת דרכוניהם. מאידך, קיבל בית הדין האזורי את טענת המשיבים, לפיה נטשו את מקום עבודתם בשל הפחתת שכרם בחודשי עבודתם האחרונים. בית הדין האזורי קבע כי הפחתה זו מהווה הרעת תנאים כאמור בסעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים, ולפיכך זכאים המשיבים לתשלום פיצויי פיטורים. עוד קבע בית הדין האזורי, כי בנסיבות העניין העובדה שהמשיבים לא התרו בחברה בטרם עזיבתם, אינה שוללת מהם את הזכות לפיצויים, כיון שהסיכוי שההרעה בתנאי העבודה תחדל בעקבות התראה זו הינה מזערית.

ג. אכן, ככלל, אין ערכאת הערעור מתערבת בקביעות עובדתיות של בית הדין האזורי. ואולם, במקרה זה לא שמע בית הדין האזורי את עדויותיהם של המשיבים, אשר ניתנו בהליך של עדות מוקדמת בפני הרשם, ומסקנתו בנושא זה מבוססת הן על ממצאים עובדתיים והן על ניתוח משפטי של ממצאים אלה.

ד. ממכלול העדויות, הראיות ומפסק דינו של בית הדין האזורי עולה תמונה של קבוצת עובדים מאורגנת היטב, בעלת נציגות חזקה ופעילה ובעלת כוח מיקוח כלפי החברה, אשר הייתה תלויה בהם לצורך קיום התחייבויותיה. המשיבים, שבחלקם שלטו באופן מלא בשפה העברית, עמדו על המשמר בכל הנוגע לכיבוד מלוא זכויותיהם כעובדים. במהלך עבודתם נקטו המשיבים בשביתות כנגד החברה, מינו "נציגות" שתנהל משא ומתן מול החברה על כל צרכיהם, פנו מעת לעת לגורמים חיצוניים כדוגמת משרד העבודה ועמותת "קו לעובד", ואף השיגו הישגים ניכרים כתוצאה מהתנהגות זו כדוגמת: שיפור תנאי המגורים, העסקת טבח לצורכיהם, על ידי החברה, יציאה לחופשת מולדת בת חודש בכל שנה וכד'.

ה. מעמדו של המשיב 23 היה מיוחד ושונה משל שאר המשיבים. הוא שימש כמנהל עבודה, פיקח על עבודת המשיבים, והיה אחראי על גיוס עובדים נוספים. מעדויות המשיבים עולה, כי עזיבתם החפוזה וללא הודעה מוקדמת את עבודתם בחברה נעשתה "על פי עצתו של המשיב 23, לאחר שעבודתו הופסקה בחברה ובעקבות כך מצא להם עבודה במקום אחר עם שכר גבוה יותר" (עמוד 14 לפסק הדין). עוד עולה מהעדויות, כי המשיב 23 הוא זה שארגן את מעבר המשיבים מעבודתם בחברה לעבודתם ב"סולל בונה", לשם כך הוא שכר אוטובוס אשר הסיע את המשיבים לדירה בפתח תקווה בה התגוררו כל תקופת עבודתם בסולל בונה", וסיכם את תנאי העסקתם של המשיבים עם סולל בונה. אין מחלוקת שהשכר השעתי שהובטח למשיבים בסולל בונה היה גבוה ב-25% משכרם במערערת. בית הדין האזורי אמר לעניין זה "קבלת ההצעה בחברה אחרת אף בשכר שעתי גבוה יותר, לא היוותה את הסיבה העיקרית בגינה התפטרו, אבל שימשה 'פתרון' למצב אליו נקלעו בעקבות הרעה מוחשית בתנאי העסקתם ועמדת הנתבעת בסוגיה זו".

ו. הזכאות לפיצויי פיטורין על פי סעיף 11(א) מותנית בשלושה תנאים מצטברים : ראשית צריך שאכן תתקיים "הרעה מוחשית בתנאי העבודה", שנית, כאשר מדובר בהרעה שבידי המעסיק לשנות, כך שלא תתקיים יותר, חובה על העובד העומד להתפטר בגינה, להעמיד את המעסיק על כוונתו, כך שתהא לו הזדמנות להפסיק ולתקן את ההרעה, ורק אם ימנע המעסיק מלעשות זאת יחול על ההתפטרות סעיף 11(א) (ראה דב"ע נג/210-3 אהרון רביוב - נאקו שיווק בע"מ ואח', פד"ע כ"ז, 514). לתנאי זה נקבע חריג, לפיו כאשר ברור על פניו שאין בידי המעסיק לשנות ולתקן את ההרעה, אין לדרוש מהעובד שיתרה במעסיק (ראה דב"ע נו/228-3 רשות מעונות מרגלית - עליזה כהן (לא פורסם). התנאי השלישי לזכאות על פי סעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים הינו קשר ישיר בין ההתפטרות להרעה. כדברי בית דין זה בדב"ע לו/123-3 מדינת ישראל - שלום לבבי, פד"ע ח', 261).

"פסק כבר בית דין זה כי אם התקיימו התנאים האמורים בסעיף 11 לחוק פיצויי פיטורים, או שלא נתקיימו, יש לבחון לפי מצב הדברים עובר להתפטרות, עת נותנים את הדעת לנתונים שפעלו למעשה ולא לנתונים רדומים אשר יכלו לפעול, אך לא הם היו אלה ש'מחמת' קיומם התפטר העובד".

לאור כל האמור לעיל, נבחן עתה, האם אכן הייתה הרעה מוחשית בתנאי העסקתם של המשיבים. ככל שהתשובה לשאלה זו חיובית תתעוררנה השאלות, האם התרו על כך המשיבים בפני המעסיק - החברה או שהיו פטורים מלהתרות, והאם הרעה זו היא שגרמה למשיבים לעזוב את עבודתם אצל המערערת.

ז. המשיבים טוענים בתצהיריהם ובסיכומיהם כי החל מחודש יולי 2003 הודיעה להם המערערת, כי אין לה מספיק עבודה עבורם ואף סיפקה להם פחות עבודה. במקביל הועברו המשיבים לעבוד בחברות אחרות. את שקרה לאחר ניודם מתארים המשיבים בסיכומיהם כך:

"באותן חברות אליהן נוידו התובעים, לא שולם להם שכר בהתאם לאמור בחוזי העסקתם ובהתאם למלוא שעות עבודתם בפועל, שהיו מאומצות ביותר, אלא לפי תעריפי קבלנות בלתי הגיוניים כאשר זיכוי מספר השעות הנמוך עבור יחידות העבודה השונות והצורך לעבוד שעות רבות יותר מאלה שבהן זוכו התובעים ליחידת עבודה, העמיד את שכרם השעתי הראלי הרחק מתחת לשכר המינימום, וכך יצא, כי באותם חודשים מאז יולי 2003 שולם לכל אחד מהתובעים מדי חודש שכר בגין לפחות 100 שעות עבודה פחות מספר השעות אותו עבד בפועל, וכי יצא שחישובי תעריפי הקבלנות על ידי החברה הקבלנית היה נמוך בכ-35% - 25 בממוצע ממספר השעות שלקח לתובעים בפועל לבצע את העבודה" (ההדגשות במקור - ע.ר.).

המשיבים ממשיכים ופורטים את טענתם בקשר לאי תשלום שעות עבודה. כך למשל, לטענת המשיבים, לעובדי הקרמיקה שולם מידי חודש שכר בשיטת הקבלנות בגין 500 - 435 שעות, לטייחים שולם מידי חודש שכר בשיטת הקבלנות בגין 450 - 350 שעות ולטפסני הברזל שולם מידי חודש שכר בשיטת הקבלנות בגין כ-400 שעות. לטענת המשיבים, לאחר שהועברו לחברות הקבלניות שולם להם בגין אותה עבודה שכר נמוך ב-35% - 25%. מכאן שלגרסת המשיבים גם לאחר שעברו לעבוד בחברות האחרות שולם להם שכר בשיטת הקבלנות לכל הפחות בגין 325 - 230 שעות, כאשר בפועל עבדו לפחות 100 שעות יותר, היינו 430 - 330 שעות בחודש לכל הפחות.

ח. בכתב ההגנה שהגישו המשיבים בטרם הומצאו להם תלושי השכר הם טענו:

"לחילופין יטענו התובעים, כי התובעת ממילא סיפקה להם בתקופה האחרונה להעסקתם עבודה מועטה בלבד, למרות דרישותיהם, כאשר במשך שעות ארוכות בהם נדרשו התובעים להיות נוכחים באתרי הבניה, לא סופקה להם עבודה, ולא שולם להם שכר בגין השעות".

דברים אלו מקבלים חיזוק מעדותו של המשיב 3 בחקירתו הראשית. בתשובה לשאלה בדבר התקופה שקדמה לעזיבתם אמר המשיב 3:

"שבוע ימים קודם הפסיקו לספק לנו עבודה, לא עבדנו"

ובהמשך:

"אני רואה שמדובר בתקופה שהורידו לנו את שעות העבודה, והביאו ערבים במקומנו לעבוד".

וכך גם עולה מתצהיריהם של חלק מהמשיבים (3, 2):

"לעיתים נדרשתי ע"י הנתבעים להתייצב באתרי בנייה שונים במשך ימים ארוכים, ואולם כיוון שהעבודה שנדרשה באותם אתרים הייתה מועטה והספיקה לעובדים ספורים בלבד, הרי ששולם לי שכר בגין חלק מהשעות אותן נדרשתי להיות בפועל באתרי הבנייה באותם הימים".

וכן התיאור הבא החוזר בתצהיריהם של המשיבים:

"במהלך שנת 2003, מספר חודשים לפני סיום עבודתי, הודיעו לנו הנתבעים, כי אין להם מספיק עבודה עבורנו, סיפקו לנו פחות עבודה, כאשר במקביל החלו לנייד אותי לחברה בנייה אחרת".

המשיבים אף מדגישים בתצהיריהם, כי בתקופה בה שולם שכרם בקבלנות השכר כלל את מלוא שעות העבודה שלהם בפועל (סעיף 25 תצהיר המשיב 2):

"יש להבהיר, כי במרבית תקופת העסקתי אצל הנתבעים, שולם לי שכרי לפי 4$ לשעה, כפי שפורט לעיל, כאשר מספר שעות עבודתי חושב לפי תעריפי קבלנות, ואולם אין לי כל טענות לגבי מספר השעות בגינן שולם לי באותה תקופה, שכן למרות שמספר השעות חושב לפי תעריפי קבלנות, תאמו סכומי השעות את מספר שעות עבודתי בפועל".

וכן בתצהיר המשיב 5 (סעיף 19)

"ושכרי שולם לי במזומן מדי חודש, בהתאם למספר שעות עבודתי באותו חודש" (ההדגשה במקור).

ובחקירת המשיב 3 (עמוד 30 לפרוטוקול):

"ש. אתה בדקת בכל חודש שאתה מקבל את מה שמגיע לך?

ת. כן.

ש. וראית תמיד שזה בסדר?

ת. לפעמים היו הפרשים קטנים אבל לא היינו עושים בעיות".

וכן במוסכמות שנוסחו על ידי הצדדים בראשית הדיון נקבע:

"ככלל לאורך תקופת עבודתם קיבלו התובעים את שכרם מהחברה".

יתרה מזו, שכר המשיבים שולם להם על ידי המערערת לפי דיווח שמסר המשיב 23 אשר העיד על כך בחקירתו הנגדית (עמוד 23 לפרוטוקול 12.2.2004):

"הכספים ששולמו כמשכורות לעובדים בכל חודש, היה לפי מה שאני דיווחתי לנתבעת כל חודש. ולפי זה הנתבעת שילמה".

