1

 

 

בית הדין הארצי לעבודה

עע 000259/06

 

 

 

 

 

המערער

רפי רותם

 

-

המשיבה

מדינת ישראל – משרד האוצר

 

 

בפני: השופט עמירם רבינוביץ, השופט יגאל פליטמן, השופטת נילי ארד , 

            נציג עובדים מר יוסף קרא, נציג מעבידים מר אבי ברק

 
ב"כ המערער: עו"ד מנחם רובינשטיין

ב"כ המשיב: עו"ד איריס גלילי- יולזרי

 

פסק דין

השופטת נילי ארד

 

1.         האם פעלה המדינה כדין בהחלטתה להעביר את המערער מתפקידו במחלקת חקירות בתל אביב-יפו ברשות המיסים לעבודה ביחידת הפירוקים של המדינה. זו השאלה לה נדרשים אנו בערעור זה.

 

הרקע העובדתי

2.           מחלקת החקירות של רשות המיסים היא המחלקה הגדולה ביותר בארץ בתחום החקירות והמודיעין, מונה כ- 60 עובדים ותפקידה לאכוף חוקים מתחום המיסוי ומניעת  הברחות טובין והעלמות מס ומע"מ.

מאז שנת 1984 עבד המערער במחלקת החקירות באזור תל אביב (להלן גם: המחלקה), בתפקידי חקירות ומודיעין. במסגרת זו, הועסק כרכז מודיעין, תוך שהתמקד בתחום מניעת הברחות של מכולות סיגריות, משקאות, ויאגרה, תפיסתן וחקירת המעורבים בהברחות.

 

3.           ביום 24.9.03 הגיש המערער תלונה למפלג חקירות הונאה במשטרת תל אביב בעניין "חשיפת שחיתויות באגף המכס (מח' חקירות  ת"א) והפרת אמונים" (להלן: התלונה במשטרה). בעקבות התלונה התנהלה חקירה שבסיומה, אותה עת, הוחלט לסגור את תיק החקירה ללא הגשת כתב אישום מחוסר אשמה פלילית ובהעדר ראיות מפלילות.

 

4.           בסמוך לפני הגשת התלונה למשטרה, פנה ועד העובדים באמצעות יו"ר הועד אל סגן מנהל מחלקת חקירות, במכתב מיום 21.9.03 בו התבקשה נקיטת צעדים מיידיים להרחקת המערער מהמחלקה בגין התנהגותו ונוכח מערכת היחסים העכורה שנוצרה כתוצאה מכך. במסמך זה הובהר, כי אם לא יינקטו צעדים מיידיים כנגד המערער להרחקתו, מתכוון הוועד לזמן אסיפת הסברה, לנקוט בעיצומים או אף בהשבתה, כדי להחזיר את השקט על כנו. במכתב מיום 22.9.03 אל מנהל המחלקה, ששלחו עובדי מדור מודיעין, בצירוף חתימותיהם, הודיעו העובדים על סירובם לעבוד בכפיפה אחת עם המערער. במכתב נוסף של וועד העובדים למנהל אגף המיסים מיום  22.7.04 התבקשה העברת המערער מתפקידו.

 

הליכי השימוע

5.           בשלהי שנת 2004, התגבשה  אצל המשיבה (להלן: המדינה) כוונה להעביר את המערער מתפקידו במחלקת חקירות, ליחידה אחרת בתחום המיסים. זאת, נוכח המלצות וחוות דעת הממונים על המערער, ובשל מערכת יחסים עכורה שכללה תלונות הדדיות של המערער כנגד הממונים עליו וכנגד עובדים במחלקה ותלונות עובדי המחלקה על התנהגות המערער. במסגרת זו, הוזמן המערער בתאריך 21.12.04 לישיבת שימוע בעניין הכוונה להעבירו ממחלקת חקירות ביום 26.12.04. 

 

6.      ביום 6.1.05 עתר המערער עתר לבית הדין האזורי בבקשה לצו מניעה זמני האוסר על קיום השימוע (בש"א 3122/05). בדיון שנועד בפני בית הדין, נמחקה הבקשה בהסכמה, נוכח הצהרת המדינה, כי לא ייפגע מעמדו של המערער עד להליך השימוע במהלכו יוכל לטעון כל טענותיו, כנגד העברתו מהמחלקה שא   3122/05; החלטת השופט טננבוים מיום 18.1.05].

בסופו של דבר, התקיימה ישיבת השימוע ביום 24.1.05 ובמהלכה השמיעו הצדדים טענותיהם ועמדותיהם. לאחר השימוע, הוּדְעָה למערער, במכתב מיום 30.1.05 ההחלטה על העברתו ליחידת הפירוקים ברמלה החל מיום 1.2.05, תוך שצוין כי "העברתך תהא עם משרתך הנוכחית תוך שמירת זכויותיך ותנאי העסקתך. משכורתך תשולם לך בהתאם לדרגתך הנוכחית. תוקף ההעברה מיום 1.2.05" הלן: החלטת ההעברה).

 

7.      או אז, חזר המערער והגיש ביום 31.1.05 "בקשה למתן צו מניעה זמני  וצו עשה זמני" האוסר על העברתו מתפקידו לתפקיד אחר (בש"א 3660/05). ביום  31.1.05 ניתן צו ארעי לפיו עד למועד הדיון בבקשה לא יעשה שינוי בתפקידו של המערער או במעמדו.

בדיון בבקשה למתן צו זמני מיום  24.3.05, הגיעו הצדדים להסדר דיוני לפיו יאוחד הדיון בסעד הזמני עם הדיון בתיק העיקרי כאשר הבקשה והתשובה שהוגשו במסגרת הבקשה לסעד זמני ישמשו ככתבי הטענות בתיק העיקרי. במסגרת אותו הסדר בוטל הצו הארעי והוסכם, כי עד למתן פסק דין בתביעה העיקרית ינצל המערער את ימי החופשה העומדים לזכותו החל מיום 27.3.05 וככל שאלה יסתיימו לפני מועד מתן פסק הדין, יהיה המערער בחל"ת עד להכרעה בתובענה.

 

פסק דינו של בית הדין האזורי

8.           בפני בית הדין האזורי (עב' 5883/05; השופטת ורדה סאמט, נציגי ציבור מר יצחק לוי ומר דן ארז) טען המערער, כי מסכת ההתנכלות כלפיו והפגיעה בו החלו בראשית שנת 2003 על רקע התרעותיו בדבר חשד לשחיתויות ואי סדרים ביחידה. בתצהירו ובסיכומיו טען המערער כי ביום 4.3.03, במהלך כנס עובדים, התריע לראשונה על חשד לשחיתויות ואי סדרים במחלקה שלדבריו, מעורבים בה בכירים במחלקה ובהם הממונים העקיפים עליו.

      המדינה ביקשה לדחות את התביעה, כשעיקר טענתה בכך שההחלטה על      העברת המערער מהמחלקה התקבלה משיקולים עניניים בלבד.

 

9.           בית הדין דחה את תביעת המערער תוך שקבע כי ההחלטה להעבירו מתפקידו ממחלקת חקירות התקבלה כדין. עיקר טעמיו לכך, נפרט להלן.

אשר לתשתית העובדתית, נקבע כך: עולה חומר הראיות כי מסכת יחסים קשה זו לא החלה סמוך להגשת תלונתו של התובע למשטרה נגד הממונים עליו בטענת שחיתויות במקום עבודתו, אלא שנים רבות לפני כן"; "התשתית העובדתית המצערת כפי שנפרשה בפנינו מגלה מערכת יחסים עכורה ביותר בין התובע לעובדי המחלקה והממונים עליו, אשר משפיעה על תפקודו שלו ותפקודם של שאר עובדי המחלקה, מערכת יחסים שהלכה והתדרדרה במהלך השנים"; המערערהג, כעניין בשגרה, להקליט שיחות שקיים עם ממונים ועובדים ובכך נוסף נדבך לפגיעה ביחסי עבודה ולחוסר אמון" בינו לבין העובדים האחרים; "מכל מקום, אין לייחס למערכת יחסי עבודה עגומה כפי שתוארה לעיל אך ורק על רקע של העלאת חשדות מצד התובע והתלונה שהוגשה ע"י התובע רק בחודש 09/03 בגין חשד לכאורה לשחיתויות ביחידה".

 

נדחו טענות המערער בדבר תחולתו של חוק הגנה על עובדים  (חשיפת עבירות ופגיעה בטוהר המידות או במינהל התקין) התשנ"ז – 1997 (להלן: חוק הגנה על עובדים), לאחר שנקבע כי נותק הקשר בין הפגיעה במערער לבין תלונותיו, נוכח מערכת היחסים הבלתי נסבלת ששררה במחלקה בעטיו של המערער.

