1

בתי הדין לעבודה

עב 010222/02	בית דין איזורי לעבודה ת"א – יפו
24/07/2008	כב' השופטת הדס יהלום נ.צ.ע. – מר לאוזון נ.צ.מ. – מר וולך	בפני:

	לאה פס		בעניין:
התובעת	קנולר	ע"י ב"כ עו"ד
	נ ג ד
	שירותי בריאות כללית
הנתבע	קנת ו-בכר	ע"י ב"כ עו"ד

פסק דין

1. התובעת עבדה במשך שנים רבות בשירותי בריאות כללית בתפקידים שונים, ופרשה לפרישה מוקדמת ביום 31/12/95.

2. התובעת טוענת שהסכם הפרישה שנחתם עימה, מפלה אותה לעומת עובדים גברים שפרשו אף הם לפרישה מוקדמת מהכללית.

התובעת מבססת טענתה זו, על קביעת בג"ץ 6845/00 איתנה ניב ואח' נ' בית הדין הארצי לעבודה פ"ד נו (6) 663 (להלן – בג"ץ ניב).

3. תחילה הגישה ביום 26/12/02 תביעה לסעד הצהרתי לפיו הסכם הפרישה שמכוחו פרשה, מפלה.

במסגרת התביעה ביקשה כי בית הדין יורה לכללית להמשיך ולשלם לה את הקיצבה, עד הגיעה לגיל 65.

4. בעקבות הליכים מקדמיים ופסיקת בג"ץ, הוגש ביום 7/4/05 כתב תביעה מתוקן, בו עתרה התובעת לתשלום פיצוי כספי ללא הוכחת נזק, וכן לתשלום ההפרש בין הסכומים שקיבלה לבין אלה שהיתה מקבלת לו המשיכה הנתבעת להפריש בגינה לקרן פנסיה עד גיל 65.

5. הכללית הגישה כתב הגנה וכן תביעה שכנגד.

במסגרת התביעה שכנגד עתרה להשבת הכספים שקיבלה התובעת על פי הסכם הפרישה שנחתם עימה.

6. הצדדים הגישו תצהירים, לרבות חוות דעת אקטואריות. העדים והמומחים נחקרו על תצהיריהם.

7. בתום שמיעת הראיות, הודע לצדדים שפסק הדין בתיק זה, ינתן ביחד עם פסק הדין בתיקים המאוחדים עב 300164/99, העוסקים באותו נושא.

דא עקא, שסיכומי הצדדים בתיק הנ"ל מתעכבים יתר על המידה.

לפיכך, הודע לצדדים שעל מנת לא לגרום עינוי דין לתובעת, ינתן פסק הדין בתיק זה, בנפרד מהתיק הנ"ל.

8. אלה העובדות העולות מחומר הראיות:

א. התובעת ילידת 10/5/44 (תעודת זהות של התובעת הוצגה לבית הדין בישיבת 4/6/06).

ב. התובעת עבדה בכללית מיום 1/9/93, בתפקידים שונים. תחילה עבדה במחלקה לחינוך ובריאות, בהמשך שימשה כעוזרת לראש אגף ארגון ומינהל.

תפקיד נוסף שמילאה – יועצת אירגונית להנהלת הכללית.

ג. בחודש ינואר 1993 מונתה לתפקיד מנהלת מערך השיווק המחוזי תל-אביב. מדובר במינוי ל- 4 שנים, על פי כתב מינוי שצורף נספח ת/1 לתצהירה.

ד. במהלך שנת 1995, שנתיים וחצי לאחר שמילאה את התפקיד, הודע לתובעת שאינה יכולה להמשיך בתפקיד אותו מילאה מינואר 1993. הוצעה לתובעת אפשרות לפרוש לפרישה מוקדמת.

ה. התובעת ניהלה משא ומתן מול הכללית בנוגע לתנאי הפרישה.

ו. ביום 27/12/95 חתמה התובעת על הסכם פרישה. נוסח ההסכם צורף לתצהירה כנספח ת/23.

ז. התובעת קיבלה תשלומי פנסיה מהנתבעת עד הגיעה לגיל 60 ו- 4 חודשים (לאור הוראות חוק גיל פרישה, התשס"א – 2004).

9. אלה טענות התובעת כפי שעולות מכתבי הטענות ומהסיכומים:

א. התובעת פרשה במסגרת תוכנית הפרישה שנדונה בבג"ץ ניב.

ב. אף אם יוחלט שפרשה שלא במסגרת תוכנית הפרישה, הרי שהופלתה לרעה על פני הגברים.

ג. לתובעת לא הוענקו תנאי פרישה מטיבים, אלא נהגו כלפיה כפי שנהגו כלפי כל העובדים הפורשים.

ד. הסעד המתבקש עקב ההפליה – ביטול התניות המפלות בהסכם הפרישה.

ה. הסעד הראוי הוא כזה שיעמיד את התובעת במצב שבו היתה אלמלא האפליה.

ו. שיקולי תקציב, שנקבע בבג"ץ ניב כי יובאו בחשבון בקביעת הסעד, לא הוכחו כלל.

ז. יש לקבל את חוות דעת האקטואר מטעם התובעת.

ח. התובעת זכאית בנוסף, לפיצוי ללא הוכחת נזק.

ט. אין מקום לקבל את טענות הקיזוז של הנתבעת.

י. התביעה לא התיישנה.

יא. לא חל שיהוי בהגשת התביעה, אף שהוגשה בסמוך למועד ההתיישנות שבחוק, זאת לאור הדיונים בערכאות השונות.

10. אלה טענות הנתבעת כפי שעולות מכתבי הטענות ומהסיכומים:

א. התובעת לא פרשה לפנסיה במסגרת תוכנית הפרישה.

ב. התובעת פרשה לפנסיה לפנים משורת הדין ובהסכמתה, כחלופה לפטוריה.

ג. הסכם הפרישה של התובעת כולל תנאים משופרים באופן חריג ביחס לאלה שניתנו לפורשים אחרים.

ד. התביעה מכח חוק שיוויון הזדמנויות, התיישנה.

ה. חל שיהוי ניכר בהגשת התביעה.

ו. התובעת לא הופלתה לרעה על פני הגברים הפורשים.

ז. הסעד הראוי הוא בטלות הסכם הפרישה במלואו.

ח. התנהגותה של התובעת, מונעת את זכותה לקבלת סעד.

ט. אינטרס הציבור ושיקולי תקציב מצדיקים אף הם את דחיית התביעה.

י. יש לחייב את התובעת להשיב לכללית את הסכומים שקיבלה במסגרת הפרישה.

יא. אף אם יקבע שהתובעת זכאית לפיצוי, הרי שעליו להיות נמוך בהרבה מהסכומים שתבעה.

11. התובעת השיבה בסיכומי תשובה.

12. לאחר עיון בטענות הצדדים ובחומר הראיות, להלן פסק הדין.

13. תוכנית הפרישה

בשנת 1994 הכללית נקלעה למשבר כספי חמור, בעקבותיו נחתם הסכם בין הכללית, המדינה וההסתדרות הכללית.

אחד מעיקרי ההסכם היה תהליך התייעלות הכולל צמצום במצבת כח אדם.

במסגרת זו גובשה תוכנית "פרישה מרצון מהעבודה בתנאים מועדפים".

הכללית פירסמה חוברת (נ/1) הכוללת את עיקרי התוכנית.

(תוכנית זו תקרא להלן ולשם קיצור - "תוכנית הפרישה").

התוכנית התוותה שתי דרכים עיקריות לצמצום בכח אדם:

האחת, לעובדים ועובדות בני 57 למעלה – פרישה לפנסיה מוקדמת, לרבות חודשי הסתגלות, מענק פרישה ועוד.

השניה, לעובדים עד גיל 56 – פיטורים תוך תשלום פיצויי פיטורים מוגדלים וחודשי הסתגלות.

14. האם התובעת פרשה במסגרת תוכנית הפרישה

גב' פיינמסר מטעם הכללית הצהירה:

"20. חוזי הפרישה נכרתו עם כל עובדת ועובד בנפרד, באופן בו נכללו בחוזים אלו יסודות אישיים וכלליים גם יחד. היסוד האישי מורכב ממשכורתו הקודמת של העובד, שיעור הפנסיה, מענקים שונים וכיוצ"ב רכיבים אשר נקבעו במשא ומתן בין הכללית לבין אותו עובד ..."