והוסיף :

"לא קיבלתי שכר בגין חודש אוגוסט 2002 עד עצם היום הזה, מלבד זאת לא קרה שלא קיבלתי שכר ואין חובות שכר כלפי".

ט. תלושי השכר של המשיבים הומצאו להם ולבית הדין רק במהלך הדיון בתיק זה. המשיבים הטילו ספק רב באמיתות תלושי השכר ובהיותם משקפים את המציאות כפי שהייתה, אך מנגד טענו, כי מדובר בהודאת בעל דין, ולפיכך ניתן לבסס את תביעתם על האמור בתלושי השכר. גרסת המשיבים כפי שהובאה לעיל אינה מתיישבת עם הנתונים בתלושי השכר מהם עולה, כי בתקופה שבין ינואר 2002 - ינואר 2003 עבדו המשיבים רק 230 - 200 שעות מידי חודש, בתקופה שבין פברואר - יוני 2003 עלה מספר שעות העבודה של המשיבים בצורה משמעותית ועמד על 330 - 280 שעות בחודש, ובתקופה האחרונה לעבודתם שבין יולי - נובמבר 2003 חזרו שעות העבודה של המשיבים לעמוד על 230 - 195 שעות. להבהרת התמונה יודגש, כי שער הדולר בינואר 2002 עמד על 4.872 ש"ח, בעוד שבחודש נובמבר 2003, בסמוך להתפטרות המשיבים עמד שער הדולר על 4.394 ש"ח, היינו ירידה של 10%, אשר השפיעה באופן ישיר על שכרם השעתי של המשיבים ששולם על פי שער הדולר.

י. ממכלול הראיות השונות עולה התמונה הבאה: בתקופה שבין פברואר - יוני 2003 עבדו המשיבים בקבלנות, השכר ששולם להם לא משקף את שעות עבודתם בפועל אלא את השעות ששולמו להם על פי "יחידות עבודה" כפי שפורט בהרחבה בעדויותיהם. בחודש יולי פחתה מאוד העבודה שיכולה הייתה החברה לספק למשיבים, בתקופה זו חלק מהתקופה ישבו המשיבים בחוסר מעש ולא עבדו כלל וחלק מהתקופה "הועברו" המשיבים לעבוד "בחברות אחרות". כאשר עבדו אצל החברות האחרות שולם להם שכרם בגין שעות עבודתם בפועל בלבד, ולא כפי שהחברה הייתה משלמת להם לפי "יחידות עבודה", הדבר הביא לכך שבתמורה לאותה עבודה קיבלו שכר בגין שעות העבודה בפועל בלבד שהיו פחותות ב-35% - 25% מהשעות שחושבו להם כאשר עבדו בקבלנות. תמונה זו עולה במפורש מעדויות המשיבים על הפחתה של 35% - 25% משיעור השכר הקבלני ששולם להם בגין אותו היקף עבודה. וכן מחקירתו הראשית של המשיב 3 בה נשאל:

ש. נכון ששיטת העבודה הייתה כזאת שהיו נותנים לכם עבודה מסוימת ואומרים, העבודה הזאת שווה 150 שעות, תעשו אותה?

ת. בהתחלה עבדנו לפי שעות בדיוק, אחר כך הם ידעו שעבודה מסוימת זה בערך כמה שעות וגם אחר כך שילמו לנו לפי שעות" (ההדגשות הוספו).

ובהמשך חקירתו:

ש. בתוך התקופה הזאת כמה זמן עבדת לפי שעות וכמה זמן עבדת בקבלנות?

ת. אני זוכר כאשר הגעתי חדש, שישה חודשים עבדתי לפי שעות, אחר כך רוב הזמן עבדנו בקבלנות וכשסיימנו את העבודה חזרנו לעבוד לפי שעות" (ההדגשה הוספה).

כך נאמר גם במפורש בחלק מתצהיריהם של המשיבים (משיב 19 סעיף 24) שטענו:

"אני סירבתי לעבוד לפי תעריפי הקבלנות של החברות הקבלניות האחרות, ודרשתי כי ישולם לי על פי תעריפי הקבלנות שלפיהם שילמה לי הנתבעת 1, או לחילופין לפי שעות עבודתי בפועל ביום".

יא. טענות המשיבים, כי בחודשים האחרונים לא שולם להם שכר בגין למעלה מ - 100 שעות אותם עבדו בפועל, אינו מתיישב עם עדויותיהם על אי מתן עבודה ושעות רבות של בטלה בתקופה זו. היא סותרת את המוסכמה כי שכרם שולם לאורך כל תקופת העסקתם, ואת העדויות כי שכרם שולם להם מידי חודש במזומן לפי שעות העבודה באותו חודש. המסקנה מכל האמור לעיל היא ש"ההפחתה" בשכרם של המשיבים נבעה כתוצאה מצמצום ממשי בשעות עבודתם בפועל, ומתשלום שכרם כנגד שעות עבודתם בפועל כפי שהיה נהוג בטרם עברו לשיטת הקבלנות. יודגש, כי למרות שינויים אלו, שולמה למשיבים התמורה בגין שעות עבודתם ואף מעבר לכך, ושכרם בחודשים אלו היה גבוה משכר המינימום. יש לציין, כי גם בשנה הקודמת באותה תקופה הייתה ירידה בשכרם.

התראה על "הרעה מוחשית" בטרם התפטרות.

יב. בתצהיריהם תארו המשיבים בתיאור נרחב ולפרטי פרטים את תנאי מגוריהם הבלתי נסבלים ואת דרישותיהם החוזרות ונשנות מהחברה לשפר את תנאי מגוריהם. גם בסיכומיהם בבית הדין האזורי טענו המשיבים כי:

"התריעו בפני הנתבעים, כי במידה ולא ישופרו תנאי העסקתם ותנאי מגוריהם הבלתי נסבלים, הם יאלצו לעזוב את עבודתם אצלם, אולם הנתבעים התעלמו מפניותיהם".

בית הדין האזורי דחה את טענתם של המשיבים לעניין זה וקבע:

"לפיכך, אין בידנו לקבל טענת התובעים, כי במועד התפטרותם, תנאי מגוריהם לא היו מספקים, אשר על כן, התובעים לא הוכיחו כי התפטרו מעבודתם בשל תנאי מגוריהם ירודים" (ההדגשה במקור -ע.ר.).

יג. המשיבים אינם טוענים בסיכומיהם, כי התריאו בפני החברה על ההפחתה בשכרם, וכי יעזבו את עבודתם באם ההפחתה בשכרם לא תתוקן. כל שטוענים המשיבים הוא שדרשו להיות מועבדים באמצעות החברה ולא באמצעות קבלני משנה וכן "לשוב להיות מתוגמלים כראוי בגין שעות עבודתם". המשיבים אף ביקשו להסתמך על החריג לכלל, לפיו כאשר הסיכוי שההרעה המוחשית בתנאי העבודה תבוטל הוא מזערי, לא מוטלת על העובד חובה להתרות בפני המעסיק על כוונתו להתפטר. ובית הדין האזורי קיבל טענה זו.

יד. ממכלול הראיות ועדויות בתיק עולה, כי מדובר בקבוצת עובדים מאורגנת אשר ניהלה מספר "מאבקים" לשיפור תנאי העסקתה. לצורך מאבקים אלו השתמשו המשיבים ב"נשק השביתה" פנו לקבלת סיוע מנציגי משרד העבודה ומאנשי עמותת "קו לעובד", המשיבים אף לא חששו להשתמש באמצעי התקשורת לצורך קידום מאבקם, ואכן מאבקם, נשא פרי וכל דרישותיהם נענו על ידי החברה. במצב דברים זה, ועל סמך ניסיון העבר, הרי שגם אם אכן הרעה החברה את תנאי העסקתם של המשיבים באופן מהותי, לא ניתן לומר כי היה ברור על פניו שאין בידי החברה לשנות ולתקן את ההרעה. התוצאה היא, כי לא ניתן לפטור במקרה זה את המשיבים מהחובה להתרות בפני המערערת ולאפשר לה לתקן את דרכיה בטרם יעזבו המשיבים את עבודתם, ולפיכך גם אם היינו מקבלים את גרסת המשיבים, כי המערערת אכן הרעה את תנאי עבודתם, הרי שבהעדר התראה ומתן הזדמנות למערערת לתקן את דרכיה, ולאור נסיבות המקרה בהן לא ניתן להחיל את החריג לכלל, לפיו אין להתרות כאשר הסיכוי שהמעסיק יתקן את ההרעה הוא "מזערי", אין לראות בהתפטרות המשיבים ככזו המזכה אותם בפיצויי פיטורים.

האם ה"הרעה" הייתה הסיבה להתפטרות,

טו. המשיבים טענו להרעה מוחשית בתנאי העסקתם בשישה תחומים שונים אשר היו הסיבה להתפטרותם: תנאי מגורים ירודים; ניודם לעבודה בחברות אחרות; עיכוב דרכוניהם בידי המערערת; לא שולם להם שכר חודש דצמבר 2003; הם נסחטו על ידי עובד המערערת בשם שלמה. עוד נטען כי שכרם הופחת בכ-30% ולא שולם להם שכר בגין לפחות 100 שעות עבודה בכל חודש. בית הדין האזורי דחה את רובן המוחלט של טענות המשיבים וקבע ביחס לטענות אלו, כי המשיבים כלל לא הוכיחו שתנאי העסקתם אכן הורעו.

טז. העובדה, שהמשיבים הציגו עילות רבות המהוות הרעה מוחשית בתנאי העסקתם, אשר לטענתם בגינן נאלצו להתפטר, מעוררת ספק גדול לגבי הקשר הסיבתי שבין עילות אלו לבין מעשה ההתפטרות, כפי שדורש סעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים. העילות עליהן הצביעו המשיבים התרחשו, לטענתם, בתקופות זמן שונות וחלקן אף לאורך שנים, ולפיכך לא ברור מדוע דווקא בעיתוי זה הפכו עילות אלו, לנסיבות בהם לא ניתן לדרוש מהמשיבים להמשיך לעבוד. יתרה מזו, העובדה שהמשיבים טענו כעילה להתפטרותם את אי תשלום משכורת חודש דצמבר 2003 הינה תמוהה ביותר, שכן בעת עזיבתם את המערערת כלל לא הגיע מועד תשלום משכורת זו.

יז. אין מחלוקת, כי המשיבים עזבו את עבודתם ביוזמתו של המשיב 23, אשר מצא להם עבודה אחרת בשכר גבוה יותר בחברת סולל בונה, כפי שהדברים עולים מפסק דינו של בית הדין האזורי:

"53. גם התובע 17, אשר העיד בפנינו, אישר כי התובעים כולם עזבו ביום 22.12.03, אך הוסיף כי עשו כן על פי עצתו של התובע 23, אשר היה מנהל העבודה של התובעים ונציגם בכל הנוגע לפניות אל הנתבעת, לאחר שעבודתו הופסקה ובעקבות כך מצא להם עבודה במקום אחר עם שכר גבוה יותר, וכך העיד:

ש. ואז תובע 23 בא יום אחד ומציע בדצמבר 2003 ואמר

לך שהוא מתפטר ושהוא רוצה שגם אתה והחברים שלך תלכו איתו, נכון?

ת. זה לא בדיוק ככה, כאשר תובע מס' 23 הפסיק את העבודה, הפסיקו לו את העבודה, אסמעיל אמר להם שהוא חוזר לתורכיה ואמרנו לו אם אתה חוזר גם אנחנו נחזור.

ש. נכון שאסמעיל ביקש שלפחות 50 עובדים ילכו איתו?

ת. זה נכון." (עמ' 4 לפרוטוקול מיום 27.11.05).