 

בהתייחס להחלטת ההעברה, עמד בית הדין על כך שמערכת היחסים העכורה גרמת לפגיעה ממשית וכבדת משקל  בתפקוד משרד החקירות ועובדי המחלקה באופן ש"לא בסתם מחלקה מדובר אלא במחלקה רגישה מקצועית ומיוחדת במינה אשר אמורה להוות את חוד החנית במאבק בלתי פוסק בנגע של הברחות, העלמות מס ושאר "מרעין בישין" שכולם  פוגעים פגיעה  קשה וגסה במערכת אכיפת החוק  במדינת ישראל". 

הוסיף בית הדין וקבע כי למערער "נערך שימוע כדין בו ניתנה לו הזדמנות לשטוח את כל טענותיו"; הוצעה לו חלופה למקום עבודתו והוא "בחר שלא לשתף פעולה בעניין"; ניתן לו "חופש פעולה והוא זה אשר נמנע מלמלא אחר הוראות הממונים"; המערער "לא הוכיח כי ממוניו מתנכלים לו באמצעות פגיעה בשכרו ובתנאי עבודתו" אף "לא נגרמה לתובע כל פגיעה בתנאי שכרו, לרבות  הנילוים, בהשוואה לזה של חבריו למחלקה". 

בית הדין האזורי בחן את מכלול השיקולים והאיזונים הצריכים לעניין, בנסיבות המקרה כפי שהוכחו, לרבות, כישוריו המקצועיים של המערער וההערכות החיוביות להן זכה, וכנגדם - יחסי העבודה העכורים שהלכו והחמירו עם הזמן. ובסופו של דבר, הגיע בית הדין למסקנה לפיה ההחלטה על העברת המערער מהמחלקה התקבלה מנימוקים ענייניים, בתום לב, בצורה סבירה ומידתית, וכי על כן דין התובענה שהגיש המערער, להדחות.

 

הליכים נוספים

10.   בד בבד עם התנהלות התובענה בבית הדין האזורי, הגיש המערער לבית משפט השלום בתל אביב תביעות בגין פרסום לשון הרע כנגד חלק מעמיתיו לעבודה, ובהם יו"ר ועד העובדים והממונים עליו. הוסיף המערער ועתר להורות למדינה להחזירו לאלתר לעבודה בתפקידו הבכיר כקצין מודיעין ולשלם את משכורתו בגין כל התקופה בה לא קיבל שכר. הבקשה הוגשה כבקשה לסעד ביניים, עד שתתקבל הכרעתו של בית הדין הארצי בערעור. בית משפט השלום הורה על העברת הדיון בבקשה לבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב (סגנית שופטת ראשית חגית שגיא; עב' 4995/07) אשר בפסק דין מיום 17.5.07 דחה את הבקשה.

 

                                             הערעור

 

11.       טענותיו של המערער כוונו בעיקרן כנגד ממצאיו העובדתיים של בית הדין האזורי ומסקנותיו. כמו כן חזר על הנטען בבית הדין האזורי, שעיקרן באלה: המערער הוכיח כי בעקבות חשיפת שחיתויות התנכלו לו ועל כן יש להחיל עליו את ההגנות על פי חוק הגנה על עובדים "...וזאת עד לבירור מעמיק של מערכת יחסיו עם חבריו לעבודה והממונים עליו שנחשדו בפרשת השחיתות ולמציאת פתרון נאות"; לא הובאו כל ראיות המתייחסות להתנהגות בעייתית של המערער בשנים 2000, 2001, 2001 ו- 2003 עד למועד בו חשף השחיתויות; בחוות דעת שניתנה אודותיו סמוך למועד העלאת הטענות בדבר שחיתות, ובקודמתה מיום 1.9.02, ניתנו למערער הערכות גבוהות כאשר "אין  מעניקים חוו"ד כה מצוינות ואין ממליצים על דרגה אישית לעובד שיחסיו בעבודה אינם טובים או חו"ח כה גרועים"; ההערכות בחוות הדעת החלו משתנות "מקצה לקצה" רק לאחר העלאת חשדות והגשת תלונה.

המערער התנגד להגשת חלק מהמסמכים שהם, לטענתו, עדות שמיעה ועורכיהם לא העידו ולא ניתן היה לחקרם; בנדון זה טען, כי התלונות הוכנסו לתיקו האישי שלא כדין מבלי שהתבקש להגיב עליהן ועורכי המסמכים לא נחקרו על כך בחקירה נגדית.

 

12.       המדינה תמכה בפסק דינו של בית הדין האזורי מטעמיו תוך שהוסיפה וטענה: הממצאים העובדתיים מעוגנים היטב בחומר הראיות; במסגרת הביקורת השיפוטית על החלטות מנהליות, אין להמיר את שיקול דעת הגורמים המוסמכים בעניין ההעברה מתפקיד בשיקול דעת הערכאה השיפוטית; במסגרת הפררוגטיבה הניהולית החלה על הצדדים "אין לדרוש ממעביד שישלים עם מצב בו קיימת מערכת יחסים מעורערת ביותר בין עובדים. מערכת יחסים מעין זו לא רק שהיא שיקול לגיטימי להעברה אלא על פי ההלכה הפסוקה יש בה כדי לשמש יסוד אף לפיטורין"; לזכות המדינה עומדת חזקת תקינות המנהל; להמלצת הגורמים המקצועיים במחלקת חקירות להעביר את המערער מהמחלקה התווספה המלצתו של גורם חיצוני היועץ המשפטי של נציבות שירות המדינה; המערער אינו עובד במחלקה למעלה משנה ובהחזרתו לתפקידו יהיה משום שינוי המצב הקיים.

 

מהלכי פשרה וטיעונים נוספים

13.       במהלך הדיון בערעור נעשו נסיונות לפשרה ולגישור במגמה לבחון את אפשרות שיבוצו של המערער "כנציג רשות המיסים ביחידות המשטרה או כל הצעה אחרת שתתאים לכישוריו ולמעמדו"; המערער הודיע כי הוא "מוכן לשתף פעולה  בכל העניין הרפואי ובשיבוצו מחדש במסגרת  המוצעת, או בכל מסגרת  מתאימה אחרת". בפועל לא הגיעו הצדדים לידי הסכמה, והסכסוך נותר בעינו.

 

14.    במסגרת מהלכי הפשרה, הגיש המערער טיעון נוסף בו הודיע כי לאחר הדיון בבית דין זה, ובניגוד להתחייבויות המדינה, לא נבחנו אפשרויות לשיבוצו בתפקיד התואם את כישוריו ומעמדו. על כך הוסיף וטען: לרשות המיסים לא ייגרם כל נזק כתוצאה מהחזרתו לעבודה בתפקידו; נוכח חלקו המהותי בחשיפת פרשת שחיתות ברשות המיסים, יגרם לו עיוות דין אם לא יוחזר לאלתר לתפקידו ולא ימשיך לעבוד ולקבל שכר.

ביום 10.4.07 הגיש המערער בקשה להוספת  אסמכתאות משפטיות  ולמתן סעד זמני "עד להחלטה בערעור" ו"להחזיר לאלתר את המערער לעבודה בתפקידו כקצין מודיעין בכיר ולשלם  את שכרו לכל התקופה שבה לא קיבל שכר" [בש"א  264/07] (להלן: הבקשה לסעד זמני). 

 

15.       המדינה מצידה התנגדה לבקשה לסעד זמני בערעור תוך שטענה כי מדובר בסעד זהה לסעד העיקרי; כי הבקשה מוקדמת מדי, טרם שניתנה החלטת הועדה הרפואית לגבי כושר עבודתו של המערער, וכי הבקשה מוגשת בחוסר תום לב.

בנוסף, פירטה המדינה בהודעותיה את השתלשלות העניינים בנוגע למצבו הרפואי של המערער ובהתייחס להמשך העסקתו בשירות המדינה: המערער המציא אישורי מחלה לפיהם "איננו מסוגל לעבוד מיום 27.6.05 ואילך. באישורי המחלה  מיום 14.9.05 ועד 11.7.06 צוינה סיבת המחלה 'תאונת דרכים' ". על כן, הוזמן להופיע בפני ועדה רפואית "לקביעת כושרו הבריאותי להמשיך בעבודתו הנוכחית או בשירות" בהתאם להוראות 33.232 ו-  33.241 לתקשי"ר. ביחס לתקופה מיום 16.3.06 ועד ליום 11.4.06 שולמה למערער משכורת "ע"ח חופשת מחלה/חופשה". וכן אושר לו תשלום מחצית משכורת מיום 11.4.06 עד ליום 11.7.06. המערער המציא תעודות מחלה לפיהן אינו מסוגל לעבוד מיום 12.7.06 ועד ליום 13.8.06 והתבקש למלא טופס בקשה לקבלת מענק ימי מחלה מקרן ימי מחלה.

