בית הדין הארצי לעבודה

עע 000017/03

המערער

מריו ויינגרט

המשיבה

מבטחים

בפני: הנשיא סטיב אדלר, סגנית הנשיא אלישבע ברק-אוסוסקין, השופט יגאל פליטמן,

נציג עובדים מר דניאל יעקובסון, נציג מעבידים מר אבי ברק

בשם המערער - עו"ד איתמר הכהן

בשם המשיב - עו"ד שרון כפתורי

פסק דין

הנשיא סטיב אדלר:

ערעור זה עניינו תקופת ההתיישנות בתביעות להפרשי גמלה בגין תקופה העולה על שבע השנים שנקבעו בחוק ההתיישנות, התשי"ח – 1958 (להלן: חוק ההתיישנות). בית הדין האזורי בתל אביב [1] קבע כי המערער אינו זכאי להפרשי גמלה מקרן הפנסיה מבטחים מוסד לביטחון סוציאלי של העובדים בע"מ (להלן: מבטחים) עבור התקופה העולה על שבע השנים שקדמו ליום פנייתו למבטחים. על כך הערעור לפנינו. שאלה נוספת שנדונה בתובענה זו עניינה בהתיישנות חישוב וקביעת שיעור הגמלה.

מלכתחילה נשמע ערעור זה בפנינו יחד עם הליך ע"ע 230/03. אולם נוכח השאלות המשפטיות השונות המתעוררות בכל אחד מן הערעורים החלטנו ליתן בהם פסקי דין נפרדים.

הרקע העובדתי

[2] המערער, מר מריו ויינגרט (להלן גם: מר ויינגרט), שהוא עמית במבטחים, עבד כמורה ופרש לפנסיה מוקדמת ביום 1.9.1988. במכתב שקיבל ממבטחים ביום 21.2.1989, צוין היקף המשרה בגינו ישולמו לו תשלומי פנסיית הזקנה. בחודש מאי 1990 החלה מבטחים לשלם למר ויינגרט תשלומים בגין פנסיית זקנה, על פי היקף משרה של 101.71%. ביום 17.1.2001, למעלה מעשור לאחר שקיבל לראשונה את תשלומי הפנסיה ממבטחים, פנה מר ויינגרט למבטחים בבקשה לתקן את שיעור גמלתו, כך שתשתלם בעד היקף משרה של 105.39%, כפי שהיה צריך להיעשות לטענתו מלכתחילה. בעקבות שתי פניות של מר ויינגרט בעניין, תוקן היקף המשרה על פיו חושבה גמלתו ל- 103.96%. לבד מתשלום הגימלה בשיעור זה מכאן ולהבא, שילמה מבטחים למר ויינגרט הפרשים הנובעים משינוי היקף משרה זה שבע שנים אחורנית מיום פנייתו לראשונה למבטחים, רוצה לומר, מיום 17.1.1994.

ביום 10.10.2001 פנה מר ויינגרט לבית האזורי בתביעה לתשלום: [א] של הפרשי גמלה בין 101.71% לבין 103.96%, לתקופה שמיום פרישתו - 1.9.1988 ועד ל- 17.1.1994, המועד שעד אליו קיבל ממבטחים תשלומים רטרואקטיביים בגין תיקון גימלתו; [ב] לתשלום של הפרשים בין שיעור המשרה כפי שתוקן על ידי מבטחים, שהוא 103.96%, לבין שיעור משרה של 105.39% שלטענת מר ויינגרט צריך לעמוד בבסיס חישוב גימלתו. זאת, החל מיום פרישתו, 1.9.1988.

משתביעתו נדחתה, ערער לבית דין זה.

השאלות העומדות לדיון בערעור, קביעת בית הדין האזורי וטענות הצדדים

[3] השאלות העומדות לפתחנו בערעור זה הן אלה: האם התביעה לתיקון בסיס חישוב הגימלה ל - 105.39% התיישנה; מהו המועד ממנו זכאי המערער להפרשי העבר והאם הוא זכאי להפרשי גמלה בעד תקופה העולה על תקופת התיישנות של שבע שנים; האם מבטחים רשאית להעלות טענת התיישנות.

בית הדין האזורי קבע כי כל תביעותיו של מר ויינגרט, המתייחסות לתקופה שקדמה לשבע השנים עובר לפנייתו למבטחים לראשונה, התיישנו.

עיקר טיעונו של בא כוח המערער בפנינו הוא, כי נוכח חובת הנאמנות המוגברת המוטלת על מבטחים מחד, והעדר הקושי להוכיח את העובדות בעניינו של מר ויינגרט מאידך, לא היה מקום להעלאת טענת התיישנות מצד הקרן.

באת-כוח מבטחים טענה, בין היתר, כי התביעה לתיקון היקף המשרה כבסיס לחישוב הגמלה, כמו גם התביעה לקבלת הפרשי גמלה רטרואקטיבית - התיישנו. לדידה, העילה בדבר בסיס חישוב הגמלה התגבשה כבר ביום הגשת הבקשה לתשלום גמלה למבטחים ואין לראות בה עילה מתחדשת, להבדיל מעצם הזכאות לתשלום הפנסיה.

תקופה ההתיישנות של תביעה לקבלת הפרשי גמלה שאין מחלוקת לגבי שיעורה

[4] כאמור לעיל טען בא כח המערער בפנינו, כי לא היה מקום ליישם את הוראות חוק ההתיישנות במקרה דנן וזאת, נוכח חובת הנאמנות המוגברת החלה על מבטחים והעדר קושי בהוכחת העובדות. משכך ולטעמו, על מבטחים לשלם למערער את הפרשי הגמלה בעד הסכומים בחבותם הודתה (רוצה לומר: ההפרש בין 101.71% לבין 103.96%) החל ממועד זכאותו לתשלום הגמלה, שהוא מעבר לשבע שנים שקדמו לפנייתו למבטחים. מבטחים התנגדה לטיעון זה וסמכה ידה על שנקבע בפסק דין מנדלבאום, [2] בו נדחתה טענה דומה.

[5] חוק ההתיישנות אינו מעניק לתביעה בין עמית לבין קופת גמל הגנה מיוחדת מפני טענת התיישנות. מקובלת עלי אמנם עמדתה הבסיסית של סגנית הנשיא, כי הפסיקה ותקנה 41ה לתקנות מס הכנסה (כללים לאישור ולניהול קופות גמל), התשכ"ד - 1964 הטילו חובת נאמנות מוגברת על הקרן כלפי מבוטחיה, בדומה לזו של בנקים או חברות ביטוח. אולם בכל הנוגע לטענת התיישנות שתוצאתה היא הגבלת תקופת תשלום חוב, אין להבחין בין עמית הטוען נגד קופת גמל לבין חובו של מפקיד כספים שבפיו טענה נגד הבנק או חוב של מבוטח נגד חברת ביטוח. זאת ועוד, לדידי העלאת טענת התיישנות על ידי קרן פנסיה, בנק, קופת גמל ואף מוסד ממשלתי אינה, כשלעצמה, פעולה בחוסר תום לב. כך לדוגמא, נקבע לאחרונה במסגרת הנחיות פרקליטת המדינה כי וויתור על טענת התיישנות מחייב קבלת אישור מוקדם. [3] בדומה, על קרן הפנסיה מוטלת אחריות מוגברת להגן על האינטרסים של כלל מבוטחיה ועל-כן במקרים רבים אי-העלאת טענת התיישנות מצדה תפגע ביכולת הכספית שלה לפעול לטובת כלל מבוטחיה. יתר על כן, הוראותיו של חוק ההתיישנות ותכליתו, שתבואר בקצרה להלן, יפות אף לעניין זה.

תכליתה של הגנת ההתיישנות, יסודה ברצונו של המחוקק לשמור על יציבות ועל סופיות ההתדיינות בגין חובות העבר. בכל הנוגע לחוב המתחדש מדי חודש בחודשו, מכוונת טענת ההתיישנות להבטחת וודאות בניהול עסקים ובעניינים אקטוארים ולצמצם את התקופה בעדה תהא הקרן חשופה לתביעות מצד עמיתיה. הגנת ההתיישנות נועדה אף לאפשר לקופת הגמל לערוך את מאזנה ולצפות נכונה את החובות המוטלים עליה. על קופת הגמל מוטלת החובה להעריך, ככל שניתן, את הסכום הדרוש לה בכדי להבטיח את זכויות כלל העמיתים בקופה בזמן נתון. קביעה גורפת האוסרת על העלאת טענת התיישנות על ידי הקרן, יהא בה כדי להקשות על הערכה זו. כמו כן, ביסוד תשלום הגמלה על ידי קרן הפנסיה עומדות מטרות סוציאלית הבאות להבטיח לעמית הכנסה חודשית כתחליף להכנסה שהיתה משתלמת לו לו המשיך לעבוד. איני סבור כי יש טעם להתיר שימוש בחשבון העמית בקרן כבתכנית חסכון.

העלאת טענת התיישנות בתחום הביטחון הסוציאלי

[6] המחוקק ומחוקק המשנה גילו דעתם פעמים רבות, כי יש מקום לקיומה של טענת התיישנות גם ככל שמדובר בתחום הביטחון הסוציאלי. הלכה למעשה החקיקה הראשית ולצידה חקיקת המשנה בתחום הביטחון הסוציאלי, משופעות בהוראות שעניינן מועדים להגשת תובענות, התיישנות זכויות ואף "סנקציות" בגין שיהוי בפניה לערכאות או לגופים המוסמכים.

נעמוד להלן על מספר דוגמאות בהקשר זה:

[א] התיישנות בפניה לבית הדין:

[1] תקנה 1(ב) לתקנות הביטוח הלאומי (מועדים להגשת תובענות), התש"ל-1969 שתוקנה מתוקף סעיף 396 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995, קובעת תקופה בת ששה חודשים להגשת תביעה לבית הדין לעבודה כנגד החלטת פקיד התביעות. מועד זה מתייחס אף להגשת תביעות שעניינן גמלת

ניידות [4]. בתום תקופה זו מתיישנת הזכות.

[2] באורח דומה, קובעת תקנה 2 לתקנות הביטוח הלאומי (מועד להגשת ערעור על החלטות מסוימות), התשל"ז-1977 תקופה בת 30 יום להגשת ערעור על החלטת ועדה לעררים או ועדה רפואית לעררים. תקנות אלה הוחלו גם על הגשת ערעור לפי חוק התגמולים לאסירי ציון ולבני משפחותיהם, התשנ"ב-1992.

לא זו אף זו, נפסק לא אחת, כי בית הדין אינו מוסמך להאריך מועדים אלה להגשת תובענות ולהגשת ערעור, להבדיל מסמכותו להארכת מועדים לעשיית פעולה במהלך המשפט שנקבעה במפורש בתקנות [5] .

[3] תקנה 1(ב) לתקנות התגמולים לנפגעי פעולות איבה (מועדים להגשת תובענות), התשנ"ו-1996, קובעת תקופה בת 6 חודשים להגשת תובענות לתגמול על פי חוק זה לבית הדין לעבודה .

[ב] שיהוי בפניה למוסד לביטוח לאומי או לגורם המוסמך לפי העניין והגבלת תקופת הזכאות או שיעורה:

[1] סעיף 296 לחוק הביטוח הלאומי קובע תקופה בת שנים עשר חודשים להגשת תביעה לתשלום גמלה מאת המוסד לביטוח לאומי. עד לתיקון סעיף זה בשנת 1998 (תיקון 19), העניקה הסיפא של הסעיף שיקול דעת למוסד לביטוח לאומי בכל הנוגע לתשלום בגין תביעות שהגשן לקתה בשיהוי, קרי, שהוגשו למוסד לאחר 12 חודשים. פסיקת בית הדין באותה תקופה העניקה פרשנות מרחיבה להוראת סעיף 296, כך שלמעשה קבעה כי גם במצב של שיהוי, על המוסד לשאת בתשלום גימלה לתקופה של 7 השנים שקדמו להגשת התביעה. המחוקק, שסבר כי הלכה זו יוצרת תמריץ שלילי להגשת תביעה לגימלה במועד תיקן את סעיף 296 בשנת 1998, כך שמקום בו הוגשה תביעה למוסד בשיהוי, לא תשולם רטרואקטיבית גימלה מעבר ל - 48 חודשים שקדמו להגשת התביעה למוסד. מאוחר יותר, קוצרה תקופת התשלום הרטרואקטיבי והיא עומדת כיום על 12 חודשים. בדברי ההסבר להצעת החוק נאמר שהתיקון נעשה כך שהוא קובע "כללי זכאות פשוטים ואחידים שניתן להביאם לידיעת אוכלוסית הזכאים על מנת להשיג מיצוי מלא ככל האפשר של זכויות ותשלום הגמלאות במועד" (דברי ההסבר להצעת החוק לתיקון סעיף 296(ב), ה"ח התשנ"ז, עמוד 285).

[2] סעיף 107 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995 קובע כי מענק לנכה עבודה ישולם רטרואקטיבית על אף הקבוע בסעיף 296(ב) לחוק הביטוח הלאומי, אולם הגשת התביעה למוסד בשיהוי תגרור הפחתה בסכום המענק.