דברים ברוח זו חזרו גם בעדותו של המשיב 1 (עמוד 10 לפרוטוקול).

"לא, זה לא נכון, אנחנו יצאנו משם בגלל ששלמו לנו פחות ועברנו לחברה אחרת ששילמה לנו 5 דולר לשעה".

יח. המשיב 23 טען גם הוא בתביעתו כי התפטר בשל הרעה מוחשית בתנאי העסקתו, אשר באה לידי ביטוי בעילות שפורטו על ידי יתר המשיבים האחרים. בית הדין האזורי דחה את תביעתו לתשלום פיצויי פיטורים וקבע, כי בעדותו טען שהתפטר בשל ההרעה בתנאי המגורים, וכי לאור מעמדו השונה תלושי השכר אינם משקפים את שכרו האמיתי, ולפיכך הוא לא הוכיח כל הרעה בתנאי עבודתו המזכה אותו בפיצויי פיטורים.

יט. קביעותיו של בית הדין האזורי לפיהן לא הייתה כל הרעה בתנאי העסקתו של המשיב 23, ולמרות זאת המשיב 23 הוא זה שהיה הרוח החיה מאחורי העזיבה המאורגנת של המשיבים את עבודתם בחברה, הוא שסידר את העסקתם בסולל בונה בשכר גבוה ב-25% משכרם אצל המערערת, הוא זה שארגן את הסעתם לדירה של סולל בונה במרכז הארץ, הוא לבדו לא יכול היה לעבור לסולל בונה, ולשם כך היה זקוק לקבוצת הפועלים אשר תבוא איתו, והוא אשר שידל ושכנע את המשיבים לעזוב את המערערת ולעבור לעבוד בסולל בונה בשכר גבוהה יותר, כל אלה מביאים למסקנה חד משמעית, כי בעת התפטרותם של המשיבים המניע לכך היתה הצעתו של המשיב 23 לעזוב את החברה ולהצטרף אליו לעבודה בסולל בונה בשכר גבוה יותר. מסקנה זו מקבלת חיזוק מעדויותיהם של המשיבים כפי שהובאו לעיל בדבר תשלום מלוא שכרם מידי חודש. עיון בפרוטוקול העדות של המשיב 23 אליו הפנה בית הדין האזורי מעלה, כי עדותו התייחסה לכלל המשיבים:

"אנחנו עזבנו את המקום בגלל שהמקום אינו מסודר ובכלל כל הבלאגן. אנחנו גרנו בתוך השלד של הבניין ונפלו עלינו מסמרים וקרשים וירד עלינו גשם" (ההדגשות הוספו – ע.ר.).

עדותו של המשיב 1 אשר פרט בחקירתו את התלונות והסיבות להתפטרותם כפי שהציג בפני פרקליטו לשם עריכת התצהיר (עמ' 18 לפרוטוקול), גם היא מחזקת את הטענה שהמשיבים כלל לא הלינו על הפחתה בשכרם:

"אני דיברתי עם עורכת הדין וסיפרתי לה מה לא בסדר בעבודה שלנו, שלא נותנים לנו תלושי שכר, המגורים שלנו לא טובים, הגשם, העכברים, ציפורים, משלמים לנו את השכר באיחור ולא מחזירים לנו את הדרכון. הבטיחו לנו שיתנו לנו מגורים אחרים והזמינו משטרה. באו אנשים וצילמו את המקום ואמרו שזה לא מקום ראוי למגורי בני אדם. היינו בתעשייה ולידינו היה מישהו שצבע וריח הצבע היה מגיע לאוכל שלנו. בשביל 125 אנשים היו 3 מקלחות.

כ. חיזוק נוסף לעובדה שהמשיבים התפטרו מעבודתם לצורך מעבר לעבודה בסולל בונה עולה מתוך עדותו של המשיב 2 ממנה ניתן ללמוד מדוע עזבו המשיבים את עבודתם דווקא בעיתוי זה (עמ' 42 לפרוטוקול).

"ש. ב-22.12.03 עזבתם כולכם ביחד את העבודה נכון?

ת. כן זה נכון.

ש. ועברתם לעבוד בסולל בונה?

ת. לא, קודם כל הלכנו למשרד הפנים, מסרנו את המסמכים, וחיכינו לסוף השנה עד שתסתיים הויזה ואז קיבלנו אישור חדש ואחר כך התחלנו לעבוד בסולל בונה. במשרד הפנים אמרו לנו עד סוף 2003 אי אפשר להתחיל לעבוד עד שיגיע האישור.

ש. כלומר התחלתם לעבוד כולכם ביחד בסולל בונה ב-1.1.04.

ת. נכון.

ש. את שמונת הימים שבאמצע חיכיתם עד שתקבלו את הויזה?

ת. כן. זה היה רשום באישור הויזה, המתנו 8 ימים ואז התחלנו לעבוד".

מעדות זו עולה תמונה של עזיבה מתוכננת ומאורגנת סמוך למועד חידוש אישורי העבודה, כך שהמשיבים יוכלו לקבל אישורי עבודה חדשים בסולל בונה ללא כל צורך בהסכמת החברה או עזרה, תוך הבלגה לא מוסברת במשך חודשים לגבי מה שהם טענו כהרעה מוחשית בתנאי עבודתם.

פיצויי פיטורים – סיכום

כא. המשיבים שעבדו במשך שנים אצל המערערת, פעלו לאורך כל תקופת עבודתם כקבוצה מאורגנת, הם ידעו לעמוד על זכויותיהם ובשעת הצורך אף גייסו לשם כך עזרה מגורמים חיצוניים כדוגמת משרד העבודה, עמותת קו לעובד ואמצעי התקשורת. כאשר נפגעו זכויותיהם של המשיבים, הם נקטו בשביתות וזכו לקבל מהמערערת את דרישותיהם. המשיבים העידו כי לאורך כל תקופת עבודתם שולם להם מלוא שכרם, שכר זה שולם להם גם עבור תקופות בהן נסעו לביתם בתורכיה לחופשת מולדת. בית הדין האזורי דחה את טענותיהם של המשיבים בדבר תנאי מגורים בלתי נסבלים ובדבר ניודם לעבודה בחברות אחרות, בית הדין האזורי גם דחה את טענתם של המשיבים, כי המערערת לא המציאה למוסד לביטוח לאומי מסמכים הנדרשים לצורך קבלת תשלום על פגיעה בעבודה. המשיבים העידו כי בחודשי עבודתם האחרונים פחתה מאוד העבודה, ולעיתים הם ישבו בחוסר מעש במשך שעות ואף ימים, למרות זאת על פי חישוביהם שילמה להם המשיבה בחודשים אלו שכר בגין כ - 200 שעות עבודה, שכר הדומה לשכרם בחודשים המקבילים בשנה שקדמה לכך. המשיבים עזבו את עבודתם אצל המערערת באופן פתאומי וללא כל הודעה מוקדמת לאחר שנים של עבודה. עזיבתם נעשתה בצורה מאורגנת לטובת עבודה בשכר גבוה יותר בחברת סולל בונה, מועד העזיבה נקבע בעיתוי, בו יוכלו המשיבים להחליף את אישורי העבודה שלהם ללא צורך בהסכמת המערערת. המשיבים ככל שחשו כי חלה הרעה מוחשית בשכרם לא נקטו בכל פעולה או דרך, כפי שנקטו בעבר לשם תיקון שכרם. על סמך ניסיון העבר ונסיבות העסקתם לא ניתן לומר, כי לא היה כל סיכוי, או שהיה סיכוי מזערי בלבד שהמערערת תתקן את דרכיה ותשלם להם את מלוא שכרם הנטען. המשיבים הגישו את תביעתם כנגד המערערת רק לאחר שזו הגישה תביעה כנגדם על הנזקים שנגרמו לה. עולה מכל האמור לעיל, שלא הייתה הרעה מוחשית כלשהי בתנאי העסקתם של המשיבים, וכי גם אם בדיעבד, לאחר בחינת תלושי השכר, עולה ששכרם של המשיבים הופחת, הרי שהרעה זו כלל לא הייתה ידועה להם בעת התפטרותם, ומכל מקום לא היא הייתה הסיבה להתפטרותם.

ככל שהמשיבים חשו כי תנאי העסקתם הורעו, הרי שלא פנו בעניין זה למערערת והתרו בה כי יעזבו את עבודתם, אם לא תתקן את דרכיה. התראה שלאור הנסיבות וניסיון העבר היו המשיבים חייבים לתת למערערת. הסיבה להתפטרותם של המשיבים היה מעברם לעבוד בסולל בונה בשכר גבוה יותר, ומועד העזיבה שנבחר בקפידה כאמור לעיל מעיד על כך. התפטרותם של המשיבים נבעה, איפוא, מהצטרפותם למשיב 23 שעבר לעבוד בסולל בונה בשכר גבוה יותר. בנסיבות אלה לא הוכיחו המשיבים את התנאים הנדרשים לצורך הזכאות לפיצויי פיטורים על פי סעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים, ולפיכך הם אינם זכאים לפיצויי פיטורים.

ערעור החברה בנושא זה - מתקבל.

10. תמורת הודעה מוקדמת

א. אין מחלוקת, שהמשיבים נטשו את עבודתם במאורגן לאלתר ביום 22.12.03 ללא מתן הודעה מוקדמת.

ב. אין מחלוקת שבשל כך לא שלמה החברה למשיבים את משכורת חודש דצמבר 2003.

ג. בית הדין האזורי פסק, כי אין לזכות את המשיבים בשכר חודש דצמבר 2003 (22 הימים עד להתפטרות) בשל חלק מהנזקים שגרמו לחברה, באופן עזיבתם את העבודה לאלתר ללא התראה, ובשל אי מילוי חובתם למתן הודעה מוקדמת לחברה על התפטרותם.

ד. טענת החברה היא, שהיה על בית הדין לחייב את המשיבים בתמורת הודעה מוקדמת בת חודש ימים.

ה. המשיבים טענו, כי בנסיבות העניין אין הם מחוייבים במתן הודעה מוקדמת. זאת מאחר שלא הייתה כל תועלת במתן התראה על התפטרותם, מאחר והחברה לא הסכימה להענות לתביעות המשיבים לתיקון שכרם.

ו. הכלל הוא שמעביד המפטר עובד חייב במתן הודעה מוקדמת, כדי לאפשר לו לחפש עבודה אחרת. גם עובד המתפטר מעבודתו חייב במתן הודעה מוקדמת למעביד, על התפטרותו, בין השאר, כדי לאפשר למעביד לחפש עובד אחר תחתיו. הלכה זו הייתה קיימת עוד בטרם חקיקתו של חוק הודעה מוקדמת לפיטורים להתפטרות, התשס"א-2001 (להלן - חוק הודעה מוקדמת). קל וחומר לאחר חקיקתו.

ז. המשיבים היו עובדים ששכרם נקבע על בסיס שעתי וככאלה הם מוגדרים כ"עובדים בשכר". על פי סעיף 4 לחוק הודעה מוקדמת:

"4. עובד בשכר זכאי להודעה מוקדמת לפיטורים, כמפורט להלן:

(1) במהלך שנת עבודתו הראשונה - של יום אחד בשל כל חודש עבודה;

(2) במהלך שנת עבודתו השנייה - של 14 ימים, בתוספת של יום אחד בשל כל שני חודשי עבודה בשנה האמורה;

(3) במהלך שנת עבודתו השלישית - של 21 ימים, בתוספת של יום אחד בשל כל שני חודשי עבודה בשנה האמורה;

(4) לאחר שנת עבודתו השלישית - של חודש ימים".

