בית הדין הארצי לעבודה

עע 001193/04

מרים רפפורט ו-22 אחרים ה מ ע ר ע ר י ם

-

רשות שדות התעופה ה מ ש י ב ה

לפני: הנשיא סטיב אדלר, סגנית הנשיא אלישבע ברק-אוסוסקין, השופטת נילי ארד

נציג עובדים מר עוזר כרמי נציג מעבידים מר דורון טמיר

בשם המערערים - עו"ד יצחק יערי

בשם המשיבה - עו"ד נחום פיינברג, עו"ד רועי גוטמן

פסק - דין

הנשיא סטיב אדלר

זהו ערעור, לאחר נטילת רשות, על החלטת בית הדין האזורי בתל אביב (השופטת חנה בן-יוסף; עב 5957/03) בה נקבע, כי על המערערים לכמת את תביעתם ואין הם יכולים להסתפק בתביעה לסעד הצהרתי לפיו התקיימו בין הצדדים יחסי עובד-מעביד.

רקע עובדתי לכאורי וההליך בבית הדין האזורי

[2] מכתבי בי-דין שהגישו הצדדים לבית הדין האזורי (כתב תביעה וכתב הגנה) מצטיירת תמונת הדברים הבאה: המערערים הועסקו כמתורגמנים בשירות המשיבה (להלן: רשות שדות התעופה או הרשות). במסגרת עבודתם סיפקו המערערים שירותי תרגום לבודקים הביטחוניים ולנוסעים בנמל התעופה בן-גוריון. עיקר טענותיה של הרשות הן אלה: המערערים הועסקו על ידה במעמד של עובדים ארעיים, בשתיים עד שלוש משמרות שבועיות בנות שש שעות כל אחת. שכרם של המערערים שולם בהתאם להוראות הסכמים קיבוציים שונים שחלו על הצדדים באותה העת (להלן: ההסכמים הקיבוציים).

עקב צמצום תקני משרות באגף הבודקים נאלצה הרשות, בחודש מרץ 1998, לנתק את יחסי העבודה עם המערערים, תוך ששולמו להם מלוא הזכויות המגיעות להם עקב פיטוריהם, לרבות פיצויי פיטורים. ממועד פיטוריהם של המערערים ואילך, חברות כוח האדם הן המעסיקות של המערערים לכל דבר ועניין. ההחלטה על מסירת שירותי התרגום בנמל התעופה בן-גוריון לחברות כוח אדם נבעה מתהליכי התייעלות וצמצום תקני משרות. עם זאת, שירותי התרגום המשיכו להינתן לה על ידי המערערים אולם, באמצעות חברת כוח אדם בשם "סיירת י. לבוק בע"מ" (להלן: לבוק). התקשרות הרשות עם חברת לבוק לשם קבלת שירותי תרגום נמשכה עד סוף שנת 2001. במהלך שנת 2002 התבצעה העסקת המערערים באמצעות חברת כוח אדם אחרת - "קירט אבטחה ושמירה בע"מ" (להלן - קירט).

נוכח שינויים טכנולוגיים במערך הבידוק הבטחוני בנמל התעופה ובעקבות ירידה בתנועת הנוסעים וצמצום עלויות, הוחלט ברשות על הפסקת ההתקשרות עם חברת קירט החל מחודש מרץ 2002, וממועד זה אין המערערים מועסקים עוד על ידי קירט.

בשלהי חודש אוגוסט 2003 - שנה וחצי ממועד תום ההתקשרות בין הרשות לקירט – הגישו המערערים תביעתם לבית הדין האזורי. עיקר טענות המערערים בכתב התביעה הן כלהלן: כתוצאה מ"העברתם" מהרשות לעבודה באמצעות חברות כוח האדם לבוק וקירט, נפגע שכרם בעשרות אחוזים והם נותרו "חסרי אונים אל מול נישולם מכל הזכויות שלהם היו זכאים על פי ההסכם הקיבוצי, ואל מול הירידה הדרסטית בשכרם"; יחסי עובד-מעביד בינם לבין רשות שדות התעופה המשיכו להתקיים גם לאחר פיטוריהם מהרשות במרץ 1998. לפיכך ביקשו המערערים, כי בית הדין האזורי יצהיר שבמהלך כל תקופת עבודתם בשדה התעופה - לרבות משך התקופה בה הועסקו באמצעות החברות - שררו בינם לבין הרשות יחסי עובד מעביד וכי במהלך כל התקופה האמורה חלו על הרשות ועל המערערים הוראות ההסכמים הקיבוציים הרלוונטיים.