[3] המועד להגשת תביעה למוסד לפי הפרק שעניינו "ביטוח נפגעי תאונות" צריכה להיעשות תוך 90 ימים מיום התאונה, כאמור בסעיף 157 לחוק הביטוח הלאומי. תקופה זו קצרה מן התקופה הקבועה בתקנות הביטוח הלאומי בכל הנוגע להגשת תביעות לתשלום גמלה למוסד.

[4] תקנה 6(ג) לתקנות הבטחת הכנסה (כללי הזכאות והוראות ביצוע), התשמ"ב-1982 קובעת, כי במקרים בהם יכולה לקום זכאות לגמלת הבטחת הכנסה במועד הקודם למועד הגשת התביעה, לא תשולם גמלה רטרואקטיבית לתקופה העולה על ששת החודשים שקדמו להגשת התביעה.

[5] סעיף 32 לחוק הנכים (תגמולים ושיקום), התשי"ט-1959 [נוסח משולב] קובע כי הזכות להגיש בקשה לקצין התגמולים לפי חוק זה מתיישנת בתום שלוש שנים מיום שחרורו של הנכה מהשירות הצבאי שבזמנו אירע המקרה שגרם לנכותו.

מתוקף חוק זה תוקנו תקנות הנכים (תגמולים ושיקום) התיישנות זכויות, התשי"ז-1956 הקובעות תקופות התיישנות ספציפיות אחרות בנוגע לסוגי נכויות שונים. [6]

[7] הנה כי כן, גם כשמדובר בחוקים בעלי אספקטים חברתיים, ברורה כוונתו של המחוקק לשמור על עקרון התיישנות תביעות וסופיות ההתדיינות וליצור גם בחוקי הביטחון סוציאלי - שהם בעלי השפעה על קהל מבוטחים רחב - אלמנט של ודאות בכל הנוגע לתקופות הזכאות, אף מעבר לנעשה בתחומים אחרים.

[8] אוסיף כי ככלל, תקופות ההתיישנות והשיהוי בתחום הביטחון הסוציאלי בארץ ארוכות מאלה שבמרבית מדינות המערב. [7] כך לשם המחשה, בבלגיה מבוטח יכול להגיש תביעה למוסד לביטוח לאומי הבלגי לביטוח זקנה תוך שנה מיום פרישתו; הוא רשאי להגיש תביעה לבית הדין על דחיית תביעתו על ידי המוסד לביטוח לאומי תוך חודש; תשלום רטרואקטיבי יכול להיות עד שנה ממועד הגשת התביעה למוסד. באנגליה נקבעו מועדים להגשת תביעות למוסד לביטוח לאומי האנגלי ונקבעה תקופה לתשלום רטרואקטי החל ממועד הגשת התביעה למוסד. בניו זילנד על המבוטח להגיש תביעת קצבת זקנה לבית הדין תוך שלושה חודשים מיום דחיית תביעתו על ידי המוסד לביטוח לאומי. תביעות למוסד לביטוח לאומי עבור קצבת פגיעות בתאונה יש להגיש תוך 12 חודשים ממועד התאונה, ואילו תביעה לבית הדין ניתן להגיש תוך 28 ימים מדחיית התביעה על ידי המוסד.

[9] הנה כי כן וכאמור לעיל גם כשמדובר בחוקים בעלי אספקטים חברתיים, ברורה כוונתו של המחוקק לשמור על עקרון התיישנות תביעות וסופיות ההתדיינות. עמדתה של סגנית הנשיא שוללת, למעשה, את זכותה של מבטחים לטעון את טענת ההתיישנות. לדידי, אין מקום שבית הדין יקבע הוראה מעין זו, הנוגדת למעשה את תכליתו של חוק ההתיישנות ואת הוראותיו. עמדתה של סגנית הנשיא שוללת, למעשה, את זכותה של מבטחים לטעון טענת התיישנות.

עלי להוסיף, כי קופת גמל, כמו כל גוף ציבורי אחר, מחויבת לשקול בכובד ראש צעדיה טרם תעלה טענת התיישנות. עם זאת, במקרה דנן אין מקום לקבוע כי שיקול דעתה של הנהלת מבטחים היה בלתי סביר, פוגע בטובת כלל מבוטחיה או שנבע מחוסר תום לב.

[10] לפיכך, באתי לכלל מסקנה, שאין לשנות את הנקבע בפסק דין מנדלבאום, לפיו תקופת ההתיישנות של תביעה לשינוי שיעור הגמלה היא בת שבע שנים. קרי, שבע השנים שקדמו למועד בו התגבשה העילה, כפי שנקבע בחוק ההתיישנות.

בכל הנוגע למועד תחילת מירוץ ההתיישנות: הכלל הוא, כי מירוץ ההתיישנות מתחיל עם הגשת התביעה לבית הדין. עם זאת, מאחר ומדובר התביעה המוגשת לקרן הפנסיה לפני הגשתה לבית הדין, מקובל עלי, כי מירוץ ההתיישנות יחל במועד הגשת התביעה לקרן הפנסיה. התוצאה היא, כי מר ויינגרט זכאי להפרשי גמלה בעד התקופה של שבע השנים שקדמו למועד הגשת תביעתו לקופת הפנסיה.

[11] עיינתי בחוות דעתה המקיפה והמעניינת של חברתי סגנית הנשיא אלישבע ברק-אוסוסקין, אך נותרתי איתן בדעתי. אכן, מוטלת על מבטחים החובה לנהל את ענייניה ברמת ניהול המקובלת במוסדות פיננסיים. עם זאת לא הוכח במקרה זה הנהלת מבטחים התרשלה בקביעת רמת הניהול או סדרי העבודה בקרן. על מבטחים מוטלת גם החובה ליידע את עמיתיה בדבר זכויותיהם והיא עשתה זאת בענייננו. עם פרישתו של המערער נשלח לו דו"ח ובו פירוט בסיס חישוב הגימלה לה הוא זכאי אליבא דמבטחים. אף סגנית הנשיא אינה חולקת על גרסת מבטחים, לפיה נפלה טעות בהקלדת הפרטים שקיבלה ממעסיקי המערער וזה היה, ככל הנראה, המקור לטעות בחישוב הגימלה. מדובר בטעות מנהלתית, שאין לראות בה חוסר תום לב או כוונה לפגוע בעמית. המערער לא עשה כדי לתקן את הטעות משך תקופה ארוכה עד למועד פנייתו למבטחים לראשונה. הנהלת מבטחים, שלא היתה מודעת לטעות בהקלדת הנתונים, לא היתה יכולה לתקן את הטעות. טעויות מנהלתיות מעין אלה, הן מנת חלקו של כל ארגון בסדר גודל כשל מבטחים ואין בהן, לכשעצמן, חוסר תום לב או הפרת חובת הנאמנות המוגברת של הקרן כלפי העמיתים. אם כי ברור שעל מבטחים לעשות כל שלאל ידה כדי למנוע הישנות מקרים מעין אלה.

התיישנות של תביעה לשינוי בסיס חישוב הגמלה

[12] שאלה נוספת שהתעוררה בתובענה זו היא, האם התביעה שעילתה שינוי בסיס חישוב הגמלה להיקף משרה של 105.39% התיישנה בחלוף שבע שנים ממועד ההודעה על שיעור הגימלה שישולם מן הקרן. באת כח מבטחים טענה, כי עילה זו מתגבשת עם מסירת ההודעה בדבר בסיס חישוב הגמלה לעמית והיא אינה מתחדשת מידי חודש בחודשו. משכך, יש להחיל עליה את חוק ההתיישנות, כך שהעילה שעניינה בתשלום גמלה בשיעור 105.39% התיישנה כבר ביום 21.2.1996, שבע שנים לאחר קבלת ההודעה ממבטחים בדבר שיעור הגמלה שתשולם למר ויינגרט (21.2.1989). מאחר שתביעה זו הוגשה ביום 17.1.2001, יש לדחותה.

בא כוחו של מר ויינגרט חזר על טענתו לפיה אין להעלות טענת התיישנות בתביעה של גמלאי נגד קופת גמל.

בית הדין האזורי לא ערך דיון בשאלה זו ובהבחנה שנעשתה בפסק דין מנדלבאום בין תקופת ההתיישנות לתשלום סכום מוסכם לבין תקופת ההתיישנות של תביעה לשינוי בסיס חישוב הגמלה.

[13] בסוגיה זו תואמת עמדתו של בא כח המערער את הנקבע בפסק דין מנדלבאום. באותו מקרה פנו שאירים לבית הדין בתביעה בעלת שני ראשים: האחד, תשלום הפרשי גמלה והשני, שינוי בסיס חישוב גמלת המנוחה. זאת בחלוף כ - 9 שנים לאחר חישוב שיעור הגמלה שהחלה להשתלם למנוחה. בכל הנוגע לשיעור הגמלה שהיה מוסכם על משלמת הגמלה, (עירית ראשון לציון) נקבע הן על ידי בית הדין האזורי והן על ידי בית הדין הארצי, כי השאירים זכאים להפרשים בעד תקופה של שבע שנים שקדמו למועד הגשת תביעתם. אולם, לגבי התביעה לשינוי בסיס חישוב הגמלה קבע בית הדין האזורי, (בראשותו של השופט פליטמן), כי העילה התיישנה שבע שנים לאחר חישוב שיעור הגמלה לראשונה על ידי משלם הגימלה. הערעור על החלטה זו התקבל על ידי בית הדין הארצי שקבע, כי העילה לשינוי בסיס חישוב הגמלה היא עילה המתחדשת מידי חודש וחודשו. מכאן, שעל פי הנקבע בפסק דין מנדלבאום יש לקבל את ערעורו של מר וייגרט בנושא זה.

יודגש, כי ככל שתתקבל תביעתו של מר ויינגרט בעניין תיקון בסיס חישוב גמלתו, הוא ימצא זכאי לתשלום הפרשי גמלה בעד התקופה של שבע השנים שקדמו ליום פנייתו למבטחים לתיקון הגמלה, בלבד.

[14] נוסיף ונבאר קביעותינו בעניין זה. הלכה פסוקה היא, כי עילה שעניינה בתשלום גמלה מתחדשת מידי חודש בחודשו [8] . עילה שעניינה בתשלום הפרשי גמלה בעד חודש מסוים, מתיישנת בחלוף שבע שנים מן החודש הנדון. עילה זו כוללת הן את תיקון בסיס חישוב הגמלה והן את תשלום שיעור הגמלה המוסכם על משלם הגמלה.

מירוץ ההתיישנות מתחיל עם התגבשות הזכות, רוצה לומר, עם פרישתו של העמית בתנאים המזכים אותו לתשלום הגמלה מידי חודש בחודשו. מכיוון שהזכאות לתשלום הגמלה מתחדשת מידי חודש, מירוץ ההתיישנות בנוגע לתשלום הגמלה בעד חודש מסויים יחל באותו חודש ולא בעת הפרישה לגמלאות. על כן, עמית הזכאי לתשלום גמלה ומגיש תביעה לקרן שמונה שנים לאחר מועד פרישתו, יהא זכאי לתשלום הסכומים שהיה מקבל בתקופה בת שבע שנים עובר להגשת תביעתו, בנוסף לתשלום הגימלה השוטפת. בדומה, מירוץ ההתיישנות בעד חודש בו מבקש העמית לתקן את שיעור גמלתו יחל בחודש הנתבע, ויתפרש על שבע השנים שקדמו למועד הגשת הבקשה לתיקון שיעור הגימלה. כך נקבע בפסק דין מנדלבאום. בין ההסברים שניתנו בפסק דין מנדלבאום (בע' 368) נכללה הדוגמא הבאה היפה גם לענייננו:

"אם מתברר על סמך ראיות חדשות כי, לדוגמה, רכיב שכר מסוים לא נכלל בשכרה של המנוחה או אם זכאי לקצבת פרישה נפטר בסמוך ליום פרישתו, האמנם יימנע מהשאירים לדרוש מהממונה [הממונה על תשלום הגמלאות – ס.א.] מתן החלטה חדשה בעניין, בכפוף לדיני התיישנות? והרי נאמר בחוק שקצבת השאירים נגזרת מהקצבה שהיתה מגיעה לזכאי אילולי נפטר, 'מגיעה' נאמר, ולא הקצבה 'שהשתלמה' לזכאי". לאור זאת, יש בידי המערער עילת תביעה לחישוב שונה של קצבתו".

לדידי, ההלכה שנקבעה בפסק דין מנדלבאום נכונה ומובילה לתוצאה הוגנת. שהרי, אם יעלה בידי הגמלאי להוכיח כי נפלה טעות בחישוב שיעור גמלתו לפני תשע שנים, מה טעם לא תשלם לו מבטחים את הגמלה השוטפת על פי בסיס החישוב הנכון מיום הפניה למבטחים וכן שבע שנים אחורנית ממועד זה? ככל שהגמלאי יוכיח את טענותיו, יהיה זכאי לגמלה לפי השיעור שהוכח על ידו, ואין להשלים עם מצב שמבטחים תתעשר על חשבון עמיתיה. ברי, שנטל הראיה בעניין זה מוטל על הגמלאי ועליו להוכיח את טענותיו באשר לבסיס שיעור הגמלה לו הוא טוען.

