בית הדין הארצי לעבודה

 

 

                  

 

 

 

פסק דין

 

השופטת ורדה וירט-ליבנה

1.         בפנינו שני ערעורים, אשר נדונים במאוחד, על פסק דינו של בית הדין האזורי בבאר-שבע (השופטת יעל אנגלברג-שהם; עב 1658/06) בו התקבלה בחלקה תביעתו של עמוס רובין (להלן גם מר רובין) נגד אפקון ייצור והתקנות דרום בע"מ (להלן גם החברה), אשר עניינה תשלום שעות נוספות ושעות נסיעה על פי הוראות הסכמים קיבוציים ופיצוי בגין פיטורים בחוסר תום לב ושלא כדין. בנוסף לחברה, נכלל כנתבע בבית הדין האזורי גם מר משה חייק (להלן גם מר חייק), אשר שימש כמנהל בחברה, אך התביעה האישית נגדו נדחתה.

 

            להלן עיקר עובדות המקרה ופסק דינו של בית-הדין האזורי:

2.         החברה עוסקת בייצור לוחות חשמל וחברה בהתאחדות התעשיינים. מר רובין עבד בחברה החל משנת 1981 כפקיד במחלקת ייצור. בחודש ינואר 1987 הוא קודם לתפקיד מנהל רכש ולוגיסטיקה (תוך שינוי בתנאי העסקתו) ופוטר מעבודתו ביום 10.4.05. מכתב הפיטורים נמסר לו ביום 9.3.05 לאחר שיחה במשרדו של מנהל החברה, מר שירטו.

            בין נציגות העובדים לחברה קיים הסדר קיבוצי משנת 1971 שנרשם כהסכם קיבוצי מיוחד ביום 15.7.97 (להלן גם ההסכם הקיבוצי), ובנוסף נחתם בשנת 2003 הסכם קיבוצי מיוחד שנועד להבטיח את זכויות עובדי החברה כתוצאה מהעברת המפעל של החברה מאשדוד לבאר שבע (להלן גם הסכם המעבר). המחלוקת העיקרית בין הצדדים בבית הדין האזורי נגעה בתחולת ההסכמים הקיבוציים המיוחדים על העסקתו של מר רובין לאחר קידומו בתפקיד (כאשר אין מחלוקת כי ההסכמים חלים בתקופה שלפני קידומו בתפקיד), וכן הייתה מחלוקת בדבר חוקיות פיטוריו הן מבחינת הליך הפיטורים והן מבחינת העילה לפיטורים.

3.         בית הדין האזורי בפסק דינו קבע כי נפלו פגמים בפיטוריו של מר רובין ופסק לו פיצוי בגובה של שש משכורות, ועם זאת דחה את תביעתו ברכיבים של תשלום שעות נוספות, פיצויים מוגדלים, הפסד השתכרות ופיצויים בגין עוגמת נפש. כן נדחתה התביעה האישית נגד מר חייק. להלן עיקרי קביעותיו ומסקנותיו של בית הדין האזורי:

א.  ההסכם הקיבוצי הכללי בענף המתכת, החשמל והאלקטרוניקה אינו חל על החברה משום שהיא לא חברה בהתאחדות המלאכה והתעשייה בישראל שהייתה הצד להסכם הקיבוצי, אלא ההסכמים הקיבוציים המיוחדים בלבד.

ב.   מר רובין שימש כעובד בכיר בחברה, הוא היה אחראי על הרכש והלוגיסטיקה וממונה על כ-10 עובדים, ניהל את סדר יומו וקבע לעצמו סדרי עדיפויות וקיבל תשלומים ששולמו לעובדים בכירים בלבד. לאור הוראת סעיף 22 לחוק הסכמים קיבוציים, תשי"ז-1957 (להלן גם חוק הסכמים קיבוציים או החוק), על החברה מוטל הנטל להוכיח כי התנאים שניתנו למר רובין היטיבו עמו על פני התנאים הקבועים בהסכם הקיבוצי.