בדיון שהתקיים בפני בית הדין האזורי העלה בא-כוח הרשות טענה מקדמית ולפיה, התביעה שהגישו המערערים אינה ראויה להתברר כתביעה לסעד הצהרתי, וכי על המערערים לכמת את תביעתם.

בית הדין האזורי קיבל עמדה זו ובין היתר, קבע כך:

"התביעה היא בפירוש לסעד כספי, כאשר על התובעים להבהיר מהם הסכומים הנתבעים וזאת משברור כי ההצהרה על יחסי עובד-מעביד היא רק שלב בדרך לבירור המחלוקת שתנבע לאחר מכן מהשאלות המתייחסות לזכויות שהתובעים זכאים להם אם לאו, בהתייחס להסכמים הקיבוציים החלים על הנתבעת.

אשר על כן, ניתנת ארכה של 90 יום לב"כ התובעים להגיש כתב תביעה מפורט הכולל את הסכומים הנתבעים והנתבעת תגיש תוך 45 יום שאחריהם כתב הגנה מתוקן".

על החלטה זו הגישו המערערים בקשת רשות ערעור אשר התקבלה (בר"ע 1148/04), ומכאן הערעור שבפנינו.

[3] טענות הצדדים בערעור

[א] טענות המערערים הן, בקליפת אגוז, אלה:

עובד המועסק במקום עבודה בו חל הסכם קיבוצי, זכאי לסעד הצהרתי בנוגע לתחולת ההסכם עליו; ככל שיגיע בית הדין לכלל מסקנה כי לאחר שהועברו המערערים להיות מועסקים על ידי חברות כוח אדם אין הם באים עוד בגדר "עובדי" רשות שדות התעופה, תידחה תביעתם מבלי שיידרש בית הדין להתייחס לפן הכספי של התביעה. הכרעה ממין זה מייתרת את ההוצאות והעמל הכרוכים בכימות התביעות, ומחזקת את ההיגיון הגלום בפיצול הדיון כך שתחילה תוכרע השאלה העקרונית בדבר קיום יחסי עובד-מעביד בין הצדדים, ורק ככל שתתקבל עמדת המערערים, יעלה הצורך לכמת את תביעותיהם; הדרישה מן המערערים כי יכמתו את תביעתם משולה לדחייתה, מאחר שהם אינם מסוגלים לעשות כן לאור רכיבי השכר השונים בהם מדובר ולאור העובדה שהמידע בנוגע לכלל רכיבי השכר מכוח ההסכם הקיבוצי החל על הצדדים אינו מצוי בידם כי אם בידי הרשות ולה הכלים והיכולת לעשות זאת; כימות התביעה על ידי כל אחד מהמערערים יהיה כרוך בחוות דעת מורכבת של אקטואר, שעלותה גבוהה ושהמערערים שאמצעיהם אינם רבים יתקשו לעמוד בה.

[ב] הרשות מצידה תומכת בהחלטת בית הדין האזורי מטעמיה ומדגישה, כי הסעד הממשי אותו מבקשים לעצמם המערערים הוא סעד כספי. בנסיבות אלה ומקום בו יכולים המערערים לכמת את תביעתם אין לאפשר להם להסתפק בבקשה לסעד הצהרתי.

דיון והכרעה

גדר הערעור

[4] האם בנסיבות המקרה שבפנינו ראוי להותיר את תביעות המערערים כתביעות לסעד הצהרתי או שמא יש לחייבם לכמת את תביעותיהם? זו הסוגיה לה נדרשים אנו בערעור זה.