[15] אשאיר בצריך עיון את השאלה אם ההחלטה על עצם הזכאות לגמלה מתיישנת כעבור שבע שנים. כך למשל, מה הדין במקרה של עמית אשר השיג גמלה במרמה והדבר נודע לקרן הגמלאות כעבור שמונה שנים מתחילת תשלום הגמלה?

[16] אציין, כי לא נעלם מעיני האמור בסעיפים 32 עד 38 לפסק דין פיורסט [9] בנושא התיישנות עילות שעניינן בתשלום פנסיה. שם נערכה הבחנה בין עצם הזכאות לתשלום פנסיה, שיעור הפנסיה המשולמת והיקף החברות בקרן, שנקבעו על סמך נתונים שהיו ידועים בעת הפרישה; לבין תיקון קיצבאות על יסוד הוראות תקנון הקרן. אשר לנושא הראשון נאמר, כי מירוץ ההתיישנות מתחיל בעת קביעת הזכאות לגמלה. לגבי האחרון נקבע, שמדובר בעילה המתחדשת מידי חודש בחודשו. יובהר, כי הנקבע בפסק דין פיורסט התייחס לתיקון קצבאות על יסוד תקנון הקרן, עילה המתחדשת מידי חודש בחודשו. בכל הנוגע להתיישנות העילה שעניינה עצם הזכאות לגמלה, הנאמר שם נאמר כאמרת אגב, שכן לא עלתה בעניין פיורסט שאלה באשר לעצם הזכאות לפנסיה. הצטרפתי לנקבע בפסק דין פיורסט, רוצה לומר, לכך שהעילה בעניין תיקון הקצבה מתחדשת מידי חודש בחודשו. אולם, לאחר עיון חוזר בפסק דין מנדלבאום הגעתי למסקנה שיש להשאיר בצריך עיון את שאלת מועד תחילת מירוץ ההתיישנות בעניין עצם הזכאות לגימלה. יצויין, כי המובא מפסק דין מנדלבאום בסעיף 35 לפסק דין פיורסט " [אמנם עילת התביעה לתשלום קצבה מתחדשת מידי חודש בחודשו, אך על ההחלטה בדבר עצם הזכאות ושיעורו ניתן לערעור רק בתוך תקופת ההתיישנות"] הובא מתוך עמדתו של בית הדין האזורי, לגביו נתקבל הערעור ונקבע, כי העילה לתיקון חישוב שיעור הגמלה מתחדשת מידי חודש בחודשו. זאת ועוד, פסק דין מנדלבאום הכריע בשאלת החישוב מחדש של שיעור הקצבה ולא עלתה מחלוקת לגבי עצם הזכאות.

לבסוף, עיינו בטענות האחרות שהעלה בא כוח המערער ולא מצאנו בהן טעם המצדיק חריגה מתקופת ההתיישנות שנקבעה בחוק.

[17] סוף דבר

לו תשמע דעתי, יקבע כדלקמן:

[א] הערעור נדחה בכל הנוגע לתקופת תשלום ההפרשים על פי חישוב הגמלה המוסכם על מבטחים (103.96%).

[ב] הערעור מתקבל בכל הנוגע לסוגית התיישנות העילה שעניינה תיקון בסיס חישוב הגמלה ל - 105.39%. עניין זה מוחזר לבית הדין האזורי להמשך בירורו.

[ג] בנסיבות העניין לא נעשה צו להוצאות.

סגנית הנשיא אלישבע ברק-אוסוסקין:

האם מתיישנת התביעה לגמלה כאשר מתברר שחישובה של הגמלה היה מוטעה. גם אם נגיע למסקנה אליה הגיע חברי הנשיא, כי בתביעות כנגד מבטחים לגיטימי לטעון התיישנות, האם במקרה הספציפי שבפנינו קיימת הלכה למעשה התיישנות. זאת לאור העובדה שמבטחים היא שידעה על הטעות, שהמסמכים המצביעים על הטעות היו בידה במשך כל הזמן מאז פרישתו של המערער, היינו, מאז גיבושה של הזכות. יתר על כן מבטחים אף תיקנה את היקף הגמלה פעמיים. האם גמלאי שהתגלתה טעות בחישוב גמלתו, זכאי לחישוב הפרשי גמלה בגין כל חודש וחודש. אלו השאלות הניצבות בפנינו.

אין בידי לקבל את גישתם של חברי, הנשיא סטיב אדלר והשופט יגאל פליטמן. בענייננו אין ומעולם לא היתה מחלוקת לגבי שיעור הגמלה למשך כל התקופה מאז פרש המערער לפנסיה, וזאת מעבר לתקופה של שבע שנים. כפי שאראה, היה ידוע למבטחים במשך כל העת על זכאות המערער ועל הטעות. על כן לא חלה התיישנות. מעבר לכך על פי תקנות מס הכנסה חלה על מבטחים, כפי שאראה, חובה לשמור על המסמכים הנוגעים לעמיתיה כל עוד הם עמיתים בקופה ולמשך תקופה של שבע שנים לאחר שחדלו להיות עמיתים בה. על כן בעיני ניתוח שאלת ההתיישנות כלפי עמיתי מבטחים מתייתרת. טענה כזו לא יכול שתהא קיימת בענייננו.

עם זאת אבחן גם את עצם טענת התיישנות העילה כשמדובר במבטחים, וכל זאת מעבר לדרוש ועל מנת להתייחס לטענה אליה התייחסו חברי השופטים ובית הדין האזורי.

השאלה היא דיונית ולא מהותית - האם, למרות שאין מחלוקת על הזכאות ולמרות שמדובר בגוף דוגמת מבטחים, יש לקבוע כי חלה התיישנות של שבע שנים מיום הגשת התביעה או שמא חלים על מבטחים הכללים החלים על בנק, חברת ביטוח ודומיהם.

העובדות תוארו על ידי חברי, הנשיא סטיב אדלר. לא אחזור עליהן. עולה מהעובדות כפי שתוארו, כי פעמיים התברר למערער שהוא זכאי לפנסיה שתחושב על בסיס היקף משרה גדול מזה שקיבל. פעמיים אכן מבטחים תקנה את היקף המשרה אלא שמבטחים שילמה את ההפרש למערער לתקופה של שבע שנים אחורה מיום פנייתו הראשונה ולא מיום פרישתו לפנסיה. המערער טוען לזכאות להפרשים מיום פרישתו. כן הכירה מבטחים בהיקף משרה גדול מזה בגינו שילמה למערער את הגמלה מלכתחילה, אך נמוך מזה לו טוען המערער.

בפנינו אם כן שתי שאלות, האחת, האם חלה התיישנות דיונית בענייננו לגבי ההפרש בהיקף המשרה, שעצם קיומו מקובל על מבטחים. השנייה, האם יש להכיר בהיקף משרה גדול מזה בו הכירה מבטחים לאחר התיקון.

אשר לשאלה השנייה מקובלת עלי דעתו של הנשיא אדלר לפיה יוחזר עניינו של המערער לצורך זה בלבד לבית הדין האזורי אשר ידון בשאלה עובדתית זו, ושאלת התיישנות היקף המשרה תיקבע כפי שיקבע בפסק דין זה. אדון אם כן רק בשאלה הראשונה, היא שאלת התיישנות העילה.

אנו דנים בטענת התיישנות לגבי הפרשי גמלה שאין חולק שהם מגיעים למערער.

הנתונים הרלבנטיים היו בידי המשיבה כל הזמן. חיזוק לכך אנו מוצאים בתצהיר עדותה הראשית של הגברת אילנה גולדמן, מנהלת מחלקה באגף הפנסיה במבטחים, שהעידה מטעם מבטחים (בסעיף 7 לתצהירה):

אני טוענת ומסבירה כי מבטחים מקבלת את הנתונים באשר להיקף המשרה בה הועסק מורה המבוטח אצלה, בכל חודש, מאת המעסיק.

בתקופה הרלבנטית לתביעה רשימות המעסיק הועברו למבטחים בד"כ באופן ידני ופקידי מבטחים הקלידו את הנתונים על גבי המחשב.

מבטחים אינה מעסיקתם של החברים בה ולפיכך תלויה בדיווחי המעסיק באשר לפרטי החברים המבוטחים.

.....................

ואולם, מאחר שהמידע לעניין היקף המשרה של התובע היה ברשות מבטחים, תיקנה מבטחים את היקף המשרה של התובע ושילמה לו הפרשים רטרואקטיבית עבור 7 שנים מיום התיקון, לפנים משורת הדין.

העדה הסבירה את הטעות בחישוב היקף המשרה של המערער (סעיף 22 לתצהירה):

אני טוענת, מהיכרותי עם תיקו של התובע ומייעוץ משפטי שקבלתי כי מבטחים פעלה בתום לב בעניינו של התובע. מבטחים שלחה לתובע דיווח מפורט באשר להיקף המשרה שלו בסמוך לפרישתו לפנסיה והתובע לא העיר דבר. למרות זאת, במועד בו פנה התובע תיקנה מבטחים את היקף המשרה שלו למרות שחלפו יותר מ- 7 שנים מיום שפרש לפנסיה. כאמור, דיווחי המעסיק החודשיים הוקלדו על ידי פקידי מבטחים וכפי הנראה חלה טעות בהקלדה בהיקף המשרה של התובע. מבטחים פנתה לרשימות המעסיק לאחר פנייתו של התובע ותיקנה את שיעור המשרה בהתאם.

בחקירתה הנגדית חזרה הגברת אילנה גולדמן מספר פעמים על כך שמה שהיא אמרה בתצהיר הוא נכון. די לנו בכך על מנת לקבוע שאין מקום לטעון התיישנות.

הנשיא עומד על נימוק נוסף לחיזוק הטענה כי יש לקבוע זכאות רק עד לתקופת ההתיישנות והוא, שמבטחים אינה קופת חיסכון. אין בידי לקבל טענה זו. לא מדובר בקופת חיסכון. על מבטחים לשלם פנסיה לעמיתיה. לכן כאשר מתברר שהיה עליה לשלם פנסיה שלא שולמה, הרי באי התשלום היא מתעשרת שלא כדין. התוצאה היא שהקרן העושה עושר ולא במשפט כאשר היא לא משלמת את המגיע למבוטח עמית. לגבי מבוטח שעבד כל חייו ועתה זכאי לפנסיה בדין, לא יכולה להישמע טענה לפיה הוא יצר לעצמו קופת חיסכון במבטחים. בענייננו מתברר מעדותה של הגברת אילנה גולדמן כי מבטחים היתה מודעת לטעות במשך כל התקופה. די לי בכך על מנת לקבוע כי במקרה הספציפי הנדון לא חלה התיישנות. כל שאציין בהמשך הוא מעבר לדרוש.

מהותה של מבטחים והדין החל עליה

מבטחים מבקשת לשכנענו כי היא חברה פרטית ולא גוף ממלכתי או ציבורי דוגמת המוסד לביטוח לאומי. לכן לדידה אין היא מנועה מלהעלות טענת התיישנות. אין בידי לקבל טענה זו. אמת, מבטחים היא גוף פרטי. ברם מבטחים אינה גוף פרטי רגיל. תכליתה וזכות קיומה הוא מתן שירות לציבור. ככזו היא גוף דו מהותי (ראה דברי המשנה לנשיא מנחם אלון בבג"צ 4212/91 המוסד החינוכי הממלכתי דתי נגד הסוכנות היהודית לארץ ישראל, פ"ד מז(2 )661 ; וכן ע"ע 300053/96 אסנת נתאי - בית התפוצות על שם נחום גולדמן וועד העובדים ליד בית התפוצות באמצעות מועצת פועלי תל אביב יפו, פד"ע לו, 311,313). על כן עלינו להחיל עליה חובות מסויימות מן המשפט הציבורי. חובות אלו אינם חלים עליה ישירות בהיותה גוף פרטי, אלא הם נשאבים אליה דרך מושגי השסתום כגון עקרון תום הלב. עקרון תום הלב לקוח מהמשפט הפרטי ועל כן תואם הוא גוף פרטי. עקרון תום הלב הוא קנה מידה אובייקטיבי לבחינת התנהגות. ככזה הוא משתנה מעניין לעניין. אין דומה דרישת תום הלב בחוזה מסחרי או בחוזה שכירות של חנות לדוגמא, לדרישת התנהגות בתום לב כשמדובר בגוף שכל זכות קיומו היא מתן שרות לציבור. גוף דו מהותי המשרת את הציבור חייב בהקפדת יתר. הוא חייב לפעול על פי נורמות מסויימות הלקוחות מהמשפט הציבורי. אין בכך כדי לאמר שהמשפט הציבורי חל עליו. זהו גוף פרטי שמוחלות עליו נורמות מסויימות מהמשפט הציבורי מכוח עקרון תום הלב. בדרך זה נשמרת המסגרת של המשפט הפרטי תוך שמוגברת המחוייבות של גוף מעין זה לציבור לקוחותיו. הדבר תואם את עצם מהותו כגוף פרטי המשרת את הציבור (ראה לעניין זה תב"ע נד/3-289; נד/3-353 ד"ר אורלי פרט - ד"ר עמיצור פרקש; פרופ' יהונתן הלוי; המרכז הרפואי שערי צדק - עבודה ועוד אזורי, כרך ה', 632). תפקידה הציבורי של מבטחים דורש, מכוח עקרון תום הלב, להחיל עליה נורמות מהמשפט הציבורי. היא מעניקה שירות חיוני של פנסיה לכל החברים בה. השופט שמואל צור בעניין פיורסט ניתח בצורה מקיפה ומעמיקה את מהותה של מבטחים ותפקידה וציין (ע"ע 60026/97; 60027/97 מבטחים, מוסד לביטוח סוציאלי של העובדים בע"מ - מרק פיורסט):