ג.   על פי הוראות ההסכם הקיבוצי הוא חל על כל העובדים במפעל, והגדרת "עובד" בהסכם הקיבוצי אינה מחריגה עובדים בכירים אשר מקבלים גמול שעות נוספות גלובליות. ההסכמים חלים על כל העובדים ללא החרגות.

ד.   באשר לתשלום גמול שעות נוספות ושעות נסיעה: עם קבלתו של מר רובין לעבודה חלו עליו ההסכמים הקיבוציים ושולמו לו גמול שעות נוספות, שעות נסיעה ואחזקת רכב. החברה טענה כי עם קידומו בתפקיד הוא הסכים להסדר של שעות נוספות גלובליות במקום ההסדר בהסכם הקיבוצי. בחינת ריכוזי השכר מגלה כי לאחר קידומו בתפקיד חלה העלאה משמעותית בשכרו והוא קיבל תוספת שכר ריאלית בגובה של כ-25% לשכר (בדמות תוספת שכר ריאלית ותשלום עבור שעות נוספות גלובליות) ובנוסף קיבל רכב צמוד והפרשות סוציאליות גם בעבור רכיב השעות הנוספות הגלובליות, וזאת כנגד ביטול תשלום השעות הנוספות ודמי הנסיעה על פי ההסכם הקיבוצי. מר רובין היה מודע לשינויים אלה והסכים להם ובכך נכרת חוזה בעל פה בין הצדדים. יש לראות בהטבה הכספית הניכרת לה הוא זכה כהוראה בהסכם האישי אשר עדיפה על ההסכם הקיבוצי, משום שהיא מהווה שינוי לטובת העובד. ההטבה מתבטאת גם בכך שלאחר קידומו אופי עבודתו נעשה גמיש וללא פיקוח.

ה.  מעבר לנדרש, נקבע כי לא ניתן להתבסס על דו"ח השעות שהגיש מר רובין כמשקף שעות עבודה אמיתיות שבוצעו בפועל לצורך תשלום גמול שעות נוספות, משום שלא נעשו בדיקה או פיקוח לגבי שעות עבודתו אשר בחלקן דווחו ידנית. בנוסף, מר רובין קיבל בפועל גמול עבור השעות הנוספות שעבד על ידי גמול שעות נוספות גלובליות. כן נדחו חישוביו של מר רובין ברכיב זה משום שלא הפחית מהם את גמול השעות הנוספות הגלובליות שקיבל.

ו.   באשר לחובת ההיוועצות עם הוועד: בהסכמים הקיבוציים לא נקבע במפורש כי הליכי הפיטורים לא יחולו על העובדים הבכירים לכן מר רובין זכאי להגנת ארגון העובדים בעניין זה וחלה על החברה חובת היוועצות עם הוועד לפני הפיטורים. מסקירת העובדות והעדויות עולה כי החברה לא התייעצה עם הוועד כנדרש ואף הודיעה לו כי אין היא מחויבת לעשות כן ואין לוועד זכות להתערב בהליך. בכך הטעתה החברה את הוועד והביאה למצב בו הוא נמנע מלמסור את עמדתו. לכן נקבע כי הייתה הפרה של הנהלים הקבועים בהסכם הקיבוצי ונמצא פגם בהליך הפיטורים.

ז.   באשר לזכות השימוע: נקבע כי מר רובין פוטר ללא שנערך לו שימוע כדין – הוא לא ידע על הכוונה לפטרו ועל עילות הפיטורים לפני הפגישה עם מר שירטו, לא ניתנה לו הזדמנות אמיתית במהלך הפגישה להעלות את טענותיו ומר שירטו לא התייחס לדבריו, ועוד טרם הפגישה היה מנוי וגמור עם מנהלי החברה כי יש לפטר את מר רובין ללא קשר לטענה אשר תועלה על ידו.