הכלל - כימות תביעות

[5] נקודת המוצא בהקשר ליחס שבין סעד הצהרתי ובין סעד כספי היא, שככלל, לא יידרש בית המשפט, ובית הדין לעבודה בכלל זה, לתביעה לסעד הצהרתי מקום בו יכול התובע לכמת תביעתו ולתבוע סעד כספי. הלכה זו שנפסקה על ידי בית המשפט העליון, [1] אומצה ברבות השנים אף בבתי הדין לעבודה. [2] כך, בפסיקתה של השופטת פורת בעניין אלטמן: [3]

"השיטה הנקוטה בבתי המשפט ובבתי הדין לעבודה היא, ככלל שלא ליתן רשות לתבוע סעד הצהרתי מקום שהזכות הכספית התגבשה וניתן לתבעה במלואה. זאת חרף הקושי היחסי העשוי להתעורר או הטרחה המוסבת לעתים, בכימות התביעה, וכל עוד לא הוכח כי נבצר הכימות...".

ההיגיון העומד ביסוד ההלכה בדבר אי היענות לתביעה לסעד הצהרתי מקום בו יכול התובע לכמת תביעתו ולתבוע סעד כספי, הינה במגמה למנוע מצב בו יהפכו בתי המשפט אכסניה לבירור דיונים עקרים, שלא יביאו את המחלוקות בין הצדדים לידי סיום. עמד על כך השופט שמגר (כתוארו אז) בפסק הדין בעניין ברנר משקבע: [4]

"האינטרס הציבורי הוא יסוד המסד של השאיפה כי מחלוקות המובאות בפני הערכאות תגענה לסיומן וכי לא ייפתח פתח להתדיינות כפולה, מקום בו ניתן למצותה בהליך אחד".

במקרים רבים בהם לא נדרש התובע לכמת את תביעתו מתקשה הנתבע לעמוד על מהות התביעה לאשורה ולהכין את הגנתו. זאת ועוד, כל נתבע זכאי לכך שההליך נגדו יתנהל במסגרת דיונית התוחמת ומגדירה מראש את גבולות החיוב הכספי שהוא עלול להתחייב בו. ביטוי לנורמה יסודית זו בשיטתנו המשפטית נמצא גם בתקנה 9 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב - 1991, בה נקבע אילו פרטים צריך כתב תביעה לכלול, ובהם הסעד המבוקש ושוויו. לפיכך, העובדה שלתובע עומד סעד כספי ממשי אותו הוא יכול לתבוע, מהווה שיקול משמעותי כנגד מתן סעד הצהרתי. בכוחו של התובע המבקש סעד הצהרתי להתגבר על הכלל האמור רק במידה שיצליח להצביע על אינטרס לגיטימי אחר, כבד-משקל, המצדיק את הגשת התביעה לסעד הצהרתי בלבד.

הטעמים התומכים בחיוב המערערים לכמת תביעותיהם

[6] במקרה דנן כימות התביעות נחוץ על-מנת להבין את מהותן. ככל שטענת המערערים היא, שהם עובדי הרשות ולפיכך זכאים לתנאי עבודה המקובלים אצל עובדי הרשות, עליהם לפרט, בין היתר, את המשמעות הכספית של תביעתם. לאמור, מה הוא הסכום ששולם להם בפועל מהרשות כשכר וזכויות נלוות; פירוט התשלומים שקיבלו בעת פיטוריהם מרשות שדות התעופה; מה הוא גובה השכר שקיבלו בתחילת עבודתם אצל קבלן כוח אדם, ומה היו זכאים לקבל לו המשיכו לעבוד כעובדי רשות שדות התעופה. יתרה מזו, על מנת להבין את תביעות המערערים לאשורן, על המערערים לפרט מהו ההסכם הקיבוצי החל עליהם לטענתם, ואילו הן הזכויות הנטענות על פיו. הרשות - ככל נתבע - רשאית לדעת מה היא מסגרת התביעה ושוויה ולכלכל צעדיה בכל הנוגע להגנתה, בהתייחס לנתונים ממין אלה הנזכרים לעיל.