.... מבטחים, במעמדה כקרן פנסיה ובמעמדה הסטטוטורי כ"קופת גמל" אינה רק "חברה" המעניקה שירותי ביטוח פנסיוני לחבריה. מבטחים, במעמדה האמור, הינה גוף ציבורי המעניק שירותי פנסיה לאוכלוסייה רחבה ומגוונת. לא למותר לציין בהקשר זה כי מבטחים הינה קרן הפנסיה הגדולה במדינה ולפי נתונים שנמסרו לנו, מספר החברים בה מגיע כדי 600,000 (נכון ליוני 2002), שהם כ-10% מאוכלוסיית המדינה. מדובר בציבור עובדים עצום ורב, ציבור שאינו הומוגני, המועסק במיגוון רחב של מקומות עבודה וכלולים בו עובדים מבוטחים מכל גוני קשת המקצועות והתפקידים בתעשייה ובשירותים. בהתחשב בכך, לא יכול להיות ספק שגוף דוגמת מבטחים חייב לפעול על פי אמות מידה החלות על גופים ציבוריים, דוגמת אלה הפועלים על פי דין. למרות שמבטחים הינה חלק ממערך מסועף של גופים השייכים להסתדרות הכללית, ולמרות שמבחינה משפטית היא מאוגדת כחברה ויחסיה עם מבוטחיה הם, ביסודם, יחסים חוזיים, הרי אין ספק שמוטלות עליה חובות מוגברות בכל הקשור לניהול ענייניה בכלל ולשינוי תקנונה בפרט. כך, על מבטחים, במעמדה זה, לנהוג שוויון במבוטחיה, עליה לפעול בגישה עניינית, בהגינות, בשקיפות מרבית, במיומנות ראויה ובסבירות. כך, כאשר התעוררה לאחרונה שאלת חובתה של מבטחים למסור למבוטח מידע על זכויותיו ועל התוצאות של הפסקת תשלום דמי חבר בתקופת חופשה ללא תשלום, לא היסס בית הדין הארצי לפסוק כי ביחסים שבין מבטחים למבוטחיה חלות לא רק הוראות תקנות הקרן אלא גם - ובמיוחד - חלה עליה דרישת תום לב מוגברת מכוח הדין הכללי, לקיים את חובת הגילוי הנאות כלפי המבוטח (ע"ע 1341/01 רפפורט - מבטחים, טרם פורסם; עבודה ארצי כרך לג (15), 37) (ההדגשות במקור - א.ב.).

ומוסיף השופט שמואל צור:

מבטחים הינה חברה מוגבלת בערבות. מבטחים אינה גוף עסקי הפועל לטובת בעלי מניותיו. מבטחים הינה גוף המעניק כיסוי פנסיוני ושירותי פנסיה לציבור רחב של עובדים החברים בו. מבטחים פועלת לטובת העובדים המבוטחים אצלה והיא במעמד של נאמן הפועל לטובת נהנה. מבחינה פונקציונלית, מבטחים הינה גוף ציבורי ולמצער, הינה גוף המעניק שירות ציבורי חיוני.

השופטת נילי ארד עמדה על חלות כללים מן המשפט המנהלי על גוף דו מהותי:

לפני שנבוא לגופו של עניין, נשוב ונציין, כי לנוכח אופייה המיוחד של חברת בית הספר כגוף דו^-מהותי תיעשה בחינתנו מכאן ואילך על רקע העקרונות הכלליים של משפט העבודה ולאורם של כללי המשפט המינהלי, תוך שערים אנו להחמרה היתרה שאנו כופים בכך על המערערת (עע 1123/01 בית ספר תיכון עירוני – כל ישראל חברים בתל^-אביב^-יפו - יצחק צויזנר (פד"ע לו, 438).

נורמות אלו חלות על כל גוף דו מהותי. חובת הנאמנות שלו כלפי הציבור אותו הוא משרת נובעת מתפקידו השליחותי כלפי הציבור אותו הוא נועד לשרת. כך בודאי קרן פנסיה. עמדתי על כך בעניין אליאב (ע"ע 629/97 משה אליאב, אמנון שצקי ומרדכי פריד - קרן מקפת מרכז לפנסיה ותגמולים אגודה שיתופית בע"מ, פד"ע לו, 721):

יש לזכור, כי אנו דנים בחוזה ביטוח מיוחד במינו, חוזה ביטוח מתחום הביטחון הסוציאלי. שני חוקים יוחדו לחוזה ביטוח. האחד הוא חוק חוזה הביטוח, ה'תשמ"א-1981 והשני הוא חוק הפיקוח על עסקי ביטוח, ה'תשמ"א-1981. מכוחו של הראשון הוצא צו חוזה ביטוח (קביעת סוגי עסקאות עליהן לא יחול החוק, ה'תשמ"ו-1986), וממנו הוצא במפורש חוזה ביטוח פנסיוני ("הוראות החוק לא יחולו על חוזי ביטוח שמתקשרת בהם קופת גמל לקצבה כמבטח"). חוק הפיקוח על עסקי ביטוח מכוחו הוצאה הודעת הפיקוח על עסקי ביטוח (ענפי ביטוח), ה'תשמ"ה-1985, המסווגת את ענפי הביטוח השונים, ובם "ביטוח פנסיה - קרנות פנסיה" (ראה מאמרו של הנשיא גולדברג הנ"ל בעמוד 104). למרות שחוזה ביטוח פנסיוני הוצא במפורש מחוק חוזה הביטוח, הרי שיש לזכור כי, מדובר בביטוח שהעיקרון הטמון בו הוא הבטחת צדק סוציאלי. לכן הכללים החלים בדרך כלל על היחסים המיוחדים בין מבטח למבוטח חלים אף ביתר שאת על היחסים בין קרן פנסיה למבוטחיה. יחסים מיוחדים אלו בין מבטח למבוטח הוגדרו באנגליה כיוצרים יחסי אמון מיוחדים, חוזים uberimae fidea, הדורשים חובת גילוי מיוחדת מוגברת מזו שבחוזה רגיל. על חובת גילוי מיוחדת זו ניתן ללמוד מסעיף 15 לחוק החוזים (חלק כללי), ה'תשל"ג-1973. סעיף זה מגדיר "הטעיה" כ- "אי גילוין של עובדות אשר לפי דין, לפי נוהג או לפי הנסיבות היה על הצד השני לגלותן". הנסיבות בהן מדובר בענייננו הן נסיבות של התקשרות בביטוח בגיל צעיר לצורך הבטחת ביטחון כלכלי אינדיבידואלי, כאשר "היעד הסופי של הביטחון הסוציאלי הוא להבטיח עד כמה שניתן את רווחתו של כל אדם, ובמקרה שלנו - את רווחתו של הקשיש" (אריה ל. מילר, קצבות זקנה בדיני ישראל ובמשפט העמים, מחקר השוואתי, ירושלים תשנ"ב-1992, עמוד 11). חובה זו של גילוי מלא ונאמנות מוגברת נובעת, לא רק ממהות חוזה הביטוח הפנסיוני, לא רק מסעיף 15 לחוק החוזים, אלא גם מחובת תום הלב החולשת על כל אלה. הדברים נכונים לגבי כל חוזה הצטרפות לביטוח פנסיוני שפרט מתקשר בו בדרך כלל באמצעות הארגון היציג בהסכם קיבוצי; הדבר נכון פי כמה בענייננו כאשר התקשרות המערערים עם המשיבה נעשתה תוך שהמערערים עבדו בבנק והתקשרו להסכם ההצטרפות מרצונם ובראשית דרכם בעבודה.

הנה כי כן למבטחים חובה מוגברת כלפי מבוטחיה, הן מכוח היותה גוף דו מהותי, הן מעצם מהותה בהיותה קרן פנסיה של המערער, הן מאחר והמידע הוא בידה. החוזה שלה עם עמיתיה הוא חוזה שניתן לראותו כחוזה uberimae fidea.

האם כדין מעלה מבטחים טענת התיישנות בענייננו

א. המדיניות הראויה לאור היחסים המיוחדים בין הצדדים

לאור חובת הנאמנות המוגברת של מבטחים כלפי עמיתיה, יש לבחון האם הדין עם הנשיא סטיב אדלר בחוות דעתו לפיה טענת ההתיישנות ראויה להיטען על ידי מבטחים. מציין הנשיא כי

חוק ההתיישנות אינו מעניק לתביעה בין עמית בקופת גמל לבין קופת הגמל כל הגנה מיוחדת מפני טענת ההתיישנות. יתרה מזו, לעניין טענת ההתיישנות שתוצאתה היא הגבלת תשלום חוב, אין להבחין בין עמית הטוען נגד קופת גמל לבין החוב של מפקיד כספים שבפיו טענה נגד בנק או חוב של מבוטח נגד חברת ביטוח.

לכך אין בידי להסכים. דווקא ההשוואה לחובותיו של בנק כלפי לקוחותיו היא הנותנת. מבטחים היא קרן פנסיה המוגדרת גם כקופת גמל. על כן אכן, כפי שציין הנשיא, חלים עליה הכללים החלים על חברת ביטוח או בנק. על גופים אלה חלה חובת נאמנות מוגברת של זהירות וגילוי, חובה עליה עמדתי לעיל. זו נובעת מחובת תום הלב המוגברת. הדין האנגלי ראה לכן בחוזה ביטוח אותו מנסחת חברת הביטוח אשר לה המידע, הידע והמקצועיות, חוזה מסוג – uberimea fidea. חוזה מסוג זה דורש הקפדה בבדיקת המידע הנמסר על ידי לקוח לחברה וחובת זהירות מוגברת בגילוי כל המידע הרלוונטי על ידי החברה ללקוחות. דרורה פלפל במאמרה "חובות הבנק כלפי ערב" (הפרקליט מא(ג) 414, 423-424) עומדת על ארבע קטגוריות של חובות בין צדדים לחוזה:

1. הראשונה הינה התקשרות בין אנשים מקצועיים, כגון התקשרות בין סוכני ביטוח, או מתווכים המתקשרים ביניהם בעניינים מקצועיים.

2. השנייה עוסקת במתקשרים "רגילים" בעסקת קניה ומכירה לא מורכבת. כאן על כל צד לגלות למשנהו פרטים רלבנטיים הידועים לו, שיכולים להשפיע על ההתקשרות ואשר ידועים לאותו צד. רמת הצפייה במקרים אלה גדולה מזו שבקטגוריה הראשונה, באשר לאחד הצדדים עשוי להיות מידע רלבנטי שאינו ידוע לצד שכנגד.

3. הקטגוריה השלישית עוסקת בהתקשרות בין בעל מקצוע מיומן להדיוט, כשנושא ההתקשרות הוא בתחום התמחותו של איש המקצוע. במקרים אלה הציפיות כלפי המומחה מוגברות ולכן חובות הגילוי וההבהרה מוגברות באשר לבעל המקצוע עדיפות משמעותית הן במידע שבידו הן בהבנת המידע והן במומחיות ביישומו הקונרקרטי.

4. הקטגוריה הרביעית עניינה יחסים מיוחדים, מעין יחסי חסות. כאלה הם יחסים בין פרקליט המתקשר בעיסקה עם מי שהוא מייצגו רוב הזמן, או כשקיימת "אפוטרופסות" מקצועית או אישית של צד אחד על רעהו. כאן אלמנט הציפיות הוא הגבוה ביותר וממנו נשאבת חובת הגילוי והנאמנות.

המייחד את כל הקטגוריות הללו הוא חוסר השוויון בין שני הצדדים לחוזה. חוסר שיווין זה הביא את הדין האנגלי לראות בחוזים מיוחדים אלו חוזים מסוג uberimea fidea. חוסר שיוויון זה הביא את הדין האירופאי ובעקבותיו את המשפט הישראלי, לדרישת תום לב מוגברת דרישה זו פירושה חובת גילוי מוגברת של הצד שלו המידע והיכולת לבחון את הנתונים במקצועיות, גם אם המידע לא בידו. ניתן לראות ביחסים אלו יחסים המשתייכים לקטגוריה הרביעית של חוזים לפי המיון עליו עמדה דרורה פלפל. אלו יחסים הדומים ליחסי אפוטרופסות. לעמית לאחר פרישתו לגמלאות זכות הסתמכות על קרן הפנסיה. הקרן היא האחראית כלפיו לתשלום גמלה כדין.