ח.  באשר לנימוקי הפיטורים: מהעדויות והראיות עולה כי לחברה היו טענות כלפי תפקודו של מר רובין במשך תקופה רבת שנים ומר רובין היה מודע לכך שמר חייק לא היה מרוצה מתפקודו. לאחר הכנת דו"ח ספירת המלאי לשנת 2004, היה צורך ליצור קשר עם מר רובין אשר שהה בחו"ל אך הוא לא היה זמין ולא ניתן היה לאתרו, הוא לא סיפק הסבר סביר לכך ולכן נהג בחוסר אחריות, למרות שתפקידו הבכיר חייב את זמינותו לחברה. בשל האכזבה מאירוע זה ועל רקע אי שביעות הרצון הקודמת מתפקודו, החברה לא הייתה מעוניינת שמר רובין ימשיך בתפקידו. הפיטורים נעשו משיקולים מקצועיים ומסיבה מספקת, ולא הוכחה טענת מר רובין כי הם נבעו מהתנכלות אישית של מר חייק כלפיו.

ט.  מר רובין אינו זכאי לפיצויים מוגדלים על פי הסכם המעבר בשל המועד בו פוטר. כן נדחתה התביעה ברכיבים של הפסד השתכרות ועוגמת נפש ונדחתה התביעה האישית נגד מר חייק.

לאחר שבית הדין האזורי שקל את מכלול הנסיבות, קבע כי על החברה לשלם למר רובין פיצוי בגין פיטורים שלא כדין בגובה של שש משכורות, ובסך של 97,200 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום 31.8.05. כל צד הגיש ערעור על פסק הדין.

 

            ערעורו של מר רובין:

4.         מר רובין מלין על קביעותיו של בית הדין האזורי בדבר הזכאות לגמול שעות נוספות ושעות נסיעה על פי ההסכם הקיבוצי ובעניין חוקיות פיטוריו. לטענתו, הוראות ההסכמים הקיבוציים חלות עליו גם לאחר שקודם בתפקיד וההטבות שקיבל (שעות נוספות גלובליות, פרמיית תפוקה ורכב צמוד) אינן גורעות מהזכות לגמול שעות נוספות על פי ההסכם הקיבוצי וכלל אינן נמצאות באותו מישור. מר רובין מוסיף כי השעות הנוספות הגלובליות הינן חלק משכרו הרגיל משום שהן משולמות בלי שהוא עובד בהן בפועל והוא לא ויתר בשום שלב על זכותו לגמול שעות נוספות על פי ההסכם הקיבוצי. כן נטען כי אין נימוק בפסק דינו של בית הדין האזורי מדוע אין לפסוק לטובתו את שעות הנסיעה. באשר להוכחת השעות הנוספות, מתבסס מר רובין על דו"חות השעות שהוגשו ואושרו בזמן אמת.

            באשר לפיטורים, טוען מר רובין כי אין לפטר עובד בגין אי זמינות במהלך החופשה השנתית משום שמעביד אינו יכול להטיל מרות על העובד בזמן שהותו בחופשה השנתית, והסיבה לפיטורים הייתה התנכלות של מר חייק כלפיו. כן נטען כי בית הדין האזורי לא הביא בחשבון את הפרת חובת ההתייעצות עם ועד העובדים בעת פסיקת סכום הפיצוי, והיה מקום גם לפסוק לטובתו פיצוי בגין עוגמת נפש.

5.         החברה טוענת בתגובה כי זהו ערעור על קביעות עובדתיות, וסומכת ידיה על קביעות בית הדין האזורי בעניין. לשיטתה, טענות מר רובין מנוגדות לסעיף 22 לחוק הסכמים קיבוציים, ואין לו זכאות לכפל תשלום בגין שעות נוספות לפי ההסכם הקיבוצי ושעות נוספות גלובליות. באשר לשעות הנסיעה נטען כי הוראות הסכם המעבר לא נועדו להתאים לשכרם של עובדים גלובליים אשר איננו מחושב לפי ערך שעתי. כן נטען כי הפיטורים היו כדין, וחלות על עובד חובות נאמנות גם כאשר הוא בחופשה.