וכן הצהירה:

"22. למרות זאת, במקרים מיוחדים, אישרה הנהלת כללית פרישה מוקדמת גם לעובדים שלא עמדו בתנאים המוקדמים. זאת, כאשר נוכח נסיבות המקרה הספציפי, לרבות מידת הצורך וחשיבותו של העובד הכללית – או מידת הנזק שהעובד/ת עלולים לגרור אם ימשיכו לעבוד, כמו גם עלותה הכספית של הפרישה הכוללת, הוחלט לחרוג מתנאי תכנית הפרישה ומסגרתה, ולקבל את בקשת העובד או העובדת לפרוש לפנסיה מוקדמת".

15. לגבי התובעת גב' פס, הובהר כי על רקע אי יכולתה להמשיך בתפקיד שאותו מילאה, הוצע לו לפרוש בפרישה מרצון.

כך נכתב במכתבו של מר יעקב פדר לתובעת, מיום 28/5/95 (נ/4):

"בשיחה שקיימתי בהשתתפותה של הגב' ניצה באומן בתאריך 14/5/95, אמרתי לך כי במצב שנוצר איני רואה דרך למצוא לך פתרון סביר בקופ"ח והמלצתי בפניך לשקול פרישה.

...

אין כנראה מנוס ואני שוב ממליץ לך למצות את דרך הפרישה מרצון והצעתי לפרישה לפי תנאי אוקטובר 1994 בעינה עומדת ..." (ההדגשה הוספה).

16. התובעת חתמה ביום 27/12/95 על הסכם לפרישה מוקדמת (נ/9).

נוסח ההסכם דומה להסכמי פרישה אחרים, של עובדים אשר אין חולק כי פרשו על פי תוכנית הפרישה (ת/7 ואילך).

17. טוענת הכללית בסיכומיה (ובסעיף 56 לתצהיר גב' פיינמסר), כי פסק הדין בבג"ץ ניב מתייחס רק לאותן נשים שפרשו בגיל 57 וקיבלו 3 שנות פנסיה, במקום גברים שקיבלו 8.

מטעם זה, נטען כי התובעת לא פרשה על פי תנאי הפרישה שנדונו בבג”ץ.

18. הכללית מודה, בתצהירה של גב' פיינמסר, סעיף 22, כי יש עובדים שלא נכללו בקריטריונים של תוכנית הפרישה אך בכל זאת פרשו על פיה.

בעדותה בפנינו הרחיבה ופרטה שמות של עובדים, גברים ונשים, שפרשו לפני גיל 57.

העובד ניסים כהן פרש בגיל 55, העובד דוד פרש בגיל 55, העובד שמעוני פרש בגיל 55, העובד באומן פרש בגיל 56.

קיימים עובדים רבים נוספים אך בתיק זה לא הובאו פרטים לגבי עובדים אלה.

בהמשך אישרה גב' פיינמסר את העדות שמסרה בתיק עב 7685/03, לפיה 15% מהגברים שפרשו במסגרת/תוכנית הפרישה, פרשו לפני גיל 57.

19. די באלה כדי להוכיח שהכללית איפשרה לעובדים לפרוש בפרישה מוקדמת, על פי תנאי תוכנית הפרישה מאוקטובר 94, אף אם לא מילאו אחר תנאי הסף באופן מדוייק.

כך, איפשרה למספר בלתי מבוטל של עובדים ועובדות שלא מלאו להם 57 שנים, לפרוש לפנסיה מוקדמת על פי תוכנית הפרישה.

20. גב' פיינמסר אישרה בעדותה שהתובעת פרשה על פי תכנית הפרישה.

כך העידה:

"אני לא מסכימה שהתובעת פרשה במסגרת תוכנית הפנסיה המוקדמת של הכללית. אני מכירה את נספח ת/3 מיום 22/5/95 מגילוי המסמכים שנעשה בתיק הנדון.

תנאי אוקטובר 94' הכוונה לתוכנית הפרישה שהיתה אז.

ברור שהתובעת יצאה במסגרת תוכנית הפרישה המוקדמת ומה שאמרתי קודם התכוונתי שהיא קיבלה תנאים כל כך משופרים שכבר אי אפשר להגיד שזה במסגרת תוכנית הפרישה ...". (ההדגשה הוספה)

21. לאור האמור אנו קובעים כי התובעת פרשה על פי "תוכנית הפרישה", זו שנדונה ע"י בית המשפט העליון בבג"ץ ניב.

22. במאמר מוסגר יאמר כי אף לו היינו מקבלים את טענת הנתבעת, על פיה התובעת לא פרשה על פי תוכנית הפרישה, הרי שהעובדות שנקבעו בבג"ץ, ברי כי הו נכונות גם למקרה הנדון.

לצורך כך אין להבחין בין עובדת שמלאו לה 57 שנים וקיבלה פנסיה מוקדמת עד גיל 60 (מול עובד במעמדה שקיבל פנסיה מוקדמת עד גיל 65) לבין עובדת שטרם מלאו לה 57 וקיבלה פנסיה מוקדמת עד גיל 60 (מול עובד במעמדה שקיבל עד גיל 65).

23. על כך נאמר בבג"ץ מפי השופט חשין:

"18. הנה היא עובדת הנה הוא עובד: השניים עבדו בתפקיד זהה, ותקם זהה, תרומתם לקופת חולים שווה, תשלומיהם לקופת הפנסיה היו כתקנון הקופה. בכול זהים הם השניים, ואולם כך – עד בואם אל תוכנית הפרישה. עם הצטרפם אל תוכנית הפרישה נפרדות הדרכים: היא מקבלת א, הוא מקבל א+. הוא לא תרם יותר ממנה לקופה; הוא לא עבד יותר ממנה; הוא לא צבר זכויות יותר שנים ממנה. בכול זהים הם השניים חוץ מאשר לעניין תכנית הפרישה מרצון. הוא זוכה יותר ממנה אך באשר הוא "הוא". היא זוכה פחות ממנו אך באשר "היא". ממש כבימי קדם".

24. האם הוענקו לתובעת תנאי פרישה מיטיבים

הכללית טוענת כי במסגרת הסכם הפרישה והמשא ומתן שקדם לו, הוענקו לתובעת תנאי פרישה מטיבים.

הכללית הדגישה בסיכומיה כי אין משמעות הטענה שהתנאים המיטיבים באו במקום הזכות לפרוש בגיל 65, אלא כי "מכלול ההטבות שקיבלה התובעת ... הוא המאיין את טענת האפליה" (סע' 57.3 לסיכומים).

נדון להלן בכל אחד מהסעיפים שאליו מתייחסת הכללית.

25. הענקת האפשרות לפרוש לפנסיה במקום לצאת במסלול פיצויים:

מחומר הראיות עולה כי מעולם לא הוצבו בפני התובעת שתי אופציות, האחת – פיטורים והשניה – פרישה מוקדמת.

התובעת שובצה לתפקיד למשך 4 שנים, ומילאה אותו במשך שנתיים וחצי עד שנקראה לשיחה, בה הוצעה לה פרישה.

הוכח כי שאלת פיטוריה מעולם לא עמדה על הפרק.

על כך יפורט בהמשך.

לכן, לא יהיה זה נכון לקבוע כי המסלול של פרישה מוקדמת, היה - מבחינת המעבידה – הטבה לעובדת.

זאת ועוד, העדה גב' פיינמסר העידה כי במסגרת תוכנית הפרישה, פרשו עובדים רבים שהכללית היתה מעוניינת בסיום עבודתם והדרך להוציאם מהמערערת היתה במסגרת תוכנית הפרישה.

מכאן שעל פי שיטת הכללית, המסלול של פרישה מוקדמת היה המסלול הראשוני ולא היתה אלטרנטיבה.

26. העמדת שיעור הפנסיה על 57%:

הובהר כי על פי ויתקה, היתה התובעת זכאית לפנסיה בשיעור 44%.

על פי תוכנית הפרישה, לכל היותר יכולה היתה התובעת לקבל תוספת של 7.5%.

בפועל, לאחר המו"מ הממושך שניהלה, הועמד שיעור הפנסיה על 57%.

27. כל שנטען בסיכומי התובעת בעניין זה, הוא שהנתבעת לא מסרה לתובעת את מלוא החומר על מנת לבחון כיצד חושבו אחוזי הפרישה של הפורשים האחרים, ומשכך לא הרימה את הנטל המוטל עליה בעניין זה.

איננו מקבלים טענה זו.

ככל שהתובעת ביקשה להתמודד עם טענת הנתבעת לפיה ניתנו אחוזי פרישה כהטבה, מעבר למגיע על פי תוכנית הפרישה, יכולה היתה לברר סוגיה זו במסגרת גילוי מסמכים, אך לא כך עשתה.