אם נכונה טענת המערערים, לפיה הם אינם מסוגלים לכמת את תביעתם עולה השאלה, מי יעשה זאת במקומם? האם מבקשים המערערים מרשות שדות התעופה להכין עבורם את תביעתם. כלל במשפט הוא, כי על התובע להוכיח את תביעתו. יתרה מזאת, טענת המערערים בדבר הקושי להגיע אל הנתונים הדרושים מוקשית בעיני לאור ההנחה המתבקשת מאליה, כי המערערים יודעים, למצער, כמה כסף קיבלו מהרשות בחודשים האחרונים לעבודתם, לעומת התשלומים שקיבלו מקבלן כוח אדם בתחילת עבודתם אצלו. אוסיף, כי הן במהלך הדיון בבית הדין קמא והן בפנינו התחייבו באי כוח הרשות, כי ימציאו למערערים את כל המידע המצוי בידם בקשר להעסקתם לרבות "כל המסמכים לגבי תקופת עבודתם אצלנו - עד 98". הדעת נותנת שהמערערים אף יודעים אם בתקופת עבודתם ברשות, הפרישה הרשות עבורם הפרשות לקופות גמל והאם המשיך קבלן כוח האדם לעשות כן. אשר להסכמים הקיבוציים החלים על הרשות ועובדיה - אלה רשומים ופתוחים לעיון הציבור.

[7] דרך המלך בשמיעת תובענות היא לשמוע את ההליך כולו, מעשה מקשה אחת. פיצול הדיון בהליך אפשרי רק במקרים חריגים, כגון מקרים בהם מוגשת התובענה במהלך התקיימותם של יחסי העבודה. לאמור, יחסי העבודה לא נותקו והמחלוקת הניטשת בין העובד למעסיקו היא בנוגע לתחולת ההסכם הקיבוצי, או למעמדו של העובד ובמיוחד כן לצורך זכויות עתידיות. ככלל, על התובע להגיש את מלוא תביעתו הכספית כאשר היא מכומתת. על הנתבע להגיש את מלוא הגנתו, ועל בית הדין לשמוע את ההליך במלואו. ביסוד הכלל האמור ניצב השיקול של היעילות הצומחת מקיום דיון בהליך כולו ללא פיצול. טעמים נוספים לכימות התביעות, גם אם אינם המכריעים, הם תשלום אגרות בית הדין, ומניעת הגשת עתירות לפסק דין הצהרתי במטרה להתחמק מתשלום אגרה. כמו כן, כימות התובענה מאפשר לצדדים לאמוד את הכדאיות הכלכלית של ניהול ההליכים עד תום, לעומת סיומם בפשרה.

האם המקרה דנן הינו חריג לכלל

[8] השאלה הנשאלת אפוא היא, האם המקרה דנא בא בגדר המקרים החריגים בהם אין זה מן הראוי לחייב את התובעים לכמת תביעתם. על מנת להשיב על שאלה זו נדרשים אנו לאזן בין שיקולי יעילות בירורו של ההליך מושא דיוננו, לבין תכליתה של מערכת בתי הדין לעבודה, המבקשת להקל על הגישה למימוש זכויות מתחום משפט העבודה. מחד, יש לשאוף לבירור הליכים במאוחד עד תום. מאידך, ההליך המוצע על ידי המערערים תכליתו לאפשר לעובדים לממש את הזכויות המגיעות להם, אם וככל שהן אכן מגיעות להם, מבלי שיועמדו בפניהם קשיים פרוצדוראליים המשפיעים על עלות התביעה, והעלולים להשפיע גם על יכולתם לממש את זכויותיהם. זאת במיוחד משהמדובר הוא בתביעה של קבוצת עובדים, שלטענתם, השתכרה שכר נמוך באופן יחסי ושכימות 23 תביעותיהם תהא כרוכה בעלות בלתי מבוטלת, ובחזרה על כימות רכיבים דומים אצל כל אחד ואחד מהם.