כל המשיבים אשר עבדו בחברה למעלה משלוש שנים, היו חייבים במתן הודעה מוקדמת לחברה של חודש ימים ולא רק של 22 ימים.

לא מצאנו בנסיבות הקיימות ולו סיבה אחת הפוטרת את המשיבים ממתן הודעה מוקדמת לחברה על התפטרותם.

ח. לסיכום - המשיבים שעבדו בחברה למעלה משלוש שנים חייבים לשלם לה פיצוי בגין אי מתן הודעה מוקדמת בת 9 ימים קלנדריים, בגין חודש מלא, ולא בגין 22 ימים בלבד, כפי שפסק בית הדין האזורי בדרך קיזוז משכורת חודש דצמבר, בו עבדו המשיבים 22 ימים קלנדריים בלבד.

ערעור החברה בנושא זה מתקבל באופן חלקי.

11. פיצויים בגין נזקים כתוצאה מההתפטרות המיידית של המשיבים

א. לטענת החברה, עקב ההתפטרות הפתאומית של המשיבים ללא התראה מוקדמת, נגרמו לה נזקים כבדים בסך של 1,000,000 שקלים.

בית הדין האזורי קבע, כי החברה לא השכילה להרים את הנטל המוטל עליה להוכיח את קיומו של קשר סיבתי בין מעשי המשיבים או מחדליהם לבין הנזקים שנגרמו לה, וכי הנזקים "רחוקים" סיבתית ממעשי המשיבים. בית הדין האזורי הגיע למסקנה זו תוך פירוט טענות הצדדים, ראיותיהם וניתוחם.

ב. החברה טענה, כי על אף שבית הדין האזורי שוכנע שנגרמו נזקים לחברה לאחר התפטרות המשיבים הגיע למסקנה, כי זו לא הרימה את הנטל להוכיח קשר סיבתי בין ההתפטרות הפתאומית של המשיבים ובין הנזק שנגרם לחברה. החברה הצביעה בטיעוניה על ראיות ומסמכים רבים המצביעים, לטענתה, על קשר סיבתי בין התפטרות המשיבים לנזקים שנגרמו לה, לטענתה, כתוצאה מההתפטרות הפתאומית של המשיבים ללא מתן הודעה מוקדמת.

ג. המשיבים תמכו במסקנתו של בית הדין האזורי, כשהם נסמכים, בין השאר, על ממצאיו ומסקנותיו של בית הדין האזורי.

ד. אין בכוונתנו בערעור זה לשמש כערכאה דיונית שנייה הדנה אחת לאחת בראיות והמסמכים (מאות במספר) שעמדו לנגד עיני בית הדין האזורי, כאשר הגיע למסקנה שהגיע. מדיניות שיפוטית נכונה לא מצדיקה, בדרך כלל, התערבות בממצאים עובדתיים, אותם קבעה הערכאה הדיונית ואשר על בסיסם הגיעה למסקנות שהגיעה. קו מנחה זה מביא אותנו למסקנה, שאין מקום במקרה זה לסטות מהכלל, לפיו ערכאת ערעור לא תתערב, בדרך כלל, בממצאים עובדתיים שקבעה הערכאה הדיונית ובמסקנה המשפטית הבנויה עליהם. הקביעה, לפיה לא הורם נטל ההוכחה לקשר סיבתי בין התפטרות המשיבים לנזק הנטען על ידי החברה, מבוססת על ממצאים עובדתיים. באלה אין אנו מוצאים מקום במקרה זה להתערב, ומכאן שגם במסקנות המבוססות על ממצאים אלה איננו מוצאים מקום להתערב.

ה. יתרה מזו, הן המעביד והן העובד זכאים להפסיק את הקשר ביניהם באופן חד צדדי בחוזה לתקופה בלתי קצובה. הפסקת עבודת העובד על ידי המעביד - קרי פיטורים - היא כשלעצמה לא תהווה, בדרך כלל, הפרת הסכם העבודה, אלא אם כן היא מנוגדת לחוק, להסכם קיבוצי, הסדר קיבוצי, חוזה אישי, או נוהג, או כאשר היא נעשית בחוסר תום לב. הוא הדין בהפסקת הקשר באופן חד צדדי על ידי העובד - קרי התפטרות (דב"ע נה/91-3 ב.ג. פולימרים אגודה שיתופית חקלאית בע"מ - זהבה שטאל פד"ע כח 421, 426). יחסי עובד ומעביד מעצם מהותם אינם "נישואים קתוליים" ודרך המלך איננה, בדרך כלל, לכפות על מי מן הצדדים את המשך קיומם. יחד עם זה בית הדין לא יהסס במקרים מתאימים לאכפם.

ו. פיטורים כשלעצמם, גם אם נעשו כדין, עלולים לעיתים לגרום לעובד נזקים רבים הרבה יותר מהפיצוי שהוא עשוי לקבל כתשלום פיצויי פיטורים סטטוטורים ותמורת הודעה מוקדמת. במקרה כזה לא יהיה זכאי העובד בדרך כלל, לפיצוי גבוה מפיצויי הפיטורים ותמורת ההודעה המוקדמת, שהוא זכאי להם על פי החוק, גם אם נזקיו עקב הפיטורים גדולים הרבה יותר, וכל עוד נעשו הפיטורים כדין.

ז. מעביד המפטר עובד ללא מתן הודעה מוקדמת עובר על חוק הודעה מוקדמת ומפר, למעשה, את הסכם העבודה. תרופתו של העובד במקרה זה תהיה על פי חוק הודעה מוקדמת, רק תשלום תמורת ההודעה המוקדמת. השאלה, האם מעביד המפר את הסכם העבודה רק בכך, שלא נתן לעובד הודעה המוקדמת על פיטוריו, חייב לפצות את העובד ביותר מתמורת ההודעה מוקדמת, גם אם נזקי העובד יהיו גדולים הרבה יותר, כתוצאה מאי מתן ההודעה המוקדמת, נדונה בדב"ע מב/18-3 ג. את ר. אורבך - חיים גלנצר פד"ע יד' 92, 102, 103 בסעיף 18 (להלן - פס"ד גלנצר) ונתנה לכך באותו מקרה תשובה שלילית.

ח. כמובן שכל מקרה יש לבחון לגופו על פי הנסיבות. המחוקק אמד את נזקי העובד שלא קיבל הודעה מוקדמת כדין ככלל רק "בסכום השווה לשכרו הרגיל (של העובד ע.ר.) בעד התקופה שלגביה לא נתנה ההודעה המוקדמת" (סעיף 7(א) לחוק הודעה מוקדמת). דברים אלה נכונים במלואם גם למקרה של התפטרות עובד ללא מתן הודעה מוקדמת למעביד על התפטרותו (ראה פס"ד גלנצר, שם). העובד יהיה חייב במקרה כזה לשלם למעבידו בדרך כלל רק פיצוי בסכום השווה לשכרו הרגיל בעד "התקופה שלגביה לא נתנה ההודעה המוקדמת" ולא יותר (סעיף 7(ב) לחוק הודעה מוקדמת).

ט. במקרה הנוכחי, לא קיים חוק או הסכם המגבילים את מי מהצדדים להפסיק באופן חד צדדי את הקשר ביניהם. למשיבים לא היה בתאריך הרלבנטי הסכם לתקופה קצובה, כך שהם היו זכאים להפסיק את הקשר ביניהם בכל עת, בכפוף למתן הודעה מוקדמת על הפסקת הקשר כדין.

"חטאם" של המשיבים במקרה הנוכחי התבטא רק באי מתן הודעה מוקדמת על התפטרותם כדין. הנזק שנגרם לחברה במקרה זה, גם אם היה קיים, היה קודם כל תוצאה של עצם הפסקת העבודה על ידי המשיבים, שהיא כשלעצמה במקרה הנוכחי לא מהווה הפרת הסכם העבודה. ההפרה באה לידי ביטוי לא בעצם הפסקת העבודה החד צדדית, אלא באי מתן ההודעה המוקדמת כדין על ההפסקה. ניתן לסבור במידה לא מועטה של הגיון, שגם אם היו המשיבים נותנים לחברה הודעה מוקדמת מקסימלית של 30 יום על ההתפטרות, הרי היו נגרמים לחברה נזקים מעצם הפסקת העבודה והצורך לחפש עובדים חלופיים תחתיהם. חיפוש זה לא היה בהכרח מסתיים בשלושים יום בלבד.

י. כשם שמעביד, שאינו נותן לעובד הודעה מוקדמת כדין על פיטוריו, לא יהיה חייב, בדרך כלל, ביותר מתשלום תמורת ההודעה מוקדמת, בהנחה שלא קיימת הפרה נוספת של חוזה העבודה על ידי המעביד, מלבד אי מתן ההודעה המוקדמת לפיטורים, כך גם נכון לסבור, שאין מקום להטיל על עובד בנסיבות דומות, יותר מתשלום תמורת ההודעה המוקדמת (ראה פס"ד גלנצר, שם).

יא. החברה טענה, כי נסיבות ההתפטרות המאורגנת של כל הקבוצה ללא מתן הודעה מוקדמת נגועה בחוסר תום לב, שיש לפצות עליה בהרבה יותר מתמורת ההודעה המוקדמת. לגבי טענה זו יש לומר, כי חוסר תום הלב במקרה זה מתבטא רק באי מתן תמורת ההודעה המוקדמת כדין. זו ההפרה של חוזה העבודה ולא הוכחה הפרה אחרת.

יב. החברה טענה שהנזקים שנגרמו לה עקב אי מתן הודעה מוקדמת על ההתפטרות באו לידי ביטוי באיחור מסירת הפרויקט לדיירים, תפיחת הוצאות המימון כמו: ריבית על הלוואות, ערבויות ביצוע שלא הוחזרו במועד לחברה וגררו חיוב בעמלות, יקור חלק מהעבודות עקב מסירתן לקבלני משנה ופיצוי דיירים על אי מסירת יחידות הדיור במועד. כאמור, בית הדין האזורי קבע שלא השתכנע בטענות אלה של החברה, ולגבי חלק מהנזקים הנטענים קבע שאלה "נזקים רחוקים". כאמור, בעמדה זו של בית הדין האזורי אין אנו מוצאים מקום להתערב. נוסיף רק ונאמר, כי בהתאם לסעיף 10 לחוק החוזים [תרופות בשל הפרת חוזה], התשל"א - 1970 "הנפגע זכאי לפיצויים בעד הנזק שנגרם לו עקב ההפרה ותוצאותיה שהמפר ראה אותה או שהיה עליו לראותה מראש כתוצאה מסתברת של ההפרה". קשה להעלות על הדעת, שהמשיבים יכלו לצפות, שעקב עזיבתם את החברה ללא מתן הודעה מוקדמת, יהיה עליהם לשאת בנזקים של מאות אלפי שקלים, שעל פניהם הם אכן "נזקים רחוקים" (פס"ד גלנצר שם).

יג. גם את ערעור החברה על אי פסיקת פיצוי בגין טענתה לפגיעה במוניטין שלה עקב הפיגורים במסירת הדירות, יש לדחות משום שלא הוכחה. הוא הדין ביחס לתביעה לפיצוי גלובלי ללא הוכחת נזק, שלא היה מקום לקבלה, משום שלא הוכח הקשר הסיבתי בין הנזקים הנטענים למעשי המשיבים.

יד. סיכומם של דברים - ערעור החברה על דחיית תביעתה לנזקים שנגרמו לה עקב מעשי המשיבים נדחה, למעט התביעה לתשלום הודעה מוקדמת על ההתפטרות כמפורט לעיל.