28. מחומר הראיות עולה שהענקת 57% פנסיה, מהווה הטבה מעבר לתנאים הקבועים בתוכנית הפרישה.

29. מספר חודשי הסתגלות:

התובעת קיבלה 9 חודשי הסתגלות, כך על פי הסכם הפרישה.

הוכח כי על פי תנאי תוכנית הפרישה, היתה זכאית לכל היותר ל- 6 חודשי הסתגלות.

די בכך כדי להוכיח שהוענקו לה תנאים מעבר לאלה הקבועים בתוכנית הפרישה.

30. תוספת לדרגה והפרשי שכר:

הכללית מרחיבה בסיכומיה מדוע דרגה 12, בה עמדה התובעת לפני הפרישה, הוענקה לה כהטבה שלא היתה זכאית לה מלכתחילה.

לצורך הכרעה בסוגיות שבמחלוקת בתיק זה, אין כל מקום להדרש לסוגיה זו ולהכריע בה.

הטעם לכך הוא שטענת הנתבעת, בה אנו דנים כעת, היא למתן הטבות בעת הפרישה. ככל שניתנו הטבות לפני הפרישה וללא קשר לה (כמובן שהתובעת חולקת על כך), הרי שאין הן רלבנטיות כלל.

31. לטענת הנתבעת, בעקבות משא ומתן שניהלה התובעת, הוענקה לה בפרישה דרגה 15 במקום דרגה 12 לה היתה זכאית.

התובעת טוענת כי היתה זכאית להעלאה בדרגה עוד בשנת 1993.

על כך כתבה לנתבעת במסגרת המשא ומתן לקראת הפרישה, ביום 16/8/95 (נ/16) כדלקמן:

"....

1. תיקון העיוות בדרגה:

לתשומת ליבך, החל מינואר 1991 דרגתי היתה 12 בסולם האקדמאים. בפברואר 1993 עם העברתי למחוז תל-אביב, דרגתי לא שונתה. לעומת זאת, החל מספטמבר 1993 שונתה תחולת הדרגה ל- 2/93 ללא שינוי בדרגה עצמה.

טענה זו גררה עוותים נוספים כגון אי קידום עפ"י הפז"מ או העלאה בזמן ההסכם החדש.

אין ספק שאני זכאית לתיקון רטרואקטיבי של כל העיוותים הנובעים מטעות זו ...".

ואכן, במכתב ההודעה על הפרישה המוקדמת, מכתב מיום 5/11/95 (ת/18), מודיעה גב' פיינמסר להנהלה הכללית:

"... בנוסף תקבל הנ"ל מענק בסך 203,328 ₪ הכולל: מענק פרישה 2 ו-1/3 אחוז, מענק הסתגלות, מענק אי ניצול ימי מחלה והפרשי דרגה בגין העבר) ..." (ההדגשה הוספה).

32. מכאן הוכחה לכך שההעלאה בשכר היתה זכות של התובעת ולא הוענקה לה כחלק מתנאי הפרישה המיטיבים.

בכך יש כדי להסביר העלאה מדרגה 12 לדרגה 13 או 14.

בפועל, קיבלה התובעת בפרישה דרגה 15.

לאור האמור, אנו קובעים שהטבה זו היא עדיפה על התניות של תוכנית הפרישה.

33. תוספת שכר ינואר 1996:

התובעת פרשה בסוף שנת 1995.

התובעת קיבלה במסגרת תנאי הפרישה, תוספת שכר שהשתלמה לעובדי הכללית החל מחודש ינואר 1996.

התובעת נשאלה על כך בעדותה והשיבה:

"לשאלתך מדוע קיבלתי תוספת שכר שהשתלמה ב- 1/96 אני משיבה שצריך לשאול את מי שאישר זאת. אני דרשתי זאת במו"מ ואישרו זאת".

אף כאן הוכח כי מדובר בתוספת שאינה מנויה בתוכנית הפרישה.

34. סיכום – תנאי פרישה מיטיבים:

לסיכום ראש פרק זה, קביעתנו היא שהכללית הוכיחה כי תנאי הפרישה שהוענקו לתובעת, היו מיטבים מאלה שנקבעו בתוכנית הפרישה.

35. האלטרנטיבה לפרישה מרצון

הצדדים נחלקו בשאלה מה האפשרויות שעמדו בפני גב' פס, לו לא היתה מסכימה לפרוש לפנסיה מוקדמת.

36. בסוף 1992 עברה התובעת לתפקיד מנהלת מערך השיווק במחוז תל-אביב של הכללית.

מדובר היה במינוי לארבע שנים (ס' 8 לתצהיר התובעת).

באמצע שנת 2005 הוחל לדבר עם התובעת על סיום עבודתה בכללית.

התובעת מפרטת שיחה עם גב' ניצה באומן סמנכ"ל לסיעוד ולתפקידים מיוחדים בנתבעת ולאחר מכן שיחה עם מר פדר סמנכ"ל לכח אדם, אשר הבהיר שאין הצעת עבודה אמיתית עבורה, והמליץ שתשקול פרישה מרצון.

מכתב בעניין זה נשלח לתובעת ע"י מר פדר ביום 28/5/95 (ת/4).

כך העידה התובעת:

"הם ניסו להפטר ממני ונקטו את הפעולה וביום בהיר אחד הודיעו לי שאני נזרקת מקופ"ח אחרי 22 שנות עבודה... והסמנכ"ל הודיע לי שהחליטו להפסיק את עבודתי במחוז ת"א" (עמ' 17 ש' 5).

37. מחומר הראיות עולה שלא הוחל בהליך פיטורים של התובעת.

כאשר שוחחה עם מר פדר, מיד הוצע לה לבחור בפרישה לפנסיה מוקדמת, ועל הצעה זו נוהל משא ומתן מתמשך בין הצדדים.

התובעת היתה עובדת קבועה בעלת ותק רב בנתבעת. אף שלפי עדותה נוצר הרושם כאילו החליטו "לזרוק אותה מהעבודה", הרי שברור שהליך פיטורים הוא הליך ארוך ומורכב הדורש שיתוף נציגות העובדים, וכי הכללית לא החלה בהליך כזה.

38. טענתה של גב' פיינמסר, כי האלטרנטיבה לפרישה מרצון היתה פיטורי התובעת, היא טענה שלא הוכחה שכן לא נבחנה במבחן המציאות.

יתר על כן, הובהר כי הסיבה שלתובעת ניתנו תנאי פרישה מעבר לאלה הנקובים בתוכנית הפרישה היתה "נסיבות אישיות" של התובעת, כפי שפירטה גב' פיינמסר בעדותה: "שהיא מפרנסת יחידה. שהיא לבד."

לכן, לא ברור בכלל שלו היתה התובעת מסרבת להצעת הפרישה שהוצעה לה, היתה האלטרנטיבה פיטוריה.

לא מן הנמנע שהיה נמצא פתרון אחר פחות דרסטי מפיטורים.

מכל מקום, הוכח שלא נקטו בהליך פיטורים בעניינה וכן שהנושא לא עלה כלל על הפרק.

39. כמו כן, מחומר הראיות עולה שלכללית היה אינטרס ברור לשכנע את התובעת לפרוש בפרישה מוקדמת.

ניכר מהמסמכים שחלק ניכר מדרישותיה של התובעת, התקבל על ידי הכללית.

במקביל, ניכר שהכללית לא היתה מעוניינת בכך שהתובעת תמשיך למלא את התפקיד שאותו מילאה לפני הפרישה, אך המילה "פיטורים" לא עלתה על הפרק.

משמע – לכללית היה אינטרס שהתובעת תפרוש במסגרת תוכנית הפרישה, במסגרת חלון ההזדמנויות שנפרץ באותה עת, ואשר איפשר לכללית להוציא לפרישה מוקדמת מספר רב של עובדים, במימון ממשלתי.

40. מהאמור לעיל עולה כי בפני התובעת הונחה האפשרות לפרוש בפרישה מרצון ולא הונחו בפניה אפשרויות אחרות כלשהן.

41. בהקשר זה יאמר שאין לקבל את טענת הכללית, לפיה בג"ץ ניב מתייחס רק לעובדות שפרשו מחמת צמצומים ולא לעובדות שפרשו מסיבות אחרות.

ראשית, כאמור, לא הוכח שבעניינה של התובעת דובר על הליך פיטורים אפשרי. כל שדובר הוא על כך שמילאה תפקיד כלשהו עד שנקראה לשיחה.