א(1) הדין החל על יחסי בנק-לקוח

הנשיא סטיב אדלר מציין כי הדין בענייננו דומה לזה שקיים בין בנק ללקוח. אכן כך הוא. חובת גילוי דומה לזו של מבטח-מבוטח קיימת לגבי היחסים של בנק-לקוח. ביניהם קיימים יחסי שליחות ויחסי אמון מיוחדים וכן הסתמכות של הלקוח בבנק. אנו רואים בחובת הבנק כלפי הלקוח חובת תום לב מוגברת באופן שחלה על הבנק חובת גילוי מלאה של כל עובדה העלולה לפגוע בלקוח. היחסים הם יחסים קרובים הדומים ליחסי שליחות.

מגמה זו מוצאת ביטוי בפסיקה הנוגעת ליחסי בנק-לקוח (ראה מאמרו של ד"ר ריקרדו בן אוליאל, "כספת בבנק: תפיסה חדשה להגדרת טיב העסקה ולקביעת מידת האחריות מצד הבנק", הפרקליט, ל"ז (תשמ"ז) 76, 83, 84). הנשיא מאיר שמגר התייחס ליחסים אלו (ע"א 5893/91 טפחות בנק משכנתאות לישראל בע"מ נגד נתן צבאח ואחרים, פ"ד מח(2), 573, סעיף 10:

מערכת היחסים שבין לקוח (ולדידי, אף מי שאינו לקוח) לבין בנק היא מערכת יחסים מיוחדת, הנובעת מהאמון שרוחש הציבור הרחב כלפי מוסד זה. הבנק ופקידי הבנק נתפשים בעיני הציבור כסמכות מקצועית, בין היתר בשל כך שברשות הבנק לא אחת מידע אשר אינו נגיש לציבור הרחב; הבנק כמוסד כספי הוא גם בעל כישורים מיוחדים ואמצעים טכניים שאינם נחלתו של הפרט. כל אלה עשויים לאפשר לבנק למנוע נזקים מלקוחותיו, בעוד שלנפגע הפוטנציאלי אין יכולת דומה. מאחר שהפרט רוחש במקרים רבים אמון מיוחד לבנק, מאמין בכישוריו ובאמצעיו הטכניים, ורואה בו גוף מעין ציבורי, נוטה הוא לעתים שלא לנקוט אמצעי זהירות מצדו להקדים פני נזק אפשרי, אפילו יש בכוחו לעשות כן (ראה:ב א' פורת, "אחריותם של בנקים בגין רשלנות - התפתחויות אחרונות" ספר השנה של המשפט בישראל, תשנ"ב-תשנ"ג (לשכת עורכי-הדין - ועד מחוז תל-אביב, א' רוזן-צבי עורך, תשנ"ד) 324).

מכוח מערכת יחסים מיוחדת זו מוטלות על הבנק חובות מיוחדות, שאינן מוטלות על צדדים לחוזה רגיל.

ישנם חוזים בם דרישת תום הלב מוגברת. על צד לחוזה מסוג זה להיות בבחינת "מלאך" לזולתו, לדאוג גם לאינטרסים של זולתו. תום הלב המוגבר דורש גילוי מוגבר של פרטים רלוונטיים הידועים לצד האחד, הצד שלו קל יותר להשיגם. במסגרת פרטים אלו לא מדובר רק בעובדות העולות מתוך החוזה. הנשיא שמגר מביא מדברי ד"ר ריקארדו בן-אוליאל במאמרו "כספת בבנק: תפיסה חדשה להגדרת טיב העסקה ולקביעת מידת האחריות מצד הבנק" (הפרקליט ל"ז (תשמ"ז) 76, 84-83) הגורס כי על הבנק חלות חובות אמון ביחסיו עם לקוחותיו:

כוחו של הבנק מול הלקוח הרגיל, אשר תלוי בו במתן השירות (שירות שתנאיו נקבעים, בדרך כלל, מראש על ידי הבנק במסגרת חוזה אחיד), גורם ליצירת חובה מיוחדת של הבנק כלפי הלקוח, כלומר חובת אמונים. המטרה הסופית שבשבילה קיימת חובה זו היא מילוי תפקידו של הבנק בדרך המושלמת ביותר בנסיבות הקיימות... בהקשר לשירותי בנק נמצא הלקוח לעיתים קרובות בתלות כלפי הבנק, הן במתן השירות עצמו, והן בקביעת ההסדר המשפטי שחל עליו. בנוסף לכך מבוסס היחס בין הבנק ללקוחו, בראש ובראשונה על אמון שיש ללקוח במומחיות הבנק במתן השירות... במתן השירות מאמין הלקוח - ואמון זה הוא לגיטימי - כי למען הגשמת תפקידו יתנהג הבנק ברמה גבוהה של מקצועיות, הגינות וזהירות מופרזת, כלומר שהוא ינקוט הסדרי עבודה וניהול אשר רמתם תהיה גבוהה מהרמה שאדם אחר היה נוקט בנסיבות דומות.

הנשיא שמגר מתייחס גם למאמרו של ד"ר אריאל פורת "אחריותם של בנקים בגין רשלנות: התפתחויות אחרונות" (ספר השנה של המשפט בישראל ה'תשנ"ב) :

לקוחות ושאינם לקוחות נוהגים לתת אמון מיוחד בבנקאי עימו הם באים במגע, כמו גם בכישוריו של הבנק ובאמצעיו הטכניים. במקרים רבים אין הם נדרשים לחוות דעת נוספת לפני שהם נוהגים על פי עצתו ואף אין הם בודקים בעין בוחנת את פעולותיו. אמון זה אומנם התערער במהלך השנים, בעקבות ארועים אחדים שזכו לתהודה ציבורית, ובראשם משבר מניות הבנקים בשנת 1983. אולם נראה שחוסר האמון מתייחס בדרך כלל למערכת הבנקאית בכללותה, ולאו דווקא לפקיד הבנק עימו בא הפרט במגע יומיומי. זה האחרון נתפס בעיני רבים כאיש אמון הבקיא במלאכתו ושעיקר יעודו ליתן שירות מקצועי לציבור. התפקידים הציבורים שממלאים הבנקים רק מחזקים רושם זה. הבנקים מצידם שוקדים על הגברת אמון הציבור בהם, ואך סביר שיוטלו עליהם חובות הבאות להגשים את הציפיות הסבירות שהם עצמם תורמים להיווצרותן.

פסיקה ענפה חוזרת ומציינת רעיון זה. הנשיא שמגר התייחס גם פסיקה אמריקאית המבוססת על עקרון. הנה כי כן אין חולק כי היחסים בין בנק ללקוח בישראל הם יחסי אמון מיוחדים. אלה דורשים מהבנק חובת גילוי ונאמנות מיוחדים, חובה לדאוג, לא רק לאינטרסים של הבנק אלא גם לאינטרסים של הלקוח.

א(2) הדין החל על יחסי מבטח-מבוטח

הוא הדין ביחסים בין מבטח למבוטח. ירון אליאס עמד בספרו "דיני ביטוח" (הוצאת בורסי, תל אביב, 2002, כרך א עמוד 111 ואילך) על כך כי חובת הגילוי המוגבר כוללת חובת גילוי יזום. הנשיא מאיר שמגר עמד על היחסים המיוחדים בין מבוטח לחברת ביטוח ובעקבותם על החובה המיוחדת המוטלת על כתפי חברת הביטוח (ע"א וערעור שכנגד 4819/92 אליהו חברה לביטוח בע"מ וכרמי עוזי נגד ישר מנשה פ"ד מט(2), 749, 767-768):

אין לראות ביחסים שנוצרים בין החברה המבטחת ללקוח יחסים חוזיים רגילים הנוצרים על פי דיני המכר. קיים הבדל בסיסי בין שני המצבים:

באחרון אנו מייחסים לרצון הצדדים גבולות רחבים ביותר, ובהתחקות אחר אומד דעתם בזמן מפגש הרצונות, אנו רואים אותם כשווים. ... לא כך הדבר שעה שמדובר בחוזה שנכרת בין חברת הביטוח ללקוח. בהסבריו של פרופ' א' ידין למגמותיו של חוק חוזה הביטוח הוא יוצא מנקודת מוצא הרואה את יחסי מבטח-מבוטח כיחסים שבין צד חזק לצד חלש:

"כאן עומד מצד אחד מבטח שהוא חברה מסחרית גדולה, בעלת יציבות פיננסית, הנזקקת לייעוץ משפטי מקצועי והמסוגלת לעמוד בהתדיינות ממושכת עם לקוחותיה והיא נהנית משיתוף פעולה הדוק עם חברות ביטוח אחרות, ומן הצד השני עומד מבוטח בודד שברוב המקרים אינו נהנה אף מאחד היתרונות האלו" (א' ידין, שם, 18).

על האחריות המוגברת המוטלת על כתפי מבטח ניתן ללמוד מחוק הפיקוח על עסקי ביטוח, ה'תשמ"א-1981. פרק ה' שבו, הדן ב"שמירה על עניני מבוטחים", קובע בסעיף 55:

איסור תיאור מטעה

55(א) מבטח או סוכן ביטוח לא יתאר תיאור מטעה עסקת ביטוח המוצגת לפני לקוח פלוני ולא יכלול תיאור מטעה בפרסום לציבור.

(ב) לעניין זה, "תיאור מטעה" - תיאור הניתן בעל פה, בכתב או דפוס, שיש בו כדי להטעות בעניין מהותי בעסקה; בלי לגרוע מכלליות האמור יראו עניינים אלה כמהותיים בעסקה:

................

(2) מהותה של עסקת הביטוח, היקף הכיסוי הביטוחי, הסייגים לו והתנאים המוקדמים לקיומו;

(3) משך תקופת הביטוח והאפשרויות שבידי המבוטח או המבטח להפסיקה;

(ג) תהא זו הגנה טובה לסוכן ביטוח שבתארו תיאור מטעה התבסס על תיאור בכתב שסיפק מבטח ושהוא לא ידע ולא יכול היה לדעת שהתיאור מטעה.

ירון אליאס (שם עמוד 329 ואילך) מציין:

עקרון תום הלב מהווה מכשיר משפטי מרכזי בהתמודדות של הדין עם תניות פטור בחוזה הביטוח. שני ענפיו המרכזיים של העיקרון, דרישת תום הלב במשא ומתן... וחובת תום הלב בקיום החוזה... עשויים, כל אחד בנפרד, לכבול את ידיו של מבטח ומבקשת להשתחרר מאחריותו על פי הפוליסה.

.....

המבטח לא יוכל להסתמך על תניית פטור שהובלעה בין מגוון תנאיה של הפוליסה" (שם בעמוד 329; ראה ת"א (חי) 765/80 קאדם נ. האחים בולוס, פ"מ תשמ"ה(ג), 429,436).

א(3) הדין החל על קרן פנסיה

כשם שעל בנק להגן על כספי הלקוחות ועל האינטרסים שלהם ולדאוג לענייניהם הפיננסיים, כשם שמבטח חייב חובת זהירות מוגברת כלפי המבוטח, כך קופת פנסיה מחזיקה את כספי הפנסיה של המבוטח אצלה ובעת קרות אירוע ביטוחי היא משלמת לעמית בקרן. בהיות הקרן זו שלה מירב המידע, היא חייבת חובת אמון כלפי החברים. עליה מוטלת החובה לבחון את זכאותו של העמית ולהודיע לעמיתים כאשר נפגעת או עשוייה להפגע זכותם.

עמדתי על חובת הגילוי המוגברת של חברת ביטוח בכלל וקרן פנסיה בפרט בעניין רחל רפפורט (עע 1341/01 רחל רפפורט - מבטחים, מוסד לביטוח סוציאלי של העובדים בע"מ, פד"ע לח 630, 636, 641). ציינתי שם:

חובת תום הלב ובעקבותיה חובת הגילוי בהסכמים מסחריים רגילים מצטמצמת בדרך כלל לכך שכל צד חייב, מעבר לדאגה לאינטרסים של עצמו, שלא לפגוע באלו של זולתו. אין הוא חייב לדאוג לאלו של זולתו. בחינת אדם לאדם אדם.

ישנם חוזים בם דרישת תום הלב מוגברת, על צד לחוזה להיות בבחינת "מלאך" לזולתו, לדאוג גם לאינטרסים של זולתו. תום הלב המוגבר דורש גילוי מוגבר של פרטים רלוונטיים הידועים לצד אחד. במסגרת עובדות אלו לא מדובר רק בעובדות העולות מתוך החוזה. כאלו הם חוזי היחס דוגמת יחסי העבודה. כאלו הם החוזים בם לצד אחד יש מידע רלוונטי שאי ידיעתו עלולה לפגוע בצד השני. כאלו הם חוזים בין חברות שתפקידן הוא לספק שרות פיננסי לאדם, דוגמת בנקים, חברות ביטוח, קרנות פנסיה. יחסים ממין זה דורשים אמון מיוחד מכל אחד מהצדדים... הנימוק הוא שלאחד הצדדים יש מידע שעלול להשפיע על מצבו של הצד השני.