12. תביעות המשיבים 13, 15, 19, 22

א. אין מחלוקת שמשיבים 13, 19, ו-22 לא הגישו תצהירי עדות ראשית וגם לא העידו כלל בחקירה ראשית או נגדית. משיב 15, אומנם הגיש תצהיר עדות ראשית מטעמו, אך לא התייצב לחקירה נגדית על תצהירו.

ב. בית הדין האזורי דחה את בקשת החברה לדחות את תביעת משיבים אלה על הסף בנימוק שמדובר בקבוצת עובדים, שעל פי גרסת החברה עבדו במתכונת העסקה זהה לשאר המשיבים שהגישו תצהירים. בפסיקתו זו נשען בית הדין האזורי על פסיקתו של בית דין זה בע"ע 1127/00 אויאן אורסץ' ואח' - דניה סיבוס בע"מ פד"ע לז', 305 (להלן - פס"ד דניה סיבוס) בו נפסק, כי במקרים נדירים, בהם תובע אינו מתייצב לחקירה נגדית מנימוקים נאותים אין לדחות את התביעה על הסף אלא יש לבחון את התביעה ואת חומר הראיות שמוצג בפני בית הדין ולתת להם את המשקל המתאים.

ג. החברה טענה, כי בית הדין האזורי נתן גושפנקה חוקית לבעל דין הנמנע מלהגיש תצהיר עדות ראשית ללא שום הסבר תירוץ או צידוק, ולמרות זאת תביעתו אינה נמחקת. לטענת החברה, בהתאם לתקנות 44(3) ו-49(ב)(1) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין) התשנ"ב-1991 (להלן - תקנות סדרי הדין) התוצאה של מחדל זה היא מחיקה או דחיית התביעה.

ד. החברה הוסיפה וטענה, כי גם הישענות בית הדין האזורי על פס"ד דניה סיבוס אינה במקומה, משום ששלושה מתוך ארבעת המשיבים דנן, לא רק שלא התייצבו לחקירה נגדית, כשם שהיו העובדות בפס"ד דניה סיבוס, אלא גם לא הגישו תצהירי עדות ראשית כלל, וכתוצאה מכך נגרם לחברה נזק ראייתי, שכן נמנע ממנה לחקור את אותם משיבים ולהפריך את טענותיהם.

ה. המשיבים טענו, כי די בכך שהחברה הודתה בנתונים שהיוו בסיס לחישובי השכר, כדי לפסוק את הסכומים לזכותם.

ו. ראשית מן המקום לציין, כי נתוני ארבעת המשיבים שפרטו לעיל אינם שווים. משיב מס' 22 הוא היחיד מכל המשיבים שהועסק בעבודות תיקון ושיפוץ שונות. מבחינה זו לא ניתן להשוותו לאף אחד מהמשיבים האחרים. תקופת העסקתו בחברה שהייתה שלוש שנים - הייתה שונה מתקופת העסקתם של המשיבים האחרים.

משיבים 13 - ו-19 הועסקו אומנם כטפסנים וברזלנים, אך משיב 19 עבד רק שנתיים וחודש, בעוד שמשיב 13 עבד 6.5 שנים. משיב 15 עבד 3 שנים וחודשיים. אלה נתונים שונים של משך ההעסקה. יתר המשיבים שעבדו כטפסנים וברזלנים חוץ מהמשיבים 13 ו-19 עבדו תקופות שונות משל משיבים 13 ו-19, כך שספק אם אפשר לדלות את כל הנתונים הרלוונטים מתצהירי אחרים לגביהם.

לעניין זה מן הראוי להביא את החלטות הרשם יוחנן כהן שזו לשונן:

"1. ההחלטה שניתנה לגבי התובע 17 נכונה אף לגבי התובעים 13, 15, 19 ו-22.

2. ב"כ התובעים יודיע בתוך 10 ימים, האם מוותר על תביעותיהם של התובעים 13, 17, 19, ו-22, לאור העובדה כי לא הוגשו תצהירי עדות ראשית מטעם תובעים אלה, ואף לאור העובדה, כי התובעים 13, 19, ו-22 אינם נמצאים בארץ.

3. ככל שיבקש ב"כ התובעים לשמוע את עדותו המוקדמת של התובע 17, יגיש בקשה בהתאם ותינתן לב"כ הנתבעים זכות תגובה לעניין זה"

ביום 1.8.05 שלח ב"כ המשיבים לבית הדין הודעה בזו הלשון:

"כב' בית הדין מתבקש להורות, כי עדותם של התובעים 13, 15, ו-22 תשמע על דרך חקירה ראשית במקום הגשת תצהיר עדותם הראשית במועד ההוכחות שיקבע בתיק דנן".

בדיון נוסף שהתקיים בפני השופט סופר ביום 26.9.05 חזר ב"כ המשיבים על התחייבותו להביאם לעדות בדיון ההוכחות. ובהחלטה נכתב במפורש "למען הסר ספק, בישיבה זו ישמעו התובעים אשר לא העידו בעדות מוקדמת, וכן כל עדי הנתבעת". למרות האמור לעיל, המשיבים 22, 19, 13 לא מסרו כלל את עדותם לא בדרך של תצהיר ולא בדרך של עדות ראשית בעל פה כפי שנקבע בדיון המקדמי. המשיב 15 הגיש תצהיר עדות ראשית אך לא נחקר עליו.

ח. עינינו הרואות, שלמרות שלארבעת המשיבים הנ"ל נתנו הזדמנויות מספר להעיד - ותרו אלה בהתנהגותם על הגשת תצהירים, או על השמעת עדות ראשית בעל פה על ידם ללא כל נימוק, ובכך חרצו את דינם למחיקת תביעתם מכח תקנות 44(3) ו-49(ב)(2) לתקנות סדרי הדין (עע 148/08 אשליק יוסף ואח' - מנרב הנדסה ובניין בע"מ לא פורסם, ניתן ביום 8.12.2008).

ט. אכן, יהיה מי שיטען, ויש מחלוקת על כך, כי יהיו מקרים בהם ניתן לדלות מראיות של אחרים תמיכה בגרסתו של מי שאינו ממציא ראיות משל עצמו, אך במקרה הנוכחי קיים הבדל במספר נתונים בין ארבעת המשיבים לבין עצמם ובינם ובין המשיבים האחרים, כך שיש ספק האם ניתן להקיש מכל האחרים לגביהם. אנו סבורים שבנסיבות הקיימות, עם כל ההתחשבות במעמדם של המשיבים כעובדים זרים, לא ניתן לעשות פלסתר את כל ההליך המשפטי ולהתעלם מהתנהגות משיבים אלה אשר ללא הסבר לא הגישו תצהירים מטעמם. אין כל הצדקה למחול למשיבים אלה, על מחדלם באי התייצבותם לעדות בעל פה או הגשת תצהיר. הוא הדין ביחס למשיב 15, אשר לא התייצב לחקירה נגדית. אין מקום בנסיבות אלה לפרוץ את מסגרת סדר הדין ולהותירה ללא גבולות. אשר על כן דין ערעור החברה על אי מחיקה על הסף של תביעת ארבעת משיבים אלה להתקבל.

13. גמול בגין עבודה בשעות נוספות

א. בית הדין האזורי פסק, כי המשיבים זכאים לגמול שעות נוספות. המערערת מעלה טענות למכביר כנגד פסיקה זו. בשל מורכבותו של הנושא, נביא להלן את מרבית הדברים שנאמרו על ידי בית הדין האזורי בנושא זה בלשונו :

"66. בסיכומיהם שינו התובעים את שיטת החישוב, לאחר שהתברר, כי התובעים הועסקו במרבית תקופת העסקתם בקבלנות, היינו שכרם שולם להם בגין כל פרויקט ופרויקט שהתבקשו לבצע במסגרת הסדר העסקה זה, כאשר הצדדים העריכו מראש את סך השעות לביצוע הפרוייקט וחילקו את סך השעות הכולל בין העובדים שהשתתפו בפרויקט ושנרשמו כשעות עבודה בכרטיס העובד של כל עובד ועובד.

התובעים ביססו חישובים על האמור בתלושי השכר שצירפה הנתבעת, לאחר שזו הודתה, כי חישוב השכר בתלושים התבסס על מספר השעות שסוכם עם התובעים במכפלת שיעור שכרם השעתי.

67. התובעים צרפו לסיכומיהם כנספח טבלאות שכונו 'טבלאות הפרשי שכר', בהם פורט אופן החישוב בגין עבודה בשעות נוספות, כדלקמן: ב"כ התובעים חילץ משכר הנטו ששולם לתובעים על פי תלושי השכר, את מספר שעות העבודה (באמצעות חלוקתו בשיעור השכר השעתי לאחר שהומר לשקלים על בסיס שער הדולר הרלוונטי באותה העת). את השעות שחולצו חילק לשעות עבודה רגילות ולשעות עבודה נוספות בשיעור של 125% ו - 150% והכפילם במחיר שעה שחושב על בסיס שכר מינימום ותוספות מכוח ההסכם הקיבוצי הכללי החל בענף הבנייה. אח"כ חישב את סך השכר החודשי בעד השעות הנוספות והפחית ממנו את שכר הברוטו ששולם לתובעים על פי תלושי השכר מידי חודש בחודשו...

73. אין חולק כי התובעים הועסקו על ידי הנתבעת בתחילה באמצעות חוזי עבודה אישיים, על פיהם היו זכאים התובעים לשכר שעתי בשיעור של 3.5$ נטו, ומבלי שינוכו משכר זה ניכויים שונים כולל ניכויים על פי דין (סעיף 5 לחוזי ההעסקה).

תוקפם של החוזים נע בין חצי שנה לשנה וחצי ולא חודש על ידי הצדדים עם סיום תוקפם, אם כי השכר השעתי הועלה ל-4$.

74. מעדויות הצדדים, עולה כי ברוב תקופת העסקתם של התובעים אצל הנתבעת, עבדו בקבלנות ושכרם היה אמור להשתלם להם על פי שעות עבודתם לאחר חלוקה של מכסת שעות העבודה הכוללות שהקצה מנהל הנתבעת לכל פרויקט (כאשר שעות העבודה הכוללות חולקו בין העובדים שעבדו באותו פרויקט). כך למשל התובעים 11, 7, 13 - 24 שהיו טייחים, חולקו לקבוצות בנות 7 עובדים, כשכל קבוצה סיימה מידי חודש בין 10 ל-12 דירות בממוצע וקיבלו שכר בגין 350 - 450 שעות עבודה, בשיעור של 4$ לשעה (סעיף 28 לכתב התביעה המתוקן). לכל אחד מן העובדים היה כרטיס עבודה ובו נרשמו בכל חודש מספר השעות שהוקצו להם בהתאם לעבודתו בפועל. מנהל הנתבעת אישר בעדותו, מתכונת העסקה זו (עמ' 27 לפרוטוקול מיום 27.11.05) וכן העיד בסוגיה זו (עמ' 24 - 25 לפרוטוקול מיום 27.11.05)...

אופן חישוב השכר הראוי בגין שעות נוספות

84. התובעים בתצהיריהם ובעדותם אינם חולקים על הטענה, כי במהלך כל תקופת העסקתם (למעט חודשים יולי 2003 ואילך) קיבלו את השכר עבור שעות העבודה שעבדו בפועל בין בתקופה ששכרם נקבע לפי שעות עבודה ובין בתקופה שקיבלו שכר קבלני (סעיף 21 לתצהיר התובע 3). יצויין, כי ככלל סעיף זה חוזר ברוב רובם של תצהירי התובעים.

85. אולם, לטענתם, לא היו מודעים לעובדה, כי היו זכאים לקבלת גמול עבודה בשעות נוספות ועובדה זו נאמרה להם בעקבות יעוץ משפטי שקיבלו (סעיף 43ב' לתצהירו של התובע 3). כך אף הצהירו רוב רובם של התובעים הנוספים.