שנית, האמירות שבבג"ץ אין לנתק אותן כמתייחסות רק לפיטורי צמצום. הרי הנתבעת מודה שבמסגרת תוכנית הפרישה, הציעו פרישה גם לאלה שהיו לפני גיל 57 אך הנתבעת לא היתה מעוניינת בהמשך עבודתם, משמע – עמדו בפני פיטורים (סעיף 184.6 לסיכומי הכללית).

42. תוכנית הפרישה על שתי פניה

על פי פסיקת בג"ץ, קבוצת הנשים הפורשות על פי תוכנית הפרישה, הופלתה אל מול קבוצת הגברים שפרשו על פי אותה תוכנית.

קבענו לעיל כי התובעת פרשה על פי תוכנית הפרישה.

43. עיון בתוכנית הפרישה מעלה שכללה תנאים גמישים, הכוללים דרגה, שכר קובע, חודשי הסתגלות.

כמו כן כללה תנאים קבועים וביניהם הגיל שבו נפסקת הפנסיה המוקדמת.

הוכח שהתנאים הגמישים, היו נתונים למשא ומתן שניהל כל עובד פורש מול ההנהלה.

מאידך, התנאים הקבועים אינם ולא היו ניתנים לשינוי.

הנתבעת לא טוענת שאת התנאים שנתנה לתובעת, בכל הנוגע לדרגה, חודשי הסתגלות ועוד, נתנה לה כפיצוי על כך שהפנסיה תשולם עד גיל 60.

כשם שהעניקה תנאים אישיים לגברים פורשים, תנאים אלה או אחרים, כך העניקה תנאים אישיים לתובעת, כפי שהצליחה להשיג במשא ומתן שניהלה.

כאמור, התנאים האישיים, יהיו גבוהים אשר יהיו, אינם באים במקום החיוב לפרוש בגיל 60.

44. העובדה שבתיק זה הוכח שהיה עובד אחד בלבד שפרש בגיל 51.5, כמו התובעת, אינה עומדת לרועץ לתובעת.

הטעם לכך הוא, כי יש לבחון את התובעת כאחת מקבוצה – קבוצת הנשים הפורשות, אל מול קבוצת הגברים הפורשים.

די שהוכח כי קבוצת הגברים כוללת כאלה שפרשו לפנסיה על פי תוכנית הפרישה לפני הגיעם לגיל 57, כדי להוכיח את ההפליה בין שתי הקבוצות.

45. ראו לעניין זה את שנקבע בבג"ץ:

"24. על דרך העיקרון אפוא חובה היא המוטלת על קופת חולים להקנות לעובדת שפרשה מעבודתה במסגרת הסדר הפרישה מרצון – כעותרות שלפנינו – אותן זכויות שהיא מקנה לעובד-גבר במעמדה של העובדת. משידענו כי עובדת זכאית לקבל פנסיה מקג"מ בהגיעה לגיל 60 ולהשוואת מעמדם של עובד ועובדת, מותרת היא קופת חולים, לכאורה, להביא במניין פנסיה זו שהעובדת מקבלת מקג"מ להפחיתה מן הפנסיה התקציבית ולשלם לעובדת את ההפרש בין הפנסיה שהעובדת מקבלת מקג"מ לבין הפנסיה התקציבית שהעובדת זכאית לה. וכך, עד גיל 60 תקבל העובדת פנסיה תקציבית; בין גיל 60 לבין גיל 65 תקבל העובדת פנסיה מקג"מ, וקופת חולים תשלים לה פנסיה זו עד לפנסיה התקציבית ולאחר גיל 65 תקבל העובדת פנסיה מקג"מ, כמוה כעובדים-גברים, וקופת חולים יהא עליה להשלים פנסיה זו כאילו צברה העובדת זכויות בקג"מ עד גיל 65. על דרך זו – ורק כך – יושווה מעמד העובדת למעמד העובד. כך יאה וכך נאה".

46. הוכח שלא אחד ולא שניים מבין העובדים והעובדות הפורשים, קיבל תשלומים או זכויות מעבר לאלה הקבועים בתוכנית הפרישה.

כך העידה גב' פיינמסר:

"עם חלק מהעובדים שפרשו הסכימו על תנאים עודפים. לא עם כל אחד. אני לא יכולה להגיד אם זה רוב או מיעוט של אלה שקיבלו תנאים עודפים. תנאים עודפים זה יכול להיות קידום בדרגה, תוספת חודשי הסתגלות והשאלה היא כמה".

47. נקבל, לצורך הדיון, את טענת הכללית שלפיה לא הוכח מספרם של אלה שקיבלו תנאים עודפים ואף לא הוכח מה בדיוק קיבלו וכמה.

ניקח, לצורך הדוגמא, את התובעת על כל התנאים שקיבלה, אל מול גבר שפרש והתנאי היחיד העודף שקיבל הוא חודש הסתגלות אחד נוסף.

טוענת הכללית, כי כל התנאים המיטיבים שקיבלה התובעת, שקולים כנגד אפליתה בכך שחוייבה לפרוש בגיל 60 והגבר בגיל 65.

והרי גם הגבר קיבל תנאים מיטיבים.

התובעת קיבלה את מה שהשיגה במשא ומתן מול הכללית, ואף הגבר שלקחנו לשם השוואה – קיבל את שקיבל בעקבות משא ומתן מול הכללית.

48. תוכנית הפרישה כוללת תנאים קבועים ותנאים משתנים.

התנאים המשתנים, הובהר שנקבעו לכל עובד כל פי נסיבותיו, על פי יכולת המיקוח שלו ועל פי מידת הרצון של הכללית לשחררו משירותיה.

יהא מרווח השינוי בין התנאים של עובד אחד למול התנאים של עובד אחר, אשר יהא, אין בכך כדי להשפיע על החלקים הקבועים שבהסכם הפרישה.

לגבי חלקים אלה, שבהם יש הבחנה ברורה בין גבר לאשה, נקבע שהם מפלים ובטלים.

יהיו התנאים המשתנים אשר יהיו, אין בהם כדי לרפא את הפגם של האפליה בנוגע לגיל הפרישה.

49. כאמור, הוכח שפורשים ופורשות נוספים קיבלו תנאים שאינם נקובים בהסכם הפרישה.

כך, הוכח שיש פורשים שקיבלו קרן השתלמות, הטבה שאינה מופיעה בתוכנית הפרישה.

כן הוכח שפורשים אחרים, גברים ונשים, פרשו לפני גיל 57.

משמע – התובעת אינה שונה מעובדים אחרים, במובן זה שהיא, כמותם, קיבלה תנאי פרישה שונים ומיטבים מאלה שנקובים בתוכנית הפרישה.

50. התיישנות ושיהוי

בכתב התביעה (מיום 7/4/05) נטען לאפליה מכח חוק שיוויון הזדמנויות בעבודה התשמ"ח – 1988, (להלן – חוק השוויון), חוק יסוד: כבוד האדם וחרותו וכן נטען לעקרון השיוויון מכח תקנת הציבור ומכח סעיף 30 לחוק החוזים (חלק כללי) התשמ"ג – 1973.

51. התובעת פרשה לפנסיה מוקדמת בשנת 1995.

התביעה הוגשה ביום 26/12/05.

מכח סעיף 14 לחוק השיוויון, התביעה התיישנה.

טענתה לפיה לא נודע לה על אי השיוויון אלא רק לאחר החלטת בג"ץ, אינה יכולה לבטל את ההתישנות המהותית הקבועה בחוק.

התובעת העידה כי כבר בעת המשא ומתן על תנאי הפרישה, ידעה שיש בעיה עם גיל הפרישה על פי ההסכם, וכי סעיף זה אינו ניתן לשינוי מבחינת הכללית.

מכאן שהעובדות שהיוו בסיס לתביעה, היו ידועות לה עוד קודם לפרישה.

די בכך כדי לקבוע כי התביעה על פי חוק השיוויון, התיישנה.

52. שעה שהתביעה מבוססת על עילות תביעה נוספות, הרי שאין בכך כדי להביא לסילוקה.

ראו לענין זה את שנקבע בע"ע 1049/00 מרים דרווין ואח' נ' שרותי בריאות כללית, מיום 15/5/03.

53. כאמור, התובעת משתיתה את התביעה על הפרת חוקים אחרים.

טוענת הנתבעת כי משכך, הרי שנטל הראיה להוכיח פגיעה בשיוויון, מוטל על כתפי התובעת, ומפנה לעניין ע"ע 404/05 בנימין בנוז נ' חיפה כימיקלים בע"מ (פסק דין מיום 21/12/06).