השופטת נילי ארד ציינה בעניין רפפורט לעיל כי:

מבטחים איננה חברת ביטוח בעלמה. אי לכך, חובת תום^-הלב המוגברת החלה במסגרת יחסים מסחריים שבין חברת הביטוח למבוטח בה חלה ביתר שאת על מערכת היחסים בין קרן פנסיה חברתית לבין חבריה.

אותו דין חל על טענת התיישנות.

סיכום ביניים

אנו דנים בגוף שיחסי הכוחות בינו לבין הצורכים את שירותיו אינם שווים. דבר זה מחזק את הקונספציה, הנכונה כיום ממילא לגבי כל סוגי החוזים, שלא חל עוד הכלל של "יזהר הקונה" - caveat emptor. ואכן, לא עוד יזהר הקונה, לא עוד עידן ה-laissez fair. כך בחוזה מסחרי. כך פי כמה בחוזה בין בנק לקוח, חברת ביטוח למבוטח, קרן פנסיה לעמיתיה. לכל אלה המידע. חובתם להודיע על כל שינוי ועל טעויות ללקוחם. לא די בכך שבנק או קרן פנסיה שולחים דין וחשבון תקופתי ומודיעים ללקוח כי, אם לא יגיב, יראה הדבר כאישור הדיווח. על הבנק, חברת הביטוח וקרן הפנסיה מוטלת החובה, מכוח עקרון תום הלב, לבחון את דיוק הדיווח. בודאי שעל קרן פנסיה להודיע לעמיתה על שינוי בזכויותיו או על טעות בחישוב זכויותיו.

ב. המדיניות הראויה באשר להעלאת טענת ההתיישנות על ידי קפת גמל

טרם אבחן את המקרה הקונקרטי אתייחס למדיניות הראוייה באופן כללי. עמדתי על היחסים המיוחדים בין הצדדים. לאורם מוטלת על מבטחים חובת אמון וזהירות מוגברים. עליה לבחון במומחיות ומקצועיות את זכויות עמיתיה. מעבר לאמור לגבי כל גוף פיננסי הרי שבענייננו מדובר בקרן פנסיה שיסוד תכליתה הוא חברתי. מבטחים היא גוף ציבורי המעניק שירות ציבורי חיוני של ביטוח פנסיוני סוציאלי לציבור העובדים הרחב המבוטח בה. על כן חלים עליה חובות מוגברות ביתר שאת מעצם טיבה כקרן בעלת תכלית חברתית. לאור תכליתה של המשיבה ולאור החובות המוגברות החלות עליה אין זה ראוי כי היא תטען טענת התיישנות. דנתי בסוגיה זו לגבי חובותיו של המוסד לביטוח לאומי בדעת הרוב בדב"ע נה/115-0 מרים יחזקאל – המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כט 121:

בענייננו מדובר בביטחון סוציאלי, ועל כן חובת הנאמנות של המוסד לביטוח לאומי כלפי האזרחים גדולה עוד יותר. למעשה דובר כאן בטריאליות נורמטיבית – חלות על העניין נורמות מן המשפט המנהלי מכוח חובת הנאמנות המיוחדת של גוף ציבורי כלפי הציבור, ועל שתי מערכות נורמות אלו חלות נורמות משטח הביטחון הסוציאלי.

ג. יחסי הנאמנות מהווים חריג לדיני ההתיישנות

בית המשפט העליון בשורה של פסקי דין פסק שמירוץ ההתיישנות מתגבש ברגע בו מפר הנאמן את חובתו כנאמן, היינו בתום יחסי הנאמנות. השופטת דליה דורנר עמדה על כך (ע"א 3322/95 גמזו - עו"ד גושן, פ"ד נ(4) 520, 526):

יחסי נאמנות משפיעים על דיני ההתיישנות בשתיים אלה: ראשית, אמת המידה לזהירות הסבירה הנדרשת לעניין גילוי העובדות המהוות את עילת התביעה נקבעת על-יסוד הכלל שבאין מידע סותר רשאי נהנה להניח כי הנאמן ממלא את חובתו. ראו ספרו של קורמן שם, שם. ושנית, תקופת ההתיישנות של תביעה להחזרת הנכס מתחילה רק בתום יחסי הנאמנות.

השופט אליהו מצא פסק שיחסי הנאמנות מהווים חריג לדיני ההתיישנות הרגילים. מרוץ ההתיישנות מתחיל מהרגע בו הפר הנאמן את חובתו כנאמן (ע"א 1559/99 שושנה צימבלר נגד רבקה תורג'מן, פ"ד נז(5), 53, 49):

כשמדובר בתביעה שעילתה ביחסי נאמנות, הכלל הרגיל איננו חל, ותחתיו חל הכלל, כי "עילת התביעה נגד הנאמן נוצרת מן הרגע שבו הוא כופר במעמדו כנאמן או מן הרגע שבו הוא מפר את חובתו כנאמן" (עא 6906/00 ענבטאוי נגד דר, פ"ד נג(4), 199).

ד. האם בענייננו חלה התיישנות

מעבר לכל אלה מתייחסות תקנות מס הכנסה למועד בו נוצרת העילה. תקנה 56א לתקנות מס הכנסה (כללים לאישור ולניהול קופות גמל), ה'תשכ"ד - 1964 קובעת:

(א) קופת גמל תשמור את המסמכים הנוגעים לעמיתיה כל עוד הם עמיתים בקופה ולמשך תקופה של שבע שנים לאחר שחדלו להיות עמיתים בה.

(ב) קופת גמל תשמור את המסמכים הנוגעים לדרכי השקעת כספי העמיתים לתקופה של שבע שנים מיום מימוש כל השקעה.

ואילו "עמית" מוגדר בפרק פרשנות של תקנות אלו:

"עמית" - אדם המשלם כספים או שמשתלמים כספים בשלו לקופת גמל בעד תגמולים, קיצבת פיצויים, השתלמות, חופשה או מטרה אחרת או הזכאי לקבל כספים ממנה;

עינינו הרואות כי מחוקק המשנה קבע מועד מיוחד לתחילת מירוץ ההתיישנות.

תקנה 41ה לתקנות אלה מגדירה חובת נאמנות:

סימן ב': חובת נאמנות

חובות קופה לעמיתיה

(א) קופה, חברה מנהלת וכל העוסקים מטעמן בניהול כספי עמיתי הקופה יפעלו לטובת כל אחד מעמיתי הקופה בלבד, לא יעדיפו כל עניין וכל שיקול על פני טובת העמיתים וינהגו באמונה, בשקידה, בזהירות ובמיומנות כפי שנאמן מיומן היה נוהג באותן נסיבות.

מתקין התקנות נתן אם כן את דעתו לתפקידה המיוחד של קרן פנסיה וחובותיה כלפי עמיתיה. הוא ראה בחובתה חובה מוגברת. על הקרן לשמור על המסמכים הנוגעים לעמית כל עוד הוא מפריש לה כספים או זכאי לקבל ממנה כספים. לכן ההתיישנות מתחילה אך עם תום שבע שנים מאז שהמערער חדל להיות עמית, היינו, להיות זכאי לקבל מקרן הפנסיה את גמלתו. אין לכן לקבל את טענת מבטחים ואת קביעתו של הנשיא כי מפאת הצורך בוודאות בניהול ענייניה הכספיים, על העמית בקרן הפנסיה לפעול בתוך מסגרת תקופת ההתיישנות. הוודאות בניהול ענייניו הכספיים של העמית נשמרת כל עוד על הקרן לשמור על המסמכים הנוגעים לענייניו של העמית, היינו, במשך שבע שנים לאחר שחדל להיות עמית בקרן. העילה לצורך חישוב תקופת ההתיישנות נוצרת אם כן עת חדל העמית להיות חבר בקרן.

ה. המדיניות הראויה לאור מידת הנגישות למידע והאפשרות להוכיח את העובדות הצריכות לעניין

מבחינה זו מוטלת על מבטחים חובה מוגברת בדומה לחובות המוגברות החלות על הבנק. למבטחים נגישות למידע ובידה אמצעים ואפשרויות למניעת נזק. מבטחים פועלת בתחום בו היא מיומנת, מקצועית ובקיאה. יש גם לשקול שיקולי פיזור נזק (ראה ע"א 1304/91 טפחות בנק משכנתאות נגד ליפארט, פ"ד מ"ז(3) 309; ע"א 5893/91 טפחות נגד צבאח ואחרים, פ"ד מ"ג(2), 573, 605-6).

מהחובות המוגברות החלות על מבטחים כלפי עמיתיה, בדומה לחובות המוגברות החלות על הבנק כלפי לקוחותיו, נגזרת חובתה לנהל רישום מסודר ומדוייק של הנתונים, לנתחם במקצועיות ולמסור לעמית מידע נכון ומדוייק (עא 48/75 בנק המזרחי נגד גרינשטיין ואחרים, פ"ד ל"א(2), 372 ; עא 7451/96; עא 7451/96 אביבה אברהם וענת צעירי נגד בנק מסד בע"מ – סניף ראשון^-לציון ואחרים, פ"ד נד(2), 337, 348).

ו. הנתונים היו כל העת בידי מבטחים

מבלי לגרוע מהעקרונות התיאורטיים, הרי שבענייננו עולה מחומר הראיות, וכך נקבע עובדתית על ידי בית הדין האזורי, כי הנתונים באשר לחישוב היקף משרתו וגמלתו של המערער היו במשך כל העת בידי מבטחים ואין ספק כי היתה לה כל העת נגישות למידע. אנו עוסקים בטענת התיישנות הנטענת על ידי גוף מסוגו של מבטחים כאשר אין חולק של הנתונים היו בידו ועל כן יכול היה וצריך היה לבחון את הנתונים. נתונים אלו הם הפרשי גמלה שאין חולק שהם מגיעים למערער והיו בידי מבטחים מלכתחילה. אחזור ואביא מעדותה הראשית של הגברת אילנה גולדמן, מנהלת מחלקה באגף הפנסיה במבטחים, בתצהירה:

אני טוענת ומסבירה כי מבטחים מקבלת את הנתונים באשר להיקף המשרה בה הועסק מורה המבוטח אצלה, בכל חודש, מאת המעסיק.

מבטחים אינה מעסיקתם של החברים בה ולפיכך תלויה בדיווחי המעסיק באשר לפרטי החברים המבוטחים.

..................

באשר לקרות הטעות הסבירה:

בחקירתה הנגדית חזרה ואמרה מספר פעמים שמה שהיא העידה בתצהיר הוא נכון. די לנו בכך על מנת לקבוע שאין מקום לטעון התיישנות.

דברי סיכום

האם כדין טוענת מבטחים טענת התיישנות. האם כדין קיבל בית הדין האזורי טענה זו. תשובתי לשתי השאלות היא בשלילה. מבטחים היא גוף דו מהותי הכפוף לחובות מוגברות של זהירות, הקפדה וגילוי, וזאת מכוח עקרון תום הלב. היא גוף הנותן שירות סוציאלי לציבור, ובענייננו, הוא משלם פנסיה למי שהיה מבוטח אצלה במשך כל חיי עבודתו. ככזה דרישת תום הלב פירושה דאגה מוגברת לאינטרסים של עמיתיה.

מעבר לכל אלה הרי בענייננו מבטחים היא שהיתה מודעת לזכאות המערער ועליה מוטל הנטל לנהוג בזהירות המירבית. בכך דינה כדין בנק וחברת ביטוח. אלא שמחוייבותה גדולה עוד יותר מזו של בנק או של חברת ביטוח מסחרית. על מבטחים מוטלת החובה להבטיח לעמיתיה רמת חיים המתאימה לרמה בה חיו במשך חיי עבודתם. משכך היא חייבת בחובת זהירות מוגברת. היא מיומנת לכך יותר מהעמית. אין לראות במערער כמי שהשקיע במבטחים הפרשות בתקופת עבודתו, כבקופת חיסכון.

קראתי את חוות דעתו של חברי הנשיא סטיב אדלר לפיה אין חוסר תום לב בטעות של פקידה ובהקלדת הפרטים. איני נוהגת להוסיף דברים על תוספות של חברי. אך בעניין זה הדבר מתבקש מאחר ולא הובנתי כדבעי. מדובר בקנה מידה אובייקטיבי, לא באשם. מדובר בשאלה מי צריך לשאת בנטל הטעות של פקידי מבטחים, היינו, של מבטחים. בנטל זה בעיני צריכה לשאת מבטחים. אין לאמר שהמערער ידע ידיעה קונסטרוקטיבית שפקידי מבטחים טעו. הנתונים היו בידי מבטחים כל העת ודווקא העובדה שמדובר בביטחון סוציאלי היא הנותנת.

לסיכום אני מבקשת לחזור על כך שבענייננו אין מחלוקת לגבי שעור הגמלה למשך כל התקופה מאז פרש המערער לפנסיה, וזאת מעבר לתקופה של שבע שנים. אין גם מחלוקת כי זו היתה ידועה למבטחים במשך כל הזמן. עליה החובה לידע את העמית. תקנות מס הכנסה מחייבות את מבטחים לשמור על המסמכים הנוגעים לעמיתיה כל עוד הם עמיתים בקופה ולמשך תקופה של שבע שנים לאחר שחדלו להיות עמיתים בה. על כן בעיני אין מקום לניתוח שאלת ההתיישנות.