86. הוכח בפני, ועל כך למעשה אין מחלוקת בין הצדדים, כי גם אם תתקבל טענת הנתבעת, כי לתובעים שולמו שעות נוספות, הרי שעות אלה שולמו להם בתעריף של שכר שעתי רגיל ולא שכר בגין שעה נוספת (ההדגשות הוספו – ע.ר.).

87. לגרסת הנתבעת התובעים אינם זכאים לגמול בגין עבודה בשעות נוספות או להפרשי שכר בגין גמול זה שתבעו בתביעתם, שכן לא עבדו בפועל שעות נוספות ובתקופה בה עבדו בשכר קבלני, שיעור השכר השעתי היה שיעור גלובלי שכלל בחובו את כל התוספות המתחייבות על פי דין (סעיף 35 ו-58 לכתב ההגנה המתוקן).

88. אין חולק, כי לתובעים שולמה משכורתם במזומן על פי מספר השעות המוסכמות שפורטו בכרטיסי הנוכחות של כל עובד ועובד באותו חודש. על כך אף הנתבעת אינה חולקת (ההדגשה הוספה ע.ר.).

89. במקביל, מודה הנתבעת באמצעות מנהל החשבונות, הרצל חדידי, כי תלושי שכר של התובעים לכל תקופת עבודתם היו בעלי מבנה קבוע שכלל: שכר יסוד בשיעור שכר המינימום או מעט יותר ובסך של 3,250 ש"ח או 3,500 ש"ח. בנוסף צוין בתלוש, כי התובעים זוכו בתוספות נוספות: ביטוח רפואי, ביגוד, הבראה, ימי חופש, דמי אש"ל וימי היעדרות, בדרך כלל כערך שלילי.

92. הנתבעת אף אישרה בסיכום טענותיה את אופן חישוב השכר שנערך לתובעים וציינה מפורשות, כי לאחר חישוב הסכומים שהגיעו לכל עובד, הוכנו להם תלושי שכר כשבשלב הראשון הייתה מוזנת הקטגוריה של שכר יסוד בגובה שכר המינימום הקבוע בדין, (כעבור 186 שעות), אח"כ היו מוזנים תשלומים אחרים כגון הבראה, ביגוד, אש"ל, אי היעדרות וכו'. את יתרת שכרו של העובד, על פי שעות עבודתו באותו חודש, אם היו כאלה, ציינה הנתבעת בתלוש השכר תחת קטגוריה של "שכר נוסף גלובלי" (סעיף 43 לסיכומי הנתבעת).

93. משכך, יש לדחות את טענת הנתבעת, כי התובעים לא היו זכאים לגמול עבור שעות נוספות, מהטעם כי עבדו בקבלנות על פי בחירתם והתמורה בעד עבודתם תומחרה לפי משימה ולא לפי שעות עבודה בפועל. העובדה שהתובעים עבדו בקבלנות, אינה שוללת מהם את זכאותם לקבלת גמול בגין עבודה בשעות נוספת, עבור כל השעות שעבדו מעבר ל-186 שעות, כגרסת הנתבעת בתלושי השכר ש"בנתה". כמו כן, התובעים בהסכמתם לעבוד במסגרת עבודה קבלנית לא ויתרו על זכאותם לקבלת גמול בגין עבודה בשעות נוספות. גם טענת מנהל הנתבעת, כי שכרם השעתי בתקופה זו היה שכר שעתי גלובלי - לא הוכחה ויש לדחותה. לא הוכח שכך הוסכם עם התובעים ולמותר לציין טענה זו עומדת בניגוד לחוק הגנת השכר.

94. גם טענת הנתבעת, כי בעבודה קבלנית זכו העובדים לקבל שכר גבוה יותר, שכן אישרו כך בעדותם (עדות תובע 17 בעמ' 9 לפרוטוקול מיום 27.11.05) יש לדחות, שכן טענה זו לא הוכחה ואין להסיקה מהעדות הנ"ל.

התובעים העידו, כי עבדו לא פחות מ-250 שעות בחודש וטענת הנתבעת, כי על פי גרסת התובעים בגין שעות אלה קיבלו שכר של 350 - 500 שעות בחודש, לא הוכחה. הנתבעת לא המציאה חישובים מטעמה ולא אמתה גירסתה בכרטיסי נוכחות של התובעים.

95. כל שניתן להסיק מעדותו של הרצל דידי, כי לצורך חישוב שכרו הכולל של כל תובע ותובע נלקחו בחשבון כלל שעות עבודתו באותו חודש על פי כרטיסי הנוכחות. כן ניתן להסיק מעדותו, כי חלק משעות העבודה (לאחר שזיכה את התובע בשכר יסוד עבור 186 שעות) "תורגמו" ועובדו להטבות שפורטו בתלושי השכר ויתרת השכר, על פי שעות עבודתו של אותו עובד באותו חודש, אם היו כאלה, ציינה הנתבעת תחת קטיגוריה של "שכר נוסף גלובלי".

96. מסקנתנו זו מובילה למסקנה הנגזרת, כי כל התוספות וההטבות שפורטו בתלושי השכר,אין לראותם כהטבות ששולמו בפועל לתובעים בנוסף לשכרם בגין שעות עבודתם, כפי שהתחייבה הנתבעת אלא תשלום הטבות "ערטילאיות" בלבד שהומרו על חשבון שעות עבודת התובעים.

97. שיטת חישוב זו, מובילה למסקנה, כי אין מנוס מלקבוע כי תלושי השכר שהונפקו לתובעים אינם משקפים את שיעור השכר שהיו זכאים לו על פי שעות עבודתם. מעדויות הנתבעת עצמה, עולה כי השכר ששולם לתובעים היה שכר בגין מספר שעות העבודה המוסכמות בין הצדדים עבור כל חודש וחודש בלבד, אשר חלקו עטה באופן מחוכם "לבוש" של זכויות אחרות, כדוגמת דמי הבראה, ביגוד, אש"ל ועוד. ולבסוף אם עדיין נותרו שעות נוספות במכסת השעות שהוקצו לכל עובד, נכנסו אלה על תלוש השכר תחת קטגורית שכר חדשה שכונתה "שכר נוסף גלובלי".

98. בנסיבות אלה, שיטת חישוב התובעים ושיטת חילוץ שעות העבודה משיעור השכר נטו בתלושי השכר, מקובלת עלי ואף סבירה והגיונית לאור הודעת הנתבעת, כי שיעור השכר הכולל של התובעים טרם "בניית התלוש" שתוארה לעיל, היתה פונקציה של מספר שעות העבודה X שכרם השעתי.

102. משכך, ולאחר שקבענו את אופן מתכונת העסקת התובעים ושכרם השעתי הקובע, כשבפנינו הודעת הנתבעת לפיה השכר ששולם לתובעים בהתאם לתלושי השכר, שיקף את השעות שסוכמו עמם, ולאור העובדה כי הוכח כי התובעים אכן עבדו מידי יום שעות נוספות כששיעור שכרם בגין שעות אלה היה בשיעור שכר שעה רגילה, הרי שזכאים התובעים לגמול בגין שעות אלה (ההדגשה הוספה ע.ר.).

103. זאת ועוד, העובדה, כי התובעים עבדו שעות נוספות עולה גם ממבנה תלושי השכר עליו העיד מר חדידי, היינו, טענתו, כי מעבר ל-186 שעות שולם לתובעים (לאחר המרת חלק מהשעות להטבות שפורטו בתלוש), שכר נוסף גלובלי בגין יתרת השעות. שעות אלה למעשה הן שעות נוספות".

ב. הטענה המרכזית של המערערת בנושא זה היא, כי לפי פסיקת בית הדין האזורי עבדו המשיבים בשכר קבלני. משכורתם שולמה במזומן על פי מספר השעות המוסכמות שפורטו בכרטיס הנוכחות. שעות מוסכמות אלה אינן השעות אותן עבדו המשיבים בפועל, אלא השעות שהוסכם כי ישולמו למשיבים עבור "יחידת יצור". כך, לדוגמא אם ליציקת גג נקבעה מכסה קצובה של כ-60 שעות עבודה, אין פירושו של דבר שאכן עבדו המשיבים ביציקת הגג 60 שעות, אלא אפשר שעבדו ביציקתו מספר שעות קטן יותר. שהרי ה"שעות הקבלניות" לא בטאו את שעות העבודה בפועל שעבדו, אלא את שעות העבודה כפי שנקצבו ליציקת הגג. יוצא איפוא, שהמשיבים קבלו שכר גבוה מהשכר שהיו זכאים לו עבור מספר שעות העבודה בפועל.

ג. לטענת המערערת, שיטת המשיבים המבקשת לחלץ שעות עבודה בפועל מהשכר הקבלני של המשיבים אינה הגיונית, משום שהתוצאה של שיטת "חילוץ" זו מביאה לעיתים למספר אסטרונומי של 400 שעות עבודה בפועל בחודש ויותר, כלומר, לעבודה של 16 שעות ויותר ביום. תוצאה שהיא בלתי הגיונית.

ד. עוד טענה המערערת, כי בשיטת עבודה קבלנית אין פוסקים גמול שעות נוספות, משום שבשיטה זו אין הקפדה על רישום שעות העבודה בפועל; כי המשיבים מנועים מלתבוע גמול שעות נוספות, בה בשעה שכבשו את דרישתם זו במהלך כל תקופת עבודתם; כי נפלו טעויות חישוב רבות בחישוב המשיבים, שבאו לידי ביטוי בתקופת עבודתם הראשונה, בה תומחר על ידם תעריף שעה בסך של 3 דולרים במקום 3.5 דולרים, נתון המגדיל את מספר השעות הנוספות על פי "שיטת החילוץ", המבוססת על חלוקת השכר החודשי בתעריף השעתי; כי שולם גמול שעות נוספות גם עבור תקופת חופשה בחו"ל.

ה. המערערת הציעה בסיכומיה בבית דין זה חישוב חילופי, לפיו המשיבים קבלו תשלום ביתר בסכומים ניכרים.

ו. פסיקת הדין בשאלה זו של גמול שעות נוספות צריכה להביא בחשבון את הנתונים הבאים:

1. המערערת לא ניהלה פנקס שעות עבודה כהוראת סעיף 25 לחוק שעות עבודה ומנוחה התשי"א-1951 (להלן - חוק שעות עבודה ומנוחה או החוק) ותקנה 5 לתקנות שעות עבודה ומנוחה תשט"ו-1955 (להלן - התקנות).

2. כרטיסי הנוכחות, למעט שניים נעלמו או הושמדו על ידי המערערת ואינם יכולים לשמש ראיה לכמות השעות שעבדו המשיבים מדי יום ביומו.

3. על פי חומר הראיות במרבית התקופה עבדו המשיבים בקבלנות. בשיטה זו לא נמנו שעות העבודה בפועל של המשיבים, אלא שעות העבודה שנקבעו עבור כל פרויקט ופרויקט. שעות אלה נרשמו בכרטיסי הנוכחות, אך אין הן מוכיחות את שעות עבודתם בפועל של המשיבים, אלא את מכסת השעות שנקבעה לכל פרויקט.

4. בעבודה בקבלנות מכסת השעות שבוצעה בפועל הייתה לעיתים קטנה ממכסת השעות שנקבעה לפרויקט, בשל התמריץ לסיים את העבודה מהר יותר ולהשתכר עבור פחות שעות שכר גבוה יותר.

5. המשיבים טענו בתצהיריהם למתכונת שעות קבועה הכוללת שעות נוספות. המערערת טענה, כי המשיבים לא עבדו כלל שעות נוספות, למעט במקרים חריגים.