 

            ערעורה של החברה:

6.         עיקר טענותיה של החברה מכוונות נגד קביעתו של בית הדין האזורי לפיה חלה על מר רובין ההגנה הארגונית על פי ההסכם הקיבוצי. לטענתה, במסגרת הבנות שהושגו בין החברה לנציגות העובדים, הוחרגו מספר בעלי תפקידים בכירים מההסכמים הקיבוציים וזאת תמורת חבילת העסקה מיטיבה ועודפת. החברה מתבססת על פסק הדין בדב"ע נז/4-4 ההסתדרות הכללית של העובדים בא"י נ' מוריה תל אביב בע"מ ואח' (לא פורסם, 26.12.1996, להלן גם פסק דין מוריה) וטוענת כי אין לבצע הפרדה בין הוראותיו של ההסכם הקיבוצי ולהחיל את מקצתן על העובד לצד החוזה האישי המיטיב. על פי גישה זו, יש לבחון את טובת העובד לפי החבילה הכוללת של תנאי העסקתו, ותנאי העסקה עודפים מהווים חלופה הולמת להגנה הקיבוצית מפני פיטורים.

            כן טוענת החברה כי היה מקום לשלול ממר רובין את ההגנה הארגונית בשל חוסר תום לב והתכחשות להעסקה בחוזה אישי, ולא הייתה כל הטעיה מצדה כלפי הוועד.

            החברה מלינה על סכום הפיצוי שנפסק לטובתו של מר רובין וטוענת שלא היה כל פגם בפיטוריו.

7.         מר רובין, מנגד, טוען כי לא ניתן לבטל הגנות ארגוניות בהסכם קיבוצי על ידי תשלום כספי, ומתבסס על נימוקיו של בית הדין האזורי בפסק דינו בעניין.

 

דיון והכרעה:

8.         לאחר שנתתי דעתי למכלול טענות הצדדים, לתשתית העובדתית שנפרשה בבית הדין האזורי ובפנינו ולפסק דינו של בית הדין האזורי, הגעתי לכלל מסקנה כי לו תישמע דעתי הרי שדינם של שני הערעורים להידחות ופסק דינו של בית הדין האזורי ראוי להתאשר מטעמיו לפי תקנה 108(ב) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין) תשנ"ב-1991, למעט בעניין גובה הפיצוי בגין פיטוריו של מר רובין שלא כדין, לגביו אפרט בהמשכם של הדברים.

פסק הדין של בית הדין האזורי מנומק היטב בעובדותיו ומבוסס במסקנותיו המשפטיות ולא נמצא טעם המצדיק התערבותנו בו, למעט כאמור בעניין גובה הפיצוי. להלן אתייחס לדברים אחדים שעלו בשני הערעורים.

9.         באשר לערעורו של מר רובין: אין בידי לקבל את טענתו לפיה הוא זכאי הן לתשלום עבור שעות נוספות מכוח ההסכם הקיבוצי והן לתשלום עבור שעות נוספות גלובליות בנימוק כי מדובר בשני רכיבים אשר "אינם באותו מישור". בית הדין האזורי, לאחר שדן בראיות שהובאו בפניו, קבע כי  לגרסתו של מר רובין לפיה לא הוסברה לו מהותה של התוספת הגלובלית ולא ניתנה לו תוספת למשכורת עם קידומו – אין בסיס.

סעיף 22 לחוק הסכמים קיבוציים קובע כי:

"הוראה בחוזה עבודה שהיא שונה מהוראה אישית שבהסכם קיבוצי החל על בעלי החוזה – ההוראה שבהסכם הקיבוצי עדיפה; היה השינוי לטובת העובד, עדיפה ההוראה בחוזה העבודה אם אין בהסכם הקיבוצי דבר המונע במפורש אותו שינוי".