שם נקבע –

"... נראה כי המחוקק התכוון להכתיב את אפשרויות התביעה מכח החוק ולא לצמצם. לפיכך ניתן לתבוע ביטול הוראה בהסכם קבוצי מכח תקנות הציבור עד לשבע שנים, ממועד התגבשות העילה, אולם התשתית העובדתית שעל המערער להוכיח, שונה מהתשתית העובדתית שהיה על המערער להוכיח אילו היה תובע על פי חוק שיוויון ההזדמנויות ...".

54. אנו מקבלים את טענת הנתבעת בהיבט זה. נטל ההוכחה להוכיח אפליה, מוטל על כתפי התובעת.

55. טענת השיהוי שהעלתה הנתבעת, נדחית אף היא.

עיון בסיכומי הנתבעת מעלה כי את טענתה בהיבט זה, משתיתה היא על הסכם הפרישה (נ/9), בו התחייבה התובעת:

"מוסכם בזאת כי בהגיע מועד הזכאות עפ"י תקנות קרן הפנסיה המקיפה של קג"מ ... לקבלת פנסית זיקנה או פנסית נכות ע"י העובדת ... תפקע זכאות העובדות לגמלה חודשית וכי מאותו מועד לא תהיה זכאית לקבל מקופת חולים, בין במישרין ובין בעקיפין, גמלה חודשית ו/או תשלום ו/או תמורה אחתר ולא נוספת כלשהי".

וכך, התחייבה לפיה:

"למען הסר ספק, מוסכם בזאת במפורש כי בתאריך 30/6/04 תפקע זכאות העובדות לגמלה חודשית וכי מתאריך זה ואילך לא היתה העובדת זכאית לכל מקופת חולים, בין במישרין ובין בעקיפין, גימלה חודשית ו/או תשלום ו/או תמורה אחרת כלשהי".

56. טוענת הכללית כי העובדת ידעה בדיוק מה הם תנאי הפרישה והסכימה להם, לרבות ידיעתה כי לא יתאפשר לה לקבל תשלומי פנסיה מוקדמת עד גיל 65.

57. טענה זו בדיוק טענה הכללית ובג"ץ דה אותה בקובעו:

"36. יתר על כן, אמירות בית הדין לעבודה כי העותרות מימשו כביכול את "חופש החוזים", וכי בחרו מרצונן החופשי לפרוש בגיל 60 ולא בגיל 65 – אמירות אלו אינן אלא לעג לרש, שהרי תנאי גיל הפרישה הוכתב לעותרות בידי קופת חולים, ולא ניתנה בידן כל אפשרות לשאת ולתת עליו. היכן הוא "חופש החוזים", היכן היא הבחירה החופשית? אכן, העותרות הצטרפו להסכם הפרישה שלא בכפייה, אך נתקשינו להבין כיצד ניתן להעלות עליהן כי "בחרו" לקבל תנאים נחותים מן התנאים שניתנו לעובדים. כיצד מימשו "חופש" של אמת, והרי חופש הבחירה לא ניתן להן כלל, ולא הוצע להן לקבל תנאים שווים לעובדים. הברירה שהועמדה לפני העותרות – כתכתיב מוכן מראש – הייתה זו: להצטרף לתכנית ולזכות בתנאים נחותים מן התנאים שהוצעו לעובדים גברים, או להמשיך ולעבוד בפועל עד גיל 65".

58. העובדה שהתובעת המתינה עד לאחר פסיקת בג"ץ ואז הגישה את התביעה, אין בה כדי לעמוד לרועץ לתובעת.

ראשית, לו היתה מגישה את התביעה קודם לכן, ממילא היה ההליך מעוכב עד לקבלת פסיקת בג"ץ.

שנית, הרי בבית המשפט העליון טענה הנתבעת להשלכה רוחבית של פסק דין המקבל את התביעה, על עובדות רבות אחרות שפרשו במסגרת תוכנית הפרישה. משמע, הכללית היתה ערה לכך שעובדות נוספות ממתינות לתוצאת ההליך בבג"ץ.

מטעם זה קבע בית המשפט העליון כי יש לשקול את שאלת ההכבדה הכלכלית על הכללית בקבלת התביעה.

משכך, אין הכללית יכולה כעת לטעון לשיהוי.

59. הסעד הראוי

הצדדים נחלקו בדעתם מהו הסעד הראוי, ככל שיקבע כי באפליה פסולה עסקינן.

60. עיון בפסק הדין של השופט חשין, שעל פיו נקבע להלכה, מעלה כי הבהיר באופן ברור שעל פי עמדתו - רק התניות הנוגדות את תקנת הציבור, דינן להתבטל.

כך, בסעיף 52 לפסק הדין באומרו:

"לא נדרש עתה לכל השלכותיה של הוראת סעיף 31 לחוק החוזים, ככל שיש לה השלכות על עניינינו. נאמר אך זאת, שהוראת הבטלות כפי שכבר אמרנו, תחול על התניות הפסולות שבהסכמי הפרישה, דהיינו על אותן הנוגעות בהפלייתן של העותרות ביחס לגברים – עובדים שפרשו מעבודתם במסגרת תוכנית הפרישה מרצון ...". (ההדגשה הוספה)

וכך בסעיף 56 לפסק הדין:

"על יסוד כל הדברים שאמרנו לעיל אציע לחברי ולחברתי כי נעשה את הצו על תנאי מוחלט ... נצהיר על בטלות אותן תניות בהסדרי הפרישה של העותרות המפלות ביניהן לבין העובדים גברים ...". (ההדגשה הוספה)

61. בפסק הדין שנתן השופט טירקל, מבהיר כי הוא אינו מסכים עם השופט חשין:

"ההסדרים הכרוכים זה בזה ולבלי הפרד, ואין לקבוע שהוראות מסויימות בהסכמי הפרישה – כמו ההוראות המפורטות יהיו בטלות, ואילו ההוראות האחרות יעמדו בעינן. אין להפריד בין תנאי הפרישה המפלים לבין יתר התנאים שבהסכמי הפרישה – שכולם יחד מכלול אחד, ולא ניתן לקבוע כהצעת חברי השופט מ. חשין, כי "אותן תניות הנוגעות באפליה בטלות", לפיכך בטלים ההסכמים בשלמותם...". (סעיף 16 לפסק דינו, עמ' 718).

62. השופטת בייניש (כתוארה אז) הצטרפה לעמדתו של השופט חשין, ועל פי דבריהם נקבעה ההלכה.

63. מכאן, כי עמדת התובעת היא הנכונה.

על פי פסיקת בג"ץ, אין לבטל את הסכם הפרישה כולו, כי אם רק את התניות הפסולות והמפלות המופיעות בו.

דברים בענין זה נאמרו גם בבג"ץ אל על נתיבי אויר נ' דנילוביץ, פ"ד מח (5) עמ' 749 בעמ' 764:

"לרוב אין מקום לפסול את החוזה כולו וניתן להסתפק בפסילת החלק הבלתי חוקי תוך הפרדתו מהחלק החוקי... כך למשל בפרשת נבו קבע המשטר החוזי כי "גיל הפרישה לפניסה הוא 65 לגב ו- 60 לאשה". בית המשפט העליון החליט כי בכך יש משום אפליה כלפי הנשים. נפסק כי הסעד הראוי – שאותו ביקשה העותרת באותה פרשה – הוא במחיקת החלק הפסול. התוצאה היא שנשאר על כנו אותו חלק של הסכם העבודה שקבע כי "גיל הפרישה לפנסיה הוא 65". בית המשפט נקט בטכניקה של הפרדה..."

64. ההגיון שעומד בבסיס הדברים, הוא ברור.

הוכח כי פרשו גם נשים וגם גברים.

הוכח כי נשים קיבלו תנאים אישיים שונים כגון דרגה, שכר קובע, ותק, חודשי הסתגלות, וכך גם הגברים.

הוכח כי נשים פרשו לפני גיל 57 וכך גם הגברים.

משכך, לא יהיה זה נכון לקבוע כי לגבי הגברים – ישאר ההסכם שנחתם איתם על כנו, ואילו לגבי הנשים – יבוטל ההסכם, יבוטלו כל התניות המיטיבות וישארו רק הוראות ההסכם "הערום".

בכך אנו יוצרים אפליה נוספת, וברי שלא לכך היתה הכוונה.

65. האם ניתן לבטל רק את ההוראה הנוגעת לגיל הפרישה

עיון בהסכם הפרישה (ת/23) מעלה כי אין כל מניעה לאבחן בו את אותה תניה פסולה ומפלה, זו הקובעת כי בהגיע התובעת לגיל 60, יפסק תשלום הפנסיה המוקדמת ויפסקו ההפרשות שמעבירה הכללית לקג"מ.