לו דעתי נשמעה היה נקבע שהמערער זכאי לתיקון גמלתו מיום פרישתו. הייתי מחייבת את מבטחים בתשלום הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין למערער בסך של -.20,000 ₪ שישולמו תוך 30 יום.

השופט יגאל פליטמן:

לאחר עיון בחוות דעתם של חברי הנשיא וסגניתו מצאתי לנכון להעיר מספר הערות

קצרות:

1. השאלה בהליך שלפנינו אינה תחולת חוק ההתיישנות. הסוגיה מושא הדיון אינה - האם מר וינגרט מנוע מלהגיש תובענה לבית משפט מחמת התיישנות; אלא האם מחמת שיהוי הוא מנוע מלהגיש תביעתו לקרן, ואם אינו מנוע מהגשתה - היש להגביל את תקופת התשלום הרטרואקטיבי לה הוא זכאי בגין תביעתו.

2. באשר לכך - לא יתכן שהגשת תביעה לקרן ותקופת התשלום הרטרואקטיבית לא תהא לעולם מוגבלת בזמן. כך למשל לא יתכן שתשתלם פנסית שארים ליתומי חבר שנפטר, אם אלו יגישו תביעתם לאחר שבגרו והפכו הורים לילדים בעצמם. אפשרות זאת, הנראית מופרכת על פניה לאור תכלית תשלום פנסית השארים, תיתכן על - פי חוות דעתה של חברתי סגנית הנשיא.

3. המועד להגשת התביעה לקרן צריך להיקבע על - פי תכלית תשלומה של הגימלה. כגימלה מחליפת הכנסה, תכלית תשלומה הינה הבטחת קיום שוטף לזכאים לה. לאור האמור, ניתן להקיש באשר למועד הגשת התביעה לקרן והתשלום הרטרואקטיבי מן העקרונות שנקבעו באשר להגשת תביעה למוסד לביטוח לאומי לתשלום גימלאות, ממן הגימלאות המשתלמות על ידי הקרן.

4. בית דין זה סבר בשעתו כי המדיניות הרצויה לעניין תביעות המוגשות למוסד לביטוח לאומי על ידי תובעים שלא עיכבו במודע את הגשת תביעתם, הינה הכרה רטרואקטיבית בזכאותם לתקופה של עד שבע שנים. כך למשל נקבע בדב"ע נד/287-0 המוסד לביטוח לאומי - חיה הררי ואח' (פד"ע כח 121), כי "יהיה זה סביר לקבוע כתקופת שיהוי את פרק הזמן שנקבע בחוק ההתיישנות, התשי"ח - 1968 דהיינו שבע שנים, כפרק הזמן שבגינו תשולם קיצבה בתוקף למפרע מיום הגשת התביעה". לא למותר לציין, שמאז פסיקתנו בפרשת הררי, תוקן חוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה - 1995, וכיום תקופת הזכאות הרטרואקטיבית המקסימלית לקצבת זיקנה או שארים למשל היא שנה אחת בלבד.

5. אי הגבלת התקופה להגשת התביעה לקרן ואפשרות הגשתה בכל עת, לצד קביעת זכאות רטרואקטיבית שאף היא אינה תחומה בזמן, משמעה, פגיעה אפשרית בשאר עמיתי הקרן וזכאיה, בהעדר אפשרות בקרה על מצבה האקטוארי. לכן העדרה של מגבלה כאמור נוגדת את עקרון הערבות ההדדית, שהינו מיסודותיה המכוננים של הקרן.

6. התביעה שבפנינו, עניינה שעור הגימלה החודשית על פי היקף המשרה. תביעה זו, עילתה מתחדשת מדי חודש בחודשו.

7. לגבי תביעה זאת, שהוגשה לאחר חלוף שבע שנים מאז שקמה לראשונה אותה עילת תביעה חוזרת - מן הראוי לקבוע, כי הזכאות לתשלום רטרואקטיבי של הפרשי הגימלה, תוגבל לשבע שנים מיום הגשת התביעה למבטחים.

8. איני בטוח, ששאלת הזכאות הרטרואקטיבית ראויה להיבחן על פי האבחנה בין שאלת עצם הזכאות לגימלה לבין שאלת שעורה של אותה הגמלה. על כל פנים בשני המקרים כאחד יש ליתן הדעת לכך, כי ככל שמדובר בהיבט העובדתי שעל בסיסו צריכה להיקבע הזכאות לגימלה במלואה או בחלקה, אזי המידע בנוגע לכך אפשר שאינו מצוי כלל בידי קרן הפנסיה, ביחוד נוכח הוראת סעיף 56א (א) לתקנות מס הכנסה (כללים לאישור ולניהול קופת גמל), התשכ"ד-1964 (להלן - התקנות). תקנה זו קובעת, כי "קופת גמל תשמור את המסמכים הנוגעים לעמיתים כל עוד הם עמיתים בקופה ולמשך תקופה של שבע שנים לאחר שחדלו להיות עמיתים בה". עמית מוגדר בתקנה 1 לתקנות כ"עובד אשר מעבידו משלם עבורו פנסיה לקופת גמל לקיצבה", לאמור אפשר שתהא השלכה לעניין חובת הוכחת הזכאות והשיהוי בהגשת התביעה.

9. מקרה שלפנינו - התוצאה אליה הגיע חברי הנשיא, בדבר החזרת העניין לדיון בבית הדין האזורי בנושא תיקון חישוב שיעור הגמלה ל- 103.96% או ל - 105.39% - מקובלת אף עלי. ברי, כי ככל שיפסק שיש לתקן את שיעור הגימלה, תקום הזכאות לתשלום הפרשי גימלה אך ורק לתקופה המתחילה שבע שנים לפני המועד בו הגיש המערער את תביעתו בעניין זה למבטחים.

נציג עובדים מר דניאל יעקובסון:

אני מסכים עם דעתה של סגנית הנשיא אלישבע ברק-אוסוסקין.

נציג מעבידם מר אבי ברק:

השאלה שבמחלוקת היא האם רשאית מבטחים להעלות את טענת ההתיישנות על פי דין או האם בנסיבות העניין ובשל חובת הנאמנות המוגברת החלה על מבטחים ביחסים עם עמיתיה ובשל היות המידע ברשותה, אין זה ראוי כי תועלה על ידה טענת התיישנות ולמעשה היא מנועה מלעשות זאת.

עמדתם הבסיסית של הנשיא אדלר וסגנית הנשיא ברק היא כי גם הפסיקה וגם תקנות מס הכנסה מטילים על מבטחים חובת נאמנות מוגברת כלפי עמיתיה בדומה לזו של בנקים וחברות ביטוח. נתוחה המעמיק והמפורט של השופטת ברק בחוות דעתה כמו גם בפסק דינה בפרשת רפפורט (עע 1341/01) מבהירים את מכלול חובותיה של מבטחים ואת ההשלכות שיש לדעתה לגזור מכך על חובותיה כמו חובת הגילוי המוגבר והיזום מכח חובת תום הלב המוגברת גם אם אין הדבר כתוב בתקנות.

אולם, בעוד שהנשיא הגיע למסקנה כי בנסיבות העניין רשאית היתה מבטחים לטעון להתיישנות וכי אכן חלה התיישנות לגבי תביעת המערער להפרשי גמלה, הרי סגנית הנשיא קבעה כי לא חלה התיישנות וכי המערער זכאי להפרשי הגמלה אף מעבר לשבע השנים אחורה מיום תביעתו.

קביעתה מתבססת על העובדה כי מבטחים ידעה במשך כל העת על הטעות ולכן על זכאות המערער וכי גם על פי תקנות מס הכנסה חובה היה על מבטחים לשמור את המסמכים בעניינו של המערער ולכן טענת התיישנות "לא יכול שתהא קיימת בעינינו" בדברי הסכום של חוות דעתה קובעת סגנית הנשיא כי על מבטחים היה לנהוג בזהירות המירבית ולא על העמית אליו נשלח הדו"ח העונתי "ואין לאמר שהוא ידע ידיעה קונסטרוקטיבית שפקידי מבטחים טעו". מסקנתה, כי מבטחים בלבד צריכה לשאת בנטל הטעות ועל כן אין בעיני סגנית הנשיא מקום לנתוח שאלת ההתיישנות וכל הדיון בשאלת ההתיישנות כשמדובר במבטחים הוא מעבר לדרוש בענייננו.

אכן, גם לדעתי חלים על מבטחים חובות מוגברות, תפקידה הציבורי של מבטחים, אופיה, מאפייניה ותכליותיה הם שדורשים להחיל עליה נורמות מכח עקרון תום הלב והנאמנות המוגברת, במערכת היחסים בינה לבין עמיתיה. חובות אלו תלויות בדין, בנוהג, בנסיבות המיוחדות ובמהות הקשר בין הצדדים ושונות הם ממקרה למקרה. כל מערכת יחסית ונסיבותיה.

לטענתי, חובת הנאמנות המוגברת של מבטחים אף עולה על אלו של בנקים וחברות ביטוח. חברותו של העמית בקרן הפנסיה נקבעה בעבר ובמידה רבה נקבעה עדיין מכח הסכמי עבודה קיבוציים שבין המעסיק לארגון היציג. חברות זו נכפת עליו ואינה מאפשרת לעמית הבודד לפרוש ממנה על פי רצונו, בעוד יחסים עם בנקים וחברות ביטוח נקבעים על ידו. חופש הבחירה בידו והוא רשאי לשנות ולהחליף בנק או חברת ביטוח כרצונו.

שלילת זכות הבחירה מהעמית מטילה אם כך חובות מוגברים על קרן הפנסיה ועליה לפעול ביתר מיומנות מקצועית, שקיפות והגינות תוך מתן דגש על חובת דווח, עדכון והסבר יזום לעמית, כולל גם פתיחת ערוצי יעוץ ופתרון בעיות בצורה בהירה ונוחה לעמית ולא להסתפק באי תגובתו על נתונים שהועברו אליו ולהסיק מכך על הבנתו והסמכתו להם.

הסתמכותו של העמית על הקרן גבוהה מאוד, הוא רוכש לה אמון מיוחד, סומך על מיומנותה ולכן נוטה לעיתים שלא לנקוט אמצעי זהירות ובמקרה אף אם יש בכוחו לעשות זאת.

עם זאת אין להתעלם גם מהחובות המוטלים במסגרת יחסים אלו על העמית. לעמיתים המבוטחים ידע אישי לגבי נתונים בסיסיים הנוגעים להם וחובת הגילוי המוגבר חלה אף עליהם. אכן חישובי הפנסיה מורכבים ולא תמיד נהירים גם לאנשים שעיסוקם בכך, אך אין הדבר כך ביחס לנתונים בסיסיים שחזקה על המבוטח שהוא יודע אותם כגון תאריך לידה, שנות ותק והיקף משרה. בדיקת נתונים אלו היא חובת העמית וחלק מתום הלב האוביקטיבי שלו. לגביו מטלה זו בסיסית ופשוטה ועשויה למנוע טעויות עקב הקלדה שגויה של נתונים (לא לגבי חישובם).

כפי שאפרט בהמשך, עמדו למערער מספר אפשרויות וכלים לבדוק את הנתונים ולהעמיד את מבטחים על הטעות בחישוב.

אין בידי לקבל את טענת מבטחים, איתה מסכים הנשיא בחוות דעתו, כי אי העלאת טענת התיישנות תפגע ביכולתה הכספית לפעול לטובת כלל מבוטחיה וכי תשלום ההפרשים למערער יפגע בהכרח בשאר המבוטחים. אין ויכוח על זכותו של המערער לתיקון היקף המשרה על פי התשלומים שהועברו למבטחים, לולא הטעות הוא היה מקבל את הכספים במועד, ותשלומם במאוחר אינו משנה לרעה את מצבם של מבטחים ושאר המבוטחים. ההפך הוא הנכון, אי תשלום הפנסיה הנובעת מהתשלומים שהקרן קיבלה בעבר גורם להתעשרותה שלא כדין. אילו טענת מבטחים היתה נכונה מדוע הסכימה לשלם "לפנים משרות הדין" עבור שבע שנים אחרונות למרות שהעילה, לטענתה, התגבשה במועד הזכאות שהיה למעלה מ-10 שנים קודם לכן?

מדוע תשלום חלקי "לפנים משורת הדין" מותר ותשלום גבוה יותר יפגע בקרן ובכלל העמיתים?

בסיכומיה הסבירה מבטחים כי פעלה "לפנים משורת הדין" כיוון שמדובר בסכומים נמוכים, היא סברה כי מדובר בתביעה בודדת והחליטה לשלם כדי לחסוך בהוצאות משפט אך הניסיון לימד אותה שאין מדובר בתביעה בודדת ולכן החליטה להעלות את טענת ההתיישנות בה היא רשאית, לדעתה, לעשות שימוש בהתאם לכל דין. אם אכן הניסיון לימד אותה כי לא מדובר בתביעה בודדת והיו תביעות נוספות על בסיס "טעויות פקידותיות" של מבטחים אזי עולה החשש כי הטעות בעניינו של המערער אינה יוצאת דופן וחריגה, אותה אפשר אולי להבין במערכת גדולה ומורכבת, ויש לכאורה להטיל ספק במיומנותה המקצועית ובמערכת הבקרה שלה. עובדה זו עלולה להטיל ספק בעמידתה של מבטחים באחד ממרכיבי נאמנותה המוגברת דהיינו במיומנות המקצועית והאחריות הנדרשים ממנה.