ועדה רפואית של לשכת הבריאות המחוזית קבעה ביום  14.12.06 ש"אין סיבה רפואית מספקת להפסקת עבודתו של המערער". ביום 16.1.07 התבקש המערער "לעבוד ביחידת הפירוקים ברמלה, מבלי לפגוע בטענותיו בערעור התלוי ועומד". ביום 15.2.07 הודיעה המדינה למערער כי "יוכל לעבור ליחידה ברמלה עם אותם תנאי שכר כפי שהיו לו ביחידה הקודמת בת"א (מכסת 25 שעות נוספות לחודש בכפוף לביצוע בפועל, דיווח ואישור ממונים כמקובל)" וכי "לפנים משורת הדין התקופה מיום 28.1.07 (מועד האישור הרפואי האחרון דאז) תחשב כחל"ת" ואם לא יתייצב ייחשב כמי שזנח עבודתו.

המערער מצידו הגיש אישורי מחלה לתקופה מיום  29.1.07 ועד ליום 13.3.07.  "ד"ר יהודית שחם, רופאת שירות המדינה במשרד הבריאות, אישרה בדיעבד את תעודות המחלה של המערער ביחס לתקופה מיום 14.12.06 ועד 13.3.07 וקבעה כי יזומן לועדה רפואית נוספת". בהודעתה האחרונה מיום  5.9.07 ציינה המדינה כי "ביום  6.9.07  המערער אמור להיבדק ע"י ועדה רפואית של לשכת הבריאות המחוזית".

 

                                        דיון והכרעה

 

16.       נקדים אחרית לראשית ונאמר כי דין הערעור להידחות. המערער מבקש כי נתערב בקביעותיו העובדתיות של בית הדין האזורי ובמסקנותיו המשפטיות המבוססות עליהן, לרבות המסקנות בדבר תחולתו של חוק הגנה על עובדים. בנסיבות המקרה כפי שהובררו, לא מצאנו להיענות לערעור. זאת, משהקביעות העובדתיות מעוגנות היטב בחומר הראיות; ומשהתוצאה המשפטית אליה הגיע בית הדין האזורי נכונה.

   את דיוננו נפתח בפרישת המסגרת הנורמטיבית ועל בסיסה נבחן את נסיבות

    המקרה שלפנינו, והמסקנות העולות מהן.


פרק ראשון: המסגרת הנורמטיבית

חוק הגנה על עובדים ותכליתו

17.    "יש חוקים – או חלקי חוקים – הניצבים במרכז ("חוקי-מאסטר", "חוקי-מפתח"), ויש חוקים וקטעי חוקים הסבים חוק-מפתח כלוויינים ומשתחווים לו. יש חוקים הקובעים עקרונות יסוד או נורמות כלליות, ויש חוקים המזינים עצמם באותם עקרונות יסוד ובאותן נורמות כלליות" [השופט מ' חשין בפסק הדין בגץ 7029/95 הסתדרות העובדים הכללית החדשה נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד נא(2), 63, 151]. חוק הגנה על עובדים (חשיפת עבירות ופגיעה בטוהר המידות או במינהל תקין), תשנ"ז – 1997  נמנה על "חוקי המאסטר" ולו שתי תכליות עיקריות  - קוגנטיות ובעלות אופי ציבורי כאחד, הכרוכות זו בזו - הנובעות  מזיקתו של העובד למקום העבודה ולסביבת העבודה.

התכלית האחת מכוונת להגן על העובד חושף השחיתות. במסגרת זו קבועה זכותו של העובד להגיש תלונה כדין לרשות המוסמכת, מבלי שייפגעו בשל כך מעמדו ותנאי עבודתו. התכלית השניה, נועדה לעודד עובדים לחשוף מעשי שחיתות. כפי שציין הנשיא סטיב אדלר בעניין מוצפי: תכלית חוק הגנה על עובדים "אינה רק להגן על עובדים המגלים אי-סדרים במינהל הציבורי אלא גם לאפשר להם לפעול כנגד מעשים שכאלה [עע 300204/97 דוד מוצפי – עיריית אור יהודה, ניתן ביום 29.10.01 (להלן: ענין מוצפי)]. 

 

בפסק הדין בעניין אבין עמדתי על שני פניו של חוק הגנה על עובדים והשלכותיו על הציבור, ויפים הדברים שם לענייננו:

"הוראות החוק בכללותן מורות על תכליתו החקיקתית ועל מטרתו: ביצור שלטון החוק תוך קביעת נורמות המגלמות את האינטרס הציבורי של שמירה על טוהר המידות ב"גוף ציבורי"; ביסודו של אינטרס זה הגנה על זכותו הבסיסית של אדם לעבוד במקום עבודה נקי משחיתות; על מילוי חובתו כאדם, כעובד וכאזרח בדיווח לממונים עליו על מעשה שחיתות במקום העבודה; ובהימנעותו מלקחת חלק פעיל או סביל במעשי שחיתות במקום העבודה.

תכלית חוק הגנה על עובדים ומטרתו באות בגדר האינטרסים העומדים ביסודה של חקיקת המגן. הוראות החוק, כעולה מאופיין, מגשימות את ערכיה של מדינת ישראל כמדינת חוק המתנערת ממעשי שחיתות בפעולתם של הגופים הציבוריים בה ומעסיקים שכמותם; ההגנה על זכויותיו של העובד המתלונן כדין מבטאת מדיניות אזרחית חברתית רחבה, המגֵנָה על הציבור הנדרש לשירותיו של המעביד, ובה במידה מגנה על המעביד במפעלו ועל עובדיו.

הזכות להגשת תלונה מבלי שיאונה רע לעובד המתלונן היא פרי יצירתו של החוק. ההגנות והתרופות שהחוק מעניק לעובד אינן ניתנות להתניית הצדדים. אין המעביד יכול להתנות על הגשת תלונה נגדו בפגיעה בתנאי עבודתו של העובד; ואין העובד יכול להסכים מראש לפגיעה בתנאי עבודתו ובמעמדו אם יממש את הזכות שהקנה לו החוק להתלונן כנגד מעשי שחיתות במקום העבודה" [ד"ר ללה אבין – מכבי שירותי בריאות, פד"ע מ, 520-519].

                         

התכלית החברתית הכללית המאפיינת את חוק ההגנה על עובדים מכוונת להגן על "האינטרס הציבורי לשמור על מנגנון הבקרה של חשיפת ליקויים בשירות הציבורי על ידי עובדיו" [ער"ם 1430/05 גרשון תירם נ' עיריית תל אביב, ניתן ביום 7.11.05 (להלן: עניין תירם)]; האינטרס הציבורי מושתת על "...המוּדעות לכך שתלונת-אמת המוגשת במערכת תיפקודית משפרת את דרכי התנהלותה, מגינה מפני מעשי שחיתות, ותורמת להעלאת רמתה הערכית והביצועית. ראייה זו מובילה באופן טבעי להקניית הגנה לעובד שהתלונן מפני פגיעה עקב תלונתו. החתירה לשקיפות ביחסי עבודה ואיתורם של מוקדי סטייה מנוהל ראוי מחייבת כי עובד מתלונן לא ישלם מחיר על היוזמה שנקט, בתנאי שתלונתו אינה תלונת סרק. אם כך הדבר בסקטור הפרטי, על אחת כמה וכמה כך הוא בסקטור הציבורי, לגביו קיימת חשיבות מיוחדת בגילויי שחיתות מוסרית, ובחשיפת סטיות מן הנוהל התקין, למען יישמר אימון הציבור במערכות הניהול הציבורי [בגץ 6840/01 פלצמן בל יפה נ' ראש המטה הכללי - צבא ההגנה לישראל (להלן: עניין פלצמן בל)]". ככל שמדובר בעובד ציבור ורשות ציבורית, "יש בהבטחת אפשרותו של עובד הציבור להביע ביקורת גם כדי לתרום לייעול תפקודו של השירות הציבורי בעקבות חשיפת ליקויים בדרך פעולתו ואף כדי לתרום לתדמיתו כגוף המחויב לערכים של שקיפות ופתיחות לביקורת" [עניין תירם].