בית הדין האזורי השווה את ריכוזי השכר של מר רובין טרם קידומו עם ריכוזי השכר שלו לאחר שקודם, והגיע למסקנה ברורה כי אל מול ביטול תשלום השעות הנוספות וזמן הנסיעה על פי ההסכם הקיבוצי, מר רובין קיבל תוספת שכר ריאלית ותשלום עבור שעות נוספות גלובליות בשיעור של כ-25% מהשכר, ובנוסף קיבל רכב צמוד והפרשות סוציאליות. מקובלת עלי מסקנתו של בית הדין האזורי לפיה נכרת חוזה שבעל פה בין הצדדים בדבר השינויים בשכרו. על פי הוראות סעיף 22 לחוק מדובר בשינוי לטובת העובד ועל כן מר רובין אינו זכאי לתשלום עבור שעות נוספות וזמן נסיעה על פי ההסכם הקיבוצי, כאשר הוא קיבל הטבה עדיפה מכך בהסכם אישי. בנוסף, מקובלת עלי קביעתו של בית הדין האזורי לפיה התוספת עבור השעות הנוספות הגלובליות הייתה תוספת אמיתית ששולמה לו עבור שעות נוספות שעבד, ואין בסיס לטענת מר רובין כי רכיב השעות הנוספות הגלובליות ניתן לו כחלק משכרו הרגיל, גם אם לא היה מעקב בפועל על מספר השעות הנוספות שעבד. קבלת ערעורו של מר רובין ברכיב זה תוביל לתוצאה בלתי הגיונית לפיה הוא יהא זכאי לכפל תשלום עבור אותן שעות נוספות שהוא עבד.

10.       בהשוואה בין הוראות ההסכמים הקיבוציים לבין הוראות ההסכם האישי של המעביד עם החברה לצורך תחולתו של סעיף 22 לחוק, אין לדעתי פסול בהעמדת הרכיבים של שעות נוספות ושעות נסיעה על פי ההסכם הקיבוצי מצד אחד, אל מול הרכיבים של תוספת שכר ריאלית, תשלום עבור שעות נוספות גלובליות (לרבות הפרשות סוציאליות מרכיב זה), פרמיית תפוקה ורכב צמוד מהצד האחר. זאת בנסיבות בהן נקבע כי העובד הסכים לשינויים בשכרו שניתנו לו כמקשה אחת עם קידומו לתפקיד בכיר בחברה והיוו עבורו הטבה ניכרת בהשוואה לשכרו לפני הקידום. על כן, יש בהסכמתו לפיה יש לראות את תנאי ההעסקה הכוללים המיטיבים לעומת התנאים הקבועים בהסכמים הקיבוציים כעונה על תנאי סעיף 22 לחוק.

            בעניין זה, בפסק דין מוריה נאמר בפסקה 12 כך:

"אמנם, מהשוואת ההוראה בהסכם הקיבוצי הכללי לגבי פיטורי עובדים מול ההוראות בנושא זה בחוזה העבודה האישי ניתן להבין, במבט ראשון, כי התנאים  בחוזה העבודה טובים פחות.  אולם, בנספח (שהוא חלק מהסכם הקיבוצי הכללי) נקבע, כי תנאי חוזה העבודה האישי טובים מאלה שבהסכם הקיבוצי...הצדדים להסכם הקיבוצי והצדדים לחוזה העבודה האישי החליטו שמר בר-עמי, כעובד בכיר, במעמד טוב יותר כאשר הוא מועסק על פי חוזה עבודה אישי, ומקבל תנאים טובים מאלה שנקבעו בהסכם הקיבוצי הכללי. אין בהסדר שלפנינו פגיעה בעליונות  ההסכם הקיבוצי על חוזה העבודה האישי, שכן לארגון העובדים ולעובד עדיף הסדר של חוזה עבודה במסגרת ההסכם הקיבוצי על הסדר של הוצאת העובד הבכיר מתחולתו של ההסכם הקיבוצי".