[9] לאחר ששקלתי את טענות הצדדים באתי לכלל מסקנה, כי אין לשחרר את המערערים מחובת הכימות. רשות שדות התעופה רשאית לדעת מה הם רכיבי התביעה ולהכין הגנתה בהתאם. אין זה מקובל לחייב את המשיבה לחשב את הסכומים המגיעים למערערים, מבלי שנעשה כימות על ידי התובעים. תובענות רבות מוגשות לבתי הדין על ידי עובדים המשתכרים שכר נמוך ובכל זאת הם נדרשים לכמת תביעותיהם. בכך שעובד משתכר שכר נמוך אין די כדי להצדיק את שינוי שיטת ניהול הדיונים. אי כימות תביעות עלול להוביל לסרבול מיותר בניהול הליכים ובסופו של יום לפגוע דווקא בבעלי ההכנסות הנמוכות אשר חשוב ביותר שההליכים שהם מגישים יתבררו במהירות וביעילות. זאת ועוד. הלכה למעשה, מתן אפשרות לעובד להגיש תביעה לפסק דין הצהרתי על זכויותיו מהווה מעין בקשה מבית הדין לקבלת חוות דעת בדבר מהות זכויותיו. לדיון ממין זה היבט של התייעצות, אשר אינו מתפקידו של בית הדין. נדגיש, כי לכל תביעה המוגשת לבית הדין יש 'פן הצהרתי'. ההצהרה לעולם קודמת לסעד. לפני שמעניק בית הדין לתובע סעד כספי הוא מצהיר על הזכות ממנה נובע הסעד. משכך, על נקל ניתן לתרגם כמעט כל תביעה ל'ערוץ הצהרתי'. ודוק. בענייננו, אין מדובר בעובדים הממשיכים לעבוד אצל מעסיק ומבקשים הצהרה לגבי תנאי עבודתם, כי אם בתביעה של עובדים המבקשים לעצמם זכויות כספיות הנובעות מעבודתם אצל המעסיק.

כל עוד קיימת חקיקה המחייבת תשלום אגרת בית משפט אין מקום לפתוח ערוץ נפרד בו תתאפשר התחמקות מהתשלום.

לסיכום: לטעמי, בנסיבות המקרה אין כדי להצדיק חריגה מן הכלל אשר התגבש בהלכה הפסוקה, לפיו לא יוענק סעד הצהרתי לתובע מקום בו הוא יכול לזכות בסעד ממשי וסופי אם יכמת את תביעתו.

[10] בשולי הדברים אוסיף, כי הלכה למעשה יכלו המערערים להגיע לתוצאה אחרת אילו הגישו תביעת מבחן מכומתת (test case), אם כי לתביעה ממין זה מתלווה מגבלה הקשורה במרוץ תקופת ההתיישנות.

[11] תגובתי לחוות דעתה של חברתי, סגנית הנשיא אלישבע ברק-אוסוסקין -

עיינתי בעמדתה של חברתי ואינני מסכים עמה. אין מקום לקיים דיון עקרוני לגבי מעמדם של המערערים, מבלי לוודא כי הכרעה לטובתם תזכה אותם בסעד כספי כלשהו מהרשות. בית הדין אינו מקיים הליכים של מתן ייעוץ והכנה להגשת תביעה. אימוץ עמדתה יוביל לשינוי מהותי בשיטת ניהול הדיונים ולשינוי ביסוד מוסד בשיטתנו המשפטית.

ועוד, תביעה של עובד חברת כוח אדם אינה בגדר חריג. בדרך כלל עובדי חברות כוח אדם משתכרים שכר נמוך, זקוקים לשכרם כדי להתקיים בכבוד ויש חשיבות לסיים את תביעתם ביעילות המרבית. אין מקום לפצל את הדיונים בתביעות הללו לשלב של קביעת עצם היחסים בין העובד לבין מקבל העבודה ורק אם קיים קשר של עובד – מעסיק, אז לברר את מהות התביעה, שהיא סכום הכסף המגיע לעובד, אם מגיע. חשש נוסף הוא שפיצול כאמור עלול להוביל לפיצולים נוספים כגון: קביעה האם מדובר במעסיקים במשותף; קביעה אילו הסכמים קיבוציים חלים על העובדים; קביעת תכנית הפנסיה שהעובדים זכאים לה, ועוד.

סוף דבר

[12] לו תשמע דעתי ידחה הערעור. הדיון יוחזר לבית הדין האזורי ויימשך בהתאם להנחיותיו בהחלטה מושא הערעור.

בית הדין האזורי יביא הליך זה בחשבון בעת קביעת שיעור ההוצאות בפסק הדין הסופי בתובענה ועל פי תוצאתה.