 

ההתנהגות הנדרשת מעובד המעלה טענה בדבר חשיפת שחיתויות

18.    כפי שציינה השופטת וירט-ליבנה בפסק הדין בעניין בוגר "עובד רשאי להעביר ביקורת על מעבידו אולם עליו לעשות זאת בדרך מקובלת בתוך הארגון ולא בכנסים פתוחים לציבור בכל הזדמנות הנקרית בדרכו. גם מן העובד נדרשת מידה של נאמנות והתנהגות שבתום לב כלפי מעבידו" [עע 115/06, 96/06 ד"ר מיכאל בוגר- מקורות חברת מים בע"מ, ניתן ביום 16.10.06]; כמאמרו של הנשיא סטיב אדלר, על העובד "... להשתדל  לפתור את הבעיה  בתוך הארגון פנימה, טרם הפנייה  לגורמים חיצוניים.  עליו לפעול בתום לב ובמטרה למנוע מעשים בלתי תקינים" [עע 502/05 אסף גרטי - מדינת ישראל, ניתן ביום 25.7.0.6 (להלן: עניין גרטי)].

וכדברי השופטת ד' בייניש בעניין תירם "אף הזכות להתריע ולבקר – שיש בה, למעשה, גם מימד של חובה המוטלת על עובד הציבור מתוקף היותו נאמן הציבור – איננה בלתי מסויגת ... עובד ציבור מצופה להימנע בהתבטאותו מנקיטת סגנון בוטה, מעליב ופוגע, שאינו עולה בקנה אחד עם יסוד השמירה על המשמעת בשירות הציבורי". על כן, מן הראוי הוא ש"עובד ציבור יביע דעתו וביקורתו קודם כל בצינורות הארגוניים המקובלים". מבחינת תוכנם, דברי הביקורת הראויים להגנה מיוחדת הינם דברים הנושאים מסר קונקרטי בדבר ליקויים באופן פעולת השירות הציבורי ויש בהם כדי להניע תהליך של בירור, שיפור ותיקון ליקויים אלה.

   ועוד זאת. "ההגנה הניתנת לעובד החושף התנהגות בלתי חוקית או בלתי תקינה מותנית בכנות התלונות, קרי, בכך שאין המדובר בתלונת שווא כמשמעה בחוק, ובכך שפועלו מוּנע ממניעים כשרים" [עניין גרטי].

 

טענה בדבר חשיפת שחיתויות אינה בגדר "חליפת מגן" מפני בחינת תפקוד העובד

19.    כלל הוא כי יש להבחין בין טענה בדבר חשיפת שחיתות וההגנות שבחוק מפני התנכלות לעובד ופגיעה בו ובתנאי עבודתו בשל חשיפת שחיתויות, לבין החלטות ענייניות של המעביד במסגרת הפררוגטיבה הניהולית הנתונה לו. חוק הגנה על עובדים לא נועד למנוע בירור ענייני של טענות בדבר ליקויים בתפקודו של עובד, לרבות יחסי אנוש גרועים. בה במידה, טענה שמעלה עובד בדבר חשיפת שחיתויות במקום העבודה, אין די בה, כשלעצמה, כדי לשמש לו חליפת מגן מפני בירור טענות המעסיק על תפקודו בעבודה, בחינתן וקבלת ההחלטה הנדרשת בנסיבות המקרה.

       כך, בפסק הדין בעניין פלצמן בל עמד בית המשפט העליון על כך שיש להימנע "... ממתן "חסינות" מפיטורין למועסק שהתלונן על הממונה עליו, מקום שקיימים שיקולים אובייקטיביים מוצדקים להפסקת עבודתו, או מקום שתלונתו הוגשה בחוסר תום לב, או לא הייתה תלונת אמת. יש להישמר מהפיכת מכשיר התלונה לאמצעי שנועד למנוע פיטורין מוצדקים וכפיית מעסיקים להמשיך ולהעסיק מועסקים חרף אי התאמתם לתפקידם".

 

הקושי בהוכחת הקשר הסיבתי והפיכת נטלי ההוכחה בתיקון תשס"ב

 

20.  בהעדר ראיות ישירות לשיקולי המעסיק שהביאו לפיטורי העובד, קיים לא אחת קושי בבחינת המניעים להחלטה הפוגעת בתנאי העבודה, לרבות העברה מתפקיד או פיטורים, והאם אותה החלטה מושתתת על שיקולים פסולים, אם לאו [רבין-מרגליות, המקרה החמקמק של הפלייה בעבודה - כיצד מוכיחים את קיומה, הפרקליט מד, 529, 531]. קושי זה מתחדד בבחינת הליכים שננקטו כלפי עובד שהעלה תלונות על שחיתויות במקום העבודה. לכך התייחס הנשיא אדלר בעניין אבנצ'יק: "ממונים על עובדים החושפים שחיתויות וארגונים שנגדם הועלתה טענת שחיתויות, פועלים במקרים רבים כדי להסתיר את הראיות הדרושות להוכחת העבירות. מכיוון שלציבור יש עניין בחשיפת שחיתויות על בית הדין להתחשב בקשיים העומדים לפני חושף שחיתויות" [עע 494/06 מדינת ישראל-נציבות המים – קלארק אבנצ'יק, ניתן ביום 28.3.07].

       על הקושי שבהוכחת הקשר הסיבתי בין העלאת טענות בדבר שחיתות

     להתנכלות ופגיעה בעבודתו ובתנאי עבודתו של העובד, עמד בית המשפט העליון בעניין פלצמן בל. באותה פרשה התייחס בית המשפט העליון להוראותיו של חוק הגנה על עובדים, ובין היתר, קבע כך: "...ענין לנו בהכרעה פנימית סובייקטיבית של המעסיק, אשר הוכחת מניעיה בצורה פוזיטיבית קשה עד מאד. ...הקושי המובנה בהוכחת שיקול סובייקטיבי פסול, הביא להקלה מובנית בנטל הראייתי הנדרש לביסוס קיומו, והדבר משליך גם על עניין הקשר הסיבתי בין האמצעי הדרסטי שנקט מעסיק כלפי המועסק לבין תלונה שהוגשה כנגדו. בהקשר זה, די ביצירת ספק ממשי ביחס לכשרות שיקולי המעביד או הרשות הציבורית המוסמכת, כדי שנטל ההוכחה יעבור לפיתחם להוכיח כי שיקוליהם בפגיעה במועסק היו ענייניים (הר-זהב, שם, עמ' 471). בנסיבות כגון אלה, על הרשות לשכנע כי שיקולים אובייקטיביים וענייניים כבדי משקל הובילו להחלטתה להפסיק את עבודתו של המועסק במסגרתה....".

       בדברים אלה, בא  לידי ביטוי התיקון שנעשה בחוק הגנה על עובדים, עליו נעמוד להלן, ככל הנדרש לענייננו.     

 

תיקון סעיף 2 לחוק

21.   בסעיף 2 לחוק הגנה על עובדים (חשיפת עבירות ופגיעה בטוהר המידות או במינהל התקין) (תיקון), התשס"ב-2002 [ס"ח תשס"ב מס' 1827 מיום 30.1.2002 עמ' 125], (להלן: החוק המתוקן) נקבע האיסור על פגיעה בעובד בשל כך שהתלונן על מעבידו, ולאחר התיקון, נקבע בו כך:

"לא יפגע מעביד בתנאי עבודתו של עובד ולא יפטרו בשל כך שהגיש תלונה נגד מעבידו או נגד עובד אחר של אותו מעביד, או שסייע לעובד אחר בקשר להגשת תלונה כאמור".

 

טעמו של התיקון בסעיף 2 לחוק, הובהר בדברי ההסבר להצעת חוק הגנה על עובדים (חשיפת עבירות ופגיעה בטוהר המידות או במינהל תקין) (תיקון) (נטל ההוכחה), התשס"ב – 2001 [מיום  כ"ח תשרי התשס"ב,  15.10.01, ה"ח תשס"ב מס' 3039, עמ' 6] (להלן: הצעת החוק) תוך התייחסות לקשר הסיבתי הנדרש בין התלונה לפגיעה בעובד. וכך נאמר שם:

     "בחוק הגנה על עובדים (חשיפת עבירות ופגיעה בטוהר המידות או במינהל תקין) התשנ"ז – 1997, נקבע  כי מעביד לא יפגע בתנאי עבודתו של עובדו, ולא יפטרו בשל כך בלבד שהגיש תלונה נגד מעבידו או נגד עובד אחר של אותו מעביד, או שסייע לעובד אחר בקשר  להגשת תלונה כאמור (זה היה נוסח סעיף 2 לפני התיקון לחוק – נ..א.).