 

            דברים אלה יפים גם לענייננו.

            יצוין, כי אין מקום להתייחס לטענותיו של מר רובין בעניין מהימנותם של דו"חות השעות, הואיל ועניין זה נדון בפסק דינו של בית הדין האזורי מעבר לנדרש, מקום שנקבע כי מר רובין אינו זכאי לגמול השעות הנוספות על פי ההסכם הקיבוצי.

11.       בעניין חוקיות פיטוריו של מר רובין: פסיקתו של בית הדין האזורי בעניין ברורה, מנומקת וחד משמעית, והיא מבוססת על התרשמותו מראיות ועדויות שנשמעו בפניו. לא הוצג בפנינו כל טעם חריג אשר יצדיק התערבות בקביעתו העובדתית של בית הדין האזורי בעניין.

באשר לטענה בדבר נפקותה של אי זמינותו של מר רובין בעת שהייתו בחופשה שנתית – אמנם, מטרתה של החופשה השנתית היא ליתן לעובד אפשרות לנפוש, לנוח ולאגור כוח כזכות סוציאלית חשובה במעלה, אולם אין בכך כדי לאיין את חובותיו של מר רובין לחברה. בהקשר זה יש להדגיש את הממצאים העובדתיים העולים מפסק דינו של בית הדין האזורי, לפיהם מר רובין הודה כי תפקידו הבכיר מחייב את זמינותו לחברה, הוא היה מודע לדרישת החברה כי יהיה זמין בעיתוי המיוחד שיצא לחו"ל באישור החברה וידע שדרישות התפקיד מחייבות את זמינותו לחברה בתקופה קריטית של הגשת דו"חות מלאי.

לו הייתה זו הסיבה היחידה לפיטוריו של מר רובין יתכן והמסקנה הייתה שונה ממסקנתו של בית הדין האזורי אולם אי זמינותו של מר רובין בעת השהיה בחו"ל לא הייתה הסיבה היחידה ואף לא הסיבה העיקרית שהביאה לידי ההחלטה על פיטוריו, אלא עילת הפיטורים נעוצה מאי שביעות רצון של מנהלי החברה מתפקודו של מר רובין לאורך תקופה ארוכה. כך, מעדותו של מר חייק שצוטטה בפסקה 51 לפסק דינו של בית הדין האזורי עולה כי היו ליקויים רבים בתפקודו של מר רובין במשך תקופה ארוכה, והצטברותם גרמה להחלטה לפטרו. לפיכך, אין הצדקה להתערב בקביעה כי פיטוריו של מר רובין היו משיקולים מקצועיים בלבד ומסיבה מספקת.