כפי שהבהרתי לעיל, אין לקבל את את טענת הכללית לפיה עסקינן במכלול שלם של הטבות, כאשר ביטול תניה אחת מביא בהכרת לביטול ההסכם כולו.

הובהר כי במסגרת התנאים הגמישים שבתוכנית הפרישה, נוהל משא ומתן עם כל עובד, על פי כישוריו בהליך משא ומתן, וכי נשים כגברים קיבלו זכויות שונות ועודפות על אלה שנקבעו בתכנית הפרישה.

אין בכך כדי לשלול את האפשרות לבטל את אותו סעיף, שלא ניתן היה לנהל לגביו משא ומתן ואשר בג"ץ קבע שהוא מפלה.

66. הסעד הראוי – העמדת התובעת במצב שבו היתה לולא ההפליה

לאחר שקבענו כי התובעת הופלתה לרעה על פני הגברים שפרשו על פי תכנית הפרישה ולאחר שקבענו כי יש לבטל רק את אותה הוראה מפלה ולא את כל הסכם הפרישה, נותר לדון כעת מהו הסעד הראוי שלו זכאית התובעת.

התובעת טוענת כי הסעד הראוי הוא זה שיעמיד אותה במצב שבו היתה אלמלא ההפליה שננקטה כלפיה.

אנו מקבלים בעניין זה את עמדת התובעת.

שעה שנקבע בבג"ץ כי הסעיף בהסכם הפרישה הקובע חובה לפרוש לפנסיה בגיל 60, מפלה את קבוצת הנשים הפורשות על פני קבוצת הגברים הפורשים, הרי שהתרופה היחידה היא העמדת התובעת במצב שבו היתה לו לא היתה הפליה.

גברים שפרשו בין בגיל 57 ובין לפני כן, יקבלו פנסיה עד גיל 65 וכן זכויות שהשיגו במשא ומתן והעולות על הבסיס שבתכנית הפרישה.

כך בדיוק גם לנשים.

67. הנתבעת העלתה מספר טענות שבהתקיימן, טוענת היא שאין לפסוק לתובעת סכום כלשהו.

נדון להלן בטענות אלה.

68. חוסר תום לב

הכללית בסיכומיה טוענת כי התובעת פעלה בחוסר תום לב, בכך שקיבלה אפשרות לפרוש לפנסיה מוקדמת בתנאי פרישה מפליגים, לפנים משורת הדין, וכי לאחר שזכתה בכל אלה, הגישה את התביעה על אף שידעה כל העת שנהגו בה שלא כדין לגבי גיל הפרישה.

69. הנתבעת כורכת טענה זו ביתר עם השיקולים הכלכליים, אלה שהועלו על ידה בבג"ץ ונקבע שיידונו בבית הדין האזורי.

70. לשיטתנו אין מקום לכרוך את הדברים.

הכללית לא הוכיחה שתנאי הפרישה ניתנו לתובעת לפנים משורת הדין.

ההצעה לפרוש לפרישה מוקדמת על פי תכנית הפרישה, הועלתה על ידי הנתבעת.

מבחינת התובעת, מונתה לתפקיד למשך 4 שנים ומילאה אותו במשך שנתיים וחצי. לא היתה כל מניעה שתמשיך בתפקידה.

הנתבעת היא זו שהיתה מעוניינת לשחררה.

לא מצאנו כי התובעת פעלה בחוסר תום לב בהגשת התביעה.

התובעת טענה, כבר בעת חתימת ההסכם, כי התניה הקובעת את תקרת גיל הפרישה היא תניה מפלה (סעיף 20, 21 לתצהירה).

התובעת המתינה עם טענה זו עד לאחר פסיקת בג"ץ.

התובעת המתינה להכרעה משפטית בנושא דומה, וכשזו התבררה, הגישה את תביעתה בטרם חלוף תקופת ההתיישנות.

מימוש זכות הנובעת מכח הפסיקה – אין בה משום מנהג בחוסר תום לב.

71. זאת ועוד.

קבלת טענת חוסר תום לב סותרת את פסיקת בג"ץ.

מרבית העובדות הפורשות במסגרת תוכנית הפרישה, ניהלו משא ומתן עם ההנהלה ומרביתן קיבלו תנאים עודפים על אלה שנקבעו בתכנית הפרישה.

האם כולן פעלו בחוסר תום לב בהגשת התביעות?

לא כך קבע בג"ץ.

72. מצב כלכלי

נצטט להלן את פסיקת בג”ץ בנושא העלות הכלכלית:

"45. מוסיפה קופת חולים וטוענת כי היעתרות לעותרות – השוואת תנאי עובדות – לשעבר לתנאי עובדים לשעבר – משמיעה כמו מאליה חיובה של הקופה להיעתר לכ- 800 נשים נוספות – עובדות לשעבר שמעמדן הוא כמעמד העותרות – וכי משמעות הדבר היא תוספת עלות לקופה בסכום עתק של כמאתיים מיליון שקל.

...

טענה זו, כבדת משקל ככל שהיא, יש בה כדי לקומם. תמהני כיצד נשמע מפי קופת חולים טענת משבר, שהרי היא היא – בידיעתה, לכאורה, של ההסתדרות – הביאה צרה זו על עצמה. יתר על כן, למדים אנו מפיה של קופת חולים כי "קבלת תביעתה של עובדת שפרשה במסלול הפרישה המוקדמת להמשך התשלומים החודשיים עד גיל 65, משמעה עלות כספית ממוצעת לקופה של למעלה מ- 250,000 ₪". מכאן ידענו – ולו לאחר מעשה – מה עמוקה הייתה האפליה בין עובודות נשים לבין עובדים גברים, והרי אמרי-פיה של קופת חולים ענו בה עד מה עולה לנשים שעבדו בשירותיה. ועתה מתייצבת היא לפני בית משפט ובפיה טענה: יתומה אני...

48. ...

אכן, קופת חולים היא גוף ציבורי במלוא משמעו של המושג (מבחינה חברתית ולאומית). גם הסדר הפרישה שנעשה לא היה הסדר רגיל: הממשלה הייתה מעורבת בו וההסתדרות הכללית הייתה צד לו.

בנסיבות אלו, דומה, הצורך בשמירה על עקרונות יסוד במשפט מתעצם והולך, והפרתם של עקרונות אלה תיחשב פסולה וחמורה במיוחד. אם כך על דרך הכלל, לא כל שכן מקום שהמדובר בהפלייתן לרעה של נשים עובדות ביחס לגברים עובדים. מי היה מאמין שכך תנהג קופת חולים? מי צפה כי כך תנהג ההסתדרות הכללית, מגינת העובדות והעובדים? ...".

73. נבחן להלן את הראיות שהביאה הכללית בנושא זה.

בתצהיר גב' פיינמסר נאמר כך:

"81. הכללית נקלעה, זה מכבר, לקשיים תקציביים ניכרים המגבילים את המשך תיפקודה. קשיים אלו הינם בעלות השלכות רבות, בין היתר, על טיב והיקף שירותי הבריאות אשר ביכולת הכללית ליתן למבוטחיה.

82. לתוצאות קביעה זו עלולה להיות השלכה גם לגבי עובדות נוספות אשר פרשו מהכללית לפנסיה מוקדמת, עפ"י תוכנית הפרישה. מספרן של עובדות אלו מוערך בכ- 800 עובדות.

83. פסיקת תשלומים לטובת גב' פס עלולה להיות בעלת השלכה הרת-אסון על הכללית, אשר עלולה להיות מחוייבת בסופו של דבר בסכומים ניכרים. חיוב כאמור עלול להחריף את מצבה הכלכלי של הכללית ולפגוע קשות בהמשך פעילותה הסדירה, לרבות שירותי הרפואה אותם היא מעניקה ואשר מהוים אינטרס ציבורי ממדרגה ראשונה.

84. חיובה של הכללית בתשלומים ניכרים נוספים (התביעות של שאר התובעות מסתכמות בסך של כ0 20 מיליון ₪) הינו בעל משמעות רבה, ויש בו כדי לפגוע בשירותי הרפואה המוענקת לציבור המטופלים ע"י כללית. אבהיר כי אמנם תקציבה של הכללית הוא גדול, אך מרבית סעיפי ההוצאה הם סעיפים קשיחים של סחר, הוצאות תפעול, רכישת תרופות וכו', אותם לא ניתן לצמצם. כך, חיובה של כללית בתשלומים ניכרים ביותר כנ"ל, יביא לפגיעה ביכולתה לרכוש ציוד רפואי נוסף וחדיש, כמו גם תרופות נוספות, ויביא לפגיעה בציבור המטופלים.