     הניסיון מלמד כי תובענות שנידונו בבית הדין לעבודה נדחו מחמת נטל  הראיה הכבד המוטל על העובד בשל כך שהעובד נדרש להוכיח בנוגע לקשר הסיבתי כי התלונה היא הסיבה הבלעדית לפיטורין או לפגיעה בתנאי עבודתו.

     מוצע לתקן את החוק ולמחוק  את המילה "בלבד" שבסעיף 1".

 

ואכן, בתיקון לסעיף 2 לחוק, בוטל תנאי הבלעדיות, באופן שהופחתה עוצמת ההוכחה הנדרשת לקיומו של הקשר הסיבתי בין התלונה לבין הפגיעה בתנאי עבודתו של העובד. בחוק המתוקן אין העובד נדרש עוד להוכיח כי התלונה כשלעצמה, היא בלבד הייתה המניע והשיקול לפגיעה בו. בהתאם, אין נדרשת הוכחת קיומו של קשר סיבתי המושתת על בלעדיות התלונה כמניע להחלטה בדבר הפגיעה בעבודתו ובתנאי עבודתו. עם זאת, נטעים, כי הדרישה לקיומה של זיקה ממשית בין הגשת התלונה, לבין הפגיעה הנטענת בעובד, לא בוטלה כליל. דרישת הזיקה הממשית, הומרה מרמת הוכחה בלעדית לרמת הוכחה לכאורית, לפיה התלונה כשלעצמה, או בנוסף לשיקולים אחרים, השפיעה השפעה ממשית או ניכרת על הפגיעה בתנאי עבודתו של העובד.

 

סעיף 3א לחוק המתוקן

22. התנאים הנדרשים להוכחת קיומו של הקשר הסיבתי בין הגשת התלונה לבין הפגיעה בעובד כתוצאה מכך, נקבעו בהוראתו של סעיף 3א לחוק המתוקן. ביסס העובד קיומם של התנאים המוקדמים והמצטברים הללו, תגיע שעתו של היפוך הנטל והעברתו אל שכם המעביד, באופן שעליו החובה להוכיח כי הפגיעה בתנאי העבודה, או השינוי שעשה בהם, אינם קשורים בתלונה שהגיש העובד ואינם נובעים הימנה.                

 וכך מורה סעיף3א שכותרתו "נטל ההוכחה" :

"בתובענה של עובד בשל הפרת הוראות סעיף 2, תהיה חובת ההוכחה על המעביד כי פעל שלא בניגוד להוראות הסעיף האמור, אם טרם חלפה שנה מיום הגשת התלונה או הסיוע כאמור באותו סעיף, ואם הוכיח העובד את כל אלה:

       (1)   כי המעביד פגע בתנאי עבודתו או פיטר אותו;

 (2)  כי לא היתה בהתנהגותו או במעשיו סיבה לפגוע בתנאי עבודתו או לפטרו, ולענין פגיעה בתנאי עבודה שלגביהם קבע המעביד תנאים או כישורים - גם כי התקיימו בו התנאים או הכישורים האמורים".

 

לפי העולה מדברי ההסבר להצעת החוק, נעשתה העברת נטל ההוכחה לכתפי המעביד, בסעיף 3א לחוק המתוקן "בדומה לסעיף 9א לחוק שוויון הזדמנויות בעבודה, התשמ"ח – 1988". משהוכח לכאורה קשר סיבתי בין התלונה לבין החלטת המעביד, ובהתקיים התנאים הנוספים הנדרשים, מתעורר "ספק ממשי ביחס לכשרות שיקולי המעביד, או הרשות הציבורית המוסמכת" [עניין פלצמן בל לעיל]. לא הרים המעביד את נטל ההוכחה לאחר שהועבר אליו כדין, יהפוך הקשר הסיבתי הלכאורי שהציג העובד, לעובדה מוכחת, ויחולו על העובד ההגנות שבחוק הגנה על עובדים, באופן ההולם את נסיבות המקרה הנדון.

 

23.    עיקר מהות התנאים המוקדמים והמצטברים של ההוכחה הלכאורית הנדרשת מן העובד לקיום הקשר הסיבתי בין התלונה לבין הפגיעה בתנאי עבודתו, באלה:

א. דרישת סמיכות זמנים עד שנה אחת בין הגשת התלונה לרשות המוסמכת (כאמור בסעיף 4(3) לחוק) לבין הגשת התובענה לבית הדין בגין פגיעה בעובד, עקב אותה תלונה. בכך באים לידי ביטוי צרכי התפקוד היעיל וההתנהלות התקינה של מקום העבודה ויחסי העבודה בו. דרישה זו מתיישבת עם הוראתו של סעיף 5 לחוק המצמצמת את תקופת ההתיישנות לשנה אחת בלבד, מיום היווצרות עילת התביעה ולפיה: "לא יזדקק בית- הדין האזורי לעבודה לתביעה בשל הפרת הוראות חוק זה שהוגשה לאחר שחלפו שנים עשר חודשים מיום שנוצרה עילת התביעה".  

 

ב.  הוכחה של פגיעה לכאורית ברורה ונראית לעין, בתנאי העבודה של העובד, לרבות פיטורים. פגיעה מעין זו ניתנת להוכחה בראיות אובייקטיביות, כגון: תלושי שכר שיש בהם כדי להעיד על פגיעה בתנאי השכר; או מסמכים המעידים על נגיסה בסמכויותיו של העובד, או התנכלות וסביבה עויינת, וכל כיוצ"ב. בבחינת התקיימותו של תנאי זה ניתן להיעזר במבחני עזר כגון: קיומן של תלונות על העובד ומהות הליקויים המיוחסים לו; היחס בין הליקוי בתפקודו של העובד לעברו המקצועי של העובד במקום העבודה; מידתיות הפגיעה בעובד לעומת הליקוי שנמצא בתפקודו; סמיכות זמנים בין הליקויים המיוחסים לתפקודו לבין הגשת התלונה. זאת, להבדיל מסמיכות הזמנים הנדרשת ברישא לסעיף 3א, בין הגשת התלונה לבין הפגיעה בעובד.

 

ג.  הוכחה לכאורה של הטענה, לפיה תפקודו של העובד לא הצדיק פגיעה בתנאי עבודתו. בנדון זה, אין העובד צריך להוכיח אלא כי המשיך כרגיל בעבודתו כך שלא היתה סיבה לפטרו. משהעובד עמד בנטל ההוכחה הלכאורי, עוברת לשכמי המעביד החובה להוכיח את סיבת הפיטורים בבחינת "מה יום מיומיים".

 

ד. עמד העובד בתנאים הנדרשים בסעיף 3א לחוק, והגיש את התלונה בתוך המועד הקבוע בסעיף 5 לחוק, עליו לעמוד גם בדרישות התנאים הנוספים, שעיקרם בהגשת התלונה בתום לב לרשות המוסמכת. תנאים נוספים אלה מנויים בסעיף 4 לחוק שכותרתו "היקף ההגנה" וכך נאמר בו:

\

 
"   הגנות ותרופות לפי חוק זה יינתנו רק לגבי תלונה שהתקיימו בה כל אלה:

            (1)     התלונה הוגשה בידי התובע בתום לב או שהתובע סייע בהגשת התלונה בתום לב;

             (2)    התלונה הוגשה על הפרת חיקוק במקום העבודה, או על הפרת חיקוק בקשר לעבודת העובד או בקשר לעסקו או לפעילותו של המעביד, ובגוף ציבורי - גם אם התלונה הוגשה על פגיעה בטוהר המידות או במינהל התקין;

(3)   התלונה הוגשה לרשות המוסמכת לקבל תלונה או המוסמכת לבדוק או לחקור בענין המשמש נושא התלונה".

 

24.    מילא העובד אחר התנאים המצטברים והנוספים, כמבואר לעיל, נוצר "ספק ממשי" מהותי בדבר כשרות שיקולי המעביד בקבלת ההחלטה הפוגעת בעובד. הספק הממשי מקים את ההוכחה הלכאורית, בדבר קיומו של קשר סיבתי בין הגשת התלונה לפגיעה בעובד. או אז, יעבור נטל ההוכחה אל שכמי המעביד, לפי הוראות החוק וההגנות המוקנות לעובד מכוחו.

 

על רקע המסגרת הנורמטיבית נפנה לדיון בערעור שלפנינו בשים לב לנסיבותיו וביישום ההלכה הפסוקה והוראות החוק, ככל הנדרש.