סגנית הנשיא אלישבע ברק-אוסוסקין

דעתי בעניין זה אינה כדעתו של הנשיא סטיב אדלר. מנימוקים ענייניים נראה לי שיש קודם כל לדון בעניין זה בעיקרון, במהות, היינו האם יחסי עובד-מעביד בין המערערים לרשות שדות התעופה ממשיכים להתקיים גם לאחר העברתם להעסקה באמצעות חברות כוח אדם. כן יש לברר את טענתם של התובעים ששכרם נפגע עם שינוי צורת ההעסקה. השאלה היא שאלה עקרונית. אין היא דורשת כימות בשלב זה, הן עניינית והן פרוצדורלית. עניינית אין מקום לסרבל הליכים כאשר השאלה נוגעת קודם כל לעיקרון, לשאלה אם מתקיימים יחסי עובד-מעביד. אם ימצא שיחסי עובד-מעביד אינם ממשיכים להתקיים, אין מקום להיכנס כלל לעובי הקורה של כימות התביעות, דבר המסרבל את הדיון. פרוצדורלית יעילות הדיון דורשת שבית הדין יפסוק קודם כל בשאלה העקרונית ויצהיר על מעמדם של המערערים. למה הדבר דומה. לפסק דין חלקי בנזיקין למשל, כאשר קודם כל נקבעת החבות. על פסק דין זה ניתן לערער כעל פסק דין סופי לאחר קביעת הזכאות, אם יש כזו, ניתן לפנות למתן פסק דין באשר לחישובים.

בית הדין לעבודה הוא ערכאה שיפוטית ככל ערכאה אחרת. אין דין שונה לפורום שונה. כך לגבי המשפט המהותי. כך לגבי כללי פרוצדורה, אלא אם כן החוקק או מחוקק המשנה קובע אחרת בגלל המטרייה השונה. עמד על כך הנשיא צבי בר-ניב:

בערעור זה אין בית-הדין חייב לפסוק סופית בשאלת הפירוש הנכון. העתירה היא לפסק-דין הצהרתי. פסק-דין הצהרתי הוא מהסעדים שבשיקול דעתו של בית-משפט, ובית-דין לעבודה לא יימנע מלתיתו, עת יהיה בכך כדי לסייע לקידום יחסי עבודה תקינים ולהבטחת זכויותיו של צד ליחסים אלה. תנאי למתן פסק-דין הצהרתי הוא, שהמצב שעליו מבקשים להצהיר הוא ברור וחד-משמעי (דב"ע לה/4-8 רשות הנמלים לישראל, הוועד הפועל של ההסתדרות הכללית, מועצת פועלי אשדוד - ועד עובדי התפעול - נמל אשדוד, מועצת העובדים - נמל אשדוד, ועד עובדי אחסנה - נמל אשדוד, פד"ע ז, 143).

בעניין נעמי נבו עמד על כך הנשיא מנחם גולדברג (דב"ע מו/3-73 ד"ר נעמי נבו - סוכנות היהודית לארץ ישראל, המועצה הארצית של עובדי הסוכנות לארץ ישראל וההסתדרות הכללית, הסתדרות הפקידים, עובדי המינהל והשירותים המשיבות, פד"ע יח, 197):

שני תנאים מצטברים למתן סעד הצהרתי: האחד - שלמבקש יהיה עניין משפטי בקבלתו, והשני - שתהיה תועלת בצידו של אותו סעד (זוסמן [45], סדר הדין האזרחי, מהדורה רביעית, סעיף 454).

בכל אלה לא די:

"בית-המשפט אינו חייב לתת סעד הצהרתי, אפילו קיימת הזכות או מתקיים המצב, שלכאורה מצדיקים מתן הצהרה, שכן - נקודת המוצא היא, כי הדבר נתון לשיקול דעת בית-המשפט, הרשאי לתת דעתו, בגדר שיקוליו, לכללים, שנקלטו עם השנים מעקרונות של יושר וצדק" (השופט ד' לוין בע"א 656/79, ע"פ 122/50- גד בן יצחק יוסיפוף נגד היועץ המשפטי לממשלה; פ"ד, כרך ה', ע' 481, 490, 491.).