85. כן אזכיר, כי כללית היא מוסד הפועל שלא למטרת רווח, כאשר כל מטרתו ותכליתו היא לספק לציבור המבוטחים והמטופלים את הטיפול הרפואי הטוב ביותר שניתן. בהתאמה, כל הכספים בכללית מוקצים על מנת לשפר את שירותי הרפואה למטופלים, לטובת אינטרס הציבור הרחב".

טוענת הכללית בסיכומיה כי יש לקבל את הדברים הנ"ל כראיה, משהעדה לא נחקרה עליהם.

האם די בראיות אלה כדי להוכיח את שעל הכללית להוכיח – דהיינו את ההכבדה הצפויה שבקבלת התביעה.

התשובה לכך שלילית.

אין חולק כי שירותי בריאות כללית הינו גוף נתמך המקבל תקציב מהמדינה.

אין חולק כי בעבר, בעת עריכת תוכנית הפרישה, היתה הכללית במצוקה תקציבית ובמצב כלכלי קשה.

בין אלו לבין הנטל המוטל על הכללית על פי פסקת בג"ץ, אין דבר וחצי דבר.

לא מצאנו כי בתצהירה של גב' פיינמסר נאמרו דברים או הובאו תימוכין מעבר לאלה שהועלו בבית הדין האזורי והארצי ובבג"ץ, בהליך הקודם.

יתר על כן, מעדותה עולה שנעשתה הפרשה לחובות מסופקים בגין התביעות המתבררות.

74. על דברים דומים לאלה שכתובים בתצהירה של גב' פינמסר, הביע בג"ץ דעתו באומרו:

"...טענתה של קופת חולים טענה כללית היא, ובהעדר פרטים הניתנים לבחינה אין לה לטענה משקל רב. שנית, לא נתברר לנו אם החלטתנו אמנם תתפוס 800 נשים עובדות לשעבר... לא נמסרו לנו פרטי ההסכם שכרתה קופת חולים עם המדינה ואפשר יכולה היא הקופה להיעזר במדינה...".

אמירות אלה, שהן אמירות במישור הראייתי, הונחו לפיתחה של הכללית.

על פי הוראת בג"ץ, ניתנה לכללית אפשרות להוכיח כי בקביעת הפיצוי שמגיע לתובעת, יש להתחשב בפן הכלכלי של תוצאות פסק הדין, על הכללית ומבוטחיה.

למקרא תצהירה של גב' פיינמסר, מתברר כי הכללית לא הרימה את הנטל המוטל עליה.

75. לא הוגשו לתיק מאזנים או נתונים מספריים כלשהם שמהם ניתן ללמוד על מצבה הכספי של הכללית.

עוד לא מצאנו נתונים כלשהם אודות מספר הנשים שבהן עסקינן.

המספר "800 פורשות" חוזר על עצמו, אך לא הובאו נתונים להוכיחו.

במסמך נ/2, אשר הכללית טענה שהוכנס לתצהיר בטעות ויש להוציאו, נקוב מספר נמוך יותר של נשים שהפסיקה רלבנטית לגביהן.

76. ברי כי קבלת התביעה, בין כולה ובין חלקה, ופסיקת פיצוי לתובעת בגין האפליה שנהגו כלפיה, תביא לעלות כלכלית לא קטנה לכללית.

האם יש להתחשב בעלות זו בקביעת גובה הפיצוי – זאת לא הוכח.

האמירות הכלליות שבתצהירה של גב' פינמסר, אינן מוכיחות דבר בהקשר זה.

77. עד כאן דברינו במישור הראייתי.

לכך יש להוסיף את פסיקת בג”ץ במישור הערכי, כמפורט בפסק הדין.

78. גובה הפיצוי

נותר לדון עתה בסעדים הכספיים שלהם התובעת עותרת.

79. פיצוי בגובה הפסד שנות השתכרות

התובעת טוענת כי על הכללית לפצותה בגובה ההפרש שבין הסכומים שקיבלה מקג"מ מגיל 60 ו- 4 חודשים ועד גיל 65, לבין הסכום שהיתה מקבלת מהכללית כפנסיה מוקדמת, לו היה ההסדר ממשיך עד גיל 65.

הכללית טוענת בתגובה כי לא היתה בידי התובעת התחייבות שתמשיך לעבוד עד גיל 65.

אין לקבל עמדת הכללית בסוגיה זו.

נקודת ההסתכלות הנכונה, היא לשנת 1995, עת נחתם הסכם הפרישה.

במועד זה, התובעת טרם הגיעה לגיל 65 ואף לא לגיל 60.

במועד זה, התחייבה הכללית כלפי התובעת, לשלם עבורה פנסיה מוקדמת עד גיל 60, ואילו כלפי גברים פורשים באותו מעמד – התחייבה לשלם פנסיה מוקדמת עד גיל 65.

השאלה עד מתי היתה התובעת ממשיכה לעבוד לו לא היתה פורשת, אינה רלבנטית.

כך גם לא היתה רלבנטית לגבי גברים שפרשו והובטח להם בהסכם הפרישה תשלום פנסיה מוקדמת עד גיל 65.

לכן, את חישוב הפיצוי יש לערוך לפי ההפרש בין הסכום שקיבלה מקג"מ לבין הסכום שהיתה מקבלת מהכללית לו זו היתה ממשיכה לשלם עבורה פנסיה מוקדמת עד גיל 65.

80. בהתייחס למרכיב הפסד שנות השתכרות, מגיע האקטואר מטעם התובעת לסכום של 240,000 ₪, כשסכום זה כולל גם מענק עבור שנים עודפות (מעבר ל- 70% פנסיה), (סעיף 5 א' לחוות הדעת).

האקטואר מטעם הכללית מגיע בסעיף זה, לסכום של 239,000 ₪ (סעיף 42.1 לחוות הדעת).

בהעדר ראיה לסתור, אנו מקבלים את חוות דעת האקטואר מטעם התובעת וקובעים כי סכום הפיצוי ברכיב עומד על 240,000 ₪.

81. הנתבעת טוענת כי מסכום זה יש להפחית סכומים שונים.

נדון בכך להלן.

82. האם יש להפחית תשלום דמי גמולים (חלק העובד)

בחוות דעת האקטואר מטעם הנתבעת, בוצע חישוב של חלק העובד בהפרשות לפנסיה בתקופה של גיל 60 עד גיל 65.

לטענת הנתבעת, יש להפחית סכום זה מהפיצוי.

התובעת טוענת כי על פי הסכם הפרישה, הכללית היא זו ששילמה את חלק העובד כמו גם את חלק המעביד.

כך נקבע בסעיף 3 ב' להסכם הפרישה של התובעת (ת/23).

מתלושי הפנסיה שצורפו לתיק (ת/1,ת/2), עולה כי בחודשים שהתובעת קיבלה פנסיה מוקדמת מהכללית, מופיעה בתלוש שורה "זק. הפ. פנסיה".

האקטואר מטעם הכללית אישר שבתלוש 1/04 של התובעת, אין ניכוי לקג"מ.

מכל אלה עולה כי יש לקבל את עמדת התובעת, לפיה בתקופה שבגינה היא זכאית לפיצוי, הנתבעת היא זו שהיתה צריכה לשלם את חלק העובד בתגמולים לקג"מ.

משכך, אין לבצע את ההפחתה שבוצעה בחוות דעת האקטואר בסעיף זה.

83. האם יש להפחית קצבת זקנה מהמוסד לביטוח לאומי

התובעת לא העידה שהיא מקבלת קצבת זקנה מהמוסד לביטוח לאומי.

התובעת לא נשאלה על כך בחקירה נגדית.

הכללית לא הציגה תימוכין לכך שהתובעת קיבלה או מקבלת קיצבת זיקנה.

הכללית טוענת בסיכומיה כי בגילה, זכאית היתה לקבל גימלה מהמל"ל.

לא כך הוא.

על פי סעיף 244 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשלום קצבת זיקנה בגיל 60 לאשה, מותנה בהכנסה. לכן, היה על הכללית להוכיח שהתובעת זכאית לגימלה אך לא מימשה זכאותה.

מטעמים אלה, לא ניתן לבצע קיזוז בגין קיצבת זקנה.