 

פרק שני: מן הכלל אל הפרט

25.    בית הדין האזורי, כערכאה דיונית, התרשם מעדויות הצדדים ומהימנותם. לאחר שניתח את העדויות שנשמעו בפניו, העדיף בית הדין האזורי את גרסת המדינה על פני הגרסה שהציג בפניה המערער. הלכה פסוקה היא, כי בהעדר טעם משפטי המצדיק זאת, אין דרכה של ערכאת ערעור להתערב בקביעות שבמהימנות ובעובדה, או בממצאים המבוססים על התרשמות הערכאה הדיונית מעדים שהעידו בפניה. התערבות ערכאת הערעור בממצאי מהימנות ובקביעות עובדתיות שמורה לנסיבות קיצוניות ויוצאות דופן או: ע"פ 86/04 אבי כנפו נ' מדינת ישראל, טרם פורסם, ניתן ביום 10.6.2004;  עע 424/06 מטבחי שרת בע"מ -  ילנה גרוחולסקי, ניתן ביום 2.8.07] בהן הממצאים אינם מעוגנים בחומר הראיות, או במקרים בהם הגרסה המאומצת על ידי הערכאה הדיונית אינה מתקבלת על הדעת [עניין תירם לעיל]. העניין הנדון לפנינו, אינו נמנה על אותם מקרים.

משכך הוא, יש להותיר על כנה את מסקנתו של בית הדין האזורי, לפיה ההחלטה בדבר העברתו של המערער מן המחלקה, התקבלה כדין ומשיקולים עניינים ולא מחמת התנכלות בשל תלונותיו על שחיתות.

מסקנתו של בית הדין האזורי מקובלת על דעתנו, גם לאחר שהוספנו וירדנו לעומקן של טענות הצדדים ולאחר בחינה נוספת של הראיות, כפי שהובאו לפנינו. על עיקרי הדברים נעמוד להלן, בפירוט הנדרש לעניין.

 

אירוע העלאת טענות השחיתות

26.    לפי שהוברר מחומר הראיות, בעקבות פגישה עם מקור בסוף דצמבר 2002 העלה המערער בינואר 2003, באופן סמוי, בפני הממונים עליו טענות בדבר שחיתות. ביום 4.3.03 במעמד של אסיפת העובדים (להלן: אסיפת העובדים) העלה המערער לראשונה בפומבי טענות על שחיתות בהתנהלות המחלקה והממונים עליו. לטענתו, ממועד אסיפת העובדים ואילך החלה מסכת ההתנכלויות כלפיו, ועל נדבך זה מבסס המערער את עיקר עתירתו לסעד מכוח חוק הגנה על עובדים.

         לפי שהוברר מהעדויות שהובאו בפני בית הדין, המערער "הרים את הקול" באסיפת העובדים ו"דיבר בלשון בוטה"; אופן הצגת טענותיו ותוכן הדברים הביאו לידי כך ש"באסיפה הרוחות סערו כי נאמרו דברים קשים" והתעורר "ויכוח סוער בין האנשים". למן אותה אסיפה ואילך, הלכה והשתבשה מערכת היחסים בין המערער לבין חבריו לעבודה והממונים עליו.

כחצי שנה לאחר מכן, בסמוך למועד  הגשת התלונה למשטרה, ביום 24.9.03, חלה התדרדרות נוספת ביחסיו עם חבריו לעבודה. הגיעו דברים לידי כך שהחל מספטמבר 2003 סירבו עובדי מחלקת המודיעין לעבוד עם המערער. בפועל, נוצרו ביחידה "שני מחנות": עובדים שחתמו על סירובם לעבוד עם המערער ודרשו להוציאו ממדור המודיעין, ועובדים שסירבו לפעול נגד המערער ולחתום על מכתבים נגדו.

 

 

מערכת יחסים עכורה עוד קודם להעלאת טענות השחיתות.

 

27.    בחומר הראיות נמצא בסיס לקיומה של מערכת יחסים עכורה בין המערער לבין עמיתיו לעבודה, יו"ר הוועד והממונים העקיפים עליו, קודם להעלאת הטענות בדבר שחיתות, בפרהסיה באסיפת העובדים ביום 4.3.03 ולפני הגשת התלונה למשטרה בספטמבר 2003. בין היתר, נמצא כך:

ביום 12.12.02 התלונן מר נחמני על "איומים הכפשות וקללות" שהשמיע כלפיו המערער. אותו עובד הגיש תלונה במשטרה נגד המערער בגין איומים ביום 24.2.03  והוסיף והגיש "תלונה חוזרת" למר טיבי מנהל בטחון מכס ומע"מ, לפיה המערער מאיים עליו ומכפיש את שמו, וביקש להעביר תלונותיו לטיפול נציבות שירות המדינה.

בתאריך 24.2.03 הוגשה תלונתו של מר יוסי ברוך נגד המערער על "האשמות שווא שימוש בלשון בוטה ואיומים".

תלונות מר ציון אהרון נגד המערער שהוגשו לממונים עליהם, בתאריכים 28.2.01, 18.2.03, 25.2.03.

         מר מוטי ברכה, חוקר באגף המכס, העיד מטעם המערער על מערכת היחסים הקשה ששררה בין המערער לעובדים במחלקה, לפני קיומה של אסיפת העובדים. בין היתר העיד כך: "הייתי נוכח  בישיבת העובדים בה  התריע על השחיתויות. זה החל בישיבה  לפני כן, שהשם שלו עלה על ידי מספר אנשים שהזכירו אותו במובן השלילי, שהוא לא מתנהג יפה ואז קמתי ואמרתי שזה לא ראוי, וצריך לתת לו להגיב".

 

נוכח מערכת היחסים הקשה והתלונות שהעלו כלפיו עמיתים לעבודה, עוד לפני שהעלה את טענות השחיתות באסיפת העובדים, היה על המערער לבסס את התנאי הנדרש בסעיף 3א לחוק לפיו "לא הייתה בהתנהגותו או במעשיו סיבה לפגוע בתנאי עבודתו או לפטרו" ומערכת יחסים עכורה זו, לא עמדה בבסיס שיקוליו של המעביד על העברתו מתפקידו.

משלא עלה בידי המערער להוכיח באופן לכאורי, התקיימותו של תנאי זה, ממילא לא ניתן לקבוע דבר קיומו של ספק ממשי בכשרות שיקולי המדינה בהחלטתה להעבירו מהמחלקה .

 

על רקע זה, בדין קבע בית הדין האזורי כי "מערכת יחסים עכורה וממושכת עם רבים מעובדי המחלקה גורמת, בנסיבות המקרה, להיעדרה של זיקה ישירה בין תלונה במשטרה להחלטה להעבירו מתפקידו". ו"מכל מקום אין לייחס  למערכת יחסי העבודה העגומה כפי שתוארה לעיל אך ורק על רקע  של העלאת חשדות  מצד התובע והתלונה שהוגשה ע"י התובע רק בחודש 9/03 בגין חשד לכאורה לשחיתויות ביחידה" וכי "משנותק הקשר בין הפגיעה  לכאורה בעובד בשל הגשת התלונה וזאת מכוח מערכת יחסי האנוש הבלתי נסבלת ששררה בעטיו של התובע במקום העבודה, בלי קשר לתלונה ועוד הרבה לפניה, אין התובע יכול ליהנות בצילו של  חוק זה".

 

הערכות עובד כגורם נוסף לשלילת הקשר הסיבתי בין התלונה להחלטת ההעברה

28.    חיזוק נוסף למסקנה בדבר היעדר קשר סיבתי בין תלונותיו של המערער לבין החלטת ההעברה, ניתן למצוא בטופסי הערכת עובד שניתנו עליו, לפני השמעת התלונה באסיפת העובדים ובסמוך לה, ולאחריה. הערכות אלה מלמדות אף הן על העדר קשר סיבתי בין ההחלטה על העברת המערער מתפקידו, לבין טענות השחיתות שהשמיע המערער בגלוי באסיפת העובדים ביום 4.3.03.

מר רפי גבאי, מנהל תחום מודיעין, עליו אמר המערער כי הוא "איש הגון", כתב כך בגליון הערכת עובד של המערער, מיום 26.11.00: "בשנים האחרונות לא מביא העובד יכולות שלו לכלל ביטוי עקב שחיקה ועקב יחסי עבודה לא תקינים עם עובדים  נוספים העובדים עימו במדור המודיעין";

בהערכת עובד מיום 7.12.00  צוין כי המערער "כרגע אינו ממצה את עצמו, לעובד יש בעיה במסגרת שיתוף פעולה עם חבריו לעבודה כתוצאה ממערכת יחסים לקויה שלו עם חלק מהעובדים, בעיה זו יוצרת בהכרח קשיים בתפקודו היעיל של העובד";

בהערכת עובד מיום 1.9.02 על ידי מר דני יחזקאל, שאושרה על ידי מר עמיאל, קיבל המערער הערכה גבוהה בקטגוריית "יחסים בעבודה".