6. המשיבים הודו, כי קבלו תשלום עבור מלוא השעות שעבדו, אך לא קבלו את התוספת עבור השעות הנוספות.

ז. המסקנה הראשונה שעולה מן הנתונים שפרטנו היא שתוצאת חלוקת המשכורת החודשית נטו בתעריף השכר השעתי, אפשר שתשקף את מכסת השעות החודשיות, אך לא את מכסת השעות שבוצעה בפועל על ידי המשיבים באותו חודש. לגבי התקופה בה עבדו המשיבים בקבלנות, היא תשקף את מכסת השעות, כפי שתוקצבה לגבי הפרויקט שבוצע באותו חודש על ידי המשיבים, אך כאמור לאו דווקא את שעות העבודה שנעבדו בפועל. מספר שעות אלה עשוי להיות גבוה בהרבה מהשעות העבודה בפועל. שיטת "חילוץ" השעות כפי שנקטו בה המשיבים ואשר אומצה על ידי בית הדין האזורי, לא משקפת את שעות העבודה שבוצעו בפועל, וגם אינה מאפשרת לדעת מהן שעות העבודה שבוצעו מדי יום ביומו. המכסה המתקבלת מ"שיטת החילוץ" היא תמיד חודשית ולא יומית או שבועית, כפי שמחייב חוק שעות עבודה ומנוחה. החישוב היומי מבוסס על הנחות ולא על ממצא מדויק.

ח. מאידך, הצהירו המשיבים, כי עבדו מדי יום ביומו במתכונת קבועה בימים א - ה' החל משעה 6:30 ועד לשעה 18:30 וביום שישי מ-6:00 עד 14:00. במהלך שלושת חודשי החורף סיימו המשיבים עבודתם בשעה 17:00. המשיבים ציינו, כי קבלו מדי יום הפסקה בת חצי שעה.

ט. המערערת טענה, כי המשיבים לא עבדו שעות נוספות כלל, וכי בעת עבודתם בקבלנות תוגמלו בשעות רבות מעל ומעבר לשעות עבודתם בפועל. כמו כן טענה המערערת, כי המשיבים קבלו הפסקה בת שעה אחת בכל יום.

י. במקרה הנוכחי, עומדת בעוכריה של המערערת העובדה שלא ניהלה פנקס שעות עבודה, ולכן השמיטה מידה את הכלי לסתור את טיעוני המשיבים. ידה בנושא היא על התחתונה, משום שלא השכילה להרים את הנטל לסתור את מתכונת העבודה שהצהירו עליה המשיבים, ולכן מבחינה משפטית מתכונת זו הוכחה.

יא. עבודה בקבלנות היא כשלעצמה לא שוללת תשלום גמול שעות נוספות ככל שמוכחת שנעשתה מעבר ליום העבודה הרגיל (סעיף 16(א) לחוק שעות עבודה ומנוחה). במקרה הנוכחי בהעדר ניהול פנקס שעות על ידי המערערת, לא ניתן לדעת, מהן השעות בפועל שעבדו המשיבים כשעבדו בקבלנות. נתון זה פועל לרעת המערערת.

יב. כפי שעולה מחומר הראיות קבלו המשיבים את שכרם עבור שעות עבודתם, אלא שלא קבלו את גמול השעות הנוספות. (סעיפים 84 - 86 לפסה"ד של בית הדין האזורי) בנסיבות אלה היו זכאים המשיבים רק לתוספת של גמול השעות הנוספות בשיעורים של 25% או 50% ללא השכר הרגיל (100%) אותו על פי חומר הראיות קבלו. במאמר מוסגר נציין, כי גם בחישוביהם לקחו המשיבים בחשבון, כי קיבלו שכר מלא עבור כל שעות עבודתם למעט התוספת עבור גמול השעות הנוספות, ואף ניכו בחישוביהם סכומים אלה.

יג. לסיכום מכסת השעות הנוספות תחושב על פי מתכונת העבודה הבאה:

ימים א - ה מ-6:30 - 18:30 וביום ומ-6:00 - 14:00. בשלושת חודשי החורף יערך החישוב עד השעה 17:00. ממכסה זו תנוכה מחצית השעה בכל יום עבודה בגין הפסקה כגרסת המשיבים שלא נסתרה על ידי פנקס שעות העבודה שלא קיים. בכל מקרה בו תהייה מכסת השעות שנקבעה על ידי בית הדין האזורי קטנה מחישוב מתכונת השעות הקבועה הנ"ל, יערך חישוב גמול השעות הנוספות על פי המכסה שנקבעה על ידי בית הדין האזורי המבוססת על תביעת המשיבים. במילים אחרות : המכסה הקטנה משני החישובים היא זו שתקבע את הבסיס לחישוב גמול השעות הנוספות.

עבור מכסת שעות נוספות אלה תשולם למשיבים רק תוספת גמול שעות נוספות בשיעור 25% או 50% הכל לפי העניין, אך לא את מחיר שעה של 100% שכבר שולם.

לסכומים אלה יתווספו הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מן המועד הקבוע לתשלום השכר מדי חודש בחודשו ועד התשלום המלא בפועל.

מובהר בזה, כי לא ישולם גמול שעות נוספות עבור אותה תקופה שעל פי רישום ביקורת הגבולות מי מהמשיבים לא שהה בארץ.

נציין, כי לא מצאנו מקום להתייחס לחישוב החילופי של המערערת שהוגש רק בסיכומיה בבית דין זה.

יד. אשר על כן ערעור המערערת לעניין גמול השעות הנוספות מתקבל באופן חלקי כמפורט לעיל. המערערת תערוך את החישוב בהתאם לנפסק בנושא זה בפסק דין זה תוך 30 יום ממועד מתן פסק דין זה, ותשלם למשיבים את המגיע להם בהתאם לאמור לעיל ככל שלא שולם להם. אם תיפול מחלוקת בין הצדדים ביחס לחישוב זה, יפנו הצדדים בנושא זה לבית הדין האזורי.

14. תוספת 2000

א. בית הדין האזורי קבע, כי על פי הוראות ההסכם הקיבוצי, תוספת 2000 תשולם לעובדים גם אם ניתנה להם כלכלה בעין. על בסיס זה קבע בית הדין האזורי, כי המשיבים זכאים לתוספת 2000.

ב. המערערת טענה, כי בהתאם להסכם עם המשיבים השכר הקבלני כולל את כל התוספות, לרבות אלה המגיעות להם על פי ההסכם הקיבוצי כולל תוספת 2000. גם טבלת השכר שבהסכם הקיבוצי כוללת תוספות שונות, לרבות תוספת 2000.

ג. המשיבים טוענים, כי על פי סעיף 3(ב) לחוק שכר מינימום, אין מביאים בחשבון תוספת כמו תוספת כלכלה.

ד. בית דין זה פסק לאחרונה, כי תוספת 2000 היא אכן חלק מטבלאות השכר שבהסכם הקיבוצי, ואין לשלם אותה בנפרד פעם נוספת (ס"ק 18/08 התאחדות הקבלנים והבונים בישראל בע"מ - הסתדרות העובדים הכללית החדשה ואח' דינים בית הדין הארצי לעבודה 2009 (110) 580) להלן - פס"ד התאחדות הקבלנים). ערעור המערערת בנושא זה מתקבל ופסיקת בית הדין האזורי המחייבת את המערערת לשלם את תוספת 2000 - מתבטלת. נעיר, כי פסיקה זו מבוססת על כך שהחברה נהגה בהתאם להסכם הקיבוצי בעניין זה, דהיינו כי תוספת זו נכללה אכן בטבלאות השכר של עובדי החברה.

15. דמי הבראה

א. בית הדין האזורי פסק, כי המשיבים זכאים לדמי הבראה, ואין לקזז מהם את תשלום כרטיסי הטיסה או הויזות שנטען ששולמו על ידי המערערת עבורם. בית הדין האזורי נימק את פסיקתו זו בכך, שעל המערערת לא הוטלה חובה לשאת בתשלומי כרטיסי הטיסה או הויזות, ומכל מקום תשלומים אלה נוכו משכרם של המשיבים. בית הדין האזורי דחה את טענת המערערת, כי על פי תלושי השכר קבלו המשיבים דמי הבראה בנימוק שתלושים אלה לא משקפים באמת את הזכויות ששולמו למשיבים.

ב. המערערת ערערה על ממצאים עובדתיים אלה, אלא שכלל נקוט בידינו, שערכאת ערעור אינה נוהגת להתערב בדרך כלל בממצאים עובדתיים, שקבעה הערכאה הדיונית, ואיננו מוצאים מקום לחרוג במקרה זה מכלל זה.

ערעור המערערת בנושא זה נדחה.

16. דמי חגים

א. בית הדין האזורי קבע, כי המשיבים לא עבדו בימי חג יהודיים (מוסכמה מס' 12), וכי ימים אלה לא נכללו בחישוב שכר עבודתם של המשיבים. עוד קבע בית הדין האזורי, כי בדיון המוקדם הוסכם, כי המשיבים זכאים לדמי חגים בגין 9 ימים בשנה. על בסיס זה ערך בית הדין האזורי את חישוב דמי החגים שזכאים להם המשיבים.

ב. המערערת טענה בנושא זה, כי המשיבים קבלו שכר על בסיס חודשי של משרה מלאה בת 186 שעות, ולכן אינם זכאים לדמי חגים. בית הדין האזורי שגה, כאשר פסק דמי חגים לאחר סיום יחסי העבודה. בית הדין האזורי גם שגה שהתעלם מחגים שחלים בשבתות או בחופשות.

ג. המשיבים טענו, כי חישוב שכרם היה על בסיס שעתי, וכי בימי חג ושבת לא עבדו, ולכן לא נרשמו לזכותם שעות עבודה בימים אלה. עוד טענו המשיבים, כי הטענות שמעלה המערערת לא נטענו על ידה בבית הדין האזורי.

ד. פסיקתנו בנושא זה מתבססת על כך, שבית הדין האזורי קבע כממצא עובדתי, כי המשיבים לא עבדו בימי חג יהודיים, וכי ימים אלה לא נכללו בשכר עבודתם אשר חושב על בסיס שעתי ולא על בסיס חודשי.

ה. בהקשר זה יש לציין, כי מכיוון שהמערערת לא ניהלה פנקס שעות עבודה לא ניתן היה לברר, האם נזקפו לזכות המשיבים שעות עבודה גם בימי חג. צדק איפוא בית הדין האזורי, שפסק לזכות המשיבים דמי חגים מכוח ההסכם הקיבוצי. הטענה שימי חג אלה נפלו בשבתות ובימי חגים, ראוי היה לה להתברר כטענה עובדתית בבית הדין האזורי, אך היא לא התבררה. יחד עם זה, מאחר ונתון זה ניתן לדלות בקלות מלוח השנה, ינוכו מדמי החגים שנפסקו לזכות המשיבים, אותם ימי חגים שחלו בשבתות.

ו. טענת המערערת, כי תשלום דמי חגים מהווה תנאי נלווה שאין לפסוק אותו לאחר סיום העבודה - דינה להידחות. דמי חגים אינם בגדר תנאים נלווים, אלא שכר שמשולם לעובדים שמשכורתם אינה מחושבת על בסיס חודשי אלא על בסיס של שעה או יום, ואשר להבדיל מהעובדים החודשיים אינם מקבלים שכר עבור ימי חגים בהם אינם עובדים. דמי החגים באים להשוות חסר זה של העובדים היומיים והשעתיים לעומת העובדים החודשיים.

סיכומם של דברים - ערעור המערערת בנושא זה נדחה, למעט ניכוי דמי חגים שחלו בשבתות.