משזו קביעתנו, הרי שאין צורך לדון בשאלה העקרונית האם יש להפחית את קיצבת הזקנה מהפיצוי שעל הכללית לשלם.

שאלה זו תוותר בשלב זה בצריך עיון.

84. פיצוי הצופה פני עתיד

עוד טוענת התובעת כי היא זכאית לפיצוי בגובה ההפרש שבין הפנסיה שתקבל מקג"מ בהגיעה לגיל 65, לבין הפנסיה שהיתה מקבלת לו הכללית היתה ממשיכה להפריש בגינה כספים לקג"מ, חלק העובד וחלק המעביד, מגיל 60 ו- 4 חודשים ועד גיל 65.

85. בהתייחס למרכיב פיצוי עבור העתיד, מגיע האקטואר מטעם התובעת לסכום של 264,000 ₪.

האקטואר מטעם הכללית הגיע לסכום של 244,000 ₪.

הפער בין שתי חוות הדעת אינו ברור כל צרכו.

ההבדל הניכר הוא בשיעור ריבית ההיוון, המשתנה בין שתי חוות הדעת. בכך נדון בראש פרק נפרד.

86. ריבית היוון

הצדדים נחלקו בשאלה מהי ריבית ההיוון שעל פיה יש לחשב את אובדן זכויות הפנסיה של התובעת.

לטענת האקטואר מטעם התובעת, יש לחשב את ריבית ההיוון על פי הריבית שתדרש לצורך רכישת זכויות פנסיה לתקופה שבמחלוקת, מחברת ביטוח (ולא מקרן פנסיה), ולכן חישב לפי ריבית היוון בשיעור 3.5%.

לטענת האקטואר מטעם הנתבעת – יש לחשב את ריבית ההיוון על פי ריבית היוון בשיעור 4%.

87. יש לקבל בהיבט זה את עמדת הכללית .

הטעמים למסקנתנו זו הם כי על פי פסיקת בג"ץ, יש להעמיד את התובעת במצב כאילו היתה הכללית ממשיכה להפריש בגינה לקג"מ עד גיל 65.

ככל שהתובעת טוענת שיש לפצותה בגין רכישת זכויות פנסיה ממקור אחר עבור שנים אלה, עליה הנטל להוכיח שאכן רכשה זכויות כאלה ומה הנזק שנגרם לה עקב כך.

התובעת לא הוכיחה שכך עשתה.

לכן, לא ניתן לקבל את עמדת האקטואר מטעמה לעניין שעור ההיוון.

88. מסקנת האמור היא כי ברכיב פיצוי בגין העתיד, אנו מקבלים את האמור בחוות דעת האקטואר מטעם הכללית, באופן שסכום הפיצוי ברכיב זה עומד על 244,000 ₪.

89. פיצוי ללא הוכחת נזק

קבענו כי התביעה מכח חוק שיוויון ההזדמנויות בעבודה התיישנה, לאור סעיף 14 לחוק השוויון.

חוק השיוויון הוא זה שמאפשר פסיקת פיצוי ללא הוכחת נזק.

די בכך כדי לדחות את התביעה ברכיב זה.

מעבר לכך, נבקש להוסיף כי גם במישור הערכי אנו סבורים שמתן פיצוי לתובעת באופן שמעמיד אותה במצב שבו היתה לו לא היתה הפליה, די בו.

אין לכחד כי במסגרת המשא ומתן שניהלה התובעת מול הכללית קודם לפרישתה, קיבלה היא תנאים מיטיבים הרבה מעבר לאלה הקבועים בתוכנית הפרישה.

קבענו לעיל כי בכך אין משום סיבה שלא לפצותה על האפליה.

אנו עומדים על קביעתנו זו.

יחד עם זאת, שעה שעסקינן ברכיב נזק נוסף, שאינו בא לפצות על נזק בפועל, ושעה שהסמכות לפסוק פיצוי ללא הוכחת נזק הוא בשיקול דעת של בית הדין, הרי שאנו סבורים שאין זה המקרה שבו יש לפצות את התובעת בפיצוי כלשהו מעבר לנזק הממשי שנגרם לה.

90. סוף דבר

מצאנו כי התובעת פרשה לפרישה מוקדמת עפ"י תוכנית הפרישה שנהגה בכללית, תוכנית שלגביה קבע בג"ץ כי היא מפלה בין נשים לגברים.

מצאנו כי התובעת קיבלה תנאים מיטיבים במסגרת משא ומתן שניהלה קודם לחתימה על הסכם הפרישה.

מצאנו כי גם גברים שפרשו קיבלו תנאים מיטיבים בין בהקדמת גיל הפרישה לפני גיל 57, ובין בתשלום זכויות שונות שלא ננקבו בתוכנית הפרישה.

קבענו כי התובעת הרימה את הנטל המוטל עליה להוכיח שהופלתה על פני הפורשים הגברים.

קבענו כי תוצאת האפליה היא ביטול החלק מהסכם שהוא מפלה, ולא ביטול הסכם הפרישה כולו.

עוד קבענו, כי התרופה שלה זכאית התובעת היא העמדתה במצב שהיתה לו לא היתה הפליה.

כתוצאה מכך, זכאית התובעת לפיצוי המורכב משני רכיבים:

האחד – ההפרש בין הפנסיה שקיבלה מקג"מ החל מגיל 65, לבין הפנסיה שהיתה מקבלת מהכללית לו הסכם הפרישה היה ממשיך לחול עד גיל 65.

השני – פיצוי בגין ההפרש בין הפנסיה שהתובעת מקבלת מקג"מ מגיל 65 ואילך, לבין הפנסיה שהיתה מקבלת לו הכללית היתה ממשיכה להפריש בגינה כספים לקג"מ עד גיל 65.

לאחר אלה, קבענו מה גובה הפיצוי שלו זכאית התובעת וזאת בהתבסס על שתי חוות הדעת שהוגשו לתיק.

עוד קבענו כי התובעת אינה זכאית לפיצוי ללא הוכחת נזק.

91. לפני סיום, נציין כי בתיק מצוי כתב תביעה שכנגד, אשר הוגש לפני הגשת כתב התביעה המתוקן והמכומת.

עיינו בסיכומי הנתבעת ולא מצאנו כי חזרה על האמור בו.

על אף האמור ולמעלה מהדרוש נציין כי נוכח מסקנת פסק דין זה, הרי שאין מקום להורות על השבת סכומים כלשהם לכללית במסגרת התביעה שכנגד.

93. הערה נוספת לסיום נוגעת לצירוף תצהירה של גב' פיינמסר שניתן בתיק עב 300164/99.

הכללית טוענת שלא ניתן לצרף ראיות לסיכומים, ובצדק רב.

אף שיש לתמוהה כיצד יכולה היא להתנגד להגשת ראיה של עדה שלה, ואולם, נוכח העובדה שהתצהיר היה מצוי בידי התובעת במועד החקירה הנגדית של גב' פיינמסר, ולא הוגש לתיק, הרי שאין להורות על הגשתו עתה.

94. סוף דבר,

הנתבעת שירותי בריאות כללית, תשלם לתובעת לאה פס פיצוי בגין אפליתה במסגרת הסכם הפרישה כלדקמן:

א. פיצוי בגין ההפרש בין הסכום שקיבלה מקג"מ החל מגיל 60 ו- 4 חודשים ועד גיל 65, לבין הסכום שהיתה מקבלת מהכללית לולא ההפליה, בסך 240,000 ₪.

ב. פיצוי הצופה פני עתיד, בגין ההפרש בין הפנסיה שהתובעת מקבלת מקג"מ מגיל 65 לבין הפנסיה שהיתה מקבלת לולא האפליה, בסך 244,000 ₪.

94. כל הסכומים על פי פסק הדין ישולמו לתובעת כשהם נושאים הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד הגשת כתב התביעה המתוקן - 7/4/05 ועד לתשלום בפועל.

95. התביעה לפיצוי בגין נזק שאינו ממוני נדחית, מהסיבות שפורטו לעיל.

96. בגין ההליכים בתיק זה, ולאור היקפו, מצאנו לנכון לחייב את הכללית לשלם לתובעת הוצאות משפט בסך 5,000 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך 12,000 ₪ בצירוף מע"מ.

ניתן היום י"ג בתמוז, תשס"ח (16 ביולי 2008) בהעדר הצדדים

_________________	__________________	________________
יהלום הדס, שופטת	נ.צ.מ. – מר וולך	נ.צ.ע. – מר לאוזון

קלדניות: רינת אברג'ל + וחן תשובה + בת שבע.ש

010222/02עב 720 ציפורה דוידי +אתי לוי.