בית הדין לעבדה כמו כל בית משפט רשאי במקרים המתאימים פסק דין הצהרתי בו יצהיר על זכויות. הדבר נתון לשיקול דעתו של השופט. את שיקול דעתו יפעיל השופט בסבירות ולא בשרירות על פי הנסיבות של המקרה. בית הדין במסגרת שיקוליו יביא בחשבון גם את המיוחד למשפט העבודה (ראו דב"ע לה/3-110 שלום לבבי – מדינת ישראל, פד"ע ז' 220, 223). בדב"ע נז/3-79 הסוכנות היהודית לארץ ישראל – צבי רוטנברג, פד"ע לב, 39 התייחס לכך סגן הנשיא יצחק אליאסוף:

אכן, ההלכה היא כי יש להעדיף כימוי תביעה על פני סעד הצהרתי (ראו דב"ע מז3-1/ הסתדרות מדיצינית הדסה – ורדי ואח' [5], בעמ' 71-68). יחד עם זאת, משמדובר בזכאות לגימלה, הן גימלה מהמעביד עקב פרישה מעבודה והן גימלה עקב אירוע מזכה בביטחון הסוציאלי, ניתן להזדקק לסעד הצהרתי (ראו, לדוגמה,
דב"ע לב9-44/ קרואני – מדינת ישראל [6]; דב"ע שם0-101/ המוסד לביטוח לאומי – אוריאל ואח' [7], בעמ' 44-43).

עינינו הרואות כי בית הדין לעבודה כמוהו ככל בית משפט רשאי ליתן סעד הצהרתי בידי מבקש. הדבר נתון לשיקול דעתו של השופט.

תכליתו של סעד הצהרתי ומדיניות נתינתו

סעד הצהרתי בא להצהיר על זכות משפטית. על תובע המבקש סעד הצהרתי להוכיח שניים – כי בידו זכות וכי ראוי לשריינה. תובע סעד הצהרתי חייב להראות כי המצב עליו הוא מבקש להצהיר אכן קיים וכי ראוי לשריינו (משה קשת: "הזכויות הדיוניות וסדר הדין במשפט האזרחי הלכה למעשה: מהדורה 14, מעודכן ליולי, 2004, כרך ראשון, עמוד 556). אמת, הגישה בעבר היתה כי לא ינתן סעד הצהרתי באופן רחב. התקנה בתקנות סדר הדין האזרחי של 1963 היתה:

לא תיכשל תובענה מחמת שהסעד הנתבע הוא הצהרה בלבד.

בתקנות ה'תשמ"ד-1984 הורחבה התקנה:

בכתב תביעה רשאי התובע לבקש כל סעד שמוסמך בית משפט לתיתו, לרבות צו לתשלום סכום כסף, צו אכיפה, צו עשה, צו לא תעשה וצו הצהרתי.

נוסח זה השווה את הסעד ההצהרתי לכל סעד אחר (קשת, שם, עמוד 555). הגישה בכל בתי המשפט הפכה לליברלית הרבה יותר. אמת סעד הצהרתי אינו סעד בר אכיפה כסעדים אחרים. אך כאשר תובע מבקש להצהיר על זכויות שיש לו ולשריינן, זהו הסעד המתאים. הסעד נחשב כסעד לכל דבר ועם הינתנו נוצר מעשה בית דין. לכן ניתן לתת סעד הצהרתי בפסק דין חלקי והדבר יחשב כמעשה בית דין ולא כהחלטת ביניים.

ולענייננו

בענייננו יש הצדקה למתן סעד הצהרתי. המבקשים מבקשים כי תוכרנה זכויותיהם כעובדים של רשות שדות התעופה. הם מצהירים כי אם ימצא שהם זכאים לזכויות כלשהן כעובדים הם יסמכו על החישובים שתעשה רשות שדות התעופה. משכך זהו המקרה המתאים למתן סעד הצהרתי. זהו המקרה הטיפוסי בו תובעים זכאים לסעד הצהרתי כי מגיעות להם זכויות. חישוב הזכויות אינו דרוש. השאלה היא משפטית טהורה והיא האם מתקיימים יחסי עובד-מעביד.

לו דעתי נשמעה היה הערעור מתקבל.