גם בהערכת עובד מיום  16.2.03 קיבל הערכה גבוהה בתחום ה"יחסים בעבודה" תוך שנכתב כי המערער "עובד חרוץ  ורציני מבצע את עבודתו על הטוב"

ביום 27.7.03 הוערכה קטגורית היחסים בעבודה כ"משביעת רצון" ונכתב כי "העובד הינו בעל  פוטנציאל שלא בא לידי ביטוי, בתקופה  הנדונה חלה ירידה בתפקודו".

כעבור שנתיים חסר חודשיים ממועד אסיפת העובדים, בחוות דעת מיום 4.1.05, הומלץ על העברתו לאלתר של המערער מהמחלקה.

נמצא, כי חוות דעת שניתנו בשנת 2000 – כשלוש שנים לפני העלאת התלונות בדבר שחיתות - מעידות על קיומה של מערכת יחסים לקויה ובלתי תקינה של המערער עם חבריו לעבודה, כתוצאה ממנה חלה ירידה בתפקודו. מאידך, לא הושפעו חוות דעת שניתנו לו בסמוך לפני אסיפת העובדים ולאחריה, מטענות השחיתות שהעלה באותו מעמד.

 

לא התקיים התנאי של סמיכות זמנים בין התלונה לבין החלטת ההעברה

29.    לכאורה החל המערער בהליכי התביעה "לאחר שחלפו שנים עשר חודשים מיום שנוצרה עילת התביעה" [בניגוד לנדרש בסעיף 5 לחוק]. כך, ולפי טענתו בבקשה לצו מניעה זמני, חל מועד היווצרות העילה ביום 4.3.03 עת השמיע לראשונה קבל עם ועדה טענות שחיתות באסיפת העובדים. לאחר מועד זה הוגשה, ככל הנראה לראשונה, תלונה "לרשות המוסמכת לקבל תלונה או המוסמכת לבדוק או לחקור בענין המשמש נושא התלונה" [סעיף 4(3) לחוק הגנה על עובדים] ביום 24.9.03 בו הגיש המערער תלונתו על "חשיפת שחיתויות" למשטרה.

בין אם נוצרה העילה במועד הגשת התלונה למשטרה, ובין אם נוצרה העילה כחצי שנה קודם לכן, במעמד אסיפת העובדים -  חלפה למעלה משנה אחת עד להגשת התביעה. שכן, העתירה לסעד זמני לביטול השימוע הוגשה ביום 6.1.05  וביום 31.1.05 הגיש המערער "בקשה למתן צו מניעה זמני וצו עשה זמני" והעלה טענות בדבר ההגנות החלות עליו לפי החוק למניעת שחיתות. משכך הוא, הרי שגם לפי הוראתו של סעיף 3א לחוק, לא תחול עוד "חובת ההוכחה על המעביד" היא המדינה בענייננו, כי פעלה כדין בהחלטתה להעביר את המערער מתפקידו.

 

סיכומו של פרק זה

30.    לפי העולה מניתוח כלל החומר שהובא לפנינו, לא התמלאו התנאים המוקדמים הנדרשים ברישא לסעיף 3א לחוק, לרבות העובדה שהמערער החל בהליכי התביעה "לאחר שחלפו שנים עשר חודשים מיום שנוצרה עילת התביעה". משכך הוא, לא הוּכח לכאורה, ספק מהותי שיסודו בחשד סביר וממשי, לפגיעה בעבודתו ובתנאי עבודתו של המערער בגין טענות השחיתות שהשמיע בגלוי באסיפת העובדים. משלא עלה בידי המערער לבסס ולוּ לכאורה, ספק ממשי ביחס לכשרות שיקוליה של המדינה, לא הגיעה שעתה של העברת הנטל לכתפי המדינה להוכיח כי ההחלטה בדבר העברת המערער מעבודתו במחלקה, התקבלה משיקולים עניינים. 

 מסקנת הדברים היא, כי לא הוכח קשר סיבתי לכאורי בין טענות השחיתות שהעלה המערער באסיפת העובדים, לבין חוסר הנכונות להמשיך ולשלבו בעבודת המחלקה, וההחלטה על העברתו ליחידה אחרת; לא עלה בידי המערער להצביע על ראיות לכאוריות לזיקה ממשית בפועל בין התרעותיו על שחיתות לבין ההתנכלות כלפיו. אף לא עלה בידיו להוכיח כי לטענות השחיתות שהעלה באסיפת העובדים ולתלונתו במשטרה הייתה תרומה ניכרת ליחסי העבודה העכורים בינו לבין עמיתים לעבודה ובינו לבין הממונים עליו.

מה גם, שטענותיו של המערער בדבר פגיעה בתנאי עבודתו והתנכלות נבדקו לגופן ונדחו על ידי בית הדין האזורי, אשר קיבל את גרסת המדינה בנדון זה. בממצאיו ובמסקנותיו אלה לא נתערב.

 

        לא למותר להוסיף ולציין, כי בחינה ובדיקה נוספת הניחו דעתנו כי החלטת המדינה להעביר את המערער ליחידה אחרת, התקבלה בגדר הסמכות ומשיקולים ענייניים. עם זאת, ונוכח חשיבותה של הסוגיה, הוספנו והעברנו החלטה זו באספקלריה של חוק ההגנה על עובדים. על רקע ההיבט הנורמטיבי של הסוגיה עליו נעמוד בפרק השלישי, נבחן לבסוף, בפרק הרביעי, את הסבירות והמידתיות בשיקולי ההחלטה להעביר את המערער לתפקיד אחר ביחידה אחרת, מושא דיוננו, בערעור זה.

 

 

פרק שלישי: החלטת העברה לתפקיד אחר, באספקלריה של חוק הגנה על עובדים

 

31.  הלכה היא, משכבר הימים, כי למעביד שמורה הפררוגטיבה לנהל את מפעלו לפי הבנתו ושיפוטו, על הצד הטוב והמועיל ביותר. בתוך כך, שמורה למעביד ההחלטה בדבר ניוד עובד והעברתו לתפקיד אחר ב"ע לה/1- 3עירית רמת-גן לייבו רייצ'ל, פד"ע ו 337, 343; דב"ע נד/71- 3אילת - שירות התעסוקה ואח, פד"ע כז 169,[177. במהלך הרגיל של חיי העבודה, נתון שיבוצו של העובד בתפקיד מסוים לשיקול דעתו של המעסיק או הממונה, על פי שיקולים של כלל הצרכים, ההתאמה הנדרשת וכל כיוצ"ב. וכלשון הוראתו של סעיף 11.211 לתקשי"ר תוך "התחשבות בצורכי השירות".

 עם זאת, וכפי שכבר ציינתי בפסק הדין בעניין כרמיכלל, פררוגטיבה ניהולית אינה פרוצה לכל רוח ולא תהא נתונה לגחמה של המנהל. החלטה ניהולית לעולם תהא כפופה לדרישת הסבירות, המידתיות, תום הלב וההגינות. לא במחי יד יועבר אדם מתפקידו, גם אם לא היה לו התפקיד לקניין לצמיתות" ע 1159/01 ד"ר אבנר כרמי  - מדינת ישראל - מינהל המחקר החקלאי ניתן ביום 5.11.02]. האיזון ההולם הוא זה, בו ניתן המשקל המצטבר והיחסי לשיקולים הצריכים לעניין בנסיבות המקרה. וכפי שציין חברי השופט צור בפסק הדין בענין פרנקשטיין:חינת מערך יחסי העבודה במקום עבודה הוא שיקול ראוי ומעסיק השוקל המשך העסקתו של עובד רשאי להביא שיקול זה במערכת שיקוליו. עם זאת, החלטה על המשך העסקתו של עובד, או פיטוריו, או העברתו לתפקיד אחר, כרוכה לעולם במכלול של שיקולים אותם יש להביא בחשבון, תוך מתן משקל מתאים לכל שיקול" ע 300146/98 יצחק פרנקשטיין- מועצה אזורית גליל תחתון, ניתן ביום 24.6.03 (להלן: ענין פרנקשטיין)]. בין השיקולים הללו, יבחן בית הדין אם התקיים שימוע כדין ואם ניתנה לעובד הזדמנות נאותה להשמיע טענותיו; ואם הוחלט על העברתו מתפקיד - האם נשקלה אפשרות לשבץ את העובד בתפקיד מתאים אחר.