12.       אשר לשיעור הפיצויים שנפסקו לטובת מר רובין בגין הפגמים שנפלו בפיטוריו: אני סבורה כי בנסיבות העניין יש להגדיל את שיעור הפיצויים שנפסקו לטובת מר רובין בבית הדין האזורי, משהגעתי למסקנה כי אין הם משקפים באופן ראוי את חומרתם של הפגמים שנתגלו בפיטורים. בעניין זה יש להדגיש את קביעתו של בית הדין האזורי לפיה לא רק שהחברה לא קיימה את חובת ההתייעצות עם ועד העובדים, אלא אף הגדילה לעשות והטעתה את ועד העובדים והודיעה לו שאין היא מחויבת להתייעץ עמו. כמו כן החברה התעלמה מהתנגדותו של הוועד לפיטורים כפי שעלה ממכתבו של נציג הוועד מר בן זכרי מיום 10.3.05. בנוסף לכך, החברה לא קיימה למר רובין שימוע כנדרש ולא העניקה לו הזדמנות אמיתית להשמיע את טענותיו נגד הפיטורים. חומרתו הפגם בפיטורים מתחזקת לאור העובדה כי מר רובין עבד בחברה תקופה ארוכה ביותר בת 24 שנים עד לפיטוריו, ומהמסכת העובדתית המוצגת בפסק דינו של בית הדין האזורי עולה כי על אף שהיתה סיבה מוצדקת לפיטורים עקב אי שביעות רצון מתפקודו של מר רובין, החברה לא הודיעה לו בשום שלב על הכוונה לפטרו (ובכך לא העניקה לו הזדמנות לשפר את תפקודו ולהניא את החברה מהכוונה לפטרו) ומר רובין לא ידע כי הוא מועד לפיטורים עד השיחה בה נמסר לו מכתב הפיטורים. בנסיבות אלה יש להגדיל את הפיצוי לטובת מר רובין ולהעמידו על גובה של תשע משכורות, ובסך כולל של 145,800 ₪.

 

            ערעור החברה:

13.       טענתה המרכזית של החברה בערעור נוגעת לקביעתו של בית הדין האזורי בדבר חובת ההתייעצות עם ועד העובדים על פי ההסכם הקיבוצי. אנו סבורים כי נכון פסק בית הדין האזורי כי חלה על החברה החובה האמורה, ואין בסיס לטענת החברה לפיה מתן תנאי העסקה מיטיבים למר רובין שולל ממנו את ההגנה הארגונית מפני פיטורים. על פי נוסחו של ההסכם הקיבוצי הוא חל על כלל העובדים ללא חריגים של עובדים בכירים או "עובדים גלובליים", ונקבע כי החברה לא הביאה כל עדות או מסמך מטעם גורמים אשר היו שותפים לניסוח ההסכמים הקיבוציים בדבר הסכמה להחריג מתחולת ההסכמים את העובדים הגלובליים. על כן אין בסיס לטענת החברה, אשר נטענת גם בערעור, לפיה הושגו הבנות בעניין עם נציגות העובדים.

14.       כמו כן, אין באמור בפסק דין מוריה כדי לסייע לגרסתה של החברה משום ששם היה מדובר בנסיבות שונות בהן הייתה אפשרות מפורשת בהסכם הקיבוצי להחתים עובדים על חוזה אישי מיטיב. בנוסף, היה להסכם הקיבוצי נספח שהיווה דוגמה לנוסח חוזה העבודה האישי להעסקת מנהלים ובו הייתה הוראה ספציפית אשר קבעה הסדר בנוגע להפסקת עבודתו של העובד, ובחוזה האישי של העובד הייתה הוראה לפיה היה ניתן לפטרו בהודעה של 30 יום מראש. בית דין זה קבע באותו עניין כי ההוראה בעניין הפיטורים אינה בגדר הודעה שונה או סותרת על פי הוראות סעיף 22 לחוק הסכמים קיבוציים משום שנקבע בהסכם הקיבוצי כי ההוראה בו בנושא הפיטורים אינה חלה על עובד בכיר המועסק בחוזה עבודה אישי. מכן הגיע בית הדין בפסק דין מוריה למסקנה כי אומד הצדדים היה כי העובד לא יזכה להגנת ההסתדרות בכל הנוגע להפסקת עבודתו.

            אלו נסיבות אשר שונות בתכלית מהמקרה בפנינו, בו ההסכם הקיבוצי חל על כל העובדים ללא חריג ואין בהסכם הקיבוצי הוראה מפורשת המאפשרת  לחברה להתנות בחוזה עבודה אישי על ההגנה מפני פיטורים. מעבר לכך, לא הייתה בחוזה האישי של מר רובין כל הוראה בדבר הליך הפסקת עבודתו, ולא הוכח כי אומד דעתם של הצדדים היה לגרוע ממר רובין את ההגנה מפני פיטורים. בנסיבות אלה לא יכול להיות ספק כי חלה על החברה חובת ההתייעצות עם נציגות העובדים ולכן בדין נקבע כי החברה הפרה התחייבות זו וגרמה בכך לפגם בהליך הפיטורים.