השופטת נילי ארד

נוכח נסיבות המקרה, עליהן עמד חברי הנשיא אדלר בחוות דעתו, השתכנעתי כי התובענה שהגישו המערערים אינה נמנית על המקרים החריגים, בהם יוּתַר פיצול הדיון באופן שתחילה יינתן הסעד ההצהרתי, כמבוקש על ידם.

ככלל, מקובלת עלי עמדתו של חברי הנשיא אדלר לפיה, פיצול הדיון בהליך הוא החריג לכלל ואילו דרך המלך בשמיעת ההליך ובירורו על כל עילותיו. בכך יתקיים בירור נכון ותוכרע המחלוקת בשלמותה עד לסיום ההתדיינות בתובענה.

נחה דעתי, כי המקרה שלפנינו אינו נמנה על המקרים החריגים המצדיקים מתן סעד הצהרתי ללא כימות התביעה. זאת, במיוחד נוכח עילת התביעה שהיא ביסודה לסעד כספי, אשר מקורו, לטענת המערערים, בפגיעה הניכרת בשכרם משנותרו "חסרי אונים אל מול נישולם מכל הזכויות שלהם היו זכאים על פי ההסכם הקיבוצי, ואל מול הירידה הדרסטית בשכרם". במצב דברים זה, פירוט הזכויות להן טוענים המערערים וכימות התשלומים הנתבעים על ידם, דרושים להכרעה בתובענה, על מכלול פניה, לרבות בשאלת מעמדם, אם ייחשבו המערערים כעובדי הרשות גם בעת שהועסקו באמצעות החברות.

מה גם, שאין מדובר בתובענה שעניינה בזכויות עתידיות והמוגשת במהלך קיומם של יחסי העבודה, כי אם בתביעה שהוגשה לאחר שהסתימה זה מכבר עבודתם של המערערים ברשות ולאחר סיום העסקתם כמתורגמנים, באמצעות החברות.

כללו של דבר מקובלת עלי חוות דעתו של חברי הנשיא אדלר והריני מצטרפת לתוצאתה, לפיה דין הערעור להדחות.

נציג עובדים מר עוזר כרמי - הריני מצטרף לפסק דינו של הנשיא אדלר.

נציג מעבידים מר דורון טמיר - הריני מצטרף לפסק דינו של הנשיא אדלר.

אחרית דבר

ברוב דעות הערעור נדחה על דעתה החולקת של סגנית הנשיא אלישבע ברק-אוסוסקין. הדיון מוחזר לבית הדין האזורי ויימשך בהתאם להנחיותיו לפיהן "ניתנת ארכה של 90 יום לב"כ התובעים להגיש כתב תביעה מפורט הכולל את הסכומים הנתבעים והנתבעת תגיש תוך 45 יום שאחריהם כתב הגנה מתוקן".

בית הדין האזורי יביא הליך זה בחשבון בעת קביעת שיעור ההוצאות בפסק הדין הסופי בתובענה ועל פי תוצאתה.

ניתן בהעדר הצדדים בירושלים היום, א' בשבט התשס"ו (30 בינואר, 2006), וישלח לצדדים.

הנשיא סטיב אדלר סגנית הנשיא אלישבע ברק-אוסוסקין השופטת נילי ארד

נציג עובדים מר עוזר כרמי נציג מעבידים מר דורון טמיר

---

[1] ע"א 227/77 בנק ברקליס דיסקונט בע"מ נ' ברנר, פ"ד לב(1) 85, 90 (להלן: עניין ברנר).

[2] דב"ע מז/3-1 הסתדרות מדיצינית הדסה - ורדי, פד"ע יט 63, 70; וראו עוד בהקשר זה: דב"ע נב/217-3 אגודה ארצית של מנהלים מורשי חתימה של הבנק הבינלאומי הראשון - הבנק הבינלאומי הראשון, פד"ע כז 3; בג"ץ 3679/94 אגודה ארצית של מנהלים מורשי חתימה של הבנק הבינלאומי הראשון נ' בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב - יפו ואח', פ"ד מט(1) 573.

[3] דב"ע נב/235-3 אלטמן - בנק לפיתוח התעשיה בישראל בע"מ (לא פורסם, ניתן ביום 30.11.1992), פסקה 13.

[4] עניין ברנר, לעיל הערה 1, עמ' 92.