 

יחסי עבודה עכורים, חשיפת שחיתויות וביקורת שיפוטית על החלטה להעברת עובד

32.   תרומתו של עובד ליחסי עבודה עכורים ומידת מעורבותו ביצירת מערכת יחסים פגומה בסביבת העבודה, נמנית על השיקולים הענייניים והלגיטימיים  בהחלטה להעברת עובד לתפקיד אחר [ענין פרנקשטיין]. בכך אין כדי להכשיר החלטת המעסיק להעביר עובד מתפקידו, כל אימת שהתבררה אי תקינות ביחסי העבודה. שיקול זה כשלעצמו לא יכריע את הכף. יש לבחון את הסיבות והמניעים שגרמו ליחסי עבודה עכורים, ואת מידת מעורבותו, אחריותו או תרומתו של העובד להיווצרותם, או להתמשכותם. בתוך כך, יש לבחון היטב אם מתקיים קשר בין השתבשות מרקם היחסים במקום העבודה לבין תלונות שהגיש העובד על הפרת החוק או מינהל תקין, גילויי שחיתות, וחשיפתם.

בהסתמך על מכלול השיקולים הרלבנטיים בנסיבות המקרה הנדון, ובמסגרת הביקורת השיפוטית על החלטת ההעברה יקבע בית הדין מהו מרכז הכובד במערכת היחסים העכורה, מהו הציר העיקרי עליו היא סבה ושממנו היא ניזונה. על רקע זה יבחן בית הדין את כשרות ההחלטה בדבר העברת העובד מתפקידו.

 

בעתירה למתן סעד מתוקף הוראותיו של חוק הגנה על עובדים ובמסגרתן, ייתן בית הדין דעתו, בין היתר, גם להוראת סעיף 3(א)(2) לחוק  לפיה: "בבואו ליתן צו לפי סעיף זה, יביא בית הדין בחשבון, בין היתר, את השפעת הצו על יחסי העבודה במקום העבודה ואת האפשרות שעובד אחר ייפגע". על כך  נאמר בעניין גרטי: "מקום בו מתבקש סעד של השבה לעבודה, על בית הדין לשקול את תקופת העבודה, צורת ההעסקה, השפעת מתן הסעד על יחסי העבודה, ממצאי הגופים המוסמכים שבדקו את התלונה וכיוצ"ב" [עניין גרטי, פסקה 17]. במסגרת זו, ועל רקע נסיבות המקרה בכללותן, ייקח בית הדין בחשבון גם את האיזון הנדרש בין שני אינטרסים נוגדים: הפגיעה הצפויה בשכרו של העובד, בתנאי עבודתו ובעתידו המקצועי בעקבות העברתו מתפקיד, מחד גיסא; ומאידך גיסא - ההשלכות על מקום העבודה ועל מרקם יחסי העבודה בו, הפגיעה בעובדים האחרים ובהתנהלותה התקינה של העבודה, אם יוחלט על השארת העובד באותו תפקיד ובאותו מקום.

 

  

פרק רביעי ואחרון: החלטת ההעברה ושיקוליה

33.  הוספנו ובחנו אפשרות לפיה אין לדחות כליל את טענת המערער בדבר ההשפעה הניכרת שהייתה להעלאת תלונותיו באסיפת העובדים ובמשטרה על החלטת ההעברה. אולם, אפילו נצא מתוך הנחה כי נמצא בסיס  לקשר ישיר, או עקיף, בין טענותיו לשחיתות לבין גילויי ההתנכלות כלפיו – כדבריו, גם אז ברור למעלה מכל ספק כי המשך שירותו של המערער באותה יחידה היה בלתי אפשרי. זאת, נוכח מערכת היחסים העכורה שנוצרה במחלקה, שלא ניתן היה עוד לאחותה, כאשר המערער היווה ציר להשתלחות העובדים זה בזה. בנסיבות אלה, במסגרת הוראת סעיף 3(א)(2) לחוק ונוכח השיקולים המנויים להלן, הגענו למסקנה כי החלטת ההעברה איננה חורגת באופן קיצוני ממתחם הסבירות והמידתיות, במידה כזו המצדיקה התערבותה של הערכאה השיפוטית, לשנותה, עד כדי הוראה להחזיר את המערער לתפקידו כמקודם. טעמינו לכך נפרט להלן:

 

34.  כפי שקבע בית הדין האזורי בפסק דינו, נערך למערער שימוע כדין  במסגרתו ניתנה לו האפשרות להעלות את טענותיו קודם להחלטת ההעברה. בישיבת השימוע טען המערער לתחולת ההגנות שבחוק, נוכח "... ההתנכלויות שסבל מהן" כתוצאה מחשיפת השחיתויות שתחילתה, כטענתו, באסיפת העובדים.

 

נשקלה האפשרות לשבץ את המערער בתפקיד מתאים אחר בהתחשב בכישוריו המקצועיים, בתנאי עבודתו ושכרו שלא ייפגעו, ובעתידו המקצועי בעקבות העברתו מתפקידו. כפי שהעיד מר ברקוביץ בבית הדין האזורי בציינו:

נחנו ייעדנו את  התובע ליחידת הפירוקים משלושה נימוקים מרכזיים:

(1) דפוסי העבודה ביחידת הפירוקים נמצאים בהליכי גיבוש ומחייבים מערך חקירות ומודיעין שיוכל לתת מענה בנושא של כינוסים, פירוקים, הרמת מסך, הברחת נכסים.

(2)  ביחידה לפירוקים התובע לא יפגע בשכרו, יקבל את כל רכיבי השכר שרלבנטים לתפקידו כיום.

(3)  ביחידת הפירוקים התובע יוכל להביא לידי מיצוי את יכולתו בתחום המודיעין."

מחומר הראיות עולה כי בהחלטה על העברת המערער לתפקיד אחר לא הוכח שנגרם לו נזק או הפסד. לפי עדותו של מר ברקוביץ אף התנהלו מגעים לשיבוצו של המערער במשטרה, באופן שהתקן של תפקידו יתרם למשטרה והוא יתגייס למשטרה, אולם מגעים אלה לא צלחו.

 

ליקויים בתפקודו של המערער כמבואר לעיל, ההגנות שבחוק על עובד המתלונן על שחיתויות במקום עבודתו, אינן מונעות בירור טענות בדבר ליקויים בביצוע עבודתו. טענה בדבר חשיפת שחיתויות אינה יכולה לשמש כסות ופטור למערער מפני מביקורת עניינית על יחסי אנוש גרועים וההשלכות הנובעות מכך על סביבת העבודה ועל תפקודו בה. כפי שראינו טענות ממין אלה הועלו כלפי המערער אף לפני שהשמיע ובדרך שהשמיע את טענות השחיתות במקום העבודה.

 

         ולבסוף, לפי הוראתו של סעיף 3(א)(2) לחוק יש לבחון "את השפעת הצו על יחסי העבודה במקום העבודה ואת האפשרות שעובד אחר ייפגע", אם תבוטל החלטת ההעברה כמבוקשו של המערער. במיוחד כן, נוכח התנהלותם של הליכים משפטיים נוספים בין המערער לבין הממונים עליו ומי שכיהן כיו"ר ועד העובדים. מנגד, הותרת החלטת ההעברה בעינה, מבלי שנתערב בה ובהשלכותיה, מאזנת כדין את מכלול האינטרסים הנוגעים לעניין.

 

כללם של דברים

 

35.  הערעור נדחה. בהסתמך על מכלול השיקולים לעיל, לא מצאנו טעם משפטי  המצדיק התערבותנו בפסק דינו של בית הדין האזורי, אשר דחה כדין את תביעת המערער נגד החלטת ההעברה. משלא נמצא פגם בהחלטת ההעברה, נדחית גם הבקשה לסעד זמני להחזרת  המערער לעבודתו לאלתר ולתשלום שכרו עבור כל התקופה בה לא קיבל שכר נדחית; ומתייתרת בקשתו להוספת אסמכתאות משפטיות.

 

בתוך 30 יום מהיום ישלם המערער למדינה הוצאות משפט בסכום כולל של 5,000 ש"ח.

 

 

ניתן בהעדר הצדדים, היום ח' תשרי תשס"ח (20 ספטמבר 2007) ויישלח אליהם.

 

 

 

 

השופט עמירם רבינוביץ,  השופט יגאל פליטמן,      השופטת נילי ארד , 

 

 

            נציג עובדים מר יוסף קרא,     נציג מעבידים מר אבי ברק