בהקשר זה יש לציין גם את חשיבותה של הזכות להגנת ארגון עובדים כפי שנכתב בפסק הדין בע"ע 248/07 מדינת ישראל – נציבות שירות המדינה ואח' נ' תמי עדרבי (לא פורסם, 25.11.2007):

"לפי ההלכה הנוהגת במקומותינו, אין זה ראוי להותיר קבוצה גדולה של מנהלים מבלי הזכות לחסות תחת הגנת  ארגון העובדים או למנוע מהם את הזכויות הנובעות מן הסטטוס של 'עובד'".

החברה לא הציגה כל טעם משפטי לשלילת ההגנה של מר רובין מפני פיטורים על פי ההסכם הקיבוצי החל עליו ולכן דין ערעורה ברכיב זה – להידחות.

15.       כמו כן, אין בידי לקבל את טענת החברה לפיה לא נפל פגם בהליך הפיטורים גם בנושא השימוע, ופסיקתו של בית הדין האזורי בעניין מבוססת ומנומקת. כמו כן, אין כל הצדקה להפחית את סכום הפיצוי שנפסק למר רובין, אלא כפי שנקבע לעיל סבורה אני כי יש מקום להגדילו, עקב מכלול הנסיבות ולאור חומרת הפגם שנפל בהליך הפיטורים, גם אם סיבת הפיטורים כשלעצמה הייתה מוצדקת.

16.       סיכומו של דבר: לו תישמע דעתי, דין ערעורו של מר רובין להתקבל בחלקו, כאמור בפסקה 12 לעיל, ודין ערעורה של החברה להידחות.

 

סגנית הנשיא נילי ארד

אני מסכימה לחוות דעתה של השופטת וירט ליבנה ולתוצאה אליה הגיעה.

 

השופטת רונית רוזנפלד

אני מסכימה לחוות דעתה של השופטת וירט ליבנה ולתוצאה אליה הגיעה.

נציג עובדים מר יצחק שילון

אני מצטרף לחוות דעתה של כבוד השופטת וירט ליבנה ובכלל זה לגובה הפיצוי בנסיבות המיוחדות שהיו.

 

נציג מעבידים מר מיכאל הילב

לו תישמע דעתי אין להתערב בפסק הדין של בית הדין האזורי. הפיצוי שפסק בית הדין האזורי לעובד הוא לדעתי נכון ועונה על הפגם שנפל בפטורי העובד ואין לדעתי להגדילו מעבר לכך.

סוף דבר:

תוצאת הדברים, בדעת הרוב על פי חוות דעתה של השופטת וירט-ליבנה וכנגד דעתו החולקת של נציג המעבידים מר מיכאל הילב היא כדלקמן:

א.  ערעורה של אפקון ייצור והתקנות דרום בע"מ בתיק עע 665/08– נדחה.

ב.   ערעורו של מר עמוס רובין בתיק עע 662/08 מתקבל בחלקו כך שסכום הפיצוי שנקבע בפסק דינו של בית הדין האזורי בגין פיטורים שלא כדין יוגדל ויעמוד על סך של 145,800 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 31.8.05 ועד לתשלום המלא בפועל.

ג.   משנדחה ערעור החברה, וערעורו של מר רובין התקבל בחלקו, החברה תשלם למר עמוס רובין שכ"ט עו"ד בסך של 3,500 ₪ בצרוף מע"מ שישולמו תוך 30 יום מהיום שאם לא כן סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק עד למועד התשלום בפועל.

 

ניתן היום י"א בשבט תש"ע (26 בינואר 2010) בהעדר הצדדים.