17. תוכנית החיסכון

א. סעיף 7.8 לפרק י"ג להסכם הקיבוצי מוציא את העובדים הזרים מתחולת ההסדר הפנסיוני, אך קובע הסדר חילופי, לפיו יערוך המעביד לעובדיו תוכנית חיסכון ויפריש 4% משכרו של העובד לתוכנית זו.

ב. בית הדין האזורי קבע, כי המשיבים לא צרפו כל טבלה בדבר אופן החישוב ושיעורם של הסכומים, אך חרף זאת חייב את המערערת לשלם למשיבים פיצוי בשיעור 4% "מהסכומים שפורטו בטבלאות השגויות מיום 23.4.07".

ג. המערערת טענה, כי סעד זה שנפסק לזכות המשיבים, לא נתבע כלל על ידם בכתב התביעה, בסיס החישוב, כפי שקבע בית הדין האזורי היה שגוי, וכי הוראה זו בהסכם הקיבוצי סוכלה, בשל כך שהקרן אשר אליה היו צריכים להעביר את הכספים לא הוקמה.

ד. המשיבים השיבו על טענה זו, כי תבעו הפרשות לקרן פנסיה הכוללת מרכיב חיסכון, אך המערערת לא הפרישה לקרן חסכון, כפי שהייתה חייבת לעשות ואם הדבר היה בלתי אפשרי, יש לשלם את אותה הפרשה לידי העובדים ישירות.

ה. בית הדין האזורי ציין, כי המשיבים לא צרפו טבלאות המפרטות את אופן החישוב ושיעורם של הסכומים, ולכן פסק שהפיצוי בשיעור 4% יחושב על בסיס "הטבלאות השגויות" מיום 23.4.07. בית הדין האזורי ביקש למנוע דחיית תביעת המשיבים בנושא זה בגלל מחדלם. אנו סבורים, כי אל לבית הדין להיות פרקליטם של מתדיינים מיוצגים ולתקן מחדלים שעשו הם או באי כוחם. משסכומים אלה לא נתבעו, לא פורטו, ולא כומתו כדין, היה מקום לדחות את התביעה בנושא זה. ערעור המערערת לגבי נושא זה מתקבל. לאור תוצאה זו, איני מוצא נחיצות לדון בשאלה העקרונית המתעוררת בנושא זה, והיא תמצא מענה בבוא העת.

18. תביעת משיב מס' 23

תביעת המשיב מס' 23 התקבלה בחלקה, לרבות התביעה לגבי משך תקופת ההעסקה. בית הדין האזורי קבע, כי נטל ההוכחה בעניין משך תקופת העבודה מוטל על המשיב 23, והוא עמד בנטל זה. בית הדין האזורי קבע בנושא זה, כי בתביעתו ובסיכומיו טען המשיב 23 שהחל לעבוד אצל המערערת בתאריך 6.7.1996 סמוך למועד הגעתו לארץ בתאריך 4.6.1996 ואילו המערערת טענה, כי החל את עבודתו בתאריך 1.9.1997, תוך הסתמכות על תלושי השכר. בית הדין האזורי קבע שגרסת המשיב 23 עדיפה על גרסת המערערת. מן הסתם, לא יחס בית הדין האזורי אמינות יתר לתלושי השכר, בהם נבנה הרכב השכר בצורה שאינה משקפת בדיוק את המציאות העובדתית. איננו מוצאים כל סיבה להתערב בממצאים אלה של בית הדין האזורי התואמים את העובדות וההיגיון הישר.

19. תביעת המשיב מס' 17

המערערת משיגה על קבלת תביעתו של המשיב מס' 17, על אף שלטענתה ביצע את העבודה נשוא המחלוקת כעבודה פרטית עבור מנהל המערערת ולא עבור המערערת עצמה. בדחותו את טענות המערערת בעניין זה אמר בית הדין האזורי, בין השאר, דברים אלה:

"טענה זו טוב היה לולא נטענה... וחזקה היא, כי עובד הנשלח לעבודה מטעם נציגה המוסמך של מעבידתו בשעות העבודה, מבצעה עבור מעסיקתו וכחלק מיום עבודתו הרגיל...".

אנו מצטרפים לדברים אלה ללא סייג. ערעור המערערת בנושא זה נדחה.

20. טענת קיזוז

א. המערערת בקשה לקזז סכומים שונים ששלמה עבור המשיבים כמו: ביטוח רפואי, הוצאות מגורים וכיו"ב שלטענתה לא חבה בתשלומם.

בית הדין האזורי דחה תביעה זו, הן משום שלא כומתה והן משום שהמערערת לא בקשה לקזז סכומים אלה כל תקופת עבודתם של המשיבים. בהתנהגותה זו יצרה המערערת מצג, לפיו זכאים המשיבים לתשלומים אלה כדין.

ב. אנו סבורים, שעצם העובדה, שסכומים אלה שולמו על ידי המערערת למשיבים במשך כל תקופת עבודתם, מבלי שהמערערת בקשה לקזזם, מלמדת שאכן סכומים אלה הוענקו למשיבים ללא כל תנאי ויצרו את הזכות לקבלתם מכוח התנהגות.

הערעור שכנגד

21. הכללת רכיבים נוספים במשכורת הקובעת לצורך חישוב פיצויי פיטורים וגמול שעות נוספות

א. המשיבים טוענים, כי יש לכלול במשכורת הקובעת לשם חישוב פיצויי פיטורים וגמול עבודה בשעות נוספות גם את הרכיבים תמריץ אי היעדרות, תוספת כלכלה ותוספת משפחה.

בית הדין האזורי דחה את תביעתם זו בנימוק שלגבי רכיבים אלה נקבע בהסכם הקיבוצי, כי אין להביאם בחשבון לצורך חישוב פיצויי פיטורים וגמול שעות נוספות, וכי חלק מרכיבים אלה לא הוכח.

המשיבים טענו, כי הוראות ההסכם הקיבוצי אינן יכולות לגרוע מהוראות סעיף 18 לחוק שעות עבודה ומנוחה שעל פיו במשכורת הקובעת לצורך חישוב גמול השעות הנוספות יש לכלול את כל התוספות.

ב. ערעור זה יש לדחות. על פי פסיקתו של בית דין זה בס"ק 18/08 (פסק דין התאחדות הקבלנים). לגבי עובדים כמשיבים נכלל הרכיב תמריץ אי היעדרות בטבלאות השכר, והוא הדין מן הסתם, גם בתוספת המשפחה. יצוין, כי התביעה ביחס לתוספת משפחה עלתה רק בערעור שכנגד, ואין מקום לדון בה כלל. משנכלל תמריץ אי ההיעדרות בטבלאות השכר, אין להכלילו פעמיים. ביחס לדמי כלכלה - אלה הם בגדר החזר הוצאות, שאין להביאם בחשבון המשכורת הקובעת לצורך חישוב גמול השעות הנוספות. לגבי פיצויי פיטורים, אלה לא נפסקו על ידנו וממילא אין רלבנטיות לערעור זה לגביהם.

22 הזכאות לדמי כלכלה

א. בית הדין האזורי קבע, כי המשיבים לא השכילו להוכיח את זכאותם לרכיב זה שכן הוכח, כי לפחות לגבי חלק מתקופת העסקתם, השתתפה החברה בהוצאות כלכלתם והעמידה לרשותם טבח.

ב. המשיבים חלקו על ממצאים עובדתיים אלה וטענו כי נשאו בשכרו של אחד משני הטבחים ובחלק מהתקופה נשאו בשכר שניהם.

החברה השיבה על טיעון זה של המשיבים, כי מדובר בזכות נלווית; מתן כלכלה בפועל ניתנת רק לעובדים הלנים מחוץ לביתם, ואילו המשיבים שבו לביתם מדי יום למגוריהם הקבועים; בית הדין האזורי קבע כממצא עובדתי, כי החברה נשאו בהוצאות כלכלתם, ואל לערכאת הערעור להתערב בממצאים עובדתיים אלה.

ג. איננו מוצאים מקום להתערב בממצאים העובדתיים שקבע בית הדין האזורי בעניין זה, הן משום שאין דרכה של ערכאת הערעור להתערב, בדרך כלל, בממצאים אלה, והן מהטעמים שטענה החברה. הערעור בנושא זה נדחה.

23. חישובי המשיבים

המשיבים חלקו על קביעות בית הדין האזורי ביחס לחישוביהם לרבות הקביעה ביחס לערכים השליליים, הפרשי הצמדה וכו'. הנתונים ששמשו את בית הדין האזורי בפסיקתו סופקו על ידי המשיבים, ואין למשיבים אלא להלין על עצמם אם ספקו נתונים שגויים. איננו סבורים שזה המקרה לשנות את הנתונים בהליך של ערעור.

24. דחיית תביעת המשיב 24

בית הדין האזורי קבע, כי בתלושי השכר החל מינואר 2001 ועד דצמבר 2003 עמד שכרו של משיב זה על 0. על אף האמור, תבע שכר בשיעור מלא עבור חודשים אלה. בית הדין האזורי פסק, כי המשיב 24 לא פרט ולא הסביר את חישובו זה. יתר על כן משיב זה מעולם לא טען, ששכרו לא שולם בגין תקופה זו והדבר אף לא בא לידי ביטוי בחישובים לגבי יתר הזכויות שתבע כמו בטבלת השכר המולן שתבעו יתר המשיבים. איננו מוצאים מקום להתערב בפסיקה זו של בית הדין האזורי המנמקת באופן הגיוני את דחיית התביעה בנושא זה. הערעור נדחה.

25. דחיית תביעת משיב מס' 23

המשיבים קובלים על כך שבית הדין האזורי לא התיר למשיב מס' 23 לתקן את כתב תביעתו או לחילופין לפצל סעדים. בית הדין האזורי קבע ממצאים עובדתיים בנושא זה, ואין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בממצאים אלה בנסיבות אלה.

26. ערעור שכנגד בנושאים נוספים.

הערעור שכנגד בנושאים האחרים זוכה להתייחסות בפסיקתנו הנוגעת לערעור החברה. בנושאים אלה התקבל ערעורה של החברה ועקב כך ברור שדין ערעור המשיבים לגבי נושאים אלה להידחות.

27. סוף דבר

א. ערעור החברה בעניינים הבאים מתקבל : תמורת הודעה מוקדמת, מחיקת התביעה על הסף כנגד המשיבים 13, 15, 19, 22, פיצויי פיטורים, תשלום תוספת 2000, זכאות להפרשות בגין תוכנית החיסכון.

ב. ערעור החברה בעניינים הבאים מתקבל באופן חלקי: תשלום שעות נוספות, דמי חגים.

ג. ביתר העניינים נדחה ערעור החברה, כמו כן נדחה הערעור שכנגד.

ד. בנסיבות העניין - אנו פוסקים שכל צד ישא בהוצאותיו בערעור ובערעור שכנגד. מאידך לאור התוצאה אליה הגענו בערעורים אלה, יש מקום להקטין את שכר הטרחה שנפסק לזכות המשיבים בבית הדין האזורי ולהעמידו על סך של 35,000 ש"ח בלבד.

ה. ככל ששילמה החברה למשיבים כולם או חלקם, סכומים העולים על הנפסק בפסק דין זה ישיבו המשיבים את הסכומים ששולמו להם ביתר בצירוף הפרשי הצמדה וריבית החל ממועד תשלומם למשיבים ועד מועד ההשבה בפועל.

ניתן היום, י"ב שבט, תש"ע (27 ינואר 2010) בהעדר הצדדים.

השופטת רונית רוזנפלד

השופטת נילי ארד

השופט עמירם רבינוביץ

נציג מעבידים מר רפאל פרבר

נציג עובדים מר שלום חבשוש