גם העלאת הטיעון בסעיף 29 לסיכומיה של המשיבה שמתן היתר לעמית לתבוע את זכויותיו במועד שיחפוץ אף מעבר לתחום ההתיישנות עלול לפגוע פגיעה ממשית באפשרותה של קרן הפנסיה להגיע ליציבות כלכלית ותביא לכך שלא תהיה לה דרך לדעת מהם המשאבים העומדים לרשותה וכיצד עליה לנהוג בכספים ולקבוע את זכויות המבוטחים וכי "לעניין זה יש ליתן כיום משנה תוקף לנוכח הרפורמה בקרנות הפנסיה הותיקות" טענה זו אינה במקומה ומוטב היה לולא נטענה.

דווקא כיום לנוכח הרפורמה בקרנות הותיקות, על מבטחים לעשות מאמץ מוגבר לנהל מערכת מיומנת ומבוקרת היטב, להגביר את היכולת של העמית לקבל תשובות ולבחון זכויותיו, לספק לו כלים בהם יוכל לבדוק זכויותיו ולהפעיל שקול דעת רחב יותר המתחשב ביכולתו המוגבלת של העמית לבדוק את זכויותיו. בעקבות הרפורמה והפחתת זכויות העמיתים שבאה בעקבותיה חובות הנאמנות של מבטחים אף גוברת ואל לה להשתמש בטעון זה כדי להמנע מלפעול לטובת עמיתיה.

בענייננו, אכן מבטחים היא שטעתה. הנתונים היו בשליטתה ואין חולק על עצם הזכאות. אולם מבטחים לא התעלמה מהנתונים במתכוון ומיד כשפנה המערער בפעם השניה תיקנה את חישוב על בסיס מכתב התיקון של המעסיק שהגיע לידה רק ב-1999. האם אפשר וצריך היה לצפות שהמערער, ללא צורך בהפעלת מאמץ מיוחד, יוכל ל"עלות" על הטעות במועד בו קיבל מהקרן את פרוט התחשיב או לפחות למקרא תלושי הפנסיה אותם קיבל מדי חודש בחודשו ואשר בין הפרטים המופיעים בכל אחד מהם נרשם גם היקף המשרה על פיה מחושבת הפנסיה?

האם את הטעות שגילה המערער שנים רבות אחרי פרישתו לא היה יכול במאמץ סביר לגלות גם קודם לכן על ידי פניה למעסיקו? הרי הנתונים היו גם בידי המעסיק, הוא שלח אותם למבטחים ושמר אותם אצלו, עובדה שהסתמך עליהם במכתבו המתקן. או לפנות לארגון העובדים עליו נמנה המערער ושלו הכלים והאפשרויות לבדוק את זכויותיו. על פי הנספחים שצורפו לכתבי הטענות קיבלו המורים חוזרים המסבירים את זכויותיהם ועמדה לרשותם מחלקה מיוחדת בסניפי מבטחים לצורך קבלת קהל לבדיקה ולהסברים על זכויותיהם. המערער את פרטי החישוב ששלחה לו מבטחים לקראת יציאתו לפנסיה. לאור כל זאת האם לא יכול היה המערער לפחות להפנות את תשומת לבה של מבטחים שהכתוב אינו תואם את ידיעתו ובכל לגרום לה לבדוק מחדש את המידע?

סגנית הנשיא סוברת כי לאור תכליתה של מבטחים והחובות המוגברים החלים עליה ביתר שאת מאשר על בנק או חברת ביטוח כקרן בעלת תכלית חברתית אין זה ראוי כי תטען טענת התיישנות ובין השאר היא מזכירה גם את חלות הנורמות משטח הבטחון הסוציאלי על המוסד לבטוח לאומי. דא עקא שדווקא לגבי המוסד לבטוח לאומי שהוא הנדבך הבסיסי לחוקי הבטחון הסוציאלי, התעלם המחוקק ממערכת הנורמות והחובות המיוחדים החלים עליו, מחולשתה של אוכלוסיית

הנזקקים למוסד ומהפגיעה הנגרמת לצבור הנזקקים שאינו מודע לזכויותיו, וקבע בחוק החמרה שמשמעותה המעשית היא שההתיישנות בפועל לגבי הגשת תביעות למוסד הינה שנה אחת בלבד וגם ערעור לבית הדין מוגבל בטווח זמן קצר.

גם לגבי בנקים וחברות בטוח לא ביטל המחוקק את חוק ההתיישנות. בחוק חוזה ביטוח צומצמה אמנם תקופת ההתיישנות לשלוש שנים בלבד, אך לא בוטלה. (סעיף 31 לחוק חוזה הביטוח תשמ"א-1981).

כאמור בדברי הנשיא, חוק ההתיישנות אינו מעניק לתביעה בין עמית לקופת גמל הגנה מיוחדת מפני טענת ההתיישנות. אילו רצה המחוקק למנוע זכותה של קרן פנסיה לטעון להתיישנות או לצמצם משכה והיקפה היה קובע זאת בחוק או בהוראה מפורשת. כפי שקבע בחוק חוזה ביטוח, בחוק העונשין, בחוק המקרקעין ובסעיפים הרלוונטים בחוק ההתיישנות עצמו. משאין הוראה כזו יש לבחון האם יכול בית הדין לקבוע קביעה גורפת כזו מכח העקרונות שהוזכרו? קביעה שפרושה המעשי במקרה שלפנינו שקול לביטול החוק. קביעה זו, לדעתי, מרחיקת לכת.

משנקבע כי חוק ההתיישנות חל יש לבחון האם נסיבות המקרה שלפנינו נכנסים למסגרת אחד מסעיפיו המדברים על מועד תחילת מרוץ ההתיישנות.

לא נטען כי מדובר בתרמית או הונאה מצד הנתבעת ולכן סעיף 7 לחוק לא רלוונטי לענייננו. האם סעיף 8 חל? האם "נעלמו מן התובע העובדות מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן"? לאור דעתי על מחויבותו של המערער והאפשרויות שעמדו בפניו לבדיקת היקף המשרה לא נראה לי שהמערער יכול להסתמך על סעיף זה.

האם ניתן לטעון במקרה זה כי משמדובר בתביעה שעילתה ביחסי נאמנות עילת התביעה נגד הנאמן נוצרת מהרגע שבו הוא מפר את חובתו כנאמן? סגנית הנשיא סבורה כי "ניתן לראות את המועד בו סירבה המשיבה לשלם את מלוא הפרשי העבר והגבילה את התשלום רק לתקופה של שבע שנים ממועד הפניה למבטחים כמועד היווצרותה של העילה". אינני סבור כך. משעמדה מבטחים על זכותה על פי דין לטעון להתיישנות אין לראות בהחלטה זו כפירה במעמדה כנאמן או הפרת חובתה ועקב כך קביעת מועד חדש להיווצרות העילה. היקפה של חובת הנאמנות המוגברת אינו בלתי מוגבל ויש להפעיל את עקרון הסבירות והמידתיות במשקלן הראוי, אין לשכוח גם את חובתו של המערער לעשות מאמץ סביר מצידו במועד על מנת לגרום למבטחים לחזור ולבדוק את הנתונים.

יתכן ובית הדין יוכל להתערב ולשלול זכותה של קרן פנסיה ולטעון להתיישנות בנסיבות חריגות במיוחד שבהן העלאת טענה זו על ידי קרן הפנסיה תראה לא צודקת בצורה מובהקת, או תועלה בחוסר תום לב קיצוני.

לא נראה לי כי נסיבות התביעה שלפנינו עונות על מקרה חריג מעין זה ולכן, אם כי לא בלי היסוס ולאחר לבטים לא מעטים, אני מצטרף לתוצאה אליה הגיע הנשיא אדלר בפסק דינו.

סוף דבר – הערעור מתקבל חלקית כאמור בסעיף 17 לפסק דינו של הנשיא סטיב אדלר.

על דעת כל חברי המותב ההליך מוחזר לבית הדין האזורי בתל אביב לשם בירור העילה שעניינה תיקון בסיס חישוב הגמלה ל- 105.3%.

הנשיא סטיב אדלר, השופט יגאל פליטמן ונציג הציבור מר אבי ברק קובעים, בדעת רוב, שבין אם יתוקן בסיס הגמלה על ידי בית הדין האזורי ובין אם לאו תהא הזכאות להפרשים מוגבלת לתקופה בת 7 שנים עובר למועד פניית המערער לקרן בעניין זה.

סגנית הנשיא אלישבע ברק אוסוסקין ונציג הציבור מר דני יעקובסון סוברים,

בדעת מיעוט, כי הפרשי גימלה יש לשלם רטרואקטיבית ממועד הפרישה.

בנסיבות העניין אין צו להוצאות.

ניתן היום, ל' בניסן תשס"ה (9 במאי 2005) בהעדר הצדדים.

השופט יגאל פליטמן

סגנית הנשיא אלישבע ברק-אוסוסקין

הנשיא סטיב אדלר

נציג מעבידים מר אבי ברק

נציג עובדים מר דניאל יעקובסון

[1] השופטת אורלי סלע ונציגי ציבור גילצר ופרדס ; עב 007104/01.

[2] דב"ע שן/146 – 3 מנדלבאום – עיריית ראשון לציון פד"ע כ"ב, 363.

[3] הנחיות פרקליטת המדינה - הנחיה מס' 16.1 הגבלות בניסוח כתב הגנה בתביעות נגד המדינה.

[4] דב"ע נב/244-0 כמאן מוסטפא בוקעי - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כה 278.

[5] ראו: דב"ע לו11-0 חיים בר-אילן - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע ז' 340; דב"ע מט/170-0 אוריאל פרת - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כא 132; עב"ל 1281/00 אחמד אבו גאמע - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע לח 853.

[6] ראה גם: סעיף 16 להסכם בדבר גמלת ניידות שנחתם בין ממשלת ישראל לבין המוסד לביטוח לאומי ביום 1.6.1977 קובע כי מוגבל בניידות שהגיש למוסד לביטוח לאומי תביעה לקצבת ניידות לאחר תום חודשיים מהיום בו נשלחה לו החלטת הועדה הרפואית, תשולם לו הקצבה רטרואקטיבית רק לתקופה של חודשיים שקדמו להגשת התביעה למוסד ולא מתאריך הגשת הבקשה לוועדה הרפואית; סעיף 26 לחוק משפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושיקום), תש"י-1950 קובע כי הזכות להגיש בקשה לקצין התגמולים לפי חוק זה מתיישנת כתום שנה מהיום הקובע לגבי תביעת תגמול לפי סעיף 7, וכתום ששה חדשים מיום הלידה לגבי תביעת הענקה מיוחדת לפי סעיף 14. סעיף 25(א) לחוק קובע כי ערעור על החלטת קצין התגמולים יוגש לועדת הערעור תוך 30 יום; תקנה 6(א) לתקנות לפיצוי נפגעי גזזת (הגשת תביעה, הכרה בנפגע, קביעת דרגת נכות, הרכבת ועדות וסדרי עבודתן), התשנ"ה-1995 קובעת כי ערר על החלטת ועדה רפואית יוגש לועדה הרפואית לעררים תוך 60 יום ; תקנה 6(א) לתקנות הביטוח הלאומי (דמי מחיה, עזרה ללימודים וסידורים לילד נכה), התש"ם-1980 קובעת כי ילד נכה שהתקיימו בו התנאים המזכים בגמלה בתקופה הקודמת למועד הגשת התביעה, תשולם לו גימלה רטרואקטיבית, אך לתקופה מוגבלת, לפי העניין.

[7] International Encyclopedia of Laws, Social Security Law, General Editor Prof. Roger Blanpain; Belgium, volume 1, pp. 159-160, 183-186; United Kingdom, volume 3, pp. 142, 195-205; New Zealand, volume 2, pp. 149, 153-154.

[8] ע"ע 200016/97 סלילים חולה בע"מ – עזבון המנוח ארנסט פרידלנדר ואח', עבודה ועוד, עבודה ארצי, כרך לג(50), 27 ; דב"ע לט 46-3 פלדון דוד נ' אריגי דן בע"מ פד"ע י"א, 107, 112 ; דב"ע מה/150-3 אפשטיין ואח' – האוניברסיטה העברית בירושלים, פד"ע יח 253 ; דב"ע נב/217-3 אגודה ארצית של מנהלים ומורשי חתימה של הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ ואח' – הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ ואח', פד"ע כז 3, עתירה לבג"צ נדחתה.

[9] עע 600026/97, מבטחים מוסד לביטוח סוציאלי – מרק פיורסט ואח', טרם פורסם.